שאלה שבועית עולמית - הרב יוסף הירש

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אז כפי שאמרנו, השאלה הזאת מבוססת על מעשה שהיה.

עכשיו השאלה כפי שהיא מופיעה, כך היא.

מר אברהם פריד, אבי החתן, נכנס לחנות החליפות המרכזית בעיר.

מצא את החליפה המתאימה לו,

שילם והלך לביתו,

והניחה בארום עד עת דודים, חתונת בנו היקר, שתארך בעוד כחודש.

לאחר חודש, כשהלך לחתונה,

בלבשו את החליפה טרם צאתו לחתונה נכון הלא הפתעה,

בהכניסו את ידו לכיס החליפה,

מצא שטר של 100 דולר,

ותהה מי הניח את השטר בתוך החליפה

ומה עליו לעשות בשטר הזה.

לעת עתה הוא הניח את השטר בארום,

ואמר, הילך לחתונה, אחרי החתונה אני אדון בעניין.

בשמחת שבע הברכות סך את סיפור המעשה לידידיו שבאו לסמכו,

ביקש אחד מהמשתתפים את רשות הדיבור,

ואמר שקרא בעיתון על תוצאות מחקר שנערך בשבועות האחרונים

על ידי פעילי האגודה לבירור אמינות הציבור,

שנכנסו לעשר חנות בגדים ברחבי העיר,

הכניסו בכל חנות לאחת החליפות שטר של 100 דולר,

כדי לבדוק האם הלקוחות שרכשו את החליפות

יחזירו את ה-100 דולר לבעל החנות

כדי שיחזיר אותם למעבד, או לא.

לשם הדבריו, התבררה התמיהה

מי הכניס את השטר לתוך החליפה.

כעת נשאלת השאלה,

למי שייך הכסף?

מה על מר אברהם פריד לעשות עם הכסף?

המסובים בשמחת השבע הברכות העלו שלושה אפשרויות.

האפשרות הראשונה, הקבוצה הראשונה טוענת,

מר אברהם פריד צריך להחזיר את השטר לידי האגודה לבירור אמינות הציבור.

הרי הכסף הזה הגיע לחליפה על ידי האגודה.

הקבוצה השנייה טוענת,

מר אברהם פריד צריך ליתן את השטר לבעל החנות,

כיוון שהכסף היה בכיס אחת החליפות הנמצאות בחנותו,

והוא קנה את השטר מדין כעניין חצר.

חצרו של אדם קונה לו.

הקבוצה השלישית טוענת

שמר אברהם פריד זכה בכסף לעצמו,

מאחר שהכסף הזה הופקר על ידי האגודה לבירור אמינות הציבור.

כיוון שזה הפקר, הוא יכול לקחת את זה לעצמו.

השאלה כעת, מי הצדק?

קבוצה ראשונה,

קבוצה שנייה, קבוצה שלישית.

אז אנחנו כעת נדון ונראה שלב אחרי שלב לפי מה שמבואר בסוגיות הגמרא והפוסקים.

ונגיע בעזרת השם לתשובה לשאלה.

אז נתחיל בגמרא בבבא מציע, דף כא, עמוד א'.

נתחיל פרק אילו מציאות.

אומרת המשנה,

אילו מציאות שלא ואילו חייב להכריז.

זאת אומרת, יש מציאות שאדם מוצא אותן,

שהמציאות הללו שייכים לו,

ויש מציאות שהוא מוצא והוא חייב להכריז עליהן,

לחפש את בעל האבידה, להשיב לו את האבידה.

אומרת המשנה, אילו מציאות שלא,

אילו מציאות הן שייכות לו, הוא יכול לזכות בהן,

כגון מצא פירות מפוזרים או מעות מפוזרות,

ויש במשנה המשך,

אבל זה מה שנוגע בינתיים לעניינינו.

פירות מפוזרים שנמצאו ברחוב

או מעות מפוזרות שנמצאו ברחוב,

זה דבר שהוא הרי אלו שלא.

לא חייב להכריז עליהם.

כנגד זה במשנה בדף כד עמוד ב', זה העמוד הבא

אצלכם, העמוד הבא למטה,

זה המשך למשנה הזאת.

ואילו חייב להכריז,

איזה דברים חייב להכריז. כל המשנה,

מה שהתחלנו קודם, זה הכל רשימה של דברים שהרי אלו שלא.

והמשנה פה ממשיכה על אילו דברים חייב להכריז.

מצא פירות בתוך כלי,

אז נכון שפירות מפוזרות אין בהן סימן,

הרי אלו שלא.

אבל אם הוא מצא אותן בתוך כלי, חייב להכריז.

או שמצא כלי כמות שהוא,

גם אם הוא מצא כלי בלי פירות,

חייב להכריז על הכלי.

או מצא מעות בכיס,

מצא מעות בתוך ארנק,

חייב להכריז.

או כיס כמות שהוא, ארנק בלי מעות, גם חייב להכריז.

אז אנחנו רואים כעת, רק רגע,

אנחנו רואים כעת במשנה

רשימה של דברים שהרי אלו שלו ומתוכם פירות מפוזרים ומעות מפוזרות.

במשנה באה רשימה של דברים שחייב להכריז,

מתוכם מעות שמונחות בתוך כיס או פירות שמונחות בתוך כלי.

השאלה, מה החילוק בין הדברים?

למה מעות מפוזרות הרי אלו שלו ומעות בכיס חייב להכריז?

מה אתם אומרים? מה החילוק בין הדברים?

כי זה דרך נורא. זה לא דרך נורא.

יפה מאוד.

אז זה מה שהוא אומר,

בזה יש סימן, בזה אין סימן.

מעות מצד עצמן, אין בזה סימן.

כמו שאמרנו, מעות זה דבר שעובר מיד ליד,

אין בזה סימן.

גם אם יש שם איזה ציור, זה לא סימן שזה שלו.

כנגד זה, אם הוא מוצא מעות בתוך ארנק,

הארנק לא עובר מיד ליד, רק המעות עוברים מיד ליד.

אם הוא מוצא מעות בתוך ארנק,

אז המעות הללו יש בהן סימן. בזכות מה יש בהן סימן?

בזכות שהם מצויים בתוך ארנק. מה זאת אומרת מעות בתוך ארנק וארנק? הוא גם מצא אותו? הוא מצא ארנק עם כסף.

הוא לא מצא מעות בתוך ארנק שלו.

הבנתי.

מצא ארנק עם כסף. למה המשנה נתפסת על המעות בתוך הכיס? למה הוא מתפסס את עצמו עם הארנק? כי במשנה הראשונה כתוב שמעות מפוזרות

הרי אלו שלו,

כנגד זה מעות שאינן מפוזרות. מה זה מעות לא מפוזרות? מעות שנמצאות איפה?

בתוך הארנק.

הרי חייב להכריז.

אז אנחנו כעת רואים את היסוד של הדברים,

שממנו אנחנו מתחילים את ה... תמשך.

ארנק לבד, ארנק זה גם, ארנק אין בו סימן.

אז עומד לפנינו כעת החילוק בין הדברים.

אדם שמוצא דבר שאין בו סימן, הרי אלו שלא.

למה הרי אלו שלא?

הרי הדבר הזה היה שייך למישהו אחר,

כיוון שהבעלים שאיבד את הדבר,

התייאש מהם.

כיוון שאין לו סימן,

אין לו את קצה חוטך להגיע אליהם,

התייאש מהם.

כיוון שהתייאש מהם,

אז אדם אחר יכול לבוא ולזכות בדברים לעצמו.

כנגד זה, דבר שיש בו סימן,

הבעלים לא התייאש.

יש סימן, הוא יתלה פתק,

הוא ישאל אנשים אחד לשני עד שהוא יגיע לאבידה.

זה הכלל.

ולכן,

מעות מצד עצמם זה דבר שאין בו סימן.

מעות מפוזרות, הרי אלו שלא.

מעות בתוך ארנק זה דבר שיש בו סימן.

לכן, חייב להכריז

מה אתה שואל.

תודה רבה. מה יהיה אם אחד מצא פה בישראל כסף אוסטרלי?

מפוזר.

יפה מאוד. זו שאלה יפה, אבל נוגעת לשאלה אחרת.

מלאכך אתם מלאכים, נכון מאוד.

זה לא נוגע לסוגיה שלנו.

אנחנו נראה להצטמצם עם הזמן עם הסוגיה שלנו.

עכשיו ככה,

כשאנחנו עכשיו נעבור ונחזור רגע לסיפור שלנו,

אברהם פריד מצא 100 דולר.

100 דולר, יש בו סימן או אין בו סימן?

אין. אין בו סימן.

מצא אותו בלי ארנק, בלי שום דבר. אין בו סימן.

אז לכאורה, מה צריך להיות?

שלא. שהרי אלו שלא.

לא משנה למי זה נאבד.

