הרב דניאל ציגלמן מה"משמר" 01-05-14

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שלום לכולם, תודה רבה.

יש שאלה מאוד מעניינת

שהגסר ילין מדבר עליה,

סימן מ'ט,

וזה מאוד נוגע גם בזמננו,

כמעט יום-יום,

במיוחד בארץ ישראל.

השאלה היא ככה,

אומר השגסר ילין,

האם יש כזה מצווה,

או מותר אולי,

שישראל ימול את ההגריעים?

מי זה הגריעים? זה כנראה בני אגר,

בני ישמעאל,

שגרים במדינתו, שם, איפה שגסר ילין רב, באירופה,

אז שם גם היו אנשים

שהם ייחסו את עצמם

לאגר

והם רצו לקיים ברית מילה.

אז כנראה שהם לא ידעו טוב למול,

אז הם באו ליהודים וביקשו שימולו אותם.

אז השאלה היא, האם יש כזה מצווה להשתתף בזה,

והאם בכלל מותר לעשות כזה דבר?

ככה הוא דן.

אז דבר ראשון הוא מביא את דברי הרמב״ם,

שברמב״ם כתוב,

בפרק י' בהלכות מלוכים ונוח יחס,

כתוב ברמב״ם ככה

אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם

שבאו אחר ישמעאל, לא ישמעאל עצמו,

זה דווקא בני קטורה.

אז בני קטורה שהם זרעו של אברהם שבאו אחר ישמעאל ויצחק

חייבים במילה.

והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה,

התחייבו הכל במילה בשמיני. ככה כתוב באמ״ם. פה כל מילה כמובן מאוד מאוד מדויקת.

הואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה,

התחייבו הכל במילה בשמיני.

זאת אומרת, מעיקר הדין בני ישמעאל לא חייבים

בגלל שאברהם אבינו התחייב במצווה רק אחר כך,

אז ממילא רק יצחק חייב, ומי שאחרי יצחק

וישמעאל לא.

אבל סוף סוף הם התערבו.

היום הכל מעורבב, בני קטורה ובני ישמעאל כולם מעורבבים.

אז בגלל שהם התערבו אז ממילא התחייבו הכל במילה בשמיני. ככה כתוב ברמב״ם.

אבל דעת רש״י במסכת סנדן, שם במסכת סנדן, דף נט,

יש סוגיה בנושא הזה.

אז רש״י סובר לא. מה שכתוב בגמרא,

בני קטורה,

הכוונה בני קטורה ממש.

זאת אומרת, הבנים של אברהם אבינו, דור ראשון,

שאברהם אבינו התחתן עם קטורה, והבנים שלו, שכתוב בתורה מדן, מדיין, נשבק,

האנשים האלה,

הם היו חייבים במילה.

אבל הצאצאים שלהם כבר לא.

זה היה רק מצווה שנהגה רק בזמן אברהם אבינו.

הוא עמל אותם,

את הילדים שלו,

וזהו זה, ולא יותר. וזו הכוונה בני קטורה חייבים במילה.

מזמן לפי רש״י יוצא שזה היה משהו חד פעמי אז.

בזמננו לא.

לא כמו הרמב״ם.

סתם במאמר המוסגר יש עוד דעה, יש דעה של טרסות הראש שם בסנהדרין,

שטרסות הראש אומר שהכוונה שזה נכון שבני קטורה ובני ישמעאל באמת כולם היו חייבים במילה.

אבל מה, רק עד מעמד הר סיני.

עד מעמד הר סיני כל הצאצאים של אברהם אבינו, בלי יוצא מן הכלל, כולם היו חייבים במילה.

אבל אחר כך, ברגע שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה בהר סיני,

אז ממילא זה רק יהודים חייבים,

והם לא.

טוב.

הקרופונים, אז יש לנו פה מחלוקת ראשונים.

הרמב״ם והרש״י, הראש,

אז מה, למה יעשה?

אז פה סגש אגסריה כדעת רש״י,

שבאמת המצווה הזאת נהגה פעם, בזמן אברהם אבינו עצמו,

אבל בזמננו הוא כבר לא.

ככה הדעה שלו.

מה הראיות?

אז הוא מביא כמה וכמה ראיות.

ראיה אחת מביא שגש אגסריה קושייה עצומה.

קושייה עצומה לרמב״ם,

שלכאורה מכוח הקושייה הזאת הוא סתר את דברי הרמב״ם מההלכה.

מה הקושייה?

הקושייה היא

יש משנה במסכת ידיים,

משנה מאוד מעניינת, שהמשנה מספרת לנו סיפור שכידוע היה

חילוקי דעות בין רבן גמליאל לרבי יהושע

לרבי לאוזן בן עזריה.

אז בסופו של דבר

כתוב שמינו את רבי לאוזן בן עזריה נשיא במקום רבן גמליאל.

אף על פי כן,

כתוב בגמרא, אותו היום

רבן גמליאל לא ישב בבית, הוא בא לבית המדרש,

אפילו שהוא כבר לא נשיא,

לכאורה

כזה דבר. בכל זאת הוא הגיע,

וכולם ישבו ודנו.

כתוב אותו היום מאוד מאוד היה ריבוי תורה בישראל.

בגלל שנכנסו הרבה תלמידים חדשים,

אז ממילא התרבה פלפול התורה,

והתחדשו הרבה הלכות.

אז אחד הדברים שקרה, הגיע פתאום בן אדם

ואמר שקוראים לו יהודה.

טוב, מצוין.

עכשיו מה הסיפור שלו?

הוא גר.

מאיזה אומה הוא הגיע?

עמון.

הוא עמוני. עד עכשיו היה עמוני,

ובעזרת השם עכשיו הוא יתגייר.

טוב, מצוין. עכשיו למד כמה שנים בישיבה,

עכשיו רוצה שידוך.

טוב,

אבל כתוב בתורה

לא יבוא עמוני ומביא בקהל השם.

איזה מילט צריך לחפש גיורת כמוהו,

אבל לקופונים יש לו בעיה.

או שאולי לא.

אז הוא בא לשאול.

הוא בא לבית המדרש של כל גדולי ישראל,

רבי גמליאל ורבי יהושע,

והוא רוצה לשאול.

האם הוא יכול להתחתן רגיל או לא?

אז כתוב שם שהגמרא פוסקת, המשנה פוסקת

שהתירו אותו לבוא בקהל.

למה?

הרי כתוב בתורה, לא יבוא המונים בקהל השם.

אומרת המשנה שבשביל לדעת את זה צריכים ללמוד להבדיל היסטוריה.

מה כתוב? מה קרה?

כתוב שהגיע מלך אשור שקראו לו סנחייריב,

והמלך הזה כבש את כל העולם כולו.

ככה הקדוש ברוך הוא נתן לו כוח, הוא כבש את כל העולם,

ולא היה מספיק לו שכבש את כולם.

הוא עשה בלבול בכל האנשים שבעולם.

מי שגר בדרום,

העביר אותו דירה לצפון, מי שגר בצפון, לדרום. כל אחד, הוא העביר אותו ממקום שלו.

ממילא מה קרה?

נהיה בלבול.

בא סנחייריב,

הוא בלבל את כל העולם כולו.

בגלל שהיה לו כזה רעיון

להעביר את כל התושבים ממקום למקום,

אז יצא שכל האומות התבלבלו.

ממילא יוצא שמסנחייריב ואילך

כל האומות,

אנחנו לא יודעים מי הוא.

איך?

מתי סנחייריב היה מלך אשור בזמן חזקיהו המלך.

כתוב בנובי שהוא הגיע,

וחזקיהו המלך

התפלל וישעיהו, והקדוש ברוך הוא הסנס גדול,

שכל החיילים שמעו את השירה של המלאכים.

בשביל לשמוע שירה של המלאכים בן אדם רגיל לא יכול,

אז בגלל שהם שמעו את השירה של המלאכים אז כולם נפתעו. קמו בבוקר,

כל החיילים מתים.

ברוך השם, הקדוש ברוך הוא עשה כזה נס,

וזהו. הוא ברח, סנחייב עצמו ברח. אבל עד הסיפור הזה הוא כבש את כל העולם כולו.

וזה היה בזמן חזקיהו המלך, בזמן בית ראשון.

מזמן מזמן.

והמשנה שאנחנו מדברים על רבן גמליאל,

זה כבר אחרי חורבן בית שני.

זה היה משהו כמו,

אני יודע מה, 500-600 שנה אחרי סנחייליב.

אז ממילא כתוב שסנחייליב בלבל את כל העולם כולו.

ברגע שסנחייליב בלבל את כל העולם כולו,

בא בן אדם ואומר שהוא המוני.

מה פתאום?

זה רק מוסכמה כזאת. קוראים לזה המוני, אבל זה לא אמיתי.

למה? כי אולי הוא צרפתי, אולי הוא אנגלי. אי אפשר לדעת.

