גודל ההכרה שבאדם | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
ויישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק
ויאמר לנעריו שבו לכם פה עם החמור
אמרו חכמים זיכרונם לברכה, מה ראה?
ראה ענן קשור בהר
אמר דומה שאותו מקום שאמר לו הקדוש ברוך הוא להקריב את בנו שם
אמר לי יצחק בני
רואה אתה מה שאני רואה?
אמר לו הן
אמר לי שני נעריו רואים אתם מה שאני רואה?
אמרו לו לאו
אמר הואיל וחמור אינו רואה ואתם אינכם רואים
שבו לכם פה עם החמור
עד כאן המדרש בבראשית רבה נ״ו
ואמרו עוד אמניין שהעבדים דומים לבהמה מהכה
שבו לכם פה עם החמור
ומי היו נעריו אלה?
ישמעאל ואליעזר
שהיו מחניכי ביתו של אברהם אבינו ועמדו במדרגות גדולות מאוד בהכרתם ובהשגותיהם
אחרי אברהם ויצחק הם היו בעלי ההשגות הכי גדולות שהיו בדור
אולם מכיוון שלא הגיעו לשיא הכרתם של אברהם ויצחק
ולא השיגו במדרגת רוח הקודש מה שהשיגו הם
גבה הר ביניהם
עד שנקבעה להם דרגה של חמורים.
זאת אומרת, ההר בהכרה גבה אצלהם כל כך
בין אברהם ויצחק לישמעאל ודמשק אליעזר
עד
שגבה הר ביניהם
ונקבעה להם דרגה של חמורים.
ולא להם בלבד, כי אם לכל זרעם וזרע זרעם עד עולם
הקביעה הזאת
שצאצאיהם הם דרגה של חמורים.
ולא רק בהשקפה,
כי אם להלכה ולמעשה כפי שנפסק לדורות.
הרי מכאן
קמה ערכה
של כל השגה בהכרה,
עד שההבדל בין השגה אחת לשנייה במקרה אחד בלבד
הוא כהבדל בין אדם לחמור.
זאת אומרת,
מה הערך של כל השגה והשגה שאדם משיג בהכרתו?
שאפילו אם יש הבדל בין השגה אחת לשנייה במקרה אחד בלבד, רק מקרה חד פעמי,
זה כהבדל בין אדם לחמור.
ולא של אדם סתם,
אלא כהבדל של בן איש המעלה הגדול ביותר,
כדרגותיהם של אברהם ויצחק,
עד דרגת חמור ממש.
אברהם הלך והתעלה כל ימיו מדרגה לדרגה.
החכמים, זיכרונם לברכה, אומרים בן שלוש הכיר אברהם את בוראו.
במקום אחר שנינו שבין ארבעים או בין ארבעים ושמונה הכיר את בוראו,
והרמב״ם מסדר את הכול ואומר שהשלים את הכרתו.
והסביר הרמב״ם, בהלקות עבודה זרה,
פרק א' הלכה שלישית, שעוד מילדותו
התחיל אברהם לשוטט בדעתו ולחשוב יום ולילה על גלגל העולם,
מי מסבב אותו.
וכך הלך והתעלה מהכרה להכרה.
כי הרי בעוד היותו בן שלוש נאמר עליו שהכיר את בוראו,
ובכל זאת המשיך להוסיף הכרות
על גבי הכרות עד שהגיע לגיל ארבעים ושמונה ובא לשלמות,
שלמות ההכרה.
ואף אז עדיין לא השלים את מדרגתו והמשיך להתעלות משלב לשלב.
רק בהגיעו לגיל תשעים ותשע ציווה לו הקדוש ברוך הוא על המילה,
ואמר לו, את הלך לפניי ואהיה תמים.
כלומר, על ידי המילה אתה תהיה שלם.
וגם ישמעאל ואליעזר למדו מאברהם והתעלו ביחד איתו בהכרתם.
חכמים זיכרונו לברכה אומרים שאליעזר נקרא דמשק,
משום שדלה והשקע מתורת ריבו,
וכן נימול ביחד עם אברהם.
כמו כן, שנינו על ישמעאל שהתעלה מאוד במעשה המילה, עד שטען כלפי יצחק
שהוא חביב ממנו,
שנימול בן 13 שנים
ולא מיכה.
כיוון שהייתה לו בחירה לא להסכים,
כמו שעשיו לא מל.
והתפאר כנגדו שנתן נפשו על המילה
וקיבל עליו.
