מסילת ישרים - פרק כו' בביאור מידת הקדושה ודרך קנייתה
לא מוגה
[ע"פ הספר 'מסילת ישרים' לרבנו משה חיים לוצאטו הרמח"ל זיע"א]
פרק כו: בביאור מידת הקדושה ודרך קנייתה
ענין הקדושה כפול הוא דהיינו, תחילתו עבודה וסופו גמול. זאת אומרת אנחנו בתחילת העבודה על הקדושה להשיגה – אז זה מצריך עבודה מצדנו, אז תחילתו עבודה וסופו גמול הכוונה 'מתנת חינם'. אין דבר כזה שבן אדם ישיג קדושה כאילו היא בידו זה לא בידו, בידו זה רק להתחיל, בידו זה לעבוד ובסוף הוא מקבל את זה כגמול מתנת חינם. שגם העבודה בעניין זה אינה אלא השתדלות, כי הקדושה ניתנת רק מה' יתברך וכן סופה מתנה.
אז עניין הקדושה כפול הוא דהיינו עבודה והשתדלות. תחילתו עבודה וסופו גמול. תחילתו השתדלות וסופו מתנה.
והיינו שתחילתו הוא מה שאדם מקדש עצמו וסופו מה שמקדשים אותו. אז הוא מתחיל לקדש את עצמו והסוף הוא שמקדשים אותו. והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה ביומא לט: 'אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה מלמטה מקדשים אותו מלמעלה'.
זאת אומרת: אדם כל מה שיש בידו לעשות זה לקדש את עצמו או מעט מה זה מעט? הוא עושה את ההתחלה [כמובן כמו שנלמד] וכשהוא עושה את המעט ביחס לכל מעט שלא מקדשים אותו הרבה. מלמטה - הוא עושה את העבודה פה למטה ומקדשים אותו מלמעלה.
ועכשיו נבין מה זה ההשתדלות שצריך לעשות. ההשתדלות הוא: שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי, זאת אומרת עלינו להיות נבדלים ונעתקים מסתלקים מן החומריות לגמרי ומתדבקים תמיד בכל עת ובכל שעה באלוקים. זאת אומרת: האדם השתדלותו היא להיבדל ולהסתלק מן החומריות לגמרי. מה זה חומריות? כל מה שהוא זקוק לו באמת לגופו לבריאותו [לא צריך להיעתק] כל מה שמיותר צריך להיעתק. ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלוקיו.
ועל דבר זה נקראו הנביאים מלאכים, כמו שאומר הרמב"ם של תהיה לו מחשבה כלל באחד בדברים בטלים, המחשבה תפוסה רק בדברים אלוקיים, אין לו מחשבה כלל באחד דברים הבטלים. וכן גם גדולי התלמידי חכמים כמו שכתוב: מאן מלכי השרת? רבנן - וכן שנינו: אם הרב דומה למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו.
אז על דבר זה נקראו הנביאים מלאכים כעניין שנאמר באהרן במלאכי ב, ז: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא"
זאת אומרת: אהרן הכהן שמענו שהוא מַלְאַךְ ואומר בדברי הימים - ב לו, טז: "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים" אז רואים שהנביאים שהיו מוכיחים את העם נקראים מלאכים. ואפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמים המוכרחים לו מפאת גופו הנה לא תזוז נפשו מדבקותה העליון. גם בשעה שהוא מתעסק בעניינים גשמים מוכרחים מפאת הגוף שהוא צריך להם לא תזוז נפשו מדבקות העליון,
וכעניין שנאמר בתהלים סג, ט: "דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ" אז זאת אומרת דוד המלך אומר: שנפשו היתה דבוקה בה' יתברך וימינו של הקב"ה תָּמְכָה בו.
ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה כי כבד הוא ממנו כי סוף סוף חומרי הוא ובשר ודם על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה.
אומר הרמח"ל הקדוש: היות שאי אפשר לאדם שישים עצמו במצב הזה כי כבד הוא ממנו להיות כל הזמן מנותק מן החומר קשור אליו מה שהוא חייב ודבוק באלוקיו אפילו בכל מעשה שהוא עושה גם החומריות המצטרכת והמוכרחת יהיה זה כבד ממנו, כי סוף סוף חומרי הוא האדם, על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה. כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה.
אז צריך להשתדל לרדוף, להשתדל זה לא מתי שמשתדל, ההשתדלות נעשית ברדיפה, כשאתה רוצה להשיג מישהו או משהו שהוא בורח ממך רחוק ממך אתה רודף אחריו, צריך השתדלות ברדיפה מה, הרדיפה איטית והתמדת ההשכלה להתמיד להשכיל בקדושת המעשה, שכל מעשה יהיה בקדושה.
'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו' שכל מצוה מוסיפה קדושה, אז תעשה כל מצוה במתכונתה השלמה עם הכוונה הראויה בשעת המעשה - אתה מחיל קדושה על עצמך, קדושה ועוד קדושה ועוד קדושה וכשאתה רודף אחרי כל מעשה לעשות אותו בדיוק לא כדרך אגב לא 'אגב אורחיה' לא "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיה כט, יג) אלא להחיל בכל מעשה את המחשבה הנכונה הכוונה הנכונה כמו שצריך עם כל הפרטים - הסוף הוא שהקדוש ברוך הוא ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת בה וישרה עליו קדושתו ויקדשהו ואז יצלח בידו זה הדבר שיוכל להיות בדבקות הזה עמו יתברך בתמידות כי מה שהטבע מונע ממנו מצד חומרו ומשיכתו - יעזרהו יתברך ויסיע לו.