כיוון שזה עבד לאדם ברשות הרבים, במקום שהאנשים נמצאים,

ואין בו סימן, הוא מתייאש מזה.

כיוון שהוא מתייאש מזה, הרי אלו שלא.

אז כך לכאורה היינו צריכים לומר,

אבל זה לא פשוט.

למה לא? אבל החליפה לא שלא.

החליפה הוא לא?

על החליפה הוא שילם.

שילם. אבל המעות שנמצאו בתוך החליפה, החליפה זה לא המציאה.

על החליפה הוא שילם תבינו תקילים, זה לא היה מציאה.

יפה.

על המעות שנמצאים בפנים,

אז הוא מצא אותם.

אדם שמצא שטר של 100 דולר,

אדם שמצא שטר של 100 דולר,

מה דינו?

שלא. הרי אלו שלא.

אבל הוא מאיר הערה,

אולי כיוון שזה נמצא בתוך החליפה,

זה כמו מעות בכיס. מה שכתוב שם, מפוזרים ומפוזרים ברחוב. מפוזרים ברחוב. אבל לא במקום פרטי. לא בתוך מקום שיש בו סימן, זו הנקודה. זה יכול להשוות. אם זה בכיס, אבל אין... אפשר להשוות. נכון. לא, שם יש לי ראייה שזה שייך לשולחני, זה משהו אחר.

פה זה אבידה, אין לי ראייה, זה לא שייך לחליפה.

ומי בא לחליפה? מי מדד את החליפה? אני לא יודע.

אז עבד למישהו שם 100 דולר,

אין בזה סימן, הרי אלו שלא.

אבל יש פה מקום לדון שיש פה סימן.

ולא רק מקום לדון, אלא שככה האמת היא.

כיוון שיש לנו כלל נוסף.

מה הדין מקום?

האם מקום זה סימן או לא?

אז ככה, הדבר הזה נחלק לשתי אופנים.

יש אופן שהמקום לא יכול להיות סימן.

למה?

אדם הולך ברחוב, נפל לו תפוזים.

הולך עם שקית, היה שם חור, נפל תפוז כל כמה מטרים, תפוז.

הוא לא יודע איפה זה נפל.

הוא מגיע הביתה, רוב במקום 10 יש לו 5. הוא מבין שזה נפל.

הוא יודע אם זה נפל ברחוב הזה או ברחוב הזה.

במספר בית הזה או מספר בית אחר הוא לא יודע.

אז שם אין לנו מקום סימן. בכל דבר שהוא דרך נפילה,

זה שאיבד אותו לא יודע איפה הוא נמצא.

אז ברור שהמקום הוא לא יהיה סימן,

כי העובד בעצמו לא יודע.

אבל יש אבדה סוג אחר.

יש אבדה, אדם הלך לנוח,

יושב בספסל בגינה הציבורית,

הניח שקית לידו,

קם מהשינה, הסתכל בה שם, אומר מה מאוחר,

רץ מהר.

אחרי שעה הוא מגיע הביתה, הוא נזכר, השקית נשארה. איפה היא נשארה? הוא עושה חשבון,

נשארה לאיפה שהנחתי.

אז הוא יש לו מקום. שקית זה סימן. לא, שקית שכל השקית אותו דבר.

נגיד. דבר שאין בו סימן. הוא הניח את זה. הוא הניח שמה. הוא יודע, כיוון שהאבדה הזו שעבדה לו, היא עבדה לו בצורה הזאת, שמה?

שהוא הניח אותה במקום מסוים, שכח והלך.

עכשיו הוא נזכר.

יש בו סימן.

יש בו סימן, אז מי שמצא את זה בדרך חינוך,

גם אם אין סימן בדבר עצמו,

אבל כיוון שהדבר הזה הונח פה בצורה של הנחה,

אז הוא צריך להכריז מקום.

מצאתי במקום פלוני, אבל זו שאלה.

האם מקום זה סימן או לא? זה מחלוקת המוראים בגמרא.

זה נראה בדף כב עמוד ב'.

יש לנו פה בעמוד מספר 3. אנשים נשארים שהוא לא מתייעץ.

כן, כן, זה הדבר.

נכון. אתם רואים למטה?

יש למטה ממוסגר.

עומר לוך רובה.

רובה אומר,

מדובר שאין סימן בעומרים שהוא מצא ברשות הרבים.

אין סימן בעומרים.

אז שאלת מה הוא מכריז?

מה אם מכריז?

מכריז מקום.

מה אם מכריז?

מכריז מקום.

רובה אומר,

שמקום זה סימן.

ממילא זה שמצא מכריז מקום.

ורבי אמר,

רבא אומר לו,

מקום לא הווה סימן.

מקום, אין לזה מעלה של סימן.

יכול להיות מקומות יכולות הרבה דברים. זה לא סימן מספיק מובהק,

שנחזיר על פיו את האבידה.

דאיתמר.

אומרת הגמרא, הם נחלקו על זה לאדיה.

בפירוש.

מקום.

רבא אמר, לא הווה סימן.

ורב אמר, הווה סימן.

אז יש לנו פה מחלוקת בין רבא לרובה,

האם מקום זה סימן או לא סימן.

אז עכשיו נחזור לענייננו.

כיס החליפה זה מקום.

האדם הזה שמדד את החליפה

ושכח והניח,

לפי ההנחה שאנחנו מניחים,

איך הוא מצא חליפה שם, איך הוא מצא שטר של מידור בחליפה,

מישהו בא לפניו,

מדד את החליפה,

בטעות, היה לו צלצול טלפון,

הוציא את הטלפון מהכיס,

נפל לו ה-100 דולר, הכניס אותו לכיס החליפה.

אחר כך הפשיט את החליפה,

החזיר אותה לקולבים והלך מהחנות.

אחרי יומיים בא הביתה,

איפה ה-100 דולר?

הוא עושה חשבון אחורה איפה, איפה, איפה, עד שהוא עולה בדעתו,

שיכול להיות שבמדידה בחנות הוא שם את זה בכיס.

אז הוא יודע, הוא מדד מספר 48,

50, 52. מצבע, מצבע, אני ממשיך.

מצבע מסוים,

מפירמה מסוימת, הוא יודע מה הוא רוצה לקנות. הוא יודע מסוים. וגם אם אין. אז ממילא הוא ילך שם, ויבדוק בחמש חליפות, זה כדאי, בשביל לקבל את ה-100 דולר בחזרה.

ממילא,

המיקום הזה שה-100 דולר נמצא בתוך החליפה,

זה מקום.

הוא המחלוקת. אז אין מחלוקת, האם מקום סימן או לא סימן.

אז אם מקום סימן,

אז זה שמצא את ה-100 דולר צריך להכריז,

אם מקום אינו סימן, לא צריך להכריז.

כמו מי נפסקה הלכה,

אז יש לנו בעמוד הבא את השולחן ערוך.

בסימן רסב,

סעיף ג',

נקרא אותו

אין המוצא מציאה חייב להכריז,

אלא בדבר שיש בו סימן בגופו.

כתוב פה את ההלכה הזאת שלמדנו במשנה,

מתי חייבים להכריז?

כשיש סימן.

או סימן בגופו,

או שראוי ליתן סימן במקומו.

אם המקום שלו הוא מקום,

אז אפשר לתת סימן במקומו.

מה זה או במקומו? כל דבר נמצא באיזשהו מקום.

אז זה אנחנו נראה בהמשך השולחן ערוך.

אבל אם אין בו שום סימן אפילו במקומו,

איך ייתכן שאין סימן במקומו?

אומר השולחן ערוך, כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה,

אלא דרך נפילה בה.

אם זה דרך נפילה,

אז המעבד לא יודע לומר את המקום.

אז מתי יש מקום, מתי אין מקום?

אם זה דרך הנחה,

אז יש מקום סימן. אם זה דרך נפילה, אין מקום סימן.

ממילא כתוב לנו בשולחן ערוך שההלכה היא כמו רבה,

שסובר שמקום נחשב סימן.

רק מה? אנחנו צריכים לבדוק. אם זה דרך הנחה,

אז המקום הוא סימן. אם זה דרך נפילה,

אין מקום סימן.

100 דולר שנמצאים בכיס החליפה, הם לא נפלו לשם.

מישהו הניח אותם שם.

יש מכסה לכיס, לא נפל ככה, פתאום נפל פיתקא מן שמיא.

מישהו הניח אותם שם.

ממילא זה דרך הנחה,

יש מקום סימן.

ממילא מוטל על מר אברהם פריד להכריז,

הוא לא יודע למי,

הוא יכריז ויאמר,

נמצא שטר של 100 דולר

באזור מסוים,

המעבד יקבלו,

העובד יקבלו על פי סימנים.

ככה היה צריך להיות.

מה יהיה הסימנים?

