שיעור מפי הרב עובדיה יוסף בנו של הרב יעקב חי יוסף זצ"ל הלכות פורים חלק ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

לתת שתי מתנות לשני אביונים.

זאת אומרת, לכל אחד מתנה.

כמה שיעור המתנה?

אז מעיקר הדין זה פרוטה.

פרוטה היום זה,

נקרא לזה בכסף האמיתי, זה שבע אגורות.

אז בוא נסכם, אם אתה נותן לו אפילו חצי שקל או שקל, זה מספיק.

לכל עני חצי שקל ושקל זה מספיק.

כל זה מעיקר הדין.

לחומרה,

שזה לא דין, זה חומרה,

צריך לתת ארבע שקל לכל עני.

ולמה שיעור של 170 גרם לחם עם ליפתן?

אז זה יוצא בערך ארבע שקל.

לחם לא פרוס,

ו-170 גרם מזה, בוא נגיד רבע לחם, קצת פחות,

ועם איזה יוגורט משהו לבין, אז זה מספיק.

זה חומרה.

הרב אלישי,

היה מחמיר לגמרי, אומר 50 שקל לכל עני.

מתנה עגונה צריך שיהיה.

בסדר, זה חומרה גדולה.

עכשיו, איזה עני צריך לתת?

בעיקר הדין כתוב, אין מדקדקים במעות פורים, אלא כל מי שפושט ידו ליטול,

נותנים לו.

ובמקום שנהגו ליטן אף לעכו, נותנים לו.

במעות של פורים לא מדקדקים.

בצדקה רגילה אנחנו צריכים לדקדק ולבדוק מי בא לקחת

ומי בא לקבל, ולא נותנים לכל אחד.

זה בצדקה רגילה.

אבל כשמדובר

על פורים, לא מדקדקים במעות פורים. לא בודקים מי הבן אדם. אם אתה מאה אחוז יודע שהוא לא בסדר, אז אל תיתן לו.

אבל לבדוק אחריו ולדקדק, אנחנו לא מקפידים בזה.

ויוצאים בזה ידי חובה שמתנות לו אביומים.

זה ענף קמינה.

במקום שנהגו גם לתת לגויים,

מפרנסים עניי גויים עם עני ישראל משום דרכי שלום,

אז גם בזה יוצאים ידי חובה שמתנות לו אביומים.

בהלכות צדקה יש לנו שם דיון ארוך, מה נקרא מי ראוי לקבל צדקה, מי לא ראוי לקבל צדקה.

שם כתוב שאדם שהוא,

אדם שאין לו דעת,

אסור לרחם עליו. זו הלכה מאוד מאוד קשה.

זאת אומרת, אדם שאין לו שכל,

הוא לא בר אחי לקבל צדקה.

כן?

זה כאילו,

זה לא ראוי לקבל צדקה. יש לך כסף מעשה, אתה לא יכול לתת לו. אתה לא יוצא בזה ידי חובה של צדקה.

לא,

לא.

שם זה נבלה טובה ממנו, פרשת שבוע, מדרש רבה.

דעת וחרץ, לא.

פה זה דעת כפשוטו.

אדם לא בסדר בשכל,

אז אסור לרחם עליו, אין לו גדר של להחיותו.

וגם כתוב שם, אדם שהוא מחלל שבת בפרהסיה,

אז גם כן אין מקום לתת לו צדקה.

כן?

לא משנה אם זה לתיאבון או להכעיס. אפילו שזה לתיאבון, גדר של מחלל שבת, גם אי אפשר לתת לו צדקה. לא יוצאים בזה ידי חובה של צדקה.

בכל זאת,

מפרנסים עניי גויים ועניי ישראל.

אז הוא עדין כל הפרטים האלה.

אם מפרנסים אדם שאין בו דת, או מפרנסים אדם שהוא לא דתי,

גם זה, כל זה נכנס בכלל לעניין, שיוצאים בזה ידי חובה, מתנות לוויונים.

אבל זה לא נחשב לעני מהודר.

זה לא מהודר. בהחלט שיש לנו עניין, וחשוב הדבר, לחפש עני מהודר.

מה זה נקרא עני מהודר?

היום, קודם כול,

רובם ככולם נחשבים למיליונרים.

למה? כל אחד גר בדירה,

ודירה שווה מיליון.

אבל זה, כמו שאומרים, עבודה בעיניים. זה לא משנה אם הדירה שווה 100 שקל או מיליון, אני צריך לגור בדירה.

זה פוטנציאל, זה לא שווה ממשי באמת.

אם היתה לי עוד דירה ואז יש לך עוד דירה, אז אתה אומר, בדירה שנייה יש לך מיליון.

אבל ברגע שאתה גר בדירה ואין לך דירה אחרת, אז זה לא משנה כמה זה שווה וכמה זה עולה,

זה לא נחשב לכסף ממשי.

אתה לא יכול לטעון לבן-אדם, אתה לא גומר את החודש, אין לך כסף,

תמכור את הדירה שלך ויהיה לך כסף.

אנחנו לא יכולים לתבוע את זה מבן-אדם.

למה? אחר כך הוא ילך מדכי לדכי, ימכור את הדירה, מה יהיה איתו? יהיה יותר גרוע.

אדם שלווה הלוואה ולא משלם, לא ורשע ולא ישלם.

הוא חייב למכור את הדירה שלו ולהחזיר חובות. לא יכול להגיד, אין לי.

אין דבר כזה. תמכור את הדירה ותשלם את החוב שלך.

פה בעניין שלנו, לעניין עני, הוא נחשב עני.

אדם שיש לו דירה,

ואפילו בלי משכנתה, הוא גמר שם את המשכנתה,

והוא לא גומר את החודש באמת, לא בגלל הבזבוז, היום כולם לא גומרים את החודש.

היום יש לך, במודה אומרים, תקנה והנכד שלך ישלם.

תקנה, רק תקנה, תעשה תשלומים, רק תשלם, הכול יהיה בסדר.

זו שיטה קילוקלת, שכל השוק, שכל הציבור,

שאנשים לא גומרים את החודש, זה לא בגלל שבאמת הוא לא גומר את החודש,

אלא זה בגלל שהוא לא יודע לנהל את כספו במשפט.

אבל באמת, אדם שמרוויח ממש מעט,

וההוצאות שלו רבות, משפחה גדולה, והוא לא גומר את החודש, זה נקרא אני.

עכשיו, עני מהודר יותר זה אדם שגם אין לו דירה.

זה באמת אביון,

אביון, כמו שרש״י כותב, תאב לכל דבר.

אביון אמיתי זה אדם שבאמת אין לו דירה,

והוא לא גומר את החודש,

ואין לו גם חיסכון של כסף לשנה.

כתוב במשנה שאם יש לו כסף שמאתיים זוז הוא לא נקרא אני.

כמה זה נחשב היום מאתיים זוז? אז האגרות, משה כותב שזה דמי מחיה לשנה,

כולל שכירות.

דמי מחיה לשנה זה בסביבות ה-50,000 שקל, 60,000 שקל לפחות,

כולל שכירות,

כן?

מינימום, הכי זול, לזוג.

לכן, אם אין לו כסף חיסכון כזה של 50,000-60,000 שקל בצד,

ואין לו גם כן דירה,

זה עני מהודר, וקשה קצת למצוא עניים כאלה.

אז אפשר לתת לעניים האלה מערב פורים, כבר היום, לתת להם כסף של מתנות לאביונים,

ולתת לו את זה בתורת הלוואה, פיקדון,

ולהגיד לו, אתה לא תזכה בזה רק בפורים.

אני נותן לך כסף עכשיו, על תנאי שאתה לא תזכה בזה רק בפורים,

ואז אתה יוצא בזה ידי חובה,

כן?

שני עניים כאלה אתה צריך שיהיה לך, ואז אתה מסודר.

אבל כל זה חומרות, בהחלט.

מעיקר הדין, אין לנו שום בעיה בזה, לתת לעני רגיל,

כל הפרושט נוטים לו, וכמו שאמרנו, אפילו גויים.

עכשיו יש לנו שאלה גדולה בנוגע לזוג.

יש לך זוג עניים,

האם יש אפשרות לתת פרוטה אחת,

לבעל,

ופורוטה אחת, לאישה.

האם יש אפשרות כזאתי או לא?

ברוך אתה ה' אמרנו מלך העולם, ישה, הכל נהייה בדברו.

יש שלוש דעות באחרונים בעניין. כף החיים מביא בשם תשובות בניין עולם,

שאומר שאפשר,

האישה נקראת גם ענייה, ואפשר לתת לה.

הרב ערוך השולחן מחמיר בזה, אומר שאי אפשר. למה?