כמו שנאמר בתהלים פד, יב: "ה' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים" מי שרוצה ללכת עם ה' בתמימות בשלמות ה' לֹא יִמְנַע ממנו טוֹב
'אתה רוצה להידבק בי? אין בעיה!' אומר ה': 'תעשה עד איפה שאתה מגיע את השאר אני אעשה'
כמו "וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא" (רות א, יח) נעמי ראתה שרות מתאמצת ותחדל לדבר עמה' שהו היא הבינה שהיא רצינית והבינה שהיא רוצה להידבק באלוקי ישראל ככה צריך להיות.
לכן לא סתם קוראים מגילת רות בשבועות בחג מתן תורה למה? ללמוד מהגרת צדק הזאת שהפכה להיות אם המלכות של מלך המשיח איך מקבלים תורה: "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א, טז) וכו' וכו'
זאת אומרת אדם צריך לעשות השתדלות עד הקצה האחרון שביכולתו, הוא לא יכול להגיע לצד הקדושה מצד עצמו וה' יתן לו את זה מתנה כי תחילתו עבודה וסופו גמול. תחילתו השתדלות וסופו מתנה.
[ורב אהרן ילמד כל הקטעים האלה בעל פהץץץ]
ועל כן אמרו במאמר שזכרתי: 'אדם מקדש עצמו מעט' מה זה מקדש עצמו מעט רק מעט? אומר לא, מה שיוכל האדם לקנות בהשתדלותו, הוא לא יכול להגיע עד מלא הקדושה שאפשר לקבל כי זה רק מה' אבל הוא יעשה רק את המעט מה שהוא יוכל לקנות בהשתדלותו ואז 'מקדשים אותו הרבה' שזה העזר האלוקי שעוזר אותו השם יתברך, [וכמו שכתבת אומר הרמח"ל]:
והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש וסימנך: 'אכילת קדשים' שהיא עצמה מצות עשה ואמרו זיכרונם לברכה פסחים נט: 'כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים'. אדם מביא קורבן 'קדשים' הכהן אוכל אותו, זה דבר גשמי שאין דוגמתו אכילה, אז איך הבעלים מתכפרים, מה זה שהכהן אוכל הוא מתכפר? – כן! זה הסימן כי הכהנים היו קדושים ועצם האכילה שלהם זה קדושה,
[תכף נראה מה הבדל בין טהרה לבין קדושה]
אז הם אוכלים ונאכילה הזאת היא קודש כמו אכילת המזבח! כמו שהמזבח זה קדושה עצם הקרבת הקרבן אותו דבר, הם אוכלים והבעלים שהביאו את הקרבן מתכפרים יש להם כפרה, מעצם האכילה שלהם!
ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש הטהור מעשיו החומריים אינם לו אלא הכרחיים והוא עצמו אינו מתכון בהם אלא על צד ההכרח. זאת אומרת: אדם שהוא נקרא טהור כל המעשים החומריים אצלו הם הכרחיים רק והוא עצמו לא מתכון ליהנות מכלום רק מצד ההכרח, זה כמו לשים דלק ולנסוע זה הכל.
[לא שלא הבנתי לא התרכזתי נא לדייק...]
הטהור - מעשיו החומריים אינם לו אלא הכרחיים, זאת אומרת הטהור כשהוא מתעסק בחומריות או שהוא אוכל או שהוא עושה כל דבר זה רק הכרח והוא עצמו אינו מתכון בהם לעצמו להנאתו רק מצד ההכרח מה שהוא מוכרח
[מה שהוא לא מוכרח לא עושה לא מתעסק לא נוגע לא כלום]
ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים מה פירוש? אם אתה רוצה ליהנות מהחומריות זה הסוג הרע כי אתה נמשך אחרי החומר אז אתה הופך להיות גשמי, כל האדם שלוקח מן החומר בשביל הנאתו אז הוא הופך להיות גשמי ככל שהוא לוקח מהחומר הוא מתגשם יותר, ככל שהוא פורש מהחומר הוא מטהר יותר, כמו שאנחנו אומרים 'זהב טהור כסף טהור' מה פירוש הוא לא מעורב בסיגים נוספים, מה הגוף שלנו צריך רק מה שהוא צריך, מה שאתה מוסיף על צריך ומוכרח אז זה התחברות לגשמיות לצורך הנאה - זה הסוג הרע של החומריות. אבל אם אדם לוקח רק מה שהוא מחויב והכרחי לגופו ולבריאותו - זה נקרא שהוא טהור.
ש: ...
הרב: לא אומרים שתאכל הכל מר ועם מלח, אבל מה שהגוף צורך ומה שהוא חייב להתעסק זה דברים הכרחיים לקיומו זה נקרא 'טהור' אבל אם הוא מוסיף אז הוא מוסיף בחלק הרע כבר, כי כמה שאתה מוסיף יותר זה רע כמו שלמדנו ברבינו בחיי על המותרות.
אבל הטהור הזה שדואג לאכול רק מה שהוא מוכרח לכלל קדושה הוא לא הגיע, הוא נקרא טהור אבל לא 'קדוש'
כי אלו היה אפשר בלתם כבר היה יותר טוב. זאת אומרת הוא כמה שהוא היה יכול להוריד עוד מהחומריות בשבילו היה יותר טוב, זה הטהור.
אך הקדוש - הדבק באלוקיו ונפשו מתהלכת בין המשכלות האמתיות, בעניינים השכליים האמתיים באהבת בוראו ויראתו שכל מעייניו זה רק ה' ולהידבק בו, הנה נחשב לו כאלו הוא מתהלך "לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים" (תהלים קטז, ט) כשעודנו פה בעולם הזה!