בא סנחייליב ובלבל את כל העולם כולו.

ממילא ברגע שיש לנו כלל,

יש לנו כלל גדול בתורה שיש רוב,

כשיש לנו איזה ספק,

אנחנו לא יודעים מאיפה זה מגיע, איזשהו דבר,

זה מותר, זה אסור, עוד מעט נראה את הפרטים,

אז אנחנו אומרים שהרוב יכול להכריע לנו

שהדבר הזה שבא לפנינו הוא מהרוב.

אז אם הוא מהרוב, אז אם הרוב מותר, אז הוא מותר.

אם הרוב אסור, אז הוא אסור.

ככה זה הדין. למשל, המשנה אומרת,

יותר נכון ברייתא,

יש באיזה עיר, בעיר הזאת יש תשע חנויות.

תשע חנויות

מוכרות בשר כשר,

ובחנות אחת

מוכרת בשר טרף, רחמנא ליצלן.

עכשיו הולך יהודי בעיר ומוצא בשר.

אז השאלה, מותר לאכול את הבשר הזה או לא?

איך?

התיאור, התיא ארוך נכת.

זהו, מצוין.

אז מילא זה אומר, זה כתוב, בגלל שהרוב בחנויות הן כשרות,

אז כל דה פריש, שמירו בפריש.

אז מילא אני יכול לסמוך על רוב,

בגלל שהרוב זה מותר,

אז זה מותר.

אז מילא אותו דבר כאן.

בא בן אדם ואומר שהוא יתגייר.

עכשיו, בואו נדון. מי זה רוב הגויים?

רוב הגויים זה כל מיני אומות אחרות, סינים, יפנים, אנגלים, צרפתים, כל מיני.

אז מילא עכשיו בא בן אדם ואומר שהוא בא להתגייר, אז אולי הוא אמור,

אולי הוא מואבי?

לא.

למה? בגלל שהרוב הגויים הם לא המוני. המוני זה רק עם אחד מתוך כל האומות.

אז אם אלה, אני אומר, כל דפרישמר הוא בפריש,

אז אם אלה בן אדם הזה הוא מהרוב.

אם הוא מהרוב אז הוא מותר להתחתן. מי שהוא רוצה יכול לקבל שידוך הכי טוב בעולם.

אפילו בת של כהן גדול הוא יכול להתחתן איתה.

אבל רגע יש לי שאלה. כן?

נגיד אם אותו דבר עם הבשר, מצאנו את הבשר.

אבל על הבשר כתוב יש פתק של החנות הלוב שלו. לא. פתק לא דיברנו. פתק לא דיברנו. מה השאלה?

לא. מאיפה הוא יודע?

הוא לא יודע.

הוא לא יודע. מה, הוא נביא?

לא. אז אני אומר, זה רק מוסכמה.

ודאי שלא. תשאל איזה גוי מי זה הסבא שלו. לא יודע אפילו.

אולי היה חתולה.

אולי היה קוף.

מה הוא יודע?

כי זה מוסכמה כזאת.

בגלל שהם גרים בארץ עמון,

אבל יש מוסכמה שמי שגר שם קוראים לה עמוני. היום למשל מצרים, כן? היום יש מדינה מצרים.

אז מי שהתגייר ממצרים, אז אסור להתחתן?

כתוב שמצרי אסור.

מצרי אסור לבוא בקהל. שלוש דורות.

כתוב בתורה.

אז מי שהיום בא ממצרים, גרם, נניח,

זה ברשת לדעת העולם, זה רק שלוש דורות. בסדר. בסדר. בסדר. כן. עם זה.

עם כל זה. עכשיו מגיע אחד ממצרים ואמר שהוא התגייר. מותר להתחתן או לא?

מותר.

הם קוראים לעצמם מצרי. זה מוסכמה כזאת.

הארץ הזאת, מבחינה פיזית, איפה ששם נמצא,

הארץ נקראת מצרים, לכן הם קוראים לעצמם מצרים. אבל זה לא מצרי שכתוב בתורה.

זה איזה ערבי, לא יודע, איזו אומה אחרת.

זה לא המצרים של פעם. אם יש, נגיד, הוכחות או...

אם יש הוכחות, יש עדות. בוודאי. יש בתורה כמה אפשרויות לברר כל מיני דברים. יש עדות,

יש רוב, יש קרוב.

יש הרבה הרבה אפשרויות.

עכשיו אנחנו מדברים לגבי הנושא של רוב.

אז לגבי הנושא של רוב,

רק פה, פה בסיפור הזה,

רק רוב היה יכול להכריע.

מה עם הקפה?

אבל הוא אומר, אבל... שנייה, מה? מה עם הקפה?

רגע, כבר מגיעים.

מה? אבל הוא אומר, אני באתי בארץ עמון. בסדר, אבל הוא לא יודע.

ובארץ עמון, אבל בארץ עמון, ערעום הוא עמונים.

לא, אבל פסנחלבל בלבל אותם. הוא אמר שכל מי שגר בעמון יעבור לצרפת.

ומצרפת הביא לפה. נו, מה תעשה?

איך?

מספיק שזוג אחד עובר בא לרישה שהם ממשיכים איזשהו שלט.

גם אם הם לא פסנחלבלו.

אבל סנחלבל בלבל את כולם.

הוא אמר, אלה פה יבואו לפה, אלה מפה יבואו לפה. הכל עניין מבולבל.

אני מבין, אני מבין, זה לא בעצם מבין אותם.

זה לא בעצם מבין אותם. זה הזוג של אדם, כשהוא במעון,

אז הוא נקרא עמונים. זה עדיג מה לא.

כן, זה אני אומר, זה מוסכמה כזאת.

אבל זה כבר היה עניין של מיקום,

כשהוא הודיע אותם למקום הדרכאי, ואז ממילא זה נתבלבל בו.

זה לא אפשר איפה הם גרים פה.

כן, אני מסכים. אבל למעשה הכל כבר התבלבל ולא יודעים, אבל עכשיו זה שהוא אמר על עצמו,

בגלל שהוא חושב ככה, אבל זה לא אמיתי.

כן, כן.

אז ככה כתוב במשנה,

שבא סנחלבל בבית כל האומות.

ממילא גר עמוני, אחד שבא ואומר שהוא בא מעמון,

אז הוא יכול להתחתן.

עכשיו, הרמב״ם עצמו פסק את הדין הזה.

הרמב״ם עצמו, בפרק י״ב מהלכות ישראל ביאש, הוא מדבר שם על הנושא הזה, להתחתן עם כל מיני גרים,

זאת אומרת עם גרים מכל מיני עמים,

אז הרמב״ם עצמו פוסק שבזמננו גר עמוני מותר לבוא בקהל.

למה? על סמך זה שבא סנחלבל את כל האומות.

אז ממילא שואל השגסה היא כושה עצומה.

אם ככה שאני אומר שבא סנחלבל את כל האומות,

הרי גם בני קטורה הוא גם בלבל.

הוא, כתוב בגמרא שהוא שלט בכל העולם.

חוץ מחזקיהו המלך הוא כבש את כולם.

ממילא הוא לקח

את כל האומות ובלבל אותן.

עמוני, מואבי, בני קטורה,

כולם כולם, כולם מבולבלים.

אז אם כולם מבולבלים,

אז גם בני קטורה מבולבלים.

אז מילא איך הרמב״ם יכול לפסוק כזה הלכה שבזמננו,

היום,

שכבר כמה שנים אחרי סנחייריב,

אם מגיע אחד ואומר שהוא מבני כתורה צריכים למוד אותו,

מה פתאום?

מה פתאום אתה בבני כתורה?

אתה צרפתי, אתה אנגלי, גרמני, לא יודע, אומה אחרת?

מה פתאום להגיד שהוא מבני כתורה שעליהם התורה דיברה?

התורה דיברה על אומות לפני סנחייריב. לפני סנחייריב הכל היה עולם כמנהגו נוהג,

כל האומות היו במקומם,

אז מילא לכן שם היה שייך להגיד הלכות שהתורה התכוונה.

הנה, האם יאמר בואי ימצא למול את הדברים? זה הנושא,

זה הנושא,

זה הנושא שלנו היום.

אוקיי, מה, אז תור ממני. זה הנושא, עוד לא קמתי. כשאני אקום,

אז זה יהיה סוף. אני מקווה שנספיק להגיע לסוף הדברים.

אז זה בדיוק הנושא, זו בדיוק החקירה שהגתר יהיה חוקר,

האם בזמננו צריכים למול כזה בן אדם,

אז מילא הוא מביא לך דעת הרמב״ם, שצריכים.

אבל את זה אנחנו שואלים. זאת אומרת, השגתר יהיה עצמו שואל.

איך אתה יכול להגיד כזה דבר,

שאחד שבא היום ואומר שהוא בני כתורה,

בוא ותמול אותו, מה פתאום?

