שאלה שבועית עולמית - הרב חנוך שוורץ - פרשת בראשית - המקדחות שהוחלפו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ערב טוב לכולם שוב, נחזור על דיני השומרים הידועים, מכיוון שהשיעור שלפנינו יעסוק בדיני שומרים אז יש לנו ארבעה שומרים והדינים שלהם שלושה שומר חינם,

שומר שכר ושוכר שדינו כשומר שכר ושואל שומר חינם זאת אומרת אם אדם

בא לשני והוא ביקש ממנו טובה, תשמור לי בבקשה על החפץ בחינם,

תשמור על הבהמה, על החפץ.

הוא הסכים,

אז הוא חייב לשמור,

ואם הוא פשע, הוא חייב. זאת אומרת, פשע זאת אומרת שאם הוא לא השגיח בזמנים שהוא היה צריך להשגיח ועל ידי זה בא גנב וגנב או שהוא לא נעל את הדלת באופן שהרגילות כן לנעול,

מה שהרגילות הוא צריך להשגיח על החפץ כמו שהרגילות להשגיח על חפצים כאלה.

היה, כן, אם הוא זילזל. היה אף והוא לא שמע, אז הוא חייב לשלם.

אם הוא טוען שזה נגנב או נאבד אפילו שהוא שמר,

אז הוא נשבע שאכן כך היה, והוא משלם.

הוא חייב לשלם.

אם הוא מאמין לו שזה נגנב, הוא לא צריך להישבע והוא משלם.

והוא נפטר. אני אמרתי לא נכון.

אם הוא נגנב, אם זה נגנב או נאבד,

אז הוא צריך להישבע שנגנב או נאבד והוא נפטר מלשלם.

אם הוא מאמין לו שנגנב, בסדר, אז זה פטור.

זה דיני שומר חינם. שומר שכר, דהיינו אם אני מבקש ממך לשמור לי על החפץ ואני אשלם לך,

ולא רק תשמור אלא גם שוכר,

זאת אומרת אני מציע לך להשתמש בחפץ

ואתה תשלם לי, זה גם דיני לא כשומר שכר.

אז הדין הוא שחייבים על גניבה ואבדה,

על פשיעה ודאי, וגם על גניבה ואבדה. אגב, אם נגנב או נאבד,

גם חייבים לשלם.

אבל אם זה התקלקל באונס,

אם הבהמה פתאום מתה,

או שהיה אונס שלא יכלתי להשגיח על זה, שלא היה עוזר אם הייתי שומר,

פטור.

שומר שכר ושוכר פטורים על אונס.

והשלישי זה שואל.

שואל זה הפירוש, אדם מבקש מהשני טובה, בחינם,

תשאיל לי את החפץ שלך להשתמש בו.

והוא השאיל לו את החפץ,

אז הוא חייב על כל מה שיקרה.

נגנב, נאבד, ואפילו אם הפרה מתה מעצמה,

הוא לא עשה לה כלום, הפרה ישנה בבית וחטפה התקף לב ומתה, הוא גם חייב לשלם.

כל מה שקורה.

הסיבת הדין כי שואל כאילו נהיה בעלים על החפץ למשך תקופה מסוימת, והוא מתחייב להחזיר את החפץ לבעלים אחרי תום התקופה.

כאילו נהיה,

כאילו קונה את זה, כאילו הוא מקבל חפץ ואתה מתחייב להחזיר לי חפץ אחרי תקופה.

למה זה כאילו קונה? כי אתה משתמש בו,

ואתה לא משלם לי, אז לבעלים כאילו אין שום קשר לחפץ לתקופה הזו,

ואז במשך התקופה הזו אתה כאילו לבעלים, אתה משלם לי חפץ אחר. מה שקרה, קרה.

יש פטור אחד, שעל זה לא נתייחס הערב, מת המחמת מלאכה,

שזה פטור מיוחד שכתוב בתורה, שאם זה מת מחמת השימוש,

זה לא כתוב בתורה מפורש, אבל חז״ל עמדו את זה מסברה,

שאם זה מת מחמת השימוש,

אז הוא לא חייב לשלם, כי לשם כך הוא השיל.

זה הפירוש הפשוט, כי לשם כך הוא השיל, שתשתמש.

ואם זה מת מחמת השימוש, זאת אומרת, אדם השילה לשילים הקדיחה,

ותוך כדי הקדיחה המנוע נשרף,

זה לא, השואל לא צריך לשלם,

כי אתה ידעת מראש שזה מה שאני עומד לעשות, וזה עלול לקרות, זה הבעלים קיבל על עצמו,

שהשואל לא יצטרך לשלם. אבל חוץ ממת מחמת מלאכה,

מתה מחמת מלאכה זה נאמר על פרה, שאדם שעל פרה לחרוש בה או חמור שירקב עליה והוא מת באמצע הדרך,

אז הוא פטור מלשלם.

אבל אם זה לא מת מחמת המלאכה, אלא מת סתם בשעת המלאכה, או אפילו לא בשעת המלאכה,

אז השואל חייב לשלם אפילו באונס.

זה שלושת השומרים.

שזה יהיה הכלל לכל הדינים שאנחנו הולכים היום ללמוד. עכשיו נקרא את השאלה.

אברהם נגר במקצועו ויצחק האינסטלטור הוזמנו ביום אחד על ידי הקבלן לבצע עבודות בדירה.

תוך כדי עבודתם, זאת אומרת, אברהם עסק בנגרות שלו, יצחק במקצוע שלו,

תוך כדי עבודתם התפאר כל אחד באוזני חברו ושיבח את המקדחה שלו וביצועיה המיוחדים.

כל אחד הייתה מקדחה מיוחדת, כל אחד

שיבח את שלו.

אברהם שהשתוקק להכיר את המכשיר החדיש

ביקש מיצחק שישילנה לו לשימושו,

וכשיצטרך יצחק להשתמש במקדחה,

במקדחה ישאילו אברהם את שלו כדי שינשאנה ויכיר במעלותיה.

אברהם הוא זה שיזם את הפנייה ליצחק,

הוא מבקש ממנו תשאילי בבקשת המקדחה שלך,

אני רוצה להשתמש בה כשאני אצטרך,

תמורת זה כשאתה תצטרך עוד מעט להשתמש במקדחה,

אני אשאיר לך את שלי.

הסכם, נחליף את המקדחות, למה לא?

תוך כדי שימוש אברהם במקדחתו של יצחק,

אירע קצר חשמלי, אברהם קודח, פתאום אירע קצר,

ומשחזר זרם החשמל התברר שמחמת הקצר נשרף המנוע של המקדחה.

אברהם הודה מיד שכפי הנראה יהיה עליו לשלם את מחירי המקדחה ליצחק,

כיוון שקיבל עליה אחריות כששאלה וחייב עף על קלקול באונס.

אברהם הבין את הסיפור, שכאן הוא נקרא שואל,

כיוון שהוא ביקש מיצחק להשתמש במקדחה.

הוא לא משלם לו על השימוש,

ובחינם, אז הוא שואל.

וכאן זה לא מתה מחמת מלאכה כי לא הקדיחה היא זה שגרמה את הקלקול, אלא

זה כוח חיצוני, גורם חיצוני,

ואז שואל חייב, אפילו אם זה מת מעצמו.

אפילו אם בא מלאך המוות,

נכנס מהחלון, אפילו לא מהחלון, והרג את הפרה, אני גם חייב.

אז קצר חשמלי זה אותו דבר, ואני חייב לשלם על אונס.

טוב, אז אברהם מודה שהוא חייב לשלם.

בינתיים המקדחה היחידה שפועלת זה המקדחה של אברהם.

אחר זמן מה הוצרה יצחק למקדחה,

הוא ביקש מאברהם שישאילו את שלו כמוסכם.

הוא אומר, תשמע, התחייבת שתמורת המקדחה שאני משאיל לך,

כשיגיע הזמן שאני אצטרך אתה תשאילי, בבקשה.

אברהם נעתר מיד, והביא לו את המזוודה עם המקדחה וכל חלקיה.

והוסיף שישנם כאן חלקים נוספים שיכולים לבוא ליצחק לידי שימוש, והוא משאיל גם אותם.

חוץ מהמקדחה הוא משאיל לו גם חלקים

שלא קשורים בדווקא למקדחה, אלא חלקים שהמקדחה יכולה לבצע איתם עוד דברים, דברים נוספים,

ויכולים לבוא ליצחק לידי שימוש באינסטלציה שלו.

ושלמען הסדר הטוב ישמור יצחק גם על שאר החלקים, אף שאין לו עבור מה להשתמש בהם. היו חלקים נוספים שלאינסטלטור אין מה לעשות איתם.

חלקים של אומנים אחרים.

הוא אומר, תשמע, הכל נמצא בתור מזוודה אחת גדולה, שמכילה המון פריטים, המון פונקציות של שימוש.

תשמור לי בבקשה על כל המזוודה עם המקדחה והחלקים שאתה צריך,

וגם על החלקים שאתה לא צריך.

מדוע? כי אם זה יהיה אצלי המזוודה עם החלקים,

הרי שאת החלקים שאני כן רוצה להשאיל לך,

הם יתפזרו, הם לא יהיו במקום,

למען הסדר הטוב.

בבקשה שגם תיקח תחת חסותך את כל המזוודה עם כל שאר החלקים. היו שם חלקים יקרים,

תשמור לי גם עליהם.

תוך כדי עבודתו נאלץ יצחק לעזוב את המקום לזמן קצר,

ומשחזר גילה שהמזוודה עם המכשיר היקר וכל החלקים נעלמו יחד עם העובד הערבי שעבד שם עימהם.

כמובן שיצור לנחש מה עלה בגורלו של המזוודה עם כל החלקים.

אתה טוען, אברהם,

שמכיוון שיצחק חייב לשלם לו על המכשיר והחלקים שנגנבו,

אברהם טוען, הנה גם יצחק היה שואל,

הוא שאל ממני את המקדחה שלי,

עכשיו המכשיר שלו נגנב, נגנב עם כל החלקים,

ממילא יש לקזז את התשלומים ואלו יותר חוב,

פחות או יותר המחירים של המקדחות נאמר שווים, פחות או יותר,

אז אנחנו נסתדר, נגיד אתה לא חייב לשלם לי, אני לא חייב לשלם לך, וזהו, בזה נגמור את הסיפור.

זאת אומרת, אברהם טוען,

שתינו היינו שואל,

אתה שואל על שלי ואני שואל על שלך,

ומה שלא קרה למקדחה, בין אם זה אונס, בין אם גניבה,

לא משנה מה שלא קרה,

שואל חייב על הכל, ממילא שתינו חייבים אחד לשני,

ובזה אנחנו גומרים את הסיפור.

יצחק טוען כנגד,

שעל החלקים אינו פטור מלשלם, כיוון ששמרם בחינם,

ושומר חינם פטור במקרי גניבה.

על החלקים שהוא ביקש ממנו, הנוספים, החלקים הנוספים שהוא לא אמור להשתמש בהם,

על זה אני לא שואל.

על זה אני בסך הכול שומר חינם, ביקשת ממני טובה שאני אשמור לך.

לא שילמת לי על זה,

ואני גם לא אמור להשתמש בהם. ויותר מזה, גם אין לי רשות להשתמש בהם, אתה לא הרשית להשתמש בהם.

אם נאמר, אני צריך עכשיו, בבית שלי, איזה אחד מהחלקים,

אתה לא הרשית לי להשתמש בהם, אמרת לי, קח ותשמור אותם, אפילו שאתה לא צריך אותם.

זאת אומרת, אני סתם שומר חינם.

‫הנאם דינו שהוא חייב רק על פשיעה ‫ולא על גניבה. ‫כאן המקרה שלנו זה לא פשיעה. ‫מדוע זה לא פשיעה? ‫כי הוא נאלץ לצאת, ‫לא היה צריך לנוחיות וכדומה, ‫דברים שמותר לשומר דרך בני אדם לצאת. ‫כתוב בגמרא שכשדרך בני אדם לצאת, ‫מותר לו לצאת,

‫ואז הוא חזר מיד, הוא לא פשע, ‫והמקרה הזה היה גניבה. ‫-השאלה כתובה שמותר לו להשתמש.

‫יש חלקים שמותר לו להשתמש,

ויש חלקים שלא אמורים לבוא לידי שימוש.

אבל הוא לא הגביר.

הוא לא השערה. לא, לא, לא, הוא לא הביא, הוא לא אמר, הוא לא הביא לו את זה בשביל להשתמש,

הוא הביא לו בשביל שישמור.

הם לא דיברו על אפשרות של שימוש.

אבל הוא גם לא חילק, הוא לא אמר, השערה לא אמרה לו אם אתה יכול להשתמש או יכול להשתמש. הוא לא מקבל, כל דבר שלא סיכמנו צריכים לבקש. הכלל הוא שכשדבר שייך לבן אדם,

אין להבין דברים לבד, שכנראה הוא לא מקביל.

אם אתה רוצה, תש... זה רק כתוב, הוא משיל לו גם אותם. לא משיל, הוא מביא לו לשמור,

או שלמען הסדר הטוב ישמור יצחק גם על שאר החלקים.

אבל אם לא היה למען הסדר הטוב... לא, יש עוד חלקים.

יש חלקים, אני אסביר שוב.