אז הוא בדרגת המלאכים והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן כמקדש וכמזבח וכמו שאמרו זיכרונם לברכה בבראשית רבה מז: "וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים" בראשית לה, יג – שהאבות הן הן המרכבה'. וכן אמרו: 'הצדיקים הן הן המרכבה' כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש.
אז לכן אדם שהוא קדוש הוא דבק תמיד שאלוקיו, נפשו מתהלך "לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים" כשעודנו פה בעולם הזה והוא עצמו נחשב כמשכן כמקדש וכמזבח.
אז מה זה משכן? משכן זה בתחילה כמו שהמשכן היה ארעי כבתחילה עד שנהיה מקדש וכמזבח בסופו. שבסוף מה התכלית של כל המקדש שיש מזבח ואפשר להקריב קרבנות. אז ככה הוא הולך ומתקדש.
ועוד פירוש: כמשכן הופך להיות האדם הקדוש כמשכן שכל העוסקים בו במשכן עבדו לשם שמים על פי משה ולכן המשכן קיים לעולם הוא לא נחרב הוא נגנז, המקדש נחרב פעמיים (2) כי לא נעשה לשם שמים גמור פעמיים לא נעשה לשם שמים גמור.
גם שלמה המלך עליו השלום, תראו את התרגום של רבי יהונתן בן עוזיאל על הפסוק: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א, ב) אז הוא אמר: 'כָּל מַה דִּטְרָחִית אֲנָא וְדָוִד אַבָּא כּוּלֵיה הֲבַלוּ' כל מה שטרחתי אני שלמה ואבי דוד שבנינו את בית המקדש הראשון "הַכֹּל הָבֶל" למה? - זה לא נתקיים!
הוא לא נשאר נצחי כי שלמה השתמש עם עובדים גויים עובדים זרים בשביל לבנות את בית המקדש, בעוד שהמשכן נבנה על ידי בצלאל ואהליאב ולשם שמים וכל אלה שתרמו את לבם לעבודת הבורא הכל נעשה לשם שמים, אז מה שנעשה לשם שמים גמור זה דבר נצחי נשאר דבר נצחי נשאר מה שהוא לא לשם שמים לא נשאר נצחי יש בזה הרבה מה להאריך!
אבל מכל מקום אז הופך להיות כמו משכן שעוסקים בו עבדו לשם שמים על פי משה ולכן הוא קיים לעולם ונגנז. כמקדש שהיו לו מעלות שלא היה במשכן מה היו המעלות שהיו המקדש שלא היה במשכן? 'עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ' [מופיעים במשנה באבות ה, ה] וכמזבח - הופך האדם הקדוש גם להיות כמו כמזבח לדבי אכילתן ושתייתן. זאת אומרת האכילה והשתיה של הקדוש כאכילה והשתיה של המזבח, שבמזבח שמים קורבנות ומנסכין עליו וכן הלאה.
אז זאת אומרת: הוא הופך להיות כמשכן שכל מעשיו לשם שמים ומעשיו נשארים לנצח
ודבר שני: הופך להיות כמקדש שנעשים בו נסים זאת אומרת גם הוא האדם הקדוש זוכה שייעשו על ידו נסים והופך להיות כמזבח - שכל אכילה ושתיה שלו היא קודש, כמו שהיו הכהנים אוכלים את הקדשים והבעלים היו מתכפרים. באכילה שלו הוא יכול לרפאות חולים ולהחיות מתים. זה האדם הקדוש.
ש: ...
הרב: לא, כי טהור נמנע מאכילת דבר שהוא מיותר, הקדוש גם אם יאכל הרבה - ככל שיאכל הרבה זה יותר קרבנות ויותר זבחים על גבי המזבח.
ש: ...
הרב: ואפילו בדווקא, כמו שהכהנים היו אוכלים כמויות אדירות כל מה שהיה קדשים היו אוכלים, לא אנחנו כמו שאנחנו מאה (100) גרם מאתיים (200) גרם וזהו לא יכולים כבר גמרנו היו אוכלים!
כמו רבי אלעזר שהיה אוכל כמויות אדירות לא מובן כנה היו אוכלים הוא היה גדול גדול רבי אלעזר גדול מאוד! שהיו עוברים צמד שוורים מתחת לכרס שלו (בבא מציעא פד, א: 'כי הוו מקלעי ר' ישמעאל ברבי יוסי ור' אלעזר בר' שמעון בהדי הדדי הוה עייל בקרא דתורי בינייהו ולא הוה נגעה בהו') מהגודל שהיה לו,
איך זה? הוא היה קדוש! כל מה שהוא אכל זה היה רק קדושה, זה אכילה לשם אכילה ומה הראיה? שהיה מידי פעם עושה ניתוח ומוציא מהשומן שהיה לו ושם את זה בשמש ימים לראות אם זה יתליע ולא היה מתליע שכל כולו קדוש
וגם כשהוא נפטר לא קברו אותו והיה בעלית הגג ונראה כמת אבל בעצם היו באים לדון מעבר לדלת והוא אומר מי זכאי ומי חייב, קדוש!! ולא להסתכל שהוא כזה, קדוש.
אז המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האשים,
ש: ...
הרב: נכון, נכון אבל אפשר לבחון את זה בקלי קלות.
ש: ...
הרב: אמן אמן
המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האשים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה. אז כל דבר שהוא נקרב לפני השכינה אז זה דבר שהוא עילוי גדול. אתה לוקח בהמה ואתה מקריב אותה קרבן היא נקרבת לפני השכינה אז ודאי שיש עילוי מהחומר הזה לפני ה' יתברך שעושה נחת רוח לפניו כמו שכתוב "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לה" (ויקרא א, ט) זאת אומרת מה שמקריבים את זה על גבי המזבח זה הנחת רוח הכי גדול שיש לקב"ה, שמעלים את החומר הגשמי ביותר למדרגה רוחנית לפני ה' יתברך!