בא סנחייריב ובלבל את כל העולם כולו.

אם הוא בלבל את כל העולם כולו,

אז הוא לא מבני כתורה.

אם הוא לא בבני כתורה, אז אי אפשר למול אותו.

מי אפשר או לא חייב?

תכף נראה.

לא חייב, בוא נגיד ככה, בוא נלך שלב-שלב. קודם כול בוא נגיד לא חייב.

אז זו הקושייה.

הקושייה היא שלכאורה יש לנו פה סתירה ברמב״ם.

מצד אחד הרמב״ם פסק

שבני כתורה למול אותם.

מצד שני הרמב״ם פסק שסנחייריב איבד את כל העולם ממילאים ככה הם לא בני כתורה.

זו הקושייה.

עכשיו יש שו״ת שנקרא נודע ביהודה.

נודע ביהודה, הוא היה רב של פראג

לפני 300 שנה.

אז שם בחלק אבן העזר סימן מ״ב אז הבן שלו כותב תשובה

ורוצה לענות

על דברי השגסריה.

רוצה לענות על הקושייה.

מה אמרנו? מה הקושייה?

מצד אחד בני כתורה חייבים. מצד שני אתה אומר שבא סנחייריב בלבל את כל העם כולו.

מחדש הבן של נודע ביהודה מחדש חידוש עצום.

נכון בתורה יש דין רוב אבל בואו נדון.

בואו נדון מה המקור.

מה המקור לזה שיש דין רוב שעל סמך רוב אנחנו יכולים לפסוק הלכות.

מה המקור לזה?

יש סוגיה במסכת חולין דף יא.

שם הגמרא דנה מה המקור לדין של רוב.

אז הגמרא מביאה כמה אפשרויות.

למשל,

כל שחיטה.

אתה שוחט בהמה,

מי אמר לך שמותר לאכול? אולי זה טרף?

אלא מה תגיד? בסדר, אני אבדוק את כל הטריפויות.

מהתורה צריכים לבדוק 18 מקומות.

מדרבנן 70. 70 טריפויות.

אז נגיד בן אדם, טוב, הוא יעשה עכשיו מאמץ,

יבדוק את כל הבהמה.

אבל אחת מהטריפויות זה למשל אם יש לבהמה חור בוושת.

בוושת, שזה שם עובר האוכל, אם יש חור היא טרפה.

עכשיו, כששוחטים

צריכים לשחוט שני הסימנים, גם את הקנה של האוויר וגם את הוושת.

שוחטים. אחרי השחיטה זה שחוט.

מי אמר לך שהוושת היה שלם בשעת השחיטה?

אולי היה שם חור?

איי, עכשיו לא רואים חור כי זה חתוך על ידי השחיטה?

מי אמר לך אולי היה חור?

אז איך אפשר לאכול כל בהמה?

התורה, כתוב בתורה מפורש שצריכים, מותר לאכול.

איך מותר לאכול?

אולי זה טרף.

מה תגיד? תבדוק את הכול.

אולי במקום השחיטה היה נקב.

אולי במקום שהסכין שחט, היה שם חור והבהמה הייתה טרפה.

איך מותר לך לאכול?

אז מוכח מזה שאנחנו סומכים על רוב,

שרוב בהמות לא טרפות.

זה למשל דוגמא אחת.

או שהגמור מביאה פסח, קורבן פסח, גם אותה שאלה.

קורבן פסח, כתוב במפורש בתורה, צריכים להביא פסח.

אולי במקום שאני שוחט, אולי זה הטרף.

טרפה פסול לקורבן.

עכשיו, כל ההלכות האלה, פסח, שחיטה וכל הדוגמאות שהגמרא מביאה, אנחנו לא נאריך כעת.

כל הדוגמאות האלה זה דינים שנוהגים רק אצל יהודים, רק בישראל.

רק ישראל מצווים על השחיטה ורק ישראל מצווים להביא קורבן פסח.

כל ההלכות האלה זה נוהג רק ביהודים.

יזמין לי יוצא שדין רוב נוהג רק בישראל.

רק בישראל נוהג דין רוב.

אז אם ככה,

בבני נוח שהם לא יהודים

לא נוהג אצלם בכלל דין רוב.

הדין הזה של רוב לא נאמר אצלם.

הדין של רוב נאמר אך ורק לישראל.

אם ככה עכשיו הוא אומר על חשבון כזה

כשהרמב״ם מדבר שבני כתורה צריכים למול

אז מי זה בני כתורה?

הם לא יהודים.

אז לזה שדין יש להם? בני נוח

הם לא יהודים.

אז ממילא אתה שואל אותי יש להם דין רוב?

כל דה פריש ישמרו בפריש? אולי הם מהרוב שסנחרף בלבל אותם?

התשובה היא לא.

בגויים אין שם דין רוב.

אם אין דין רוב אז זה נשאר ספק. מספק הם צריכים למול.

אבל שם בסיפור מה אמרנו כתוב במשנה שבא בן אדם ואמר שהוא גר המוני.

אמרו לו לא אתה לא צריך לדאוג שאתה המוני.

כל דה פריש ישמרו בפריש.

שם הרי מדובר שהוא כבר התגייר

והוא כבר למד, סתם אני אומר אבל כאילו,

הוא כבר למד איזה תקופה בישיבה, ואחרי שהוא למד בישיבה אז הוא רוצה שידוך. הוא כבר גר, כבר יש לו דין ישראל.

אה, יש לו דין ישראל?

אז אם ככה אפשר ללכת אחרי הרוב?

אז מילא כשהוא בא ושואל אותנו האם אני יכול להתחתן,

אומרים לו אתה יכול להתחתן.

למה? כי עכשיו אתה כבר יש לך דין יהודי,

אם יש לך דין יהודי אז אתה יכול לקבל דין חוב,

והרוב אומר כל די פריש שמירו בפריש.

בא סנחריה ובלבל כל העולם,

ממילא אנחנו אומרים שאתה לא המוני, אתה מאומה אחרת,

מותר לך להתחתן.

אבל הרמב״ם מדבר באופן

שזה בן נוח בא למול,

הוא לא רוצה להתגייר, הוא רוצה רק לקיים את המצווה הזאת, רק את המילה, וזהו, ורוצה להישאר גוי גם הלאה.

אז מילא אומרים לו, אין לך דין רוב.

אם אין לך דין רוב, אז באמת אתה מבני קטורה.

וגם אם נגיד

שאולי למסקנת הגמרא בחולין באמת לומדים רוב מהלכה למשה מסיני,

אז גם הלכה למשה מסיני,

אז גם כן נאמר רק לישראל ולא לגויים.

למשל,

יש דין של בר מצווה.

כל אחד יודע שבגיל 13 נהיים בר מצווה.

למה הם 13? אולי 14?

אולי תשע?

למה דווקא 13?

אז כתוב ברשות הראש

שהדין הזה

הוא מוגדר שיעורים. זאת אומרת, זה שיעור מסוים.

כמו שאנחנו יודעים

בליל הסדר, צריך לאכול כזית מצה, כזית מרוא. זה שיעור, כמה צריך לאכול.

אותו דבר, מתי בן אדם נהיה בר מצווה, זה שיעור.

עכשיו, כתוב בגמור, בסוג כבוד הרבה מקומות, כתוב

ששיעורים זה הלכה למשה מסיני. כל השיעורים של תורה שאנחנו מכירים,

זה הכל מהלכה למשה מסיני.

כזית, כביצה, כל מה שאנחנו מכירים זה הלכה למשה מסיני.

עכשיו, מילא אומר הראש,

שגם גיל בר מצווה וגיל 13 זה הלכה למשה מסיני.

עכשיו, כידוע לכם, יש שבע מצוות בני נוח.

ובני נוח שעבר עבירה על אחד מהמצוות שלו, הוא חייב מיתה.

אחד המצוות של בני נ אח שאסור להם לאכול עבר מן החי

זאת אומרת, אם הם רוצים לאכול, לא חייבים לשחוט

אבל חייב להיות שבהמה מתה כבר

אבל אם הוא תלש עבר מן החי ואכל

אז גם בן נ אח זה אסור לו ואם הוא עבר על זה, הוא חייב מיתה

אז השאלה היא מאיזה גיל

מאיזה גיל, אני אומר

בוא נגיד מושגים של היום, הוא הפסיק להיות קטין

ומאיזה גיל הוא כבר מתחייב בעונש

אז בישלמה ביהודי יש גיל בר מצווה,

אז יש 13. אבל בגוי לא נאמר.

אז לכן אומרים הפוסקים,

חתם סופר מדבר על זה, ועוד,

שאצל הגוי זה נידון לפי הדעת, מתי שהוא כבר מספיק חכם.

אם הוא ממש ילד קטן, אז ודאי שלא חייב.

אם זה בן אדם בן 30-40, ודאי שהוא חכם.