מקום. מקום. לא, זו צריכה להיות חליפה מסוימת. נכון. הוא יגיד, מדדתי חליפה מספר זה וזה. לא צריך להגיד, אם הוא ייתן את הסימן,

אני שמתי. לא, אז הגמרא אומרת. 52, נכון. אז הגמרא אומרת,

שהוא יכריז מציאה מצאתי, והוא יגיד את המקום.

העובד, הגמרא שואל את השאלה שלך,

ככה הגמרא אומרת.

למה נו, זה לחנות?

הוא לא יודע של מי זה. אתה לא יכול. אתה עכשיו שומר אבידה. יש דין שמי שבא אבידה לידו, יש לו דין שומר.

או שומר חינם, או שומר שכר, מחלוקת בגמרא.

הוא לא יכול לתת למישהו אחר בלי אחריות.

לך תדע, אולי הבעל החנות

ייקח את זה לעצמו?

אתה לא יכול לתת למישהו אחר, בבית דין לפעמים, אבל לא לאדם סתם. אבל בעל החנות זה בכלל אחרי הדברים האלה, זאת אומרת... אז הוא ישאל את בעל החנות, הוא ישאל אותו, האם אתה יודע? אם מישהו יבוא אליך, תשלח אותו אליי, קח את הטלפון שלי, מישהו יבוא אליך, תשלח אותו אליי.

אם בעל החנות לישר, אז הוא מתייאש.

אבל הוא כבר דיברו על... הוא ינסה, הוא ינסה. מה אתם אומרים? הוא מתייאש, נו. דיברו על... סיפרתם בדיוק מה קרה, הם מפריעים.

אבל אז ככה,

אם אנחנו אוחזים בחלק הזה,

אברהם פריד מצא כסף בכיס החליפה שהוא קנה בחנות.

בפשטות הכסף הזה הונח על ידי אחד הלקוחות שבא לקנות,

ובטעות הוא השאיר אותו שם.

אז יש פה מעות

שאין בהן סימן, אבל יש סימן מצד המקום.

כיוון שהלכה כמו רבה, שמקום זה סימן,

אז עליו להכריז על זה.

אבל כעת,

בשמחת השם הברכות,

שהייתה, ואחד מהמשתתפים אמר, גילה מי שם את זה,

אז פה הדין יכול להשתנות.

רגע, רגע. למה?

זה לא ראיה שהוא גילה מי שם את זה, זה עדיין לא ראיה. לא, לא, זה כן ראיה. אני אסביר, אני אסביר. אני יודע מה שאתה רוצה לשאול, אני אסביר.

עכשיו, בשמחת השם הברכות, שהודיעו

שבאגודה לבירור אמינות הציבור,

הניחו 100 דולר בחליפות,

ומקום אנחנו אוחזים שזה סימן.

זאת אומרת שאם בא בן אדם ואומר,

אני הנחתי במקום פלוני,

אני לא אומר לו, אולי כמו שאתה הנחת, אולי גם מישהו אחר יניח.

כי על זה מתבסס הראיה של מקום סימן.

זה שאומר מקום לא סימן,

אומרת הגמרא במקום אחר. למה זה לא סימן?

כי הוא אומר לו, כמו שאתה איבדת במקום הזה,

ייתכן שגם אדם אחר איבד במקום הזה.

אז איפה מה שאתה איבדת? מישהו אחר לקח.

אבל אם אנחנו אוחזים להלכה שמקום זה כן סימן,

אז כמו שיבוא מי שיאמר לי,

הנה,

אז תיתן לו.

אתה לא חושב שמא מישהו אחר יניח.

מאותה סיבה,

גם כשאגודה באה ואומרת לך, אנחנו הנחנו בחליפה מספר 52 בכל חנות 100 דולר, אז אני מבין שזו החליפה, זה השטר שלהם. זו חליפה מסוימת? מסוימת. ודאי מסוימת, לא? לא רק עמידה, אלא אפילו כמעט צילום שלה. כן. למה צריך מסוימת? באופן שיהיה סימן. למה, אם כל החליפות... כי אם לא זה יהיה מקור, זה לא יהיה מקור.

למה? אולי מישהו... כי אם כל החליפות הם שמו...

לא, כל חנות שמו חליפה אחת. לא, אבל בין כל החליפות ש... הם ידעו, אבל איפה הם הניחו?

הם ידעו.

החליפה פלורית, גם הם ידעו. זהו, בבקשה הם ידעו, הם ידעו, עד כמה שחרפים. כדי שהם יגיעו אחרי חודש לבדוק את האמינות,

יגשו לבדוק אם החליפה עוד נמצאת, אולי החליפה עוד לא נמכרה.

אז הם ידעו איפה הם שמים. כל חליפות מספר 50,

מדגם זה וזה, צורה זו וזו, הניחו שם 100 דולר. ואין עוד כאלה חליפות באותה במה? גם אם יש, אבל אם יש לנו שלושה חליפות אין לנו בעיה עם זה, זה נקרא מקום.

עדיין זה חליפות זהות. זה נקרא מקום, כן. הניפות זהות אותו צבע ואותו מספר ואותו הכול? כן, כן, זה נקרא מקום, כן. ראיה ש... מקום זה לא צריך לדבר אותו בלטה. ארבע עוד מקום.

עכשיו אנחנו ממשיכים,

ואנחנו אומרים, כיוון שאצלנו יודע מי שם את זה,

ואילו שהניחו את זה,

הם הניחו את זה מדעת.

זה לא אדם שנאבד לו.

אדם שנאבד לו הולך לחפש.

אבל מה הדין אדם ששם מדעת?

דבר שיש בו סימן,

שם אותו ברשות הרבים מדעת.

זה נקרא אבידה מדעת.

מה הדין אבידה מדעת?

הוא גם מתייאש.

האם אבידה מדעת אפשר לקחת את זה או לא?

יש סימן, אין סיבה שתהיה. זה לא הפקר.

במקרה הזה נראה שהוא כן צריך לדעת. למה?

מה המעשה שהם שמים זה אמינות הציבור, לבדוק את האמינות.

אבל אל תעבר על המטרה שלהם. אבל יכול להיות שבואו כאלה. אבל מישהו לא יודע. הם מעוניינים שיחזירו להם. עכשיו הוא יודע בוודאות. אז אני אומר לך, דוגמה, אדם הניח ארנק

עם מעות

ברחוב רבי עקיבא,

באמצע הרחוב,

ליד הכספומט שלו.

הניחו שם ארנק

עם אלף דולר.

זה נקרא וידע מדעת.

למה?

אומנם צדיקים שיעברו שמה יגביאו את זה,

ויכריזו על זה.

אבל אין לך כל מקום יש כמה אנשים כאלה שיזכו בזה לעצמם. ודאי. ואתה שם את זה שמה באופן כזה שזה יכול להינטל.

אז אתה איבדת את ממונך מדעת. זה הפקר. עכשיו השאלה אם זה הפקר או לא.

אז בואו נראה. מי אמר? בואו נגדוק בגמרא.

רגע, זה לא מוזר מדעת, אולי זה הפקר.

לא, הפקר הוא לא אמר הפקר.

הוא לא אמר זה הפקר.

הוא הניח.

הניח בשקר. אבל הם הכניסו את זה מתוך ידיעה שגם יכולים לראות.

שעלול. יפה, זה נקרא אבידה מדעת. אין להם הוכחה מלגעת. זה נקרא אבידה מדעת.

אולי זה הפקר.

לא, זה אבידה מדעת. למה ההפקר זה? השאלה אם אומר הפקר. ייתכן שאבידה מדעת זה הפקר. בואו נבדוק, בואו נראה.

הם רצו לחזק איזה משהו שהיה להם, שכולם מחזירים או שכולם לא מחזירים?

לא, רצו לבדוק. הם לא ידעו שום דבר.

אם הם שמו את החליפה,

את ה-100 דולר, בתוך חליפה מסוימת,

הרי כל בעל חנות מוציא חשבונית. החשבונית מציינת איזה סוג חליפה וכל זה. הוא מוכר בשחור.

לפי הצ'ק, לפי זה. הם לא יכולים לחייב אותו.

אפשר לזהות לבן אדם. הוא יגיד לא מצאתי. מה?

זה סיפור אחר. זה אבידה מדעת. בכל מקרה זה אבידה. נאבד לו הפתקית.

הוא יגיד לא מצאתי.

גם הם לא יכולים לעקוב אחרי ה... עכשיו ככה.

אבל הם הניחו במקום כזה שזה עלול להיעלם מהם. זה ברור, נכון?

הם הניחו את בקום הזה שיכול מישהו לקחת.

הם רוצים לבדוק אם אדם לא ישב אוכל. הם לא יודעים גם אם הוא יגיד. עכשיו ככה. אנחנו נראה

ועבר דבר.

אומרת הגמרא במציאה דף כא עמוד ב',

אתם רואים עמוד מספר 5. תשמא

פירות מפוזרים.