וזה האיש הקדוש לוקח את המאכל הגס והפשוט והופך אותו כמו קרבן על גבי המזבח וכל כך יתרון היה להם בזה עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם. זאת אומרת שכל המין הזה היה מתברך בכל העולם כמו שאמרו זיכרונם לברכה במדרש כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש! זאת אומרת מאכל ומשקה שהאיש הקדוש אוכל עילוי הוא למאכל שהוא אוכל ולמשתה ההוא שהוא שותה וכאלו נקרב על גבי המזבח ממש. זה לא אכילה רגילה של סתם בן אדם.
והוא העניין שאמרו זיכרונם לברכה בכתובות קה: 'כל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים' וכן אמרו ביומא עא: 'ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין שזה במקום נסכים'. אז כשנותנים לתלמידי חכמים כאלה שהם תלמידי החכמים גדולים שהם קדושים שכוונותיהם רק לשמים [כמו שלמדנו מה זה קדוש] הרי זה כאילו הקרוב ביכורים כאילו הביא נסכים על גבי המזבח.
ואין הדבר הזה שיהיו התלמידי חכמים חלילה להוטים אחרי האכילה והשתיה חס וחלילה, שהם ימלאו גרונם כמלעיט את הגרגרן - אלא העניין הוא לפי הכוונה שזכרתי כי התלמידי חכמים הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם [זה הכוונה] התלמידי חכמים הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם לא באוכל קודם כל 'בדרכיהם ובכל מעשיהם' ואחר כך באוכל. הם הם ממש כמקדש וכמזבח מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש!
והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח ומלוי גרונם תחת מלוי הספלים שהיו על גבי המזבח ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך - הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכה להיות תשמיש לצדיק.
כל מה שמחובר לצדיק לקדוש הזה כל מה שהוא נגע בו כל מה שהוא משתמש בו כל דבר הרי שזה עילוי ויתרון יש לדבר. כמו שאלישע שלח את גחזי עם המקל שלו להחיות את המת, עצם זה שהוא נגע המטה, המקל ונתן אותו הוא העביר את כל מה שיש בו לתוך המקל כביכול והוא עם המקל הזה נוגע במת והמת יחיה. לא צריך את אלישע שיגיע עד שמה! למה? כי כל דבר שהוא משתמש בו נהיה בו עילוי גדול!
נחזור: ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכה להיות תשמיש לצדיק.
וכבר הזכירו זיכרונם לברכה בעניין אבני הַמָּקוֹם שלקח יעקב ושם מְרַאֲשֹׁתָיו (בראשית כח, יא) חולין צא: 'אמר רבי יצחק: 'מלמד שנתקבצו כלן והיתה כל אחת אומרת: "עלי יניח צדיק ראשו". זאת אומרת אפילו אבנים דוממות יודעת ערכו של צדיק ורבות ביניהן על מי יניח את ראשו. ובני אדם אין להם שכל לדעת את הדברים האלה...
לכן כתוב: כשחכמים היו הולכים בדרך וכשראו את הסלע שעליו ישב רבי אליעזר היו מנשקים אותו כהר סיני! זה הסלע שהרבי שלהם ישב עליו ולימד תורה זה תשמיש שהשתמש בו הצדיק אז הסלע הזה נתקדש בקדושת הצדיק והיו מנשקים אותו כאילו היו מנשקים את הר סיני!
מפה שהדבר הזה שכאילו לבש אותה אחד מהצדיקים שנפטר אז מלבישים אותה כאילו אנשים אחרים וכו' רק יש כאלה שמייצרים כל מיני חדשים גם...
ש: ...
הרב: כן לכן כן האדמו"רים לדוגמא זה התחיל עם האדמו"רים האמתיים כן, שהיו קדושים ממש קדושים ממש ממש ממש קדושים, אנשי החסידות היו קדושים ממש סיפרו עליהם פלאי פלאים.
מי שרוצה להתחזק באמת באמונה וזה יקרא סיפורי חסידים הראשונים זה משהו לא יאומן מה היו בכוחות שלהם. אבל מה שהם אוכלים, היה נשאר שיריים דהיינו הם אוכלים קצת ומהקצת מחלקים לכל החסידים.
אז כשאני הגעתי פעם אחת לבני ברק ולקחו אותי לראות 'טיש' טיש זה סעודה, של הרבי מלעלוב "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז) הזקן. אז הגעתי לשמה נדהמתי מזה נדהמתי לא יאומן כי יסופר, ראיתי בן אדם הולך על השולחן בשביל להביא מרבי שיריים ולחלק לחסידים, לא קלטתי את זה אני מחונך ששולחן זה מזבח ועל שולחן לא דורכים וההוא רץ לו על השולחן ודחיפות ומרפקים בשביל להשיג חתיכה.
שמים לפני הרבי דג כזה גדול טונה כזה ענק הוא אוכל בקושי ככה עם האצבע ואחרי זה מתחילים להוציא כאלה חתיכות ככה ביד ביד אך סדר אין יעני זה, ביד ככה והוא נותן ככה והם חוטפים לו ככה מן היד ככה ככה חוטפים לו ואוכלים ככה. לא יאומן כי יסופר. אז זה בגלל השיריים, שיריים שאכל מהם צדיק.
כללו של דבר: ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלוקיו עד שבשום מעשה אשר יעשה לא ייפרד ולא יזוז ממנו יתברך. אין מצב של נתק של הפסק.
