חטא משה ואהרון אינו בלבוש | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

ויאמר אדוני אל משה ואל אהרן יען אשר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה לארץ אשר נתתי להם.

מסיפור המעשה בתורה לא נתברר לנו מהו החטא

כי לא נתפרש שם חטאם.

והנה בהרבה מדרשים בפירושי הראשונים זיכרונם לברכה נתבהר

שהחטא היה בזה ששינו מאשר ציווה השם.

הקדוש ברוך הוא אמר להם ודיברתם אל הסלע ונתן מימיו

ומשה הרים את ידו ויחד את הסלע.

טעו וסברו שגם הפעם יוציא הסלע מים על ידי הקהת המטה עליו

כפי אשר היה ברפידים

שאמר אדוני למשה והקית בצור

ושמה הוא לא אמר לו ודיברתם.

והרשב״ם מבהל כי משה תאה במה שאמר לו הקדוש ברוך הוא קח את המטה

ולא האמין שבדיבורו עם הסלע יוצאים ממנו מים אלא בהקהת מטה כמו שעשה ברפידים

ואף על פי כן נחנש

שהקדוש ברוך הוא מדגדג עם הצדיקים.

וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא יען לא האמנתם בי להקדישני על ידי דיבורכם אל הסלע

הרי שמפרש הרשב״ם כדעת הרבה ראשונים וכפי שמובא במדרש

שהחטאם היה במה שטעו וחטא של שוגגו

ולכן נענשו שהקדוש ברוך הוא מדגדג עם הצדיקים.

אבל יש להבין לחקור

איך זה נענשו כל כך קשה בשל חטא של טעות ושגגה

כי חשבו שגם הפעם נצטוו להקות על הסלע כפי מה שהיה ברפידים.

ועוד במה שנמצא בהם עוון

אשר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל.

האם לא היה נס ופלא שיצאו מהם לסלע על ידי הכאת משה על הסלע?

והאם לא היה בזה קידוש שם שמיים?

והנה על יסוד הביאור של הרשב״ם ומדרשי החכמים זיכרונם לברכה

נראה לאמור

כי גם לחטא בשוגג יש מקום ושורש

בנפש האדם

וחלק מהם יזידו

כי אלמלא כן לא היה אדם נכשל בחטא גם בשוגג.

ולכן כששגגו משה ואהרון וטעו בחושבם שהוצאת המים צריכה להיות על ידי הכאה על הסלע במטה

הנה היה לטעות זו מקום ושורש בנפשם ונשמתם.

היה מקום

בשורש בנפשם ונשמתם

ומתוכה נבעה ויצאה הטעות

וזה כי האדם היותר גדול והקדוש

כל זמן שהוא מלובש בחומר אי אפשר לא להזדכך להיות כולו זך ומזוקק

נקי ונוקה ומתוקן מכל המגרעות הטבעיות הנמשכות אל חומר האדם.

וזאת הטבעיות

באיזה מידה שתהיה, עד כמה שתתחלק

נמצאת היא בכל אדם שולטת בו ופועלת עליו

כך הוא גם בכוחות האדם

עד כמה שיעדן האדם ויזכך את עצמו מכל מקום

חיים בכוחותיו הטבעיים ופועלים ממעליו.

ואפילו האדם

הכי גדול,

כל זמן שהוא בחומרו אי אפשר לא להזדכך כולו לנקות מהטבעיות שלו

שלא תשלוט עליו כלל.

והיות שאדם בטבעיותו וחושיו רגיל לראות ולהרגיש

את הדבר המוחשי והמעשי

לכוח יותר מועיד,

ממילא יש

אשר שגם הדבר הנעשה בדרך נס

ירגיש בנפשו כי זה יעלה ביותר נקל כשישמש לזה כוח של מעשי ופעולה גשמית.

ואפילו שבאמת לא יקטן הנס והפלא

כשיצאו מים על ידי הכאה מכפי שיצאו על ידי דיבור.

בכל זאת נוטה האדם להרגיש

שבהכאת המטה על הסלע נקל יותר כשיצאו מים,

שבזרע הוא איזה דבר ממשי, פעולת ההכאה.