כל מה אמרנו... המקדחה הזו,

מה שיצחק קיבל מאברהם מתחלק לנו לשלושה חלקים.

יש את המקדחה שוודאי הוא צריך להשתמש שם. החלק המקדחה עם החלק שקודח,

בוודאי על זה סוכם, מראש הוא ישאיל לו,

אז זה ודאי הוא שואל.

זה ודאי קיבל בשביל להשתמש.

עכשיו, בנוסף הוא השאיל לו דברים שלא דיברו על זה מראש.

בנוסף הוא השאיל לו דברים שלא דיברו על זה מראש. עוד חלקים נוספים עם פונקציות נוספות

שיש במקדיחה של זה, הוא לא דיבר מראש שאני אשאיל לך.

על זה עכשיו הוא מתנדב להשאיל לו בשביל שסתם שישתמש. הוא אדם טוב, תשתמש. הוא מראה לו, תראה, את זה אפשר להשתמש בזה, את זה אפשר להשתמש בזה.

אתה צריך, יש פה איזה משהו גדול שיכול לעשות חור גדול, אולי אתה צריך להשחיל איזה צינור בארון,

אז תוכל לעשות חור,

דברים שלא דיברנו על זה מראש, בבקשה תשתמש.

אבל ישנם חלקים אחרים, נוספים,

שעליהם

אין לך מה לעשות.

לא, זה גדול שיכולים לבוא ליצחק לידי שימוש. זה החלקים, זה החלקים שיכולים לבוא לידי שימוש. ובנוסף, לא, חלקים מסוימים. לא, עוד פעם נקרא,

הוסיף שישנם כאן חלקים נוספים שיכולים לבוא ליצחק לידי שימוש והוא משיל גם אותם, נקודה.

עכשיו, בנוסף, ושלמען הסדר הטוב,

ושלמען הסדר, ישבור יצחק גם על שאר החלקים אף שאין לו עבור מה להשתמש בהם. היו עוד חלקים

שאין לו מה להשתמש בהם.

אין לאינסטלטור מה לעשות עם חלקים שאמורים לשמש נגר מקצועי.

הנגר לא יודע את זה. הנגר יודע שאין לו מה לעשות, והוא אומר לו, תשמע, אדוני, יש פה חלקים שלך, אין מה לעשות איתם, בקופסה,

במזוודה, אין לך מה לעשות איתם.

ואף על פי כן, אני מבקש ממך שהכל יהיה מסודר, אל תפזר לי את הקופסה.

מה שאתה צריך תיקח מהקופסה ותחזיר ממילא.

אני מביא לך את כל כלל הקופסה הגדולה,

עם כל החלקים, גם חלקים שיש לאינסטלטור מה לעשות בהם,

וגם על חלקים מסוימים נוספים יקרים,

שהם כל מיני פונקציות של שימוש של נגר מקצועי, אין לאינסטלטור מה לעשות איתם.

ואת זה גם אני מבקש שתשמור לי על זה, אין לך מה לעשות, אבל שיהיו פה, שיהיו על ידך, שים על זה עין, ביחד.

אז אומר,

יצחק טוען כנגד, על כל החלקים האלה שאני לא הייתי אמור להשתמש בהם,

אני לא שואל עליהם.

עליהם הוא ביקש ממני סתם טובה, שנשמור בחינם.

מילא אני שומר חינם, שומר חינם פטור על גניבה,

מילא עליהם אני לא רוצה לשלם.

שומר חינם פטור במקרה גניבה,

ורק על המקדחה ומאט החלקים שיכלו לבוא לידי שימושו,

עליהם אולי נחשב כשואל וחייב על מה שנגנבו.

עליהם הוא אומר, את זה אני קיבלתי לשימוש,

זה נראה לי שאני שואל, ועל זה נראה לי שאני חייב לשלם.

זה נראה לי שאני חייב לשלם.

ככה טוען יצחק. רק הוא מוסיף, אולי לא,

כיוון שלא הוא ביקש להשתמש בהם. לא יצחק הוא זה שיזם את כל הסיפור הזה,

שהוא יזם את הפנייה לאברהם.

תשאילי בבקשה על המקדחה שלך.

לא ככה הלך הסיפור.

אלא הוא ביקש, אברהם בא לבקש ממנו מקדחה.

רק הוא אברהם, לא נעים לו לבקש מקדחה יקרה כזו מיצחק.

אז הוא אומר, תשמע, תמורת זה אני אתן לך את המקדחה שלי.

אז הוא כאילו קיבל את המקדחה בתור תשלום,

בתור תמורה,

ולא בחינם, הוא לא סתם הביא לו את המקדחה.

אז אולי על זה הוא לא נקרא שואל.

ככה יצחק העלה בדעתו איזה סברה.

אולי דבר שאני לא יזמתי את השאלה,

לא יזמתי את הפנייה,

אני לא יזמתי את הבקשה, אלא להפך, אברהם מעוניין שאני אקח את המקדחה שלו כדי שיהיה לו נעים לקחת את שלי.

אז אולי זה לא נקרא שואל. ככה הוא העלה סברה.

אלא אברהם רצה שישתמש במקדחה כדי שיהיה לו נעים יותר לבקש מיצחק את המקדחה שלו, ולכן אולי לא התחייב באחריותה.

ככה הוא העלה סברה,

והוא ביקש מאיתנו שנדון בסיפור שלו ונעזור לו להחליט על מה הוא חייב ועל מה לא.

לאחר ששטחו את המעשה בפני הרב, הציג הרב את הדברים באור אחר לחלוטין.

מה הפירוש?

הרב אומר, אתם,

כבודכם במקומכם מונח,

אבל אתה רק נגר בסך הכל, אתה רק אינסטלטור,

אבל אם הייתם לומדים בכולל או בישיבה,

הייתם מנתחים אחרת לגמרי את כל הסיפור הזה.

הוא לא שואל, הוא לא שומר חינם, בוא נשמע.

מה יש לכם לומר? אולי יש פה מישהו שיכול לעזור לרב

שיכול לעזור להביא לנו מה הרב אמר.

מדוע הרב אמר שכל הסיפור הזה צריכים להסתכל עליו באור אחר לחלוטין?

אפשר להגיד.

כן, כן.

אני חושב שיצטרך לשלם את הכול.

הכול, גם את החלק שהוא שומר חינם.

מדוע?

כי פשוט הוא הפקיר את המקדחה הזאת, כשהוא עזב לרגע, מה זה לעזוב לרגע?

אתה שומר, זה לא דרך של... כתוב בגמרא, כתוב בגמרא, שאל בעידנא דאי לאינשה, פטור. זאת אומרת,

אם יש רגילות של זמן של אנשים שרגילים,

אדם שמר על צאן, הגמרא מדברת על אדם שקיבל עצמו שמירה על צאן בשדה,

אבל יש זמן שרגילים לחזור הביתה, לקחת את ארוחת הצהריים,

רגילים ללכת לצד להתפנות,

יש זמנים שרגילים... אז בן אדם שנותן לשני לשמור, הוא יודע את זה, לוקח בחשבון שיש כאלה זמנים, ואף אחד לא נותן לו לשמור. הוא לא אומר לו, תשמע, תיקח גיבוי.

בזמן שאתה פונה הצידה, תיקח גיבוי שאומר אחר.

לא, דם.

שם המועד, דם מועד שם. לא לקחנו את זה. או, או, או, אתה אומר שכאן הוא ידע מראש שיש פה ערבי והוא צריך להיזהר. זה נכון, זה נכון.

צריך, נכון, נכון. הוא צודק, שאיפה שיש כאן ודאי,

אנחנו רואים בעינינו את הגנב,

והוא בורח החוץ והוא הולך לשירותים, אז זה נקרא שהוא, זה מה שאתם... הוא רואה את האריה. הוא רואה את האריה, בהחלט. אז מה,

צריך ללכת להתפנות?

תשמע, זה אפשר הוא שומר.

אם אתה רואה את הגנב, אז כאילו אתה יודע בטוח שיגנבו.

אבל תשמע.

אבל כנראה שלא כל ערבי בחזקת גנב, והוא צודק, הוא צודק מאוד, כי מכיוון שאברהם...

הוא לא יכול להביא שובר.

או-או, יפה, יפה. שייקח את זה איתו. שייקח את זה איתו לשירותי.

אני מניח שאילו אברהם היה כל כך חושד שהערבי הזה יהיה גנב,

אם אברהם היה חושד שהערבי הזה יהיה גנב,

הוא היה קורא לו הצידה ליצחק, והוא היה אומר לו, תשמע,

יש פה ערבי,

הוא חשוד בעיניי, הוא לא נראה לי כל כך אמין.

אני מבקש ממך, שימה את במיוחד

כשהערבי הזה מסתובב פה לידך, כשהערבי הזה עושה פה סיבובים,

ואל תלך לשירותים, ואם אתה רוצה ללכת לשירותים, תקרא לי מיד.

הוא לא אמר לו כך. לא צריך להגיד לו, אני צריך להגיד לו. לא, כי דברים כאלה, בדרך כלל, כשערבי עובד ביחד איתנו, מה פתאום שייעלם פתאום באמצע עבודה? מישהו חושב שערבי פתאום באמצע עבודה ייקח מקדחה ויברח?

ייקח מקדחה ויברח? כן, שכמה הוא ייעלם. אני מניח שאילו זה היה הסיפור בשאלה... שיגיד לערבי תשבול לערבי.

אני מניח שאילו זה היה הסיפור בשאלה,

אז היו פה מתייחסים,

אברהם ויצחק, שנותנים את המקדחה אחד לשני,

מתייחסים לזה. תשמע, כשאתה הולך לקדוח פה,

שים מעין מאחוריך, יש בקדחה.

הערבי הזה ברגע גונק.

הוא יצא לרגע לשירותים והערבי הזה עובד כאן, הוא מפסיד את המקצוע שלו, הוא מפסיד את הפרנסה שלו. לא מפסיד כלום, הוא שכיר יום, הוא בא ליום לקבל באותו יום. לא, אז כנראה שבסיפור הזה לא היה מדובר כך, כי אחרת הם היו מדברים על זה. אפשר לחשוב שאנשים שומרים על כל העובדים ובנו אשתו. הולכים לעבודה משאירים, דרך בני אדם להשאיר לרגע כשיש ערבים. את הכלים שלו משאיר. את הכלים שלו גם משאיר. יצחק גם הלך, אברהם גם פנה לנוחיות כמה דקות קודם

והשאיר את המקדחה, לא קרה כלום. זה הכלים שלו. זה הכלים שלו. אז אין לו בעיה עכשיו אם אני אשלם את זה.

הוא נגנב, לא? יש לו בעיה שלו אישית. לא, אבל אם אין דרך בני אדם לדאוג לעצמו בצורה כזו,

אז הוא לא יכול לדרוש מהשני,

תדאג לזה יותר ממה שאני דואג. הוא צריך לשמור על זה,

לא יודע איך.

אז כתוב בגמרא שחובת השמירה זה כמו הרגילות של הבן אדם לשמור על החפצים של עצמו. נכון? לא. עכשיו, אברהם עבד קודם עם המקדחה וגם פנה לנוחיות לכמה דקות, וגם פנה לדבר עם יצחק ולסדר לו את כל ה... הוא לקח אחריות.

כנראה שהוא לא חשש לזה.

אז אנחנו מדברים על ערבי שהעובד פה קבוע,

ולא היה חשש סביר כל כך שהוא יגנוב.

כנראה שמרוב הדיבורים וזה, הערבי הזה נדלק.

אבל נורמלי, הערבי הזה לא היה אמור לברר, וזה קרה.

מדובר פה שזה לא פשיעה.

בוא נניח שמדובר שהערבי הזה לא היה נקרא כמו גנב מועד,

זה היה...

היה שאברהם לא שילם לו את זה. היה לו זכות לצאת הצידה לשירותים, וחוץ מזה, גם שהערבי יברח בדיוק בשנייה הזאת,

והוא לא יחשוש שרק אני יוצא ואני מייד חוזר.

זה,

יש פה, אדם לא צריך לחשוש עד כדי כך.

נאמר שזה היה הסיפור.

בכל אופן, לא מדובר פה על פשיעה.

לא מדובר פה על פשיעה,

מדובר פה על דברים נורמליים שיודע בני אדם להסתובב זה רגע ולחזור גם כשיש פה עובד ערבי שמתמצא.

לא, זה גם לא הגיוני.

כמה פעמים יכולים לערוץ בקדחה הזאת?

1,800 שקל. מה? 1,800 שקל.

אבל הבן אדם יש שם עומד חודש.

מי ארבע אלף, חמש אלף שקל?

נכון, זה לא הגיוני שיפסיד את ה... הוא לא הולך לפי תלושים, הם קודם מקבלים את זה. לא, לא, הערבי הזה עבד קבוע אצל הקבלה.

ערבי זה עבד אצל הקבלן. אני עבד אצל קבלן כערבים. זה נכון, זה נכון שערבים לפעמים לא עושים חשבון על הקשורים מה שהם חייבים לגנוב.

זה נכון שערבי לפעמים מאבד החשבון וקשורים משהו יקר, הוא חייב לגנוב, אבל הוא לא עושה חשבון. הוא יחזור ויגיד שזה לא הוא.

כן.

אין ספק שלמחרת הערבי הזה חזר ותפסו אותו, כן?