הגמרא מביאה לפני זה מחלוקת

בין אמביי לרבה,

ייאוש שלא מידת.

אם אבי ייאוש או לא. אם אבי ייאוש או לא מידת,

הוא עדיין לא יודע שנפל לו,

ואם הוא היה יודע, היה מתייאש מזה.

האם אומרים, כיוון שאם היה יודע, היה מתייאש, אז כבר נמצא פה ייאוש?

אפילו שעדיין לא יודע בכלל.

או שצריך שאדם ידע ויתייאש בפועל.

זה מחלוקת.

אז הגמרא רוצה להבהיר על הנושא הזה. תשמא פירות מפוזרים.

מה למדנו במשנה בעמוד א'

מקודם?

אילו מציאות שלא, ואילו חייב להכריז. אילו מציאות שלא,

מצא פירות מפוזרים.

או לא ידע די נפל מיני.

הוא מצא משמע,

מצא אפילו במקרה שעדיין הבן אדם לא יודע שנאבד לו בכלל.

ומה כתוב על זה?

הרי אלו שלא. למה הרי אלו שלא?

אלא ראייה שיאוש שלא מדעת, אבי ייאוש.

כך רוצה הגמרא לומר.

דוחה הגמרא את הראייה ואומרת,

אמר רב עוקווה בר חמא,

אוכו,

אצלנו במשנה פירות מפוזרים, איך מדובר,

במחנשתא דבידרי עסקינן,

דאבידמי דעתי.

אז הנה לנו כבר קצה חוט לעניין.

מה אומרת לנו הגמרא?

אתה יודע איזה פירות מפוזרים מדובר?

מדובר במקום כזה ששם אוספים את הפירות,

מקום איסוף הפירות.

עכשיו הוא אוסף, אוסף במלא ארגזים.

כשמגיע קצת פירות,

לפי מידה שהגמרא אומרת בעמוד א', קו ב-400 וכולי,

אז אני כבר לא משתלם לו לעבוד על זה, לאסוף את זה.

ממילא הוא השאיר את זה שם מדעת, זה לא נאבד לו,

זה לא נפל לו,

הוא השאיר את זה שם מדעת, הוא לא הפקיר,

הוא לא אמר איזה הפקר.

אם בסוף יגיעו עוד תפוזים, הוא יאסוף את הכול ביחד.

אבל הוא בינתיים השאיר את זה שם בכוונת תחילה,

במקום כזה שאינו שמור,

מקום שעלולים אנשים לבוא ולקחת.

זה נקרא אבידה מדעת.

אז מה כתוב כאן?

הרי אלו שלא.

אז מה כתוב כאן שאבידה מדעת?

זה הפקר.

התורה אומרת לך, מותר לך לקחת את זה.

אז פה בגמרא אנחנו רואים שאבידה מדעת זה הפקר.

כנגד זה נפתחת הגמרא בבבא בתרא,

דף פז עמוד ב', יש משנה.

אומרת המשנה,

השולח את בנו אצל חנווני.

מדובר בבן קטן.

שלח אותו עם כסף.

שלח אותו עם כסף.

לך לחנווני,

תן לו את הכסף, את המטבע הגדולה הזאת,

ותגיד לו שימלא לך באיסר שמן.

המטבע הזו שווה שתי איסרים,

תגיד לו באיסר שימלא לך שמן.

החנווני קיבל את המטבע הגדולה,

מילא לו בתוך צלוחית שמן בשווי של כמה של איסר,

נתן לו עודף איסר, כי המטבע הזו...

היה שווה שתי איסרין ושלח אותו הביתה

והוא בדרך,

ראה משהו ברחוב, רץ,

השמן נשפך, הצלוחית נשברה והכסף התגלגל ונאבד.

עכשיו בא האבא של הילד הזה ותובע את החנווני.

הוא אומר לו, מה אתה שולח עם ילד קטן?

כסף?

שמן? צלוחית?

אתה... זה לא שמירה.

חירש, שוטה וקטן, אין להם דעת.

למה שלחת אותו?

אז הוא אומר לו, מה אכפת לך? בגלל שאני לא בסדר, אז גם אתה מותר לך להיות לו בסדר?

אה, יפה מאוד. אז בואו נראה מה כתוב.

השולח את בנו אצל חנווני,

ופונדיון בידו, פונדיון יש בזה, אמרנו, שני איסרים.

הוא מדד לו בייסר שמן,

נתן לו את האיסר,

איזה איסר עודף,

ושלח אותו עם השמן, הכול.

ומה קרה?

שבר את הצלוחית,

והשמן שבתוכה נשפך כמובן,

והאיבד את האיסר.

חנווני חייב.

אומרים חכמים, החנווני חייב.

כבר נראה במה הוא חייב.

רבי יהודה פוטר, שעל מנת כן, שלחו.

עכשיו נעבור לגמרא.

שואלת הגמרא,

ביש למה בייסר ושמן?

יש פה שלושה דברים.

יש פה איסר, שמן וצלוחית.

אומרים חכמים,

אך אין ואני חייב.

אומרת הגמרא, על איסר ושמן אני יכול להבין מה נחלקו חכמים ורבי יהודה.

ביש למה בייסר ושמן, באופלי, בזה נחלקו.

דרבנן סברי לא ידעו אי שד רי.

אני שלחתי את הילד שלי להודיע לך שאני מעוניין שתשלח לי, אבל לא איתו.

שלח לי עם שליח גדול.

הימרתי על זה, כבר נראה, מה עם הכסף?

אז אומרת הגמרא, ביש למה את הישר ואת השמן?

אנחנו יכולים להבין למה החנווני חייב לפי חכמים.

למה?

כיוון שלא היה לך לתת לילד את הישר ואת השמן.

כי מה שלח לי את הילד זה היה בשביל שתדע

שאני מעוניין במשלוח של שמן

ושל ישר עודף.

אבל שלח לי עם מי?

עם המשלוחן שלך, האחראי, לא עם הילד.

ורבי יהודה סובר, רבי יהודה אומר שפטור,

שעל מנת כן ישלחו.

מה רבי יהודה סובר?

רבי יהודה סבר לי, שדורי לשדריי.

אם אתה שולח את הילד שלך עם כסף

ואומר לו, תביא לי שמן, הכוונה שלך שתשלח לי עם הילד.

אז על פיך אני שלחתי עם הילד.

מילא כל מה שיקרה, על חשבונך, על אחריותך.

אז זה המחלוקת של רבי יהודה ורבנן.

את ההמשך כבר לא נוגע לענייננו.

עוד נקרא את ההמשך. אלא שעבר צלוחית,

צלוחית הרי זה לא הגיע מהאבא.

הצלוחית אומרת הגמרא,

על זה הוא לא יכול לתבוע.

אתה הבאת לו צלוחית שלך,

זה אבידה מדעת.

על זה אי אפשר לתבוע.

זה מה שכתוב פה בגמרא.

אומר הרשב״ם,

למה הגמרא אומרת אבידה מדעת רק על הצלוחית?

רק את זה הוא שלח.

מה עם הפונדיון?

מה עם הפונדיון?

אומר הרשב״ם, הוא פונדיון שנטל בנו בעליך,

נעי נמי ואבידה מדעת היא,

נכון, כשהוא שלח איתו את הפונדיון, אז מה זה הפונדיון הזה?

אבידה מדעת.

מכל מקום, בחזרה, כשהוא מחזיר לו את האיסר,

יפה מחייבים חכמים.

הואיל והם אומרים, לא ידעו אי שדרי.

אז כתוב פה ברשב״ם כאלה דברים.

אדם שלח עם בנו הקטן פונדיון.

בנו הקטן אין בו דעת.

בן קטן, ילד קטן, אין בו דעת לשמור.

אחד שמניח שמירה עם קטן, חייב עליה.

זה לא שמירה.

ממילא עכשיו הוא שלח את הבן הזה עם הפונדיון,

יש פה אבידה מדעת.

אבל נכון, הוא איבד מדעת את הפונדיון.

אבל של מי שייך הפונדיון?

של האבא.

לא, של האבא.

האבא הימר שייתכן שהבן שלו יאבד את זה ומישהו ימצא את זה וייקח את זה.

אבל על הצד שהבן שלו לא איבד את זה,

של מי שייך הפונדיון?

של האבא.

ממילא כיוון שזה הגיע בשלום עד החנווני,

אז זה לא עסק של החנווני לומר לאבא,

בגלל שאתה עשת עבידה מדעת, אז אני יכול לאבד לך גם כן את האיסר.

אני עשיתי הימור, שייתכן שהבן שלי ייפול בדרך ויאבד את הפונדיון.

ההימור שלי הצליח, הוא לא איבד.

והפונדיון הגיע אליך?

אתה אל תשלח לו.

כשאתה שולח איתו את האיסר,

אתה עושה אבידה מדעת.

אבל מה כתוב לנו פה?

פה אנחנו רואים, זה מה שאתה הערת.