מה שאין כן בדיבור אל הסלע אשר אין זרע, עניין רוחני. זאת אומרת,

גם האדם הגדול ביותר והקדוש ביותר

עדיין מקושר לחומר ולטימיון.

יש השפעת מה אפילו דקה מן הדקה אצל צדיקים כאלה, שעדיין המאמץ וההשתדלות הפיזית היא יותר נרגשת

מאשר הרוחנית גרידה.

ואז כאילו אם אני אתן,

אז זה כאילו נותן יותר כוח להפעיל את הנס.

זה החטא שהם חטאו.

כי לפי ערכם ורום מעלתם, הראוי שאצלם תהיה האמונה בשם בהירה וברורה כל כך, שלא יימשכו אחרי כוח טבעי בכלל.

הכרתם בכוחו ומציאותו של הקדוש ברוך הוא הייתה צריכה להיות די חזקה ותקיפה אצלם,

עד שמידת מה מטבע האדם לא היה צריך להיות בכוחו להפריעם ולהטעותם.

לחשוב שבהקת המטה על הסלע עץ הוא מים,

ולא על ידי דיבור.

וכיוון שהם נמשכו אחרי כוח הטבעי הזה וטעו,

הרי נמצא בהם חסרון בבהירות האמונה האמיתית.

לדעת ולהרגיש שאין דבר העומד בפני רציונו ויכולתו של הקדוש ברוך הוא.

ולכן אמר להם השם, יען לא האמנתם בי.

זאת אומרת, זה פגם קטן, קטן באמונה.

מה? בוא נגיד אנחנו.

אתה אל תגיד כלום.

ומכיוון שטבע האדם כך הוא,

להרגיש את הדבר המוחשי

ליותר מועיל ויותר פעיל.

ומילא נגרע ונעדר על ידי זה מידת קדושת השם, כי אז קידוש השם נתמעט.

כי כשייראה הנס של הוצאת מים מן הסלע שבא מהכאה,

אינו מורגש אצלו כל כך הנס ואינו מעורר בו כל כך מידת התפעלות,

כפי שהיה פועל עליו ברוטות המים, יוצאים מן הסלע על ידי דיבור לבד.

ואפילו שבאמת לא יקל ולא יקטן על ידי זה הנס, אפילו כי אם לא נימה,

מכל מקום כך מוטבע בחושיו והרגשיו,

שמרגיש יותר את הנס שהוא בא בלי כוח גשמי כלל,

מכיוון שמקווה על הסלע נחסך על ידי זה מידת קדושת השם.

זאת אומרת, מה הסלע שאינו שומע

שמע למשה?

אז מי ששומע, ודאי שצריך לשמוע על משה.

ומה הסלע

שאין לו שכר ועונש,

שומע למשה?

אז מי שיש לו שכר ועונש,

ודאי שצריך לשמוע על משה.

אז זה רק מדיבור.

ולכן נאמר, יען לא האמנתם בי להקדישני לעני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ.

יא בבא ביי.

אולם הרמב״ן,

זיכרונו לברכה, שכל דבריו אמת, כמו שידוע על המחומי הישראלי, נגלה לנו בזה סוד גדול

בפירושו שעל התורה ואלו דבריו.

בראשונה אמר לו,

הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב.

שזהו, כבוד השם,

האש האוכלת בראש ההר.

ובעבור כן,

לא הכו אלא פעם אחת ויצאו מים רבים.

אבל כאן,

לא פרש לא כן, שם האומן לא הכית בצור.

פה לא פרש לא כן.

והסכימו שניהם להכות בצור פעמיים.

והנה חטא,

אלא זה חטא.

על כן אמר לו, לא האמנתם בי

לשום אמונה בשמי,

ובאמונה יעשה נס.

ונאמר, מריתם פיהי,

כי אם הראו את רוח קודשו הנקרא בכל מקום פיהי,

פיה שבעיני החטא מוזכר ומפורש בה כתוב.

זאת אומרת, שם הם יקו בצור פעם אחת,

ופה כשלא יצאו פעם ראשונה רק זילוף קטן, הם נתנו מכה פעם שנייה.