הרמב"ם אומר את זה ב: 'מורה נבוכים' שהאבות הקדושים הם הן המרכבה, זה כיוון שמרכבה זה כמו עגלה - מרכבה והרוכב יושב על המרכבה, אז כביכול השכינה אם הם הן המרכבה אז השכינה דבוקה למרכבה, זאת אומרת אין הפסק אז הרוכב יושב על המרכבה, אז ה' יתברך כביכול משרה שכינתו על האבות הקדושים שהם הן המרכבה אז אי אפשר שיהיה הפסק כי רוכב שהוא לא על המרכבה ממש אז הוא לא על המרכבה, אז הוא אומר: שהאבות הקדושים לא היה להם נתק והפסק פעם אחד בימי חייהם מהקדוש ברוך הוא.
כשאברהם אבינו אפילו בעיסוקו אפילו שהיה בעדר ומוכר את הסחורה ועושה את הכל וזה כל זה ענייני וקנייני העולם הזה, כל זה היה עם דבקות עם ה' יתברך הכל היה רק מטרה אחת עבודת הבורא. שיחו וסיגו ומסחרו והכל הכל זה עם הכל לעבודת ה' יתברך זאת אומרת לא היה חיבור למעשה לשם המעשה, הכל לעבודת הבורא יתברך להגדיל תורה ולהאדירה הכל מחובר על לזה.
אז עניין הקדושה שיהיה אדם דבק כל כך באלוקיו עד בשום מעשה לא ייעשה לא ייפרד ולא ממנו יתברך עד שיתעלו הדברים הגשמים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם ממה שירד הוא מדבקותו ומעלתו בהשתמשו מדברים גשמים.
זאת אומרת: כל בן אדם שמתחבר לחומר ומשתמש בעניינים גשמים בעצם זה ירידה לו, כי מה שאדם נצרך לחומר ונדבק לחומר זה מוריד אותו. אצל האבות הקדושים ואצל קדושים אצלהם כמה שהם מתחברים לחומר לא מוריד אותם לחומר אלא הם מעלים את החומר הם מעלים את החומר! זאת אומרת החומר מתעלה מעצם ההתעסקות שלהם בו!
כתוב על רבי יהונתן בן עוזיאל שבשעה שהיה לומד כל עוף שהיה פורח מעליו היה נשרף כל עוף שהיה פורח מעליו היה נשרף! (סוכה כח, א)
יש אומרים כשלומדים את הגמרא הזאת
אז החסידים מתפעלים 'פששש. 'הקדושה הקדושה'
והליטאים אומרים מי חייב עכשיו בעוף?...
מכל מקום יש מסבירים מה זה העניין הזה מה מספרים לנו את זה עכשיו שהיה שורף עופות כאילו מה המעלה שהוא שרף עופות? הרי בתורה שלהם של חכמים היו הופכים אנשים לגל עצמות אז מה המעלה אם הוא שורף עופות זה לא כל כך מעלה לשרוף עוף זה לא נורא זה, לשרוף בן אדם ולהפוך אותו לגל עצמות זה מראה שהקדושה של האדם עוד יותר?
אז אומרים כל עוף שהיה פורח מעליו, עוף זה מלאך, כל עוף שהיה עובר מעליו היה נשרף, מהקדושה של התורה שלו אז מלאך פשוט שהיה עף מעליו היה הופך להיות שרף! עולה מדרגה היה מעלה את המלאכים במדרגה מהקדושה שלו! כל עוף שהיה פורח מעליו היה נשרף! הופך להיות שרף. זו היתה המעלה של רבי יהונתן בן עוזיאל.
אז זאת אומרת: הקדושה של האדם בשעה שהוא מתקדש עד שיתעלו הדברים הגשמים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם - ממה שירד הוא מדבקותו וממעלתו בהשתמשו בדברים הגשמים.
ואמנם מתי זה? בהיות שיכלו ודעתו קבועים תמיד בגדולתו יתברך ורוממותו וקדושתו עד שימצא כאלו הוא מתחבר למלאכים העליונים ממש עודהו בעולם הזה.
וכבר אמרתי שאין האדם יכול לעשות זה מצדו אלא להתעורר בדבר ולהשתדל עליו וזהו אחר שכבר ימצאו בו כל המידות הטובות שזכרנו עד הנה: זהירות וזריזות ונקיות וטהרה ופרישות וחסידות וכו' עד יראת החטא, מתחילת הזהירות ועד יראת החטא.
אחרי שיש בו את כל זה והוא משתדל להידבק באלוקיו בזאת יבוא אל הקדש ויצליח, שהרי אם הראשונות חסרות ממנו, אין לו את כל המעלות של ה: 'מסילת ישרים' שזה ברייתא של רבי פנחס בן יאיר, אם אין לו את כל זה - הרי הוא כזר [כזר במקדש] ובעל מום כמו קרבן שהוא פסול. שנאמר בו במדבר יח, ד: "וְזָר לֹא יִקְרַב" זה לא יכול להיות קדוש.
קודם כל תעבור על כל מסילת ישרים שיתקיימו בך כל המידות הנעלות האלה כל הזהיריות וכל הזריזויות הכל הכל הכל ואז אם תרצה להידבק במושכלות והכל וכו' וכו' וכו' אז אנחנו מדברים על המדרגה הזאת שאתה עלול להשיג אותה ברצון ה' יתברך. תחלתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מתנה.