מה כתוב לנו פה?

שאבידה מדעת זה לא הפקר.

אם אבידה מדעת זה הפקר,

אז החרבנית צריכה להגיד לה, אבא, אתה לא מתבייש?

אני הרי יכלתי לקחת את הפונדיון כמו שהוא ולהכניס אותו לכיס שלי.

למה? כי אבידה מדעת, מה זה?

זה הפקר.

זה מבואר לנו להדיע בגמרא כאן, שאבידה מדעת זה לא הפקר.

אבל סתירה. זה שלי.

זה לא הפקר.

אז יש לנו פה סתירה בין גמרות.

הגמרא בבבא מציע אומרת לי, אבידה מדעת,

הרי יעלו שלא, מותר לי לקחת את זה.

הגמרא בבבא בתרא אומרת לנו, אבידה מדעת אסור לך לקחת.

אז זה לא בגלל זה אבידה מדעת פה במקרה. יפה מאוד. אז אנחנו מבינים שלמרות

שהלשונות שווים,

פה כתוב הלשון אבידה מדעת,

וכאן כתוב אבידה מדעת,

אבל הם לא שווים ביסוד שלהם, במהות שלהם,

אלא יש כל מיני סוגים.

יש סוג אבידה מדעת שזה כמו מחנשתא דבגדארי, שהוא השאיר את זה שם לאיבדון,

ויש סוג אבידה מדעת, שם זה הפקר,

ויש סוג אבידה מדעת שהוא לא ממש מאבד את זה ב-100% או ב-90%,

אלא הוא מהמר 50% ככה, 50% ככה.

יכול להיות שבאמת אבידה מדעת זה הפקר, אבל פה הוא לא התכוון לקנות את כל הפודיון בתורת הפקר.

אבל כשייקח את זה הוא יכול לקנות את זה הפקר. הוא לא לקח את זה בתור התפקר.

הוא לא לקח את זה בתור התפקר. בסדר, אבל אתה לא יכול לחייב אותי לפודיון הזה. אבל אחרי שלקחת מחזת האיסר, זאת אומרת שאתה לא רצית, אתה לא רצית. אתה יכלת, אבל לא רצית. יכלתי, אבל זה הפקר.

אז ממך זה כבר יצא. זה לא הפקר. למה?

אבל בדרך כלל זה הפקר. קונה אותו, לא קניתי אותו.

אז לא קניתי אותו, אז זה נשאר הפקר.

אם המידע מדעת היא הפקר, אז זה הפקר.

זה לא ייאוש.

ייאוש, זה עדיין שייך לו עד שמישהו אחר יקנה, אבל הפקר זה מייד הפקר.

זה מה שמבואר לנו פה. אז אנחנו צריכים לדעת,

הקטן לא זוכר,

קטן זה רק מדרבנן,

מציאת קטן לאביב,

זה רק מדרבנן.

גם בהפקר הוא לא זוכר? ואני שומע, זה הערה יפה,

שזה יהיה עמדה מדעת יהיה הפקר, והקטן יזכה בזה, ויהיה מציאת קטן לאביב. אבל הוא לא יכול להתנות.

ויש עוד פעם הפקר, ושומע, זה רעיון ממה שאתה אומר. איך זה יהיה עוד אפשר? צריך לחשוב על זה, זו שאלה טובה. בפירות הוא מהמר שהוא ייקח את זה מה... הוא יכול לקנות, אבל הוא לא יכול לקנות.

עכשיו אנחנו צריכים לדעת, נחזור לעניינינו.

אנחנו אמרנו,

האגודה הזאת,

שהניחה את השטר של המאה דולר בתוך כיס החליפה,

היא עשתה פה אבידה מדעת.

אמרנו, אבידה מדעת, ייתכן שזה הפקר.

כך מבואר לנו בגמרא,

בבאבא מציע, דף כא עמוד ב'.

אבל אנחנו רואים שכנגד זה בגמרא ובבאבא בתרא כתוב שאבידה מדעת זה לא הפקר.

אז אנחנו צריכים מההתחלה לדעת האם להניח כיס,

להניח מעות

ברשות הרבים זה הפקר או לא הפקר.

אז אנחנו נפתח את ההלכה ונבדוק מה כתוב בהלכה.

והנה אנחנו נפתח את הטור,

סימן רסאל,

ואנחנו נראה גם את הרמב״ם וגם את הטור.

אתם רואים, באמצע הבאה,

מתחת הקו.

וכתב הרמב״ם,

הטור מביא בשם הרמב״ם,

הלשון במלואו, עוד מעט נראה אותו בבח.

כתב הרמב״ם,

אף על פי

שאין לרואה ליטלה לעצמו,

אסור לרואה, אדם שרואה אבידה שהונחה מדעת,

אסור לו לקחת את זה לעצמו, זה לא ההפקר.

מכל מקום,

אינו חייב להיטפל בה,

הוא לא חייב להכריז עליה.

וכן כתב הרמ״ם,

גם הרמ״ם, רבי מאיר הלוי,

גם כן כותב ככה,

שאבידה מדעת,

אין על זה חיוב הכרזה,

לא חייב להכריז,

לא חייב לטפל באבידה הזאת,

אבל אסור לו לקחת את זה לעצמו.

ואין ירא כן,

אומר הטור שהיה הבן של הראש,

רבי יעקב בעל הטורים,

אומר הטור, ואין ירא כן, חולק על הרמב״ם,

למה דאבידה מדעת אב ואפקר.

אז הנה אנחנו רואים פה שהנושא הזה של אבידה מדעת, ופה מדובר על אדם שמשליך כיס אימהות לרשות הרבים,

זו הדוגמה של הרמב״ם.

נראה את זה בפנים, אתם רואים פה בצד בבאח,

מעתיק את לשון הרמב״ם.

המאבד ממונו לדעת, אין נזקקים לו,

לא חייבים להכריז.

כיצד

הניח פרתו ברפת,

שאין לה דלת,

ולא קשר אותה,

והלך לו.

או דוגמה נוספת, השליך כיסו לרשות הרבים,

והלך לו.

וכל כיוצא בזה,

הרי זה איבד ממונו לדעתו.

זה אבידה מדעת.

ואף על פי שאסור לרואה ליטול דבר זה לעצמו,

אינו זקוק להחזיר.

שנאמר אשר תאבד פרט למאבד לדעתו.

אז הנה לנו מחלוקת

בין הרמב״ם לטור.

הרמב״ם והרמב״ם מצד אחד, מה אומרים לנו?

אדם שאיבד אבידה לדעת,

אסור לקחת את זה.

אסור לקחת את זה. למה זה שלו?

לא חייבים להכריז. כי מי שמאבד מדעת,

אין לזה חיוב הכרזה.

אבל לקחת את זה לעצמך? לא, זה של ההוא.

מה פתאום תיקח את זה?

הטור אומר לא.

אדם מאבד לדעת זה כמו הפקר.

אם הוא לוקח דבר שלו, מניח אותו במקום שעלול להינזק שם,

הרי זה כמו הפקר.

כך אומר הטור.

ועל מה הם מדברים?

על משליך כיסאו לרשות הרבים.

אז לכאורה נחזור לענייננו.

לפי דעת הטור שאבידה מדעת זה הפקר,

אז השטר של המאה דולר האלה הופקעו מהאגודה.

ברגע שהם שמו את השטר הזה בכיס החליפה,

הרי זה הפקר.

כי הדבר הזה, להניח שטר בכיס חליפה וללכת,

זה כמו משליך כיסאו לרשות הרבים והלך לו.

יש בזה סימן גם בכיס, למדנו במשנה.

כיס הוא בתוכו מאות,

יש בזה סימן.

למרות שיש בזה סימן, כיוון שברשות הרבים יש כל מיני סוגי רבים,

כל מיני סוגי אנשים,

יש אנשים שיקחו את זה בלי להתייחס לסימן,

לכן זה אבידה מדעת וזה הפקר.

לדעת הטור,

האמהות האלה הופקעו, הופקרו, על ידי האגודה לבירור אמינות הציבור,

ממילא לא צריך להחזיר להם את זה. הרי אלו שלא. הרי אלו שלא.

אבל, רק רגע, אבל לפי הרמב״ם,

שאומר שהמידע מדעת

זה לא שלו,

הוא לא חייב להכריז.

אז ברגע שהוא ידע שזה מהאגודה הזאת, שהניחו המידע מדעת, לא חייב לעזור להם למצוא את זה.

אבל שלו, זה לא.

מה יעשו את זה?

הוא ישים את זה במקום אחר, מה אפשר לעשות?

זה לא שלו.

מה יעשה עם זה?

סוף סוף להחזיר הוא לא צריך לפי החנות. הוא לא חייב להכריז. הוא יכול להחזיר את זה לחנות, יחזיר את זה לזרקו מסוים. זה לא שייך לחנות. יכול להיות שאם הוא נטל זה גרוע, אני לא יודע.

