שיעור גמרא מפי הרב שלמה רביבו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

לא תיקח שוחד כי השוחד יעבר עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים לא תיקח שוחד כי השוחד יעבר מי שלוקח שוחד יעבר לפני שאני מתחיל בשאלה פה בפרשה אני רק רוצה להגיד לכם שרב חיים קפוסי זיכרונו צדיק וקדוש לברכה החידה בספרו מביא אותו בספר של סדר הדורות של חידו

אז החידו מביא אותו והוא מביא שרב חיים קפוסי היה עיוור והוא היה מתפלל בבית כנסת ואז פתאום הוא שומע שאחד אומר לשני כנראה הרב פעם לקח שוחד כי כתוב שהשוחד יעבר עיני חכמים אז כנראה הרב קפוסי פעם לקח שוחד ולכן הוא עיוור בסוף הוא היה עיוור הרב קפוסי שמע את זה נתן דפיקה עלה לבמה אמר שאלו אותו לבמה אמר ריבונו של עולם

אם אני פעם אחת לקחתי שוחד שאני אמשיך להיות עיוור אבל אם לא לקחתי אף פעם שוחד עכשיו תפתח לי את העיניים להוכיח ונפתחו עיניו של רב חיים קפוסי ואת הסיפור הזה כתוב בחידה ואני שמעתי אותו ממרן הרב שטיינמן הוא סיפר לנו אותו פעם אני יש לי איתו קביעות בשבתות שאני פה בפני ברק ויש לי איתו קביעות

שבת פה שבת בישיבה אבל כשאני פה יש לי איתו קביעות בשבת מרן הרב שטיינמן ואז הוא סיפר לי סיפר לנו את הסיפור הזה על רב חיים קפוסי והביא שהחידום הביא את זה ב...

מה אמר לך בחור כביכול שבת שאתה יודע, זה מגיע? לא יודע, זה לא כתוב בספר מה שכתוב אני יכול להגיד לך איך עצרתם כאלה קשרים?

אחד מכועל פונוביץ' הייתי בתור אברך כבר הוא היה ראש כולל נקרא בפונוביץ' אחרי הרב שח הוא היה אז מאז כן

אמר הרב שח

הרב שח, הרב שח, איי איי מי זוכר את הרב שח

אז עכשיו שאלה לכבוד רב חיים

שכתוב פה בפסוק

הפסוק אומר רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכלו אותו תשחית

רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכלו

רק אם אתה יודע ברור שהוא לא עץ מאכל

אותו תשחית, אסור להשחית עץ עם פירות

אסור להשחית עץ עם פירות, אבל אם אתה יודע בבירור רק כאשר אתה תדע שהוא לא עץ מאכל אז אותו אתה יכול להשחית

רבותיי

יש לנו הרי מחלוקת ראשונים גדולה, שיטת הרמב״ם שכל ספק דאורייתא

כל ספק דאורייתא שיש לנו בכל דבר אנחנו צריכים להחמיר, אבל הלחומרא זה מדרבנן או מדאורייתא?

מה אומרים הרבנים, אה?

מדאורייתא, שיטת הרמב״ם לא ככה,

הרמב״ם הנשר הגדול פוסק לנו שכל ספק דאורייתא זה לחומרא רק מדרבנן.

הרשבו בקידושין חולק עליו ועוד הרבה ראשונים, זו מחלוקת ראשונים גדולה,

אבל שיטת הרמב״ם הנשר הגדול שכל ספק דאורייתא מהתורה זה מה?

להקל,

רק מדרבנן אנחנו מחמירים.

ברור הפסק הראשון, זה ברור, תראו שווא שמייצא,

יש ספר שווא שמה הטטא של בעל הקצות החושן

והאבני מילואים הוא חיבר, והוא גם חיבר בצעירותו ספר שווא שמה הטטא, חשוב מאוד,

ושם בפרקים הראשונים הוא מדבר על שיטת הרמב״ם והראשונים,

מפלפל במחלוקת שלהם, הוא,

תראו שם בארוכה, הוא מפלפל במחלוקת שלהם. מכל מקום,

אבל אני רוצה לשאול אתכם פה שאלה,

לפי שיטת הרמב״ם,

שספק מן התורה מותר,

למה הפסוק פה אומר, רק עץ אשר תדע בבירור? למה אני צריך לדעת אם אני מסופק?

הרי לפי הרמב״ם,

ספק דאורייתא לחומרא רק מרבנן,

אבל מהתורה זה מותר. אז גם אם יש לי ספק, אני יכול לחתוך אותו לפי הרמב״ם.

ואיך הפסוק לכאורה סותר את דברי הרמב״ם?

אתם שומעים את השאלה?

נו רב חיים, תשובה.

לא הבנתי את השאלה. עוד פעם, אני אחזור.

לפי הרמב״ם, כל ספק מן התורה הוא מותר מהתורה. רק חכמים החמירו, נכון?

אז בפסוק פה כתוב לי, רק עץ אשר אתה יודע בבירור שהעץ הזה לא מביא פירות,

אותו מותר לקצוץ. אבל אם אתה לא יודע בבירור,

אסור לך לקצוץ.

למה?

לפי הרמב״ם, אם אני מסופק,

אם הוא מביא פירות או לא פירות,

מותר לי, כי כל ספק לפי הרמב״ם מותר מן התורה.

אבל כמו זה לא ספק, פה התורה באה ונתנה פסוק. למה היא צריכה להגיד לי פסוק?

התורה אומרת, רק אם אתה יודע בבירור,

אז מה הדין?

התורה לכאורה באה להפקיע את שאם יבוא הרמב״ם ויגיד.

לא, הרמב״ם אומר את זה כללית, זה כללית, זה לא קשור על פה.

אז עכשיו, לפי הרמב״ם, אם היה לי ספק מה הדין, היה מותר?

אבל פה זה לא ספק, פה התורה באה ואומרת. כן, התורה באה ואומרת לי, עץ אשר אתה יודע בו בבירור,

שמה?

שהוא... להוציא את זה מידי הכלל של ספק תאורייתא לחומרא. איך לא? עוד פעם, בואו אני אסביר את הדברים יותר.

כן, התורה באה ואומרת לי, רק עץ אשר אתה... אז אני אסביר יותר. אני אסביר את השאלה.

עץ אשר תדע בו כי לא יעץ מאכלו. עץ שאתה יודע בו שהוא לא יעץ מאכל,

אותו מותר לך לכרות.

אבל אם אתה לא יודע,

אם אתה לא יודע בו מה הדין, אתה מסתפק, אז מה הדין?

מה לפי הפסוק הזה?

אז אסור לך לכרות אותו, נכון?

שאלה היא כזאתי. הרמב״ם אומר שכל מה שהתורה אומרת תמיד,

בכל המצוות, בכל הדברים,

אם התורה אומרת דבר, התורה רק אוסרת על עבדה, היא לא על הספק.

על ספק התורה לא מדברת.

אבל כשהגמרא כותבת את הספק. אז לא, אז היא לא כתבה לי על ספק.

היא לא אומרת ספק, היא אומרת רק אם אתה יודע בבירור.

למשל, אתה יודע מה, אני אדגיש לך יותר.

יש שאלה ששואלים הראשונים, כבר הרן וכולם, הרן גם חולק על הרמב״ם.

הרן שואל, הגמרא כתוב בתורה, ממזר

ודאי לא יבוא בקהל השם. מה זה ודאי?

שואל הרן, לפי הרמב״ם,

שכל ספק

הוא אסור, הוא מותר מהתורה,

מדרבנן אסור.

כתוב בתורה לגבי ממזר, רק אם הוא ודאי. אבל אם הוא ספק מה הדין, מותר. למה אני צריך לזה פסוק?

אני יודע לבד, כל ספק מהתורה, מותר.

למה צריך להגיד לי רק כן, שרק ודאי אסור?

רק ודאי אסור. מה צריך את זה, רק ודאי אסור? אני יודע שכל ספק אסור. או, עוד שאלה לרמב״ם.

יש בחוץ לארץ דין,

עולה גם בחוץ לארץ אסור, אבל אם יש לי ספק בחוץ לארץ, נאמרה הלכה למשה מסיני שספקן מותר.