לא, אבל אמר זה לא. הוא אמר זה לא, ניסה עליי. טוב, מדובר שזה לא היה פשיעה, זה הדרך לעזוב את המקום לכמה שניות. אתה לא צריך להסתכל גם על אברהם, שהוא לא שואל, הוא סוחר בכלל. אוקיי, מה?

כי הוא שילם בזה שהוא אומר לו, אני אתן לך את המקדחה שלי. יפה מאוד, יפה מאוד. הנה, יש לנו כאן כבר חלק מהתשובה.

הוא גילה לנו את הסוד,

שזה אנחנו הולכים עכשיו ללמוד. הוא גילה לנו את הסוד, אברהם לא נקרא בכלל שואל.

אברהם נקרא סוחר.

מדוע?

כי התשלום, אני לא,

יצחק לא הביא לו בחינם את המקדחה, אלא רק עם הבטחה שתמורת זה הוא ייתן לו את שלו.

אז הוא קיבל תשלום.

אז הוא לא שואל, הוא סוחר.

ממילא אברהם פטור על אונס.

אברהם פטור לשלם על המקדחה שלו,

אפילו שיהיה רק עצר חשמלי, הוא פטור מלשלם, כי הוא לא שואל, הוא סוחר.

למה הוא סוחר? הוא שילם על זה, הוא שילם על השימוש. מה הוא שילם?

שתמורת זה הוא התחייב.

וזו התחייבות שחלה על פי דין, יצחק יכול לתבוע אותו.

התחייבת לי שעכשיו תשאילי את המקדחה שלך.

אז הוא סוחר, אברהם נקרא סוחר כי הוא שילם על זה.

בזה שהוא מתחייב להשאיל לו את המקדחה שלו ליצחק,

מילא הוא סוחר וסוחר פטור על אונס.

יפה. גם יצחק סוחר. גם יצחק סוחר, נכון. גם יצחק סוחר.

יצחק שילם על השימוש של המקדחה של אברהם

בזה שהוא השאיל לאברהם את המקדחה שלו מקודם.

שהוא הזכיר לו את המקדחה, יפה. שהוא הביא לו להשתמש במקדחה שלו.

כל אחד נקרא סוחר. אז אברהם נקרא סוחר והוא פטור על אונסין.

יצחק, זה לא יעזור לנו שהוא שוחר, כי כאן מובש זה נגנב.

וסוחר חייב על גניבה.

יפה. זה החלק הראשון.

יפה מאוד.

השאלה שהיה של קבלן שהזמין אדם.

שתנו תביא את הכסף בעצם מהקבלן. כסף על העבודה.

מה, יש לנו איזשהו מסע או מובן איתו?

לא, לא. את המכשירים כל אחד מביא משל עצמו.

טוב. נקרא את הדברים

שהחכם הזה התחיל ללמד אותנו, נקרא את זה בגמרא.

הגמרא מתחילה ללמד אותנו איך מתייחסים לכזה סיפור.

שמור לי ואשמור לך שומר שכר. אנחנו לפני תחילת הגמרא הזו, אנחנו צריכים להקדים הקדמה עוד דין.

חוץ מדיני שומרים, אנחנו צריכים להקדים עוד כלל גדול מאוד בדיני שומרים.

כתוב בתורה שאם משאל איש מאים רעהו ונשבע או נשבע עומד,

פסוק אחר כך כתוב, אם בעליו אימו לא ישלם.

מה זה נקרא אם בעליו אימו לא ישלם?

כתוב בגמרא, הגמרא מסבירה את זה באריכות,

בתחילת פרק השואל,

בבעל מציע, הגמרא מסבירה באריכות רבה,

שכוונת התורה כך,

אם בזמן שהבעלים נתן את החפץ לשמור לשומר,

באותו זמן הבעלים עשה עבור השומר איזשהו שירות,

או בביתו, או אפילו לא בביתו של השומר,

איזשהו שירות הוא עשה באותו זמן שבו

השואל לקח את החפץ כדי לשמור עליו,

לשמירה,

אז

גם אם קרה אחר כך מה שלא קרה,

בנבב אבידה או בשואל קרה אונס,

הוא פטור מלשלם. אם בעליו אימו לא ישלם.

כך כתוב דין מפורש בתורה.

הדין הזה בעיקרו זה גזירת הכתוב.

ספר החינוך מנסה להסביר קצת,

מכיוון שבהרבה מאוד מקרים הבעלים,

כאשר הוא מביא לשומר לשמור את החפץ,

אז אם הוא נמצא במקום ועושה לו עבודה,

אז אין דעתו לתת את כל אחריות השמירה עליו, כי הרי הוא נמצא גם במקום,

בדרך כלל.

דעת שהוא עושה מלאכה על השומר,

הוא נמצא במקום, מסתובב,

הוא יכול גם להשגיח על החפץ.

אין בדעתו להפקיד את כל אחריות השמירה ביד השומר.

לכן התורה עשתה מזה כלל, שכל פעם

שהבעלים

עושה שירות לשומר בזמן שהוא משאיל לו את החפץ,

או מביא לו לשמור את החפץ, בין בשואל,

בין בשומר חינם, בין בשומר שכר,

הוא פטור מלשלם. על שומר חינם יש מחלוקת בגמרא אם הוא פטור אפילו על פשיעה. זאת אומרת, זה לא רק בשומר חינם.

מה קרה כשהוא פשע, זה יש מחלוקת בגמרא,

אם גם על זה יש פטור של בעליו אימו.

אבל כל הדברים האחרים, גניבה ובידה או אונס, זה אחרי משא ומתן בגמרא, זה מוסכם שפטור על זה.

פטור.

זה הדין שבעליו אמו לא ישלם.

עכשיו נקרא את הגמרא.

שמור לי ואשמור לך שומר שכר. כתוב בגמרא, במשנה,

שאם אדם אומר לשני, שמור לי בבקשה על החפץ שלי בחינם,

ואשמור לך תמורת זה, אני אשמור לך על החפץ שלך.

שומר חינם.

הוא נקרא שומר חינם.

סליחה, הוא נקרא שומר שכר, הוא לא נקרא שומר חינם.

מדוע?

כמו שהיהודי היקר הזה הסביר לנו מקודם,

הוא לא שומר בחינם.

הם אמרו, בבקשה, תעשה לי טובה, תשמור, ותמורת זה אני אעשה לך טובה.

בעצם זה לא טובה.

כל אחד משלם תמורה לשני. איזה תמורה?

אתה תשמור לי על שלך, תמורת זה אני מתחייב

לשמור לך על החפץ שלך. אתה תשמור לי על שלי,

ואני אשמור לך על שלך.

כן?

אז כל אחד מתחייב תמורה לשני. אז זה לא שומר חינם, זה לא שומר שכר.

ככה כתוב במשנה.

שואלת על זה הגמרא קושייה. עמאי, שמירה בבעלים היא.

שמירה בבעלימי. הרי, שואלת אותם מה, באותו זמן שראובן שומר לשני על החפץ,

הרי באותו זמן שמעון שומר לראובן על החפץ שלו.

אז הרי שמעון עושה שירות לראובן

באותו זמן שראובן מקבל את השמירה על החפץ.

כן, שני הבנאדם קיבלו, כל אחד הביא לשני חפץ לשמור.

אני מביא לך את הפרה שלי שתשמור עליה כי אתה הולך לשדה לראות.

בינתיים אני מפחד לשמור את הארנק שלי, אומר בוא תשמור לי עכשיו, אתה בבית, תשמור לי על הארנק שלי.

מחליפים. זה מביא לו את הפרה שישמור בשדה,

והרועה מביא לבעלים את הארנק שישמור לו בבית

בבת אחת.

באותו רגע שהוא מקבל שמירה על הפרה,

אז בעל הפרה עושה לו שירות, הוא שומר לו על הארנק,

אז היא

שמירה בבעלים.

למה הוא חייב? למה כתוב במשנה,

שמור לי ושמור לך שומר סחר,

שדינם כשומר שחר שחייבים לשלם אם זה נגנב,

הרי הוא עושה לו שירות באותו זמן, שמירה בבעלים,

והוא הדין הפוך.

אמרנו שבעל הפרה עושה שירות לרועה על זה שהוא שומר לו על הארנק.

אותו דבר הרועה עושה שירות בינתיים

לבעל הארנק שהוא שומר לו על הפרה.

כל אחד עושה טובה לשני, כל אחד משרת את השני באותו זמן.

אז יש שמירה בבעלים, ששניהם יהיו פטורים.

שניהם שוכרים, שתיהם שומרי שכר,

אבל שתיהם, הבעלים עושה איתם

מלאכה בזמן שקיבלו את השמירה.

על זה שאלת הגמרא, מה היא שמירה בבעלימי?

אמר רב פאפא,

דאמר עלי שמור לי היום ואשמור לך למחר. מתרץ רב פאפא,

המשנה דיברה שאמרה שמור לי ואשמור לך שומר שכר, מדובר,

שאומר לו תשמע,

לא מדובר ברועב וארנק ששניהם מחליפים באותו זמן, אלא מדובר,

הוא אמר לו תשמע,

לי היום

אין זמן לשמור על הפרה שלי,

אתה הולך איתה לשדה, תשמור לי על הפרה,

ומחר אני אלך לשדה, אני אשמור על הפרה שלך.

ככה יום אתה תנוח, יום אני אהיה נוח.

שמור לי היום וישמור לך למחר.

ממילא באותו זמן שכל אחד שומר לשני על הפרה שלו,

אין הבעלים עושה איתו מלאכה.

כי הבעלים צריך לעשות מלאכה בזמן השמירה.

בזמן שהשני מקבל, בזמן שהשומר מקבל את השמירה,

אם באותו זמן הבעלים עושה איתו מלאכה,

אז באותו זמן הוא נפטר. אז הוא נפטר אם אחי זה קרה גניבה ואבידה וכדומה.

אבל אם בזמן קבלת החפץ לשמירה הבעלים לא עשה איתו מלאכה,

אז הוא לא, אז זה לא פותר. צריכים שבזמן קבלת החפץ לשמירה הבעלים יעשה איתו מלאכה. ואפילו אחרי זה הוא מפסיק לעשות מלאכה, זה לא חשוב.

הוא כבר יהיה פטור אם אחרי זה אפילו אחרי שבועיים

יהיה גניבה בביתו, הוא גם יהיה פטור.

לכן שואלת הגמרא,

לכן מתרץ רב פאפא, דאמר לשמור להיום ושמור לך למחר.

אז זה נשאר שזה שומרי שכר, כי כל אחד מתחייב לשני תמורה לשמירה שלו.

אבל זו כבר לא שמירה על בעליל.

תנו רבנן, אומרת הגמרא ברייתא,

תנו רבנן, שנו חכמים,

שמור לי ואשמור לך.

אם אחד אמר לשני שמור לי, ואני אשמור לך. זאת אומרת, אני אשמור לך, אתה תשמור לי, תמורת זה אני אשמור לך.

השאילני והשאילך.

אתה תשאילי חפץ שלך ואני אשאיל לך חפץ שלי.

זה בדיוק הסיפור שעליו אנחנו מדברים היום.

שמור לי ואשאילך.

תשמור לי בבקשה על החפץ שלי, אל תשתמש בו, תשמור לי עליו.

תמורת זה אני אשאיל לך.

תמורת זה שאתה עושה לי תורה שאתה שומר לי, אני אשאיל לך חפץ אחר להשתמש בו.

או שהוא אמר לו אשאילני ואשמור לך.

תשאיל לי בבקשה חפץ,

ואני גם אשמור לך על חפץ אחר.

כולם נעשו שומרי שכר זה לזה.

אף אחד פה לא שומר חינם ולא שואל ולא ש... שום דבר. כולם שומרי שכר. מדוע?

מכיוון שכל בקשה הייתה מותנית

תמורת משהו אחר. זאת אומרת,

שמור לי ואשמור לך. אני מבקש ממך לשמור לי בחינם, אבל מה זה בחינם? תמורת זה אני אשמור לך.

אז זה שומרי שכר.

כל אחד שומר לשני בשכר, כי כל אחד הבטיח לשני שאני אשמור לו.

אשאילני ואשאילך. אני אשאיל לך להשתמש,

ואתה תשאיל לי להשתמש.

אבל זו לא שאלה,

כי אתה קיבלת תבורה.

אני שילמתי עבור השאלה הזאת, אני שוכר.

זה כמו ששוכר שמשלם עבור השימוש.

מה שילמתי?

שרשיתי לך להשתמש בשלי.

אז שוכר תינוק כשומר שכר,

הוא חייב על גניבה ואבידה.

אותו דבר, שמור לי

ואשאילך.

אתה תשמור לי ותמורת זה אני אשאיל לך חפץ אחר.

אז גם שילמת לי עבור השלב, עבור השימוש, אז אני שומר שכר.

אני לא חייב, אתה לא חייב על אונסי,

אתה חייב רק לגניבה.

אשאילני ואשמור לך.

אתה תשאיל לי חפץ,

תמורת זה אני אשמור לך על חפץ אחר. זאת אומרת שילמתי לך עבור השאלה הזו.

בזה שאני שומר לך על חפץ אחר,

אז זה שומר שכר.

כולם נעשו שומרי שכר זה לזה וחייבים על גניבה ואבידה.