שמה שקנתה אישה, קנתה בעלה.

אז אתה נותן כסף לאישה, אז כאילו נתת לעני אחד עוד פעם, פעמיים לאותו עני נתת. זה לא שווה, צריך שיהיה שני עניים.

לפי זה קצת משמע שאם זו מתנה לא על מנת שיש לבעלה רשות בו, יועיל.

זאת אומרת, כל מה שאישה מקבלת זה שייך לבעלה.

מעשה ידה של האישה שייך לבעלה.

אבל אם אתה אומר שאני נותן מתנה לאישה על דעת שאין לבעלה רשות בו,

אז זו שאלה ולא של בעלה.

אז לפי זה זה יעזור, לכאורה.

אבל השיטה המחמירה ביותר זה הרב אשל אברהם מבוטאץ'.

הוא כותב שאפילו אם תיתן לאישה על דעת שאין לבעלה זכות בו,

גם זה לא יוצאים בזה ידי חובה של מתנות לאביונים. ולמה?

בגלל שאישה לא נקראת אביון.

אישה היא תמיד עשירה.

היא מסודרת.

בעלה עני, אבל היא מסודרת.

בעלה יתחייב לפרנס אותה, שיהיה לה מזונות, יהיה לה ביגוג.

היא מסודרת.

מה שבעלה קשה לו, מה שבעלה עני, אז הוא עני, אבל היא לא, היא עשירה תמיד.

כן? זה ממש חומרה גדולה.

הוא מחמיר, אומר, אפילו אם תיתן לבעלה,

לאישה, דעת שאין לבעלה זכות בו, גם לא יעזור.

אז לכן להלכה להחמיר בזה,

לא לצאת בזה ידי חובה של המצווה.

לא נדבר אותו דבר, זה נפקא מינא בנוגע לבחורי ישיבות.

בחורי ישיבות, תלוי במי המדובר.

אם זה בחור ישיבה שההורים שלו תומכים בו ומבינים את הזכות שיש להם בידיים,

אז הוא לא נקרא עני.

הוא נקרא עשיר. כל צורכו יש לו, הוא סמוך לשולחן אביו.

אבל אם יש בחור ישיבה שאבא שלו לא נותן לו והוא ממש צריך לאסוף פרוטה לפרוטה, לקנות איזה חליפה או משהו, אז ודאי שזה נחשב לעני.

ילדים שאוספים דמי פורים זה שום דבר, זה סתם בלוף, זה שקר אחד גדול.

מלבד שהם יקנו עם זה רק קפצונים או דברים אחרים,

לא דברים שצריכים.

הם לא נחשבים לעניים. ילדים הם מסודרים, אין להם שום בעיה.

הם לא עניים בכלל. זה לא מה שהיה בזמן הפוסקים,

שילד היה עני, לא היה לו ממה לחיות.

היום ילדים הם מסודרים לגמרי, יש להם מה לחיות.

בהגדרה של ראשם, רמבוטאץ' ודאי שהם נחשבים לעשירים.

למשל, בתשובות תורה לשמה, שזה מיוחס לבן איש חי,

הוא כותב חידוש גדול.

הוא מחמיר ואומר שאין אפשרות לתת לשתי עניים במטבע אחד.

כמו שאני מוציא שטר של 20 שקל, תופס שתי עניים, אומר להם, קחו, הנה,

תסתדרו ביניכם. נתתי, אתה עשר ואתה עשר.

הוא אומר, זה לא מועיל,

אלא צריך לתת לכל אחד בנפרד, לכל אחד עשר שקל בנפרד.

לא לתת בבת אחת לשתי עניים בבת אחת.

הוא, יש לו שיטה ארוכה בזה, לרבי איש חי,

שאומר גם אי אפשרות.

אפשר לומר קדיש אחד על שתי מתים

והוא מדייק את זה גם כן מדברי תיקוני הזוהר

שזה בלתי אפשרי לעשות שתי מצוות בבת אחת.

זה כמו שאמרו חז״ל, אין עושים מצוות חבילות חבילות.

שאר הפוסקים כתבו שיש מקום להקל בזה. עוד דבר הוא מביא שכר שכיר גם.

אדם שיש לו שתי פועלים שעשו עבודה.

שתי אנשים עשו עבודה ביחד.

והוא משלם משתיהם בבת אחת, צריך לשלם לזה חמישים, לזה חמישים.

משלם 100. הוא אומר, תסתדרו ביניכם. הוא אומר, זה אסור.

הוא אומר, צריך לתת לכל אחד בנפרד.

אין דבר כזה לעשות פעולה אחת עם שתי מצוות.

זה חומרה

של הרב בן איש חי.

אז לכן, לכן, מלכתחילה כדאי להחמיר בזה, פה, בעניין של מטרות לביונים, גם כן לא לעשות את הפעולה הזאת.

מה הטעם?

הוא מדייק את זה מהתיקונים,

מתיקוני הזוהר.

הוא מדייק את זה משם.

שמשמע שצריך לעשות כל אחד בנפרד, לא לעשות את זה בבת אחת.

בעיקרון, יש לנו אלה שעושים מצוות חבילות-חבילות.

מה הטעם שלא נושאים מצוות חבילות-חבילות?

שלא ייראה שהוא מחפש

לצאת מהמצווה מהר ובזול.

יש לך שתי מצוות לעשות, אתה אומר, יאללה, ואת אחת נעשה את זה. כמו שאומרים, אתה מחפש להתפטר מהמצווה.

איפה זה כתוב?

אם יש לך גמרא בסוטה, אם יש לך שתי סוטות,

צריך להשקות את שתיהן, את המגילה שנמחקה על המים.

צריך לתת לכל אחת כוס.

הוא אומר, טוב, יש שתיים, נעשה מחיקה אחת וניתן לשתיים לשתים לשתות.

אתה, כמו שאומרים, מקצר את הדרך, מחפש להתפטר מהעבודה,

זה לא בסדר.

אותו דבר אם עושים קידושין, שתי חתנים בבת אחת,

אז הוא אומר, בשביל מה נעשה לכל אחד כוס שבע ברכות? נעשה שתיים ביחד. הוא אומר, מה זה מראה?

שאתה מחפש לצאת מהר מהמצוות,

וזה זלזול במצווה וזה אסור.

אין עושים מצוות חבילות-חבילות.

בכל זאת, להלכה למעשה אנחנו מקלים בכמה אופנים.

תעודת פורים,

סיום מסכת.

הלכה היא שמותר.

אין שום בעיה לעשות סיום מסכת, תגיד, זה שתי מצוות.

למה?

בגלל שכאן אני עושה פעולה אחת

ולא ניכר ולא נראה שאני עושה פה שתי פעולות של מצוות.

אפילו שלמעשה אני מקיים שתי מצוות.

היות שאני עושה את זה בפעולה אחת, שאין כאן היכר של שתי מצוות, הדבר מותר.

זה להלכה למעשה שאנחנו פוסקים.

לכן כמעט ברוב המקרים הדבר מותר,

כן?

כל אופן הבן-איש שלך, אם הוא מחמיר בזה, יש לו שיטה להחמיר בדבר.

יש לנו עוד דוגמה.

יש לנו,

במשנה גם כתוב, אם אדם נתן כסף לגזבר ואחר כך הכסף הלך, נגנב או נאבד,

אז הגזבר פטור מלשלם, כי הוא שומר חינם,

אבל הבן-אדם שנתן את הכסף גם פטור מלשלם.

אותו דבר גם אצלנו בפורים.

אם אדם נתן מחצית השקל לגבי או לרב,

יצא ידי חובה.

אחר כך זה נגנב לעולה או עבד,

אז ההלכה היא שהגבי פטור מלשלם,

כי דין שומר חינם, אם הוא לא עשה פשיעה, כן?

אז הגבי פטור מלשלם,

והבני-אדם יצאו ידי חובה של מתנות לאביונים.

לא צריכים לחזור ולתת מתנת אביונים מחדש,

אפילו שזה למעשה לא הגיע לשום אביון.

יצאו בזה ידי חובה. ככה הלכה למעשה, פסק ככה הרב אלישיב.

יש תשובה באור לציון, חלק א',

היה שם סיפור עם הרב נתן סלם,

שהוא היה גבאי צדקה גדול, והיה לו סכום צדקה גדול אצלו, וזה נגנב, והוא פטר אותו מלשלם.

אבל יש חילוק בעניין הזה,

אם הגבאי צדקה עושה את זה לשם שמיים, הוא לוקח אחוזים.

אם הוא לוקח אחוזים,

זה נקרא שומר שכר בהשחיה בגנבה ואבדה.

אם הוא עושה את זה לשם שמיים, אז הוא פטור.

למה?