ספק עורלי בחוץ לארץ מותר, כמו שהגמרא אומרת בקידושין, שהיו מספקים עורלי אחד לשני.

שואלים על הרמב״ם, אותה שאלה.

למה צריך הלכה למשה מסיני שספק מותר?

הרי לפי הרמב״ם כל ספק מן התורה מותר.

אז מה צריך הלכה למשה מסיני?

אז רחמים, מה אתה אומר, רחמים?

איפה רחמים?

תאיר לי את רחמים, הוא עונה טוב, נו איפה הוא?

אתה שומע את השאלה רחמים?

השאלה היא פה, למה, פה כתוב רק עץ אשר תדע ממנו כי לא עץ מאכל,

אז מותר לקצוץ אותו, נכון?

אבל אם אני לא יודע,

רק אם אתה יודע שהוא לא עץ מאכל מותר, אבל אם אתה לא יודע, אסור. למה?

לפי הרמב״ם ספק מן התורה מותר.

נו, תגידו תשובה אחת. אבל למה אי אפשר לטרד שזה כלל וזה יוצא מן הכלל,

שהתורה באה ומדגישה את זה?

יש לנו כללים,

למה להגיד שזה יוצא מן הכלל? כל מקום שנשאר, תגיד שזה יוצא מן הכלל.

ויוצא מן הכלל לא מוציאים את הכלל.

כן, אבל השאלה היא, זה גוף השאלה.

השאלה היא אם התורה כתבה את זה. לא, אם הכלל הוא כלל פשוט תמיד, שבכל... כן, אבל אם הכלל הוא כלל...

זה על הרמב״ם, לא על התורה.

על הרמב״ם השאלה שלנו, ודאי, לא על התורה.

אז רבותיי, יש לנו פה...

אה? אפשר לו לכרות.

כן, לא, אדם רוצה לכרות.

כן, אפשר להשאיר, אבל התורה אומרת לך,

אסור לכרות עץ שיש בו פירות, כן?

את זה אסור לכרות. אדם רוצה לבנות משהו, אז אם יש פירות...

אז מה, אתה יכול ללכת?

לכתוב את הפירות. אז מה, אז מה?

אז איש חתם סופר, אבותיי, איי, איי, איי, איי, חתם סופר אומר תשובה יפה מאוד.

יש גמרא בבבא קמא, דף צדיק א',

מה זה נקרא, מה הכמות של עץ שאסור לחתוך אותו?

אבל הוא גם לא מביא פירות. מי? כל שעץ זה פירות, אבל לא מביא. אם הוא לא מביא, אין בעיה, מותר לחתוך.

אם העץ לא מביא פירות צדיק, מותר לחתוך אותו. רק העצבים שמביא פירות לא.

אם הוא לא מביא פירות לנידון, מותר.

אז אומר לנו החתם סופר, רבותיי, יש גמרא בבבא קמא, מה?

יש אנשים צריכים לחצר, אבל השכנים לא... מה השכנים? השכנים, יש לנו הלכה, אסור לחתוך עץ עם פירות.

השכנים מפריע להם, רוצים שנוציאו אותו?

רבותיי, אסור לחתוך עץ עם פירות.

כן, אבל אין על זה את האיסור, האיסור על עץ פשר מביא פרי.

יש עניינים, מה שאתה אומר. מה? לא שומע.

להוציא אותו עם השורש, נשים אותו.

זה כן, זה לא נקרא שאגרת אותו.

אם הוא לא מביא פירות, מותר לך, צדיק, מותר לך.

לא רק זה, יש גמרא, רבותיי, בבא קמא צדיק א',

שהגמרא אומרת בבא קמא דף צדיק א',

מה השיעור של פירות שהוא נקרא מביא?

מה השיעור שהוא מביא פירות?

כן?

יש שיעור מסוים.

אם הוא מביא פחות מהשיעור הזה, זה לא בעיה, צריך שהוא יביא איזה פירות. כל העץ, גמרא של המדען, מה השיעור של עצים? יש כל מיני עצים, כל אחד כמה, הכמות שהוא מביא.

ברמן, ברמן, ודאי.

סיפור שלם, שנים שלא חתכו אותו, נכון, נכון, ודאי, בגלל זה. כמו שהפסיק להביא איזשהו... כן, אז הסכמות.

אז אומר החתם סופר,

כלל רבותיי, תדעו, כלל חשוב מאוד, וזה יתערץ לכם הרבה קושיות.

כל הדין של הרמב״ם,

שספק מן התורה מותר,

זה רק ספק איפה שלא התחזק איסור.

איפה שיש מצב שהתחזק איסור,

אז גם לפי הרמב״ם הספק הזה צריכים להחמיר בו.

אם התחזק, כלומר המצב לפני כן היה ודאי אסור,

ועכשיו נורא עד לך ספק, אם זה השתנה,

אז גם לפי הרמב״ם מחמירים מהתורה.

כל מה שלפי הרמב״ם אנחנו מקלים מהתורה,

אם לא היה מצב של איסור ודאי, והתחזק לנו האיסור,

כן?

ממילא אומר החתם סופר, פה מדובר שהעץ הזה בהתחלה הביא פירות כרגיל,

בשיעור שאסור לכרות אותו.

ואחרי זה אנחנו מסתפקים, עכשיו ירד הכמות שהעץ הזה מביא פירות,

ואני מסתפק אם הכמות שהיום הוא מביא,

זה בשיעור שאסור לחתוך אותו או לא.

אז פה יש התחזק איסורא,

כי עד עכשיו העץ הזה היה מביא פירות במצב שאסור לכרות אותו, בשיעור שהוא מחייב שאסור לכרות את העץ הזה.

אז אם ככה אומר החתם סופר, כיוון שפה התחזק איסורא,

אז גם לפי הרמב״ם הדין הוא שמה?

שספקא דאורייתא לחומרא במקרה כזה מהתורה,

ולכן אסור.

ככה אומר החתם סופר,

תשובה נפלאה לשאלה שלנו.

בשואל ומשיב אומר תשובה אחרת,

שואל ומשיב אומר שהרי כתוב,

גמרא הרי מביאה שאחד שכרת עצים עם פירות,

סכנת נפשות,

הוא כורת את האש שלו,

אחת שכורת עצים עם פירות, זה גמרא מביא, הגמרא אומר את זה עם סכנת נפשות.

אז אומר השואל ומשיב,

בסכנת נפשות, גם הרמב״ם מודה שספק דאורייתא לחומרא מהתורה, כי פה לספק נפשות.

כי מי שחותך עץ פרי, הגמרא אומרת שאם פירות,

אז זה סכנה,

כי אדם הוא עץ השדה,

אז זה סכנה,

גמרא מביאה על תאנים, שהוא חתך פירות עם תאנים,

זה סכנה לבן אדם.

כן, אולי פעם נדבר איתכם על מה זה עץ,

יש לנו שיחה שלמה לנושא הזה, ארוכה מאוד, כי אדם הוא עץ השדה.

אולי פעם נדבר באזור טרובישבד, נדבר איתכם מה זה כאדם הוא עץ השדה.

דברים פה נוראים.

הכל, הכל, דברים נוראים פה, מה זה כאדם הוא עץ השדה.

מכל מקום, זו תשובה של השואל ומשיב,

שהוא אומר את התשובה הזאת, שזה ספק נפשות.

וכיוון שזה ספק נפשות,

אז לכן.

ויש עוד הרבה תשובות בנושא הזה,

זה תן לחכם ויחכם בראש.

אנחנו העמדנו את השאלה,

אתם כבר תחפשו הלאה עוד תשובות, יש בזה הרבה הרבה

תשובות בעניין.

טוב, אנחנו אתמול אחזנו,

רבותיי, בנושא שהתחלנו לדבר עליו בסוגיה,

יש לנו גם הרבה חדשים,

אז קצת נחזור בקצרה במילה אחת

על מה שדיברנו.