אז מתי שהוא עובר את הגיל הזה, שהוא כבר חכם,

אז לפי הדעת שלו,

אז הוא כבר בר אונשין, כבר אפשר להעניש אותו.

אבל ביהודי זה לא ככה. למשל, יש ילד בן 14,

אבל אותו יום הוא משחק גוי גויים.

אף על פי כן, הוא כבר בר מצווה, הוא חייב בעונש.

הפוך, ילד בן תשע והוא כבר יודע ששס בעל פה,

לא, הוא עדיין לא בר מצווה, זה לא יעזור.

כי בישראל זה שיעורים.

מה שאין כן בגוי זה לא שיעורים, אלא הכול למעשה,

מסתכלים למעשה אם הוא חכם או לא.

כי זה מעין אותו דבר גם לגבי הנושא של

ההלכה למשה מסיני,

לא נאמרה

לבן נוח.

ולכן גם ההלכה של רוב, אם זה מלכה למשה מסיני,

לא נאמרה לבן נוח.

אז ממילא זה החידוש הגדול שהם מחדשים,

שכל ההלכה של רוב זה נאמר דווקא לישראל ולא לבני נוח.

ממילא מטורץ הקושי השגסרי שאל.

מה שהגסרי שואל,

איך הרמב״ם מצד אחד אמר שבני כתורה חייבים במילה, מצד שני הוא אומר שסנחי בלבל את כל האומות?

אז זה הכוונה כשאני מדבר על יהודי.

כלפי יהודים אז אני אומר שסנחי בלבל את כל האומות ואפשר ללכת לפי הרוב.

אבל כשבא אחד ואומר שהוא בני כתורה והוא נשאר גוי, רק את המילה הוא רוצה לקיים,

אז מילא שמה אין לו דין רוב. ברגע שאין לו דין רוב אז הוא חייב למול.

רק מה, רק לפי זה לכאורה קשה לצד השני.

אם ככה אז שכל הגויים יהיו חייבים במילה.

למה דווקא הם?

כולם.

הרי כל גוי שמגיע מאיזה מדינה שלא תהיה,

אולי סבא של סבא של סבא שלו היה מבני כתורה.

אז מילא התחייב במילה.

מה תגיד? הרוב לא.

האם אתה אומר שבגוי אין דין רוב?

אז באמת

אני לא יודע בדיוק עצמו, הוא כתב גם ספר על השס שנקרא צלח,

ציון לנפש חיה.

אז במסכת סנהדרין, דף נט שם בסוגיה,

אז באמת הוא מביא

שהוא סובר שהרמב״ם מתכוון באמת שכל הגויים

חייבים במילה.

אז מה שכתוב ברמב״ם,

התחייבו הכל במילה, המילה הכל ברמב״ם,

הוא אומר הכל, הכוונה כל הגויים.

באמת כל הגויים כולם, הם כולם חייבים במילה.

למה?

כי אולי הם בני כתובה.

מה תגיד רוב?

אין רוב בגוי.

אז מילא יוצא,

יוצא על אידך גיסא, אז למה רק בני כתובה שכל הגויים יהיו חייבים במילה?

טוב,

אבל ככה הוא רוצה להגיד שאולי באמת זה גם הכוונה של הרמב״ם.

לגבי המצוות שלנו עכשיו, כן,

כן.

חייבים כל הגויים, אלה שצריכים להם לצוות.

כולם חייבים.

המצוות האלה רק שהם נגיד לדעת.

וכל המצוות לגבי החיים הזאת, זה לא מדווקא, כן, ודאי, למה שאין הבדל?

למה דווקא בחוררו מן החיים? כן, רק בדרך כלל, כן, רק אמרתי דוגמה.

דוגמה אמרתי את זה.

כן.

כן.

והנפקא מינא היא, אני רק רוצה לדייק שהנפקא מינא זה לא רק אם חייבים או לא, אלא הכוונה שהוא יכול לקבל עונש על זה, שהוא בר עונשין,

שאפשר לשפוט אותו על זה.

זה רק כשהוא בעתר, זה קשר ל... כן.

כשהוא לא עושר את זה.

זאת אומרת, אם הוא אומר, אבל הוא לא יקבל את זה. כי הוא עדיין קטן.

אבל גם בגיל 20,

הוא ירדה עברית בעונה אחת.

טוב, בסדר.

פטור.

פטור. אם הוא אין לו שכל, אז מה אתה יכול לטבוע ממנו?

הרב כתוב לי השם עליו,

תראה, יכול לדבר פתאום גוי, תגיד, לא למדתי את הגברים האלה.

או.

לא למדתי את הגברים האלה. כן, כבר אני מתייחס למה שאתה אומר. כן, מה?

אז זה כתוב בגמרא,

כתוב בגמרא, מביא מרעיה מאבימלך ואברהם.

אז כתוב שם

שהגוי, שהגוי, אין לו טענה כזאת שהוא לא למד כי היה לו ללמוד.

אין לגוי כזה טענה.

היה לו ללמוד ולא למד,

והוא צריך לקבל עונש.

אין לו טענה, לא למדתי.

מה בפרק החובב? כן.

כן. אז יוצא, בואו נסכם מה שהיה עד עכשיו.

עד עכשיו היה לנו,

האם

בני התורה חייבים במילה בזמננו?

הרמב״ם כתוב שכן, ורש״י כתוב שלא.

השאגת אריה מאחורי כדת רש״י, שלא.

מה הראייה?

כן?

רק מה הראייה?

הראייה שלו שיש לי קושייה ברמב״ם, סתירה ברמב״ם.

מצד אחד הרמב״ם אמר שבני התורה חייבים במילה.

מצד שני הרמב״ם עצמו פסק

שסנחריה בלבה את כל האומות.

אם בלבה את כל האומות אז מה פתאום הם בני התורה?

ככה אומר שהגוי, ממילא זו ראייה לא.

שלא פוסקים כמו הרמב״ם.

השאבנו את הקושייה. או, נהדר.

אז אם השאבנו את הקושייה,

כמו שדיברנו, הנדב יהודה מיישב את הקושייה,

אז אולי נחזור בחזרה לפסק של הרמב״ם.

אתה אומר טוב.

רגע.

בסדר, מתי אני צריך לסיים באמת?

כן.

עכשיו אז דיברנו שלכאורה יש פה קושייה גדולה

שאם נלך לפי המהלך הזה שבאמת בגויים אין דין רוב,

אז אם בגויים אין דין רוב אז אדרבה שכולם יתחייבו.

אז אומר המנחס חינוך במצווה ב', מצוות מילה,

אומר המנחס חינוך

שבאמת זה מה ששגסריה התכוון.

מה שהם אומרים שיש לי תשובה על הקושייה של השגסריה,

אומר המנחס חינוך אדרבה

זה גופא שגסריה התכוון.

שאני לא מבין, ממה נפשך?

אם נגיד

שיש בגוי דין רוב,

אז אם ככה כולם יהיו פטורים כי כל דה פרי ישמרו בפריש.

אז ממילא כל גוי שמגיע לפנינו אני אומר שהוא מהרוב ולא מבני התורה ושיהיו פטורים.

ואם אתה אומר שאין בגוי דין רוב אז שכולם יהיו חייבים.

זה גופא שגסריה שאל.

ככה הוא רוצה להגיד שגם שגסריה חשב על זה שאולי בגוי אין דין רוב רק הוא אמר אם ככה אז שכולם יהיו חייבים וזה הוא לא רצה לקבל שהרמב״ם מתכוון שכולם באמת.

עוד דבר שאומר על מלכס חינוך שהוא לא מבין.

מי שלמה לגבי פסולי קהל מה דיברנו? איך היה הסיפור?

הסיפור היה שבא בן אדם אחד משם אלינו ואומר אני רוצה להתגייר.

אז עכשיו מה אני אומר?

כל דה פריש כל מי שפורש

מהרוב פורש ככה זה הלשון של הגמרא כן כמו שדיברנו למשל סיפור עם החנויות של הבשר.

אז אני בא ומוצא על הרצפה נגיד בשר אז הבשר הזה פרש מהחנויות אני אומר כל דה פריש

מרובה פריש

אז גם פה

בא בן אדם ואומר

רוצה להתגייר אז אני אומר כל דה פריש שמירו בפריש אז זה טוב

אבל כשאני מדבר לגבי למולותם הוא לא פורש משום מקום הוא נמצא במקום הקבוע שלו

ברגע שאחד נמצא בקבוע יש המשך לגמרא

כל דה פריש שמירו בפריש

אבל כל הקבוע כי מחצה על מחצה דמי

אם זה קבוע זאת אומרת למשל סיפור עם החנויות

היה בן אדם

שהוא מדי פעם מאבד את צלילות הדעת שלו

אז ממילא הוא הלך וקנה בשר

ועכשיו לא זוכר איפה הוא קנה

הוא לא מצא את זה ברחוב

הוא ודאי קנה את הבשר בתוך החנות

יש לו ביד חשבונית רק לא כתוב על החשבונית שם של החנות

אז הוא ודאי קנה את הבשר מהחנות והוא לא זוכר מאיזה חנות הוא קנה

מה הוא יעשה? היה לו לרגע איבוד זיכרון ועכשיו הוא לא יודע איפה הוא קנה

אז כתוב בגמרא שהבשר אסור.

