נבלה טובה הימנו | הרב אמנון יצחק
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א' א').
מכאן אמרו: 'כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו! תדע לך שכן, צא ולמד ממשה אבי הנביאים שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים ונתעסק במלאכת המשכן ולא נכנס לפנַי ולפנים עד שקרא לו שנאמר: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה"( (ויקרא א, טו).
אז כל תלמיד חכם שאין בו דעת, דהיינו; אין בו דרך ארץ - נבלה טובה הימנו.
'בשעה שנעשה הנס לחנניה מישאל ועזריה ונצלו מלהישרף מכבשן האש!
אמרו: 'אין אנו יוצאים מכבשן האש אלא ברשות המלך, שלא יאמר: 'ברחו להם מן הכבשן!' "אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמוֹר" (קהלת ח, ב) ברשותו הושלכנו וברשותו נצא' (תנחומא נח י')
זאת אומרת הם לא יוצאים מכבשן האש, אבל אולי לא יִמשך הנס?! זה נס ומופת גדול שהם לא נשרפו! אבל מי אמר שהנס ימשיך? מה אתם מתעכבים בתוך האש?!
הם אומרים: "אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמוֹר" המלך אמר: 'שניכנס ברשותו!' - נצא ברשותו.
אם זה היה מישהו בימינו היה עושה לו ככה (מצפצף...) לנבוכדנצר ויוצא על אפו וחמתו.
והם: 'דרך ארץ'!
זה מלך הכי רשע בעולם! הרוצח הכי גדול, אבל, הוא מלך. מן השמים הכתירו אותו מלך, "אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמוֹר" – 'ברשותו הושלכנו ברשותו נצא'.
וכן מצינו אצל נח, אמר נח: 'כשם שלא נכנסתי אלא ברשות, כך אין אני יוצא אלא ברשות' (בראשית רבה לד, ד).
"בֹּא... אֶל הַתֵּבָה" (בראשית ז, א) "צֵא מִן הַתֵּבָה" (בראשית ח, טז);
ה' אמר לו: "בֹּא... אֶל הַתֵּבָה" - זה היה ברשות, אז הוא מחכה! כבר נחתה התיבה הוא מחכה שיגיד לו: 'צא!' כל זמן שלא אומר לו: 'צא!' הוא סובל את הסרחון שהיה שמה! שתים עשרה (12) חודש, כל המזבלֶ'ה של כל החיות כל הגדולים שלהם כל הקטנים הכל, הכל הוא מריח. אתם יודעים מה זה? אתם יודעים איזה עונש זה? לא יוצא! לא יוצא עד שיגיד לו הקב"ה: 'צא!'.
'נתבונן נא במידת דרך ארץ עד כמה היא מחייבת, שהרי יסורים גדולים היו לו לנח בתיבה, כמו שאמרו חז"ל: "וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ" – גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות' (רש"י בראשית ז, כג). כל אותן שתים עשרה חודש - לא טעם טעם שינה! לא נח ולא בניו, שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות. ומכל מקום בשעה שכבר יבשה הארץ ויכול היה לצאת ולהשתחרר מכל העמל הכבד שהיה לו, לא יצא עד שאמר לו הקב"ה: 'צא!' כיון שלא נכנס אלא ברשות לא יֵצא אלא ברשות. זה דרך ארץ!
'הדברים מפליאים עוד יותר אצל חנניה מישאל ועזריה! שאם אצל נח הכניסו הקב"ה להצלתו, הרי אותם הכניס נבוכדנצר הרשע לכבשן האש לשרוף באש! ואעפ"כ כיוון שברשותו נכנסו - אינו דרך ארץ שיצאו שלא ברשותו.
רואים כאן: מדת דרך ארץ שחייבה התורה! שחייבה התורה, כיון שנכנסו ברשות המלך, לא נכנסו, הושלכו! לתוך כבשן האש הושלכו! בכל אופן אינה מדת דרך ארץ לצאת שלא ברשותו.
אתם יודעים מה קרה?
השליכו אותם לכבשן כי היה עמוק, ה' עשה נס שזה עלה הכבשן עלה למעלה כמו מעלית! וכולם רואים אותם באש ולא קורה להם כלום, אפילו הבגד לא נחרך!! והם לא יוצאים רק ברשות.
'עוד יותר תמוה מזה, שהרי שהו בתוך כבשן האש וכל רגע ורגע שלא נשרפו היה נס בפני עצמו וכיון שהיה בידם לצאת מתוך האש איך נשארו שם משום דרך ארץ?! הרי ודאי אין דין של 'יהרג ואל יעבור 'על דרך ארץ! ופה זה פיקוח נפש!! איך דרך ארץ קודם לפיקוח נפש?!