שאלת הגמרא, והמה היא שמירה בבעלים היא?

זה הרי שמירה בבעלים, הרי הגמרא מבינה שמדובר בבת אחת.

אתה תשמור לי, אני אשמור לך.

אז הרי באותו זמן שאתה שומר לי, אני שומר לך.

אז אתה שומר לי על החפץ שלי בינתיים כשאני שומר לך.

אז זה שמירה בבעלים, אתה עושה לי שירות,

אני עושה לך שירות באותו זמן.

אמר רב פאפא,

על זה גם תרץ רב פאפא,

דאמר לשמור לי היום ולשמור לך למחר. מדובר,

לא ששתי השמירות היו בבת אחת, אלא אתה, הם מסכמים, אתה תשמור ליום על החפש שלי,

למחרת אני אשמור לך על החפש שלך.

אז מילא, זה לא בזמן השאלה, אני לא עושה לך שירות, מילא, אין כאן את הפטור של בעליו, אימו לא ישלם.

עד כאן ברור, כן?

עכשיו הגמרא מספרת שתי סיפורים.

אנו העלויה היה מוכרי בסמים,

דכל יום ואפילה חד מניה.

כל יום היה אופה את הבשמים האלה שהם היו צריכים למכור, היה אופה איזה אחד מהם.

ההוא יומא אמרו ללכד מניה וזילה פילה.

לך היום.

הם לא היו אופים אחד את השני פאת.

אולי פאת, לא כתוב מה.

אמרו ללכד מניה וזילה פילה, לך תופה לנו.

לך היום, היום הגמרא מבינה שהכוונה שהיום התור שלו לאפות.

אמר להוא, אני לא יכול ללכת,

יש לי פה בגד שאני צריך לשמור עליו, בגד יקר. אמר לו, נתרו לנו, לי גלימה היא.

כשאני הולך, תשמרו לי בבקשה על הגלימה שלי.

עד עאתה פשו בה והגנות.

הם פשעו בזה, הם ישבו לאכול ולא שמו עין על הגלימה שלו, וזה נגנב.

עטו לכבד הרב פפא.

הם באו לשאול את הרב פפא, מה הדין? הם חייבים לשלם.

חייבינו,

אז הם חייבו אותנו לשלם. פשיעה חייב לשלם.

אתם קיבלתם שמירה, חייבים בפשיעה.

אמרו לי רבנן לרבפא פעמיים, פשיעה בבעלים היא.

הרי באותו זמן שאנחנו שומרים לו, הוא עושה לנו שירות, הוא אופן לנו בינתיים.

אז הוא עושה לנו שירות באותו זמן.

אז זה פשיעה בבעלים.

איכסיף. אז הוא ככה, הוא נבוך,

היה לו אי נעימות שהוא לא אמר את הדין

כמו שצריך, הוא לא חישב עד הסוף,

שכאן הוא לא צריך לשלם, פשיעה בבעלים.

לסוף יגלאי מילתא, דאהו שטה שיחראה ושטי.

טוב,

בסוף התברר שבאותו זמן הוא לא הלך עדיין לאפות,

אלא באותו זמן הוא הלך לשתות שיכר.

הלך סתם לשתות, משקה.

ממילא הוא לא עשה להם מלאכה באותו זמן, ממילא זה לא פשיעה בעליל.

הגמרא פה בא ללמד אותנו כשהקדוש ברוך הוא שומר על הצדיקים, על התלמידי החכמים, שכשבאה ההוראה לפניהם, שלא יטעו.

אפילו שהם לא יודעים למה.

שלא תיפול תקלה על תלמידים.

אפילו שהם לא יודעים מדוע הם פסקו ככה,

אז לשומעים נדמה שהם פסקו ככה, כי הם לא חישבו עד הסוף.

והאמת היא שמשמיים עשו את זה כדי,

משמיים עשו שהוא לא יחשוב עד הסוף כדי שהוא לא יפתור בטעות.

כי כאן אם הוא היה פותר, זה היה בטעות.

אם הוא היה פותר מחמד פשיעה בבעלים, זה היה טעות. האמת היא שלא סיפרו לו את כל הסיפור.

היה פה שקר, הם סיפרו, הוא סיפר שהוא הלך לאפות.

בסוף התברר שבעצם באותו זמן הוא לא עשה מלאכה.

אז משמיים שמור על רב פאפא, טוב?

עכשיו כאן הגמרא אומרת, הניחא למאן דאמר פשיעה בבעלים פטור, משום אחי איכסית. למה הוא נבוך כשאמרו לו זה פשיעה בבעלים? הרי יש מאן דאמר שבפשיעה אין פטור של בעליו אימו. אז זה שואלת כאן הגמרא, הניחא, זה נוח, זה טוב, למאן דאמר פשיעה בבעלים פטור,

מישהו מהכי איכסית, אלא למאן דמא חייב אמה איכסית.

לפי מאן דאמר שבפשיעה אין את הפטור של בעליו אימו. אז למה הוא התבייש?

הרי הוא יוכל להגיד להם, מה אתם אומרים פשיעה על בעליו? הרי אין את הפטור של בעליו אימו.

אלא אומרת הגמרא, הוא יאמא לאב דידי הוא.

זה באמת לא היה תור שלו לאפות, אומרת המוער. זה לא היה תור שלו באמת לאפות.

ואמרו לו לדידי זילה פיל ענת,

לך תעשה לנו טובה.

תעשה לנו טובה בתופן.

תופל.

ואמר לו, באוהגרא דקאפינא לחו נטור גלימאי.

הוא אמר, בסדר, אני מוכן,

אבל בשכר זה תשמרו לי על הגלימה.

אני עושה לכם משהו, אני מוכן ללכת לאפות לכם אפילו שזה לא התור שלי,

אבל תבור על זה תשמרו לי על הגלימה, שאני אוכל ללכת לאפות.

או,

אז כאן מה זה? כאן הוא כבר, אין כבר שומרי שכר.

אז זה כבר לא פשיעה.

שומרי שכר.

הדעת האיגני, ומדובר שזה לא נגנב בפשיעה, הם לא פשורו,

אלא זה נגנב לא בפשיעה, ואז ממילא לכן רב פאפה חייב אותם.

אסו לקמי דרב פאפה, חייבינו.

ואז היה הסיפור שהם באו לרב פאפה והוא חייב אותם לשלם,

כי הוא חשב שהסיפור היה שהוא הלך,

שהסיפור היה שהם קיבלו שמירה וזה נגנב, ואז הוא חייב אותם.

ואז אמרו לרב בנן, לרב פאפה, השמירה בבעלים היא. הרי הוא הלך לאפות להם, וזה שמירה בבעלים, כי באותו הזמן הוא עשה להם שירות.

איכסי, ואז הוא התבייש, הוא לא חישב את זה.

אסוף יגלי מילתא דאי שתא שכרה ושתתי.

זה ממשיך הסיפור היה, שבאמת התברר שבאותו זמן הוא עדיין לא הלך לאפוד, באותו זמן הוא עדיין

שתה שכר, וממילא זה לא היה בבעלים. בזמן שהם קיבלו את השמירה על הגלימה,

הבעלים עדיין לא,

זאת אומרת, הבעלים של הגלימה עדיין לא עשה שירות.

סליחה.

גם עדיין שום רחימה.

לא, ברגע שהוא מתחייב,

שזה הכל נהיה תמורה,

החיוב שלהם לשמור זה תמורת זה שהוא יופה להם,

אז הוא כאילו שילם להם. הוא כאילו אומר, אני אשלם לכם. אדם ששומר שכר, הוא לא חייב כבר לשלם לו מראש.

הוא אומר, תשמור להם, אני אשלם לך מחר.

שומר שכר זה כל שהשמירה מותנית בתשלום.

הוא אומר להם, תשמעו, אני עוד מעט אלך לאפוד, בינתיים תשמרו, אז זה כבר שומרי שכר.

מילא הם חייבים, אפילו אם זה נגנב, לא, באונס, וזה היה הסיפור.

זה עד כאן סיפור ראשון.

סיפור ברור ומובן?

נמשיך את הסיפור השני.

הסיפור השני זה בעצם,

יש לנו את הסיפור כפי שמופיע לפנינו כאן עם פירוש רשי,

ויש סיפור אחר,

שלפי גרסה אחרת בגמרא, וככה למד הראש. אנחנו נקרא עכשיו דבר ראשון את הסיפור לפי איך שמופיע בגרסתנו לפי פירוש רשי.

האנו בתרי דאבו קו מאזגו באורחה,

היו הולכים בדרך,

בדרך מחוץ לעיר, הלכו.

אחד אריך ואחד גוצה.

היה אחד ארוך, אחד גבוה, ואחד גוצה, אחד היה נמוך.

אריך הרכיב חמרה הגבוה היה רוכב על חמור.

ואבל אסדינה.

היה לו בשביל להתעטף,

היה לו סדין, זאת אומרת בגד דק שבו הוא התעטף.

גוצה מכסיס סרבלה,

האיש הנמוך שהלך על ידו,

הוא היה מכוסה לא בגלימה, לא בסדין דק,

אלא בסרבל. סרבל זה היה עבה מצמר, צמר עבה.

זה היה בצמר עבה.

טוב, הלכו בדרך.

והגבוה לא היה קר,

לנמוך היה קר, אז הוא לבש בגד עבה עם צמר.

כמעט הוא לנ... וקמזגי בקרעי. הנמוך היה הולך ברגליו, לא היה לו חמור.

כמעט הוא לנהרה,

הלכו, הארוך רוכב על החמור, מכוסה בסדין.

בבגד דק, זאת אומרת.

והנמוך הולך ברגליו על ידו,

מכוסה במעיל צמר עבה.

לא במעיל, אלא עטוף, עטוף בבגד צמר עבה.

והלך ברגל על יד החמור.

הגיעו שניהם לנהר.

עכשיו צריכים לעבור את הנהר. הנהר לא היה עמוק, אפשר לעבור אותו ברגל.

כמעט הוא לנהר.

לא,

אז החמור אין בעיה.

החמור יכול לעבור ברגליו את הנהר.

האיש הנמוך הזה

הוא איש נמוך,

אם הוא נכנס לנהר עם הבגד שלו,

המים מגיעים לו כמעט עד הצבא.

והוא לובש בגד עביהם עם צמר, בגד של צמר.

מה יקרה אם הוא נכנס לנהר עם הבגד של הצמר?

כל המים נספגים בצמר וזה יכביד עליו נורא והכול

יהיה כבד לו אחרי זה ללכת ואחרי זה הרבה זמן עד שזה יתייבש.

ממש לא נעים.

מה הרעיון שהוא חשב?

שקלה לסרבל עיוות ועילוי חמרה.

לקח את הסרבל שלו,

את הכיסוי צמר שלו,

שם את זה על החמור.

ושקלה לסדינא דהאו. הוא לקח את הסדין מהאיש שרוכב על החמור והתעטף בו,

התעטף בסדין. ואיכסיבי,

התכסה בסדין של ההוא.

זאת אומרת,

לי יש את הסדין שלך להתכסות, מצויין.

שטפוה מיה לסדינא, הוא עובר בנהר

והוא לא הצליח טוב לשמור על הסדין, והמים שטפו לו את הסדין וזה הלך לאיבוד.

עתה לקמיה דה רבה, חייבי.

הוא חייב אותו.

תשמע, אפילו שלא פשט, אבל לפחות זה גניבה ואבידה, זה נאבד, אתה חייב לשלם.

אמרו לרבנן לרבה אמה, היא שאלה בבעלים מי?

זה בבעלים.

למה?

כי באותו זמן שאתה הנמוך מתכסה בסדין של הגבוה, באותו זמן בעל החמור עושה לך מלאכה.

הוא מוביל לך על חמורו את הסרבל הכבד שלך.

אותו דבר עושה לך מלאכה, שאלה בבעלים.

שוב, איכסיף.

אז רבה, לפני זה זה הרב פאפא, איכסיף.

הוא היה נבוך, הייתה לו אי נעימות,

שהוא לא לקח בחשבון שזה היה שלה בבעלים.

לסופי,

בלא דעתי שקלי ובלא דעתי אוסווי.

הם לא סיפרו מדויק את הסיפור.

הנמוך לא סיפר מדויק, הנמוך בא לרב לשאול, אם הוא חייב לשלם, מה הוא סיפר?

שהוא התחלף, נו, כן,

והוא הסכים לקחת את הסרבל הכבד. לא, זה היה הסיפור.

הוא התבייש לספר שהוא היה חצוף קצת, הוא פשוט תלש את הסדין מהגב של הרוכב,

והתכסה בו בלי רשות, והוא שם לו, קח, אתה רוצה, תתכסה בשלי.

זה נקרא שאלה?

זה נקרא שאני השאלתי לך להשתמש? זה נקרא גזלה.

אולי לא נעים לי, אבל זה נקרא גזלה.

גזלה,

אתה חייב לשלם, גם אם זה בבעלים.

זה לא שאלה ולא שום דבר אחר. עד כאן הסיפור לפי רשי.

זהו, הכל ברור, הכל מובן.

בסדר?

עכשיו,

הכל בסדר?

הכל בסדר, רק רע.

טוב, רק שלא תיקח את הסדים של מישהו אחר במקום הבגנים שלך.

בסדר.

טוב,

זה הסיפור לפי הגמרא שלה.