אה, יש פה רוב,

הרוב הבשר הוא כשר.

לא,

בגלל שאתה לקחת אותו ממקום שהיה קבוע.

הבשר לא פגש אליך מהרוב,

אלא אתה הלכת אליו,

וזה היה במקום קבוע.

בכל חנות יש את המחסן של הבשר,

וזה מילא הבשר היה במצב של קבוע.

כל קבוע כמחצה על מחצה דמי.

אז מילא שאין מחסכינוך גם פה,

אם אני דן האם למול אותו או לא למול אותו,

אז פה חסר במצב של פרישה, הוא לא פרש.

אלא מה, אני בא אליהם או שהם גרים במקום שלהם,

ואומרים במקום שלהם, איפה שהם נמצאים, שם תמול אותם.

אז מה בכלל שייך פה רוב?

הוא בכלל לא אומר הרוב.

אי אפשר להפעיל פה את הדין של רוב.

דין של רוב אפשר להפעיל רק כשזה פורש,

אבל כשזה קבוע אי אפשר להפעיל דין רוב.

שמה קבוע דין רוב?

בשמחה רבה.

אני אומר עוד פעם דוגמא, כן? יש דוגמא

זה מה?

זה יותר מדי?

לא, אני רק איזה ש...

אוקיי, אני הייתי במחוז מסוימת.

זה נכון כבר, אבל מה ההבדל בין זה?

יפה. אתה שואל טוב.

אתה שואל טוב. אתה שואל טוב. אתה שואל מה הסברה.

אז באמת הסברה,

הסברה פה באמת

כן

העניין הוא שזה לומדים את זה מהפסוק.

יש פסוק בתורה בפרשת שופטים.

כתוב בפרשת שופטים

וקם עליו וערב לו.

מי שקם, מי שהורג בשוגג אז הוא צריך לגלות.

אבל אם אחד נהרג במזיד מגיעה לו מיטה. אז כתוב פסוק בתורה וקם עליו וערב לו.

אז אומרת הגמרא שמפה לומדים דין קבוע.

זה דין, זה גזירת הכתוב. כתוב בתורה שכל הדין של רוב זה רק שהוא פורש.

אבל כשהוא קבוע אז התורה כתבה בפי מיוחד פסוק

שבמצב של קבוע לא אומרים רוב.

באיזה אופן? של מילה או של גר?

של מילה או לא פרש? למה? כולם עושים ככה.

הם כולם עושים את זה.

שם זה פרש.

שם זה פרש. הוא בא מארץ אמון,

שמה שנקרא, אני יודע מה קוראים לזה ירדן, למשל היום.

אחד הגיע מירדן לכאן ורוצה להתגייר.

נו, אז באמת, הוא הגיע מירדן לכאן אז הוא פרש.

אז מלפה אני יכול להגיד שיש פה הלכה,

כל דפריש ישמרו בפריש.

אבל זה היה הסיפור. הוא בא לסנהדרין.

הוא בא לסנהדרין.

מה?

נראה לי הכוונה שהוא פרש. כן, אני שומע. אבל זה נקרא שהוא פרש, כן? הוא בא משם לפה.

זה אתה צודק. אם הוא יישאר במקום שלו, אולי.

אני שומע.

לא, צריך משהו פיזי.

היה פיזי.

לכאורה.

כל דפריש ברור בפריש,

זה מדובר באופן פיזי שזה הלך מהרוב ובא אלינו.

לא שהדין שלו השתנה.

ושם המקום הטבעי שאמור היה להיות.

זה הכל טוב, נכון? כן. זה כל דבר.

אני חושב שזה יותר מעצם התאימוי לזה.

טוב, אני שומע. רעיון. יכול להיות.

טוב, אז הקופונים. אז עכשיו יש לנו את המנחס חינוך,

שהוא גם כן, לכאורה, המנחס חינוך פוסק. הוא רוצה להגיד שהוא פוסק כמו הרמב״ם.

וגם עוד כלל גדול מאוד בפסיקה.

הרי כידוע לכם

היה רייבד,

הרב אברהם בן דוד,

שהיה גר גם כן,

שהוא היה חי פחות או יותר בתקופה של הרמב״ם,

והוא כתב הרבה השגות.

הוא כתב עליו השגות, מה שגם היום זה מודפס ברמב״ם,

השגות של הרייבד.

אז יש לנו כלל גדול בפוסקים, שאיפה שהרייבד שתק,

סימן שהוא גם אוחז ככה.

זה לא הפשט שהוא עבר על הרמב״ם ומדי פעם הוא השיג השגות. לא.

הוא עבר כל מילה ברמב״ם, הוא עבר.

איפה שהוא חלק, אז הוא כתב אני חולק,

ואיפה שהוא הסכים,

אז הוא לא כתב כלום.

ממילא אומר המנחס חינוך, מזה שהרייבד לא השיג פה שום דבר,

סימן שגם הרייבד דוחס כמו הרמב״ם.

מזמן לי יש לנו פה גם הדעה של הרמב״ם וגם הדעה של הרייבד,

והוא רוצה להגיד שבאמת בני קטורה היו חייבים במילה, גם בזמן הזה,

לא כמו שגסריה.

אז עכשיו

יש לנו פה עוד דעה.

טוב, עכשיו דיברנו קודם על מה מתבסס פה הנושא.

הנושא פה,

האם יש בגויים דין רוב, או שאין בגויים דין רוב. זה הנושא.

עכשיו בנושא הזה יש גם נדון בספר פרי מגדים. פרי מגדים

זה ספר שמסביר את השולחן ערוך.

אז בפרי מגדים

הוא דן

שאלה כזאת, שאלה מאוד מעניינת.

דיברנו קודם שלגוי אסור לאכול אבל מן החי.

גם ליהודי אסור לאכול אבל מן החי, כמובן.

עכשיו, מה יהיה הדין אם אבל מן החי יתערב ברוב?

זאת אומרת, יש פה משחיתה,

במשחיתה חתכו את כל הבהמות לחתיכות,

ועכשיו יש פה עשר חתיכות של בשר.

ופתאום מגיע המשגיח בריצה, אוי ואבוי,

אחת מהחתיכות של הבשר זבר מן החי.

אז מה עושים?

אז אנחנו אומרים מהתורה ביטול ברוב.

מהתורה יש לנו דין ביטול ברוב,

כי מותר ליהודים לאכול את כל החתיכות.

עכשיו,

מה יהיה הדין בגוי?

הוא אומר הפרי מגדים כדבר פשוט

שבגוי לא נוהג דין רוב.

גם הפרי מגדים סובר שבגוי לא נוהג דין רוב.

אז מילא עכשיו פה יוצא דבר מעניין.

שמהתורה ליהודים מותר לאכול את הכול

ולגוי אסור.

כן,

אבל זה בעיה.

גמרי מגדים זוכרה זה בעיה. הגמרא אומרת

מאיכא מידי יש כזה דבר בעולם

שלגוי יהיה אסור ולישראל יהיה מותר?

הרי תמיד אנחנו יודעים שהתורה נתנה לנו 613 מצוות נוספות

על שבע מצוות של בני נויאך,

שכולם היו חייבים עד מתן תורה.

הגיע מתן תורה והקדוש ברוך הוא נתן לנו עוד מצוות נוספות.

אז אם זה מצוות נוספות אז תמיד צריך להיות עדין

שישראל יש יותר איסורים.

אז מילא אומרת הגמרא מאיכא מידי יכול להיות כזה דבר

שלגוי

זה אסור ולישראל זה מותר?

איך זה ייתכן?

אסור לצמוק שבת.

איך?

אסור לצמוק שבת.

כן, טוב, אני שומע.

טוב, אבל זה יותר מעלה.

הפוך, מצד שני יש בזה גם חומרה.

מצד אחד הוא יכול לעשות לכאורה במירכאות מה שהוא רוצה. הוא רוצה עכשיו למשל דליק אש אז הוא יכול.

ולישראל עשו.

אז הפוך.

לישראל עשו ולגויים מותר.

אז אלקופונים, אז ככה הוא דן.

והמסקנה שלו,

וגם כן של הענייני ביהודה והצלח.

אז הם אומרים

שזה לא כל כך נורא.

למה?

בגלל שמצאנו עוד דבר כזה.

למשל, יש דין בתורה,

דין של יפת תואר.

יפת תואר

לישראל מותר ולגוי אסור.

אז איך יכול להיות?