אנחנו דיברנו בסוגיה שלנו, הבאנו את ההערה מהמשנה,

שהמשנה הראשונה שלנו אומרה,

הדין, שאם היה חבל קשור לתרנגול,

ולחבל הזה היה קשור דלי,

והתרנגול הזה היה דליל קשור ברגלו,

והתרנגול הזה שיבר את הכלים,

אז כמה הוא משלם חצי נזק, כן?

אז רש״י אמר, למה?

כי דליל, מה זה דליל?

רש״י אומר, זה צרורות,

כי די מפרש בגמרא.

הדליל הזה, הדלי שהיה קשור מחבל לחוט שלו,

הוא נתן לו מכה והוא שבר את הכלים,

אז זה נקרא צרורות,

ומשלם חצי נזק כי די מפרש בגמרא,

כן?

אני קצת חוזר, כבוד האורחים מלונדון,

שייכנסו קצת לעניין.

זה רש״י, כך כתוב ברש״י, מובן?

אז שאלנו פה שאלה, אם זה צרורות,

אז צרורות זה חצי נזק.

למה צריך להמשיך כדי מפרש בגמרא?

אם צרורות זה חצי נזק, אז רש״י מספיק שהיה אומר,

משלם חצי נזק כי הדליל הזה זה צרורות.

יש דין של צרורות, מה שאתה מעיף זה רק חצי נזק.

אז למה רש״י צריך להמשיך כדי מפרש בגמרא?

זה, אתמול דיברנו על השאלה הזאת.

אז אמרנו שלרש״י היה קשה, למה זה נקרא צרורות?

כיוון שהדלי הזה קשור לרגל של התרנגול,

משהו קשור לרגל שלו,

אז הוא מחובר אליו. אז זה לא צרורות.

מה זה צרורות?

כשאתה העפת איזה חתיכת עץ,

והעץ אחרי זה שבר שם הכלי,

אז זה צרורות.

לא כשזה לא הגוף שלך, אלא העפת משהו והוא שבר.

אבל פה הדליל הזה מחובר, הדליל מחובר לגוף שלך עם חבל.

אז למה זה צרורות? זה היה קשה לרש״י,

ואז זה רש״י אומר, כדי מפרש בגמרא, בדף יט לקמא,

דעדיה עדויה.

שמדובר שהתרנגול בעט בדלי הזה, בעט, בעט בו, בעט בו.

אז שאלנו, אחרי התשובה הזאת, עדיין לא מובן.

גם כשהוא בועט בו,

ולכן הוא נשבע אחרי הבעיטה, כן, שהוא בעט בו,

אבל מכל מקום עדיין הוא מחובר אליו,

על ידי החבל. אז נכון שאתה צודק שלא ברגע שהוא נתן לו את המכה הוא נשבר, אלא אחרי הבעיטה,

אבל גם כשאתה בועט בו, הוא קשור אליך בחבל.

אז הוא עוד מחובר אליך.

זה התקשנו.

והוספנו להקשות על הראש.

ואני אגיד לכם שוב את הלשון של הראש. הראש בסוגיה שלנו כותב על הגמרא שם, בסלור אצלנו, בדף יט,

בעדיה עדויה, אומר המילים של הראש זה,

אם הזיקה תרנגול בדליל דרך חילוק חור,

תרנגול הזיק משהו, כשהוא הולך עם הדליל הזה,

אז משלם נזק שלם מה שהוא הזיק.

אבל אם הדבר הזה שמחובר, כן, למה הוא משלם נזק שלם? את זה צריכים להבין, הראש מדגיש.

מה היה פה?

הוא הלך לתרנגול, קשור אליו חבל עם דלי,

ועל ידי זה הוא נתן משהו וישבר דבר, איזה כלי אחר.

אז כתוב בראש שהוא חייב נזק שלם. למה? כי דבר המחובר לגופו,

הדלי הזה, מחובר לגוף שלך עם החבל הזה,

אז זה כמו גוף שלו.

זה כמו שאמרנו במושך עגלה עם הקרון,

שאפילו שהקרון הזיק, זה מחובר לעגלה, זה גוף שלך, זה אותו גוף.

אז גם פה, אם הדלי הזה מחובר אליו, אז זה גופו, והוא משלם נזק שלם.

אז שאנו, נו, בסדר.

אז איך הראש אומר שדווקא באד דה אדויה,

שהוא בעט בו, משלם חצי נזק. אבל זה גם אז מחובר אליו.

הרי הראש בעצמו ממשיך.

הראש מתחיל ככה, אם זה באד דה אדויה, מה זה אד דה אדויה?

שהוא בועט בו,

ואחרי שהוא בעט בדלי,

הדלי הזה הזיק משהו,

כן?

אז משלם חצי נזק.

אבל אם בדרך הילוכו הולך איתו,

הוא אומר נזק שלם. נו, מה זה עוזר שלו? למה? כי הוא אומר שזה נקרא מחובר.

אז גם אם בעדתי בו, אבל עדיין זה מחובר, מה הראש רוצה, מה הראש אמר?

זה היה לנו קשה גם על רשי וגם על הראש.

לכן אמרנו,

ופה אנחנו מתחילים עוד מעט להגיע לחומר של היום, לכן אמרנו אתמול,

שלכן, מחמת הקושייה הזאת, רבנו חננאל וגם הרייבד חולקים.

רבנו חננאל בדף יט לכאורה,

לכן הוא אומר סיבה אחרת, אומר שם רבנו חננאל בדף יט עמוד ב',

שלמה בתרנגול, הרי רבנו חננאל אומר שאם הוא ידע,

כלומר בעט בדלי והזיק על ידי שהוא בעט בדלי, הדלי הלך והזיק, למה משלם חצי נזק?

כי זה משונה.

למה צריך להגיע למשונה? זה צרורות,

כמו שרשי פה אצלנו.

לא, לרבנו חננאל היה קשה, מה צרורות? אבל זה עדיין קשור אליך, זה לא צרורות,

זה מחובר אליך,

אז זה לא צרורות.

לכן אומר רבנו חננאל, למה אני משלם חצי נזק? כי זה משונה,

דבר שהוא משונה, כמו שור, משלם מה?

חצי נזק. כמו שור, שפעם ראשונה שהוא נוגע חצי נזק, פעם ראשונה הוא נוגע חצי נזק,

עד שהוא נהיה כבר רגיל,

כן?

אז כיוון שזה משונה, משלם חצי נזק.

ואותו דבר גם הרייבד, והרייבד יותר מוסיף, הרעבד כותב שהדליל שמחובר לתרנגול,

זה לא נקרא צרורות, אומר הרעבד מפורש, זה לא צרורות. למה? כי זה מחובר, זה כמו העגלה המושכת בקרון שדיברנו,

זה מחובר אליך.

אז למה חצי נזק, כשואל הראב״ד? הרי זה לא צרורות.

הוא אומר, הראב״ד אותו דבר, בגלל

שזה משונה.

אז יש לנו, הנה, רבנו חננאל והראב״ד,

שהם אומרים, בגלל שזה משונה, לכן חצי נזק.

אז היה לנו קשה, בסדר, אז רבנו חננאל והראב״ד חולקים.

אבל מה הפשט ברש״י ובראש?

זה היה לנו קשה. מה הפשט ברש״י ובראש?

הרי רש״י והראש לא אומרים ככה, הם אומרים שזה מצד צרורות.

אם זה מצד צרורות, אז מה זה משנה?

הרי זה עדיין מחובר, למה זה נקרא צרורות?

נכון?

זה היה, במיוחד איך שהראש אומר, אם היא בעטה בזה חצי נזק, אבל אם היא הלכה והזיקה, אם זה נזק שלם, למה?

הרי הבהמה לא הזיקה הדליל שהוא קשור אליה.

הוא אומר, הראש, כי זה מחובר אליו.

אם זה מחובר, אז גם אם הוא בעד בזה, מה זה משנה אם הוא בעד בזה?

זו הייתה השאלה שלנו על רשי ועל הראש, נכון?

אז רצינו להגיד פה, רבותיי, אתמול חקירה,

יש לחקור.

הנה, רב חיים נמצא איתנו, רב חיים, אתה יודע שכל הספר של רב חיים זה חקירות.

יש לחקור!

מה לחקור, רבותיי?