זה שומר חינם, שומר חינם פטור מגנבה ואבדה.

זה ההבדל בעניין הזה.

עכשיו, מרן אומר לנו מצווה להרבות בסעודת פורים.

הרמל מתחיל בדברי הטור, מצווה להרבות בסעודת פורים ובסעודה אחת יוצאים.

סעודת פורים שעשה אותה בלילה לא יצא ידי חובתו, או מכל מקום, גם בלילה ישמח וירבה קצת בסעודה.

אנחנו עושים סעודת פורים וזו מצווה חשובה. למה עושים מצוות פורים?

הוא אומר כי הניסים, כל הניסים, נעשו לישראל בימי אחשורוש היו על ידי משתה.

בתחילה נטרדה בשתי על ידי משתה ובאה אסתר,

וכן עניין המן ומפלתו היה על ידי משתה.

לכן חייבו חכמים גם כן לעשות משתה.

ולא רק משתה, אלא משתה היין, זאת אומרת לשבת ולהשתכר, כמו שנראה לקמאל.

עכשיו, סעודת פורים בכל המצוות

מחמיר בזה רבנו הרשש.

אומר שצריך לעשות אותו דווקא קודם חצות היום.

ולמה?

הרשש, יש לו יסוד מאוד מאוד גדול בעניין של הכוונות בתפילות ובקריאת שמע.

הוא אומר שצריך את כל התפילות ואת כל קריאת שמע,

עושים אותן, את אותו סוג כוונות.

זאת אומרת, לא תעשה לי סוג כוונה כזאת בשחרית, סוג כוונה כזאת בערבית, בלי לשנות.

הכל אותו דבר.

אז מה ההבדל ביניהם?

ההבדל ביניהם, בשחרית אתה מתקן את הכלים הפנימיים,

בימינך את הכלים האמצעיים,

בערבית את הכלים החיצוניים.

ככה זה ההבדל, אבל הכל אותו דבר.

יוצא, אומר, אם אתה עושה את המצוות אחר הצהריים, אחר חצות,

אתה מתקן רק את הכלים האמצעיים ולא תיקנת את הכלים הפנימיים.

וזה חסרון גדול.

לכן הוא אומר, צריך לעשות את כל המצוות קודם חצות היום.

ואם לא עשית את זה אז איבדת טובה הרבה, איבדת את העניין הזה. מאוד מאוד מקפידים בזה,

להשתדל לאכול קודם חצון. זה קשה.

עד שהמשפחה מגיעה ועד שמתארגנים,

אז היא יוצאת אחרי הצהריים,

אז עושים שתי סעודות.

סעודה אחת, קודם כול ליטול ידיים, לאכול את הכזית ולשתות בשר ולשתות יין, לאכול בשר,

ולצאת ידי חובה של חלק מהסעודה,

ואחר כך שוב בני בית באים, אז שוב נותנים ידיים ועושים עוד סעודה.

אבל להקפיד בזה, מאוד מאוד צריך להשתדל ולהקפיד.

קודם חצות להספיק לעשות סעודת פורים וכל המצוות.

כן?

בלילה,

גם כן ישמח וירבה קצת בסעודה. אצלנו פה בפרזין, בעזרת השם,

אז זה יוצא גם כן סעודת מלווה מלכה.

יש מחלוקת האחרונים, אם ימעט בסעודה שלישית כדי שיהיה לו תיאבון לאכול בליל פורים,

להרבות קצת בסעודה, נראה להלכה שלא צריך להחמיר בזה.

לא צריך להחמיר בזה,

אלא אפשר לאכול סעודה שלישית רגיל, ואין בזה בעיה.

אנחנו ממשיכים את הלכות הפורים.

חייב איניש לבסומי בפוריה,

עדי לא ידע בין אהור המן לברוך מרדכי.

הרמ״ה פה מביא לנו את דברי הרמב״ם,

שמדברי הרמב״ם משמע שאין צריך להשתכר כל כך,

אלא ישתה יותר מלימודו,

ויישן,

ומתוך שישן אינו יודע בן אהור המן לברוך מרדכי.

זה כולה גדולה, שפשט מרן זה לא ככה.

מרן כתב לנו,

חייב איניש לבסומי בפוריה, דלא ידע בן אהור המן לברוך מרדכי.

משמע שזה חיוב,

ולא לבוא ולומר שרק תשתה קצת יותר מהרגיל ותלך לישון, וישן זה נקרא שהוא לא מפחין. זה קשה מאוד לעבור ולהקל בצורה הזאת.

גם לאלה שאומרים את זה,

צריך לומר שהוא יושן מחמת,

למה הוא יושן?

מחמת היין,

ולא שהוא יושן בלילה וכי.

מובא מרבי נחמן מברסלב שאמר שליל פורים זה הלילה הכי חשוב בכל השנה כולה.

וצריך לדעת, לנצל אותו כמה שיותר אדם יכול לשבת וללמוד בלילה הזה, זה דבר גדול.

לכן אם הוא למד כל הלילה בליל פורים והוא בבוקר עייף והוא שתה יין והלך לישון,

אז הוא יושן לא בגלל היין, הוא יושן בגלל שהוא עייף.

אז לא יוצאים בזה ידי חובה.

צריך לצאת ידי חובה בגלל היין נטו.

זאת אומרת שבגלל היין הוא יושן,

כן? ככה כתבו האחרונים.

עכשיו למעשה אנחנו צריכים להבין את זה, מה זה המצווה הזאתי לשבת ולהשתכר עד דלא ידע.

אז יש לנו את לשון המאירים, אבי אותו אביר הלכה פה,

חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ושתייה עד שלא יחסר שום דבר. מה פירוש?

אדם צריך להרבות בסעודת פורים עד שאין לו שום טרדה על הראש. הוא לא יגיד, אני ממהר, אני צריך ללמוד, עוד לא למדתי.

הוא אומר, אתה כמר פרטור מכל הדברים. עכשיו אתה יושב עם הזמן שלך, יושב ושותה ונהנה.

ומכל מקום, אין אנו מצווים להשתכר ולהפחית את עצמנו מתוך השמחה.

שלא הצטווינו על שמחה של הוללות ושל שטות,

אלא שמחה של תענוג,

שיגיע מתוכה לאהבת השם יתברך והודאה על הניסים שעשה לנו.

זה דברי המאירי, אז זה כתבו אותו האחרונים.

זה דומה למה שכתוב בהלכות של פסח.

יכול להיות שפסח כתוב ארבע כוסות. אם אדם שותה ארבע כוסות אחת אחרי השנייה,

ולא אמר את האגדה באמצע, ולא אמר ברכת המזון, ולא אמר הלל,

הוא לא יצא ידי חובה.

כל מה ששותים ארבע כוסות צריך שיהיה כסדר,

שהכוס הראשון והשני יהיה על האגדה והשלישי יהיה על ברכת המזון והרביעי יהיה על ההלל.

אותו דבר זה בפורים.

אם אדם נצמד לבקבוק בפורים וגומר אותו ושותה,

אז זה לא נקרא שמחת פורים,

זה לא נקרא שהוא מקיים עדי לא ידע, זה לא מה שמשנה פה.

זה לא החוכמה פה לשבת ולשתות,

אלא הרעיון פה זה להודות להשם מתוך הסעודה.

אומר שיגיע מתוכה לאהבת השם יתברך והודאה על הניסים שעשה לנו.

פירושו.

אתה מחויב בסעודה של פורים לשבת ולספר על עניין המגילה.

ואם כולם יודעים את ה...

מגילה ואין לך מה לחדש להם, אז אתה צריך להגיד להם איזה פירושים,

תכין, שמשהו שיהיה לך מה למכור, כמו שאומרים.

ואז, כשאדם שותה,

אז הוא אומר את זה בפנימיות שלו,

הוא אומר את זה מכל הלב,

מודה להשם ומשבח את השם על הניסים שעשה לנו, כמה וכמה ניסים ונפלאות שהיה שם, הכל פרט ופרט.

אז לכן,

על ידי השתייה הוא יגיע להודעה להשם פנימית יותר ועמוקה יותר.

זה המצווה של עדה לא ידע.

וזה מובן עכשיו גם כן,

איך יכול להיות שאדם יגיע למצב של עדה לא ידע ויגיד ארור מרדכי,

לא יגיד לך ברוך המן?

מה פתאום להגיע למצב כזה? אפילו שיכור כלות, לא שמענו מעולם שיגיע למצב כזה. למה, מה עשה לו מרדכי ולמה שיברך את המן? למה, איך זה יכול להיות דבר כזה?