עכשיו, אולי בטרם, נעשה כאן הפסקה קצרה.

בטרם נמשיך לראות רשי ואת ההמשך, את שיטת הראש פה,

את הביאור של הראש בגמרא,

אולי נעשה סיכום קצר של

הגדרת השמירה על החפצים שדיברנו. עוד לא סידרנו טוב את הדברים.

אני רוצה שהכול יהיה מסודר, כדי שנוכל לבנות על זה את הנדבך הנוסף.

דיברנו שיש כאן ארבעה חפצים.

יש את המקדחה של יצחק שאברהם לקח לו ונאמצה.

יש כאן אברהם אישי ליצחק שלושה חפצים, שלושה פריטים, שלושה יחידות.

את המקדחה, שזה הוא התחייב להשאיר לו.

את החלקים, שזה הוא אמר לו, קח ותשתמש.

ואת החלקים הנוספים שהוא ביקש ממנו סתם שישמור, נכון?

יש כאן ארבעה דברים שעליהם אנחנו צריכים לדון,

נכון?

נסכם שוב. על המקדחה שאברהם שומר ליצחק,

אמרנו מה דינו עליהם,

איזה דין שומר הוא עליהם?

שומר שכר. שומר שכר. כי תמורת השימוש במקדחה, הוא התחייב להשאיל ליצחק את המקדחה שלו, אז הוא משלם לו על זה.

טוב, אז זה שומר שכר. הוא פטור על אונס, אז אין לנו פה שום ספקות. אברהם פטור מלשלם על המקדחה,

על הקצר שקרה והרס את הממלן.

אין לנו ספקות.

יצחק קיבל לשימוש שלושה חפצים שונים.

קיבל לשימוש את המקדחה,

של זה אמרנו, הוא גם שומר שכר.

סליחה, הוא סוחר.

הוא סוחר את המקדחה.

למה הוא סוחר? הוא שילם תמורת השימוש,

תבין עוד כלין, מה הוא שילם?

שהוא הביא את המקדחה שלו לאברהם שיוכל להשתמש בה, אז לזה הוא סוחר.

סוחר הוא כמו שומר שכר, לא סוחר. סוחר דינו כשומר שכר. אבל, כן, הגדרת השומר הוא סוחר.

דינו שהוא חייב על גניבה ועבידה כסף כשומר שכר.

יש כאן את החפצים,

את החלקים שהוא קיבל שאברהם סתם בתור טובה נתן לו להשתמש בהם. חלקים נוספים, זה הוא לא התחייב.

הוא לא התחייב להשאיל לו חלקים נוספים חוץ מהמקדחה והקודח.

הוא השאיל לו חלקים נוספים עם פונקציות נוספות.

זה הוא סתם עשה לו טובה והוא השאיל לו. מה דינו עליהם?

למה? איזה תמורה הוא קיבל?

בגלל שכביכול הוא לקח כביכול את ה... כמו שלקח את המקדחה... המקדחה הוא התחייב לשלם לו. הוא התחייב לתת לו.

אברהם בטח לקח עם חלקים בשביל...

כן, החלקים שאברהם התחייב להשאיל ליצחק ושיצחק התחייב להשאיל לאברהם,

הם דיברו על קודח מינימום, זאת אומרת, על המקדחה עם הקודח,

על הדבר המינימלי הבסיסי.

כן. הוא בא, זה עושה לו טובה, הוא מספר לו, תשמע, הוא בכלל, לפני כן יצחק עוד לא ידע מזה בכלל שבמקדחה של אברהם יש כל מיני פונקציות.

הוא מספר לו, תשמע,

יש פה עוד חלקים שאני לא יודע אם אתה צריך,

אבל קח, אולי תשתמש בהם.

הוא מספר לו, יש ככה, יש ככה, יש ככה.

אולי להשתמש? הוא עושה לו טובה, הוא מביא לו להשתמש בהם.

אז הוא סתם שואל, נכון?

עליהם הוא סתם שואל?

על מה שהוא השתמש?

על מה? על החלקים שהוא הביא לו להשתמש.

על החלקים שהוא נתן לו להשתמש.

כן, קצת קשה לעשות את ההפרדה הזאת. לא, דבר שהוא לא סיכם מראש, הוא חייב לתת. לא מסכמים דברים כאלה בפרטי, פרטי... תראי, אם הוא לא היה נותן לו את זה,

והוא יכל לתבוע ממנו, תיתן לו את זה. ברור שנותנים, כשאתה בא למישהו לבקש ממנו, הוא נותן לך מזוודה.

לא, למה?

אנחנו אותנו לא מעניין.

אנחנו אותנו מעניין, אם הם ילכו לרב או לדיין, ישאלו אותו, הרב,

אברהם עכשיו לא רוצה להשיל את המקדחה.

אז הרב אומר, אני חייב, הוא מתחייב.

אברהם אומר, אתה יודע מה? תגיד לי, מה מינימום אני חייב להשיל? אני מפחד נורא על המקדחה שלי, במיוחד אחרי שרק קצר בשביל יצחק,

אני כבר לא יודע מה שיהיה בשלי.

תגיד לי, מה המינימום שאני חייב על פי דין להשיל?

זה לא משהו אחר. חייב על פי דין?

אז מה הוא חייב על פי דין? את המקדחה עם הקודח, ותו לא. הוא חייב.

ואם הוא לא צריך את הקודח הזה,

הוא צריך שני קודחים,

והם לא סיכמו על זה? מה שהרב יגיד שמסתבר שזהו התחייב.

אבל את שאר הפונקציות, ברור לנו שהרב יגיד, הוא לא התחייב.

הוא בא לספר לו מרוב טוב ליבו, תשמע, יש פה עוד קודחים,

יש פה עוד דברים.

לא רק קודחים, לא רק קודחים.

כל מיני דברים, כל מיני חורים כאלה גדולים. על זה לא דיברנו.

זה בשביל אם אתה צריך חור בארון להכניס צינור, תדע לך, יש חור.

אז תדע לך, יש כל מיני דברים יפים שאולי אתה צריך, לא יודע מה אתה צריך, אולי תצטרך.

ואז אברהם סתם השאילו את זה ברוב טובו.

על זה הוא שואל לכאורה.

על זה דינו כשואל, נכון?

אם אנחנו מכריחים שזה שואל, שהוא לא יתחייב על זה. לא יתחייב, אז הוא שואל.

ועל זה הוא יהיה חייב גם אם הוא נאנס.

גם אם זה נאנס, נכון?

מה עם שאר החלקים,

לאור מה שלמדנו עכשיו בגמרא,

מה עם שאר החלקים שעליהם,

סתם אברהם ביקש שתעשה לי טובה ותשמור עליהם.

תעשה לי טובה ותשמור עליהם, כי אני לא רוצה להפריד

את החלקים הנחוצים לך, את החלקים שעלולים לבוא לידי שימוש,

מהחלקים שאינם אמורים לבוא. אני רוצה את כל המזוודה לתת לך, קומפלט.

אני לא רוצה להפריד, אחר כך יהיה לי בלאגן, תעשה לי טובה, תשמור עליהם.

מה עם זה? אז זה יצחק טען, אני שומר חינם,

פטור על גניבה, אכן כך? לאו מה שלמדנו?

יש איזושהי הפרדה קטנה שאני עכשיו שואל. מה אתם אומרים?

קודם כל,

כשהאברהם משתמש במוקדחה והיא נשרפה לו,

הוא התחייב

לשלם לי את צבא. זה חוב נפרד.

לא, וזה אמרנו שהוא לא חייב כי הוא שומר סבבה. נכון, אבל את זה הם לא ידעו.

לא ידעו, נו, אז מה יש?

אז כשעכשיו, כשהוא מקבל ממנו את המוקדחה,

אז למה דווקא יש לזה כתשלום? לא, זה לא פשוט.

דבר שאני אתן לך בגלל שכבר התחייבתי מראש.

התחייבתי מראש.

לשמור לי בגלל שאיזמתי על זה. כן, אבל פה זה לא ידע. יפה, יפה, יפה.

למדנו פה בגמרא,

למדנו פה בגמרא,

שמור לי והשאילך שומר שכר.

שמור לי והשאילך. הנה, יש לנו כאן

חלקים הנחוצים והחלקים שאינם נחוצים,

אם אנחנו מתייחסים כשני יחידות.

החלקים השימושיים...

לא, לא, לא, לא. המקדחה כבר לא יכולה לשמש אותנו בתור תשלום נוסף מעבר למה ש... כבר נשרפה. המקדחה כבר, השימוש במקדחה כבר היא נוצלה.

זה נוצל.

אבל עכשיו אני בא להשאיל לך עוד חלקים. אני אומר, תשמע,

אני משאיל לך, אבל אני רוצה שתשמור לי על שער חלקים.

אה,

קיבלת תמורה על השמירה.

אני לא מעוניין להשאיל לך את זה בנפרד.

אני מבקש ממך,

קח את החפצים שאולי תשתמש בהם, את החלקים השימושיים לך,

אבל אני מבקש ממך, ביחד עם זה, תשמור לי על שער המזוודה.

אז יש כאן,

אשאילך ושמור לי.

אז מה כתוב בגמרא?

שמור לי והשאילך שומר שכר.

מדוע?

כי תמורת השמירה על החפצים,

אפילו שאתה לא צריך להשתמש בהם, אתה סתם שומר עליהם.

קיבלת תשלום.

איזה תשלום?

האפשרות שימוש בחלקים האחרים שאולי כן תשתמש בהם, בחלקים השימושיים.

הרי לנו שעל

שאר החלקים שאינם שימושיים, הוא לא שומר חינם, אלא שומר שכר.

אז שוב, אם אנחנו עכשיו נעשה שוב חזרה קצרה,

על המקדחה הוא נקרא סוחר,

על החלקים השימושיים לו הוא נקרא שואל,

ועל החלקים שאינם כלל שימושיים לו,

שאותם הוא לא נתן לו להשתמש, הוא שומר שכר.

אז הרי זה מתפצל לשלוש.

יש כאן.

שוכר.

שוכר על המקדחה,

שואל על החלקים השימושיים,

ושומר שכר על שאר החלקים.

ברור לכולם?

ברור לכולם.

מסכימים?

יש פה מקום להגיד אחרת?

לא.

בסדר.

זה מה שיוצא לפי הגמרא פה.

זה מה שהרב, דבר ראשון, סידר לו את הדברים. אמר לו שהרב הציג את הדברים באור אחר.

אתה אמרת שהוא שואל על המקדחה, והוא שומר חינם

על החלקים שאינם שימושיים.

לא, אבל לא.

אמר לו הרב מיד, לא.

על המקדחות הם סוחרים, הם לא שואלים, הם סוחרים.

על החלקים, אז יש חלקים שהוא שואל, כי הוא הביא לו סתם,

בלי תמורה.

אבל זה היה, החלקים האלה שומשו כתמורה לשמירה על החלקים הנוספים.

אז עליהם הוא שומר שכר.

אז ממילא יוצא לכאורה שעל כל החלקים יצחק חייב לשלם.

או מדין שואל, או מדין שומר שכר, או מדין שוכר שהוא חייב על גניבה.

גם שואל חייב על גניבה, גם שוכר חייב על גניבה, גם שומר שכר חייב על גניבה.

שלושת דיני השמירה שיש לו כאן,

מחייבים אותו לשלם על הגניבה. ברור?

כן. עכשיו, מה שנותר לנו לבנות את הנדבך הנוסף, מה עם הדין של שמירה בבעלים?

האם כאן אנחנו נכנסים לנושא של שמירה בבעלים?

ואתם תשאלו, מה זה שמירה בבעלים?

ראובן השתמש במקדחה של יצחק בבוקר,

שמעון השתמש במקדחה אחרי הצהריים.

הבעלים של החפץ מעולם לא עשה מלאכה בזמן שהוא נתן את השמירה, נכון?

מה שהוא נתן את החפץ זה שמירה.

ובכן, כאן אנחנו נחשפים לדבר מעניין.

בואו נקרא את הגמרא שוב עם הרשי הראשי.

המודגש, יש כאן רשי מודגש.

סליחה, יש פה צד למוח שהחשבו שיש מירה בבעלים,

יש פה צד לחוק?

למה? שיש מירה בבעלים? לא, אני חושב. כן, כן, כן, ודאי, ודאי. וכאן אנחנו הולכים להגיע.

מתי הזמן זה היה? מתי הזמן, נכון, נכון, בהחלט, אתה שואל טוב.

בואו, אז אנחנו נחשפים לסוד,

שהוא בהחלט היה סוד לפי חלק מהראשונים,

אבל הוא נכון לפי חלק אחר מהראשונים.

בואו נראה.

הגמרא שואלת על המשנה, שמור לי ושמור לך שומר שכר, אנחנו עושים עכשיו רוורס אחורה.

בתחילת הגמרא, שוב, שמור לי ושמור לך שומר שכר. אמה? היא שואלת את הגמרא, שמירה בבעלים היא.

שמירה בבעלים היא? שואלת הגמרא.

אמה היא? שמירה בבעלים היא. למה שמירה בבעלים?

כי הוא אמר, תשמור לי בזמן שאני שומר לך? זה בסדר, מובן. אומר הרב פופדה, אמר לי, שמור ליום ושמור לך למחר, נכון?