איך יכול להיות? גם כן, אותה שאלה,

איך יכול להיות שלישראל זה מותר ולגוי זה אסור?

אז אומרת הגמרא, זו לא קושייה. למה?

כי גויים לאו בני כיבוש נינו.

זאת אומרת, אצלם לא נאמר החידוש הזה. זה חידוש מיוחד של התורה,

שהתורה חידשה שכשיש כיבוש,

שיש מצב כזה של מלחמה,

אז מילא התורה הטילה יפת תואר.

ובגוי?

לא, כי בגוי לא התחדש ההלכה הזאת.

אז מילא אומר אותו דבר,

גוי לאו בני ביטול עניינו.

אצל גוי לא נאמר דין של רוב.

אצל גוי לא נאמר ביטול ברוב.

לכן, אל תתפלא.

איך יכול להיות כזה דבר שלישראל זה מותר ולגוי זה אסור?

כי זה לא קושייה.

למה?

בגלל שגוי הוא לא בר-ביטול.

לא נאמרה אצלו פרשה של ביטול.

התורה חידשה שליהודי יש פרשה של ביטול.

ברגע שיש פרשה של ביטול,

אז ממילא ליהודי זה נהיה מותר.

אבל לגוי זה אסור?

אבל זה לא סתירה לכלל הזה שלגוי תמיד צריך יותר להקל.

בגלל שלגוי לא נאמר הפרשה הזאת של ביטול.

אז ממילא הקופולים, מה אנחנו רואים?

שגם הוא למד בתור דבר פשוט,

שבגוי אין דין רוב.

עכשיו, יש על זה קושייה עצומה.

יש על זה קושייה עצומה.

איך יכול להיות?

שאין בגוי דין רוב.

הקושייה שואל אותה

בשו״ת פרי יצחק. פרי יצחק ריבית אצל בלאזר.

הוא היה תלמיד של בסולי סלנטר.

והוא היה רב

בעיר פטרבורג שזה היה עיר הבירה של רוסיה.

אז ממילא עכשיו הוא כתב שו״ת פרי יצחק.

אז שמה הוא שואל בסימן ס׳

הוא שואל קושייה עצומה.

הוא שואל ככה

כתוב בגמור בחו״לין דף יא מה שדיברנו מקודם

שהתורה מדברת מאיפה יודעים שיש דין רוב בתורה

אומרת הגמרא למשל קם הדין הזה שמי שמכה את אביו חס וחלילה

חייב מיתה

זה על כל חוק מתבסס על דין רוב.

למה?

כי כל פעם כל בן מאיפה הוא יודע שהוא בן של אבא שלו?

מאיפה אתה יודע?

איך אפשר לדעת?

כמובן כולם צדיקים חס וחלילה לא חושדים אף אחד אבל יש לך הוכחה שאתה יכול להרוג בן אדם על סמך זה שזה אבא שלו?

אין הוכחה רק מה?

רק על סמך רוב.

אז יוצא שכל בן אדם, איך הוא יודע שהוא בן של אבא שלו?

זה רק על סמך רוב.

זה הדין.

עכשיו,

בואו נדון. האם יש בבני נויח איזה דין שקשור לבירור של אבא ובן?

אז אומר הפרי יצחוק

יש גמרא מפורשת

שכתוב שעכו״ם יורש את אביו דבר תורה.

ככה כתוב במסכת קידוש של דף יז שאם יש לנו גוי שנפטר

ויש לו בן

אז הבן יורש אותו.

לא רק אני מדבר על מה שזה נהוג אצל הגויים ככה אלא הכוונה כלפי דיני התורה.

גם כלפי דיני התורה אם יבואו עכשיו הגויים האלה ויבקשו תדונו אותנו לפי דיני התורה האם הבן יורש את אבא שלו או לא?

הדין הוא שגוי יורש את אביו דבר תורה.

הרי עכשיו קודם אמרנו שכל זה שבן אדם יודע שבאמת הוא בן של אבא שלו

זה רק על סמך רוב.

אז איך אתה אומר שגוי יורש את אבא שלו?

מי אמר לו שזה אבא שלו?

הרוב אמר לו.

אז היא נמוכה מזה שגם בגוי יש דין רוב.

לכאורה איך דיברנו עכשיו? כל הפוסקים הגדולים אמרו שבגוי לא נוהג דין רוב.

איך אתה אומר שבגוי לא נוהג דין רוב?

הרי כתוב שגוי יורש את אבא שלו.

איך הוא יודע שזה אבא שלו?

רק על סמך רוב.

אז הנה רואים שגם בגוי נוהג דין רוב.

זה ראו בדלסק אמון אבל לא ראו בדלסק,

זה ראו בדלסק אמון, זה טבע.

נכון.

מאיפה אתה יודע שראו בדלסק אמון?

זה רוצור, כמו חסותה.

רעיון.

אבל אנחנו דיברנו מקודם בגמרא,

שהגמרא מדברת על זה מאוד באליכות ובגמר בכו״ן, דף יא.

והמסק�ת של הגמרא דיברנו מקודם

רש״י אומר שההלכה למשה מסיני

אז אם זו הלכה למשה מסיני

אז לאחר שנים מסיני נאמר דווקא

ליהודים ולא לגויים.

או אולי לומדים את זה מסנהדרין,

אז מסנהדרין זה רק נוהג ביהודים,

בגוי, גוי נהרג על-פי דיין אחד ועד אחד,

אז יוצא שרוב לא נוהג בגוי.

רגע, אם בעולם היה רק שני אנשים,

אי-אפשר לייחס את הארץ' שלו?

אי-אפשר לייחס את הארץ'.

תכף, תכף. מה?

שנייה, אני קודם אתייחס. מה? איזה רוב יש לדעה שלו? איזה רוב יש? כך כתוב בגמורה, בחו״י דף יא.

למה הוא אומר? רוב ביהי לשכר הבעל.

אה, הוא הבעל.

כך כתוב בגמורה, בחו״י דף יא.

איך?

יכול לראש אדם שלו,

או, זו השאלה.

אז מילא אנחנו שואלים, אז שואל הפרי יצחוק, קושייה עצומה.

איך הפוסקים רוצים להגיד שבגוי לא נוהג דין רוב?

הרי כל מה שבן אדם יודע שהוא בן של אבא שלו זה רק על סמך רוב.

וכתוב מפורש שגוי יורש את אביו דבר תורה,

אז מוכרח מזה שגם בגוי יש דין רוב.

אולי בעניין הזה זה שונה. מה שונה?

היה זיוט של בן אדם, אז לא נחשבתי, אבל זה הגמרא. הגמרא דיברה בדיוק על הנושא הזה. הגמרא בחו״י דף יא.

זו מציאות שהוא יורש. מה זה מציאות?

זו מציאות שהוא יורג את אבא שלו.

מי אמר לו שזה אבא שלו?

אז מה זה דין בלי קיום מעשי?

זה בלי קיום מעשי? מה זה?

נגיד, נגיד, נגיד,

אנחנו חיים בעולם, אנחנו לא מדברים בדמיונות.

רגע, גם אם לא יודעים מי יורש אבל היה בן יורש.

מי הבן-דוד שלה?

לא, אז מה אתה אומר? שזה דין בלי קיום?

לא, זה קיום.

איך?

רגע, טוב, הנה, עוד דבר. אם היה רק אדם אחד בעולם,

השם ישמור, למה אתה לא רוצה שאנחנו נחיה? מה?

אבא זה יכול להיות גם אחד שגידר אותו, לא טעם שיוריד אותו.

נו, זהו, זו השאלה.

לא, לא, לא. אז איך הוא יורש אותו?

איך הוא יורש?

איך הוא יורש אותו?

אה?

לגמרי לא.

האם הוא לא רוצה לקחת את הירושה של המשפט שלו?

לא רוצה שיביא לי? מה? אין לי בעיה לקחת.

כן.

הרב, לגבי העבר מן החי. כן.

אז דוי שכביכול נגיד שם בעבר מן החי בתוך הערימה של כל מיני איזה. כן.

כן.

אז אם יש דין של רוב, כן.

אמרנו שגויים, אולי יש להם את התנאי שלו. כן.

כן. אז יכול לכל. יפה.

זה מה ש... זה הנושא.

אם יש להם דין רוב,

אז יכול לכל. אם אין להם דין רוב, לא יכול לכל.

אז יש דין רוב או שאין להם דין רוב. נו, זה אנחנו דנים.

זה בדיוק, זה השאלה. עוד דבר, אם נגיד אין לו דין של רוב במקרה הזה, אני שואל עוד שאלה.

נגיד שום אוכל, מה המצווה, מה המצווה לעשות במקרה הזה?

לקחת את הכול ולדרוס?

מה אתה דואג?

שילך לישון, שילך לישון, מה הוא צריך לעשות?

שילך מכאן למקום אחר, וזהו, מה הוא מחויב לבשר הזה.