אלא ההסבר הוא שהיות שהוא דורש בעניין ההגדה ואומר דברי תורה בעניין ההגדה,

אז כשהוא שתה הוא מזוגזג,

הוא כבר לא תופס ראש טוב לתפוס בלשון שלו, לעמוד בלשון.

אז הוא גרום להגיד לך שמרדכי היה על הסוס, הוא התבלבל, והוא יגיד לך שהאמן היה על הסוס.

וככה, הוא קצת ככה משנב הדיבור.

וזהו, של להבחין בימים אמרו לו ברוך מרדכי, ולא יותר מזה.

זה הטעם ההלכתי בדבר שעדה לא ידע.

יש יד אפרים שהוא החמיר בזה מאוד, והוא מפרש ככה,

עדה לא ידע, עד ולא עד בכלל.

פירושו,

אדם שתה רביעית יין בפורים,

שתה שתי רביעיות.

הוא אומר לך, טוב, אני פטור, שתיתי כבר.

הוא אומר לך, אתה לא פטור.

אם לא הגעת למצב של ארור המן ברוך מרדכי, אתה לא פטור. מה זאת אומרת?

שאין מצב שאתה בכלל פטור.

תמיד, אף פעם אדם לא יכול להגיע לזה. אם אתה לא יכול להגיע, פירושו שאתה תמיד חייב לשתות.

והוא אומר, לפי זה, אדם שתה בבוקר והלך לישון, התפכח ממנו, לפי דבריו, חייב לחזור ולשתות שוב, עד השקיעה.

הוא אומר, לא הגעת לארור המן ברוך מרדכי ואי-אפשר להגיע,

אז זה אד ולאד בכלל, תמיד אתה חייב.

זו חומה גדולה, ככה הוא מחמיר.

טוב,

בואו נסכם להלכה למעשה.

להלכה למעשה,

אומר חיי אדם, וזה נרמז בדברי אמירי שדיברנו, אבל זה הלכה למעשה.

אומר, היודע בעצמו שיזלזל במצווה מן המצוות, בנטיית אדם או בברכה בברכת המזון,

או שלא יתפלל מנחה או מעריב,

או שהנה קלות ראש,

מוטב שלא ישתכר לכל מעשיו יהיו לשם שמים.

זאת אומרת,

מה שקורה, הגמרא אומרת, בשלושה דברים אדם ניכר, בכוסו,

בכיסו ובכעסו.

אז בכוסו אדם ששותה ומשתכר, אז הוא ניכר.

מה יש לו בפנימיות?

אז הוא מתחיל להוציא בפנימיות שלו דברים שלא צריך להוציא.

האדם הזה הוא לא מושלם, יש לו דברים לא טובים בראש,

אז הוא מתחיל להוציא אותם, הוא שותה, הוא מתחיל לדבר דברים לא בסדר.

אדם הזה אסור לו לשתות.

ואדם שהוא שיכור בעצמו לא יודע מה היה איתו. צריך לשאול אנשים סובבים שהיו איתו אי פעם כשהוא שתה, מה איתו, מה הוא דיבר, מה עשה,

ולפי זה אדם ישפוט את עצמו. לפי זה יוצא שרוב ככל האנשים לא רואים לשתות,

כיוון שהוא שותה הוא מדבר דברים שלא צריך לדבר,

ולא בדיוק מודה להשם. מה שאמרנו שצריך לשתות בו זה להגיע לאהבת השם יתברך והודה לאנסים שעשה להם.

זו המטרה של השתייה.

אין פה מטרה להיות שיכורים בפורים, המטרה היא להודות להשם.

רוב האנשים יש להם חיסרון בעניין הזה,

שאסור להם להשתכר. למה?

כי הוא לא בדיוק יגיע למצב הזה, הוא יגיע למצב שלילי ולא למצב חיובי.

אז מה לעשות?

שלא נדבר על זה שזה יכול לעשות בעיות של שלום בית.

יש אדם שהוא שיכור, אז הוא אומר את כל מה שיש לו בלב.

אמר לאשתו מה שלא צריך להגיד,

ואמרה לו, עכשיו גילתי כל השנים היא רימתה אותי, ועכשיו אמרת את האמת. והיו סיפורים שהיו גיטים מדבר כזה.

אמר לך, חבל שהתחתנתי איתך בכלל, או משהו כזה, אז שמרחם.

זה דברים שאדם צריך לדעת שהוא שולט על עצמו גם כשהוא שיכור, שלא מוצאים מה שלא צריך.

אם אדם לא במצב כזה, אסור לו לשתות. וכמעט יוצא שהרבה הרבה אנשים לא יכולים להגיע למצב הזה.

העצה יעוצה גם, אנשים גם שותים,

גם מגיעים לידי עקאות וכדומה.

העצה יעוצה לדבר הזה, שאדם ישתה אותו סוג יין ולא יערבב ביינות.

ישתה רק את אותו סוג,

ככה שלא יהיו לו בחילות ועקאות, זה יגרום לו ליישוב דעת.

אנחנו מקפידים לעשות את זה בבוקר,

וכבר עד הערב הוא יספיק להתפעל מנחה והכול יהיה בסדר. אם הוא לא יספיק לשתות בבוקר,

הם מתפעלים מנחה מוקדמת ואז אחר כך הולכים לשתות.

עוד אומר פה, יש אומרים שיש לאכול מאכל זרעונים בפורים,

זכר לזרעונים שאכלו דניאל וחבריו.

לא רק דניאל, גם תוספות מביא שגם אסתר אכלה את זה.

לא היה להם אוכל כשר, היו אוכלים זרעונים.

מה מזכירים פה את דניאל? התך.

התך, הגמרא אומרת, זה היה דניאל.

למה אינקרא שמו התך? התכו מגדולתו.

יש פירוש יפה מאוד במפרשים,

למה חתכו אותו מגדולתו? יש במאור ישראל מביא פירוש יפה.

הוא אומר, כל המעלה שדניאל הייתה זה התפילות, כמו שנבוכדנצר ציווה שלא התפללו להשם,

והוא הלך והתפלל ותפס אותו, ועל זה זרקו אותו לגובה האריות.

אז מעלתו של דניאל היה כוח התפילה.

ובאותו דור של גזירת אחשורוש והמן,

כל עם ישראל התפללו, דברי העצומות וזעקתם.

אז מעלתו של דניאל ירדה, חתכו אותו מגדולתו.

כל המעלה שלו הייתה בגל התפילות, עכשיו כולם מתפללים. אז כלומר, המעלה שלו ירדה, ככה יש פירוש יפה.

עכשיו, איזה ירקות נחשבים זירעונים לעניין זה?

האדמו״ר מצאנז ושו״ת עברי הציב הביא שכל הירקות הם בכלל הזרעים.

כן?

אשכנזים נוהגים לאכול כרוב בזמן הזה.

המקור חיים, לבעל החבות יאיר, הוא כותב שאוכלים אורז,

שהוא מאכל חשוב וממאכלי הסעודות, וזה נחשב גם כן לעניין של זירעונים.

הבן איש חי בפרשת עצבי כותב שנהגו לתגן מולייטה, זה קציצה, בבשר וקטניות.

זכר לזירעונים האלה שהם אכלו.

הוא אומר, צריך ללמוד תורה קודם שהתחיל את הסעודה.

שמח לדבר, ליהודים הייתה אורה ושמחה. אורה זו תורה.

כן, עכשיו יש לנו בעניין של מה חייב לאכול. יש לנו מחלוקת בדיוק אם יש חיוב לאכול פת או אין חיוב לאכול פת

ביום פורים.

הריטבע, במסכת שבת דף כד, בעניין של פורים משולש,

כותב לנו מפורש שאין חיוב לאכול פת בפורים.

וכך ההלכה.

למרות שהנציב בעמק שאלה מדייק מדברי השאילתות

שמשמע ממנו שיש חיוב לאכול פת.

הוא אומר שחייב אדם לאכול ולשתות בפורים כדי להודות ולהלל להשם.

אז הוא מפרש,

כדי להודות להלל להשם,

פירושו שיגיד ברכת המזון ויגיד על הניסים. אבל זה לא מוכרח, לפי מה שאמרנו, זה הפירוש.

שחייב להרבות בסעודה, שבסעודה היא הרבה להודות להשם. יסבר את סיפור המגילה ויודה להשם מתוך שמחה.

זה פשט הדברים. לא חייב להיות כמו שהנציב רוצה לומר,

שלפי השאילתות יש חיוב לאכול לחם.

בכל מצב אנחנו מחמירים,

לכתחילה לאכול לחם.

אבל לבוא ולומר שאם הוא לא אמר על הניסים חוזר,

זה קשה מאוד להגיד.

אנחנו פוסקים להלכה שאם לא אמר על הניסים בברכת המזון, גם לא חוזר.