אך אחרי הכינו את עצמו בכל הכנות האלה אם ירבה לדבק בתוקף האהבה ועוצם היראה בהשכלת גדולתו יתברך ועוצם רוממותו - יפריד עצמו מענייני החומר מעט מעט ובכל פעולותיו ובכל תנועותיו יכון לבבו אל מצפוני ההתדבקות האמתי עד שיערה עליו רוח ממרום וישכין הבורא יתברך את שמו עליו כמו שעושה לכל קדשיו ואז יהיה כמלאך ה' ממש וכל מעשיו אפילו השפלים והגשמים כקרבנות ועבודות.
הנך רואה שדרך קניית זאת המידה הוא על ידי רוב הפרישה והעיון העצום בסתרי ההשגחה העליונה ומצפוני הבריאה [דהיינו כמו ספר יצירה, בהשגחה העליונה זה כמו בקבלה] וידיעת רוממותו יתברך ותהילותיו עד שיתדבק בו דבקות גדול וידע לכוון מחשבתו בהיותו הולך ומשתמש בדרכים הארציים כמו שהיה ראוי לכהן שיתכוון בעודו שוחט הזבח או מקבל דמו שזה לכאורה פעולות גשמיות, או זורקו אבל יש לו כוונות בכל מעשה ומעשה, עד שימשוך בזה הברכה ממנו יתברך החיים והשלום.
וזולת זה אי אפשר שישיג מעלה זו וישאר על כל פנים חמרי וגשמי ככל שאר בני אדם. אז צריך פרישה מהמותרות שלא נדבר על האיסורים שזה ודאי ועיון עצום בסתרי ההשגחה העליונה ... שזה מה שיגרום שיהיה לו אהבה יתרה ודביקה וחפיצה וחשיקה בה' יתברך וידע את רוממות ה' יתברך ותהילותיו, עד שיתדבק בדבקות גדול וידע לכוון במחשבתו גם כשהוא הולך ומשתמש בדרכים ארציים כמו שהיה ראוי לכהן שיתכוון בעודו שוחט הזבח או מקבל דמו או זורקו עד שימשוך בזה ברכה ממנו יתברך החיים ואת השלום.
זולת זה אי אפשר שישיג מעלה זו וישאר על כל פנים חמרי וגשמי ככל שאר בני אדם. כשאנחנו אוכלים ושותים ולו הדבר הפשוט ביותר אנחנו צריכים לכוון כמה כוונות:
אחד זה בשביל להבריא את גופנו.
שתיים זה בשביל לברור את ניצוצות הקדושה מכל מאכל ומאכל.
ושלוש אנחנו צריכים להתכוון בברכה לשמו יתברך. לא כמי שפוטר את עצמו לוקח רשות כאילו, אלא צריך להתכוון בברכה כמו שצריך במשמעותה. זה האדם הפשוט לא הקדוש זה סתם בן אדם צריך כל דבר וכל מאכל לעשות אותו כראוי.
"לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה" (תהלים טז, ג) הם יודעים איך לעשות את הדברים האלה באופן הזה שקראנו ובזה תשמעו לאיזה מדרגה הם מגיעים.
והנה מה שעוזר להשגת המידה הזאת הוא ההתבודדות והפרישה הרבה, איך אדם זוכה להגיע לקדושה כזאת? הוא צריך להתבודד מחברת בני אדם וצריך לפרוש הרבה כי בהעדר הדברים המטרידים תוכל נפשו להתגבר יותר ולהידבק בבורא, כי כל שיחת טלפון מנתקת אותו מהבורא. כל פעולה שמושכת אותו החברה לדבר לשוחח לזה - זה מנתק אותו מה' יתברך. כל מאכל שהוא נצרך פתאום וזה ונזכר בו - מנתק אותו, אז כמה שהוא פורש יותר ופחות נמצא בחברת אנשים הוא יכול להתקדש יותר.
מהם מפסידי המידה? מפסידי מידת הקדושה הם חסרון הידיעות האמתיות, קודם שחסר לו את הידיעות האמתיות ורוב החברה עם בני אדם, כי החומריות מוצא את מינו ונעור ומתחזק ונשארת הנפש לכודה בו ולא תצא ממאסרה. כל נגיעה לחומר זה כמו דבק זה מושך אותך אליו וקשה לך להתנתק ממנו, כל נגיעה בחומר.
אך בהיפרדו מהם יישאר לבדו ויכין עצמו אל השראת קדושתו הנה 'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו' (מכות י, ב) ובעזר האלוקים אשר יתן לו תתגבר נפשו בו ותנצח את הגופניות ותדבק בקדשתו יתברך ותושלם בו. בעזר האלוקים שניתן לו תתגבר נפשו בו ותנצח את הגופניות ותדבק בקדושתו יתברך ותושלם בו.
ומשם יעלה אל מעלה גבוהה יותר והיא 'רוח הקודש', שכבר תגיע השכלתו להיות למעלה מחוק האנושי ואז זה לא יהיה שכל רגיל כיוון שזה למעלה מהחוק האנושי, כי ברוח הקודש אתה רואה דברים שעל פי אתה לא יכול לנתח, או שאתה יכול לדעת מדברים שעוד ראו בעולם ועתידים לקרות או דברים שמתרחשים בשעה שאתה לא רואה אותם ולא יודע מהם וברוח קודשו הוא יכול לדעת כל דבר כפי שנותנים לו,
זה לא אומר שמי שיש לו רוח הקודש יודע הכל אלא כפי מה שנותנים לו גם נביא לא יודע הכל רק מה שנותנים לו בנבואה. ויכול להגיע דבקותו אל מעלה כל כך גדולה עד שכבר ימסר בידו מפתח של תחיית המתים! כמו שנמסר לאליהו ולאלישע שהוא מה שמורה על עצם ההתדבקות בו יתברך שבהיות הוא יתברך שמו מקור החיים הנותן חיים לכל חי.