זה לא שייך לחנות, למה? לא שייך לחנות.

יכול להיות שאם הוא לקח את זה מהמקום,

זה יותר גרוע. זה שייך לאגודה. לא, ברגע שהוא יודע, אז צריך להחזיר את זה לאגודה.

הוא לא צריך להחזיר,

אבל האגודה שיודעת שזה נמצא אצלו, תוכל לקחת את זה. גם לפי הרמב״ם הוא לא צריך. כי זה שייך לאגודה.

אין בעיה. אבל האגודה שמה את זה על מנת

שייקחו את זה. לא. זה עוד יותר גרוע מה... זה אבדה מדעת.

אבדה מדעת לדעת הרמב״ם, זה לא הפקר.

זה לא אבדה מדעת ממש שהשליך את כיסו לרשות הרבים. זה יותר טוב מזה.

זה יותר גרוע, בטח כן. זה יותר גרוע. זה יותר טוב לטובת המוצא. למה? כי בתוך ידיעה שיקחו, היו כאלה שיקחו. גם ברשות הרבים ייקחו.

גם ברשות הרבים ייקחו. לא, אבל הם עשו את זה במטרה שיקחו.

מה זה מטרה שיקחו? הוא לא אומר שזרק את הפירות המפוזרים. ואחד השליח כיסו של הרבים, מה עשו את זה במטרה שמה?

על מנת שהוא ידע שהוא עשה את זה למטרה. הוא יודע שיקחו את זה, ודאי שהוא יודע שיקחו. לא, הוא עשה את זה בידיעה שבכוונה שיקחו. הוא יודע, הוא יודע שיקחו.

נו, אז אין לו שום טענה על הציבור.

משם מי שמשליך, אולי הטור אמר שזה הפקר, בגלל שזה איזו מדינה, שאם הוא מניח זורק באמצע החיים או זורק ארנן, אז זה הפקר. אבל אם רוצים לעשות חקר אמינות הציבור, למה שזה יהיה הפקר? אבל בשביל זה הם עשו, יש לכניסו ברשות הרבים.

יכולה להיות גם דוגמה כזאת, שהאגודה לבירור האמינות תשליך את הכיס ברשות הרבים בכל מיני מקומות. גם זה יכול להיות. גם זה יכול להיות.

אבל אותו סיפור יכול להיות גם כאנשים זורקים בכיס.

אם הם זורקים, שייך לבעלים.

אבל למה נקרא למי שייכת? למה לא אמינות הציבור? מה זה משנה? הרשות הרבים גם לא שייכת לנגודה. זה נורא, אני בא להגיד אפילו, הרמב״ם במקרה כזה,

הוא יגיד שלא צריך להחזיר בעניין כזה. זה אבידה מדעת.

הם העזרו את הכסף לכיס לא שלהם.

יפה מאוד.

בתוך ידיעה שייקחו גם את הכסף וישתמשו. זה אותו דבר בדיוק. אדם השליך כיסו על רשות הרבים שהיא לא שלו. כיסו שלא, אבל זה לא כיסאו. בתוך הנחה. אבל הוא השליך גם את הכיס לתוך שהוא שרדים לו. של מי הכיס?

בסיפור של הגמרא הכיס שקרור. אבל איפה הוא הניח אותו?

איפה הוא הניח את זה?

ואין לנו ויכוח. על רשות הרבים במובן שלא יצרו לו. לפי הרמב״ם צריך להחזיר להם את הכיס בכיס. מה זה?

כן.

אם חקר למינות הציבורי המקים לארצות ערבים. אבל אנחנו נמשיך עוד חלק אחד. יכול להיות שצריך להחזיר את זה לחקר למינות הציבורי. למה? למה? כי אם בנאדם זורק באמצע הרחוב, אז אנחנו אומרים, כנראה, הוא יפקיר, למה בנאדם זורק?

לא, זה עבדי המידה. מכוח זה שהוא איבד, הוא איבד את זה לדעת. זורק? זה מה שהורג אותם? למטרה נבדוק אם מבק�ט. הוא זורק. אז אנחנו נמשיך עכשיו עוד קטע,

ואנחנו נראה שגם לפי הרמב״ם,

גם לפי הרמב״ם,

הכסף הזה לא שייך כבר לאגודה.

איך יכול להיות?

אז ככה, אנחנו התחלנו בהתחלה ואמרנו,

האדם איבד דבר שיש בו סימן.

אם הוא התייאש ממנו,

אז אפשר לקחת.

אנחנו מוצאים דבר שיש בו סימן, אנחנו מניחים שהבעלים לא יתייאש.

אבל אם הבעלים כן יתייאש,

אפשר לקחת.

אם אתה שמעת, גם יש בו סימן, מפורש בגמרא.

אדם ששמע ששכן שלו איבד טבעת יהלום

והוא שמע שהוא התייאש,

יכול עכשיו לחפש את הטבעת הזו.

הוא ימצא אותה, ייטול אותה לעצמו.

למה?

כיוון שברגע שאדם מתייאש,

יכול כל אחד לבוא ולזכות. זה כבר לא שלו.

זה לא עדיין לא שלו,

אלא שאם מישהו יזכה, יכול לזכות.

זו שאלה, זה נדון.

לכן אני לא אומר את הנוסח הזה מדויק.

עכשיו ככה,

אדם אבל שמצא אבידה,

אדם מצא את הבת יהלום של השכן שלו,

אז הוא מחליט למה אני אחזיר את זה.

אני אחכה עד שהשכן שלי יתייאש,

ואחרי זה אקח את זה לעצמי.

אז לא רק שהוא עובר על לו תוכל להתעלם,

אלא הוא גם לא יוכל לקחת את זה לעצמו.

מתי ייאוש מועיל?

דווקא אם זה ברשות הרבים, לפני המציאה, בדיוק.

אבל אחרי שמצאו את זה כבר,

גם אם הבעלים מתייאש, זה לא מוציא את זה מרשותו.

יאללה, מה ההבדל?

מה ההבדל?

ההבדל הוא ככה.

אם יש לי דבר, אני אומר, אני מתייאש מהכובע.

לא יכול להתייאש ממנו. למה?

זה נמצא ברשותי.

להתייאש אפשר מדבר שנמצא ברחוב,

דבר שלא נמצא ברשותי.

דבר שנמצא ברשותי,

אני לא יכול להתייאש מדבר שלי.

אדם שנאבד לו דבר מסוים, מתייאש,

ואחרי כמה זמן בא אליו חבר, מוצא את זה בבית שלו,

של הבעלים,

לא יכול לזכות בזה.

למה?

כיוון שהוא התייאש מדבר שנמצא ברשותו,

אין ייאוש בכזה דבר.

ממילא,

אדם שמוצא אבידה, מה אמרנו קודם?

הוא נעשה שומר אבידה.

אז הוא מחזיק, בשביל מי הוא מחזיק?

בשביל הבעלים.

אם הבעלים עכשיו יתייאש, הייאוש לא יועיל.

למה?

כי זה כמו שהם מתייאשים מדבר שנמצא אצלהם בבית.

זה הכלל.

עכשיו ככה.

האגודה הזאת,

עכשיו ככה.

למה זה נקרא שזה נמצא אצלך בבית?

כי אני שומר אבידה.

למה אני שומר אבידה? כי יש לי דין

להכריז ולחפש את בעל אבידה.

ממילא אני שומר את האבידה עבור בעל האבידה.

אבל זה הכל במקום כזה שיש עליי דין להכריז.

אבל אם אין עליי דין להכריז,

אז אני לא מחזיק את זה עבור הבעלים.

זה נמצא אצלי, אבל לא קשור לבעלים.

כי למה אז אני מחזיק לבעלים בזה שיש עליי חיוב השווה,

אז אני מחזיק עבור מי?

עבור הבעלים שאני מחויב להשיב להם,

מחויב להחזיר להם, להכריז עבורם.

אבל אצלנו,

שאבידה מדעת גם הרמב״ם סובר שאין על זה חיוב הכרזה,

נמצא שכשהאגודה הזאת,

הנציג שלהם הגיע לחנות כעבור שבועיים,

ושאל את בעל החנות, האם הביאו לך פה 100 דולר?

והוא רואה שהחליפה נמכרה, החליפה איננה כבר.

והוא אומר לו, בעל החנות, לא הביאו לי 100 דולר.

אז מה עושה אותו אחד?

רושם לא התייאש.

רושם X. במקום הזה לא מחזירים,

באותו רגע הוא התייאש. איפה נמצא 100 דולר?

אצל אברהם פריד,

שלא חייב להכריז עליה.

ממילא הייאוש כאן מועיל,

כי זה כמו ייאוש בדבר שנמצא ברשות הרבים.

עכשיו אברהם פריד לוקח את השטר,

זה לאחר ייאוש.

הוא יכול לזכות בזה לעצמו.

אז אנחנו אמרנו,

הקבוצה הראשונה שטענה שהכסף שייך לנציג האגודה,

טעות.

או לפי דברי הטור,

שאומר שכל אבידה מדעת היא הפקר,

אין מה לדבר, ברגע שהאגודה שמה את הכסף

בכיס החליפה,

באותו רגע זה נהיה הפקר. ואפילו לדברי הרמב״ם,

שסובר שאבידה מדעת איננה הפקר,

אבל כיוון שאין חיוב הכרזה,

אז אברהם פריד הוא לא נעשה שומר אבידה.

ממילא אחר כך, כשהאגודה התייאשה מזה,

יכול אברהם פריד לזכות לעצמו. אבל פה מההתחלה הם שמו את זה. ממילא מהאגודה, לאגודה זה לא שייך. רגע, פה מההתחלה הם לא שמו את זה ברשות הרבים.

זה נקרא רשות הרבים, רשות הרבים לא צריך, זה מקום שרבים מצויים.

רשות הרבים לא צריך רשות הרבים להלכות שבת.

שישים ריבו, לא צריך כזה רשות הרבים.

פרשות הערבים זה מקום שיש שם ערבים מצויים, ואי אפשר לי

להשגיח עליהם שלא יקרוע.

פגישה לכל אדם. אם הוא תכנן להחזיר, הוא נקרא שומר? לא,

למה? הוא חשב להחזיר, אז מה אם הוא חשב להחזיר?

זה כמו האדם שרואה אבידה וחושב להגביה אותם. למצוא את הבעלים.

אז הוא חושב, אבל אין לו דין השבה!

אז הוא לא נחשב שמחזיק את זה עבור הבעלים.

ואם הוא חשב לא להחזיר, אז הוא שומר? כן שומר, כן. כי התורה, הגמר אומרת שונה דרך אחמונה,

התורה משעבדת אותו לזה.

אז קבוצה ראשונה נדחתה.

זה לא שייך לאגודה. אגודה, שתמשיך עם המחקרים שלה.

לאגודה זה לא שייך.

נקודה.

עכשיו נלך לקבוצה השנייה.

הקבוצה השנייה טוענת שהכסף הזה שייך לבעל החנות. למה? לכבוד מה?

מה מגיע לו?

הוא מרוויח על החליפות. מה, צריך להרוויח גם מהאגודה לקחת את הכסף?

התשובה היא שהחנות היא חצר שלו,

ויש דין שחצרו של אדם קונה לו.

יפה מאוד. אז אנחנו נראה את המקור לדברים. בתנאי שזה חצרו.

בוודאי, חנותו זה חצרו, כן. כן, אבל המקום שקונים את ההליפות זה מקום שמסתובבים רבים. לא משנה, אבל זה חצרו.

בלילה זה משתמר.

רק בלילה. אבל לא משנה, הוא קנה אותה בלילה.

אין בעיה, אחר כך זה כבר שלו.

לא, אבל בזמן שביום, כשהחנות פתוחה,

והקולים עוברים ומפורדים. בסדר, ביום, אבל זה לא נפקע ממנו.

זה לא נפקע ממנו. כבר, כבר, כבר. רציתי לדבר. מה שאתה אומר, כבר נדבר על זה, לפי הסדר.

נראית המשנה במציאה, דף יא עמוד א',

אומרת המשנה הקדושה, ראה אותן רצין אחר מציאה.

אדם מסתכל מחלון ביתו,

והוא רואה אנשים רצים.

מסתכל מה קורה,

רואה שהם רצים אחרי צבי שבור.

יש צבי צולע,

הם רצים אחריו, והוא בורח ונכנס איפה?

לתוך החצר שלו.

אז הוא אומר, זה מהחלון בא לחצר, הוא אומר, זכתה לי שדה.

מה הדין?

זכתה לו.

למה? חצרו של אדם קונה לו.

אדם יכול לקנות בחצר.

אומרת הגמרא,

אמר רב יהודה, אמר שמואל,

והוא שעומד בצד שדהו,

דווקא אם הוא עומד סמוך לשדה.

מתי החצר שלו, השדה שלו קונה עבורו?

כשהוא עומד ליד זה, הוא עומד בחלון ליד השדה.

אז החצר קונה לו.

שואלת הגמרא, ותקני לו שדהו,

למה צריך שהוא יעמוד ליד החצר?

שהחצר תקנה לו גם בלעדיו.

דאמר רבי יוסי בר חנינא,

חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו.

זאת אומרת, אדם נמצא בירושלים,

החצר בבני ברק קונה לו מציאה שנפלה על החצר.

חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו.

עונה הגמרא,

אה, נמילי בחצר המשתמרת.

אם החצר גדורה היטב, חצר משתמרת, שאנשים לא יכולים להיכנס לשם,

זה קונה לו שלא מדעתו.

אבל פה זרי חצר,

שהצבי נכנס וכולם ממשיכים לרוץ אליה.

חצר שנה משתמרת,

דווקא אם עומד בצד שדהו.

זו הגמרא שכתובה כאן.

אז בלילה זה כבר... ממילא, נחזור לענייננו.

הקבוצה השנייה טוענת, בא לחצר, קנה.

כיוון שנציג האגודה הגיע לחנות,

הניח את השטר בתוך החליפה.

לא מייד קנו את החליפה.

עבר כמה ימים עד שקנו את החליפה.

הגיעה השעה שבע, סגר את החנות.

החצר הזו עכשיו היא חצר המשתמרת.

נכון, בזמן פתיחת החנות נכנסים כל מיני אנשים,

זה לא משתמרת.

אבל בזמן שהחנות סגורה, משתמרת.

ממילא בלילה הראשון,

אחרי שנציג האגודה הכניס את השטר לתוך כיס החליפה,

מי זכה בזה?

בעל החנות.

הוא לא התכוון לאז... עכשיו, חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. לא, איך זה קונה? שמו את זה לצורך מחקר.

אבל אמרנו שזה הופקר, הכסף הזה. אז זה הפקר, זה מציאה. אבידה מדעת.

אבל לפי הרמב״ם הזה... או, יפה מאוד, יעקב. יפה מאוד, יעקב. כבר, לאט-לאט.

יפה מאוד.

אז ממילא טוענת הקבוצה השנייה,

בעל החנות צריך לזכות בכסף.

עכשיו, למחרת שהוא פותח את החנות,

זה לא אבידה מדעת,

כי הרי הוא לא יודע שיש 100 דולר.

אז אצלו זו אבידה רגילה.

אז אין שום סיבה שמישהו יוכל לזכות בזה.

פשוט מאוד.

אבל זה תלוי.

תלוי אם אבידה מדעת זה הפקר או לא הפקר.

לפי הטור שסובר שאבידה מדעת היא הפקר,

אז לכאורה הם צודקים.

כיוון שזה הפקר מיד כשהאגודה הניחה את השטר,

ואז זכה מבעל החנות בלילה כשהחנות הייתה סגורה,

אז זה שייך לו.

אבל לפי דעת הרמב״ם,

כשהרמב״ם סובר שם אבידה מדעת זה לא הפקר,

אז בעל החנות לא זכה בשום דבר.

כי בעל החנות לא יכול לזכות בדבר של מישהו אחר,

הוא יכול לזכות במציאה שנופלת לחצר שלו.

בהפקר.

צבי שנכנס לשם.

אבל אם אדם מכניס דבר שלו לתוך החצר של חברו,

חברו לא זוכה בזה.

ממילא לפי הרמב״ם, בעל החנות לא זכה.

לפי הטור, בעל החנות לכאורה זכה.

כך לכאורה צריך לצאת. למה זה לא נקרא שם?

צריך להגיד, תשקל לי את זה עד שלי. מה זה? אם הוא רוצה לצדיר, הוא צריך להגיד את זה עד שלי. לעמוד בצד, אבל להגיד, להגיד, תשקל לי את זה עד שלי. נכון.

לא, פשוט ממש לא צריך. תעשו את דבר לא צריך לומר.

תעשו את פה ממש לא צריך לומר. כמה שחצר קונה שלא מדעתו, אז זה נקרא כי משהו מראים את זה, משהו מראים מציאה.

נו, בסדר, אבל חצר יכולה לקנות מציאה. אבל חצר יכולה לקנות מציאה.

חצר לא יוכל לקנות דבר ששייך לך.

נכון, אבל... אם הלכת בחצרי, ביקרת אצלי בבית,

ונפל לך מהכיס איזשהו חפץ.

שהיא לא זוכרה, אבל בגדר שהיא תופסת את המציאה. היא יכולה לתפוס עליה רק מציאות, לא דברים שלך.

אז לפי דעת הרמב״ם שה-100 דולר האלה... זה דבר של מישהו, אני מוצא את זה ברחוב. אבל לפי הרמב״ם, ה-100 דולר האלה שייכים למי? נכון, נכון. למי הם שייכים?