עד כאן בסדר.

תנו רבנן, הגמרא מביאה ברייתא,

שמור לי ו... ארבעה דוגמאות יש בברייתא הזאת. שמור לי ואשמור לך.

או אשאילני ואשאילך.

או שמור לי ואשאילך.

או אשאילני ואשמור לך. כולם נעשו שומרי שכר זה לזה. שואלת הגמרא,

ועמי?

שמירה בבהליני.

וכאן היא שואלת את השאלה,

על מה קשיית הגמרא נסובה?

על מה?

על שמור לי ואשמור לך? אנחנו מבינים.

הגמרא מבינה,

עוד לפני התירוץ של רב פאפה שמדובר הכל בזמן אחד,

אז הוא אומר לו, שמור לי על החפץ שלי,

אני אשמור לך על החפץ שלך. מצוין, כל אחד מבצע פעולת שמירה על החפץ של השני.

כל אחד משרת את השני בזה שהוא שומר לו על חפצו.

שמירה בבעלים שואלת הגמרא בסדר גמור.

אבל נמשיך הלאה אתה ברייתא. אשאילני ואשאילך.

אני משאיל לך ואתה משאילי.

ואמרנו שדינו כשומר שחר, זאת אומרת, דינו כסוחר.

כאילו אתה סוחר את שלי, אני סוחר את שלך. זה שמירה בבעלים?

לא. לא. למה לא?

איזה פעולה הוא עושה בשביל הבעלים? הוא שומר לו.

הוא סוחר.

סוחר גם חייב בשמירה.

כן, אבל אם אני מזכיר לך, אתה לא נקרא בעלים.

אתה לא עושה לי פעולה. לא, כל אחד שומר לשני על החפץ שלו.

באותו זמן. הוא לא שומר, הוא סוחר.

סוחר לא חייב לשמור לך על החפץ.

טוב, רגע, נחכה רגע.

הלאה, נמשיך הלאה, נשאיר את זה פתוח.

שמור לי ואשאילך.

שמור לי ואשאילך. אני מבעל השנים עם שני חפצים נפרדים. אני אומר לו, בבקשה, שמור לי על זה ואני אשאיל לך את זה.

שמור לי את זה ואני אשאיל לך את זה. אתה רוצה להשתמש בזה? כן. אז תשמור לי גם על זה.

על זה גם שואל את הגמרא, שמירה בבעלים היא?

מה זה שמירה בבעלים? איזה שירות הוא עושה לו באותו זמן?

הוא בסך הכול מביא לו לשמור שתי חפצים.

הוא לא שומר לו על כלום. הוא לא שומר לו על כלום, הוא רק מביא לו שתי חפצים.

אבל אם שני החפצים קשורים אחד לשני... אבל צריכים בעל אבימו זאת אומרת שהבעלים עושה שירות

לשומר בזמן שהוא מביא לו לשמור.

כאן הבעלים עושה שירות, הבעלים יושב בבית, הוא מביא לו חפצים לשמור. קח שני חפצים, אחד תשתמש ואחד לא.

שמור לי בחינם על חפץ אחד, אל תשתמש בו.

חפץ השני, אני מביא לך להשתמש.

ועל זה אמרת הגמרא, על זה אמרת הברייתא, שומר שכר זה לזה. כי

זה שאני מביא לך להשתמש תמורת זה שאתה שומר לי,

זה נקרא שאני משלם לך עבור השמירה הזו.

אבל מה שואל הגמרא שמירה בבעלימי?

הוא גם משרת אותו בזה.

הוא משאיר לו להשתמש, הוא משרת אותו בזה.

ואותו דבר הסיפור האחרון.

אשאילני ואשמור לך. אותו דבר הפוך.

הוא אומר, תשאילי בבקשה חפץ שאני רוצה להשתמש, ותמורת זה אני אשמור לך על חפץ אחר שאתה מחפש מישהו שישמור לך עליו.

אז זה גם שואל הגמר שמירה בבעלימי?

הבעלים עושה לו עכשיו איזו שמירה באותו זמן?

הוא שומר לו על חפץ?

למה?

איך?

הכושה של הגמרא, ועמי שמירה בבעלימי, לכאורה לא יכולה ללכת על זה. ואכן כך אומר רשי, נקרא את הרשי.

שמירה בבעלימי, יש כאן רשי במודגש, נכון?

שמירה בבעלימי, אשמור לך, אשמור לך ואשמור, אשמור לי ואשמור לך כאי.

אשמור, הכוונה אל שמור ואשמור לך כאי.

הכושה של הגמרא נסובה רק על שמור לי ואשמור לך.

ששניהם זה במלאכתו של זה.

רק על זה הולכת התגושה של הגמרא, שמירה בבעלימי.

ששניהם זה, הבעלים שומר, עסוק במלאכתו של

בעל החפץ ההוא.

כי אני שומר לך על החפץ שלך, אני עושה לך מלאכה.

אתה שומר לי על החפץ שלי, אתה עושה לי מלאכה.

כל אחד עושה לשני מלאכה באותו זמן.

זה, שואלת הגמרא, שמירה בבעלימי. אז זה רק הולך על שמור לי ואשמור לך.

אבל אשילני קיליך ואני אשאיל לך קיליי.

שמור לי ואשילך, או אשילייני ואשמור לך?

אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שואל.

על זה אין קושייה בגמרא שזה שמירה בבעלים. זה לא הולך על זה.

לא הולך על זה. למה?

כי כאן

הבעלים לא עושה לו שמירה באותו זמן.

מה אם אשילייני ואשילך?

למה זה לא נקרא שהוא עושה לו מלאכה באותו זמן? הרי הוא שומר לו על זה.

הרי הוא...

אם אני אומר,

תשאילי ואני אשיל לך,

באותו זמן,

אז שתינו שומרים על החפצים שאנחנו משתמשים בהם. אני ביקשתי את זה בשביל רטון. יפה, יפה. מסבירה נתיבות המשפט, נכון? כמו ההסבר שהסברת פשוט.

רש״י סובר,

שמירה שאני עושה לך שירות זה הפירוש שהחפץ אצלי בבית בשבילך.

אתה הבאת לי את החפץ לשמור לך.

אבל אם מה שהחפץ אצלי, זה בגלל שאני רוצה להשתמש בו.

וכמובן צריך לשמור עליו, שהוא לא יאבד בזמן שאני לוקח אותו לשימוש.

זה לא נקרא שאני עושה לך שירות

כשאני שומר עליו.

ברור, אם החפץ אצלי, אני צריך לשמור עליו.

אבל למה הוא אצלי? כי אני צריך להשתמש בו. אני לקחתי אותו בשביל להשתמש, אני שוכר עליו.

כן?

אדם אומר, תשאיל לי ואני אשאיל לך.

תשאיל לי והכוונה ואני אשלם עליו בזה שאני משאיל לך את החפץ השני.

זאת אומרת, אני שוכר חפץ בשביל להשתמש בו, אני משלם לך תמורה זה משהו אחר.

עכשיו החפץ אצלי ואני משתמש בו,

אז זה נקרא שאני שומר לך, שאני עושה לך שירות? לא.

אני עושה את השירות לעצמי בזה שחפצתי בבית.

ברור, אני חייב לשבור עליו,

אבל זה לא נקרא שאני משמש אותך, שאני משרת אותך.

ככה סובר רשי.

ככה מסביר נתיבות המשפט, ככה סובר רשי.

אכן, זה דעת רשי.

מילא בסיפור שלנו, אין מה לדון,

ברור שאין כאן נושא של בעל הדין.

אבל דעת הראש

ודעת הרמב״ם והרמ״ה, זאת אומרת, שלושה ראשונים חשובים,

שהקושייה של הגמרא, ואמה היא שמירה בבעלים, היא הולכת על כל הארבעה המקרים.

כל הארבעה המקרים.

ועל המקרה הראשון, השילייני והשלחה,

אתה תביא לי להשתמש ואני אביא לך להשתמש.

ברור, אומר הראש,

זה שמירה בבעלים, כי החפץ שלך אצלי בשביל להשתמש בו, נכון, אבל אני גם צריך לשמור לך עליו, אני משרת אותך בזה שזה אצלי, אני גם שומר לך שלא יגנב.

זה גם נקרא שמירה בבעלים, ככה דעת הראש,

ונראה את הראש

כאן בדף הבא.

נהפוך את הדף,

זה נמצא בתשובת הראש, כלל 93. א', 93 א',

ששאלת, מישהו שלח זה תשובות הראש, מישהו שלח אליו שאלה,

נקרא את הסיפור, סיפור מעניין.

שניים שהיו מהלכים בדרך, תשמעו את הסיפור ותראו עד כמה זה מקביל לסיפור של הגמרא.

שניים שהיו מהלכים בדרך.

שני אנשים הלכו בדרך.

היה להם חם.

אמר אחד לחברו, תשאילני גלימה שלך, שהיא קלה.

ותול התא שלי, שהיא כבדה, שאתה חזק ממני.

אני כבר חלש, אין לי כבר כוח, אני תשאוש מהחום, תעשה לי טובה.

תשאילי את הגלימה שלך,

היא קלה.

ובינתיים תלבש את הבגד שלי, שהוא עבה מאוד.

אין לי כבר כוח לסחוב אותו בשמש הזו.

טוב, הסכים. הוא היה בעל חסד, הוא הסכים להחליף איתו.

ובאו ליסטים ונטלו האחת.

לא משנה איזה, הראש לא פירש לנו איזה, זה לא משנה.

באו גנבים ולקחו גלימה אחת.

מהי הדין הנשארת?

שאלו את הראש האם הוא חייב לשלב או לא חייב לשלב.

עונה להם הראש, היינו עובדה דחד ארוך וחד גוץ וחד אברוך וחם וכולי, בפרק האומנים.

זה הסיפור של הגמרא.

זה הסיפור של הגמרא?

לא, בגמרא היה עניין של איכסית. לפני הם הסתכלנו איזה גזל. לא, עוד לפני האיכסית. מה הסיפור?

לא, עוד לפני הסיפור שזה הגזל. כשהגמרא אמרה עוד...

כשהגמרא אמרה שזה גזל, אחרי שהגמרא שאלה, והמה היא שמירה בבעלים היא.

אבל לפני כן, מה הגמרא הבינה שזה כן שמירה בבעלים?

מה היה הסיפור בהבנה הראשונה של הגמרא? מה היה הסיפור?

שמה הוא לא אמר השילים. יפה, יפה, יפה, יפה.

יפה, עוד מעט אנחנו נבער.

רק נגמור למען הסדר הטוב לקרוא את התשובה.

הוא אומר להם, זה הסיפור של הגמרא, ושאלה בבעלימי, כדתני בפה הקורבנים,

שמור לי ואשמור לך,

השאילני והשלחה, כולם נעשו שומרי שכר זה לזה, ופריחה, מה היא שמירה בבעלימי?

הגמרא שאלה גם על השאילני והשלחה, שמירה בבעלימי.

זאת אומרת, הראש לידי המפרש, שהקדושה של הגמרא והמה היא שמירה בבעלימי, הולך גם על השאילני והשלחה.

והיובדע הוא השאילני והשלחה בבת אחת.

הסיפור שאתה מספר לי שהם ביקשו להחליף את הבגדים,

זה כל אחד הביא לשני את החבט שלו בהשאלה בבת אחת.

אם בבת אחת זה שמירה בבעלים, כי כל אחד שומר לשני על הגנימה שלו.

נכון, הוא גם משתמש בה,

נכון, אבל הוא גם שומר לו על זה.

על זה הרי אומרת הגמרא בקושייה שלה, והמא ישמרה בבעלים היא. פעמיים שואלת את זה הגמרא.

גם על הברייתא שאומר את השאילני והשלחה

שואלת הגמרא, והמה היא שמירה בבעלים היא? ולפי הראש גם על הסיפור.

למה היא איכסיף? הגמרא שואלת...

איכסיף. למה איכסיף? הגמרא שואלת את רב השאלה.

שמירה בבעלים היא.

הרי בזמן שהם החליפו את הבגדים, שמירה בבעלים היא, שואלת הגמרא.

הנה, הרי לנו אומר הראש פעמיים שהגמרא אומרת על זה שמירה בבעלים היא.

למה? כי אם אני משאיר לך חפץ ואתה משאיר לי בבת אחת, כל אחד שומר לשני על החפץ ושמירה בבעלים.

ממילא שנינו פטורים, היא לקח הנשארת, היא של בעלים הראשונים.

מה שנשאר, מחזירים לבעלים,

ומי שבאחריותו נגנב החפץ שהוא שאל אותו, פטור מלשלם, כי זה שמירה בעלים.

עד כאן תשובות הראש.

הרי לנו שדעת הראש,

שקושיית הגמרא לא כמו רשי,

זה דעת רבו הרמה,

וכן דעת הרמב״ם, קושייה של הגמרא לא על זה, אלא קושיית הגמרא על כל המקרים,

שגם על השילים והשלחה,

וכן לפי הרמב״ם, עוד מעט נראה את זה גם על אלא, גם במשך המקרים,

על הכל שאלת הגמרא והמה היא שמירה בעלילים.

איך זה נכנס לסיפור של הגמרא?

היינו יכולים לשאול הפוך, מה הראש אומר שככה זה כתוב בגמרא בסיפור?

מה רשי פירש את הסיפור?

רשי פירש כמו שהוא אמר.

רשי אמרנו, תקראו את הגמרא רגע.

אנו בתרי דבוקו מסגו ברוכה, אחד אריך ואחד גוצה.

היה אחד ארוך אחד נמוך.

אריך ורחיב חמרא ואבל יס דינה.

הארוך היה רוכב על החמור והיה לו סדית.

גוצה מיכסי סרבלה וקמאסגי בקרעי.

הגוץ הנמוך היה מכוסה בסרבל, דהיינו בבגד עבה עם צמר,

וקמאסגי בקרעי הולך ברגליו.

על הארוך לא כתוב שהוא היה מכוסה בגלימה. מה כתוב?

הוה לאיס דינה.

לא כתוב שהיה מכוסה בזה, נכון?

איפה הסדין שלו היה נמצא?

על החמור.

זאת אומרת, היה לו בגד אחר להשתמש,

אולי צריך בכלל את הבגד הזה. הוא לא שאל את זה מחברו בכלל.

הוא לא שאל מחברו את זה בכלל.

כן?

הוא לא שאל.

לגבי הדחור...

זה לא השילני והשלחה. אם זה היה השילני והשלחה,

לפי רשי הגמרא לא יכולה לשאול על זה, ואמאי שמירה בבעלימי.

לא יכולנו לשאול את רבא.

אמרו לרבנן, לרבא אמאי שאלה בבעלימי.

אם כל אחד משתמש בשאלה השני לפי רשי, אי אפשר לשאול

שאלה בבעלימי.

אי אפשר לשאול את השאלה הזאת.

למה?

כי לפי רש״י, אם כל אחד משתמש בשל השני, אמנם הוא גם חייב לשמור, אבל הוא גם משתמש,

אז זה לא נקרא שהוא עושה לו שירות בזה שהוא שומר לו.

אבל הראש מפרש את הגמרא לא ככה.

הראש גרס בגמרא, וזה מבוא על הידיע בפסקי הראש,

בסוף המסכת יש פסקי הראש,

שם הוא מעתיק את הגמרא לא כך, אלא הוא מעתיק

אריך אברה חיו חמה, ואבי מיכסי בסדינה,

והנמוך היה מיכסי בלימו, בסרבאלה.

בסרבאלה. כל אחד היה עטוף בבגד, דהיינו, לא היה לו בגד אחר, אתה רוצה להחליף בבקשה, אבל תן לי מייד את שלך.

כל אחד ישתמש בחפץ של השני.

כל אחד ישתמש בחפץ של השני, ועל זה שואלת הגמרא,

ואמה ישמרה בעלימי. הנה כתוב בגמרא מפורש לפי הראש,

שגם אם אני משיל לך ואתה משיל לי, ושתינו משתמשים בחפץ, זה נקרא שכל אחד עושה שירות לשני,

בזה שאני שומר לו על החפץ שלו.

גם על זה שואלת הגמרא, ואמה היא שמירה בבעלימי.

לא כמו רשי.

רשי אומר לא.

רשי היה גרס בגמרא חדא ואוולה סדינה וחד מיכסי.

זאת אומרת, אחד שהיה לו את הסדינה, היה לו את זה על החמור מונח.

היה לו מונח על החמור, הוא לא היה צריך את זה. ממילא כשבעל הסרבאל הביא את הגלימה לחמור, הוא סתם הניח אותו על החמור, הוא לא נתן לו להשתמש בזה.

הוא סתם שמר לו על הגלימה,

הוא סתם שמר לו על הגמירה, שמירה בבעלימי.

זה שאת הגמרא עושה לו שירות, שמירה בבעלים, הוא עושה לו שירות, הוא שמר לו, הוא שמר לו על הסרבל שלו.

אבל לפי הראש לא, לפי הראש הסיפור היה שכל אחד שם

השתמש בבגד של השני,

ועל זה שאומרת הגמרא שמירה בבעלים.

טוב, אז הנה יש לנו כאן מחלוקת בין הראש לרשי.

הרמב״ם גם מעתיק את כל הברייתא הזאת,

וכותב

וכותב שעל הכל מדובר שכל המקרים האלה היו בהיום ומחר, ואז זה שומר שכר.

דהיינו, שמור להיום ואשמור לך למחר.

אשאלני היום ואשאילך למחר.

ואותו דבר,

אשאלני ואשמור לך, אשאלני היום ואשמור לך מחר. כי אם הכל היה באותו יום, זה נקרא בבעלים.

ככה נראה את זה ברמב״ם.

זה נמצא

ב...בסוף, מי ששמע, בשולחן ההוא,

זה העתקת לשון הרמב״ם,

בסימן ש״ה״סי״ו בשולחן ערוך.

האומר לחברו שמור לי ואשמור לך.

יש אומרים דור הדין השילי ני והשלך.

מוסיף הרמה בהגאה.

פטור בשם הרמה ומעריק.

הרי זה שמירה בבעלים.

אמר לי שמור לי היום ואשמור לך למחר.

השילי ני היום ואני אשלך למחר. שמור לי היום ואשילך למחר. השילי ני היום ואשמור לך למחר. כולם נעשו שומרי שכר זה לזה.

למה הוא אומר דווקא היום ומחר?

כי אם כל המקרים האלה היו בבת אחת, זה נקרא שמירה בבעלים.

עוד מעט נסביר למה.

בינתיים הסברנו על שתי דברים. הסברנו שמור לי ושמור לך, למה זה שמירה בבעלים?

ועל השאילנים והשלחה, למה זה שמירה בבעלים? כי כל אחד שומר לשני. הגם שהוא משתמש, אבל הוא שומר לו.

למה בשמו לי והשלחה? אנחנו נראה עוד מעט.

אבל רק שנייה, אם כבר פתוח לנו, אז...

בכל מקרה, כל העם השומרים יש לו חלק של שמירה. סליחה?

ולאם השומרים יש לו חלק של שמירים? כן, אבל בהשליני ושמור לי הוא עושה את שתי הדברים.

הוא גם לוקח את החבר'ה שהוא משתמש וגם שומר.

זה אותו אחד.

הרממה מוסיף פה, ויהיה שומרים,

דהשליני ואשלחה ואשמור לי ואשלחה ואשלחה ואשמור לך, אפילו בחד יום אב השומר שמירה בבעלים.

אתם מכירים את ההיא שומרים האלה?

מוכר לכם מאיזה מקום?

זהו רשי. רשי? יפה. יפה מאוד.

זה מה שכתוב בסוגריים, טור בשם רשי.

נכון?

אז הרי היו לנו כאן שתי שיטות.

הרמב״ם והראש כנגד רשי,

שנחלקים, האם רק בשמור לי ושמור לך זה שמירה על בעלים, או גם בשאר המקרים של הברייתא.

אם כבר פתוח לפנינו, נקרא כבר צעיף זין,

שזה באמת העתקת תשובת הראש.

אמר לו, השילני גלימה שלך, זה ממש הסיפור שמופיע בתשובת הראש, זה העתקה של הדין.

השילני גלימה לך שהיא כלה, בתול שלי שהיא כבידה.

ובאו ליסטים ונטלו האחת הנשארת, היא של בעל ראשון.

מסביר הרמה, הגעה, ולהשיליני ואשריחה, זה היה בשאלה בבעלים.

כיוון שזה היה בבת אחת, זה שאלה בבעלים. זה ממש הסיפור של הראש מופיע לנו כאן,

פסק הלכה בשולחן העמוק.

טוב,

זה הדיני.

עכשיו רק אנחנו צריכים להסביר,

להסביר ולהעביר, להעתיק את הכל למקרים של המקדחות, ונראה סוף סוף מה קרה איתה.

מה קרה?

אז יש לנו כאן, לפני כן אנחנו צריכים להסביר את הדינים. רק הסבר קצר.

הדין הזה שכתוב בברייתא,

הרי הברייתא סיפרה ארבעה סיפורים. שמור לי ואשמור לך, הבנו.

למה זו שאלה בבעלים?

אם זה בזמנך,

כי באותו זמן שאני שומר לך, אתה שומר לי.

השילני והשלחה, באותו זמן שאתה שומר לי,

אמנם אתה גם משתמש, אבל אתה שומר לי בזמן השימוש,

אני שומר לך, ועוד אני נפוך.

כל אחד פוטר את השני מדין בעליו אמו, נכון?

כן?

אתה לא מסכים?

כן.

הלאה, ההמשך. עכשיו אנחנו צריכים להסביר את ההמשך. שמור לי ואשאילך.

אני מבקש מהשני, קח שני חפצים. בחפץ אחד תשתמש, בחפץ אחד תשמור לי.

על זה גם כתוב ברמי, שאם זה בבת אחת, זה נקרא בעליו אמו.

זה אנחנו לא מבינים.

והוא הדין הפוך, זה אותו סיפור. אשאילני ואשמור לך, הוא הדין הפוך, שאני מבקש מהשני.

תן לי את החפץ הזה להשתמש,

תמורת זה אני אשמור לך בחינם על פרה שאתה רוצה לשמור עליה.

אז זה אומרת הברייתא שומר שכר, איזה תמורה.

אומרת הגמרא, לפי הרמב״ם, שואלת גם על זה הגמרא,

שעל הכל זה נקרא שמירה בבעלים, ואנחנו לא מבינים מדוע.

ובאמת הפוסקים התחבטו מאוד בשאלה הזו. אנחנו כבר התחילים מהראשונים, שואלים על הרמב״ם, מה קורה כאן?

איזה שירות? שואל הטור, איזה... הוא לא מבין. אומר הטור, אני לא מבין איזה שירות

עושה הבעלים. הרי הבעלים אומר לו, קח את שתי החפצים,

באחד תשתמש,

אחד אני משאיל לך,

אחד תשמור לי, איזה שירות הוא עושה לו? איזה שירות הוא עושה לו? אומר הטור, אני לא מבין, אין לי הסבר.

אמרנו, שאלה בקושי.

מה עוד ראשונים שואלים?

הרבה מגידו?

שאלה שצריכים להסביר.

אז אנחנו נפרש כאן שלושה הסברים שיש על זה.

יש עוד הסברים,

יש הסבר בטז,

הסברים קשים. ניקח את ההסברים שיהיה לנו ברור להבין.

שלוש הסברים בקצרה רבה, בקצרה מאוד.

חם לך?

רחב וערבה. מאוחר. נגמור את זה.

כן.

זה מאוד מאוחר.

באמת מאוד מאוחר, אז אנחנו נקצר. אני לא שמתי לב שכל כך מאוחר.

אנחנו כבר נסיים לעשות את זה בקצרה רבה.

ממש בקצרה.

אשך,

אנחנו תוך חמש דקות בסוף שמגיעים כבר על התשובה, ונגמר בקצרה ראשון.

אשך אומר הסבר מעניין. הוא אומר לו, תשמע,

אני מביא לך חפץ,

אני מביא לך חפץ לשמור, נכון?

שמור לי על החפץ.

אני מביא לך חפץ לשמור.

אה, אתה מביא לי על חפץ לשמור?

אתה חייב לתמורה.

אתה חייב לתמורה. מה זה, בחינם? אתה חייב לתמורה. מייד תביא לי את החפץ שלך שהבטחת לי,

שאתה תשאיל לי להשתמש.

מייד.

תביא לי את החפץ שהבטחת לי להשתמש.

רגע, רגע, זה שם, אני כבר הולך להביא לך אותו.

אבל זה כבר כאילו ברשותי, אומר אשך, כי אתה כבר התחייבת,

להביא לי.

בזמן הזה אני שומר לך על החפץ.

זה אצלי בבית, עד שאני הולך להביא לך את החפץ.

בזמן הזה אני שומר, אני, הבעלים שצריך להביא לך את החפץ, להשתמש, אני שומר לך על החפץ.

אז אני עושה לך שירות.

באותו זמן אם החפץ יגנב, אני אהיה חייב לך,

אני חייב לך חפץ אחר.

הבעלים חייב לספק, אם זה יגנב, אז הבעלים יהיה חייב לספק לו חפץ אחר.

כי זה כאילו כבר עכשיו ברשותו.

כך אומר השר המצאה.

בית יוסף אומר פירוש אחר, בית יוסף אומר

שעצם זה שאני מביא לך פרה לשימוש,

אתה אמרת את זה קודם, עצם זה שאני מביא לך פרה לשימוש זה כמו שאני עושה לך שירות.

הפרה שלי עכשיו היא כאילו, היא משמשת, אני מביא אותך, אותה להשתמש, היא משמשת אותך, כן,

אם הפרה שלי משמשת אותך, אומר דעת הרמב״ם שאם הפרה שלי משמשת זה כמו שאני משמש אותך.

ככה דעת בית יוסף,

החולים אומרים שזה חידוש מאוד גדול,

כתוב בעליו אמור, לא כתוב חפציו של הבעלים אמור,

ככה מסביר רבי יוסף,

גם הבך הולך עם הפירוש הזה,

שאם החפץ, כן, אם החפץ שלי משמש אותך, באותו זמן זה נקרא שאני עושה לך מלאכה. אז כל שואל זה ככה, רגע.

יפה. כל שואל זה נקרא שאני עושה לך גם מלאכה, שהחפץ שלי משמש אותך, נכון? זה פוטר אותך. אה, זה איפה על בעליו ואין אמו?