וכמו שאמרו זיכרונם לברכה בתענית ב': 'שלשה מפתחות לא נמסרו ביד שליח ואחד מהם מפתח תחיית המתים' הנה הדבק בו יתברך דבקות גמור יוכל למשוך ממנו יתברך אפילו משך החיים עצמם! שהוא מה שמתייחס לו בפרט יותר מן הכל. [וזה כמו שכתבתי]
והוא מה שסימה הברייתא: 'וּקְדֻשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה, וַעֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא, וְיִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת, וַחֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְחִיַּת הַמֵּתִים' (סוטה ט, טו).
ואתה קורא נעים: ידעתי שכמוני תדע אשר לא כליתי בספרי זה את כל חוקי החסידות ולא אמרתי כל מה שיש לומר בעניין זה כי אין לדבר סוף ואין להתבונן תכלית. כמה שתתבונן אין תכלית וזה מה שאמרתי זה כללי, כל הספר הזה 'מסילת ישרים' מי שהיה קורא את הברייתא בלי הרמח"ל היה יודע לדקלם את הכל זהירות וזריזות, זריזות ו... גמרנו. כן מה אמר רבי פנחס בן יאיר? כולם יודעים. ומה הוא אמר בעצם - לא יודעים כלום. ו
הרמח"ל פותח את כל המסילת ישרים על הברייתא הזאת ואומר לך זה ברור לך שלא אמרתי פה כלום לא אמרתי כלום זה רק אמרתי נגיעות בשביל שיהיה לך מושגים ומהם אתה תמשיך. ידעתי שכמוני תדע אשר לא כליתי בספרי הזה את כל חוקי החסידות ולא אמרתי כל מה שיש לומר בעניין הזה כי אין לדבר סוף ואין להתבונן תכלית.
אבל אמרתי קצת מכל פרט שבפרטי הברייתא אשר עליה יסדתי חיבורי זה והוא מה שיוכל זה רק הפתיח או יומן, להיות התחלה וראשית להרחיב העיון בעניינים ההם, כיון שנגלה דרכם ונפתח ארחם לעינינו ללכת בם בדרך מישור ועל כל כיוצא בזה נאמר במשלי א, ה: "יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה" ו: 'הבא לטהר מסיעים אותו' "כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה" משלי ב, ו: להיישיר איש איש את דרכו לפני בוראו.
וזה פשוט כי כל אדם לפי האמנות אשר בידו והעסק אשר הוא עוסק כך צריך לו הישרה והדרכה, כי דרך החסידות הראוי למי שתורתו אמנותו שימו לב, אינו דרך החסידות הראוי למי שצריך להזכיר עצמו למלאכת חברו. אז אתה יכול להיות גם בעל מלאכה ואתה יכול להיות חסיד גם כשאתה לומד רק תורה ואין דרך החסידות של זה כדרך החסידות של זה ולא זה בזה בדרך החסידות הראוי למי שעוסק בסחורתו וכן כל שאר הפרטים אשר בעסקי האדם בעולם כל אחד ואחד לפי מה שהוא ראויים לו דרכי החסידות!
שלא יגיד אדם שלא יכול להיות חסיד אם הוא עסוק במלאכה, לא לפי שהחסידות משתנה החסידות לא משתנה כי הנה הוא שווה לכל נפש ודאי הואיל ואיננו אלא מה זה כל החסידות? לעשות מה שיש נחת רוח ליוצרו בו! אז אתה יכול להיות הסנדלר ועם הנעליים שאתה עוסק בהם אתה יכול להעמיד את העולם עם הנעליים כן.
היה רבי יוחנן הסנדלר ומעמיד שמים וארץ והוא סנדלר. והיה פה גם כן הרב הקדוש הסנדלר משבזי כמדומני השם שלו הפרטי ריבוק, גם כן שכתב הרבה ספרים גם ממקום לא נודע ממנו מצדקותו מ:לו' (36) צדיקים היה,
בקיצור, אז הואיל ואיננו אלא לעשות מה שיש נחת רוח ליוצרו בו. אבל הואיל והנושאים משתנים אי אפשר שלא ישתנו גם האמצעים המגיעים אותם אל התכלית כל אחד לפי ענינו, אז זאת אומרת כל אחד לפי עיסוקו בגלל שהוא הנושא, הנושא משתנה לא החסידות משתנה אלא נושא החסידות או שהוא תלמיד חכם או שהוא בעל מלאכה או שהוא בעל סחורה וכו' אז לכן האמצעים המגיעים אותם אל התכלית כל אחד ישתנה לפי ענינו.
וכבר יכול להיות חסיד גמור איש שמפני צרכו בלית ברירה, מפאת צורכו הוא בעל מלאכה פחותה והוא יכול להיות חסיד גמור! שעושה נחת רוח ליוצרו, כמו מי? שלא יפסוק מפיו לימודו כלל! יכול להיות חסיד גמור.
למ רח"ו גילו, האר"י הקדוש גילה לו: שאבא שלו מחזיק את חצי (1/2) העולם מחזיק את חצי העולם בכתיבת המזוזות שלו. הוא היה כותב מזוזות ובכתיבה שלו הוא היה מחזיק חצי עולם.
רבי חנינה בן דוסא החזיק עולם שלם, אבא של המהרח"ו חצי עולם. במה? בכתיבת המזוזות שלו.
וכתיב: "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ" (משלי טז, ד) זאת אומרת כל מה שאנחנו עושים צריך שיהיה "לַמַּעֲנֵהוּ" למען ה'. ואומר: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג, ו) "בְּכָל דְּרָכֶיךָ" באיזה דרך שאתה לא חי בה מפאת הצורך והכרח ... ה' בכל מעשך "וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ".