מה אתה יכול לעשות? אם זה אסור, זה אסור.

גם ליהודים.

אם חס וחלילה קרה איזה, אני שמעתי עכשיו סיפור לא מזמן.

השם ירחם, היה איזה סיפור מאוד מאוד מרגש.

יהודי אחד בירושלים הוא נוהג להכשיר בשר לבד.

ולפעמים, לפעמים,

אז ממילא,

מה זה קשור למוסרי?

תשמע, אני אספר לך סיפור, תשמע.

על ידי הסיפור אתה תשמע תשובה.

ממש סיפור מרגש.

היה עכשיו, לפני פסח, היה סיפור, שמעתי,

בירושלים.

יהודי אחד צדיק מאוד,

שהוא הזמין בשר באטליז,

והביאו לו בשר,

והוא נוהג לבשל הכול לפני החג.

אז הוא בישל,

הוא,

כמובן, הרבנית,

אז היא בישלה הכול לחג הראשון, לשבת, חול המועד, לכל הסעודות של חול המועד.

לחג השני הכול היה מבושל,

מסודר להפליא.

תאמו קצת, טיפה, פתאום מרגישים משהו מוזר.

בסוף התברר, רחמנא ליצלן,

זה בשר שלא נמלח.

הכול הלך. אתה יודע מה שזה?

הכול הלך.

כל הבישול לכל החג, כל הסירים, כל הכלים הלכו.

כל האנשים, יש להם כלים של פסח מיוחד,

כלים של פסח מכל השנה.

כל הכלים הלכו, כל האוכל שבשלה, הכול הלך לפח.

השם מלאכם. אבל אין מה לעשות, אסור, אסור.

האנשים ממלא חסרונם.

טוב, על קרופונים, אז זו השאלה.

השאלה פרי יצחוק,

שלכאורה כל פעם, איך יכול להיות כזה דין שאקו מראש אצלו בדבר תראה?

אם אתם אומרים שבגויה אין דין רוב,

אז איך יודע שזה אבא שלו רק על סמך רוב?

אז איך הוא יורש אותו?

אז למעשה, את הקושייה הזאת אפשר לשאול גם באופן אחר.

לכאורה, יש לנו הרבה מצוות בתורה שהתורה ציוותה אותנו איך להתנהג עם כל גוי.

כל עם יש לנו איזה משהו אחר.

עמלק, יש מצוות מחיית עמלק.

עמון ומואב, אסורים לבוא בקהל.

גם אם עושים אתם מלחמה, לא תדרוש שלומם וטובתם.

עכשיו, איך נקבע הייחוס

של עם בגויים? אצל היהודים אנחנו יודעים,

זה הולך לפי האמא.

מה קורה אצל הגויים?

אצל הגויים זה הולך לפי האבא.

הייחוס של גוי זה הולך לפי האבא.

אם האבא היה המולק

והאימא הוא אומה אחרת, לא יודע מה,

אז ממילא הבן גם כן נקרא המולק.

אז יש מצוות מחיית עמולק.

אם אבא היה המוני ואימא מאנגליה,

אז ממילא גם כן הבן הוא המוני, אז ממילא הוא צריך להתנהג אליו כמו אל המוני.

אז לכאורה,

איך כל פעם נדע שהוא באמת המוני?

הרי זה הכול הולך לפי האבא.

מי אמר לנו שזה אבא שלו?

רק על סמך אוב.

אז הנה יש לי הוכחה שיש רוב גם בגוי.

אם יש אדם שיש לו אמא יהודייה,

לא בלי יהודים.

בלי יהודים. שניהם גויים.

שניהם גויים, והשאלה איך הולך הייחוס.

אז שמה, בתוך העמים עצמם.

אז מלשמה זה הולך לפי האב.

ועכשיו, איך אני יודע כל פעם שהוא עמלק?

איך אני יודע כל פעם שהוא עמוני?

איך אני יודע כל פעם שהוא מצרי?

או כנאי?

צריך גם כן לא תכה כל נשמה, איך אני יודע שהוא כנאי לי?

כל אחד, איך אני יודע שהוא מהאומה הזאת?

רק על סמך רוב.

אז הנה גם כן הוכחה.

אבל את זה אפשר לדחות,

שאולי שמה המצווה בזה זה יהודי.

היהודים מצווים למחות את העמלק,

היהודים מצווים לא תכה כל נשמה.

אז מילא כלפי יהודי ודאי שיש דין רוב.

כי פה כל פעם אני צריך לדון על הבן אדם המסוים הזה, איזה עם הוא.

אז מילא אני צריך לדון על זה, בגלל שאני צריך איזו שאלה עליי, איך אני צריך להתנהג איתו.

אז מילא פה אנחנו אומרים שזה כבר נקרא ישראל, זה לא נקרא זה. רגע, היהודים צריכים

לגוי לפי אבא?

כן. הייחוס של הגוי נקבע לפי אבא.

זה היהודים צריכים לעשות את זה. זהו, זה מה שאנחנו אומרים.

שזה רק מה שנוגע,

כל הדברים האלה זה נפקא מינא לנו,

למצוות שלנו.

למשל, יש מצוות מחיית עמלק.

איך אני יודע שהבן-אדם הזה המסוים הוא עמלק

על סמך זה שאבא שלו היה עמלק?

אז איך אני יודע שזה אבא שלו?

על סמך רוב.

אבל זה למה? כי הכול נוגע אליי.

איך אני צריך להתנהג איתו?

אז ברגע שזה נוגע אליי, אז זו שאלה דין רוב בישראל,

לא דין רוב בבני נוח.

כי זו שאלה כלפי, איך אני צריך להתנהג איתו?

אז כמו שכשיש לי חתיכת בשר,

אני לא יכול להגיד שבבהמות לא נאמר דין רוב,

כי הרי זו שאלה כלפי,

איך אני צריך להתנהג עם החתיכה הזאת? זה מותר? זה אסור?

אז מילא זה אומנם קצת שונה, אבל גם אותה שאלה.

עכשיו הבן אדם הזה,

אני צריך לדון על עצמי איך עלי להתנהג איתו.

אז מילא הרוב אומר לי, תתנהג איתו כמו עם המולק,

תתנהג איתו כמו עם קנייני.

ואז כן נכנס פה העניין של רוב.

מעניין אם זה גוי ואבא שלו יהודים זה הולך לפי האימא.

אנחנו דיברנו רק על נושא כשזה ביניהם,

גוי עם גוי.

השאלה איזה גוי הוא. יהודים דנים אותם.

לא, ביהודי היחוס נקבע לפי האימא. אז אם האימא יהודיה אז גם הבן הוא יהודי, לא משנה איזה גוי היה אבא.

עכשיו למעשה אתם שאלתם קודם מה הסוף, מה המסקנה למעשה. פה מאוד רוצים לדעת מה להלכה.

אז להלכה כתוב בשולחן אורך ככה

בסימן רס ג' ביורדי, כתוב בשולחן אורך,

כתוב ברמו יותר נכון,

אומר הרמו דאסור למול גוי שלא לשם גיירוס.

אם הגוי בא להתגייר בסדר,

אבל אם הוא לא רוצה להתגייר

אז אסור למול אותו.

לא מביה בשעה בעשרה, אפילו ביום חול.

אסור למול גוי שלא לשם גיירוס.

ככה כתוב ברמו.

והמקור זה מאבי יסיוסף. אבי יסיוסף מביא מרבנו אירוחם משות הגוינים.

כתוב בשות הגוינים בשם נטרונאי גאון

אסור לבר ישראל למימי לגוי שלא לשם גיירוס, כל עיקר.

אם הוא בא להתגייר בסדר,

אבל אם הוא לא בא להתגייר

אז אסור למול אותו.

ככה כתוב בסימן רס ג'

תכף נגיע לזה.

תכף. זה מצוין מה שאתה אומר. נהדר.

תכף.

עכשיו, ככה כתוב בסימן רס ג'.

בסימן רס ח' כתוב,

אומר המחבר,

גוי שבא לחתוך עורלתו,

למה? מה קרה לו?

מפני מכה. יש לו שם איזו בעיה רפואית,

ועכשיו על-פי רפואה הוא צריך לחתוך את העורלה.

אז אסור לישראל לחותך.

למה?

מפני שלא נתכוון למצווה.

אבל לפיכך, אם נתכוון הגוי למילה, מצווה לישראל המולתו.

דבר מאוד מעניין.

ולמעשה, כתוב ברמב״ם,

יותר מזה,

על סמך הגמרא בעבודת זוהר דף כו, כתוב ברמב״ם

שבעצם כשגוי בא לקיים מצווה, נגיד גוי בא ואומר, הוא לא רוצה להתגייר אבל רוצה להניח תפילין פעם אחת.

אז כתוב ברמב״ם

צריכים לעזור לו.

לא רק שמותר לו, אלא אפילו צריכים לעזור לו.