לשני. אז איך אני אוכל לזכות בזה? זה נקרא שאני תופס את זה. אבל אתה לא יכול לתפוס דבר לא שלך.

זה כמו שאני מרים ביד שלי. אבל אם אתה מרים ביד שלך דבר לא שלך, אז זה לא שלך.

אבל עד שיש ייאוש.

אבל מתי היה ייאוש? אחרי שזה היה בחליפה של פריד בבית כבר.

הייאוש היה אחרי שנציג האגודה הגיע וכבר החליפה נמכרה.

מתי זה היה?

ואם היה ייאוש? שיהיו לפני. אז בסדר, נכון, טוב מאוד.

אם היה ייאוש לפני, אז באמת בא לחצר, אבל לא היה ייאוש לפני. במקרה שהחליפה נקנתה באותו יום כששמו את הכסף... ברור לבדוק, אם החליפה נמכרה ואז הם שאלו את בעל הבית,

איפה החליפה הייתה באותו זמן

אצל אברהם פריד?

במקרה שהחליפה נקנתה באותו יום ששמו את הכסף, זה לא היה קניין של לילה של החצר של ה...

אז גם לפי הטור לא יוכל לקנות. איחורה, יש מקום לדון.

אז הכסף של... אז אנחנו אמרנו בהנחה כזאת שזה לקח זמן.

הנחה שלקח זמן. אני לא יודע, לקח, לקח. הם שמנו בלילה, זה סביר. עכשיו, אז אנחנו אומרים שלאיחורה,

לפי דעת הטור, אז בעל החנות זכה בכסף,

ולפי דעת הרמב״ם, בעל החנות לא זכה בכסף.

ועכשיו אנחנו נמשיך ונראה, למשל. שאפילו לפי דעת הטור,

בעל החנות לא זכה בכסף.

אז אנחנו נהפוך עכשיו, נראה את הגמרא בבבא מציע, דף כ' עמוד ב'.

אומרת המשנה הקדושה, למטה,

מצה בגל ובכותל ישן.

אדם מצה מציאה בגל ובכותל ישן של חבירו,

הרי אילו שלו.

לא של בעל החצר,

לא של בעל הכותל.

אומרת הגמרא, למה?

טענה,

מפני שיכול לומר לו שלאמוריים הם.

אתה יודע מאיפה זה הדבר שנמצא בכותל שלך?

זה עוד לפני שעם ישראל היה בארץ, בארץ ישראל היו אמוריים, החביאו בקירות.

למה? כי אם זה היה של סבא שלך,

אז סבא שלך מת, ירש את זה אבא שלך, אבא שלך מת, אתה ירשת.

אז אני לא יכול, אני צריך להגיע עד לאמוריים.

אומרת הגמרא, מה זה? מה פתאום הם מורים? לכבוד מה הם מורים?

וכי רק אמוריים מחביאים בקטלים?

וכי ישראל לא מצנעי? וכי ישראלים לא שמים בקותל דברים?

לא צריכא דשתיכטפי.

מדובר שהוא מצא שם דבר חלוד שמראה שזה מאות שנים אחורה.

ממילא זה של המורים.

יפה מאוד.

אבל רק רגע, למדנו מקודם.

אמר רבי יוסי בר בחנינא,

חצרו של אדם,

קונה לו שלא מדעתו.

אז בוא נאמר שזה היה של אמוריים.

כל הכבוד להם.

אבל זה חצר שלי?

זה כותל שלי?

אז זה נמצא בתוך החצר שלי?

אז שהחצר שלי תקנה לי?

איזה טענה זו זה של אמוריים?

נכון, זה היה פעם של אמוריים,

מאז ועד עכשיו כבר סבא שלי קנה את זה בחצר.

את השאלה הזו שואל תוספות.

אתם רואים את תוספות ראש העמוד?

חו״ו עמוד א'. ואם תאמר. ואם תאמר.

ולקנילי חצרו לבעל הגל או לבעל הכותל.

אומר תוספות יסוד.

ויש לומר,

דהן חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא המצאנו לעולם.

כמו כאן, שהוא מוצנע בעובי הכותל.

אומר תוספות יסוד.

אתם יודעים מתי חצר קונה?

חצר קונה כי היא מחזיקה לבעלים.

אבל אם זה מוחבא, ככה היא מחזיקה לבעלים?

זו החזקה לבעלים?

חצר קונה שהיא מחזיקה דבר לבעלים שהבעלים עתיד למצוא את זה.

הוא יעבור בחצר הלוך ושוב, ימצא את זה.

אבל אם זה מוחבא בחצר,

אז בזה לא קונה.

למה? כי החצר במקרה הזה לא מחזיקה עבורו.

החצר היא חצר וזה מוחבא באיזשהו מקום.

ממילא מה תוספות, דבר שמוחבא בתוך כותל זה לא דבר שעתיד להימצא.

ייתכן שיימצא, אבל גם ייתכן מאוד שמה? שלא ימצא.

ממילא כזה דבר לא קונה בחצר.

לפי זה,

המאה דולר בא לחנות, כפי שידוע לי,

הוא לא הולך כל יום לחטט בחליפות, בכיסים של החליפות.

אם הוא יעשה את זה אחרי תקופה כבר לא יקנו את החליפות האלה.

הוא לא מחטט שם בכיסים, הוא לא חושב כזה רעיון. אין לו זמן לזה. ממילא, ממילא,

אז זה לא קונה בחצר. אין סיכוי שימצא. אין סיכוי שימצא.

אז לכן, כיוון שאין סיכוי שימצא, חצר לא קונה בכזה מקרה. אבל יש תירוץ נוסף.

על השאלה של תוספות יש תירוץ נוסף.

בראשונים, והתירוץ ההוא נפסק להלכה, כמו שנראה עוד מעט.

התירוץ הזה מובא בנמקי יוסף ובעוד ראשונים בשם מרדכי, אחד מהראשונים.

מה הוא אומר? הוא אומר רעיון אחר.

הוא אומר, חצר קונה בדבר ששכיח שיהיה בחצר.

צבי שייכנס, או מציאה שנופלת.

אבל שיהיה שם איזה דבר שמורים החביאו פעם,

זה לא שכיח.

חצר לא קונה בדבר שאינו שכיח.

גם אצלם, גם לפי זה. וכך נפסקה ההלכה.

תראו בשולחן ערוך,

סימן רסח, סעיף ג'.

חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו.

ואם נפל במציאה,

הרי זה בעמוד האחרון,

הרי היא של בעל החצר.

במה דברים אמורים? בחצר המשתמרת.

ואין חצרו קונה לו,

אלא ביודע במציאה,

או דעשיקא דעתי.

או שהוא יכול לעלות על דעתו שמציאה כזו נמצאת בחצר שלו.

אבל בדבר שאינו רגיל לבוא,

אין חצרו קונה לו.

אף על פי שבאה המציאה שם.

זה התירוץ של הר מרדכי.

דבר שלא רגיל להיות,

לא קונה חצר.

ממילא, גם לפי הסברה הזו,

כיוון שהדבר הזה לא רגיל להיות,

לא רגיל שאנשים, מה עושים?

מכניסים 100 דולר לכיסים של החליפות,

לכן חצרו של בעל החנות

לא קנתה לו.

לא רק לפי דעת הרמב״ם שהאבידה הזאת היא לא הפקר, אלא גם לפי דעת הטור שזה הפקר.

אמנם זה הפקר, אבל חצר לא קונה כזה דבר.

או מצד הסברה של התוספות,

שדבר שלא עתיד להימצא בחצר,

חצר לא קונה.

או מצד הסברה של המרדכי שנפסקה להלכה,

שדבר שאינו שכיח, חצר לא קונה אותו.

אז ממילא, הקבוצה השנייה שצידדה לתת לבעל החצר,

גם כן ירדה.

מה נשאר לנו?

רק הקבוצה השלישית.

אז ממילא,

התשובה כבר נמצאת בידינו.

כיוון שה-100 דולר האלה לא שייכים לאגודה,

או בגלל הטור שאומר שהאבידה מדעת זה הפקר,

או בגלל הרמב״ם שהם התייאשו.

ואז הוא זכה. התייאשו, ואז זכה בזה אברהם פריד.

וכיוון שהתבהר שגם בעל החנות לא קנה בקניין חצר,

או בגלל הטור, הרמב״ם שסובר שזה לא הפקר,

או אפילו לפי הטור, בגלל הסברת התוספות,

שחצר לא קונה דבר שלא עתיד להימצא,

וחצר לא קונה דבר שלא שכיח,

אז גם בעל החנות הוא לא קנה.

ממילא,

מר אברהם פריד יכול לזכות בזה ומן השמיים נתנו לו מתנה לחתונה עוד מאה דולר.

יזכה בזה, הרי אילו שלא, כך יוצא לנו.

זו תשובת השאלה.