ונראה: דהנה אמרו חז"ל: 'חנניה מישאל ועזריה כשירדו לכבשן האש; לא ירדו אלא בסימן, דכתיב: "שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה" (זכריה ג, ח) ומי היו? - אלו חנניה מישאל ועזריה שנעשה להם הסימן הזה.
חנניה מישאל ועזריה המשיכו לשהות בכבשן האש משום מדת דרך ארץ וצריך לומר: שאף בזה בטוחים היו שיעשה להם נס, למה? שכיון שמפני מדת דרך ארץ אינם יכולים לצאת, הרי זה נכלל בכלל הסימן שנתן להם שהם ינצלו.
ואותו 'קל וחומר שלמדו מן הצפרדעים' שינצלו ולא ישרפו כשנכנסו לכבשן האש משום ציווי ה'. אותו קל וחומר מלמד גם כן, שנשארו בתנור משום דרך ארץ וינצלו ולא ישרפו, כי מדת דרך ארץ חמורה אף היא עד מאוד! והסכים עמם הקב"ה שהרי האריך להם את הנס.
כך היה אצל נח: בשעה שהיה צריך להיכנס לתיבה לא נכנס אלא ברשות, שנאמר: "בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ" (תנחומא נח י').
הגם שבנה נח את התיבה מאה עשרים (120) שנה, ע"פ ציווי ה' לתכלית זו שהוא יִנצל על ידה הוא וביתו, אעפ"כ לא נכנס עד שנצטווה בפירוש.
אמרו חז"ל: 'כל תלמיד חכם...'! 'כל' זה כולל משה רבנו, 'כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו! 'תדע לך שכן, צא ולמד ממשה רבנו אבי החכמה אבי הנביאים, שהוציא בני ישראל ממצרים ועל ידו נעשו נסים במצרים ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד תורה משמים ונתעסק במלאכת המשכן ולא נכנס 'לפנַי ולפנים' עד שקרא לו!!'
כתוב: "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז) דרך ארץ, לא קרא לך? - אתה לא יכול להיכנס.
והנה, תשע עשרה (19) פעמים נאמר בפרשת "פקודי" בעשיית המשכן: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שמות יב, כח) ועל ידו הוקם המשכן!
ומכל מקום אם היה נכנס למשכן בלא קריאה: "מֹשֶׁה מֹשֶׁה"! והוא אומר: "הִנֵּנִי" אם היה נכנס לפני הקריאה - היה 'נבלה טובה הימנו!'.
שמעתם?
בשביל פעם אחת (1) חוסר דרך ארץ – 'נבלה טובה הימנו!' למה? כי חסר לו במידת 'דרך ארץ'.
'ואמנם מצינו ענין נפלא אצל משה רבנו! בשעה שהוציא את ישראל ממצרים
אמר: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: ויִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד, יג-יד)
ואמרו חז"ל: 'את סבור שמא עיכב משה שלא ילך?! לא עשה אלא כמכבד לאהרן!
אמר משה: 'עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא שמונים (80) שנה! עכשיו אני מיצר לו בדבר זה' (ילקוט שמעוני שם).
הוא דואג לכבודו של אחיו אהרן הגדול! 'מה, אני אבוא ואקח לו את התפקיד?!'
והנה הוא ענין נפלא! נצטווה משה ציווי מפורש מהקב"ה: 'שילך ויוציא את ישראל ממצרים!' אעפ"כ הוא מעכב את הליכתו! ועיכב ע"י כן את גאולת ישראל כדי לא לפגוע באהרן אחיו.
ומה שחרה בו אף ה' - לא היה משום עצם הדבר, על מה שהוא לא רוצה ללכת ולהתעכב בגלל הסיבה הזו. אלא, משום שהעריך את אהרן שלא כראוי!
שכן אמר לו הקב"ה: "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" - אהרן אחיך אינו מצר בדבר זה אלא הוא ישמח! (ילקוט שמעוני שם).
אבל אילו צדק משה בהערכתו שאהרן היה מצר על כך, בדין היה שמשה רבנו יעכב את שליחותו! שלא יִפַּגע אחיו משום דרך ארץ. אז צדק משה רבנו! אבל טעה באהרן.
כתוב: "וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב" (שמות כח, לג) "וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת" (שמות כח, לה).
על שולי המעיל היה "רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב" שעושה רעש! והיה על אהרן לשרת באחד הבגדים שהוא חייב להיכנס איתם!! "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת" אם לא - הוא ימות!
ופירש הרמב"ן (מ"ג): 'שאין המיתה מפני שהוא 'מחוסר בגדים'...' זאת אומרת אם הוא יְחסר את המעיל, או שהוא יְחסר את הרימונים את הפעמונים - הוא יהיה חייב מיתה, שהרי נאמר: "וּבְצֵאתוֹ" שאינה שעת עבודה! זה לא בגלל הבגד שהוא 'מחוסר בגדים', אך נצטווה לתת הפעמונים שישמע קוֹלוֹ ויכנס לפני אדוניו כאילו ברשות! נוטל רשות!! שהוא משמיע קול כנוטל רשות! כי הבא בהיכל מלך פתאום - חייב מיתה!! כמו עניין אחשורוש: "וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ" (אסתדר ד, יא) (וכן באור החיים שם לה) עיין שם, בלי להיקרא, בלי קריאה, בלי וַיִּקְרָא, איך אתה יכול להיכנס?!
'הרי שחסרון 'דרך ארץ' חמור הוא כל כך שחייב עליו מיתה בידי שמים! והענין של דרך ארץ זה אינו מיוחד כלפי בית המקדש דוקא, שהרי אמרו: 'ר' יוחנן כי הוה עייל לביתא מנענע - משום שנאמר: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ" הרי שלמדו מכאן דרך ארץ לכל אדם!'.
אתה נכנס לבית, לא להפתיע, ינענע בקולו, ישמיע משהו: 'אֶה... אֶה...' לדפוק: 'הלו! יש מישהו?...' לא יבוא בפתע פתאום 'דרך ארץ'. אז זה לא רק בבית המקדש אלא בכל הליכותיו של האדם.
אצל יוסף כתוב: "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (בראשית לט, יב) פירש הרמב"ן: 'לכבוד גבירתו לא רצה להוציאו את הבגד מידה בכוחו הגדול ממנה והסיר אותו מעליו'.
והוא משאיר ראיות בשטח! זה יחייב אותו! וזה יהיה ההוכחה, היא תשתמש בזה! אבל זה לא 'דרך ארץ' להוציא בכח מהגבירה המרשעת הארורה שרוצה להכניס אותו לגיהינם בשביל תאוותה...
'הנה, רצונה היה: לאבדו משתי (2) עולמות! ובעזיבת בִּגְדוֹ אצלה סיכן את עצמו כמו שאירע אח"כ ומכל מקום עזב בִּגְדוֹ אצלה - שאין זה כבוד לגברתו להוציא דבר מידה'.
רואים מידת 'דרך ארץ' עד כמה היא תוך סכנת נפשות!
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם" (שמות יג, יז) אמרו חז"ל: 'שאמר משה לפרעה: 'אין אנו יוצאים עד שאתה משלח אותנו!'
וביאר המשנה המלך בטעם: 'כי בורח - אין מעניקים לו! ולכן ביקש: שפרעה ישלחם כדי שיהא להם זכות לקבל הענקה והוא 'הרכוש הגדול' שהוציאו ממצרים!'.
אז המשנה למלך מסביר: 'שהם היו עבדים ועבד שאינו בורח והוא יוצא בתום הזמן ומשחררים אותו נותנים לו 'הענקה' מענק. אבל אם הוא יברח – לא!
לכן הוא ביקש מפרעה שהוא יִשלח, אז הוא מְשַׁלֵּחַ אז יוכלו לצאת עם הקיום של ההבטחה "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד).
אבל המחבר אומר: 'ואע"פ והנה אף כי הטיב אשר דיבר המשנה למלך (הלכות עבדים) יפה אמר שם בכל דבריו! מכל מקום ביאור דברי חז"ל הללו אינו בדרך הלכה וקיבלנו: 'שלא לערב הלכה באגדה' וכשם כשאין לבאר הלכה בדברי אגדה.
ביאור דברי חז"ל הללו הם על דרך מה שאמר נח: 'שאינו יוצא מן התיבה אלא ברשות!' וכן חנניה מישאל ועזריה! כמו שלמדנו למעלה: 'לא יוצאים אלא ברשות!' כך גם לא יצאו ישראל ממצרים אלא ברשות פרעה!!'.
לא בגלל דין 'הענקה' בגלל שדרך ארץ לא יוצאין אלא ברשות ואף שודאי היה יכול ה' להוציאם בעל כרחו של פרעה וגם בימי החושך, שהיה מכת חושך יכלו לצאת אעפ"כ לא יצאו ממצרים אלא ברשות!'.
(שיחות מוסר חלק ב מאמר יח).
למדנו: 'שכל תלמיד חכם שאין בו דעת אין בו דרך ארץ, זה נקרא: 'חסר דעת!' אין דרך ארץ זה חסר דעת... - נבלה טובה הימנו!'.
אתם רואים באיזה מצבים מתחייב האדם היהודי לקיים 'דרך ארץ' ולא רק יהודי, אבל בעיקר היהודים.
אז לכן, אדם צריך לדעת ללמוד הליכות והלכות של 'דרך ארץ' בשביל שלא יִכשל בזה, כי מן השמים מקפידים מאוד על ענין זה של דרך ארץ!
ויש לזה דוגמאות רבות ונוספות נלמד גם בהמשך.
'רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: 'רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".