אנחנו אוכלים לחם,

אבל היות שזה לא ברור ולא חיוב גמור לאכול לחם,

ולכן אם לא אמר על הניסים, לא חוזר.

עכשיו יש לנו חיוב של משלוח מנות.

חייב אדם לשלוח לאחריו שתי מנות, בשר או שני מיני אוכלים,

שנאמר, ומשלוח מנות איש לרעהו,

שני מנות לאיש אחד וכל המרבל לשלוח לרעים,

הרי זה משובח.

עיקר המצווה, הרמב״ם כותב בפורים,

זה לשמח את העניים.

העניים, כמה שיותר לתת מתנות לאביונים,

זו המצווה החשובה ביותר,

לשמח לב אביונים. כמו כל החגים יש לנו מצווה כזאת,

בפורים המצווה הזאת מקבלת תוספת משנה,

תוספת תוקף יותר.

כן?

ככה אומר הרמב״ם בלשון הזה.

מוטב להרבות במתנות לאביונים ולהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו,

שנשמחה גדולה ומפוארה,

אלא לשמח לב עניים,

יתומים ואלמנות,

בדומה לשכינה שנאמר, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.

כן?

זה מהלך חשובה לתת משלוח, הרבה מתנות לאביונים.

יש בספר קדושת לוי עם עביר רבי לוי יצחק מברדיצ'וב שאבא שלו,

שהוא היה ילד קטן, חינך אותו ושולח אותו עם צדקה לכמה שיותר עניים.

נותן מתנות לעניים כמה שיותר.

אומר, הרוויח בזה מצוות חינוך ומצוות צדקה וכו'.

לתבוע בו את המצווה החשובה הזאת, כמה שזה חשוב והצדקה.

עכשיו, מתנות לאביונים,

משלוח מנות. אנחנו הגענו למשלוח מנות.

משלוח מנות צריך לשלוח שתי סוגים לאדם אחד.

השולחן הארוך אומר שני מנות בשר או שני מיני אוכלים.

יש לנו מחלוקת גדולה, יסודית,

מה הטעם של משלוח מנות.

תרומת הדשן כתב שזה בשביל שיהיה לאדם מה לאכול בסעודת פורים.

יש אנשים שאין להם מה לאכול בסעודת פורים,

לכן תיקנו את משלוח המנות כדי שלאדם יהיה מה לאכול בסעודת פורים.

לפי הטעם הזה צריך לשלוח דווקא מיני אוכלים ולא ממתקים.

אתה שלח לו ממתקים, זה אוכל.

זה צריך אוכל.

אתה צריך לשלוח לו חלה,

או בקבוק שתייה,

או סלטים, או תבשל, או דג, או בשר.

זה תשלח לו, מה פתאום אתה שלח לו ממתקים.

אבל יש טעם שני של הרב מנות הלוי, של הרב אלקבץ.

הוא האחרון כאילו, הוא היה בזמן מרן,

בחברת תומת הדשן זה יותר קדמון,

אבל...

אבל הוא אומר את הטעם, וזה נתפס יותר להלכה,

שהטעם הוא משום להרבות באהבה ואחווה, שלום וראות.

יש הרבה הרבה דברים, נפקא מינא, בין הדעות, בין הדברים האלה.

נפקא מינא הראשונה, כמו שהתחלנו, האם שולחים ממתקים או שולחים אוכל.

הרב חידה מביא כבר, משם שערי הכנסת הגדולה, שהמנהג פשוט לשלוח ממתקים, מיני מתיקה,

להרבות באהבה ואהבה, שלום וראות.

כשאתה שולח לשני מנת בשר או דק, זה לא מרבה אהבה ואחווה.

להרבות אהבה ואחווה זה כשאתה שולח לו ממתקים.

זה מעניין.

האמת היא שפעם עוד היו עופים עוגות בבית ושולחים וכדומה,

והיום המנהג הזה הפסיק, מכמה וכמה סיבות. קודם כול, בעיית הבעיות זה האכשרים.

זאת אומרת, לא כל אחד אוכל מהאכשר של השני. הוא סומך על אכשר פלוני, והוא לא סומך על אכשר פלוני.

אז אתה עשית לו עוגה טעימה ויפה,

והכול טוב ויפה, אבל הוא לא אוכל את זה, כי הוא לא בדיוק סומך על הכשרות שאתה סומך עליה, או חושש אפילו, איך שיהיה.

ועוד, אנחנו, ברוך השם, בארץ ישראל קיבוץ גלויות. פעם היו כולם בנפרד, כל אחד את העדה שלו.

כולם אוכלים אותו דבר.

היום יש לך שתי שכנים, דלת מול דלת,

אף אחד לא אוכל מה שהשני אוכל.

כי אחד, הוא ייתן לו את האוכל שלו, זה לא סוג האוכל שלו, הוא לא אוכל את זה בכלל.

אז לכן, אל תם ויראה, אין להתווכח.

לכן נוצר מצב היום שעדיף לא לשלוח דברים שאתה עושה רופא בבית, אלא שולחים דברים סגורים,

דברים מוכנים, וככה בזה יוצאים ידי חובה של משלוח מנות.

כשהמרן כותב לנו שני מיני בשר, משמע מפה שאפילו אם הוא שולח

שריר וכתף, דוגמה, של בשר, יוצא בזה ידי חובה.

שני מנות של בשר, משמע שתי טעמים של אותו סוג בשר, זה גם מועיל.

אבל אפשר להחמיר יותר ולומר, לא,

כשמרן מתכוון ששני מנות בשר, אחד בישול, אחד צליעה.

זו הכוונה.

אבל אם זה אותו סוג בישול,

רק זה טעמים קצת שונים, זה כתף וזה שריר, זה לא כל כך הבדל גדול ביניהם.

איך שיהיה.

בנוגע לשתייה,

אפשר גם,

בעיקר הדין לא חייבים לתת שתי מיני אוכלים יבשים,

אפשר לתת גם כן שתייה.

עכשיו, יש לנו מרחקת גדולה באחרונים,

אחרוני דורנו, שתייה. מה זה נחשב שתייה?

בנוגע לכל מיני משקיעים ממותקים למיניהם.

האם יוצאים בהם לידי חובה של שתייה של מנה או לא?

אז בסודה זה ברור שלא יוצאים לידי חובה.

סודה זה סך הכול כאילו מים מוגזים,

זה לא יוצאים לידי חובה של משלוח מנות.

אבל במשקות ממותקים, בדיעבד יוצאים בזה לידי חובה.

לכתחילה צריך שיהיה משקה אמיתי כמו יין.

נראה שבירה זה דומה ליין בעניין הזה. זה לא משקה מים ממותקים, זה משקה אמיתי. בירה זה אשריית צהורים,

אז זה נראה יותר אמיתי.

כל הסיפורים של המשקאות שאומרים לך שזה מכיל פרי בפנים,

זה גם חתיכת בלופי אחד גדול,

אין שם פרי, וזה סתם גם עוד איזה המצאה,

כי אילו לא יש שם פרי.

אז לכתחילה לא יוצאים בזה ידי חובה, אבל אם יש שם שתי מיני אוכלים והוא שלח לו באופן נוסף, אז אין בזה בעיה.

יש מחלוקת גדולה, האם צריך לעשות משלוח מנות על ידי שליח

או הוא בעצמו יעשה את השליחות.

זו מחלוקת גדולה מאוד עד אחרוני דורנו. מי שהתחיל מזה הוא הרב בניין ציון, הוא המציא את הרעיון הזה שצריך שיהיה על ידי שליחות,

משלוח מנות על ידי שליחות דווקא.

להלכה, אם נאמר שהטעם הוא משום, הרב אלישיב אומר,

שאם החיוב של משלוח מנות,

מה הטעם שלו, משום להרבות באהבה ואחווה,

אז כשאני שולח בעצמי זה יותר מרבה אהבה ואחווה מאשר על ידי שליח,

נכון?

אני בעצמי טרחתי והבאתי לו משלוח מנות,

אז מסתבר יותר שהוא בעצמו זה מצווה יותר חשובה מאשר על ידי שליח.

והלשון משלוח זה לא חייב להיות על ידי שליחות.

לכן להלכה למעשה,

אם אנחנו עושים כמה וכמה משלוחים, אם אתה רוצה להיעדר, תעשה ככה וככה.

תעשה גם על ידי שליחות ותעשה גם בלי שליחות, ככה תצא ידי כל הדעות.

מעכב.

מעיקר הדין, תמיד יוצאים לידי חובה בשתי המקרים.

עכשיו,

עוד יש לנו פה בדין של משלוח מנות, מה הדין לשלוח על ידי ילד קטן

או אדם שאינו בר-שליחות,

אפילו גוי,

האם אפשר או לא.

