והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
בהא אספסוף אשר בקרבו יתאבו תאווה
וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר.
הנה אנחנו קוראים בפרשיות הללו על מידת התאווה, הכבוד, קנאה.
העניינים נפלאים ומבהילים.
כי אם אמנם נכשל קורח במידת הקנאה,
כמו שאמרו זיכרונם לברכה, שנתקנא על נשיאותו של אליצופן בן עוזיאל,
אז מה הייתה הסיבה?
נתקנאה קנאה
על נשיאותו של אליצופן בן עוזיאל,
וגם זאת הטענה הלא אינה אלא לפי גודל דרגתו.
והמרגלים כי נכשלו במידת הכבוד,
כי אמרו לנפשם שבבואם לארץ לא יהיו הם הנשיאים כי הם אחרים,
ובזה יתמעט כבודם,
אז רואים קנאה ורואים כבוד. אצל מי?
גאוני קדושי עליון כמו קורח, כמו נשיאים.
וכאמור,
שהטענה אינה אלא לפי גובה דרגתם,
ואפילו הם לא חשו בזה שיש להם את הבעיה הזאת.
ומעתה,
איך אפוא שרים ומתגלגלים מזה מרחק כה גדול?
איך יכולים להידרדר ככה עד כדי מוות?
קורח גרם
לאלפי אנשים למות
בגלל קנאה שלו,
והמרגלים גרמו ל-600 אלף איש למות בגלל הכבוד שלהם.
איך?
עד להגיע שאמרו המרגלים,
כי חזק הוא ממנו,
כי חזק העם היושב בארץ ישראל, הענקים האלה,
כי חזק הוא ממנו.
וברש״י אומר, כביכול כלפי מעלה אמרו.
ואנחנו תמיד מורגלים לבאר
כי תאווה מעבירה את האדם
וגוררת אותו מאחת לאחת
עד שהוא בא לידי מינות.
ככה אנחנו מורגלים שהתאווה מביאה את האדם לידי מינות.
אבל אין זה בכלל עניין של גררה ואהבה,
אלא סוד הדבר כי בתאווה,
כי כבר הכל נגמר,
בתאווה גופה עצמה הוא כבר מין.
עצם זה שיש לו תאווה זה מינות.
כי בסוף יבוא למין. לא, כי זה מינות.
תכף תראה.
הם הדברים שכתב הרמחל,
זיכרונו לחיה עולם בא בספר דעת תבונות וזה לשונו.
אבל האדם הראשון נתפתה אחר התאווה והתשוקה שלו.
ואז חזר וחשב
סברות רעות כדי להקל על עצמו.
והרי זה כי אין מה שאמרו זיכרונם לברכה,
לא עבדו ישראל עבודה זרה,
אלא להתיר להם עריות.
ואמרו זיכרונם לברכה,
אדם הראשון מין היה.
אז אמרנו, מה אומר הרמחל? אבל האדם הראשון נתפתה אחר התאווה והתשוקה שלו.
ואז חזר וחשב סברות רעות
כדי להקל על עצמו.
והרי זה כי אין, כי אין מה שאמרו זיכרונם לברכה.
לא עבדו ישראל עבודה זרה בעגל,
אלא להתיר להם עריות בפרהסיה.
זאת אומרת, אם הם עושים עגל,
אז הם כביכול מה? כופרים.
אם עובדים עבודה זרה, נגמר.
אז מה זה עריות?
ואמרו זיכרונם לברכה, האדם הראשון מין היה.
לכאורה, מין התלה במין.
וכי מתוך איזה פיתוי שהוא של תאווה,
יוצא מזה כי חזר וחשב סברות רעות.
מטמיע.
לכאורה היה צריך להיות דבר בהיפוך,
שמסברות רעות
שייך לצאת פעולות התאווה,
ולא מפיתוי של תאווה תצא מחשבת עבודה זרה.
אבל הוא הדבר אשר דיברנו, וזה אמנם סוד גדול,
לראות מהי כזאת תאווה.
כי מינות
תהיה רק כפרט היוצא מתאווה.
תאווה זה הגופה של עצם הדבר,
והמינות זה תוצר שלו.
ועכשיו מובן כבר היטב היסוד שאמרו זיכרונם לברכה, לא עבדו ישראל עבודה זרה,
אלא להתיר להם עריות.
אז מה קדם?
התאווה.
כי לא עבדו עבודה זרה כדי להתיר להם עריות.
אז מי הביא לידי עבודה זרה?
התאווה.
ועכשיו מובן כבר היטב היסוד שאמרו זיכרונם לברכה.
כי עבודה זרה נתלה בתאווה.
והרמחל
כי מסמיך מאמר זיכרונם לברכה כי האדם הראשון מין היה למה שנאמר וכי תאווה הוא לעיניים
על העץ,
עץ הדעת.
זאת אומרת כי זה המקור לזה המאמר שאדם הראשון מין היה.
בגלל שזו תאווה לעיניים, התאווה התחילה וזה אומר שהוא היה מין.
רואים מזה בהיר כי תאווה היא הכולל
ומינות היא רק פרט
שבריבוי פרטים, עד כדי כך עמוק הוא סוד הדבר. אם יש תאווה לבן אדם,
יש בזה מינות כבר.
על התאווה של נוח איש צדיק,
איש צדיק שמחיד עליו השם.
נאמר ויחלנו דרשו ריבותינו זיכרונו לברכה
נתחלל ונעשה חולין.
התורה צובחת עליו ארבע עשרה פעמים ואי.
ואמרו חכמים זיכרונו לברכה מביאים שכשהלך לטה את הכרם
פגע בו שד, שדה.
ואמר לו שותפי עמך
הזדהר בך דלא תעול לחלקי
תסגור שם את הדלת
לא תהיו שם. לא משנה, שותפי עמך
איש דהר בך דלא תעול לחלקי.
נוח מזהיר אותו.
לא, שד מזהיר אותו. אתה שותף שלי, אני אהיה שותף שלך, תיזהר בי. תבוא אליי. שלא תעלה לחלקי. הוא בא. מזה שאתה עכשיו עושה יין, כרם,
הלו,
אתה תגיע הלילה, אנחנו נהיה שותפים עכשיו.
שערורייה כזאת מתהפכת
על תאווה של נוח הצדיק.
איזה תאווה?
איזה תאווה? מה הוא עשה?
הוא רצה ליישב את העולם.
הוא ירד, הוא מתחיל ביישוב העולם.
כן, אבל למה זה הדבר הראשון שהתחלת איתו?
ולהגיע איתו להשגות, אמת זה דעת. כן, ברור שהוא התכוון גם לכוונות טובות ולהשיג אחר כך כן, אבל בעיטה
כרם.
ישר כרם.
שורות סדורות סדורות, אומר הרמב״ן.
גם האתם הראשון נפל בכרם.
בקיצור, אז מה יוצא?
יוצא שבבחינה איפה אתה רץ מהר, כמו שרו מהר מן הדרך.
הנטייה איך אתה, אתה ממהר הביתה או אתה לא ממהר?
אתה ממהר בית כנסת או אתה לא ממהר?
הקטנות האלה אומרות בדיוק מי אתה.
איך אתה מתייחס לאוכל?
אתה מקדש את העניין ותסדר ותשים פה פפריקה, מדרימה ושמן זית וזית למעלה ועוד ככה פטרוזיליה,
ואם לא, אתה לא אוכל.
זאת אומרת, רואים איפה, ובמצוות אתה מסלסל ככה גם כן,
אומרת לה מנזל.
אז זאת אומרת, רואים איפה נטייה של הבן אדם?
בתנועות הקטנטנות האלה.
זה כבר תנועות שרואים.
אצלהם זה בפנים, בפנים, בפנים, שהם בעצמם לא מרגישים.
אז שערורייה כזאת של תאווה של נועה צדיק,
כי אנחנו לא יודעים כלל סוד התאווה.
אפילו חוט השערה של התאווה.
ועד כדי כך, עד שגם תאווה של נועה צדיק,
וכבר אין בכוח לשאת אותה, ותראו מה יצא מזה.
אז מה, צריך לעבוד את השם בלי תאווה, לא?
בטח, תאווה לשם. עכשיו אני תאהב להתפלל. זה, כן, בשביל זה ניתנה תאווה.
בדיוק, בשביל זה ניתנה תאווה.
אז כל דבר, תהיה לו איזה נגיעה. לא הבנת, כל המידות ניתנו להשתמש ככלים לעבודת הבורא.
ואתה משתמש ככלים? אבל אם אתה לוקח את זה לטובת הגוף,
זה עבודה זרה, זה אמינות.
במקום לעבוד את השם עם אותם כוחות, אתה עובד את הגוף.
לא יהיה בך אל זר.
לא יהיה בך אל זר.
זה יצר הרע שאתה עובד אותו.
כשהוא אומר לך, כן, לוגמה, קצת,
רק שחתה.
שחתה.
שחתה. כן,
זהו, הוא שחט אותך ככה.
מצינו אצל שמשון,
נזיר אלוהים,
ושופט ישראל משען
הגיע לו עונש נורא בנקירת עיניו.
בכל הפרטים שתלווה עם זה,
ומבאר הרדק בשופטים י״ג.
ויש לתמוה,
האך מי שציווה עליו הבורא יתברך להיות קדושתו מן הבטן.
איך הוא נטמא בבנות הפלישתים?
ונראה בזה כי הנשים אשר לקח גייר אותן
בהושיבן לדת ישראל.
כי חלילה משופט ישראל ומושיען נתחתן בפלישתים.
ולא נמצא בכתוב שנענש על זה.
וכן אמר הכתוב כי מי אדוני היא.
כלומר לקחת אישה מבנות פלישתים מי אדוני הייתה.
ורצון השם יתברך היה בזה.
אבל עונש נקירת עיניו, לפי שאמר,
ותישר בעיני שמשון.
אה, בעיני הגוף שמשון.
ואמר אותה קח לי כי היא ישרה בעיניי.
ידמה כי חשק בה לי יופייה.
והנה הפסיד כוונתו הראשונה הטובה
בכוונתו הגופנית הבהמית אשר התערבה בה.
ולפיכך נענש ונקרו פלישתים את עיניו מידה כנגד מידה.
וחכמים זכרנו לך אמרו כן.
אף על גב שכתוב כי מאדוני היא.
כי אזל מהה בתרישרו תעזר.
כי על כל פנים הוא הלך אחר העיניים שלו.
וזה התיקון של האדם הראשון שהלך אחר העיניו.
כי הוא הרי באחד מאיבריו מהאדם הראשון.
זה כמו במצוות ייבום. אדם צריך לייבא בשביל להקים זרע לאחיו.
והוא בא בשביל התאווה, בשביל לקחת את אחות אשתו,
את אשת האחיו.
זה עבירה.
אתה מבין?
מה נורא הדבר
הלו מעשיו היו בהיתר גמור.
כי גייר אותם.
ולא נזכר במעשיו שום עניין של תאווה, חלילה.
כי אם רק
כי היא ישרה בעיניי.
הלו אין לנו ודאי מושג מה בטענה. מה יש פה טענה?
אז הוא נהנה קצת. אז הוא... לא, זו קצת תאווה, קצת משהו. עכשיו ההיא תהיה גם יפה, לא רק... אלא כל הטענה עליו הייתה כי רק לפי גודל
ערכו וקדושתו כי עזל בתר ישרו תעזלו.
כשהוא הלך, הוא הלך אחרי שהיא ישרה בעיניו.
היה פה התערבות גופנית,
ודקדקו אצל גאוני וגדולי ישראל במשך כל הדורות בקטנה של הקטנה.
זה מה שנקרא מדקדקין כחוט הסערה.
ועל כזאת קיבל כבר עונש רע ומר כזה.
ועם כל זה שסימאו את עיניו, השם נתנו את הכוח והיכולת לנקום בפלישתים ולהפיל עליהם את כל הארמון שמאמן.
זה הדק.
זהו הסוד הגדול והנורא בסוד התאווה. כי משהו, אפילו כחוט הסערה של תאווה,
כבר שקול כנגד הכל. כבר אי אפשר להתנקות ממנה.
האם אין הדברים נוראים?
עכשיו תשמעו.
באספסוף אשר בקרבו
התאווה תאווה. אז מדובר על הערב רב, על אספסוף.
כתב הרמב״ן, זיכרונו לברכה,
שלא היה להם חסרון בדבר.
לא היה חסר להם את זה.
כי היה למד
טעמים מה שרצו, לשובע, והיו עושים מטעמים שונים בטעם חשוב מאוד, כאשר יספר.
אבל המשילו בנפשותם תאווה רעה
כמתאווים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים.
נתנו שימשול בנפשם תאווה רעה
כמו אדם חולה,
כשאדם חולה, אומר הרמב״ם,
מתאווה לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים.
יש ילדים, נגיד, חסר להם סיד,
אתה רואה הם מגרדים את הקיר והאוכלים כשהם קטנים.
יש כל מיני דברים.
זאת אומרת, אדם כשהוא חולה יכול לאכול גם דברים שהם
באושים
בגלל החולי.
זה מבהיל באמת במה היה שם רצונם.
הלוא לא היה חסרון ממשי בדבר, כי הכל טעמו במן.
אלא שרצו להיות להם גם קישואים ובצנים,
אומה כצעקתה הגדולה,
עד שהתורה הקדושה קראה כבר אל המקום בשם קברות התאווה,
עד כדי כך אין לערוך מה האבדון הנורא בתאווה, זוטריתה כזו,
בתאווה של דור המדבר.
ויש אומרים שהחטא שלהם היה בלתי אלא מן עינינו.
אנחנו רוצים לראות צורת האוכל.
תן לי לראות גויה ואבוקדו, בננה, זה.
מה, אני אוכל גרגירים כמו כוסברה?
גרגירים של כוסברה קטנים כאלה עם טעם, אתה מבין, שלא נותן לראות את הסלסלה.
ואל מה הם מתאבים? אל קישואים ובצנים.
אמנם כן, גם בתאווה כלשהו כזאת זה מינות
וזה פרט.
אמינות זה רק פרט בקבר העמוק הזה של התאווה.
וזה מקיף בור עמוקה ושוחה, ומי ייעלם ממנה?
יכול אדם לראות את זה בעצמו.
כי על כל פסיעה ופסיעה אדם נסבך באיזה רצון ותאווה.
וברגע שהוא נסבך באיזה רצון ותאווה, נגיד סיגריה, באמצע סיגריה,
או באמצע נס קפה בבוקר.
הלא נאבד כל קשר איתו.
אי אפשר לתקשר איתו.
הוא לא בקליטה עכשיו.
אין כל יכולת להתדבר איתו ולהפריש אותו ממנה.
גם כשתוכיח אותו ותגיד לו, האי תוכן?
מה מקום בשכל ובחוכמה יש לרצונך? תגיד לי, בוא תסביר לי מה ההגיון שאתה מעשן.
האם אינך מאמין גם בשכר ועונש?
אתמול פסק אחד שמי שמעשן פסול לעדות.
הוא עובר על איסור דאורייתו ונשמרתם מאוד נפשותיכם במזיד.
האם אינך מאמין כי יש בורא העולם שמשגיח על הכול? איך אתה עושה דבר כזה?
ועל כולם
הוא לא ישיב לך כלום, רק דבר אחד.
לא אכפת לי.
תרם אחד חיי. ואיך זה עובדים כל מחשבה וחשבון?
וזה סוד הגדול,
כי נגד התאווה הכל עין.
הכל עין.
אתם זוכרים את ההלוואי?
הלוואי?
שיהיה
מורה בשר ודם
כרבי, כמורה שמיים.
מה זה?
בן אדם אומר, מה קורה בכלל? מסתדר, אני יכול לעבור עבירה, אין בעיה.
נכנס, סוגר את הדלת, מכבה את האור,
אין בעיה.
אבל אם הוא שומע, יש ראוש.
טוז ומחלון בחוץ.
מה קרה?
זה לא משנה איזה קומה, זה חמישי זמן. מה קרה? מה קרה?
מה קרה?
בא בן אדם בעל תאווה כמוהו, כמוהו, לא צדיק, כמוהו,
כמוהו.
מה אתה פועל?
ככה זה.
כשיש תאווה, אדם לא רואה לנכחוש שום דבר.
שום דבר.
עד שגם מינות, מינות איננה כי אם פרט בתאווה.
אז כשבן אדם לא יכול לגדור את עצמו, הוא מין.
זה מינות.
דה מינות משכה.
חכמים אמרו שמינות זה מושך, מושך.
זה כאילו, אתה לא נשלט, זה מושך. מה זה מינות?
מה הפירוש? כפירה.
מה זה מין? איזה מילה זאת?
מין ויאביגורוס.
שכאילו הוא חולק על השם?
כן.
זה כאילו אין אלוקים לנגד העיניו.
יש ברמב״ם הסבר מינים ואפיקורסים.
עיין שם.
בכל אופן, לפי המובן שלנו כאן,
מין
זה כופר שלא רואה בעיניו את הקדוש ברוך הוא, אפילו שהשם נכחו בשעה שהטאווה מולו,
אין אף אחד לנגד העיניו.
זה לא, זה בפנים, כמו שאומרים.
לא בפנים, הוא לא רואה את השם. הוא לא צריך לראות, הוא יודע שהשם מסתכל עליו. יש בעיה באמונה אם הוא לא רואה את השם. כן, זה מה שנאמר.
מפה רואים, רבותיי,
שתאווה,
גם בדברים הקטנים,
זה דבר חמור ביותר.
לכן, אדם שעומד על פרישות,
להפריש את עצמו, להיות נזיר, כמו שאמרנו בשיעורים האחרונים,
להתנזר מתאוות העולם.
אפילו להרגיל את עצמו מדי פעם לעשות הפסקות בדברים. עד שאמרו החכמים, שאם יש לך סעודה שהיא נעתך,
משוך ידך הימנה.
עכשיו אתה, יש לך צלחת,
ואתה אוכל, תשאיר שתי כפיות.
אדם רוצה לגרד את זה, עושה ככה,
ועוד לוקח את הפיתה ומורח מכאן ומכאן, ולא משאיר שום דבר.
בסוף הוא עוד כמה מקרים.
כן.
לא, אז דורגל, אלה שמזומן, שאין להם הרבה דקות.
אם אתה מושך את ידך מסעודה שהיא נעתך, ואתה מניע אותה, זה שווה ליום תענית שלם צום.
אני לפעמים משאיר אותה ככה חמה, יושב,
אחר כך קם.
חכה, מסתיקה עליה כמה דקות.
לפעמים כשאני רואה שזה ארדון, אני עצבני וכאלה,
אני אשב בקו. אז יש לי עצה בשבילך, אם בא לך חשק לעשן סיגריה אחרי שהפסקת לעשן,
אז מה אתה עושה?
אתה מדליק אותה,
שם אותה מולך, מסתכל עליה ואומר לה תצטרפי.
למה?
למה אני צריך לסרב את הרביעה הזאת?
בשביל מה?
איך הוא אמר לו?
איזהר, זה לא תעול לחלקי.
תיזהר, אתה מתחבר אליי. אה, לא, לא, לא.
שמעתי על הרביעות, את העץ כותב במלח ונוציאה את הראשון, כמובן, שבהסבירת אותנו.
יש כל מיני עצות, כן.
אני מייעץ למי שבאמת לא יכול בלי סיגריות,
לעשן אותן הפוך.
רביעי חנין יאמר לכאן,
ויאמר עכשיו קדוש בראש וקד ישראל אפילו תעשו את שנאמר לך וסימש את זה ירדים.