והנה אפשר, הרמב״ן כותב במקומות שונים שלא ידחקו

על שורשי דבריו

כדי למצוא ביאורים.

ככה הוא אומר.

בהרבה מקומות הרמב״ן, אל תדחקו על שורשי הדברים שלי כדי למצוא ביאורים.

אבל בזה דומה לי שיש להבין דעת קודשו.

אין דעתו כדעת הרשב״ם, שאמרנו קודם, שהם טעו והיכו על הסלע במקום שאין לו לדבר על הסלע.

כי באמת כאשר אמר השם למשה, קח את המטה,

רצונו היה שיכו על הסלע, כפי שאמר ברפידים.

בעוד שהיו צריכים גם לדבר אליו,

כמו שאמר ודיברתם אליו.

ובשניים אלה, גם בדיבור וגם בהכאה, הם השתמשו.

אלא שהחטא הוא בדבר אחר,

והעניין יותר עמוק.

בראשונה, כשאמר השם למשה והיכית בצור,

נאמר גם כן, הנני עומד לפניך שם,

שהתקרב הקדוש ברוך הוא לאותו מקום ואישרה שכינתו שמה.

ואז הרגיש משה

שהנס נעשה על ידי השתרית השכינה וגילוי כבוד מציאותו יתברך שם.

ומה שנדרש ממנו להכות בצור, אין זאת כי הוא מעשה הכאה שאינו פועל בעצם הנס.

כי הנס יעשה על ידי כוח השכינה לבד.

ולכן לא יקל לה פעם אחת ולא יותר.

אבל כאן, שלא נאמר להם, הנני עומד לפניך שם על הצור,

ולא צמצם הקדוש ברוך הוא שכינתו במקום הזה.

והנס היה צריך להיעשות על ידי מציאות השם הממלאה את חלל העולמות דלית אתר פנוי מניהם.

הרגישו וסברו שגם פעולתם צריכה להיות שונה מברפידים,

וגם הם צריכים לפעול בעצם הנס,

וממילא הכו שתי הכאות.

ובוודאי לא במחשבה תחילה עשו זאת.

שלא ייתכן לומר שבשביל שלא אמר להם השם, הנני עומד לפניך שם,

שתתקרב השכינה למקום עצור.

חשבו שלא תועיל הפעם, הבעה אחת, הכאה אחת.

שלא תועיל הפעם, הכאה אחת. אלא שיש להכות שתי פעמים.

אלא מכיוון שהרגישו שהפעם צריכים לפעול בעצם בנס, על כן נחשבו יותר את פעולתם, וממילא יצא הכאה שנייה.

ואף על גם שהכאה השנייה הייתה מבלי מחשבה תחילה,

זאת אומרת, לא היה מתוכנן שהם באמת סוברים ככה.

בכל זאת, כתב הרמב״ן, הסכימו שניהם.

זאת אומרת, לרחמנה גלי כוחות נפש האדם גלויים לפניו,

ויודע הסיבה שהניעה אותם להכות פעמיים,

משום שברפידים שהייתה התקרבות השכינה למקום הצורי, ראש הנסיע עשה על ידה אותה המציאות של כוח השם במקום הזה,

אבל כאן שהשכינה לא התקרבה למקום הזה,

הם חשו והרגישו שנדרשת גם מצידם איזה פעולה והכו פעמיים.

אבל, לפי האמת, אומר הרמב״ם, לא כן הוא, כי באמונה יעשה הנס.

כפי מידת ההתדבקות של האדם,

של מציאות השם בהתחברות לשכינה,

כפי מידת ההתדבקות של האדם אל מציאות השם וההתחברות לשכינה,

שהיא ממלאת את כל העולמות, יעשה הנס.

ואין צריך שהשכינה תצטמצם במקום ההוא כדי שיעשה נס, אלא על ידי האמונה בשם,

בהתדבקות הנכונה במציאות השם,

יוכל אדם להתרומם ולפעול שיעשה נס.

הידיעה הזו במילואה חסרה להם.

ועל כן באה להם הרגשה כי נדרשת גם מצידם איזו פעולה להועיל בעצם הנס, ובזה חטאו.

על זה אמר להם, יען לא האמנתם בי,

שהם לפי גודל מעטם של מקומתם הייתה צריכה להיות להם ערה הידיעה הזאת.

וכן גם חסרה על ידי זה מידת קדושת השם לעיני בין ישראל,

שבראותם חשוב מעשה הקאנה, הסירה על ידי דת ההתפעלות והכרה.

בעצם אני אזכח, נראה דעת הרמב״ן בזה.

אז הרמב״ן אומר שהם חילקו בין רפידים לפה, ששם השכינה הייתה קרובה, ופה הייתה כביכול רחוקה, אז ממילא פה הם הרגישו שהם צריכים לעשות טיפה יותר השתגלות, ולכן

פה הם פספסו את הכל. והנה יש לראות מזה,

אם על דעת מדרשי החכמים, זכרונם לך, בראשונים, כמו הרשב״ם, או על דעת הרמב״ן,

לפי היסוד הגדול שהוא מגלה לנו,

מה נכבד ורב

הוא עניין קדושת השם.

שהקדוש ברוך הוא יתחשב ודקדק כל כך עם משה ואהרון במה שנוגע לקידוש שם שמיים.

מאחר שהיה בידם להשפיע ולפעול שיתקדש שם שמיים יותר, ולא הועילו בזה,

היה עונשם מר וקשה,

שנענשו לבלי לבוא לארץ ישראל,

שהיא משאת נפשם ותקוות חייהם במשך העת נדודיהם במדבר.

אולם,

אחר הטעמים והבאורים השונים בעניין החטא של משה ואהרון,

נתעוררה אצלי פליאה עצובה.

מדוע ולמה סתמה התורה עצמה את עניין החטא ולא פרשה כלל מה היה החטא?

ובמה הם חטאו?

כל המאורע וסיפור המעשה מובא בתורה אך ברמז,

ולא נתפרש בתורה על דבר מהות החטא

שעליו נענשו כה קשה.

ושמא נאמר שאך מפני קוצר מושגנו בעניות דעתנו לא נוכל לעמוד על סוף עניין החטא,

ולכן הוא נסתם מאיתנו.

הלא ראים אנו כי גם חכמים זיכרונם ורוחב הראשונים יתלבטו בזה,

ויגעו למצוא פשר לדבר הביאור.

כי אין זה מוצאים אנו בכמה מקומות שהתורה נמנעה עד מלפרש את הדברים,

והם יישארו סתומים לפנינו.

זה פלא.

מדוע? תסתום. התורה מפרש לנו את אלה העניינים בהיר היטב,

ואך ברמזים יאמרו.

אין לומר שהתורה נכתבה וניתנה באופן כזה, שהרי רואים אנו בכמה סיפורי התורה ועניינים שונים שנכתבו בה מפורשים ומבוררים לצורכם.

אבל באמת הקושייה אינה חמורה כל כך, שהרי כל התורה כולה עם הסיפורים והעניינים המובאים בהם,

הם אך לבוש מעניינים יותר נעלים, יותר נישאים.

נמצא בספרים הקדושים שהתורה מסוררת לנו בעולם הזה היא כהבל נחשבת לגבי התורה שעתידה להיות בימות המשיח.

ויש שאומרים שהיא כקליפה שיש בה טעם,

משייך כלבוש,

ועוד נמצא בספרים הקדושים כי התורה הקדושה בעצמה כתובה באש שחורה לגבי לבנה.

העניין בזה הוא כי התורה נתחברה מהאורות העליונים האלוהים.

גם נמצא שכל אותיות התורה הן שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

ראינו כי באמת כל שורשי הבריאה והכוחות הנמצאים בה,

נמצאים הם בתורה בשורשיו, ואלה הכוחות ואלה האורות משתלשלים,

משתלשלו מדרגה אחר מדרגה, מדרגה אחר מדרגה,

עד שמגיעים לעולמנו אנו בדמות אלה העניינים והכוחות שאנחנו רואים ומוצאים לפנינו.

והם מצטיירים בכתב, באלה הסיפורים שבתורה, בצורת אותיות אלה.

ואם כן לא ייפלא לנו כל כך,

כשרואים אנו בתורה סיפורים מקוצרים ונכתבים רק ברמז, יען כי אף שפה

בלבוש התורה היה ראוי ואפשר שהדבר יפורש ובוהר ביותר ביאור.

אבל בשורשי העולמות והאורות העליונים שמהם משתלשלות אותיות התורה לא נמצא עוד אורות

כדי שיוכל הדבר לבוא אלינו בכתב ביתר אריכות.

אולם בכל זה עדיין לא נייחלן.

עדיין התירוץ הזה לא נייחלן ועדיין לא תישב על הלב.

מדוע יחסרו האותיות דווקא בין העניינים?

למה האורות שיורדים מלמעלה ונכתבים בצורת אותיות למטה חסרים במקרים מסוימים האלה מלבאר יותר?

אבל באמת אי אפשר שעניינים כאלה יפורשו ויבוהרו בתורה מפורש.

התורה בפשטותה היא אך כלבוש לגבי העניינים הגבוהים

שגופי התורה תלויים בהם,

אך גופי התורה בעצמם לא נתגלו בלבוש.

עניינים כאלה כמו החטא

של משה ואהרון במי מריבה,

אין להם מקום בלבוש לתורה.

כי בין לפי דעת הראשונים זכרונו לך, בין על פי הסוד הגדול של הרמב״ן

לא היה חטאה ממש מעשה ההקהה.

אלא עיקר עניין החטא הוא על פי סטרי עמקי נפש האדם.

ועניינים אלה הם מגופי תורה שאינם נכנסים בלבוש.

חטא במי מריבה אין לו כל לבוש.

שאף אם היה כתוב בתורה למה לא דיברתם אל הסלע,

לא היה מתברר לנו על ידי זה יותר החטא בעצמו.

שהחטא לא היה בזה שהיה להם לדבר אל הסלע,

כמו שציווה השם,

והם יקרעו,

או שהיה להם להכות פעם אחת והם יקרעו פעמיים.

כי אם עצם החטא היה זה אשר הסם והגיע להם על ככה.

זאת אומרת, הגורם הפנים נפשי הרוחני,

שגרם להם זה החטא.

לא החטא זה התוצאה בפועל של דיבור או לא דיבור, רק כמה פעמיים או לא.

אלא שורש הדבר, ולזה אין מקום לבאר בתוך הלבוש של התורה.

ויש ללמוד מזה הרבה במה שנוגע לעניין קדושת שם השם.

עד היכן מגיע חומר הדין בזה?

אז לשים לב ולהתבונן ממה שעלה למשה ואהרון,

שמנעו באיזו מידה שהם לקדש עם השם במקום שהיה בידם להרבות כבוד השם.

העונש המר והקשה שהם קיבלו על ככה.

ואם

על אי קידוש השם כך,

ובקטנה כמו שאומרים שזה לא נרגש,

כך העונש, ולגדולים ביותר.

אז על חילול השם, על אחת כמה וכמה.

עד כמה יקשה ויתמצא עומק הדין בזה, בעולם הזה ובעולם הבא, ביום הגדול והנורא,

ועד היכן יגיע החשבון.

אבל אין רצוני לדבר עכשיו בנוגע לעניין חילול השם,

אלא מה שנוגע לקדושת כבודו יתברך.

ברצוני להעיר ולעורר עד כמה שיש להזדמנות לשמר, לא לעבור חס ושלום, על שום אפשרות ויכולת של קידוש עם שמיים.

במקום שיש להשפיע ולפעול למען קידוש שמו יתברך,

יש להשתדל על זה ולא למנוע חס ושלום.

שימו לב לזה,

לעבוד את השם ולקדש את שמו יתברך בכל מה דאפשר,

כי אפילו הגדולים ביותר לא התנקו מ-0.000000 חלקיק של קידוש השם,

שיכול להתקדש,

ואפילו אצל אחד.

ג'מבורי בוריינטו.

רבי חנן ימואלה שאומר עכשיו זה לא נכון שלך.