בהלכות גיטין ראינו שמי שלא בר-גיטין וקידושין לא ראוי להיות שליח.

אומר החתן סופר, פה אצלנו זה לא ככה.

ולמה?

אומר פה,

בגיטין אין דין לשלוח גט.

יש דין, צריך לתת גט.

אין לך אפשרות לתת ישירות, אתה שולח עם שליח.

אז אם אתה עושה ידי שליחות,

צריך שיהיה שליחות עם בר-גיטין וקידושין.

אבל כאן, אם צריך שליחות, אפילו שליחות של גוי וקטן מוי.

כי כאן אין דין לתת בידיים,

אלא אתה אומר, דין לתת בשליחות, אז כל אחד זה שליחות, מה אכפת לי איך יגיע, באיזו שליחות שהיא.

לכן אין להקפיד בזה, רק מה יש בעיה אחרת?

יש לנו שאלה גדולה באחרונים,

האם צריך לברר שמשלוח המנות הגיע ליעדו או לא.

זאת אומרת, יש לנו דין, בגמרא, חקירה גדולה.

יש מושג כזה שנקרא, חזקה שליח עושה שליחותו.

שלחתי שליח לעשות משהו.

האם אני אומר שהוא עשה, חזקה שהוא עשה,

או נאמר לא, מה פתאום חזקה שהוא עשה? חזקה שהוא לא עשה, תברר אם הוא עשה, לך תבדוק אם הוא עשה את מה שביקשת ממנו.

אז זה מחלוקת בגמרא,

והגמרא לא פשטה את זה. בעיה דלא איפשיתא.

זאת אומרת, ספק שלא נפשט.

מה להלכה אנחנו פוסקים?

בדרבנן לכולה,

בדאורייתא לחומרה.

בדאורייתא מחמירים, שאדם צריך לברר,

ולא מועיל להגיד חזקה שזה מסודר.

אבל בדרבנן אנחנו מקלים.

פורים, מה זה נקרא? בדאורייתא או דרבנן?

זה שאלת השאלות.

למה?

בגלל שאנחנו קיימה לאן, זה דברי קבלה. מה פירוש דברי קבלה?

כל מצוות המוזכרות בדברי הנביא,

בדברי הנביאים הכתובים,

שחלק מהם זה מגילת אסתר,

מוגדר דברי קבלה.

זה לא דרבנן,

זה לא דאורייתא,

זה מושג שנקרא דברי קבלה.

דברי קבלה כדברי תורה דמה או לאו כדברי תורה דמה.

זו מחלוקת ראשונית מאוד גדולה לעניין פורים בעצמו.

לעניין פורים.

יש שאומרים שכן, שום שלא. בית יוסף כותב לנו,

שולחן ערוך הוא גם כותב את זה, שדברי קבלה כדברי תורה דמה פורים.

הוא מזכיר את זה גם למעלה בהלכות תענית אסתר, וגם פה במשלח מנות,

סעודת פורים. מרן אומר ככה,

נקרא לכם את הלשון.

יש מי שאומר שאונן מותר בבשר ויין.

דלא עת יעשה דא יחיד דאבילות,

ודא חי עשה דא רבים דאורייתא.

דלשמוח בפורים,

דברי קבלה נינו שהם כדברי תורה.

פורש, שולחן ערוך.

אתה רואה שזה דברי תורה? אם זה דברי תורה אתה חייב לברר על המשלח מנות אם הגיע ליעדו או לא.

תרים טלפון, קיבלת את המשלח מנות?

או אפשרות שנייה, שהוא החזיר לך.

הוא מחזיר, אז זה אומר שהוא קיבל והחזיר אחר, זה בסדר.

אבל דוחים את זה להלכה, באמת נראה שדעת מרן,

שזה לא פשוט לומר שזה דברי קבלה כדברי תורה דמה.

כי מה כתוב פה?

אונן,

יש לנו דין ככה, לא נברא יין אלא לנחם אבלים, כשנאמר,

תנו שיכר לעובד ויין למראה נפש.

אדם שהוא מר נפש,

כן,

אז לא עובד, שזה עניין של המיטה,

אבלות,

אז נותנים ליין לשכח את הצער לאדם.

רואים מפה שמותר לשתות יין באבלות.

המרוקאים הם מחמירים בזה מאוד והם לא אוכלים בשר, לא שותים יין ולא אוכלים בשר במשך חודש ימים אפילו.

למה?

צריך לומר, זו גמרא מפורשת, שזה מותר.

מה יש לדבר בכלל?

בתשעת הימים שאנחנו לא שותים יין ובשר זה מטעם אחר, שהיו מקריבים על המזבח בשר

והיו מנסחים יין על המזבח. זו הסיבה שאנחנו מחמירים,

אבל לא מטעם אבלות. מה שייך להגיד, אבלות בדבר כזה, הפוך.

אומר לך, לא נברא יין אלא לנחם אבלים.

אז מה שייך להגיד, שיש בזה חיסרון.

ההסבר למנהג שלהם,

ההסבר הוא בגלל שפעם היו שותים יין בכל סעודה וסעודה. לא הייתה שתייה אחרת,

הייתה שתייה אמיתית. אדם אוכל אוכל, שותה יין.

אז לכן זה לא היה בזה איזה אירוע מיוחד.

היום לא שותים יין רק באירוע משמח,

לכבוד שבת קודש, לכבוד ההגים,

אז אתה שותה יין.

לכן היום היין הפך להיות משמח בצורה אחרת ממה שהיה בזמן חז״ל.

ולכן זה הטעם למנהג שלהם שהם מחמירים בזה, אבל זה מנהגם.

אנחנו לא פוסקים את זה בכלל במותר.

אבל אונן, אסור לאכול בשר ולא לשתות יין. אונן זה חמור.

אבל בפורים, תראו עד כמה זה חמור פורים.

פורים, אנחנו אומרים לו לאכול בשר ולשתות יין. למה?

שבא עשה דה יחיד,

מה זה, איזה עשה? שהוא אונן, הוא חייב לשמור אוננות,

ודוחה אותו, עשה דה רבין.

עכשיו,

הרשב״א, זה מקור הדבר מרן,

כתב לי שהוא סובר דברי קבלה כדברי תור אדמה.

ודרך הפוסק, זה כלל גדול, גם על השולחן ערוך, דרך הפוסק להעתיק את דברי הפוסק, אפילו שהוא לא סובר כמותו בכל הפרטים.

אז מרן העתיק את דברי הרשב״א, אפילו שהוא לא סובר כמותו בפרט הזה.

הפרט הזה, דברי קבלה כדברי תור אדמה, באמת אני אגיד לך שזה לא ככה.

אז למה באמת ההלכה ככה, שאונן מותר בבשר ויין?

כי גם אם נאמר שזה דה רבנן, זה גם דוחה אותו.

שיבוא עשה דה אחיד של אבלות שזה דה רבנן ועשה דה רבים דה רבנן ידחה אותו הוא צריך להגיע לדברי קבלה כדברי אותו אדם הרשב״א כתב את זה לרבחה דה מילתא אבל גם בלי זה כך הלכה לכן זה לא פשוט להלכה להגיד שבאמת דעת מרן דברי קבלה

ויש בזה חילוק עוד, יש ראיה מוכחת שמרן סובר שזה דה רבנן. יש באבי העומר חלק ט', תשובה יפה מאוד בזה, בעניין הזה,

והוא מוכיח להלכה למעשה שזה לא דברי קבלה, זה דברי דה רבנן. למה?

מרן כתב לנו למעלה בתרפט,

מה, הדין ילד קטן,

האם מוציא ידי חובה בקריאת המגילה או לא?

אז מרן מביא לנו את דברי התוספות במסכת המגילה דף יט',

שזה תלוי במחלוקת אם תרי דה רבנן מוציא אחד דה רבנן או לא?

זאת אומרת, ילד קטן חייב רק במצוות דה רבנן.

ועוד מגילה דה רבנן, שתי דה רבנן,

האם הוא מוציא אחד דה רבנן, אנחנו חייבים במגילה רק דה רבנן.

אם נאמר

דברי קבלה כדברי תורה דמה,

זה בכלל לא נכנס למחלוקת הזאת,

אז זה דאורייתא,

ובדאורייתא קטן לא יכול להוציא ידי חובה, זה דבר פשוט ביותר.

ממה שבית יוסף הביא את דברי התוספות ודן בזה, ולא הזכיר לי אפילו לומר שקריאת המגילה,

דברי קבלה כדברי תורה דמה,

משהו שדעת מרן להלכה שבאמת פורים זה לא נחשב דברי קבלה, אלא זה דה רבנן גמור.

כל זה, זה ראי שהביא אומר. אבל מה, ראיתי רבי שלמה קלוגר,

הוא עושה חילוק מדהים.

הוא אומר שיש הבדל בתוך פורים בין המצוות.

הוא אומר, מצוות משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודה,

זה דברי קבלה כדברי תורה דמה,

אבל קריאת מגילה זה דה רבנן.

ולמה? מה ההבדל ביניהם?

הוא אומר, מה זה מקרא דברי קבלה?

שדברי הנביאים ציוו אותנו לעשות את המצווה.

על המצוות כולן כתוב במגילה,

שמה?

שצריך לעשות,

הימים האלה נזכרים ונעשים, לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלח מנות ישוריה ומתנות לאביונים. מפורש כתוב שצריך לעשות אותם.

מאיפה לומדים שצריך לקרוא מגילה?

זו דרשה שחז״ל דורשים ממה שכתוב, נזכרים ונעשים,

משמש צריך לזכור את זה ולקרוא מגילה.

ועוד כתוב לילה ויום, אקרא יומם ולא תענה ולא יבדו מאלי.

אבל זה לא ציווי ברור שכתוב במגילה, צריך לקרוא מגילת אסתר בפורים.

לכן זה לא נחשב דברי קבלה כדברי תורה דמה. נכון שזה רמוז, נכון שזה הלכה,

אבל זה לא ממש ציווי בדברי קבלה.

מה שאין כאן משלוח מנות ושאר המצוות,

על זה אנחנו נגיד, כן, דברי קבלה כדברי תורה דמה. אז זה לא סותר.

הסתירה פה במרן מתיישבת. מה שמרן אמר בסעודת פורים, לאכול בשר ויין,

דברי קבלה כדברי תורה דמה, כי בסעודת פורים כתוב, לעשות אותן ימי משתה ושמחה, ציווי גמור במגילה,

בדברי קבלה, לצוות אותנו בעניין הזה.

מה, אבל בקרית מגילה זה דרבנן.

זה יצא מידי מחלוקת,

אנו מכוונים לצאת לידי חובה לכל הדעות,

אבל נפקא מינא לעניין שלנו.

אם נאמר שפורים, שמשלוח מנות זה דברי קבלה,

אז אם אתה שלחת עם שליח, אתה צריך לברר אם השליח, משלוח מנות, הגיע לידו או לא.

כן?

בדעת גדול, אפשר לעשות פה ספיק ספקא להתיר, אבל זה לא כדאי להקל בזה.

שמר,

פורים זה דרבנן,

ואז ודאי שבזה אנחנו פוסקים שחזקה אין עושה שליחותו.

ואפילו אם תאמר שלא, שמההלכה באמת, הרי זו בעיה דלאיפ שיטא בגמרא, יכול להיות באמת שאנחנו נפשוט שבאמת

שזה חזקה שליח עושה שליחותו.

אבל זה קשה, לא עושים כל כך מהר ספקי ספקות, בשביל מה להידחק בזה?

לכתחילה אדם צריך לבדוק, אם הוא שולח משלוח מנות, לבדוק שזה יגיע לידו.

כל זה אם הוא שולח משלוח מנות אחד,

אבל אם הוא שולח הרבה,

אז זה מקסימום אחד,

לא בדיוק המצווה שהוא עשה, זה לא מה שמשנה.

וגם בדרך כלל מחזירים, אם מחזירים,

אז זה אומר שזה יגיע לידו, מי יחזיר?

זה אומר שזה יגיע לידו.

עוד אנחנו צריכים לדעת במשלוח מנות,

אדם צריך לדעת

זאת אומרת, אם הבן-אדם שאתה הגעת אליו ישלח לו מנות,

ישן,

או שהוא שיכור, ברוך השם,

כלות לגמרי, הוא לא מזהה אותך,

לא יודע במה מדובר. קיימת מצווה כמו שצריך.

אדם כזה, אי-אפשר לצאת בו ידי חובה של משלוח מנות.

כל הטעם הוא משום להרבות אהבה ואחווה,

אבל איזה אחווה לא מכיר אותך, לא יודע במה מדובר.

לכן לא יוצאים בזה ידי חובה.

ומה תגיד? אחרי פורים הוא יתפכח בעינו, יראה מה שלחת לו,

או שהוא יתעורר מהשינה. אז קודם כול, עד שהוא יתעורר, אתם יודעים, היום יש שלוחי מנות, הם מתעופפים מהר. אם כבר יעבירו את זה למשפחה אחרת, לא ידע מה קרה פה.

וחוץ מזה, אחרי פורים זה לא שווה.

אם הוא יגלה את זה אחרי פורים, הוא לא יצא ידי מצווה.

צריך בפורים לדעת מי הביא לו.

אני חושב, לא ראיתי את זה כתוב,

אני חושב שיש עניין גם שהוא יראה מה הביא לו.

זה לא מספיק, בא אליך בן אדם עם משלוח מנות, תודה רבה, ראיתי, שלחתי לי משלוח מנות, יש פה אהבה ואהבה.

אתה רואה כמה הוא כיבד אותך, איזה משלוח מכובד שלח לך,

יש בזה תוספת של אהבה ואחווה.

יש בזה חשיבות לראות מה הוא שלח לך,

ועל ידי זה זה מוסיף באהבה ואחווה.

סבא עליו השלום היה אומר,

שאדם לא יעשה חשבונות של קמצנות,

יגיד מה הוא שלח לי, מה שלחתי לו, מה הוא החזיר לי פחות.

הוא אומר, כל המצווה הזאת זה להרבות אהבה ואחווה,

ומה פתאום לבוא ולעשות דברים של חשבונות כאלה,

ולעשות הפך מאהבה ואחווה, כאילו מעשה שטן?

חס ושלום, לא להתעסק בדברים שכאלה.

בכל מצב,

אדם מרבה במשלוחי מנות כמה שיותר, ויש בזה חשיבות.

עכשיו בנוגע לאבל בפורים.

אבל, מרן כתב לנו פה בהלכות מגילה,

כל דיני אבלות נוהגים בחנוכה ופורים.

חלק מדיני האבילות זה שאבה לא מקבל מתנות,

רק בשבת.

מרן מקל בשבת,

מותר לו לקבל מתנות בשבת, אין אבלות,

אבל הרמה מחמיר.

כל זה מרן כותב לנו את זה פה,

אבל מרן חזר בו ביורידיה בהלכות אבלות,

ומרן פוסק

שאין דיני אבלות בפורים, רק בצנעה.

בפרהסיה אין דיני אבלות.

אז חזר בו מרן, להלכה למעשה אין דיני אבלות בפרהסיה, רק בצנעה, כמו בשבתות, בחגים,

עכשיו, אם באים אליו, אדם שהוא חכם לא שולח מנות לאבל,

אבל אם הוא לא ידע,

ורוב האנשים כאן לא יודעים הלכות, כנראה ברוב המקומות,

אז באים אליו אנשים עם משלח מנות. להגיד להם, אני אבל, סליחה, אני לא מקבל,

או תן לאשתי, זה נקרא אבלות בפרהסיה.

אתה עושה עבירה בזה,

אסור לך לפרסם אבילות,

תקבל את זה רגיל ולא קורה כלום.

אדם חכם, יודע הלכה, לא שולח מנות לאבל,

אבל לקבל צריך לקבל,

ומלבד זה אנחנו לפחות לפי מרן נדון את האבלות כמו שבת,

את פורים כמו שבת.

וכמו שמרן מתיר בשבת לקבל מתנות,

אז גם פה אין בעיה לקבל משלוח מנות מתנות, אין בזה בעיה.

המנהג להחזיר משלוח מנות אחד לשני,

כותב היפה ללב,

כדי לא לבייש את מי שאין לו.

אדם שאין לו משלוח מנות, מה לתת?

אז ככה עושה במקרה כזה,

כמו שהמרן אומר לנו,

שאם יש שתי אנשים,

מחליפים סעודתם, אם אין לו, מחליף עם חברו, זה שלח לזה סעודתו, זה שלח לזה סעודתו,

לקיים משלח מנות יש לרעהו.

אדם שנמצא בצבא

ואין לו אפשרות לקיים משלח מנות כמעט, רק ממש יחיד, מה שיש לו הוא לוקח ונותן. אפשר לקחת מהצבא ולתת, זה שלך, אחרי שהצבא נתן לך זה הופך להיות חפץ שלך,

ואתה יכול לקיים בזה משלח מנות. הוא רוצה להחמיר, יקנה לבד וייתן.

עכשיו, למי הוא צריך לתת?

יש בחזון ודיח חומרה גדולה, הוא מחמיר,

אומר שצריך לחפש דווקא אדם דתי לתת לו,

כי הגדרה רעהו צריך שיהיה דווקא אדם ששומר מצוות,

זה חומרה גדולה.

אם הוא תינוק שנשבע בדיעבד מועיל, אבל להגדיר תינוק שנשבע זה סיפור מאוד מורכב. באחרונים לא יצאנו מדי ספק בעניין הזה,

ולכן אדם ישתדל לחפש דווקא אדם שומר תורה ומצוות, שומר שבת. זו ההגדרה פה בעיקר שקיים בו את המצווה למהדרין, כן?

אם אתה שולח לאדם אחד.

עכשיו, בכלל לשלוח מנות לאדם שהוא לא דתי, יש עוד בעיה מצד שהוא לא יברך על המשלוח.

אתה מכשיל אותו באיסור שאתה נותן לו לאכול בלי ברכה.

אז אם הוא שלח לך, מותר לך להחזיר לו.

אבל אם הוא לא שלח לך,

אל תפתח לו.

לא צריך לפתוח לו, לא להסתבך עם ההלכה הזאת של הבעיה של הברכה.

אבל אם הוא שלח לך, מותר להחזיר לו. למה?

יש במיוחד שלמה חלק א',

הרב שלמה זמנון ירבך כותב,

שאם אתה תנהוג לפי הדין

שאסור לתת לו, ולא תיתן לו בחזרה משלוח מנות,

או שבא אליך בן אדם חילוני ואתה לא נותן לו לאכול ולשתות וכדומה, או לא תזמין אותו לחתונה,

זה גורם לשנאה.

ושנאה זה איסור דה אורייתא, ואהבת לרעך כמוך.

וזה גורם לחילול השם. יוצא שאתה מונע ממנו עבירה אחת של איסור דה רבנן, של לברך לפני אכילה,

ואתה גורם לו להיכשל במצרות אחרות, הרבה יותר חמורות,

איסורי דה אורייתא.

אז עדיף

לעבור על איסורים קטנים, להכשיל אותו באיסור קטן, לצאת אותו באיסור גדול.

למשל, למה הדבר דומה? אדם שיש לו נמק, חותכים לו את הרגל.

הוא אומר, עדיף לעשות את זה מאשר שהוא ייכשל באיסורים יותר חמורים.

אז הם מסכמים.

לשלוח לו לכתחילה, אנחנו לא מחפשים את זה.

אנחנו מחפשים לקרב אותו במסגרת ההלכה, מה שאפשר.

אבא עליו שלום היה עושה ככה,

כשהיה מגיע בן-אדם עובד בבית חילוני או צריך להגיש לו שתייה או משהו,

הוא אומר לו, תכוון לצאת על-ידי חובה. הוא מברך שהכול, הוא אמר, תענה אמן, אכוון להוציא אותך.

הוא מוציא אותו,

פותר את הבעיה. צריך למצוא את העצה בחוכמה. אם אי-אפשר, אנחנו מקלים בזה שלא יהיה חילול השם ולהציל אותו מאיסורים אחרים.

עכשיו יש פה ברמה חידוש מעניין.

הוא אומר, אישה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות כמו איש,

ואישה תשלח לאישה ואיש לאיש אבל לא בהפך של יבוא איש לשלוח לאלמנה ויבואו לידי ספק קידושין אבל במתנות לאביונים אין לחוש.

זה הלכה מעניינת.

הוא אומר, אם אתה...

מדובר שאתה נותן לרווקה או אלמנה או גרושה שיש בה קידושין,

אומר אסור לתת לה משלוח מנות. למה? שמחשש קידושין.

אבל מתנות לאביונים מותר לתת להם. נשאלת השאלה? כל שכן.

אם אתה חושש לקידושין, שמקדש אותה עם הכסף. אין לך חשש גדול מזה.

איך ייתכן להגיד משלוח מנות, כן,

יש בעיה במתנות האבונים. אין בעיה, איך אפשר להגיד דבר כזה? מובן השאלה?

ההסבר הוא מסביר מגן אברהם,

הרמה לשיטתו באבן העזר,

יש לנו גמרא מסכת קידושין שחיישינן לסובלנות.

זאת אומרת, בזמנם היו עושים ככה,

איך שהיו עושים קידושין,

במקום מה שקוראים לזה היום אירוסין, היו נותנים טבעת, קידושין ממש,

ואת החופה, הנישואין, היו עושים לאחר כמה חודשים, היה פער ביניהם.

ובינתיים, בין האירוסין של הטבעת לחופה,

שולח מתנות החתן לכלה.

וזה הגמרא אומרת, חיישינן לסובלנות.

אם יש אישה שמקבלת סובלנות, מתנות מאיזה בחור, אה, הוא קידש אותה. חוששים שפעם הוא קידש אותה.

לא שעכשיו עם המתנה הוא קידש אותה, מה והאמנה?

כי אין פה עדים,

כולה אמר לה, הרי את מקודשת לי. אין פה חשש שעכשיו הוא קידש אותה.

החשש שיש פה ביניהם איזה עניין, אה, למה הוא שלח לה מתנות?

סימן שפעם הוא קידש אותה.

לכן, מתנות לאביונים זה עניין של מתנות,

חששו בו.

מה שאין כן לעניין מתנות לאביונים וצדקה אין הווה אמנה של קידושין. אמר לה משהו, אמר לה ראת מקודשת, יש פה עדים, אין חשש.

לפי זה היום ההלכה הזאת נעלמה,

כי היום אין דבר כזה לתת מתנות לפני הטבעת,

ואחרי הטבעת כמה שפחות נותנים מתנות,

לא נותנים הרבה מתנות, אז זה כבר לא, המנהג לא קיים.

לכן

אין לנו היום חשש כזה. בכל זאת צניעות יש.

וכתחילה שולחים איש לאיש ואישה לאישה,

אבל להגיד איסור אי-אפשר. נפקא מינא,

אתה הגעת לבית של בן-אדם דופק, נכנס לבית,

הבן-אדם יושן. מה תעשה עכשיו?

לפי ההלכה אתה לא מקיים מצווה של משלח מנות, תחזור על עקבותיך.

מה הפתרון?

אתה אומר לאישה, טוב, אני נותן לך את המשלח מנות.

בעלך יושן, אני נותן לך.

וזהו, כן את המצווה.

לא תגיד, יש בזה חסרון, נותן לאישה, זאת אומרת, הוא לא חיפש את זה.

הרב יבך כותב, המנהג פשוט, שנותנים משפחה למשפחה בלי שום חשש.

אבל הוא צריך להיות ער בפורים וישמרו על זה עד שהוא יתעורר. זה סיכוי קטן שזה אישה.

זה בעיה.

אפשר לנסות לעשות את זה, אז יש ספק אם זה יצא בזה ידי חובה. כי היום זה כבר משלוחים, איך אומרים?

ספייר.

הוא יצא ידי חובה מאחרים, אז זה לא סיפור לעשות מזה.

אבל אם הוא רוצה ככה להאדר במצווה, אז זה מה שיש לו לעשות בעניין הזה של משלוח מנות.

מה שצריך לדעת, שבפורים, כמו שראינו, כל הפושט

נותנים לו.

כמו שראינו בעניין של מתנות לאביונים, לא מדקדקים אחרי עניים.

אותו דבר גם כן בשמיים.

מה שאדם מבקש בפורים, כל מיני בקשות שיבקש, בפרט בקשות רוחניות,

הקדוש ברוך הוא נותן. כל המבקש, כל הפושט יד, נותנים לו.

תמיד אתה מגיש בקשה, בודקים אחריך.

מביא הבן-ישחי, כתוב איזוהי עבודה שבעלף זו תפילה,

עבודה הגימטריה של האלוקים.

אומרים שאתה מבקש בתפילה איזו בקשה,

פותחים לך את הפנקסים, זה מעורר דינים.

אתה זכאי לקבל או לא זכאי? ביקשת, נו ביקשת, אז מה עכשיו?

זה מעורר קטרוג.

אבל פה בפורים אדם יכול לבקש כמה שיותר, כל הפושט יד נותנים לו. אדם צריך לדעת לנצל את הימים האלה, זה ימים מיוחדים כל רגע ורגע.

עכשיו, לא רק יום ד', גם יום ט״ו, שזה פורים די מוקפים,

גם בזה אנחנו עושים שורדות וגם בזה אנחנו שמחים.

לא רק שלא אומרים וידוי בתפילה,

אלא אנחנו באמת שמחים גם כן, זה שתי ימים של הודעה להשם.

ובמהרה יבוא משיח צדקנו ויגל אותנו, במהרה בימינו,

אמן.

רבי חנן ימינה קשה אומר,

צריך הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל.