שאלה שבועית עולמית: הרב שאול שטראוס - פרשת נצבים וילך

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ערב טוב, שאלת השבוע, הנושא, השמן נשפך,

על מה חייב השף?

אני אוסיף כמה מילים וזה יעשה את השאלה הרבה יותר מורכבת.

ראובן עובד כשף

טבח במלון יוקרתי.

יום אחד לאחר שגמר את מלאכת טיגון השניצלים לארוחת צהריים,

הניח את המחבט הגדול לעבור השמן, שהיה גם רותח,

על עדן החלון של המטבח.

הוא לא התחשב ברוח שנשבה באותו זמן בחוץ,

רוח רגילה.

ואכן, לאחר כמה דקות פיתתה הרוח את המחבט

והשמן נשפך מן המחבט למטה,

פגע ביצחק

שיצא באותו רגע מפתח צדדי בבית המלון.

גרם לו לכביעה קשה וגם טינף את בגדיו.

שני נזקים, גם כביעה וגם לכלוך הבגדים.

אך בכך לא תמו עלילות השמן.

לאחר שיצחק עזב את המקום בחרי אף

להחליף את בגדיו,

פרץ מן המלון ילד קטן,

החליק על השמן וכתוצאה מכך נזקק

לטיפול רפואי,

גבס וכדומה.

גם בגדיו התלכלכו באופן שהיה צורך לזורקם.

יצחק ואבי הילד תובעים את השף על נזקיהם.

השאלות שלנו הן בעצם ארבעה שאלות.

שאלה ראשונה, האם הוא צריך לשלם על הבגדים של יצחק?

שאלה שנייה, האם הוא צריך לשלם על הבגדים של הילד?

שאלה שלישית, האם הוא צריך לשלם על נזקי הגוף של יצחק?

הקביעה שנגרמה לו.

ושאלה רביעית, האם הוא צריך לשלם על נזקי הגוף של הילד שהוא נחבט,

היה צריך גבס וכולי וכולי.

יש לנו בעצם ארבע שאלות.

השאלה היא מורכבת מאוד.

נשמע את דעתכם, מה אתם אומרים,

על ארבעת השאלות. נתחיל מהשאלה הראשונה.

האם צריך,

האם

ראובן צריך לשלם עבור הנזקים שנגרמו לבגדים של יצחק והילד?

נתחיל עם שניהם ביחד.

מה אתם אומרים?

אם זה במקום שהיה שייך שהרוח תזיז את זה, אז מסתבט?

אז ההיגיון אומר ש... מדובר ברוח מצויה. מדובר ברוח מצויה.

רוח מצויה.

הוא ידע,

שיש רוח מצויה בכלל? הדגשתי, הוא לא התחשב ברוח שנשבה באותו הזמן בחוץ.

היה רוח. היה רוח.

אם יש רוח, באותו זמן אתה יודע שיש רוח.

אתה פותח את החלון, עושים את המחבת,

אתה רואה שיש רוח.

הוא לא היה צריך לשים את זה בחלון בכלל.

נכון.

אולי נתחיל מנקודה ראשונה.

אסור היה לו לשים את זה בחלון. נכון, גמרנו. עכשיו,

קרה מה שקרה, האם צריך לשלם ועל מה צריך לשלם. צריך לשלם על שניהם.

מה זה שניהם? ארבעתם. גם על הגוף?

על ארבעתם. כן. אתה טוען צריך לשלם גם על הבגדים של יצחק,

גם על הבגדים של הילד,

גם על הקביעה של יצחק וגם על הגבס של הילד.

יש עוד תשובות אולי?

דרך אגב, שומעים קודם כל על הנזק הגבוה ביותר, שזה נזק הגוף, ורק אחרי זה...

תראה, דין פרוטה כדין מאה. אם הוא חייב על שני דברים, צריך לשלם על שני דברים.

אין פה קמלי בדירה במיניה. אין פה דבר כזה, כמו שאומרים,

אם אדם למשל עבר עבירה,

שחייבים על זה מיתה,

כן? חלילה בן אדם חילל שבת.

ובזמן חילול שבת הוא קרע בגדים של מישהו.

אז אנחנו אומרים שכיוון שהוא חייב מיתה,

אז הוא לא חייב לשלם עבור הבגד. למה? בגלל קמלי בדירה במיניה. תעמיד אותו, קמלי זה תעמיד,

תעמיד אותו בדבר הגדול יותר, בעונש הגדול יותר.

זה שייך כשמדברים על מיתה וממון, מיתה ומלקות או מלקות וממון. זאת אומרת, כשיש לי כמה סוגי עונשים,

אז אני אומר,

נותנים לו את העונש הכבד ומוותרים במירכאות על העונש הקל.

אבל כאן לא מדובר בעונש כבד ועונש קל. פה הכל זה כסף.

הכל זה כסף. אבל הכסף על ה... השאלה היא כמה כסף לשלם.

האם לשלם גם על הגוף,

גם על הבגדים, רק על הגוף או רק על הבגדים,

לילד, ליצחק, יש לנו כמה נידונים פה. הנזק של הגוף הוא הרבה יותר יקר,

כי פה יש עוד כמה דברים מעבר לנזק של הגוף,

עוגמת נפש, ואם הוא אחד שהוא עובד,

אז גם נזק וכן זה הדרך,

אז זה אין לזה... נכון, אבל... זה עוד כמה גורמים... אתה צודק, אתה צודק. כשיש נזק גוף,

יש כמה מרכיבים של נזק שצריכים לשלם עבורם.

אבל זה לא פותר לשלם עבור הבגד.

הבגד שלו הלך,

הייתה לו חליפה יפה,

חליפה עולה 500 שקל,

הוא תובע ממנו, תשלם לי 500 שקל.

מה זה נוגע לזה שהוא צריך לשלם על בית חולים,

על אובדן ימי עבודה,

על ריפוי, על כל הדברים? מה זה משנה?

יש אובדן כספי גם כן? תשלם לי את זה.

יש עוד? יש, כן? כן. אני חושב שעצם זה שהוא שם את זה על איפה שצריך לשלם, על איזה חלום כזה, כי בכל זאת, זה מה שגרם,

וכביכול,

איפה זה על הבגדים,

אני חושב שהוא כל צריך לשלם, כי אם לא, יכול להיות שזה לא יקורה לו. שהוא צריך לשלם על כל הדברים, כל הדברים. איפה בעצם השמן נשפה, בתוך התחום של המדבר או בחום של... החלון היה,

החלון פנה לכיוון הכניסה לבית מלון.

החלון של המטבח היה מעל הכניסה לבית מלון. למה אין בית מלון זה נשפה?

על הרחבה שלפני הבית מלון, איפה שאנשים נכנסים ויוצאים. כלומר, בתחום של בית חולון, אבל מחוץ למטבח. מחוץ לבניין, כן.

מה הסברה לחלק בין בגדים ל...

למה צריך לחלק בין בגדים לגוף?

אתה צודק, בגלל זה יש לנו את השיעור.

אני חושב שזה אומר את דעתכם, אבל.

יש לנו את הגמרא, נראה את הגמרא עוד מעט,

אני חושב שהכול יהיה... זה תלוי באיזה רשות זה נפל, רשות האחת, הוא רשות הערבים.

אם זה אבנון סגנון המסור. זה נקרא, יפה. אז זה נקרא,

לעניין זה, זה נקרא רשות הרבים,

בגלל, בגלל שזה מקום שאנשים נכנסים ויוצאים.

רשות הרבים לא נקבעה, תקשיב, רשות הרבים לא נקבעה לפי,

למי שייך השטח.

רשות הרבים נקבעה לפי השימוש של השטח.

ואם זה רחבת כניסה לבית מלון,

שזה עומד לשימוש הרבים באי בית המלון, יוצאי בית המלון, אז זה נקרא רשות הרבים.

מה שרשום כתב, אז למה...

לא משנה, זה לא משנה, אבל זה מקום שלכולם מותר להשתמש בזה.

יצחק יצא משם, הילד יצא משם,

באמת אתם צודקים.

במידה, הפתח הצדדי הזה הוא לא מיועד לשימוש האורחים בכלל,

אנחנו נראה שהדין יהיה שונה. איך הגיע הזאת?

מדובר פה על פתח כזה שלכולם מותר להשתמש.

אז השטח שליד הפתח הזה הוא שטח ציבורי לעניין זה,

ניכר רשות הרבים.

אבל למה לתבוע את השף? לתבוע את בית המלון.

אני לא מבין, אם העובד... הוא עובד בבית מלון, בסדר, אבל... רגע, אמנהל אמר לו לשים את ה... אמנהל אמר לו לשים את המחבת על החלון? אמנהל אמר לו לשים... באופן עקרוני, בן אדם שעובד במקום עבודה,

אם הוא גרם נזק, וזה נזק למישהו אחר,

אם הוא גרם נזק לבית מלון עצמו,

אז באמת הוא... אתה צודק. אתה מדבר על נקודה שנקרא אחריות פיקודית.

נכון. כן, כמו שאם חייל קטן עשה משהו לא בסדר,

אז גם המפקד עומד לדין על סוג הפקודות שהוא נתן.

אבל זה, זה לא יפטור את השף משום דבר. בוא נגיד שאנחנו נחייב את בעל בית המלון.

הבעל בית המלון יוכל לתבוע את השף את כל מה שהוא היה צריך לשלם.

אז בסופו של דבר,

השף ישלם את זה, כן?

מה שבעל בית המלון ישלם, הוא ישלם. למה? כי בעל בית המלון לא אמר לו לשים את זה על החלון.

אז אם השף גרם לבעל בית המלון נזק כתוצאה מזה שבעל בית המלון היה צריך לשלם ביטוח יותר גבוה, כי הביטוח של בית המלון היה צריך לשלם את זה, אז הוא תובע את השף.

אז בואו נגיע ישר לשף, שהוא בעצם זה שמשלם.

מה זמן הגמרא שפטור על הכינים?

מה? הגמרא אומרת, שוב לאדם חם ולא כינים.

משמע שאדם, משמע שאם דווקא הבהמה נוזכה, אבל אם הכלים נשברו כזה דבר כתוצאה מהכלים,

הוא יכול להיות פטור.

שור בלא אדם חמור ולא כלים. זה יהיה פטור. אם כתוצאה שבן אדם קיבל נזק מהכלים, לא יודע, מהשמן או מהכלים, פשוט ערבים,

כתוצאה מזה הוא יהיה פטור לכאורה.

אז אתה טוען שהוא יהיה פטור מהכל?

לא, דווקא כלים,

אבל משמע, תלוי למה מדמים את זה. כאילו, אם מדמים את זה, את השמן לכלי, אז אחורה יהיה פטור.

אבל אם אתה מדמה את זה שהאדם,

כאילו, עשה פה נזקי אדם, אז יכול להיות דין אחר שיהיה חייב.

אבל אם הוא נזוק משמע מהכלים,

כאילו מה... אני הייתי מעדיף, אם אתה רוצה לדבר על כלים,

אני רואה שהצצת כבר על הדפים,

אז אולי עדיף להתייחס לכלים, לבגדים של יצחק ושל הילד,

וזה נראה בעזרת השם בהמשך.

אולי הפוך.

הכלים שניזוקו, לא הכלים שהזיקו.

לא הכלים שהזיקו.

הכלים שניזוקו. כן, אבל אתה מלמד על הבגדים?

אני לא יודע.

בואו... אני שואל אתכם, מה אתם אומרים?

נגיע בסוף לאיזו מסקנה, אני מקווה.

כן, אז אולי נתחיל ללמוד את הגמרא?

אז יש לנו פה שני קטעים.

נתחיל מהקטע הראשון.

אולי עדיף להתחיל מהקטע השני.

נתחיל מהקטע השני קודם.

הקטע שמתחיל עם המשנה למטה,

נשברה כדור ברשות הרבים. אתם רואים את זה?

נשברה כדור ברשות הרבים. כי זה בעצם הקטע העיקרי יותר.

אז עדיף שנתחיל בו, ולפי הזמן שיישאר נלמד את הקטע השני.

נשברה כדור ברשות הרבים.

בן אדם הלך ברשות הרבים עם כד על הכתף, ביד,

וכתוצאה מרשלנות שלו,

הכד נשברה ברשות הרבים.

הכד היה מלא מים,

והכד הזיק,

מי שהגיע בדרך,

ניזוק באחת משתי אפשרויות.

והוחלק אחד במים,

זאת האפשרות הראשונה.

מי שהגיע החליק על המים שנשפחו מהכד.

או אפשרות שנייה,

או שלקה בחרסית.

זאת אומרת, מהשברים של הכד, הוא נפצע.

חייב.

אומר תנא קמא, התנא הראשון של המשנה,

שאנחנו יודעים מהגמרא שקוראים לו במקרה הזה רבי מאיר.

לא תמיד זה רבי מאיר, אבל פה זה רבי מאיר.

אומר התנא הראשון של המשנה, רבי מאיר,

שחייב תמיד.

רבי יהודה אומר, במתכוון חייב, בינו מתכוון פתור.

אם הוא שבר בכוונה, הוא יהיה חייב,

ואם הוא לא שבר בכוונה,

הוא יהיה פתור.

עכשיו,

אנחנו לא מתכוננים להיכנס לנושא של המחלוקת של רבי מאיר ורבי יהודה.

אנחנו מתכוננים עכשיו רק להתייחס

למקרה שמישהו הוחלק במים,

וזה בעצם הנושא של הסוגיה שאנחנו נקרא אותו עכשיו.

אמר רב יהודה, אמר רב.

רב יהודה אומר בשם רב.

מה שכתוב במשנה,

והוחלק אחד במים, וכתוב במשנה שחייב,

לא שנו, הדין הזה נאמר דווקא באיזה מקרה,

אלא שתינפו כלב במים.

דווקא אם הנזק שקרה זה היה נזק שהבגדים שלו התלכלכו מהמים.

אבל הוא עצמו, אבל אם

הוא החליק וקיבל מכה בעצמו,

שבר איזה רגל, שבר איזה יד,

נזק גופני,

פטור.

בעל המים פטור על הנזק הזה.

למה?

קרקע עולם היא זיקתו.

ממי הוא קיבל את המכה?

מים נותנים מכה? לא.

המים גרמו למכה.

את המכה הוא קיבל ממי? מהאדמה. האדמה היא לא שלו, זו רשות הרבים.

לכן הוא פטור, כך סובר רב.

אני אוסיף לכם רב לשיטתו,

שרב אומר בפרק חמישי,

בור שחייבה עליו תורה לעבלו ולא לחבטו.

אם אדם חפר בור ברשות הרבים ונפל שם השור או חמור,

התורה מחייבת על בור דווקא אם השור או החמור מתו מחמת

האוויר הרע,

האוויר הדחוס שנוצר בתוך הבור.

אבל אם הם קיבלו מכה מקרקעית הבור,

אז בעל הבור פטור.

אני תולה שבדרך כלל, כשהבור הוא בעומק מסוים,

עומק של לפחות עשרה טווחים,

ורוחב,

שהרוחב הוא פחות מהעומק שלו,

בור כזה יש בו הבל כדי להמית,

ולכן השור מת מההבל. למרות שאתה רואה חבלה עצומה, אתה רואה את הראש לא מנופץ,

אבל

היה גם הבל והוא מת מההבל.

כך סובר רב.

עכשיו, למה רב סובר שעל חבטה פטורים?

כי את החבטה ממה הוא קיבל?

הוא קיבל מרשות הרבים.

אם אני חפרתי בור ברשות הרבים,

אני הנמכתי, בעצם הנמכתי את המפלס של רשות הרבים.

אבל האדמה שהוא קיבל ממנו מכה, ממה הוא קיבל את המכה?

מהאדמה של הרבים, זה לא אני, זה לא שלי. אבל זה כתוצאה מהבל. כתוצאה מ... יפה, עוצבת את המילה, כתוצאה מ...

לא, אני מדבר באופן כזה שאין הבל.

אם אין הבל.

אם יש הבל, אז אני אומר, תמיד זה בגלל ההבל.

אם אין הבל, למרות

שאת החבטה אני גרמתי,

לולא חפירת הבור שלי,

הרי השור הזה לא היה לו במה לכבט,

אבל זה נקרא גרמה.

אני גרמתי לזה שהבעל חי יכבט מהקרקע.

עכשיו,

גם פה אותו דבר.

הבן אדם החליק על המים וקיבל מכה.

המים גרמו לו להחליק, אבל את המכה הוא קיבל מהאדמה,

מהקרקע העולם,

ולכן פטור.

כמובן, צריך להוסיף פה,

פטור מדיני אדם וחייו מדיני שמים.

בגלל שכל גרמה בנזקין, כל מקרה שאדם גרם לנזק,

אז הוא חייב בדיני שמים,

וצריך לדעת שחייב בדיני שמים זה יותר גרוע מאשר חייב בדיני אדם.

למה?

כי אם בן אדם לא משלם את זה,

אז בשמיים יחזירו אותו בגלגול,

כל מיני דברים כאלה לא נחמדים.

לכן,

חייב בדיני שמים, אם הוא בא לשאול את הרב, האם אני חייב לשלם, הרב אומר לו כן.

רק מה? אי אפשר לחייב אותו בבית דין.

אז מה שרב אומר פטור, הכוונה פטור מדיני אדם, אי אפשר לחייב אותו בבית דין.

כי אמריתא כמיידא שמואל, ממשיך רב יהודה ומספר לנו.

מקודם הוא אמר לנו בשם רב.

עכשיו הוא אומר לנו מה היה המשך הסיפור.

הלכתי, אומר רב יהודה, מרבי הראשון רב,

הלכתי לרבי השני שמואל.

רב היה בסורה, שמואל היה בנרדאה.

הלך רב יהודה מסורה לנרדאה,

באחד מהנסיעות שלו לרבו השני,

וסיפר לשמואל מה רב חברו אמר.

מה רב חברו של שמואל אמר.

שמה?

שהוא חייב דווקא אם הבגדים יתלכלרו והוא פטור אם

הוא קיבל מכה בעצמו.

אמר לי,

אומר לנו רב יהודה, אז אמר לי שמואל,

מכדי אבנו, סכינו ומסעו, מבורו למדנו.

מה זה מכדי?

הרי,

הרי כל תקלה,

אבנו, סכינו ומסעו,

זה מושג תלמודי שמשתמשים בו כשרוצים להגיד מגוון של תקלות.

אז אבן זה סוג של תקלה,

סכין זה סוג של תקלה וחבילה זה סוג של תקלה.

אז כשהמושג הזה, אבנו, סכינו ומסעו, זה שלישייה שמופיעה בהרבה מקומות במסכת באבה קמא, והכוונה היא לכל תקלה.

אז כשירתוב פה את המילים אבנו, סכינו ומסעו, אנחנו יכולים לתרגם את זה,

מי כדי הרי כל תקלה מבורא למדנו. הרי אנחנו יודעים שאי אפשר לחייב בן אדם על נזק אם אין איזה סעיף בתורה.

הכל טוב ויפה. יכול להיות בן אדם שעשה נזק חמור ביותר,

אבל צריך סעיף.

צריך סעיף בספר החוקים האלוקי, התורה,

צריך סעיף שעל סמך הסעיף הזה אתה מחייב אותו.

לכן,

כל סוג נזק שקורה, אתה חייב לשייך אותו לאחד מהמזיקים שכתובים בתורה.

עכשיו, אחד המזיקים שמוזכרים בתורה זה בוא.

אדם חפר בור ונפל שם שעור חמור, התורה אומרת שחייב.

מה זה בור בעצם?

הגדרה בשביל בור? תקלה.

בעל הבור ישלם. כן, התורה אומרת בעל הבור ישלם, נכון?

אז התורה כותבת שאם האדם חפר בור, בעל הבור ישלם.

מזה אנחנו לומדים שכל דבר שדומה לבור הוא נקרא תולדה של בור.

אז

כל תקלה, לדוגמה כמו שכתוב פה, אבנו, סכינו ומסעו,

שאדם הניח ברשות הרבים,

זה כמו שהוא חפר בור ברשות הרבים,

ולכן הוא חייב כמו בור.

עכשיו, זו הנחת יסוד ראשונה.

הנחת יסוד שנייה זה שאם אתה משווה סוג של נזק,

אם אתה משווה סוג של נזק

למזיק שכתוב בתורה,

אנחנו גם מעתיקים את אותם דינים שנאמרו במזיק של התורה,

אנחנו נעתיק אותם לסוג נזק הזה.

עכשיו,

בבור יש לכל אחד מהמזיקים,

יש לו מערכת חוקים ייחודית.

זאת אומרת, כל מזיק יש לו חיובים מיוחדים שרק הוא חייב בהם, או פטורים מיוחדים שרק הוא פטור בהם.

כך גזרה חוכמתו יתברך.

אנחנו לא נכנסים עכשיו לטעמים בכלל.

עכשיו,

בבור נאמרו שני פטורים.

פטור ראשון הוא בכולם, אני אמשיך הלאה את הגמרא,

וכולם אני קורא בהם,

וממילא, בכל התקלות אני קורא את הדין שנאמר בבור בתורה,

שור ולא אדם, חמור ולא כלים.

כתוב בתורה פרשת בור, ונפל שמה שור וחמור.

דרשו חזל מהמילה שור,

שדווקא על שור חייב בעל הבור אם הוא מת בבור.

אבל אדם,

אם אדם נפל בבור, בעל הבור פטור.

תכף נראה למה.

יכול לזהר. אם חמור.

אם, אם חמור נפל לתוך בור, חייב.

אבל על כלים שהתקלקלו או נשברו בבור,

הדין הוא שבעל הבור פטור.

עכשיו,

אז מה בעצם הקושייה של שמואל אלרב?

הרי המים האלה הם בור.

זה תקלה.

זה מה שקרה לו הרי. הוא החליק על זה. זו התקלה ברשות הרבים.

אם זו תקלה,

לאיזה מזיק אני משייך את זה?

לבור שכתוב בתורה.

לבור שכתוב בתורה, כתוב חמור ולא כלים.

חמור ולא כלים.

אז בעצם מה צריך להיות? שיפטרו על הכלים.

למה הרב אומר שאם תינפו כליו במים,

אם הבגדים שלו יטרחו מהמים?

הוא חייב...

הרי בעצם, אם אנחנו באים לשייך את זה לאיזשהו מזיק,

זה שייך לבור.

זה צריך להיות פטור על הכלים.

כמו שבור פטור על הכלים,

גם המקרה של המים,

בעל המים צריך להיות פטור על הכלים.

על מה כן? תכף נראה.

אבל על כלים צריך להיות פטור.

כך מקשה שמואל על רב.

אתה רב אומר שחייב אם תנפו כליו במים?

זה לא נכון, אומר שמואל.

הרי כתוב חמור ולא כלים,

ובור פטור על כלים.

עד כאן קושיית שמואל.

אבל אם אנחנו נעיין, נעמיק קצת מדברי שמואל,

הרי כתוב במשנה את המילה חייב, נכון?

אז הוא חייב על משהו.

בן אדם בא והוחלק אחד מהמים, קרא איזה נזק.

איזה עוד אפשרות של נזק יש חוץ מטינוף הבגדים?

גופני, גוף. גופני, יפה.

שקרא לו נזק גופני.

זו האפשרות השנייה, נכון?

אז אם שמואל אומר שעל טינוף כלים פטור,

אז על מה המשנה מתכוונת שומרת חייו?

על הגוף. על נזק גופני, נכון?

אז בעצם שמואל,

שמואל בעצם ירה גול עצמי, לא?

הוא הקשה על רב מהמילים חמור ולא כלים,

עליו קשה שאו ולא אדם.

שמואל הקשה על רב,

כתוב חמור ולא כלים, צריך להיות פטור על כלים,

עליו קשה את החלק הראשון של הדרשה, אתה הבאת דרשה, הדרשה הזאת קשה עליך, ירית גול עצמי.

נכון? כתוב שאו ולא אדם.

אז איך שמואל אומר שחייבים על נזק גופני שקרא לו?

זו השאלה שקשה על שמואל.

אז שמואל מיד מתייחס את הקושייה הזאת.

והני מילי,

הני מילי,

תרגום המילים,

והדברים אמורים, באמת דברים אמורים,

ששור ולא אדם, חמור ולא כלים,

לעניין קטלה.

דווקא אם הבן אדם מת בבור,

אדם נפל לבור ומת, אז בעל הבור פטור.

אבל,

לעניין נזקין,

אבל אם קרה נזקין, זה אני הולך להסביר עוד שנייה,

אבל לעניין נזקין,

אבל אם האדם ניזוק בבור או הכלים ניזוקו בבור,

אז אדם חייב, על האדם חייבים ועל הכלים פטורים.

אז זאת אומרת, נעשה סיכום ביניים לפי שמואל.

לפי שמואל,

אם אדם נפל בבור,

אז חייבים אם הוא ניזוק.

פטורים אם הוא מת.

אם כלים נפלו בבור, תמיד פטורים.

בין אם הוא נשבר לגמרי, בין אם הוא ניזוק, כלות.

לשון הגמרא לקמן זה,

שבירתן זוהי מיתתן.

כלים שנשברים אפילו קצת,

זה כאילו שהם מתו.

אני רגיל להסביר את זה בצורה כזאת. טוב, אולי נתחיל קודם כל מהאדם, מה שאתה שאלת.

מה הסיבה לחלק בין אם האדם מת בבור או האדם מוזק בבור? פשוט מאוד.

אדם שמת בבור,

על מה באים לשלם?

על עיבוד נשמה,

נכון? האדם,

הנשמה, האדם הזה, אבד מן העולם.

הוא איבד את נשבתו.

איך קוראים לתשלום עבור עיבוד נשמה? כופר. כופר.

זה לא סתם, זה לא נזקים, זה לא תשלום רגיל.

זה תשלום כופר עבור מיתת האדם.

מזה התורה באה למד את בור.

התורה אמרה, בור לא חייב כופר.

אבל כשמדובר, כשאדם ניזק בבור,

זה נזק רגיל. מה ההבדל אם השור נזק בבור או האדם נזק בבור?

עשית נזק לשני, תשלם לו.

אז זו הסיבה שאצל שור, אצל אדם, סליחה, שור ולא אדם,

אני אומר שעל אדם פטורים דווקא אם הוא מת בבור,

אבל אם הוא הוזג בבור, אז בעל הבור יהיה חייל.

עכשיו שימו לב.

מה קורה לגבי כלים?

למה בכלים אין את החילוק הזה?

גם בכלים אני אגיד אותו דבר.

דווקא מהכלים נשברו לגמרי,

אבל אם הכלי רק ניזוק,

שיהיו חייבים.

אז התשובה היא כזאת,

שמה בעצם,

כל דבר שקורה לכלי,

אם הוא נשבר לגמרי,

נשבר חלקית,

מתלכלך באופן כזה שהוא צריך תיקון כדי שיחזור לקדמותו,

כל דבר שקרה לכלי זה בעצם פונקציה של כסף.

זו פונקציה של כסף.

בן אדם הפסיד כסף. אם הכלי נשבר לגמרי, הפסיד את כל שורוי הכלי.

נשבר חלקית, הפסיד חלק מהכלי.

צריך תיקון,

אז הוא הפסיד את הערך של התיקון.

כל דבר שקרה לכלי,

בעצם זה פונקציה של כסף.

אז אם התורה באה ואמר חמור ולא כלים, היא התכוונה לכל המקרים.

בגלל שהחלק הזה שאבד, הוא בעצם אבד מן העולם.

הכסף הזה שצריך להוציא כדי לתקן את הכלי,

הדבר הזה נאבד מן העולם על ידי הנפילה בבור.

אז לכן, אומר רשי במקום, כלים

שבירתן זוהי מיתתן. בכלים תמיד, השבירה זה מיתה.

לא משנה כמה שבירה,

ולא משנה אפילו אם זה רק נזק חיצוני.

נזק חיצוני ששווה כסף,

אז החלק הזה מת מן העולם.

לכן תמיד בכלי זה נקרא מיתה.

סיכום ביניים,

שמואל מסביר את המשנה באיזה מקרה שהבן אדם הוזק נזק גופני,

ואז חייו בעל המים,

אבל אם הוזק נזק

אבל אם הוזק נזק לבגדים, מה הדין? פטור. למה?

כי כתוב בתורה חמור ולא כלים.

שמואל בעצם הקשה פה קושייה עצומה על רב, נכון?

רב אמר שחייבים על טינוף בגדים, נכון?

פסוק מפורש נגד אחר רב.

איך אתה אומר שהוא חייב על טינוף הבגדים,

הרי כתוב בתורה חמור ולא כלים?

רב יש לו תשובה מיוחדת.

ורב?

אנחנו בשורה השישית מלמעלה.

ורב?

הנימי לי,

הדברים אמורים, מתי אני אומר שבור פטור על כלים? אני לא חולק על התורה חלילה.

מתי אני אומר שבור פטור על כלים?

היכא דפקירנו.

אם הבור הוא מופקר, זאת אומרת, הדבר הזה הוא לא שלי.

אם הייתי מפקיר את המים, הכת שלי נשבר?

מים נשפכו לרשות הרבים?

אם הייתי מפקיר את המים, באמת הייתי פטור על הכלים.

אבל היכא דלא הפקירנו.

אבל במקרה שהוא לא יפקיר את המים,

ממונו הוא.

מה זה ממונו?

מה זה ממונו?

רב אומר, אם אתם זוכרים, מה?

כמו שורשן נוגע. נכון. זה שלי, שייך לי, ויש לי אחריות עליו. נכון.

התחלנו את הסוגיה,

מיד בהתחלה כשהתחלנו את הסוגיה, אמרנו,

שכל סוג נזק שקורה,

צריך לשייך אותו לאחד המזיקים שכתובים בתורה.

כפי שאמרת,

אחד המזיקים שכתובים בתורה זה שור. שור שנוגח,

חייב.

אומר רב,

כשאני מסתכל על התקלה הזאת,

בן אדם נשפך לו מים פשוטה רבים,

יש פה שני מרכיבים.

מרכיב אחד, הצורה שהוא הזיק, איזו צורה הוא הזיק, כתקלה.

אבל יש פה עוד מרכיב מאוד מאוד חשוב,

ורב סובר שזה המרכיב העיקרי.

מה המרכיב הזה?

זה שלך.

דבר שהוא שלך, אתה צריך לשמור עליו.

לא שמרת, אתה חייב.

אז זה כמו השור שלך.

אם יש לך שור,

ולא שמרת עליו כמו שצריך, לא סגרת את הרפת בבטיחות המתאימה,

השור יצא והזיק, אתה חייב.

אם שור היה מזיק כלים, היה חייב,

כי המיעוט של כלים כתוב דווקא בבור.

אז כמו ששור חייב אם הוא הזיק כלים,

גם על המים אתה חייב אם הוא הזיק כלים. מדוע?

כי המים האלה, כיוון שהוא לא הפקיר אותם,

תקלה שהוא לא הפקיר,

זה נלמד משור ולא נלמד ליבו.

אז ממילא, אם אנחנו נסכם את הדברים,

רב סובר שהמשנה מדברת על טינוף כלים ומדובר שהוא לא הפקיר את המים.

אבל מה יהיה הדין לפי רב אם הוא הפקיר את המים?

אז הוא לא יהיה חייב כלום.

על הבגדים הוא לא יהיה חייב. למה? בגלל שמים... בגלל שמים, תקלה שזה לא שלו, תקלה שהפקיר פטור על כלים, נכון?

ועל נזקי הגוף הוא לא יהיה חייב מסיבה שזה קרקע עולה מזיקתו, זה גרמה בנזקין.

כן, אז...

אי אפשר לטעון את זה דוגמה אם הוא לא הפקיר את זה,

כאילו זה ימצא ברשותו,

הוא יכול לטעון מי אמר לך לעבור פה מתחת לחצר אל תחת החלון שלי? למה אתה רוצה שאני אשלם לך? איזה חלון? איזה חלון? לא, אם הוא לא הפקיר את זה, זה נמצא ברשותו. זה לא ברשותו, זה ברשות הרבים.

מה כתוב במשנה?

נשמרה כדור ברשות הרבים, הוא לא הפקיר את זה. אבל מה אם זה כזה מצב שהוא שם את הציר שלו במחצר שלו ועכשיו הוא שבר את הרגל?

הוא יהיה פטור. אם זו חצר פרטית

שהיא סגורה וכל אחד רואה שזו חצר פרטית, בוודאי שהיא יסגור, בוודאי שיהיה פטור. בכל מקרה ברשות היחיד, ברשות היחיד זה יהיה פטור. לא בכל מקרה, אבל בציור שאתה ציירת הוא יהיה פטור.

יש ציורים בחצר, ברשות היחיד שהוא יהיה חייל.

אבל במקרה שלנו מדובר על סקרה ברשות הרבים.

למה הוא לא יפקר את זה?

נשפך לי מים, לפחות אני אביא את הבימה שלי, אש תשתה את זה. בינתיים זה נשאר. הוא הולך להביא את הבימה שלו, בינתיים אברהם מישהו וקליק.

עכשיו,

זה בינתיים מחלוקת הרב ושמואל.

האם,

נסכם עוד פעם,

כתוב בתורה חמור ולא כלים,

כתוב בתורה חמור ולא כלים.

השאלה היא האם זה נאמר דווקא על תקלה שהפקיר,

כך סובר רב,

אבל אם הוא לא הפקיר את התקלה אז זה שור והוא חייב על כלים,

או דעת שמואל שהתורה דיברה בין על תקלה שהפקיר בין על תקלה שלא הפקיר.

אני אגיד רק בקיצור את שורש המחלוקת

של רב ושמואל.

בעצם שורש המחלוקת מתחילה,

הרי מה אמרנו?

שתקלה זה תולדה של בור, זה דומה לבור.

אז צריכים לבדוק על איזה בור התורה דיברה.

רב סובר שהתורה דיברה דווקא על בור ברשות הרבים.

בור ברשות הרבים זה שלי?

לא.

על מה אני חייב?

על יצירת התקלה ברשות הרבים.

זאת אומרת, התורה מחייבת אותי על דבר שהוא לא שלי,

אני חייב על זה שיצרתי תקלה.

עכשיו, אם ננסה לדמות לזה תקלות אחרות שהן לא חפי רב ברשות הרבים,

אז הדוגמה תהיה שנניח הנחתי משהו או הפלתי משהו ברשות הרבים,

הפקרתי אותו והלכתי,

הוא לא שלי,

ואני חייב על יצירת תקלה.

אבל אם את הדבר שהנחתי ברשות הרבים לא הפקרתי,

על זה התורה לא דיברה.

התורה לא דיברה על תקלה שהוא שלך.

שמואל סובר לא.

התורה דיברה על שני סוגי בור.

התורה דיברה על בור ברשות הרבים,

והתורה דיברה גם על בור שהוא שלו.

איך יכול להיות בור, חפירת בור ברשות הרבים שהוא שלו?

פשוט מאוד.

אני חפרתי בור בחצר שלי.

כן, חפרתי בור בחצר שלי,

אחר כך

הלכתי והפקרתי את כל השטח מסביב לבור.

את הבור השארתי בשבילי.

הפקרתי את כל השטח, אז כל השטח מסביב לבור זה פשוט הרבים, נכון?

אבל הבור עצמו הוא שלי, נכון?

שמואל אומר שהתורה בפרשת בור מדברת גם על סוג כזה של בור,

ולכן

גם בזה אומרת התורה חמור ולא כלים,

לכן פתרו על כלים, גם במקרה שהוא לא הפקיר את התקלה.

עד כאן

הקטע הראשון.

נמשיך הלאה.

מה טיב רב הושעיה?

רב הושעיה מקשה קושייה. מה הקושייה?

ונפל שם מברייתא, הוא מביא ברייתא.

מה כתוב בברייתא?

ונפל שמה שור או חמור.

מה דורשים מזה?

שור ולא אדם, חמור ולא כלים.

מכאן אמרו,

אומרת הברייתא,

מתוך הפסוק הזה אמרו את ההלכה.

נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו.

שור נפל לתוך הבור והוא מת

או ניזוק והכלים שעליו נשברו. כלי השור הם עשויים מעץ.

עץ שייך בו שבירה.

או חמור וכליו נתקרעו.

נפל לתוכו חמור והחמור ניזוק והכלים שעליו נקרעו. כלי חמור עשויים מאור ומבד

ולכן שייך בהם לשון קריאה.

אז מה הדין?

חייב על הבהמה ופתור על הכילים.

זה בינתיים הברייתא.

הברייתא מסבירה לנו את הדין של התורה.

ממשיכה הברייתא ואומרת

עוד מקרה.

הלמה זה דומה? אתה רוצה לדמות את זה למשהו? את הדין הזה שכתוב בתורה?

לאבנו, סכינו ומסעו,

שניחה מרשות הרבים והזיקו.

אם אתה רוצה למצוא

דמיון למקרה שכתוב בהתחלת הברייתא, אז הדמיון הוא שאדם הניח תקלה ברשות הרבים וזה הזיק.

עכשיו אני רוצה לשאול אתכם שאלה.

אם אנחנו רוצים לדמות את א' לב',

את מה אנחנו נדמה למה?

את הדבר הידוע והמפורסם לדבר הלא ידוע,

או את הדבר הלא ידוע לדבר הידוע והמפורסם?

ברור שאנחנו נדמה את הדבר הלא ידוע לדבר הידוע.

אתה יודע מה הדבר הזה, ואתה אומר, הדבר הזה גם כן דומה לו.

איזה דבר ידוע? מה שכתוב בתורה, לא?

הבור של התורה.

אז איזה ניסוח זה בברייתא?

איזה ניסוח זה?

אתה מדמה את הדין של התורה לאבנו, סכינו ומסעו?

אחרי אבנו, סכינו ומסעו נלמדנו את הדין של התורה.

זה מה שמקשה הגמרא עכשיו.

אדרבה,

מה דומה לזה מבא אלה? היו צריכים להפוך את הלשון.

במקום לכתוב

למה זה דומה,

לכתוב מה דומה לזה? מה דומה למקרה של התורה?

אבנו, סכינו ומסעו שנלחם מרשות הרבים.

אומרת הגמרא באמת

צריך לתקן את לשון הברייתא,

אלא באמת לתקן,

אלא מה דומה לזה? מה דומה לזה?

אבנו, סכינו ומסעו שנלחם מרשות הרבים והזיקו.

בסדר, תיקנו את לשון הברייתא.

עם זה הסתדרנו.

זה בעיה צדדית,

שהתפרצו באמצע הברייתא כדי לתקן את הלשון, תיקנו אותו.

אז מה כתוב בינתיים בברייתא?

כתוב פה ככה,

יש בור של התורה,

ובבור של התורה נאמר, שוב לו אדם חמור ולא כלים.

לכן בור פטור על כלים.

מה דומה לזה?

אבנו עשה כינו ומסור שנחם ברשות הרבים. זאת אומרת שגם באבנו עשה כינו ומסור פטור על כלים, נכון?

כי זה דומה לדין של התורה.

הלאה.

לפיכך,

אם הטיח צלוחיתו באבן חייו, אדם הלך ברשות הרבים,

הוא הלך עם איזה בקבוק,

החזיק את הבקבוק ביד.

צלוחית זה בקבוק.

והיה מונח אבן, מישהו הניח אבן ברשות הרבים,

ואדם שלח עם הבקבוק, לא שם נפשי שם אבן.

והבקבוק שלו קיבל מכה מהאבן ונשבר.

מה כתוב פה בברייתא?

חייב.

רגע, זה מתאים למה שאמרנו לפני דקה בברייתא?

לפני רגע מה אמרנו, שבור חייב על כלים או פטור על כלים?

פטור על כלים.

אמרנו שגם שאבנוסה כינו ומסור פטור על כלים, נכון? כן. אז איך פתאום כתוב בברייתא

שמטיח צלוחיתו באבן, חייב?

רגע, נראה את הקושייה הזאת עוד רגע.

הגמרא מבקשה את זה בצורה אחרת, אבל.

רישא קשיא על רב,

סיפא קשיא לשמואל.

אומרת הגמרא,

הרישא, החלק הראשון של הברייתא,

זה קשה על רב.

בשביל מה הרב הושעי הביא את הברייתא הזאת? כדי לקשות.

על מי?

גם על רב וגם על שמואל.

רישא קשיא על הרב,

החלק הראשון של הברייתא שכתוב

שאבנוסה כינו ומסעו, משמע כל אבנוסה כינו ומסעו

פטור על כלים, זה קשה על רב. כי רב הרי אומר שאם הוא לא הפקיר את זה,

חייב על כלים.

סיפא כאשר לשמואל, כי מה כתוב בסיפא?

הטיח צלוחיתו באבן,

חייב.

מה צריך להיות הדין לפי שמואל? כל תקלה פטור על כלים.

אז בעצם יש לנו פה

קושייה כפולה.

החלק הראשון קשה על רב,

החלק השני קשה על שמואל.

עכשיו אנחנו נפגשים באיזה נוסח של קושייה של הגמרא,

שזה בא לעשות

הפוך על הפוך.

מה אני מתכוון?

ולתעמיך.

מה התרגום של המילה הוא לתעמיך?

ולשיטתך.

אתה, הרב הושעיה, בא להקשות.

מה אתה בעצם רוצה לעשות?

אתה לא יודע שרב יכול לתרץ את הברייתא?

אתה לא יודע ששמואל יכול לתרץ את הברייתא?

אתה רק בא להראות

שדעותיהם של רב ושמואל הן דעות דחוקות. למה הן דחוקות?

כי הם יצטרכו לדחוק את הברייתא באיזושהי צורה.

להוסיף מילים, להכניס שיטה, לעשות כל מיני,

אסור להגיד רק מה קומבינות, כל מיני פעלולים כדי לתרץ את הברייתא.

וברגע שבן אדם נזקק

למה שנקרא אוקימתא, להעמיד את הברייתא באיזושהי צורה,

או להעמיד את זה לפי שיטה מסוימת,

אז כבר זה נקרא שאתה דחוק.

אבל אומרת הגמרא להרב הושעיה,

מה אתה רוצה מרב ושמואל?

תיקח את הרב ושמואל, שימו אותה מהצד. עוד לא למדנו רב ושמואל.

אנחנו נמצאים בברייתא לפני תקופת הרב ושמואל, בתקופת התנאים.

אתה צריך את הרב ושמואל כדי להקשות על הברייתא?

ותיק שילח היא גופה.

שהברייתא עצמה, היא גופה, הברייתא עצמה קשה בתוכה.

למה?

ריישא פטור, סיפא חייב.

בריישא כתוב שאבנוס הכינור מעשור פטור על כלים,

והסיפא לפיכך כתוב שחייב על כלים.

אז יש לך סתירה פנימית מהברייתא,

אומרים לו הרב ושמואל.

מה אתה רוצה מאיתנו?

יש לך בעיה, נכון?

אז זו לא בעיה שלנו.

רק מה?

אנחנו גם רוצים להסתדר עם הברייתא.

אנחנו נתרץ לך את הברייתא.

אין בעיה, אנחנו נעשה לך תומן, נתרץ לך את הברייתא.

אבל הבעיה היא לא שלנו, הבעיה היא שלך.

הבעיה היא של הברייתא.

זה לא מתחיל מאיתנו.

אומרת הגמרא, אלא

רב מתרץ לטעמי ושמואל מתרץ לטעמי.

רב מתרץ כשיטתו, שמה?

שיש חילוק בין הפקיר ללא הפקיר,

ושמואל מתרץ לטעמי, שמה?

שאין חילוק בין הפקיר ללא הפקיר.

הסבירה הגמרא.

רב מתרץ את העמי, רב מתרץ את הברייתא כשיטתו,

איך הוא מתרץ?

במה דברים אמורים כשהפקירן?

מתי?

מתי

כתוב בארישה של הברייתא שאבנו סכינור ומסעו פטור על כלים?

דווקא אם הוא הפקיר את התקלה,

אז זה פטור על כלים.

אבל לא הפקירן,

אבל אם הוא לא הפקיר את זה,

באמת חייב, חייב על כלים.

ואז מובן ההמשך של הברייתא.

לפיכך,

הטיח תצלוח איתו באבן חייב, אז זה מובן.

אז רב פשוט מחלק בין הרישה לבין הסיפא,

הרישה מדובר שהוא הפקיר את התקלה ואז פטור על כלים,

הסיפא מדובר שהוא לא הפקיר את התקלה ולכן חייב על כלים.

הוא שמואל מתרץ את העמי,

שמואל גם כן יש לו יישוב לברייתא,

היישוב של שמואל הוא קצת יותר קשה,

אבל הוא גם יישוב.

אשתא דאמרתא, עכשיו שאמרת,

אבנו סכינו ומעשו כבורו דמי, מה אמרת לי?

שכל תקלה שהוא הפקיר זה כמו בור, נכון? זאת אומרת שיש לו אותם דינים של בור.

עכשיו,

יש שיטה מיוחדת,

שהיא לא להלכה,

אבל יש שיטה שסוברת שבור חייב על כלים.

רבי יהודה התנא סובר בפרק חמישי שבור חייב על כלים.

למה?

כי הוא דורש, הוא לא דורש חמור ולא כלים.

הוא אומר, האו, כתוב ונפק שם השור, או חמור,

המילה או באה לרבות שבור חייב על כלים.

זאת אומרת, רבי יהודה בעצם חולק בעקרונית על כל העניין הזה שבור פתר על כלים.

אז אומר שמואל דבר כזה.

מה אמרת לי מקודם?

שכל תקלה בעצם זה דומה לבור, נכון?

עכשיו,

רבי יהודה סובר שמה שכל בור חייב על כלים.

אז היא מעילה?

לרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים ובור.

לפי רבי יהודה שאומר שכל בור חייב על כלים.

לפיכך, הטיח את צלחתו באבן, חייב.

אם הוא הטיח את צלחתו באבן הוא יהיה חייב.

אז שמואל מתרץ את הברייתא

רישה רבנן סיפה רבי יהודה.

הריישא שכתוב שפטרו על כלים, זה הולך לפי רבנן,

הסיפא שכתוב שחייב על כלים,

הולך לפי

רבי יהודה.

ברוך אתה אדוני אלוהינו ומלך אלוהם, שהכל נהיה בדבורינו.

עכשיו

נראה עוד קטע.

זה נראה איזה קטע שבעצם לא קשור אלינו,

אבל

כשנגיע לניתוח השאלה, אחרי שלימדנו את הגמרא,

נראה עד כמה הדבר הזה קשור אלינו.

אמר רבי אלעזר,

רבי אלעזר מתייחס

לברייתא שכתוב, לפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן חייו.

אמר רבי אלעזר,

לא שנו,

מתי נאמר הדין הזה,

שבעל האבן חייב על הנזק של הצלוחית,

אלא דווקא במקרה שנתקל באבן ונשאוף באבן,

שגם ההיתקלות של בעל הצלוחית הייתה באבן,

וגם המכה שהצלוחית קיבלה זה היה באבן. נשאוף, הכוונה היא קיבל מכה.

זאת אומרת שגם ההיתקלות וגם המכה היה מהאבן, אבל... לא מהקרקע, כאילו.

אבל

נתקל בקרקע ונשאוף באבן,

אבל אם הבן אדם נתקל בקרקע, היה איזה גב שושית בקרקע,

הוא נתקל, לא שם לב,

ונשאוף באבן,

וכתוצאה מזה הצלוחית שלו נשברה מהאבן. אם האבן לא הייתה שם זה לא היה קורה.

בוא נגיד שהאדמה הייתה רכה,

הבקבוק לא היה נשבר.

אבל בגלל שהיה שם את האבן,

אז הבקבוק שלו נשבר. אבל שוב,

הוא לא נתקל באבן. אם הוא לא נתקל בקרקע, זה לא היה קורה.

הוא נתקל בקרקע, נקרא לזה במירכאות באשמתו,

ואחרי זה הצלוחית נשברה מהאבן,

אז אומר רבי אלעזר, הוא יהיה פטור.

מדוע?

קרקע עולם. כמען? כי עצם התקנה נפילה לא גרה מהאבן, הוא נפל כתוצאה. אם לא היה פה את האבן,

הבקבוק היה נשבר? לא משנה. למה לא?

כי הוא נפל על כתוצאה, הנפילה מהקרקע, לא מהאבן. זה שאחר כך ככה נשמטה לו היד ונפל,

אז זה הוא, הוא גרם, הוא פטור.

הרי בעל אבן פטור.

אם, תקשיב, אני הולך ברחוב,

זכותי ללכת

באיזה צורה שאני רוצה.

כל עוד שאני לא מעזיק למישהו אחר, מותר ללכת איך שאני רוצה. אם אני רוצה ללכת בקפיצות או בגרירת רגליים,

או ללכת על הידיים, אני יכול ללכת איך שאני רוצה, נכון?

אז אתה... רגע.

אני מותר ללכת איך שאני רוצה, נכון? אני לוקח איתי בקבוק הסכמה שאני לא הולך על הידיים.

אבל הלכתי בצורה לא זהירה, זכותי ללכת בצורה לא זהירה,

אני אחראי כלפי עצמי.

אם בצורה לא זהירה הזאת הזקתי למישהו,

אז אני לא בסדר.

אבל אם אני הולך במקום שאין שם אף אחד, אני לא אזיק לאף אחד, מותר ללכת בצורה לא זהירה.

עכשיו,

אני נתקלתי באיזה גבשושית באדמה בגלל ההליכה הלא-זהירה שלי,

כן?

האבן שלך הייתה שם,

ובגלל האבן שלך הצלוחית שנשברה. אם האבן לא הייתה שם, זה לא היה נשבר.

מה אכפת לך איך שאני הולך?

זכותי ללכת איך שאני רוצה.

אתה שם את האבן, אתה לא בסדר?

תשלם לי, מה זה?

כן, אבל לא גופה, לא גופה, לא עצם ה... האבן שברה לי את הצלוחית. אם האבן שלך לא הייתה שם, הצלוחית שלי אולי הייתה נשברת.

מה הסיבה שאתה, מה הסיבה שאתה, אה, רגע, לא, לא בגלל קרקע עולם.

מה הסיבה שפתוח? כתוב בגמרא פתוח.

אבל לא בגלל הסיבה שלך, אתה נוגע בזה קצת, אבל תכף תראה מה הכוונה.

אומרת הגמרא כמן,

דלא כרבי נתן. מי זה רבי נתן?

רבי נתן זה התנא הגדול רבי נתן,

שהוא היה נקרא דיין.

הגמרא קוראת לו בפרק חמישי דיין שירד לעומק הדין.

זאת אומרת, הוא היה,

ההעמקה שלו בדיני ממונות הייתה מיוחדת ביותר גם בתקופת התנאים.

רבי נתן, יש מחלוקת בין רבי נתן הרבנן בפרק חמישי,

אם שור דחף

שור אחר לתוך בור.

עכשיו,

אם השור לא היה דוחף את השור השני,

הוא היה נופל בתוך הבור.

אם לא היה שם את הבור, לא היה קורא לו כלום.

אז מה הדין?

בעל השור חייב,

בעל הבור חייב,

שניהם חייבים,

איך הם מתחלקים,

כל מיני,

אפשרויות.

זה לא בעל הבור.

בואו נראה.

אז זה לא חלק מהשאלה שלנו, אז אני אגיד.

בסדר?

אז רבנן צוברים שרק בעל השור.

למה?

בגלל שבעל השור, השור עשה את הפעולה האקטיבית של הנזק.

זה נכון שהוא הזיק באמצעות הבור והבור הוא שותף לנזק שלו,

אבל בעל הבור יהיה פתור, כי בעל הבור לא נקרא שהוא עשה נזק.

זה לא הסוגיה שלנו עכשיו.

אני רוצה להגיע לנקודה שיוצאת מזה.

רבי נתן צובר,

הפוך מרבנן ועוד יותר.

רבי נתן צובר שלא רק שבעל הבור חייב,

אלא בעל הבור ישלם כל מה שבעל השור לא יכול לשלם.

למשל,

אם השור היה שור תם,

כידוע ששור תם,

שור שהוא בשלוש פעמים הראשונות שהוא מזיק, הוא משלם רק חצי נזק, נכון?

אז אם לשור הזה יש שותף שנקרא בור, כמה הוא צריך לשלם?

במקום חצי,

רבע, נכון?

חצי מהחצי.

כי אם הוא היה לבד, הוא היה משלם חצי.

אז כיוון שהוא ביחד עם הבור, בעצם כמה הוא צריך לשלם? רבע.

אומר רבי נתן,

בעל הבור ישלם שלושת רבעים.

כי רבי נתן יש לו שיטה כזאת, תקשיב טוב לשיטה שלו.

רבי נתן יש לו שיטה,

אני אומר את המילים בארמית בכוונה,

ואחרי זה אני אתרגם אותן.

כי לקה להשתלום מהם מהי, משתלם מהי.

אם אי אפשר לגבות מאחד, גובים מהשני.

שני שותפים בנזק,

את הניזק זה לא מעניין ממי הוא יגבה. כך סובר הדיין שיורד לעומק הדין.

שניכם שותפים בנזק,

אתה פושע ואתה פושע.

מה שהוא לא ישלם, אתה תשלם. הוא יקבל את הכול.

כך סובר רבי נתן.

רבי נתן סוברים לא.

בעל השור מזיק,

בעל הבור לא צריך לשלם את מה שבעל השור לא משלם.

זהו.

אז לפי,

עכשיו, פה יש לנו שתי שותפים בנזק. מה שני השותפים?

רשות הרבים שבו הוא נתקל,

בוא נגיד שהולך בצורה נורמלית,

והיה איזה גב שושית, כן?

והאבן של השני, נכון?

שני שותפים.

הרשות הרבים, יש את מי לתבוע? שום דבר.

אולי את העירייה, אבל זה לא על פי דין.

אז בבני ברק, אם היו יכולים לתבוע את העירייה,

אז היו מתרוששים מכל המדרחות שלכם פה.

אבל את רשות הרבים אין את מי לתבוע, נכון?

אז את מי נשאר לתבוע?

את בעל האבן, נכון?

לפי רבנן,

בעל האבן לא צריך לשלם מה שרשות הרבים לא משלמת, לכן הוא פטור לגמרי.

אני מסתכל תמיד על המזיק הראשון.

המזיק הראשון זה רשות הרבים,

רשות הרבים לא משלמת,

בעל האבן פטור, בעל הבור פטור, לא מעניין אותו כלום.

איכא דאמרי לשון שנייה איכא דאמרי יש אומרים וזה ביטוי ללשון שנייה

אמר רבי אלעזר לא תאמה אל תגיד

בנתקל באבן ונשאוף באבן הוא דה מחייב אבל נתקל בקרקע ונשאוף באבן פטור אל תגיד כמו שאמרת בלשון הראשונה

אל תגיד שדווקא אם הוא נתקל באבן אז הוא יהיה חייב אבל אם הוא נתקל בקרקע ונשאוף באבן הוא יהיה פטור אל תגיד ככה אלא

אפילו נתקל בקרקע ונשאוב באל.

אבן חייב, גם אם הוא נתקל בקרקע

ונשאוף באבן,

הוא יהיה חייב.

מדוע? כמן, כרבי נתן.

הלשון השנייה של רבי אלעזר סוברת כמו רבי נתן,

ואז ממילא,

מכיוון שמרשות הרבים אין מי לגבות,

בעל האבן יצטרך להשלים את כל הנזק. כפי שאמרנו,

כי לקה להשתלם ממאי, משתלם מאי.

אם אי אפשר לגבות מאחד,

גובים מהשני.

עד כאן הסוגיה הזאת.

רק על הנזק של הכלים, רק על הנזק של הצנוחים.

כן, על זה מדובר פה.

הרב, אפשר לומר פה, אדם מועד לעולם בן ארמן השן?

כי הוא לא מפעל קיצוצה מהקרקע וזה,

כאילו בקיצוצה, או נדבר לו הראש מהאבן של השכן, לדוגמה.

אז אי אפשר לומר שאדם מועד לעולם בן ארמן השן?

אל לו לשמור את זה, שהאדם לא ייזום. אתה צודק, אתה צודק מאוד.

אני אגדיר את השאלה שלך בצורה כזאת.

בעצם, מה אתה בא בטענות לבעל האבן? אתה לא הלכת בסדר, זו בעיה שלך?

אז יש תוספות מפורסם,

שאומר את זה בכמה מקומות,

דף כג עמוד א', דף כז עמוד ב',

תוספות אומר שיותר יש לו לאדם להיזהר שלא יזיק משלא יוזק.

זאת אומרת,

אתה אל תבוא אליה בטענות איך שאני הולך.

לי מותר ללכת בחוסר זהירות.

אם אתה לא בסדר, אתה תשלם לי.

יש לזה כמה דוגמאות. נכון. מה אכפת? אדם מועד לעולם, נאמר, אם אני הזקתי מישהו אחר.

אני צריך להיזהר לא להזיק אף אחד. מה שקורה לגבי עצמי,

זכותי ללכת בחוסר זהירות.

אתה לא תגיד לי איך ללכת. פה זה כתוצאה שהבנם הלך ברשות הערבים,

וכתוצאה שהוא נפל ברשות הערבים, אבל אם האבן שלך לא הייתה פה, זה לא היה קורה. מה אכפת לך איך שאני הולך? זכותי ללכת איך שאני רוצה.

אדם מועד לעולם זה שלא להזיק אחרים.

הרי היום ההסתכלות הכללית

ברחוב זה אל תיגע בי.

אבל אני לא נזהר כל כך לא לגעת באחרים.

אבל ההסתכלות של התורה היא יותר ישו על אדם להיזהר שלא יזיק משלא יוזק.

אדם מועד לעולם אומר אל תזיק לאף אחד.

לגבי מה שהזיקו אותי,

זכותי ללכת איך שאני רוצה. אתה הזיקת אותי, זו בעיה שלך, לא שלי.

תמיד הבעיה היא של המזיק, לא של הנזיק.

לפני שאנחנו נבוא, כן.

אני אומר, אם יש אבן, נכון? אבן זה נקרא תולדן.

בור זה נקרא אב המזיק.

כן.

עכשיו הוא נתקל באבן,

נכון? גם זה הזיק לו, אבל הוא נפל לתוך בור.

עכשיו מי אחריו מזיק? שתיהם זה דבר של המזיק. אדם הניח אבן,

אתה רוצה לשאול ככה, שני אנשים, אחת חפר בור,

השני שם אבן ליד הבור,

הוא נתקל באבן ונפל לתוך הבור. כן, עכשיו גם זה, אם הוא היה נופל באבן,

פחות היה מזיק.

בתוך בור היה מזיק יותר.

יפה. אז זה נדון בסוגיה הזאת שהזכרנו מקודם עם רבי נתן,

שם זה נדון בסוגיה.

אבל זה לא קשור לסוגיה שלנו.

זה שאלה שהגמרא דנה בזה.

הניח אבן על פי הבור,

כל זה כתוב שם, הניסוח הזה בדיוק,

כמו שאתה אומר.

אז זה לא הנדון של הסוגיה שלנו.

אני רוצה לעמוד על נקודה אחת לפני שנעבור לקטע השני,

שאנחנו כבר לא נספיק את כולו, אבל נספיק חלק ממנו.

הגמרא, רבי אלעזר, הוא דן בשני מקרים.

הוא דן במקרה שנתקל בקרקע ונשוף, נתקל באבן ונשוף באבן,

שאז זה מוסכם שחייב.

הוא דן על מקרה שני, נתקל בקרקע ונשוף באבן, נכון?

אני עכשיו שואל שאלה חדשה.

מה הדין הפוך?

נתקל באבן ונשוף בקרקע.

זאת אומרת, הוא נתקל באבן,

והוא התהפך כתוצאה מההיתקלות הזאת, והוא קיבל מכה מהקרקע.

מה הדין אז?

האם בעל האבן יהיה חייב או פטור?

מה נגד האבן? זה עבר שנזק מהנפילה, שנזק מהנפילה.

אומרים קרקע ונשי כזאת,

אם הוא נפל

במקרה מהאבן, אתה לא יכול להגיד שהוא יהיה פטור בגלל שבסופו של דבר הוא נפל במערכת. למה? זה כמו המים, זה כמו המים. הוא לא קיבל מכה מהאבן. הוא נתקל באבן וקיבל מכה מהקרקע.

כמו כל זאת, בדרך כלל כשאתה בן אדם נתקל במשהו... למה? גם אם זה כן פטור.

אתה גם אומר ככה, נכון? אתה אומר, זה קשור למה שהגמרא אמרה מקודם, קרקע עולם וזיקתו.

כן? אז אתם אומרים שלפי רב, כמובן זה רק לפי רב,

כי שמואל סובר שחייבים גם על חבטה.

כן. כן? אז לפי רב אתם טוענים שמה יהיה הדין?

שיהיה פטור על הנזק שקרה לו.

למה? כי קרקע עולם וזיקתו.

אני רוצה לחדש לכם משהו.

תוספו במקום,

דיבור מתחיל בין לשאוף באבן,

הוא אומר שגם לפי שמואל הוא יהיה פטור.

אתם שומעים? גם לפי שמואל, שסובר,

שבור חייב גם על חבטה, הוא גם יהיה פטור.

למה רק על המזיקתו? מדוע?

לא, שמואל לא סובר ככה על המזיקתו.

למה?

מחדש תוספות

שחייבים

רק אם את המכה הוא קיבל מקרקעית הבור.

אבל מה הדין אם הוא נתקל בבור ונפל לאחורי הבור?

זו גמרא לקמאן בפרק חמישי.

זאת אומרת, בן אדם הלך ברחוב, היה בור.

הוא לא נפל בבור. הוא נתקל בבור, הוא לא נפל בפנים, הוא הלך מהר.

אז הרגל שלו אחת נכנסה בתוך הבור,

והוא הרגיש שהוא נופל, אבל התנופה שלו המשיכה אותו,

והוא קיבל מכה מהקצה השני של הבור והתהפך שמה, וקיבל מכה מהאדמה מעבר לבור.

אומרת הגמרא לקמאן שהוא פטור.

למה? מסביר את האוצרות למה. למה?

מסביר את האוצרות למה.

כי מה ששמואל אומר שחייבים בבור גם על חבטה,

זה דווקא אם הבור נתן לו את החבטה.

אבל אם הבור גרם לו לקבל חבטה ממקום אחר, הוא לא חייב.

אז לכן החבטה שחייבים עליה זה דווקא אם החבטה הייתה בקרקעית הבור,

אבל אם החבטה הייתה מעבר לבור, יהיה פתור.

לכן גם כאן אותו דבר. נתקל באבן. מה הדין?

אם הוא נתקל באבן ונשאוף בקרקע,

הרי הוא לא קיבל את המכה מהבור,

הוא רק נתקל בבור.

הוא קיבל את המכה מהאדמה שמעבר לבור, נכון?

אומר תוספות שיהיה פטור, כי הוא לא נחבט מקרקעית הבור.

מוסיף תוספות, זה יהיה מאוד מאוד נפקא מינא

לשאלה שלנו,

מוסיף תוספות,

שכששמואל אומר למעלה

שמוחלק אחד במים

הוא חייב על חבטה,

על מה שהוא עצמו יזעוק,

זה דווקא אם הוא נחבט בקרקע שמתחת למים.

שזה נקרא קרקעית הבור, הרי המים זה הבור,

האדמה שמתחת למים זה נקרא קרקעית הבור,

אבל מה הדין אם הוא היה בתנופה,

החליק על המים,

טס באוויר ונחת במרחק של חמש מטר מהמים,

אז הוא אומר תוספות,

בעל המים יהיה פטור גם לפי שמואל. למה?

כי הוא לא נחבט מקרקעית הבור.

כך אומר תוספות.

זה שיטה אחת.

הרשב״א,

רבי שלמה בן אדרת, אחד מהראשונים, הוא חולק על התוספות,

והוא סובר שגם בנתקל באבן ונישוב בקרקע,

יהיה חייב למוץ ללא קרקעית הבור.

יש לו הוכחה מאוד חזקה מפרק חמישי, נגד תוספות,

יש לו הוכחה מאוד חזקה.

אך בהלכה זה מוזכר כמחלוקת.

תוספות סובר

שבמקרה שהוא נחבט לא מקרקעית הבור, פטור.

הרשב״ס אומר שהוא נחבט, שלא מקרקעית הבור, הוא יהיה חייב.

עד כאן זה הקטע הראשון.

בואו נעבור לקטע השני עכשיו.

יש למישהו איזה,

אחרי שלמדנו את הקטע הזה, יש למישהו איזה רעיונות

בקשר לשאלה שלנו? אולי לפני שנמשיך.

יש למישהו איזה רעיונות בקשר לשאלה שלנו?

לגבי השף הזה,

האם הוא חייב על ה...

בסוף הוא יהיה חייב לא עוזר למי. זה אולי הסתרון חוץ את אבי שמואל.

שמה? לגבי מה? לגבי הבגדים.

לגבי הבגדים של יצחק,

ולגבי הבגדים של הילד, אתה טוען ציטטרון במחלוקת אבי שמואל, שמה?

שלפי רב

הוא יהיה חייב,

כי הוא לא הפקיר את השמן, הוא שם את השמן ונתקרו על החלון,

ולפי שמואל הוא יהיה פטור. למה?

בגלל ששמואל צובר, חמור ולא כלים, זה נאמר גם הוא לא הבקיעו את זה, ככה אתה טוען.

גם אתה מסכים, אתה מסכים איתו? המגש הראשון זה לא ברשות ה... הוא לא שם את המגש הראשון. לא, לא. הבעיה היא לא המגש שהוא שם על החלון. לא, בסדר. הבעיה היא... האם השפיכה של השמן, זה נראה כאילו ה...

שפיכת השמן, ברגע שאתה שם, זה אנחנו נראה בקטע הבא שאנחנו נראה עכשיו.

ברגע שאתה שם דבר,

במקום כזה,

שהוא יכול להזיק בשטח של רבים,

והתרשלת בשמירה של הדבר,

התרשלת בדבר שאתה ראוי שתחשוב ותחשוב שזה יקרה,

אז זה כאילו שאתה זרקת את זה למטה.

בסדר?

בוא נראה שזה אולי יהיה נתקל בקרקע ונשאוף בעבר, בגלל שהרוח מזיזה את השמן. זה כאילו,

נראה לי, זה נתקל בקרקע, כי הרוח גרמה לזה,

ועכשיו הוא נשאוף באבן בשמן של ה... על מי אתה מדבר? על יצחק או על התינוק?

יש לנו שני אנשים פה.

יש לנו את יצחק,

שהשמן נחת עליו,

ויש לנו את הילד שהחליק על השמן.

הילד.

הילד.

אבל הילד החליק על השמן אחרי שהשמן היה מונח שם.

כן.

השמן מונח שם, זה מה שאמרתי לו מקודם,

שאם רוח העיף על דבר, רוח מצויה,

בכוונה בשאלה כתוב,

הוא לא התחשב ברוח שנשבה באותו הזמן בחוץ. זאת אומרת, הוא ידע שיש פה רוח,

הוא שם לב לרוח, הוא היה אמור לשים לב לרוח, גם הוא לא שם לב.

לא פותרים בן אדם על זה שהוא חולה עם חלומות והוא לא שם לב.

הוא לא שם לב, אז בעצם,

זה שהרוח חיפלה את זה למטה, זה נקרא כאילו שהוא שפך את זה למטה. בסדר?

אז זה לא קשור לנתקל בקרקע.

כן?

לכאורה שמן זה בעצם הבור, כי דרכו של שמן הוא להחליק את הבן אדם. נכון, מצוין. אז מה אתה אומר? אז מה היעדים? שכל מה שיקרה יותר מקצוע בשמן זה בעצם אפילו יותר חמש מטר, אני חושב שזה כמו בתור הבור.

כי שמן זה,

דרכו להחליק.

כן, אבל לפי תוספות אתה מדבר?

לפי תוספות, אתה רוצה, אתה,

תוספות אומר, גם מים,

כל דבר שמחליק, עובדה שהוא החליק.

עובדה שמחייבים את בעל המים או בעל השמן על ההחליקה, נכון?

אבל אם הוא לא קיבל את המכה מהמקום שהדבר הזה עומד עליו,

אז אתה יכול לקרוא לזה גרמה, אתה יכול לקרוא לזה מה שאתה רוצה,

אבל הוא לא נחבט מהבור.

צריך להגיד שאני מבין, כי נכון, השמן זה כמו זה צריך, פסיק רשע, זה ודאי קרה שהוא החליק. לא, זה ברור, זה ברור שהוא, ברור, אני לא צריך גם פסיק רשע.

ברגע שהבן אדם הוא רשלן, עשה רשלנות,

והרשלנות הזאת יכולה לגרום לו נזק,

כן?

אז אתה חייב בזה.

אבל הבעיה פה היא אחרת, הבעיה פה היא טכנית.

טכנית, סוברת תוצאות בשיטת שמואל,

שצריך שאת החלטה הוא יקבל מקרקעית אבו.

אם הוא לא יקבל מקרקעית אבו, הוא פותר.

יש בעיה טכנית, זה בעיה, קוראים לזה בעיה מנהלית.

בואו נעבור לקטע השני.

הצעד השווה שבהם

להטוי עמאי.

‫הגמרא הזאת מדברת על המשנה הראשונה ‫במסכת ברכביה,

שהמשנה שם מונה את אבות הנזיקים.

המשנה שם מונה את אבות הנזיקים,

שור, בור, מבעה, שזה שן, ואש,

והמשנה עומדת בסוף,

כשיש מכנה משותף לכל המזיקים.

עכשיו, דבר אחד ברור,

שהתורה,

המשנה לא טורחת לכתוב סתם מילים.

המשנה נכתבה על ידי רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא,

והוא קימץ מאוד מאוד במילים ובמשניות.

הוא קיבץ את התמצית,

תמצית המתומצתת ביותר של המאמרים שנאמרו בארץ ישראל בתקופת המשנה,

ואותם הוא קיבץ לשישה סדרי משנה.

אם רבי יהודה הנשיא טרח לכתוב

שיש מכנה משותף לכל המזיקים,

הוא התכוון לומר שיש איזשהו מקרה

שאי אפשר ללמוד אותו ממזיק אחד,

וצריך משניים יוצא אחד.

צריך ללמוד אותו משניים.

ואת זה מחפשת הגמרא כאן.

הצד השווה שבהם, המכנה המשותף שהמשנה מונה,

להטויה מאי, להביא מה?

איזה מקרה אנחנו נזקקים למכנה המשותף

של המשנה.

אמר רביי,

פה אנחנו מגיעים למקרה חדש.

לאטויה, להביא את המקרה הבא.

אבנו, סכינו ומסעו,

שניחן בראש גגו,

ונפלו ברוח מצויה והזעיקו.

אדם הניח את סוגי התקלות השונים, אמרנו שזה אבנו,

סכינו ומסעו, זה בעצם

תקלות שונות.

הוא הניח על ראש הגג דברים כאלה שיכולים

לעוות תקלות שונות.

ומה קרה להם?

הגיעה רוח מצויה, הוא שם את זה במקום מאוד מאוד רשלן.

למשל, הגג שלו היה משופם, הוא שם אותו קרוב לקצה.

הוא שם את זה במקום כזה שרוח רגילה יכולה להטפיל את זה למטה.

והם נפלו והזעיקו.

שמואל אבאי אומר שהמקרה הזה הוא המקרה שנזקק לשני

מזעיקים ללמוד אותו מהמכנה המשותף של המשנה.

שואלת הגמרא, היכי דמי.

היכי דמי, תרגום חופשי.

איך דומה? זאת אומרת במה מדובר כאן.

עכשיו, יש פה שני דברים ששמואל לא הבהיר לנו במקרה שלו.

הדבר הראשון שהוא לא הבהיר זה מתי זה הזיק.

זה יכול להזיק בשני אופנים.

זה יכול להזיק בזמן הנפילה,

זה יכול להזיק אחרי שזה נח.

אם זה הזיק בזמן הנפילה זה נתן מכה למישהו,

ואם זה הזיק אחרי שזה נח, זה הזיק כתקלה, נכון?

שאלה שנייה ששמואל לא העביר לנו,

שאבאי לא העביר לנו,

האם

מדובר שהוא הפקיר את זה, או שהוא לא הפקיר את זה?

תכף נראה, לא נראה את הכל, אני רוצה לראות רק את הקטע המיידי עכשיו,

כי זה מה שמשנה לנו לשאלה שלנו,

כי הזמן כבר עוזר.

היכי דמי, איך מדובר כאן?

אי בהדי דקאזלי קמאזקי,

אם תוך כדי שזה הלך,

זאת אומרת,

בזמן הנפילה על ידי הרוח,

אז זה הזיק,

אומרת הגמרא,

היינו אש.

מקרה כזה אפשר ללמוד מהמזיק אש לבד.

לא צריך שניים, מאחד יוצא אחד.

אנחנו הרי מחפשים מקרה שצריך משניים יוצא אחד.

פה אפשר ללמוד את זה מאחד.

למה?

מסבירה הגמרא.

מי ישנה אש דכוח אחר מורב בו וממונך ושמיעתו עליך.

הני נמי כוח אחר מורב בהם וממונך ושמיעתו עליך.

אומרת הגמרא

שזה דומה לאש בתכונות. מה התכונות של אש?

התכונה המרכזית של אש זה שהוא יכול ללכת,

איך הוא הולך?

על ידי הרוח,

על ידי כוח אחר.

שור, בעל חי,

יש לו כוח התנועעות אישית.

הוא יכול ללכת לבד.

יש לו רוח חיים,

הרוח החיים שבו מאפשר לו ללכת לבד.

אש אין בו רוח חיים,

אבל הוא גם יכול ללכת, אבל באמצעות כוח אחר, על ידי רוח.

עכשיו,

זו התכונה המרכזית של אש,

ואש זה גם ממונך, זאת אומרת זה דבר שנמצא באחריותך,

ולכן הוא שמיעתו עליך,

ולכן אתה צריך לשמור על זה.

אם לא שמרת ויש איזיקה מעדין,

חייב.

הנינמי, גם במקרה הזה של אבנוסה כידור המסור הזה,

כוח אחר מעורב בהם, הרי

הם הלכו על ידי כוח אחר, על ידי מה? על ידי הרוח.

וממונך ושמיעתו עליך, זה גם שלך,

גם אם הפקרת,

זה באחריותך,

ואתה צריך לשמור על זה.

לכן אומרת הגמרא,

אפשר ללמוד את זה מאש לבד, לא צריך שניים.

המשך הגמרא, אני אגיד לכם כבר בעל פה, בגלל שהזמן שלנו קצר,

המשך הגמרא זה שהבים מעמיד במקרה שזה הזיק אחרי שזה נח במשות הרבים,

ולמרות שזו תקלה,

אי אפשר ללמוד את זה מבור לבד,

בגלל שבור הוא מזיק

גם בלי עזרת כוח אחר,

ופה זה נהיה מזיק על ידי כוח אחר,

על ידי הרוח שהובילה אותו לשות הרבים,

ולכן צריך את עזרת אש,

ומשניים יוצא אחד, מבור ואש, לומדים את המקרה של הבית.

זה בעצם סיכום הקטע הזה שכתוב בו.

וכעת,

אני רוצה שתחשבו עכשיו מחשבה מחודשת

על השאלה שלנו, אני חוזר לשאלה שלנו, כי יש לנו הרבה מה לדון בשאלה שלנו.

אני חוזר לשאלה שלנו עכשיו.

יש לנו ארבע מקרים של נזק, שימו לב.

יש לנו את הנזק

הגופני שקרה ליצחק,

נחת עליו

השמן הרותח,

גרם לו לקביעה עמוקה,

כאבים עצומים,

הוצאות רפואיות,

ייתכן גם צלקת

שגורמת לו,

שהוא לא יוכל עכשיו לעבוד בעבודה הקודמת שלו, ירידת ערך הבן אדם גם כן.

דבר נוסף שקרה ליצחק זה שהחליפה שלו נהרסה,

שמן שנופל לחליפה, כידוע, הלך,

הלך בחליפה.

אז יש לנו שני שאלות.

שאלה ראשונה,

הנזק הגופני שנגרם ליצחק.

שאלה שנייה, הנזק לבגדים שלו.

זה השאלה, שתי השאלות הראשונות.

שתי השאלות השניות הן

הילד יצא,

השמן הגיע למטה,

התקרר.

השמן התקרר כבר.

נגע באדמה, התפזר, התקרר מיד.

כמה דקות אחר כך

יוצא הילד מהבית מלון,

רץ החוצה,

מחליק על השמן,

נחבט כמו שצריך, התלכלך כמו שצריך.

האבא של הילד בא ותובע את השף,

הילד שלי קיבל מכה,

יש לו הוצאות רפואיות,

גבס, לפעמים יכול להיות אפילו נכות.

זהו, זהו, זה הנזק לגופני. וחוץ מזה,

כמה פקים קטנים, כסף קטן,

הבגדים של הילד גם כן נתלכלכו ונהרסו.

אז ארבע שאלות יש לנו,

נזקי גוף של יצחק,

נזקי גוף של הילד,

נזקי בגדים של יצחק,

נזקי בגדים של הילד.

עכשיו,

הנחת יסוד,

רב ושמואל, הלכה כשמואל.

זאת אומרת,

ההלכה כשמואל בדיני, בכל דיני ממונות פוסקים כמו שמואל,

לכן תקלה פטור על כלים גם אם הוא לא הפקיר.

זה נקודת המוצא שלנו.

אנחנו לא נתחיל לדון מה הדין לפי רב, אנחנו עכשיו רוצים לפסוק הלכה,

כמובן לא למעשה, רק הלכה,

ואנחנו רוצים לדון מה יהיה הדין,

אולי נתחיל מהבגדים,

מה הדין הבגדים של יצחק,

מה הדין הבגדים של הילד.

מה אתם אומרים, אני אשמח לשמוע עכשיו,

אחרי שלמדנו את שתי הגמרות האלה. הבגדים של ילד זה בוודאי פטור מצד פטור של כלים,

כי זה בוודאי בור.

כן.

השאלה אולי איתך, אמרנו שזה כמו אש,

שצריכים ללמוד את זה מהמזיק של אש.

כן, ולכן?

לכן הוא חייב.

ואתה אומר, אש חייב על כלים, אז לכן יהיה חייב על הבגדים.

אז אתה אומר שיש חילוק בין הבגדים של הילד.

לכאורה זה גם לזקיילים, לא?

כלומר, זה גם לזקיילים במשפחה ובשמן.

מה שונה בין יצחק לגבי הבגדים?

מה השונה? אז הוא הסביר את החילוק.

החילוק הוא שהנזק של הבגדים של יצחק זה קרה כתוצאה מזה שזה נשפך עליו.

הנזק שקרה לילד זה כתוצאה מזה שהוא החליק על השמן.

לגבי הילד זה יהיה פטור.

אז הוא אומר שלגבי הילד הוא יהיה פטור בגלל שהכלים נזקו מתקלה. על הבגדים.

נגיע עוד מעט לנזק הגופני.

על הבגדים הוא יהיה פטור בגלל שהנזק שקרה זה נזק של כלים ובור.

השמן הזה מהווה בור.

עכשיו לגבי הבגדים של יצחק,

אז הוא אומר שיהיה חייב. למה?

כי זה נקרא מזיק שנכרה אש.

כפי שראינו בקטע עכשיו,

זה נקרא מזיק שנקרא אש.

ואש, לכאורה, חייב על כלים.

קפטור של כלים חמו ולא כלים נאמר דווקא לגבי

בור ולא לגבי אש.

יש למישהו עוד תשובה?

חובה שמן לא דומה לאש, כי יש את דבר שהוא מזיק בפני עצמו,

סוג של דבר שהוא מזיק בפני עצמו,

כל דבר שהוא מזיק בפני עצמו,

זה מולך ולא מפתח מדי רוח וקודם. פה זה שמן שלפני עצמו עם גור העולם הוא לא מזיק.

ומזל רע שלו שהוא עבר שם, שזה כאילו שזה נפל.

קודם כל, קודם כל, קודם כל, הציור שלנו מדובר אפילו בשמן רותח,

שזה ממש כמו אש.

כן, אבל אפילו בשמן קר, למה אתה חושב שזה לא אש?

כשהגמרא אמרה פה, בקטע האחרון שלנו אמרנו עכשיו,

היינו אש,

על מה המשנה,

על איזה מקרה הגמרא אמרה שזה ממש אש?

אבנו, סכינו ומסעו שניחם בראש גגו

ונפלו בבוח מצויה והזיקו תוך כדי הנפילה, נכון? לא משנה מה זה הזיק. יפה. כתוב פה שכל דבר שנפל באמצעות הרוח, נכון?

אם הוא הזיק תוך כדי מעופו,

אז זה בעצם היינו אש. מה זה היינו אש?

זה ממש כמו אש, נכון?

אז מה אתה אומר?

אז אתה מסכים איתו?

מסכים. שמה?

שעל הבגדים של יצחק

השבט צריך לשלם.

למה?

כי זה ישירה. בגלל שזה נקרא אש.

זה נקרא כמו אבנות סכינו ומסעור שנפלו ברוח מצויה והזיקו בזמן מאופם.

יש למישהו עוד דעה?

של הילד זה כבר שאחרי שכבר זה נפל למטה, כן, אז זה כבר מעוות תקלה. זה כבר מעוות תקלה, ואז צריך לשלם רק על ה...

נזק הגוף. אני עוד לא הגעתי לנזק הגוף. אנחנו נשאל את זה עוד מעט.

זה נושא מורכב מאוד, נזק הגוף.

נגיע לזה עוד מעט.

אבל אז אני חושב שאולי אנחנו נוכל לסכם.

אני מוכן לסכם את זה?

לגבי נזקי הבגדים.

הבגדים של יצחק,

אז השבט צריך לשלם עליהם. למה?

כי זה נקרא אש.

זה מוגדר כמזיק אש, כיוון שזה דבר שהלך,

הלך, על ידי רוח מצויה.

כל דבר שהולך ומזיק בהליכתו על ידי רוח מצויה,

מוגדר כאש.

לגבי הבגדים של הילד,

יהיה פטור. למה? בגלל שזה הזיק כתקלה.

בסוגריים נגיד,

שאם היינו דנים לפי המורים של הגמרא,

אז לפי רב הוא היה חייב על מה שקרה גם לבגדים של הילד,

כי מדובר שאם הוא לא יפקיר את השמן, כן? והשמן הוא לא שלו, הוא גם לא יכול להפקיר אותו. השמן שייך לבעל בית המלון,

אז הוא לא יכול גם להפקיר אותו,

אז הוא היה חייב גם על הבגדים. אבל אנחנו פוסקים כמו שמואל,

ולכן פטור על הכלים.

זה החלק הראשון,

החלק הקל.

נבוא עכשיו לנזק הגופני של יצחק,

לנזק הגופני של הילד.

מה אתם אומרים?

אני עכשיו, אני שומר את הקלפים שלי אצלי,

וצריך לומר מה אתם אומרים.

מה אתם אומרים?

מצד בור, שזה מה שקרה ליצחק,

הוא חייב, אולי יש לדון אם לפי התוספות,

אז אם הוא נפל במקום איפה שהשמן,

האם הוא נכבד מהבור,

מהתחתית הבור, כאילו,

או לפי הרשבו, שאפילו אם הוא נכבד במקום אחר.

ולגבי יצחק, אז יש גם חייב,

לא יודע, אבל אם הוא חייב לזכה אדם, אז גם חייב.

אתה טוען ככה, אתה טוען שבשני המקרים, גם על נזקי הגוף,

גם על נזקי הגוף של יצחק וגם על נזקי הגוף של התינוק,

בעל השמן יהיה חייב. אתה רק מסייג את זה,

שאם את החבטה הוא קיבל מחוץ לשטח השמן,

אולי יהיה פטור לפי תוספות. אולי יהיה פטור לפי תוספות. אבל אין פה שאלה בכלל על נזק של הגוף של יצחק בכלל.

אני הוספתי את זה, הוספתי, זה מה אכפת. הוספתי קביעה, יאללה. הוספתי קביעה, הוספתי ליצחק קביעה.

לא, צריך לשלם גם על הנזק של הגוף.

אתה אומר גם על הנזק של הגוף של יצחק וגם על הנזק של הגוף של?

של הילד. מה עם הילד?

בור חייב על נזקי גוף, כן? ראינו. שוב לו אדם, זה דווקא אם האדם מת בבור.

אבל אם האדם מוזלג בבור, אז בור חייב על נזקי גוף.

אז מה אתה אומר לגבי

נזקי הגוף של הילד, מה אתה אומר? הגבס וכולי?

הוא יהיה חייל.

מה אתה אומר?

אם איך שאומרים,

כאילו, שבוע אדם חמור הוא לא כלים,

אז זה בדין קימנה דרבמני, נותנים לו את העונש החמור.

זה הקדמנו בתחילת השיעור, כבר שאל את זה.

קימנה דרבמני נאמר רק כאשר יש לך שני סוגים של חיובים.

יש לך מיטה וממון,

יש לך מיטה ומלקות, או מלקות וממון,

אז נותנים לו עונש אחד ולא נותנים לו את העונש השני.

אבל כשמדובר בשני חיובים של ממון,

על כל חיוב אתה חייב בנפרד.

זה לא נוגע.

השניים קראו להם אותו מקרה,

אותו התחלקות, אותו שמן. איך שהוא נכנס לשמן, הוא התחלק,

קיבל את השניים, אותו דבר. לא, שניהם, יצחק לא החליק.

יצחק נפל עליו שמן רותח, הוא קיבל קביעה.

ישירות. לא, אותו דבר.

טוב, שיהיה חייב מה שקרה ליצחק, יחיה חייב מה שקרה לזה.

בשדה ולו האדם זה נזק, לא.

אנחנו מדברים עכשיו על נזקי הגוף, נזקי הגוף.

זה לא נזק?

שוב הוא לא אדם, זה למה דווקא אם אדם מת, הוא לא מת הילד, נכון? הוא הוזעק.

אז יהיה חייב, כולם מסכימים?

כולם מסכימים?

לגבי הילד זה כמו שהוא נתקל בבור ואחר כך נכבד מעיקר כארמנה.

לא, לא, לא, אז אתה אומר כמוהו.

זה תלוי מאיפה הוא קיבל את המכה.

אם הוא קיבל את המכה מהמקום שהשמן נמצא,

אז זה יהיה,

אז מה?

גם לפי תוספות יהיה חייב. אז גם לוי תוספות יהיה חייב. בדת שמונה. אבל אם,

אבל אם הוא נכבד,

הוא קיבל את המכה, הוא רץ מהילד והאף מהשמן נחת במרחק של חמש מטר,

קיבל מכה מהקרקע בלי שמן, אז מה יהיה הדין? אתה אומר שלפי תוספות הוא יהיה פטור,

לפי הרשב״א יהיה חייב.

אני שומע.

יש למישהו עוד תשובות?

אגב, אני רוצה להמציא לכם, אולי התחלת עם, גם אתה,

התחלת עם הנושא של

שהוא עף, ומה יהיה הדין אם הילד,

השמן נשפך בשטח מסוים?

שלולית לשמן.

הילד בא, החליק על השמן,

החליק,

ומשך איתו את השמן,

הוא החליק עם שתי רגליים ככה,

ומשך איתו את השלולית לעוד שתי מטר.

ומישהו אחר הוא ז... לא, משם הוא נחת.

הוא נחת בתוך השלולית שהוא יצר.

אתה שומע את הרעיון?

הוא נחת בתוך השלולית שהוא יצר.

מה יהיה הדין לפי תוספות במקרה כזה?

הוא היה נופל שם, לא היה לו נזק כמו שהיה לו מהשמן.

מה?

בוא לכאן שישמעו אותך.

למה לא?

מה אתה אומר? אם היה לו... לא, הוא קיבל אותו נזק בדיוק. הוא היה נופל שם, אבל לא היה את השלולית שאימת.

הוא לא היה מקבל את אותו נזק. זה נכון.

לא, זה נכון, אבל אנחנו הולכים בהנחה,

אנחנו הולכים בהנחה

שאם

בן אדם

החליקה לשמן וקיבל מכה מחוץ לשטח השמן,

תוספו אותו משהו פטור.

תוספו אותו משהו פטור. הוא יהיה חייב בדיני שמיים, זה גרמה, הכל בסדר, אבל אנחנו מדברים עכשיו על דיני אדם.

דיני אדם הוא פטור.

אז השאלה היא... זה נקרא, הוא יהיה פטור,

לכאורה, עם תוספות. למה?

כי זה לא הבור של ההוא, נכון? כי זה לא הבור של ההוא. יפה.

אני בכוונה משכתי את זה כי אולי אם יהיה זמן,

לא נשאר לנו הרבה זמן, אבל אם יהיה זמן בסוף אולי אני ארחיב טיפה על הנושא הזה.

אני חושב שאולי נסכם את הדברים.

שמענו פה מגוון דעות,

אני רוצה להוסיף פה,

אני רוצה להוסיף פה שתיים-שלוש הוספות,

ואז אנחנו נקבל את התמונה של הנזק הגופני.

נזק שקלים, גמרנו איתו, כן? סידרנו את זה. נזק הגופני עכשיו. זה נושא מאוד מורכב.

אני אסביר לכם גם למה.

בנזק גופני,

כשאדם ניזוק, יש חמישה דברים. נזק,

צער, ריפוי, שבט ובושת.

נזק, צער, ריפוי, שבט ובושת.

נזק,

יש לו הגדרה, ירידת ערך הבן אדם.

כתוב במשנה בפרק החובל,

כיתה את ידו,

סימה את עינו,

שיבר את רגלו,

רואים אותו כאילו הוא עבד הנמכר בשוק,

כמה היה יפה וכמה הוא יפה עכשיו.

ירידת ערך הבן אדם.

צער,

משלמים על הכאבים שנגרמו לו,

ויש תעריף איך משערים את זה.

ריפוי, זה הוצאות רפואיות.

שבט, זה אובדן ימי עבודה.

בושת

לא קשור לעניין, לא קשור לסוגיה של העם,

בגלל שהוא לא עשה את זה בכוונה.

בושת זה רק אם אדם מזיק בכוונה.

הוא לא הזיק בכוונה.

הוא רשלן, הכל טוב ויפה, אבל הוא לא הזיק בכוונה.

עכשיו בואו נראה, בואו נראה מה קורה פה עכשיו.

בחמישה דברים חייב רק אדם המזיק.

כל שאר המזיקים של התורה,

שור, בור,

פטורים מצער, ריפוי,

שבט, בושת.

הם צריכים לשלם רק נזק.

עכשיו, אש

יוצא מן הכלל של השער,

לפי שיטת רבי יוחנן בפרק שני.

רבי יוחנן צובר אישו משום חיציו. מה בו איש אישו משום חיציו?

התורה חידשה בפרשת אש.

התורה כתבה בסוף

כי תצא אש.

מה זה אש? יצא לבד.

איך התורה קוראת לו בסוף הפרשה?

שלם ישלם המבעיר את הבעירה.

אני העברתי?

התרשנתי, נכון?

איך אתה יכול לקרוא לי מבעיר?

אני הדלקתי את זה בידיים?

מה פתאום?

התורה גילתה לנו פה, סובר רבי יוחנן,

שלמרות שכל מה שהיה פה זה רק רשלנות מצדך,

התורה מחדשת שאתה עשית את זה בידיים.

אדם שעושה בידיים נקרא אדם המזיק.

אז לפי רבי יוחנן,

ברוב המקרים שאש הזיקה

ושהוא חייב, רוב המקרים, יש מקרים שלא, אבל רוב המקרים,

סיבת החיוב היא אדם המזיק.

וזה מה שחידשה התורה באש.

יוצא לפי זה, שימו לב,

השמן שנפל מלמעלה על יצחק.

איזה מזיק זה? מה אמרנו? אש.

אש חייב בארבעה דברים.

אז הוא יהיה חייב לשלם,

אם הצלקת הזאת גרמה לו נכות תמידית,

הוא יהיה חייב לשלם לו נזק.

נזק זה נכות תמידית, ירידת ערך הבן אדם.

על הכאבים שהוא גרם לו, הוא יהיה חייב לשלם, זה צר.

גם אם לא מוכנים לייבד, איך אפשר לדעת כמה שם?

אז בית דין,

אז היום יש דרכים אחרות רק לדעת. אתה רואה, ביטוח לאומי יש לו 30%,

40%, יש להם את הפרמטרים.

גם בית דין, גם בית דין יכולים... זה לא שווי גדולי, זה לא שווי גדולי.

זה עד כמה עובדים לו כל חודש, אבל זה לא שכמה הבן אדם שווה כזה שווה מהר. אני אביא לך דוגמא, אני אביא לך דוגמא.

יש לך בן אדם,

אם נניח הייתי הולך לקנות, לקחת פועל שכיר לכך וכך שנים, כן?

הייתי משלם לו משכורת. בוא נגיד שהייתי מגדל אותו אצלי, שלא יהיה את כל ההוצאות הנלוות של משכורת וכל מה שמסביב, כן?

הבן אדם הזה הוא שווה,

הבן אדם הזה הוא שווה שווי עצמי בגלל כל מה שהוא יכול לעשות, נכון?

ברגע שיש לו נכות אחוזית, אחוזי נכות,

יורד השווי של הבן אדם.

מזמן חז׳ל היה להם אפשרות לחשב את זה לפי הבדל מקו השוק,

היום הם נשארו את זה בצורה אחרת.

אבל העיקרון הוא

כמה בן אדם שווה.

בן אדם שיש לו נכות 100% הוא לא שווה כלום.

הוא לא שווה כלום לעבודה. אתה רואה,

נכות 100% הכוונה היא שהוא לא,

הוא מחוץ למעגל העבודה, הוא לא יכול לעבוד, נכון?

רגל שיכול לעבוד זה לא נקרא נכות 100%. מי שמחוץ למעגל העבודה זה 100%. זה נקרא שהוא לא שווה כלום.

אז אם בן אדם היה שווה למשל כך וכך בתור עובד,

ועכשיו גרמת לו נכות כזאת שהוא לא יכול לעבוד בכלל,

אתה צריך לשלם דמי כולו, זה נקרא נזק.

עכשיו,

אז ממילא הוא יצטרך לשלם, נחזור לענייננו,

נזק,

אם נגרמנו נכות קבועה,

צער על הכאבים, ריפוי הוצאות אפריות,

שבט, אובדן ימי עבודה.

בושת לא, כי זה לא בכוונה.

עכשיו,

זה לגבי הנזק הגופני של יצחק,

אבל מה קורה לגבי הנזק הגופני של הילד?

רק נזק, לפי מה שאמרנו. לפי מה שאמרנו צריך לשלם רק נזק. עכשיו,

מה ילד הזה היה צריך שיעשו לו?

הוא החליק, שבר את הרגל.

מה הוא היה צריך שיעשו לו?

גבס.

גבס. מה זה גבס?

זה נזק או ריפוי?

זה נזק או ריפוי? זה שיווי, יש שבר שהוא נזק ויש שבר שהוא נפוי, יפה, יפה, יפה. אתה אומר טוב, יש סוגי שברים, יפה, יש סוגי שברים, למשל,

אם מה שקרה לו זה שהוא ניפץ את הירך,

אז יש לו נזק תמידי,

יש לו נכות קבועה לכל החיים. בדרך כלל,

שבר רציני בירך או באגן הירכיים,

הבן אדם לא חוזר לקדמותו לגמרי,

גם על ידי גבץ, יפה.

אז אם באמת השבר הזה היה שבר שגרם לו לנזק קבוע לכל החיים,

אז זה יהיה נזק,

הוא יצטרך לשלם, זה ברור.

אבל מה יהיה הדין אם השבר הזה זה שבר שכל מה שצריך זה גבס,

שמים גבס, הילד חוזר לקדמותו, אחרי חודש מורידים לו את הגבס, הוא מקפץ כרגיל, לא קרה לו כלום.

מה יהיה הדין?

לא אפשר לשלם את המצאי הלאום, שהפסיד. לריפוי.

אבל בור משלם רק נזק, הוא לא משלם ריפוי.

אז מה צריך להיות הדין, מה צריך להיות הדין?

כלום.

שיהיה פטור על הגבס לגמרי, נכון? כן. פה אנחנו נכנסים לאיזה חידוש מעניין מאוד.

פה אנחנו נכנסים לחידוש מעניין מאוד,

שזה מה היה קורה אם לא יעשו לו גבס.

בן אדם נשבר לו רגל

ולא שמו לו גבס, השאירו אותו ככה.

זה הרי נזק תמידי.

נמק במקרה הגרוע, רגל עקומה במקרה הטוב.

נכון?

נמק במקרה הגרוע, רגל עקומה במקרה הטוב.

נכס בכל מקרה הזה. אז בכל מקרה הבן אדם הזה יהיה שווה הרבה פחות.

נכות קבועה רצינית, נכון?

אחוזים שמנים, נכון?

אז מחדש רבי יעקב מליסה בספרו נתיבות המשפט

הוא מחדש דבר כזה.

שסוג ריפוי כזה,

שאם לא יעשו אותו,

אז בעצם יישאר פה נזק תמידי,

זה עצמו נקרא תשלום נזק.

תשלום ריפוי

שבא למנוע נזק תמידי, נכות תמידית,

זה עצמו נקרא נזק וצריך לשלם אותו.

ככה הוא אומר, רק מה? יש מקום לדון פה.

אז בעצם מה יוצא לפי הנתיבות?

מה יוצא?

שהוא יהיה חייב לשלם את ההוצאות של הגבס.

אבל יש מקום להגיד דבר כזה.

מה יקום אם היית לוקח את הילד הזה,

מיישר לו את הרגל,

משכיב אותו במיטה, קושר אותו ככה,

קושר אותו לחודש, שלא יזוז.

הרי גם הרגל הייתה מתרפדת, נכון?

אני חושב שבעצם ההוצאות הרפואיות האלה זה בעצם,

זה בשביל הנוחות שלו.

הנוחות שלו, הנוחות של המשפחה שלו.

מי אמר שזה נקרא נזק, אולי לא?

רופא קובע, רק רופא יכול לקרוא. למה?

הרופא קובע, אני שאל... הבאתי רופא, שאלתי אותו,

הרופא אמר שנשכיב אותו במיטה,

יקשרו לו את הרגל ל...

אז קודם כל, על צער הוא לא צריך לשלם.

שנית, אני על הצער... יש לך צער?

בגלל הצער שלך אני צריך לשלם לך נזק?

דווקא תעשה גבס, אבל על חשבונך, למה שאני אשלם את זה?

הרי את הנזק אנחנו יכולים למנוע גם בלי הגבס, נכון?

שתשכב ואל תזיז את הרגל לארבע שבועות.

כן?

אתה רוצה לעשות גבס? בבקשה, תשלם.

אז מסתבר לומר, יפה, מסתבר לומר, מסתבר לומר, שכשמדברים על ריפוי... יש גבס עכשיו, קל, חדש, קלסטי, תשים אותו כאן עם סקוצ'ים.

אם הוא היה מבקש את זה, אז הוא אומר לו, אדוני, שים את הישן, זה מה שרגיל.

אתה רוצה נוחות? שלם כזה. אז זה מה שאומר, יפה.

יש דבר שמקובל. ברגע שדבר מקובל לעשות אותו בצורה כזאת,

אז זה נקרא ריפוי המקובל,

וברגע שהריפוי הזה בא למנוע את הנזק,

אז זה נקרא נזק לפי

בעל נתיבות המשפט.

אבל

זה לא מוסכם, השיטה הזאת.

יש החזוניש,

רבי אברהם ישעיהו קרליץ, כולם מכירים את החזוניש, את רחוב החזוניש כולם מכירים.

החזוניש אומר שגם במקרה כזה זה מוגדר כריפוי, הוא פשוט מוכיח את זה מדברי הראשונים.

הוא מוכיח מדברי הראשונים שגם ריפוי שבא למנוע נזק,

הוא נקרא ריפוי.

ולכן,

אם נסכם את ההלכה שלנו,

יוצא ככה.

לגבי הריפוי של יצחק,

חייבים לשלם הכול.

למה?

כי זה האדם המזיק, אש זה האדם המזיק,

והאדם המזיק חייב בארבעה דברים.

לא רק ריפוי, גם אובדן ימי עבודה,

גם כאבים,

הכול.

לגבי הילד,

אז לכאורה זה תלוי במחלוקת הנתיבות והחזוניש.

ויש לנו כלל שבכל דבר שיש מחלוקת בין הפוסקים,

זה נקרא ספקא דה דינא, ספק של ההלכה,

ואז אי אפשר להוציא, המוציא מחבור עליו הראייה.

לכן,

בעל, האבא של הילד לא יוכל להוציא כסף מהשף על מה שקרה לילד שלו.

לעומת זאת, אם נניח פתאום הגיע אליו כסף של השף,

השף נניח הפקיר אצלו כסף אחרי כמה שנים,

או שהופקיר אצלו קודם.

יש אצלו כסף של ראובן השף,

אז הוא מוחזק בכסף, נכון?

אז הוא יכול להחזיק את זה אצלו.

כי זה הדין בספקא דה דינא, בספקא דה דינא המוציא מחבור עליו הראייה. מי שמוחזק הוא על סוס.

הוא לא יכול להשתמש בו. למה?

עוד פעם, אם אין לי כסף של השף,

אני לא יכול לתבע אותו. למה?

כי המוציא מחבור עליו הראייה. אני צריך להוכיח שההלכה כמו הנתיבות המשפט.

אבל אם כסף של השף נמצא אצלי,

שהוא יוכיח שלאחר כך חזון איש.

אז הוא המוציא מחברו, לכן הוא יהיה חייב.

עכשיו, יש לנו עוד שתיים-שלוש דקות,

אני רוצה להתייחס לנושא של מה שאמרנו מקודם,

מה שחידשנו, אם הילד גרר איתו את השמן ויחליק על זה.

אז זה נקרא,

זה מוגדר כבור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה.

באותו דף, גם אם הוא היה רץ שם במאה פעם באותו מקום, אם לא היה שמן לא היה לו מרגלגל.

ודאי. אז הוא גרם לו מרגלגל. נכון, נכון, זה מה שאני הולך להגיד עכשיו.

בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה, פירושו של דבר,

אני הנחתי אבן ברשות הרבים.

עבר שם אדם ובלי כוונה גלגל את זה למקום אחר.

במקום האחר עבר שם מישהו אחר, נתקל בזה.

זה ששם את האבן הוא חייב.

לא יאללה, אני שמתי את זה שם, לא שמתי את זה פה.

אתה אשם במה שגלגלו את זה למקום אחר.

זה בדיוק מה שאתה אומר.

מכיוון שאני שבחתי את השמן,

אני אשם בזה שהילד גלגל את השמן למקום אחר.

אז ממה הוא נחבט? הוא נחבט מהבור שלי.

כי הרי השמן נמצא על הקרקע, הקרקע שמתחת לשמן נקראת החבטה שלי, נכון?

אז לכן הוא יהיה חייב.

אבל מה יהיה הדין אם היא נכבדת מעבר לשמן?

פה שוב, זה אותו ראיון שמענו מקודם.

ספקא דדינא,

מחלוקת התוספות והרשבא.

המוציא ברחובו עליו הראייה,

אם אין לו כסף שלו,

אז חובת ההוכחה מוטלת על אבי הילד,

אם יש לו כסף שלו, חובת ההוכחה מוטלת על השם.

אולי אפשר להגיד חילוק בין אבן לשמן, כי שמן

זה חוק קבוע, שאם אתה שופך פה שמן,

מה שלא יהיה, הוא בסוף יגיע לעוד איזה כמה מטרים מסביב. אבן, אם לא מישהו יבוא, יזיז אותה, הבנת בה, יגלגל אותה, היא לא תגיע לשום מקום. שמן זה מסתבר כאילו שהוא לוקח בחשבון מראש, שאם אני שפכתי שמן על מטר, אני רואה שהדבור שלי הוא עוד ארבע מטרים מסביבים. יפה, אז אתה אומר שזה קל וחומר, זה קל וחומר בעצם. אבל אבן זה לא חייב שהיא תהיה שם. יפה, זה קל וחומר,

כי הדין הזה של אבן זה כתוב מפרש בגמרא שהוא חייב.

אז בקו וחומר אתה אומר, אתה רק אומר ששמן יותר חמור. אני אומר שהוא חייב על השאריות של השמן, ששמן יותר חמור. יפה, ששמן יותר חמור. פה. יפה, מצוין.

אני אומר, זה בקו וחומר מהגמרא. אם באבן, שזה לא טבעו להגיע לכמה מקומות.

אם מישהו גלגל אותנו במקום אחר הוא חייב,

אז בשמן שטבעו להתפשט ודאי שהוא יהיה חייב, אתה צודק.

אבל זה בקו וחומר.

אם במקרה של בור המתגלגל הוא חייב, אז בשמן שנפרש,

שיראה ארצות צודק?

זהו.

הייתה איזה שם?

ענו,

ענו.

ענו,

ענו,

עבד די קודש בריכו ענו,

ענו,

עבד די קודש בריכו ענו,

ענו,

עבדה דקודושא בריחו ענו, ענו, ענו, עבדה דקודושא בריחו ענו, ענו, ענו, ענו, עבדה דקודושא בריחו ענו, ענו, ענו, עבדה דקודושא בריחו ענו, ענו,

ארדה בקודם שבריחו,

אהדה, אהדה, אהדה.