הוא יתברך שמו ברחמיו יפקח את עינינו בתורתו ויורנו דרכיו ויוליכנו באורחותיו ונזכה לתת כבוד לשמו ולעשות נחת רוח לפניו.
סיימנו בסייעתא דשמיא מסילת ישרים.
אתמול הייתי בנחום אבלים אצל המנוח הרב זלכה והיה שמה הרב בר שלום מירושלים והוא סיפר שאבא שנפטר בא בחלום לבן שלו ואמר לו 'אני מקפיד עליך'
אמר לו: 'למה? מה, לא עשיתי לכבודך מספיק?! הבאתי את כל הרבנים הגדולים הבאתי זה עשינו דרשות עשינו הכל'
אמר לו: 'כן, אבל לא שמת כיבוד לא נתת שיעשו ברכות ואם היית יודע כמה הברכות האלה מועילות לנשמה של הנפטר לא היית חלילה מפספס את הדבר הזה!'
ויצא לי להיות בעוד ניחום אבלים ועוד אחד סיפר סיפור כדומה לזה, פלא פלאות זה כמו בת קול בשני בני אדם, פה ופה איפה שהלכתי שמעתי את אותו טעם, מנהג התימנים שמביאים אוכל זה על פי ירושלמי ואצל הספרדים שמים ככה ואצל האשכנזים לא שמים כלום, אבל יש עניין גדול מאוד לשים יש כאלה שלמדו גם מהספרדים כבר לא לשים כאילו השתכנזו...
ובכל אופן הנקודה היא שצריך לדעת כל ברכה וברכה מה אומר פה שבעינינו זה כלום בעינינו זה כלום כאילו מה זה ברכה, אבל ריבוי המברכים, תהילות לה' יתברך להודות ולשבח לקדוש ברוך הוא הפעולה הזאת זה לא יאומן כי יסופר.
ואלי אפשר קצת להבין את זה: כי באכילה יש לאדם ממש הנאה הוא נהנה זה לא אומר שהברכה שלו היא מהודרת כמו שהוא נהנה הוא נהנה מהביסקוויט או מהבייגלה או מהתמר יותר מהברכה כן, אבל שהוא מברך על ההנאה הזאת שהוא הולך ליהנות 'ברכת הנהנין' יש בזה יותר הנאה אולי מאנשים ששומעים דרשה שהראש שלהם נמצא אני לא יודע איפה וכו' וכו' אבל זה הנאה ממש שבן אדם נהנה. זה לא הטעם כן אבל טעם לטעם לתת טעם קצת בעניין.
אבל אנחנו לא יודעים סוד הברכות אבל אמרו לנו חכמים: 'מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות' (בבא קמא ל, א) רם רדם מברך כן ומקפיד בברכות לברך על כל דבר ולברך כראוי אז זה נקרא חסיד, מי שרוצה להיות חסיד יקיים 'מילי דברכות'.
מה רצית הרב ראובן צרף לומר ש: 'כף החיים' אומר?
ש: ...
הרב: אז הוא אמר 'איך לא עשיתי', מים, הרב בר שלום סיפר זה היה בדיוק ככה היה הסיפור רק לא סיפר מ: 'כף החיים' אומר שמישהו אצלו בשכונה שהוא מכיר אותו ושה סיפור עכשיו חדש טרי ובדיור הוא אומר אותו דבר גם כן הוא אמר אפילו מים אפילו מים לברך 'שהכל נהיה בדברו' כך אמר אתמול אבל לא הזכיר 'כף החיים' הוא אמר מעשה שהיה בדידו שבא אליו אחד מהמתפללים הוא מכיר אותו וסיפר לו את הסיפור, הוא אמר לו אבא שלו לא מזמן בא אליו בחלום ואמר לו 'אני מקפיד עליך'. איפה זה בכף החיים?
ש: ...
הרב: ואיפה זה מופיע? בקונטרס
ש: ...
הרב: מדהים! אז אפילו כף החיים צריך שקדים ותמרים ומים. עם כל גדולתו וספריו וזיכוי הרבים שלו וכו' וכו' אז רואים את הדבר הזה.
ש: ...
הרב: מדהים ממש מדהים, גם הרב זלכה עשה פעם טו' בשבט לעילוי נשמת המנוח הרב של השכונה שהיה לפני כן הרב שמש אז זה היה בטו' בשבט הוא נפטר ככה סיפרו והוא הביא שמה את כל הפירות והכל והכל ועשו שמה הזכרה וכו' והתחיל לקרוא כל מיני דברים שקוראים הזוהר וזה על טו בשבט ...
וראה שזה לא רציני כי הוא קורא לבד ואין להם את כל החומר אנשים לא הקשיבו, לשנה הבאה הוא כתב את הספר על טו' בשבט עם המדרשים והכל והכל שהיום זה נפוץ בכל הארץ כל זה בשביל לעשות אזכרה כמו שצריך לרב של השכונה שהיה לפניו והוא קיבץ את הכל
לא ממחשב כמו שהיום עושים, אתה היום כותב חיטה מביא לך את הכל כותב שעורה מביא לך את הכל הוא הלך וקיבץ הכל מהזיכרון וכתב ספר עם מדרשים והלכות והכל על טו בשבט לזכרו של הרב הקודם כדי שלא ירדמו תוך כדי האכילה וזה ועשה את כל זיכוי הרבים שהספר הזה נפוץ בכלל ישראל.
אשריהם ישראל!
'רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר"' (מכות ג, טז).