אולם במעשה ההליכה אל העקדה התבלט ההבדל בין אברהם ויצחק לבין ישמעאל ואליעזר.
אמנם בתחילה הלכו במשך שלושה ימים כולם יחדיו,
אבל ביום השלישי ראה אברהם את המקום מרחוק,
וגם יצחק ראה את המקום.
הוא ראה והשיג מה שראה והשיג אברהם,
ומשום כך נמצא ראוי לעקדה.
זאת אומרת, יצחק, רק בגלל שהגיע גם הוא להכרה, וגם הוא זכה לראות את מה שראה אברהם,
נמצא ראוי לעקדה.
חכמים, זיכרונם לברכה, אומרים שלאחר שיצחק ישיב לאביו כשהוא רואה את עמוד הענן שבהר,
הבין אברהם שנרצע הנער לעולה,
כמו שמבואר בפרקי דרבי אליעזר ל״א.
אבל ישמעאל ואליעזר לא ראו ולא השיגו מה שאפשר היה להשיג.
ומשום שעמדו ולא המשיכו להתעלות עם אברהם ויצחק בשיא החזות ורוח הקודש,
נמצאו שאינם ראויים ללכת יחד איתם.
ואמר להם אברהם, שבו לכם פה עם החמור,
בגלל זה בלבד
נקבעה להם דרגה של חמור.
היסוד הזה בא ללמד אותנו גם עלינו,
אפילו לאחר שיצאנו ממצרים לחירות עולם,
שקיבלנו את התורה,
ואי אפשר לנו לרדת למדרגה של עבדים,
בכל זאת גם לגבינו יש הבדל בין השגה להשגה
כאותו מרחק שבין אדם לחמור.
אמר רבי זרע, אמר רב אבר זימנא,
אם ראשונים כמלאכים
אנו בני אנשים,
ואם ראשונים כבני אנשים אנו כחמורים,
ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר.
הרי שרבי זרע ראה הבדל בדרגה של דורו לגבי הדרגה של הדור שלפניו, כהבדל בין חמור לבני אדם.
הגם שדורו של רבי זרע עמד במדרגה גדולה מאוד בהשגת החוכמה,
שלפי מושגנו אין לה בתפיסה כלל,
בכל זאת מכיוון שהשגותיו של הדור שלפניו היו גדולים משל השגותיהם,
שהם תפסו סברה אחת יותר,
ראו בזה מרחק עצום ביניהם.
כי רב מאוד ערכה של כל השגה והכרה,
עד שכל הבדל בין זו לזו מהווה מהות אחרת לגמרי.
מהות הרחוקה מחברתה כמרחק האדם מן הבהמה.
מצינו כעין זה,
אינו דומה מי ששונה פרקו מעל 101,
שזה נקרא עבדו וזה נקרא לא עבדו,
לא עבדו כלל.
ואין תמה בדבר.
אין תמה בדבר.
אנחנו טמאים.
אומרים לנו אין תמה בדבר.
כי הרי מרחקי חוכמת ה' הם עצומים ללא גבול וללא שיעור.
כמה חוכמה מכיל גלגל אחד שבבריאה,
לא גלגל עם קוגלגר,
גלגלי הכוכבים,
כמה חוכמה מכיל גלגל אחד שבבריאה,
וכמה יש להתעמק בו כדי להשיג אותו.
והרי ישנם בעולם גלגלים רבים,
ובכולם משתקפת חוכמה ללא סוף.
נמצא שממדי החוכמה הם ללא שיעור.
ואם בחוכמת העולם כך,
על אחת כמה וכמה שבחוכמת התורה שבעוד אחת ממנה נברא כל העולם.
אין שיעור למושגיה.
ויש מרחקים עצומים בין דור אחד למשנהו,
או בין איש לרעהו, אף כדי מרחק שבין אדם לבהמה,
אפילו אם הדור הפחות או האדם הפחות נמצא במדרגה גדולה מאוד.
הפרש קטן גורם למרחק עצום כזה.
הגאון מווילנה אומר שבאות ב' שבראשית,
כשאני הולך היום בסייעתא דשמיא לכתוב את האות הראשונה בספר תורה הבא,
היא מכילה את כל הסודות
של כל התורה והבריאה והעולם,
הכול נמצא בבית הראשונה.
כל הסודות.
כמו שבגרעין טמון
כל מה שיצא ממנו,
שמים גרעין באדם היוצא עץ, בו יש גרעינים וכן הלאה, עד שנהיה ג'ונגל ונהיה יערות בכל העולם,
זה הכול התחיל בגרעין ראשון.