צריך להביא לו תפילין אחים מהודרים שיניח תפילין.

הוא לא רוצה להתגייר. הוא לא אומר שהוא מתגייר

באופן חד-פעמי, או אפילו נגיד עשר פעמים, לא משנה. הוא רוצה לקיים מצוות תפילין.

אומר הרמב״ם הוא יכול לעשות את זה וצריכים לעזור לו ויש לו שכר.

רק מה?

יש לו שכר כי אינו מצווה ועושה.

יהודי שמניח תפילין מקבל שכר גדול.

למה? כי הוא מצווה.

גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה

אבל הגוי שמניח תפילין וכדומה כל מצווה שהוא מקיים אז גם כן הוא מקבל שכר

כי אינו מצווה ועושה

אבל שבת לא?

רגע זה מה שזה יוצא מן הכלל חוץ משבת ותורה כן אני אומר דוגמא תפילין למשל

כן

לא

כך כתוב ברמה

שבת ותורה תורה כתוב מורשה אל תקרא מורשה אלא מאורסה

נו

לא זה ממזר שממזר תלמיד חוכם קודם לכהן גודל אדם הארץ

כן זה משהו אחר

כן

ככה יוצא

כן כתוב ברמה שצריך לעזור לו

איך

לא אתה לא צריך לשכנע אותו מדובר שהוא בא

מה העניין?

אז אחד רוצה לנו

אוה אז מאלה עכשיו יוצא אם הגוי אומר שהוא רוצה באמת לקיים מצוות מילה

אז בסדר

אבל מה זה בעיה?

כי לכאורה בסימן רס סג מה אמרנו? הרעמו פסק במפורש

שרק אם הוא יתגייר ממש

אבל כל זמן שהוא לא מתגייר ממש לא צריכים למול אותו

ובסימן רס ח אומר שולחן אורך שאם הגוי רוצה למול צריכים למול אותו אבל הוא לא מתגייר מפורש לא מתגייר רק מילה הוא רוצה לקיים

אז כתוב שכן אז מלכאורה יש פה סתירה

למה בסימן רס ח הרעמו לא השיג שום דבר

פה אסור.

בסימן רס ג' כתוב ברמו שאסור למול גוי.

זה כבר כיוון. קודם אני רוצה להסביר את הקושייה.

בסימן רס ג' כתוב ברמו, אסור ליהודי למול גוי.

רק אם הוא מתגייר לגמרי.

כל זמן שהוא לא יתגייר לגמרי אסור למול אותו.

בסימן רס ח' כתוב בשולחן הערוך

שאם הוא רוצה לקיים מצוות מילה, מותר למולותו. הוא לא מתגייר, מפורש, לא מתגייר.

אז למה פה הרעמון לא השיג עליו?

הוא היה צריך להשיג עליו, הוא היה צריך להגיד,

לא,

אסור.

מה, לפעמים חלק מהמצוות מותר לו,

אז מילה אסור לו, למה חלק כן, חלק לא? לא, נכון, זו גם שאלה טובה.

שיהיה אסור הכול.

רעיון.

אז ממילא עכשיו יש פה שני מהלכים.

אז למשל, אשך אומר שבאמת

הכוונה של רעמו הייתה משהו אחר,

שבעצם אסור לרפא גוי רק בשכר,

בחינם עשו.

אם משלמים, נגיד, אחד רופא,

הגוי משלם לו, אז מותר,

אבל בלי תשלום,

עשו.

אז ממילא יוצא שהכול תלוי בזה.

אומר אשך, הלכה למעשה, יוצא לפי אשך,

לפי אשך יוצא הלכה למעשה,

שאם בא גוי ומבקש מיהודי למול אותו בתשלום,

אומר אשך שמותר.

וככה שמעתי שהמשפחה של המלכה באנגליה,

אז משפחת המלוכה,

הם מלאים את הילדים שלהם

והם מבקשים מוהל מיוחד,

מוהל חרדי בלונדון,

שהוא יבוא וימול את הילדים שלהם.

וכמובן, זה המלך,

המלך משלם.

אם זה מילא, אז לפי אשך זה מותר, כי לפי אשך זה הכול נושא, האם זה בתשלום או בלי תשלום.

ככה זה דעת אשך.

אבל הפסחיצ'ובי מביא משו״ת מעיל צדקה,

שהוא מביא

שיש עוד טעם למה לא למול את הגוי,

כמו שפה אמרו מקודם,

שהוא אומר שכתוב בספר הזוהר שבאמת יש ביקורת על יוסף.

למה הוא אמר שכל המצרים ימולו?

אז אף על-פי שהוא התכוון ודאי לשם שמים,

בכל זאת

כתוב

שזה לא,

יש ביקורת על יוסף.

למה הוא אמר למצרים למול?

כי זה מילא יוצא לפי זה,

לפי מעיל צדקה,

יוצא שבאמת אסור ליהודי למול גוי. רק אם הוא מתגייר.

אבל כל זמן שהוא לא מתגייר, אז אסור.

איך?

כן?

בדיוק, נכון.

בדיוק, זה הלשון של הפוסקים, כמו שאתם אומרים,

שמה פתאום אנחנו נחתום אותם

בעוד ברית קודש.

נכון.

אז מילא עכשיו, לכאורה, אולי פה אנחנו נראה

שיש פה נפקא מינא ממה שקודם דיברנו לפי אשר גסרי.

עכשיו,

בא לפנינו אחד ואומר

שהוא מבני ישמעאל, מבני קטורה, הוא רוצה למול.

למה אתה רוצה למול?

לא רוצה להתגייר, לא רוצה שום דבר.

הוא טוען על עצמו שהוא נכד של אברהם אבינו מבני קטורה והוא רוצה למול.

עכשיו הוא בא לימואל חרדי ורוצה למול. זה מייסים בכל יום, אני אומר לכם,

פשוטו כמשמעו. מייסים בכל יום,

בכל חלקי הארץ.

באים ומבקשים שימו לאותם.

אז מילא, מה עושים איתם?

אז לכאורה זה בכלל לא פשוט.

למה?

כי אומנם ברמב״ם כתוב שבני קטורה צריכים למול,

אבל ייתכן שזה הכול דווקא בני קטורה כלפי עצמם.

אם בני קטורה עצמם, כן, לו יצוייר,

הם יבואו לרמב״ם וישאלו אותו,

כבוד הרב, האם אנחנו צריכים למול?

הוא יגיד להם כן,

אבל מה, תסתדרו לבד.

למה?

כי אם אתם באים אלינו ואתם מבקשים מאתנו למול,

אז לנו הרי יש דין רוב,

לנו אנחנו יהודים, יש לנו דין רוב.

והרוב אומר שבא סנחרי ובלבל את כל האומות.

איזמילא כלפינו, אתם לא בני קטורה.

אם אתם לא בני קטורה,

אז עכשיו בואו נשאל אתכם שאלה. אתם רוצים להתגייר?

אתם רוצים באמת לקיים מצוות מילה?

אז כן. אבל אם אתם לא רוצים ממש להתגייר, ואתם לא רוצים לקיים מצוות מילה ממש בגלל שה' אמר,

אז מילא לנו, אסור למול אתכם.

איזמילא יוצא. לפי זה, לכאורה,

עדיין אנחנו צריכים להגיע לפסק של השר גסריה,

כל מה שאנחנו אומרים שאולי מה שהרמב״ם אמר שבני התורה צריכים לעמוד גם בזמן הזה ומה תירצנו שזה בגלל שאין להם דין רוב אז בסדר אז זה רק הכל הם כלפי עצמם

אם הם מסתדרים לבד מביאים רופא גוי ורופא גוי מלטה גוי בסדר אז הכל בסדר זה לא נוגע אלינו באמת הם חייבים לעשות את זה אפילו אבל כשהם באים אלינו ומבקשים ממועל יהודי שיעמוד אותם אז פה אנחנו לכאורה צריכים להגיד להם לא אה מה אתם אומרים אתם בני התורה

לא אבל באסן חייב בלבל את כל האומות אם אילן לגבינו זה נקרא הכל דה פריש מי הוא בפריש ולנו לכאורה עשו למול אותם

זה גם נכון שהם לא יצטרפו בפריה נכון

זה עוד נקודה

בסדר אבל בכל זאת

גם את זה עשו

אז אם אילן יוצא לכאורה אז

שמעתי שבאמת הלא כל מייסא או שמסתמכים על הרמב״ם הם אומרים או שמסתמכים על אשך

אבל איך שדיברנו מקודם אז לכאורה אני רק מעורר

שלכאורה אי אפשר להסביר את זה כפשוטו וזה הכל אולי דווקא כשהם כשלעצמם אבל כשמבקש מאיתנו אז פה צריכים לעיין בעזרת השם

איך אפשר להעביר את זה כפי שדיברנו על הרמב״ם כדי לצאת המציאות