הרי כשאני חייב, מתי חייב? רק אם גופו הזיק.

כשהגוף שלי מזיק, אז אני חייב, נכון? כשגופו מזיק, אז אני חייב.

יש לחקור מה זה נקרא גופו, שעל זה התורה מחייבת אותי.

האם גופו, הגדר של גופו,

זה כל דבר שהוא תפק.

תפל לגוף,

המסעו של הבהמה הוא תפל לגוף, ואני רוצה להגיד מה זה הגדרה היום של תפל,

מה זה נקרא תפל רבותיי?

תפל הכוונה שאם הדבר הזה הולך בגלל שאני הולך, מה שהמסעו הזה הולך בגלל שהבהמה הולכת,

זה נקרא תפל.

אם היא הזיק, הדבר הזה שהוא הזיק בגלל שהוא הלך עם הבהמה,

בגלל איך שהבהמה הולכת, הוא הולך איתה ועל ידי זה הוא הזיק,

זה נקרא הטפל.

זה הצד שזה חייב או שלא, זה הצד של גופו או שאפשר לומר צד אחר. גופו זה לא קשור לטפל אלא כל מה שמחובר וקשור לבהמה זה נקרא גופו.

ממילא זה אפשר לתלות בחקירה הזאת את המחלוקת הראשונים.

שיטת רשי והראש הם לומדים כמו הצד הראשון שהבאתי לכם בחקירה.

שמה מחייב רבותיי? למה חייב?

הם לומדים רשי והראש,

כי מתי זה נקרא גופו שחייב נזק שלם?

גופו שחייב נזק שלם זה רק,

הגדר הוא גופו, זה דבר שטפל לבהמה,

זה נקרא גופו של בהמה.

ממילא, כשהבהמה הולכת רבותיי והיא מזיקה עם הדלי הזה, אפילו שהוא לא אלצר, הוא דלי קשור, הדלי קשור לחבל והיא מזיקה איתו כשהיא הולכת,

אבל איך הדלי הולך איתה?

כיוון שהיא הולכת, הוא טפל עליה, כי הוא הולך איתה.

אז לכן משלמים נזק שלם.

היי, שאלנו, אבל רשי אומר עוד דבר, שאם הוא בעט, גם רשי וגם הראש בדלי הזה,

והזיק משלם חצי נזק, למה חצי נזק?

הרי זה מחובר, קשור אליה.

רשי לומד שהגדר הוא טפל, מה זה טפל?

שההיזק שלו הוא בגלל שהוא הולך עם הבהמה.

אבל פה מה שהוא הזיק, לא בגלל שהוא הלך עם הבהמה,

פה בגלל שהבהמה בעטה בו,

ועל ידי כוח הבעיטה הוא הלך, הגלי הזה, והזיק משהו.

רק איפה שזה מצד ההליכה של הבהמה הוא הזיק,

אז הוא נקרא תפל לבהמה.

כי כל מה שהוא הלך פה זה בגלל שהיא הולכת.

ואז הוא הזיק, אז זה נקרא תפל, ואז הוא משלם חצי נזק.

אבל במקרה שלנו, מה שהוא הלך זה בגלל שהיא בעטה פה.

אז זה כבר לא נקרא תפל.

לכן, אם זה לא תפל, אין דין של נזק שלם, זה לא נקרא גופו.

לכן הוא אומר רשי, צרורות חצי נזק.

אפילו שזה קשור.

אפילו שזה קשור.

אפילו שזה קשור, אם זה תפל,

אז היה צריך לשלם נזק שלם.

אבל פה זה בגלל שזה לא נקרא תפל. למה זה לא נקרא תפל?

כי הוא לא הלך בגלל שהבהמה הולכת, אלא בגלל הבעיטה.

אז זה כבר לא תפל.

אז אפילו שהוא קשור,

אין לזה דין של גופו, אלא דין של צרורות וחצי נזק.

זה לומד

רשי והראש.

אבל, כן, אבל, יפה מאוד רב חיים, אבל רבנו חננאל והראש לומדים, רבנו חננאל והרעבד לומדים שהגדר של גופו, מה הגדר של גופו?

הגדר של גופו זה, מה השם?

אלי. אלי אומר. מה הגדר של גופו לפי רבנו חננאל והרעבד?

הגדר של גופו זה כשזה, כל דבר שמחובר לגוף שלך זה הגוף.

כל דבר שהוא מחובר לגוף זה הגוף.

ממילא לפי רבנו חננאל והרעבוד,

גם אם בעטת בזה,

אתה צודק שמה שזה עכשיו הולך לא מחמת שהיא הולכת.

כי הוא בעט.

אבל מה זה משנה אם הוא בעט, אבל זה עדיין קשור אליו.

והם לומדים שהגדר של גופו זה כל מה שקשור אליו,

מחובר אליו בחיבור,

זה נקרא גופו.

ממילא אז גם אם בעטת את זה, מה זה יעזור?

הרי זה מחובר וקשור אליך.

לכן מתקשר רבנו חננאל והרעבוד, למה משלמים חצי נזק?

אה, בגלל שזה משונה, סיבה אחרת הם צריכים להביא לנו,

כי זה משונה,

וכיוון שזה משונה,

לכן משלם רק חצי נזק.

מובן?

אז עכשיו על פי החקירה ביארנו את מחלוקת הראשונים, נפלא.

משונה שזה כזה... לא, משונה שהיא קטק-קטק בועטת בו עד שהיא הולכת. כל הזמן.

קשור אליה, היא בועטת בו. עד דה הדויה.

כל הזמן בועטת בו. ממשיכה, ממשיכה, עד שהיא הזיקה איתו.

זה המשונה.

אפשר להגיד בשבת בטלטול, שאנשים קושרים דבר לגופם,

שזה מתבטא לגופם,

ולכן מותר... שבת זה עוד דבר, זה עוד דבר. יש כאלה, רק אם זה בגד, מה שזה קשור לבד, זה לא יעזור.

אפילו אינטיקטים, יש דברים שקשורים, אפילו תפורים לבגד,

לא פשוט. אם זה לא חלק מהבגד,

זה גם בעיה של טלטול, זה משהו אחר, זה גדרים אחרים בשבת.

אז רבותיי, בואו נראה.

בואו נתקדם הלאה.

בתוספות בסוגיה שלנו,

במשנה, בסוגיה של במשנה,

יש תוספות.

תוספות כתוב, הרי כתוב גם אצלנו מה הדין בחמור. חמור, הרי איך המשנה אומרת?

לא במשנה, סליחה, בגמרא.

בגמרא, הגמרא אומרת פה שמה הברייתא, מה זה נקרא? התולדות של רגל.

אז הגמרא אומרת, אם היא הלכה והזיקה בגופה, דרך הילוכה, בסערה,

באוכף שעליה, או שליף, זה המסוי שעליה, כל אלה,

ואחרי זה כתוב גם חמור במסעו.

אז שואל תוספות, מה צריך להגיד חמור במסעו?

כבר אמרת לפני כן, בהמה במסע שעליה.

מה זה משנה, בהמה או חמור?

אז תוספות אומר, לא, הייתי אומר, חמור,

יש הבדל. חמור, המסע שלו לא אדוק כמו בהמה עליה.

הוא לא אדוק, הוא לא קשור.

זה אומר תוספות בדף יצין עמוד ב', דיבור המתחיל וחמור.

שאין המסוי של חמור מהודק ומחובר, כתוב בתוספות.

אז הייתי אומר שזה לא יקרה גופה?

משמעות שגם זה נקרא כגופה.

רבותיי, מה אתם רואים בתוספות? בואו תגידו לי אתם, אני רוצה לשתף אתכם.

מה אתם רואים בתוספות? מה תוספות לומד?

כמו הצד הראשון או כמו הצד השני בחקירה? למה?

אתה צודק 100%. מה השם?

שמואל. שמואל, למה שמואל?

כי הצד הראשון טוען שזה לא מחובר.

שזה טפל, מצד טפל.

אתה אומר, כי אם זה כמו הצד השני של מחובר,

אז מה זה משנה?