בבית הראשונה טמונים כל הסודות של כל הבריאה כולה.
נו, מישהו יכול לעכל ולכלכל דבר כזה?
כתוב, ארוכה מארץ מידה.
לא מידה, מידה.
עם הפיק ה', ארוכה מארץ מידה.
מידה זה מידתה של התורה.
כשמודדים שולחן, מודדים אותו עם מטר.
כשמודדים כבישים, מודדים עם קילומטר.
כשמודדים תורה, אין כלי למדידה.
כי ארוכה מארץ, אם תיקח את כל כדור הארץ,
ארוכה מארץ מידה, המידה שצריך להשתמש כדי למדוד את התורה,
אז כלי המדידה
הוא יותר גדול מכל כדור הארץ.
ולא אמר לנו שיעור הפסוק כמה יותר גדול.
רק בשביל שנבין ככה מושגים קטנים.
מה עומקה,
מה אורכה ומה רוחבה של אתונה.
ומכאן יש לראות גם את הצד השני.
שאם אחד משיג משהו יותר מחברו, בהכרתו ובהשגתו,
הרי הוא עולה עליו בממדים אחרים ומהווה מהות אחרת.
יש ללמוד גם מדברי החכמים, זיכרונם לברכה, באותו עניין.
כתוב בגמרא שם,
שרבי חזקיה שאל עם בעיה בהלכה,
ורבי יוחנן תלמידו פטרה לו מתוך סברה ידועה.
וקרא עליו רבי חזקיה בגלל סברתו זו,
לית דין בר אינש.
זה לא אדם בכלל זה.
לית דין בר אינש.
זה לא אנושי.
זה רק מלאך יכול להגיד סברה כזאת.
סברה אחת שהוא אמר.
בשביל זה הוא כבר הפקיע אותו מגדר אדם והעלה אותו למדרגת מלאך.
לית דין בר אינש.
כלומר,
אינו בן אדם אלא מלאך, ככה מסביר רשי שם.
הרי שבגלל סברתו זו בלבד,
שתפס מה שלא תפסו אחרים,
התעלה למדרגה אחרת,
והובלט הבדל ביניהם כהבדל בין מלאך לבני אדם.
הרי כמה חשובה כל השגה בהכרה ובחוכמה של התורה,
שזה מעלה למהות אחרת ולעולמות אחרים.
אז כל מי שיושב וזוכה ללמוד עוד שיעור ועוד שיעור ועוד לימוד ועוד לימוד ועוד כמה הוא עולה ומתעלה ומתעלה,
ועולה מגדר חמור לגדר אדם, לגדר מלאך, לגדר, לגדר, לגדר.
אי אפשר לדעת עד כמה אדם יכול ואין לזה שיעור בכלל.
אבל מה שברור,
קודם כל, בשביל להיקרא בן אדם ולא חמור, זה צריך לשאוף לדעת כל הזמן, כי זה ההבדל בין אדם לבהמה.
אצל הבהמה אין בכלל תוספת חידוש ואין לה דברים שהיא לומדת וכולי, זו בהמה.
אוכלת, שותה, נחה,
הולכת קצת.
זהו.
בה? מה?
כן.
מה שיש בה נשאר בה.
הדמה לעליון.
הדמה לעליון, נכון.
אז זאת אומרת,
למי שלא שמע דרך המיקרופון,
הרב העיר פה, הרב אביטן,
בהמה, בהמה.
קודם כל, בהמה, מה יש בה.
ודבר שני, מה שיש בה, זה מה שיש בה, ואין בה יותר.
ואדם זה מלשון הדמה לעליון, או אדמה, כי מעפר לוקחת.
אז יש גם בן אדם שהוא בגדר אדם, אדמה,
ויש אחד שהוא הדמה לעליון כל הזמן,
שואף כל הזמן לעלות ולהתדמות לעליון, ודבקת בדרכה וכו'.
יוצא שאדם צריך לשאוף כל הזמן לתוספת ידיעה.
לא נייז
של החרדים רק לשון הרע ולכלוכים וקשקושים כל הזמן, מה אמר, מי אמר, מה אמרו,
אלא ללמוד תורה ומוסר, ולעלות ולהחכים יותר ויותר. בזה ניכר האדם שבו יותר,
ואפשר להפליג למעלות עליונות שאפילו בסברה אחת שאחרים לא יודעים.
לת דין בר אינש.
רבי חנין יובלג שאומר.