לא, על החפץ הזה בעצמו לא.

על החפץ הזה בעצמו זה לא פוטר.

כי על החפץ הזה בעצמו קיבלת אחריות, אבל על חפץ אחר זה יפתור.

זאת אומרת, כל...

שתי חפצים ביחד, חפץ אחד לשאלה וחפץ אחד לשמירה בחינם, זה פוטר, זה מה שכתוב בברייתא. יפה.

נתיבות המשפט אומר הסבר אחר.

הוא אומר,

אני מביא לך חפץ

שתשמור עליו.

באותו זמן אני גם טורח להביא לך חפץ להביא לך להשתמש.

אני עושה לך מלאכה, הנה.

אני בא אליך ואומר, קח את החפץ.

עשיתי משהו?

כן.

אני אומר לך, הנה, הנה החפץ, קח.

אני לא אמרתי, לך תיקח,

אני הולך ומביא לך את זה.

אז אני עושה לך שימוש,

עושה לך שירות, למה לא תהיה להביא אימו?

ככה מסביר נתיבות המשפט.

כן?

זה שלושת ההסברים שיש לנו. למה בא לי להגיד שלושת הסברים אפילו שכבר נורא מאוחר?

מכיוון שיש נפקמילה גדולה בין ההסברים האלה,

ואנחנו כבר נראה.

אנחנו נחזור רגע לסיפור של המקדחות,

ואז נגיד מה החלוקה בין ההסברים.

הסיפור של המקדחות זה כך, לפי הרמב״ם,

לפי דעת הרמב״ם והראש.

הוא מביא לו שתי חפצים ביחד, את המזוודה שכוללת חפצים שימושיים ואינם שימושיים.

אז זה השילחה ושמור לי.

השילחה ושמור לי כתוב בברייתא לפי הרמב״ם,

שבטור זה בעליו אימו.

יפה, ככה נפסק בשולחן ערוך.

שרק אם הוא אומר לו השילחה היום ושמור לי למחר, זה לא בעליו אימו. אבל אם הוא מביא בבת אחת את הכול, בעליו אימו, נכון?

כך כתוב.

אז הוא פטור, בעליו אימו.

יפה. אמנם אתם צודקים.

הוא היה על זה שואל והיה על זה שומר שכר, הוא בעליו אימו. הוא בעליו אימו.

זה לא עוזר לנו שהוא שומר שכר, בעליו אימו פטור על הכול.

כן?

רק יש כאן בעיה אחת.

זה נכון לפי דעת הבית יוסף, זה בעליו אימו כי אני מביא לך את החפץ להשתמש,

החפץ שלי מש... המקדחה משמשת אותך, זה בעליו אימו.

החפץ שלי משמשת אותך.

המקדחה, או בנדוננו זה המכשירים, המכשירים שאני מביא לך להשתמש,

החלקים השימושיים,

הם משמשים אותך,

זה כמו שאני משמש אותך בעל הדימור.

לפי הנתיבות, טרחתי להביא לך את המזוודה שכוללת בתוכה את החלקים השימושיים,

טרחתי, זה נקרא, אני עושה לך מלאכה, שימשתי אותך,

זה גם בעל הדימור, יפה.

אבל לפי השח זה לא כך,

כי לפי השח, מה ההסבר של השח?

שח אומר שבאותו זמן שאני מביא לך את החפץ לשמור,

אז אני נהיה עכשיו שומר על החלקים שאני עומד להביא לך.

אה,

אבל אם הבאת לך את הכול בבת אחת,

הבאת לך את המזוודה שמכילה את הכול בבת אחת,

היה רגע אחד שאני התחייבתי לשמור לך על החלקים האחרים שאני אמור להשאיל לך?

לא.

אותו רגע הבאתי לך את הכול.

אז אין את הפטור של בעליו אמו, גם לפי הרמב״ם.

זה הנפקא מיניה. לפי השח, אין את הפטור לפי הרמב״ם של בעל אבימו,

לפי הבית יוסף והנתיבות, המשפט,

יש את הפטור של בעל אבימו, נכון?

עכשיו,

היוצא שכאן, אז בואו נסכם את הדינים.

נו, בואו נראה אם אנחנו כבר כאלה תמידי אחרים שיודעים לסכם את הדינים.

אמרנו ככה,

על המקדחה עצמה הוא חייב לשלם לו?

כן.

מה אתם אומרים?

לא, על המקדחה לא, כי הוא שרף על המקדחה.

מי אברהם?

אם הוא צריך לשלם. אברהם אמרנו פטור, כי זה אונס ופטור. עכשיו, יצחק, קל לשלם, אנחנו מדברים על המקדחה,

על החפצים, על החלקים השימושיים ועל החלקים שאינם שימושיים.

יפה.

החלקים שאינם שימושיים, שהוא ביקש ממנו סתם, תשמור לי על זה,

אמנם הוא נקרא שומר שכר,

אבל אמרנו שהוא נפטר מדין בעל אבימו לשיטת הרמב״ם. למה? כי באותו זמן הוא הביא לו להשתמש בחלקים שימושיים,

וגם במקדחה.

את שתיהם הוא משאיל לו באותו זמן, הוא מביא לו להשתמש. זה נקרא בעליו אמו.

בעליו אמו לא ישלם.

אז הוא פטור מלשלם על החלקים.

נכון?

כן. מה עם המקדחה? רק על פשיעה זה מחלוקים בגמר.

מה עם המקדחה?

באותו זמן שאני משאיל לך את המקדחה, השאלתי לך

את החלקים השימושיים.

אז עשיתי לך מלאכה.

אז הייתי במלאכה זה פותר את המקדחה?

אז תשאלו אותי אז כל פעם כשאדם משיל שתי פרות לשני, אז כל פרה תפתור את השנייה?

זה נקרא שאני משיל לך את זה, זה פותר אותך מזה? לא.

השאלה אחת זה נקרא שאני משיל לך את הכל, זה נקרא

יחידת השאלה. בואו נקרא לזה ככה. יחידה.

אבל כאן על המקדחה דיברנו שהוא לא שואל. מה הוא על המקדחה?

סוחר.

על החלקים?

מה על החלקים הוא?

שואל על החלקים האחרים, שומר שכר. כל אחד זה עסקה אחרת.

אז השאלה של החלקים האלה, זה נקרא בעל אבימון לפתור את השמירה של השומר שכר של המקדחה והשמירה של השומר שכר של החפצים האחרים, החלקים האחרים.

הוא עדין המקדחה, החלקים ההם יכולים אולי להיפטר גם.

כי כשהשאלתי לך את המקדחה,

זאת אומרת, השכרתי לך את המקדחה,

זה בטר לנו את החלקים מהם, כל אחד פוטר את השני. כי זה שתי עסקאות שונות.

נדמה לי, הוא לא חייב לשלם לכאורה כלום.

מי יצחק?

יצחק. גם אברהם וגם יצחק.

למה לא חלקים השורשים, הוא לא צריך ל... אתם לא מסכימים.

הוא לא מסכים, אתה לא מסכים.

אפילו שכם אתה צריך להסכים.

הם יוצאים בסוף עם יצחק יד, וזהו.

כל אחד יקנה לו מקדיחה אחת. רגע, יש פה משהו שאני לא צודק בחשבון? זה עניין חשבוני, התחשבנותו.

אם על כל דבר הוא נקרא עסקה אחת, אם אדם משאיל לשני שלושה חפציים,

אז זה נקרא שואל על הכל, ולא נגיד שהשירות שאני עושה לך בהשאלה של פרה א',

יפתור אותך מהשאלה של פרה ב', כי זה הכל עסקה אחת, זה מחייב אותך באחריות על הכול.

אבל אם אני עושה שתי עסקאות שונות, באחד אני שואל,

חפץ אחד אתה שואל, חפץ אחד שומר שכר, הרמב״ם פותר

על החפץ שאותו אתה שומר, כי אני עשיתי לך שירות בזמן שהשאלתי לך, נכון?

אז גם אם עשיתי לך שירות בזמן שהבאת לך את המקדחה להשתמש,

הזכרת לך, זה גם נקרא שירות,

אז זה פתר את המקדחה.

סליחה, זה פתר את החלקים ההם שהשאלת לי,

שכל אחד פותר את השני. אבל מה עם המקדחה?

השתחרר הרבה במקדחה. כי המקדחה גם בעל אבימו.

‫באותו זמן שהזכרתי לך את המקדחה, ‫הבאתי לך להשתמש בחינם בחלקים.

‫השאלתי לך חלקים, ‫אז אין לך שירות.

‫אתה אומר, הרמב״ם... ‫-מי זה עשיתי לך שירות? יצחק? ‫-אברהם השאיל ליצחק, זה נקרא ‫שאברהם עשה לו שירות לפי הרמב״ם, ‫כי הוא השאיל לו, הוא הביא לו.

‫נו, אז יצחק זה דרך חייאס. ‫-בעליו אמו לא ישלם.

‫אם אברהם הבעלים... ‫-למה בערבים או בגלל שהם באו כאחד ‫או בגלל שהם באו באותו יום? ‫-הדין אומר שאם באותו זמן ‫שאני מביא לך לשמור על חפץ, ‫באותו זמן אני עושה לך גם שירות אחר,

‫אז אתה לא מקבל אחריות.

‫והנה, כאן, באותו זמן שאתה קיבלת, ‫הזכרתי לך את המקדיחה, כביכול, ‫הבאתי לך את המקדיחה להשתמש,

‫אני גם הבאתי, עשיתי לך שירות.

‫הבאתי לך את שאר החלקים בבת אחת.

‫שירתי אותך, הנה, קח את החלקים. ‫ככה מסביר לנתיבות בתת הרמב״ם. ‫-נו, אז הוא עשה לו שירות, ‫הבאתי לך... ‫-הבאתי לך... ‫-הוא גם נתן לו תשלום על המקדחה, ‫וגם נתן לו... ‫-לא תשלום על המקדיחה. ‫אז מה הייתה המקדיחה? ‫-איך ההפרדה פה נעשית? ‫כי המקדחה, אני מזכיר לך. ‫את המקדחה הוא... זה שכירות. ‫וחוץ מזה אני אעשה לך טובה. ‫מה ההבדל אם אני מביא לך טובה, ‫שאני סתם מביא לך כוס מים לשתות, ‫א

אברהם עשה טובה ליצחק. ‫אברהם, אברהם עשה טובה ליצחק. ‫אם אברהם היה מביא כוס מים ליצחק ‫בזמן שהוא מביא לו את המקדחה, ‫אז יצחק פטור מלשלם.

כי באותו זמן שאני מביא לך את המקדחה להשתמש, אני עושה לך שירות, מביא לך כוסמאים לשתות.

זה בעליו, אם הוא לא ישלם.

אז כאן הוא לא מביא לו כוסמאים, הוא מביא לו את החלקים להשתמש. זה גם שירות לפי הרמב״ם.

זה לא נקרא שכר?

מה?

זה לא נקרא שכר שהוא מכיר אותה, מה עם זה?

שכר? למה בעל המימון?

כי אני משרת אותך.

אם הבעלים משרתים אותו בין בחינם, בין מסחר. אבל אנחנו פה מוצאים שיצחק הלך לבקש ממנו.

יצחק הלך לבקש ממנו בפועל, הוא לא אברהם על החינם. את המקדחה, על המקדחה.

אבל באותו זמן בא אברהם והציע לו בחינם את שער החלקים.

והוא הביא לו את שער החלקים, הוא שירת אותו.

לקח אברהם את הכלים שלו והלך, איפה יצחק? לא אברהם, אתה מדבר על יצחק.

עוד פעם, אברהם השאיל ליצחק את המקדחה עם כל החלקים.

אברהם השאיל ליצחק. את המקדחה עם כל המזוודה.

כן. את המקדחה הוא הביא לו כי הוא התחייב קודם להביא לו.

אחת, אני מבין שכל אחד בנה לשני, לא אחת נותנת לשירות.

כן, אבל אברהם לא היה חייב להביא ליצחק את החלקים.

הוא בא, התנדב, הוא אמר לו, כך גם כשר חלקים להשתמש.

כן. אז גמרנו, הוא עשה לו שירות באותו הזמן. לפי דעת הרמב״ם זה נקרא שירות שפוטר אותו בעליו עמו.

כל זמן שהוא קיבל את השירות הזאת, נכשל כאילו בעליו עמו. בעליו עמו מספיק שבזמן השאלה הוא היה עמו, עשה לו שירות, זה פוטר אותו.

גם אם הוא לא נמצא פה, בזמן הגניבה זה לא העולה במחקר, גם אם בזמן הגניבה הוא כבר לא עשה לו שירות.

איך המקדחה ששווה נגיד אלפיים או אלף שמונה מאות או עוד חלקים ששווה... נתו בגמרא שמי שחכם ורוצה שהשני, ורוצה שלא לשלם על השמירה,

אז שבזמן שהבעלים מביא לו את הפרה לשמו, שיגידו אותו,

תן לי בבקשה את הכוס הזו לשתות,

ואז הוא מביא לו לשתות,

כתוב, בעליו אמו לא יש להם, אם הוא איזשהו שירות שהבעלים עושה בזמן ההשאלה,

הוא פותח אותו משנה, אז יוצא שלכאורה כולם פטורים על הכל.

על לכאורה.

זה מעניין.