או, מה זה משנה אם זה מחובר? מה אכפת לי, זה לא הדוק? כן הדוק. גם החבל הוא הרחוק, זה ממנו.

יפה מאוד, שמואל.

אז הנה אנחנו רואים בתוספות, רבותיי,

בתוספות רואים כמו הצד הראשון בחקירה.

כמו רשי והראש. יפה מאוד, רב שמואל.

כמו רשי והראש.

רואים בצד הראשון בחקירה שזה מצד מה?

לא מצד שזה כל דבר שהוא מחובר, אלא טפל.

אז הייתי אומר טפל, דווקא אם זה מהודק.

לא מהודק, לא? כמה שמעים זה גם נקרא טפל.

לכאורה ככה רואים. עכשיו, רבותיי, אני רוצה לשאול אתכם שאלה.

עוד מעט נגיד כמה פשטים ברשי, כמו שהבטחנו,

אבל רק רגע.

יש נימוקי יוסף, רבותיי, פה אנחנו נמצא יסוד לכל הדברים.

על נימוקי יוסף אני רוצה להגיד לכם שמצאתי סתירה בנימוקי יוסף וכתבתי את זה.

סתירה בנימוקי יוסף. לכאורה, רבנו על נימוקי יוסף. בואו תראו.

על נימוקי יוסף כותב ככה. במשנה הוא כותב

שמשלם חצי נזק

על הדליל הזה. למה? כותב על נימוקי יוסף

כי בצרורות משלם חצי נזק. זה ההלכה למשה מסיני.

וכמה שהוא בעט על הדליל, אז זה נקרא צרורות,

וממילא משלם חצי נזק.

אבל אומר המילים של, המילים, אני אומר לכם את המילים של עימוקי יוסף, כותב עימוקי יוסף, זו הלשון שלו,

שבצרורות משלם חצי נזק דאילכתא גמירלה, כלומר זה הלכה משה מסיני,

וכיוון שלא הזיקה אליה על ידי צרורות הבאים מכוחה ולא בחיבורים. למה צרורות משלם תמיד חצי נזק? אני מדבר על דין צרורות.

למה צרורות משלם חצי נזק?

כי זה בא מכוחו ולא בחיבורים.

מה זה ולא בחיבורים? זה לא מחובר אליו.

צרורות זה שאתה מעיב דבר, אז לכן כל צרורות, מה זה כל צרורות שהמילים לא מדברת? דרכתי על עץ,

חתיכת העץ הזאת עפה והזיק משהו, זה צרורות וזה חצי נזק.

אז כתוב בנימוקי יוסף שמה?

שכל צרורות משלם חצי נזק, למה? כי זה לא בחיבורים, זה לא מחובר אליי.

נו, אז אם זה לא מחובר אליי, כמו איזה צד רואים פה?

אז עכשיו היה לנו שאלה, כמו הצד השני בחקירה, נכון?

שכל, מתי זה נקרא גופו?

כל דבר שמחובר אליך, קשור אליך, זה גופו.

אבל צרורות אומר על נימוקי יוסף, זה לא נקרא מחובר אליך.

למה? כי זה עף, אז זה לא בחיבורים.

אז ככה כתוב לנו בנימוקי יוסף.

עכשיו אני עובר לעוד נימוקי יוסף.

אז קודם כל, בנימוקי יוסף הזה אנחנו רואים ברור במשנה שלנו, שהוא מדבר קצת על דין צרורות כללית,

רואים שנימוקי יוסף למד כמו הצד השני בחקירה,

שמה זה נקרא גופו?

כל דבר שמחובר אליך. ולכן אומר הנימוקי יוסף, צרורות זה לא נקרא מחובר אליך.

עכשיו, בנימוקי יוסף, בדיבור המתחיל דליל, בואו נראה מה הוא כותב. כשהוא מדבר על דליל שקשור ברגליו,

בדף יט,

כשהגמרא אומרת שעדה עדויה שהוא בועט בדלי הזה,

אומר הנימוקי יוסף שהוא זרק את הרנגולת הדלי

ושבר כלי בזריקתו.

אז אומר הנימוקי יוסף, עוול לצרורות וחייב חצי נזק. מה?

הוא אומר שאם הוא בעט בדליל,

אז זה נקרא צרורות. איך זה יכול להיות צרורות?

לא משנה, בעט בו, אבל הדליל הזה מחובר אליי.

ובנימוקי יוסף אמרנו שרואים בצד הראשון שלו שאם הדלי מחובר,

אז בחיבורים זה נזק שלם,

וצרורות זה בגלל שזה לא מחובר אליך.

אז יש לנו פה סתירה בנימוקי יוסף. פעם בנימוקי יוסף אנחנו רואים שמה

מה רואים אלי פעם? אני מכיר את זה.

יוסף, שמה,

שהעיקר תפל, כלומר, צריך שיהיה, נכון, הוא אומר שצורות זה לא מחובר, צריך שיהיה מחובר, כמו הצד השני,

שיהיה מחובר,

ואחרי זה, בצד השני, אומר יוסף,

לא, אפילו שזה מחובר, משלם חצי נזק.

איפה?

כן, אבל מה אמרנו כיוסף אמרנו? שאם זה מחובר, מה הדין?

שהדין הוא שמשלם נזק שלם, ובצורות חצי נזק זה לא מחובר,

ופתאום פה זה מחובר,

והוא אומר חצי נזק.

כן, אבל זה מחובר לא מלא.

מה? זה מחובר לא מלא, זה מוקר.

כן, לא משנה, אבל זה קשור אליו, מה זה משנה?

אז רבותיי, בואו תשמעו, אני רוצה ליישב לכם את הנימוקי יוסף הזה,

ופה אני אגיד לכם, לפי היישוב שאני רוצה ליישב את הנימוקי יוסף,

עוד פשט חדש ברשי, בעזרת השם.

אבל אני לא מיישב את הנימוקי יוסף סתם על פי צווארות.

אני רוצה להביא לכם באך.

הבאך מדבר על משהו אחר.

הבאך, הבית החדש, על ה...

כן?

אם הזדמנות נספר לכם על אבח, לא עכשיו באמצע הלומנה, זה לא הזמן לסיפורים.

אז רבותיי, אבח מדבר על הטור.

הטור בסימן, כתוב אבח על הטור אומר,

הטור נמצא בסימן ש״צ׳. כתוב בטור,

תרנגול, אני מקריא לכם את הלשון של הטור,

תרנגול שהיו חוטים או רצועה קשורה ברגליו

ושבר בה את הכלי.

אז תלוי, אומר הטור.

אם הוא גרר ושבר בדרך הילוכו,

הטרנגול גרר את החבל שקשור אליו את הדליל והוא שבר בה דרך הילוכו,

משלם נזק שלם.

אבל אם זרקה ושבר, הוא בעט בו. זה המקרה שלנו בדיוק, הטור אומר.

אם הוא זרק ושבר, משלם חצי נזק.

אומר אבח על המקום,

אני לא מבין.

כתוב אם שבר דרך הילוכו, משלם נזק שלם.

למה משלם נזק שלם?

למה נזק שלם? הרי הוא לא הזיק בגוף שלו.

מי הזיק? הדליל, זה רק מחובר אליו, קשור אליו.

אז שואל אבח, למה נזק שלם?

זה לא גופי.

אה, למה נזק שלם?

בגלל שזה קשור אליי.

החבל קשור אליי.

אז לכן נזק שלם.

כי זה כמו עגלה מושכת בקרון, אומר.

נו, אז אומר אבח, נו, אז מה ממשיך אחרי זה הטור ואומר, אם הוא זרק את זה,

משלם חצי נזק.

הרי זה ממשיך להיות קשור אליי.

אומר אבח תשובה, מדובר, הכוונה היא בסוגיה הזאת, אומר אבח על הטור.

הכוונה בטור,

שכשאני בועט בזה, זה נתלש!

כשהוא בועט בדלי, הכוונה היא, הדלי הזה נתלש מהחבל, ואז כבר לא גופו.

ככה מתרץ,

מי?

ככה מתרץ אבח את הטור. זה לא קשור כבר, כשהוא בועט את,

אם זה היה קשור,

אז באמת לא היה חצי נזק, זה היה נזק שלם, אומר אבח. אבל אפילו אם זה קשור, הוא בועט בו. אחרי שהוא בעט, זה נקרע על ידי, כשזה הזיק,

זה כבר לא היה קשור.

אנחנו מדברים על שעת ההיזק, הוא בעט בדלי,

והדלי הזה הלך והזיק לי.

אבל אפילו אם הקשור היה קשור, זה לא משנה,

כי היה לו חבל ארוך.

אז אם זה עדיין קשור, אז זה עוד פעם, אז זה נקרא גופו.

אז צריך לשלם נזק שלם.

זה מעניין.

מה? כשנתנו בעיטה, אז זה כוח הבעיטה. נכון, אבל זה לפי הצעד, כמו שאתה אומר, בחקירה של תפל. לא משנה שיש לי חוט.

כי הוא לומד כמו הצד, שכל דבר שקשור אליי מחובר אליי, זה נקרא גופו.

הבאנו באיזה חקירה, זה הצד השני,

שכל דבר שמחובר אליי זה גופו.

אז גם אם זה הלך למרחק, זה הגוף שלי, זה מחובר אליי עוד.

לכן לומד אבח בטור שעל ידי הבעיטה זה נתלש. ואז אם זה נתלש, זה לא גופו.

אז רבותיי, לפי איך שהבח אומר,

אין לנו שום סתירה בנימוקי יוסף.

התשובה היא פשוטה, נימוקי יוסף אמר לנו דין אחד בצרורות.

מה נימוקי יוסף אמר לנו? דין ראשון על נימוקי יוסף אמר לנו שבצרורות מה הדין?

בצרורות הדין הוא שמשלם חצי נזק. למה אמרנו הנימוקי יוסף? כי זה לא מחובר.

מצוין, זה לא מחובר, אז חצי נזק,

בעדת, הלכת על עץ ואף העץ, זה חצי נזק.

פתאום פה אומר לנו הנימוקי יוסף לגבי דליל שימו בעד בדליל,

והדליל הזה בעד בעד בו, והדליל הזה הזיק, מה הדין משלם?

אומר לנו הנימוקי יוסף, חצי נזק.

היי, אבל פה זה מחובר, אחרי חבל קשור, לא.

כמו שהבאח לומד בטור, שהרי הטור מדבר על הסוגיה,

והבאח למד בטור שמדובר שעל ידי הבעיטה נתלס החבל.

גם פה זה הפשט בנימוקי יוסף, גם הוא למד ככה את הסוגיה.

על ידי שהוא בועט בדליל,

אז הדליל קרע את החבל והלך והזיק.

לכן זה נקרא צרורות, זה משלם חצי נזק.

אז אין לנו היום שום סתירה בדברי הנימוקי יוסף, הכל מובן.

אם ככה, רבותיי, אני רוצה להמשיך הלאה. לפי זה אני אומר,

גם רשי והראש אפשר להגיד ככה.

רשי והראש,

גם אפשר להסביר ככה,

שמדובר שעל ידי הזריקה נתלש החבל. מה שאלנו על רשי והראש?

שאלנו על רשי והראש.

למה רשי, רשי אומר צרורות, נכון?

למה רשי צריך להגיע ליד דה הדויה?

מה תירצנו? למה רשי צריך להגיע ליד דה הדויה?

כי רשי אומר, הרי הצורות מחוברים אליך,

אז לכן צריך להגיע לגמרא, לאד דה-אדוי, שאלנו מה זה יעזור.

אם זה מחובר, קשור אליו, אז מה זה משנה שהוא בעט?

גם אם הוא בעט, זה לא יעזור, כי עדיין זה קשור אליו.

התשובה היא לא.

רש״י לומד כשהוא בועט,

כמו שהבח לומד בטור, זה נגיד גם פשוט ברש״י.

אז על ידי זה נקרע חבל, ולכן זה צרורות.

אז אין לנו ראייה במה שדיברנו מקודם, החקירה.

יכול להיות שרש״י והראש גם יכולים ללמוד בחקירה,

כמו רבנו חננאל,

ומי? כמו רבנו חננאל והרייבד,

שמה הגדר של גופו?

לא הגדר של תפל, כמו שרצינו להגיד ברש״י.

גם הם יכולים ללמוד כמו רבנו חננאל והרייבד, ולא נעשה מחלוקת ראשונים.

כולם לומדים אותו דבר שגופו זה כל דבר שמחובר אליי, זה גופו.

אם זה כל דבר שמחובר אליי, זה גופו, נו, אז למה הם אומרים פה חצי נזק צרורות?

כי הם למדו שזה לא מחובר, כשבעטת זה נתלס, כמו שעבח לומד.

זה השתחרר. השתחרר.

כמו שעבח לומד את הטור, שהטור הרי המקור שלו בסוגיה.

אז רבותיי, לפי זה, איי, איזה מתוק הסוגיה לפי זה.

אין לנו ראיה, זה צרורות, יפה מאוד, ולכן חצי נזק.

אז לפי זה, רבותיי,

לפי זה הכול נפלא.

אז לא חייב להגיד שיש מחלוקת ראשונים, זה פשט שני בראז׳י.

קודם הזמננו פשט אחד על פי החקירה שחגרתי לכם,

ולהגיד שרש״י לומד שהגדר הוא של כוחו, תפל.

עכשיו הפשט שאני מתוקן על פי הבא, אני לא צריך להגיד שזה תפל.

רש״י לומד כמו הראשונים האלה שזה לא תפל.

אז יש לנו שתי פשטים ברש״י. עכשיו אני רוצה לעבור איתכם לפשט שלישי ברש״י. יש פני ישועה.

הפני ישועה כותב,

פשט חדש.

למה כשהדליל הזה קשור אליי,

וכשאני הולך, זה נקרץ, ובעדתי בו, והזעקתי, זה נקרץ רודם, שלם חצי נזק, למה?

אז הוא מדבר על הראש, הוא מביא את הראש. הראש אומר,

כשאתה הולך עם הבהמה, אמר לנו הראש,

ומה קרה כשהלכת עם הבהמה והבהמה הזיקה עם הדליל הזה? אז הראש אמר, משלם נזק שלם,

אבל אם היא בעטה חצי נזק, נכון?

אז הוא בא ואומר, פני ישועה שואל, מה הראש מביא ראיה?

למה אם התרנגול הולך עם החבל הזה שקשור אליו עם הדליל,

ואז הוא הזיק,

אז משלם נזק שלם? כי אומר הראש, כמו העגלה, אם הקרון מחובר לעגלה,

והקרון הזיק, אני משלם. אותו דבר גם פה, זה קשור אליי, ואני משלם נזק שלם.

כן.

הוא שואל...

אבל אמרנו שאם הוא נותן בעיטה, זה כאילו קשור ממנו. מה?

זה התשובה שאנחנו אמרנו עכשיו, על פי הבך, זה פשט אחד.

פני ישועה לא הולך עם הבך, פני ישועה לא למד ככה,

הוא לומד דבר אחר לגמרי. אני גם אמרתי לכם שתי פשטים,

אבל זה הבך. עכשיו אנחנו עומדים על פני ישועה.

פני ישועה כותב משהו אחר. הוא סובר שרשי אומר שבדליל קשור אפילו, כן?

אז הוא למד ככה, הוא למד שברשי, שרשי לומד שבדליל קשור,

אפילו בדרך חילוכו,

אתם שימו לב טוב את החידוש של הפני ישועה. עוד פעם, אני רק רוצה שנחזור לנקודה. הראש מה למד?

שהשור הולך, שהתרנגול הולך

אם החבל קשור אליו והדליל והוא הזיק, מה הדין, כמה משלם? לא בעט, הלך והזיק איתו, כמה משלם?

נזק שלם, ככה הראש למד. רק אם הוא בעט חצי נזק.

ואז רצינו, זה פשט ראשון, שרצינו להגיד,

בא הפני ישועה ואומר שרשי סובר שגם אם התרנגול הלך

ובדרך חילוכו הוא הזיק עם הדליל הזה,

גם אז משלם חצי נזק.

אתם רואים איזה חידוש?

שגם כשהוא הולך איתו,

גם אז משלם חצי נזק. אתם שומעים מה שכתוב פה? אני שומע, אבל הוא... מה? הוא הולך, התרנגול הולך, וזה קשור אליו,

ובדרך הילוכו הוא הזיק.

כשהוא הלך איתו בדרך הילוכו, גם זה נקרא צרות ומשלם חצי נזק.

והוא חולק על הראש שהבאנו,

כן?

למה?

אז מה הפשט?

גם כשהוא הולך, כן, אז הוא משלם חצי נזק. למה הוא סובר שכל דבר שהוא מחובר?

פיגזי לגוף הזו, כי זה לא באמת חלק... זה מחובר! אז מה הפשט? זו סתירה בדיבור הבאה. מה הפשט בפני ישועה? ״המשיך הפני ישועה ואומר יסוד״. אומר הפני ישועה, אני אגיד לך למה.

ויסוד גדול אומר הפני ישועה.

תלוי איך זה מחובר.

אם אני קשרתי לתרנגול את הדבר, אומר הפני ישועה,

אז זה נקרא חלק ממנו.

כשאני הבעלים קשרתי את החוט לשור או לתרנגול,

אז זה חלק ממנו. כי הפשט הוא הבנה בזה.

אני מבטל את זה, מחבר את זה לבהמה שלי, אז זה חלק מהבהמה שלי.

אבל בתרנגול מה מדובר? לא אני קשרתי. היא הלכה, הסתכרה, קפצה, עיצה, כמו שאני אומרת, מהדסת, נתפס לה חבל ברגל.

פה אומר הפליל ישועה, לא אני זה שחיברתי אותו. זה לא נקרא חיבור. ולכן במקרה כזה, אפילו שהיא הולכת רגיל והיא הזיקה,

יש הבדל אם... אה, זה משלם חצי נזק, כי זה לא נקרא חיבור.

נכון, חיבור זה משלם נזק שלם.

אבל איזה חיבור? שאני חיברתי, שאני קשרתי לבהמה.

אז אם אני קשרתי לבהמה, זה נקרא חיבור.

שאז זה נקרא כמו גופו, כי אני מבטל את החלק הזה לבהמה, זה חלק ממנה.

אבל אם לא, אני קשרתי.

הבהמה ייצה ורקדה ונקשר לחבל.

במקרה כזה, מה הדין?

במקרה כזה, אומר הפני ישועה,

הדין הוא שזה לא נקרא חיבור.

לא, אני חיברתי את זה, זה לא נקרא חיבור.

ולמרות, אמרתי לכם, צריכים להבין בזה, מה זה משנה אם אני חיברתי או לא חיברתי? אז הגדר, כמו שאמרנו,

בגדר של גופו, אפשר לומר שהפני ישוע לומד, זה מה זה גופו?

זה מה שטפל עליו,

וטפל זה מה שאני מבטל אותו, כשאני קושר אותו אז אני מבטל אותו,

אבל אם לא אני קשרתי אותו אז אני לא מבטל את זה.

אבל רבותיי, אחרי שאמרתי לכם את החילוק הזה,

אני רוצה פה שתהיו איתי דקה אחת, יש פה שאלה מאוד מעניינת שאני רוצה לדבר איתכם.

הפני ישוע בעצמו מתקשה בשאלה,

ובואו תעזרו לי, מה אנחנו עושים פה.

יש גמרא לקמאן בדף כג,

הגמרא אומרת, כלב שנטל חררה,

עוגה ככה עם גחלים,

והלך לגדיש, ושם את העוגה בגדיש,

עוגה עם גחלים.

נו, מה קורה כששמים גחל על גדיש?

הכל נשרף.

גדיש, תבואה.

לקח כלב, עוגה עם חררה, היה איזה מאפה שם,

ומה עשה?

לקח איזה עוגה. אתם יודעים, יש גמרא, סתם במאמר המוסגר, אתם אומרים,

הכלבים של רומי, אתם מכירים את החזל הזה?

על הכלבים של רומי, אה, רבי חיים, אתה מכיר?

חזל אומרים שהכלבים של רומי היו חכמים.

מה היו עושים?

בא כלב למאפייה, רוצה לקחת לחם,

אבל בעל המאפייה עומד שם, איך הוא יכול לעשות?

אומרים לך, זה על הכלבים של רומי היה להם שכל, מה היו עושים?

היה הוא נכנס ליד המאפייה, עושה את עצמו יושן.

בעל הבית רואה אותו יושן, טוב, חכה. עושה הכלב חשבון, אם אני אבוא ואקח לחם ויברח, ירדוף רייטני מכות עד שיגח לי את הלחם.

מה עשה? הוא רק רואה שבעל הבית לא שם לב, הולך לעגלה של הלחם,

הכלב דוחף אותה, הכל נופל על הרצפה.

בעל הבית מתעצבן,

כאילו הולך מהר לאסוף את הלחם והוא אוסף את הלחם והכלב אז לוקח לחם אחד ובורח.

בעל הבית רואה, אספתי את הכל, היה רק אחד נעלם, זה שום דבר.

מה השכל שלו? אם היה לוקח לחם אחד, מה הגנב והיה רודף אחריו, לוקח לו את זה. עכשיו הפילו את הכל,

בעל הבית מרגיש שהוא הציל את כל הלחם חוץ מאחד.

אז נו, הוא היה לקח, אה, רק אחד אחד לקח, שטויות, הוא כבר לא מחפש, לא רודף אחריו. העיקר, את כל העגלה הצלנו. זה היצר הרע, אותו דבר, הוא עושה לבני אדם,

ממש ככה,

ממש ככה.

לא יעזור לה, לא יעזור לאף אחד נגד כלל ישראל, נגד התורה, לא יעזור לאף אחד.

מכל מקום, רבותיי, בואו נחזור, אנחנו צריכים לסיים,

שימו לב, אז כתוב שכלב שנטל חררה והלך לגדיש

ושם את הגדיש, אז כתוב בגמרא שם, בעל הכלב, מה הדין בעל הכלב?

חייב על משהו הדאיג את הגדיש בגחלת שלו.

נכון? נזק שלם. עכשיו, רבותיי, כן.

תוספות אומר שם, רשי שם, הוא לבד עשה את זה או מישהו שם? מה?

לבד עשה את זה. לא יכול לשלוח את הכלב לעשות את זה, כלב לקח את זה, לא.

כלב לקח את זה ועלה. בימים הוא לא חסר.

אז רשי אומר שם בדף כג, בדיבור המתחיל ולחייב, שבעל הכלב חייב, לחייב את בעל הכלב על מה שהדליק את הגדיש בגחלת.

רגע, זה בפה שלו.

נזק שלם? ככה שואל, רשי אומר שנחייב אותו נזק שלם על הכל.

לכאורה זה בפה שלו,

אומר רשי,

וכיוון שזה בפה שלו, אומר רשי, זה גופו,

אז בואו נחייב אותו נזק שלם על כל הגדיש.

ככה אומר רשי, בואו נחייב אותו, נחייב אותו על... אבל זה לא הבעלים סמודות. יפה מאוד, זה שואל... לא, יפה מאוד, דוד אומר את השאלה. זה לפי הרשייה. לא, אז זה הוא אומר, שואל... יפה מאוד, מצוין אתה אומר, וזה שואל על פני ישוע,

שואל הפני ישוע, מה אתה רוצה לחייב אותו על כל אגדיש את הכלב?

הרי למה אומר רשי שמה? למה הוא יהיה חייב על כל אגדיש, אומר רשי? מה מסביר רשי לחייב על כל אגדיש? למה?

כיוון שהוא שם את בפה שלו, הוא שם את הגחלת הזה כגופו.

מי שם לו את זה בפה?

הוא.

הכלב, לא אני.

ולפי הפני ישוע, רק מה שאני חיברתי, זה נקרא גופו.

אבל דבר שאני לא חיברתי זה לא גופו.

אז שואל הפני ישוע, פה אני לא חיברתי את זה.

אם,

כמו שאמרתי, אומר הפני ישועה, שהגדר הוא של גופו,

זה כל דבר שמחובר אליו, שהבעלים חיברו דווקא.

ולכן בדליל של תרנגול, לא הבעלים חיברו, זה התחבר לבד.

אז לכן שם חצי נזק, אבל איפה שהבעלים חיברו, אז נזק שלם, אומר הפני ישועה ברשי.

והפני ישועה לא אומרת ברשי שהוא חולק על הראש. שאפילו שהתרנגול הולך לבד, והוא לא בעט,

גם משלם חצי נזק, אם הבעלים קשרו את זה,

רק, אם הבעלים קשרו את זה, אז זה נזק שלם.

ופה הוא חצי נזק בתרנגון, למה? כי הבעלים לא קשרו את זה. אז איפה שהבעלים לא קשרו את זה, הם שלמים חצי נזק, כי זה לא גופו.

נו, אז למה פה בחררה אתה רוצה שישלם נזק שלם?

הרי לא אני הכנסתי את הגחלת.

מה אתה אומר?

כן, אבל אני חיברתי את זה?

למה זה? רש״י אומר, למה הוא חייב? כי זה כגופו של הכלב.

אבל מי חיבר את זה?

זה אמר בני ישוע, שרק כשהבעלים חיברו.

זה מחובר שיא, אבל לא הבעלים חיברו. והפני שאמרנו יסוד, רק כשהבעלים חיברו,

אז זה גופו ונזק שלם. אבל אם הבעלים לא חיברו, חצי נזק, כי זה לא נקרא כגופו.

פה לא הבעלים חיברו. יש הבדל בין הנזק הזה לנזק הזה. פה הנזק הזה,

שהוא העיף דבר,

והדבר הזה פגע במשהו ואז זה.

פה הפגע הוא בדבר עצמו, בגחלת עצמה. כן, אבל מי חיבר אותה? למה? רש״י אומר, זה נקרא כגופו, כי זה בפה שלו.

מי חיבר את זה?

לא אני חיברתי את זה,

זה הכלב חיבר, והפני ישוע אמרנו איפה שלא אני חיברתי,

אז מה הדין אם לא אני חיברתי?

אמרנו הפני ישוע, כשזה לא אני חיברתי, מה זה נקרא?

עוד פעם, רבותיי, לשים לב, הפני ישוע אמר יסוד.

כל חבל שקשור אליי, מתי אני משלם נזק שלם? מתי שאני חיברתי. שהבעלים חיברו.

אבל אם זה יתחבר לבד, חצי נזק, כי זה לא נקרא מחובר.

כן, זה לא נקרא מחובר.

נו, אז בכלב שלקח חרר אומר לנו רש״י לקמ״ן מדף כ״ג למה חייב על הכל בגלל שזה בפה שלו, אז זה כגופו אבל מי הכניס לכלב את החרר על הפה? הוא, לא הבעלים, הכלב לקח את זה אין לו בעלים יש לו בעלים לכלב, אם אין לו בעלים אז מי אתה רוצה לחייב? תעביר?

דובר שיש לו כלב, לכלב הזה יש! אבל זה אנחנו לקח משהו, זה לא משהו, זה ברור שהוא לקח משהו בפה, זה לא דבר שציפח לקשור אותו, זה כמו שה... בסדר, לא משנה, הראש שלו זה, אבל הוא, לא, הראש שלו זה ראש, זה הגוף, הדבר הזה מדבר על דבר שהוא חיבר אליו, זה הפיקוח, זה נקרא גוף, לא, כל דבר שהוא, לא, תן לנו להתווכח, זה טוב, זה אין, זה ריתחה של תורה, תבוא לישיבה אצלנו, כמעט סטנדרים מפריעים,

במיקרופון לא שומעים עם ארבע אנשים דברים. אה, אחד-אחד אתה רוצה? קדימה.

ויכוחים. צריך שיהיה ויכוחים, זה טוב.

אתה יודע, אני זוכר ששמענו שיעורים בפונו אצלי מרן הרב שך,

מרן הרב שך, רבן של כל בני הגולה,

הוא היה עולה לשיעור כללי, בקושי הוא היה זז, אני זוכר בסוף ימיו זה היה,

בקושי הוא היה זז, הולך,

הוא היה מתחיל את השיעור, היה אש צועק, קופץ, לא היינו מבינים איך זה.

בקושי איזה מבוגר היה, ועבר את המאה, היה מוסר את השיעור.

אש. פתאום, הוא הלך כל הדרך לשיעור, בקושי תופסים אותו משתי ידיים, וצעד צעד,

ככה היה כולנו שומעים. מגיע, שהוא מתחיל לדבר בלימוד. אש, התורה הייתה מחיה אותו. זה טוב מאוד שיש פה אש.

אם היה אש, הוא אומר כך, הוא אומר לו תן סבבה,

שיש, בכלל הוא אומר שאין.

אחר כך הוא אומר שהבנים שלחו, שזה נקרא כגופו. לא רשום, לא רשום. כתוב שכלב לקח, אבל לא רשום, זה כאילו מראים לו חלק מסרב.

לא מנוע לפני.

מה?

זה חלק מהגוף, כי הרי למה הכלב לקח את ה... לא יכול, נו.

חשב שזה אוכל. נו.

אבל לא אני חיברתי.

בגלל שהוא אמרנו יסוד, רק כשאני מחבר.

אומר הפני ישוע, תשובה, חידוש גדול.

כלב שלקח חררה, מה שאני חייב זה לא בגלל הגוף שלי שהזיק,

אלא התחדש פרשה,

שכמו שאני חייב על אש שלי,

גם אני חייב על הכלב מצד דין אש.

מה שאני חייב על האש, מה שהכלב עשה זה מדין אש.

לא מצד כלב שלי שהזיק סתם,

אלא מדין אש גם אני חייב עם הכלב שלי לקח. חידוש גדול.

אני הגיע, עבר לנו הזמן רבותיי, יש ארבעה, יש...

במשנה ארבעה אבות הזיקין, שור בור מבעה ואבער, אבער זה אש.

והתחדש שאש, אני חייב על מזיק של אש.

בא פני שוב ומחדש שאני חייב על מזיק של אש, לא רק אם אני הדלקתי, גם אם הכלב שלי הדליק אני חייב מצד אש. מלא.

מצד אש, ולא מצד סתם ממונו של איזי כלב,

אלא מצד ממון המזיק, אלא מצד דין אש.

זה חידוש גדול.

כן, אבל מצד אש, זה התחל... אם זה לא היה שורף...

אין מה, ודאי שאין מה לעשות. אין מה לדבר. אם לא שורף לו שום דבר. אנחנו מדברים, זה שרף. הנזק על איזשהו שרף.

אבל גם על התירוץ שלו על פני ישוע, רבותיי,

אנחנו התקשינו בדבריו,

קושייה עצומה.

יש גמרא בדף כב,

הגמרא שמה שואלת, למה בעל הכלב חייב על האש בכלל?

הרי האש זה לא ממון שלי.

ככה הגמרא שואלת בדף כב,

למה אני חייב על אש?

אבל הכלב זה ממון או אש. מה? הכלב זה ממון או אש. כן, שנייה, אז הגמרא שואלת על כלב שלקח חררה והדליק.

הרי האש שלו, הוא שרף באש.

האש לא ממון שלי.

היא לא ממון שלי, של בעל הכלב. למה בעל הכלב חייב? מה עשה את השריפה פה? האש, הגחלת.

זה לא ממון שלי, האש, רק הכלב ממון שלי, לא האש.

הגמרא אומרת שאני חייב רק על מקום הגחלת, איפה שהוא שם את זה.

כי זה נקרא מעשה הכלב.

רק על זה אני חייב.

רואים, רבותיי, שזה לא חיוב של אש, כי אם זה חיוב של אש, לא קשור בכלל למקום מגחלת.

על הכל אני צריך להתחייב.

אז רואים לכאורה לא כמו הפני ישועה.

יש עוד אריכות בזה, רבותיי, אבל הזמן כבר עבר לנו מזמן.

אנחנו נסיים בזה, רבותיי.

ויש לנו עשרה פה להגיד קדיש. רבי חנניה בן הקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל.