חובות הלבבות | שער הפרישות

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אני מתחיל שוב בשער הפרישות בחובת הלבבות, רבנו בחייה.

מה זה פרישות?

חסימת תאוות הנפש

להימנע מן הדבר הנפרש ממנו

עם היכולת עליו הזדמנותו לעילם חייבת זה.

פרישות פירושו לחסום את התאוות

שאנחנו מתאווים,

לפרוש מן הדבר

ולהימנע מן הדברים שאנחנו פורשים מהם בשעה שאנחנו יכולים

לקיים אותם.

נגיד לאדם יש תאוות למאכל.

אז תאווה למאכל מעבר למה שהאדם צריך לגופו,

זה נקרא מותרות.

המותרות האלה מחליאים את הגוף

ומרחיקים את האדם מעבודת הבורא.

ככל שאדם מחובר לחומר, לתאוות,

ככה הוא רחוק מאלוקים.

אז צריך פרישות. מה זה פרישות? לפרוש

מן התאוות.

איך עושים את זה? חסימה.

אשמרה לפי מחסום.

חסימת התאווה של הנפש והימנע מדבר שנפרשים ממנו.

כל זה מדובר כמובן,

כשאתה יכול לאכול, אתה יכול לעשות את כל מה שאתה מתאווה אליו,

ואתה חוסם את עצמך.

מה ההגדרה של פורש?

מי שיכול והניח.

מי שיכול לעשות מעשה, ומניח אותו.

זה נקרא שהוא פורש מן הדבר.

זה המושג פרישות, אדם פרוש.

מה עילם חייבת חסימת תאוות הנפש? למה צריך לחסום את תאוות הנפש?

זה מתחלק לשני חלקים.

חלק אחד זה כולל את כל בני האדם וגם בעלי החיים.

והחלק השני זה החלק של הפרישות שהוא מיוחד לאנשי התורה.

אז יש שני סוגי פרישות.

פרישות שצריכים כל בני האדם, כולל בעלי חיים, לפרוש.

ויש פרישות מיוחדת שהיא לאנשי התורה.

נזכה למצוות.

הפרישות הכוללת את כל בני האדם

היא הנהוגה לתקנת הגוף שלנו והסדרת העניינים,

כמו הנהגת המלכים ודתי המדינות.

כמו שמלכים מתקנים תקנות,

חוקים, משפטים, לתקנת הציבור,

וכמו שיש הנהגת הרופאים לבריאים ולחולים,

שאומרים הרופאים איך צריך להתנהג עם המזון,

איזה דיאטה,

מה להתרחק,

מה לאכול יותר, מה פחות, מה לא לאכול בכלל,

איך להתנהג עם הגוף, כמה לישן וכו'.

וכך צריכה להיות גם הנהגת כל איש שכל את נפשו,

לחסום את תאוות המאכל,

המשתה,

המשגל,

המלבוש,

הדיבור ושאר תנועותיו ואופני תענוגיו.

אז כמו שיש חוקים

שהמלכים מחוקקים,

וכמו שיש

תהלוכות הבריאות והחולים על פי הרופאים,

ככה כל בעל שכל צריך לחסום את התאוות שלו,

הוא בעצמו,

ממאכל, משתה,

משגל, מלבוש,

דיבור שלא ירבה

בדברים שהם מעבר למה שהוא נזקק

ונצרך וחייב.

כל השאר זה מיותר,

והמיותר הזה עולה לו ביוקר.

לא נראה לו שזה עולה לו ביוקר,

אבל זה עולה לו ביוקר רב.

הן גופנית,

והיום יודעים שהמאכלים הם לא בריאים,

הם לא טבעיים,

כמו פעם.

הכל היום מורכב,

עם זריקות,

עם כל מיני חומרים,

חומרים משמרים,

בעיות הלכתיות מעבר לבעיות בריאותיות,

ובסוף מקבלים חס ושלום סוכרת ולחץ דם וכל מיני בעיות בגוף.

אז לכן אדם צריך לדעת לחסום את עצמו באלה הדברים,

אפילו מלבוש,

יש אנשים יותר מדי מתלבשים וזה, ומותגים, והם בודקים כל דבר שיקנו.

לא קונים סתם דברים, רק

דברים מיוחדים שיש עליהם איזה

תנין פה, או איזה פיל, או איזה חתון, או משהו שיהיה פה,

או שהוא הופך להיות לוח מודעות, כתוב לו מאחורה קסטרו.

כשהוא מתפלל, אז כולם מתפללים לקסטרו,

כי זה שלפניו יש עליו שלט, קסטרו.

ויש כאלה שלא יודעים אפילו אם עושים פרסומת לחליפה,

משאירים את זה פה.

כתוב השם של הפירמה, והם הולכים...

בקיצור, כל אחד נהיה לוח מודעות.

גם בדיבור אדם צריך למעט.

כשאנשים מדברים חופשי,

אבל ברוב דברים לא יחדל פשע.

כשאדם מדבר, אי אפשר שהוא לא יחדל בלשון הרע, ברכילות,

הוצאת דיבה, דברים,

אז צריך

לפרוש גם מן הדיבור,

רק לדבר מה שחייבים,

או דברים שנצרכים,

או דברי תורה,

אבל סתם לדבר, אה,

מה,

בא,

כיף, כפליים,

מ, מ, מ, סתם.

מספר,

התיבות והמילים של האדם מדודות וספורות.

ברגע שהוא מסיים את כמה שכתבו לו לדבר, הוא מת.

אז כתוב, כל פתתיה בשין, בר מפתתיה דאורייתא. כל הדיבורים רעים, חוץ מדברי תורה,

שכל המוסיף מוסיפים לו.

אז אדם צריך לנצל את הפה לדבר דברי תורה.

אחד, הוא זוכה על כל מילה ומילה.

כל מילה של תורה זה תרייג מצוות.

דבר שני, הוא מזכה את הרבים בזה שהוא משמיע דבר תורה, אפילו קצר.

ואם הוא אומר דברים שהם מיותרים,

הוא עלול להענש עליהם.

אסור לדבר דברים בתאלים.

אסור לדבר דברים בתאלים.

סתם לדבר.

נתנו לנו כוח אלוקי.

דיבור זה כוח אלוקי.

עם הפה אנחנו יכולים

להרעיש עולמות.

אז לכן אדם צריך גם לפרוש מעניין הדיבור. לא רק מאכל,

משתה, משגל,

מלבוש גם דיבור, ושאר תנועות

ואופני התענוגים.

מהי הפרישות הכוללת?

הקדוש ברוך הוא חפץ בבריאת מין האדם לייסר את הנפש

ולנסות אותה בעולם הזה בעבור שתזדכך.

הקדוש ברוך הוא חפץ

בבריאת מין האדם.

למה הוא ברא אותנו, הקדוש ברוך הוא?

כדי לייסר את הנפש של האדם

ולנסות אותה בעולם הזה

על מנת שהיא תזדכך, תהיה זכה ותהיה בתכונת המלאכים הקדושים.

אנחנו יכולים להגיע למדרגה של מלאכים

כמו חנוך

וכמו אליהו הנביא,

שהם

עלו עם הגוף שלהם, השמיימה.

זאת אומרת, אדם יכול לזכך את גופו עד מדרגה של מלאך.

לא הם, גם אנחנו.

השאלה אם אנחנו רוצים.

אבל אם יש לנו רצון, אנחנו יכולים.

כמו שאמר זכריה הנביא, אם בדרכי תלך

ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה.

אתם, בטבריה אין לכם בעיה. אתם יודעים שיש פה הרבה מלאכים.

אמנם הם טמונים בקברות הצדיקים,

אבל אלה מלאכי העליון, רבי עקיבא, פה לידכם.

מלאכי השרת.

זה לא אנשים,

זה מלאכים.

אם בדרכי תלך ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה,

וחייבה החוכמה,

חייבה החוכמה לנס...

לעשות את הנפש בגופות

אפריות שמקבלות גידול ותוספת

במצבוע מזונות הראויים להן.

אז הנפש נמצאת בתוך גוף אפרורי,

חומר,

שיש בה גידול בכמות ותוספת בכוח

על ידי המזונות שאדם אוכל,

אז הוא גדל.

כן, נותנים לי ילד לאכול, הוא גדל, גדל, גדל.

וגם יש לו תוספת כוח מזה שהוא אוכל.

אם הוא לא יאכל, הוא יחלש.

אם הוא אוכל, הוא מתחזק.

אבל זה במיצוע המזונות הראויים להם.

אם הוא אוכל

את הממוצע הנכון שראוי לאכול,

אבל אם הוא יאכל כל היום שוקולדים,

יהיה לו כוח, יהיה לו תוספת,

אבל הוא יחלי את גופו.

בהרכיב הבורא יתברך בנפשות האנושיות כוח תאווה.

הקדוש ברוך הוא הכניס בכל אחד מאיתנו כוח שקוראים לו תאווה,

שבו

בכוח התאווה תחשופנה הנפשות למזון

המוכן להם בעולם הזה.

לעמידן ולתקנן כל ימי חיבורן.

אם לא היה כוח תאווה באדם, לא היה אוכל.

לא היה בונה בית.

לא היה מביא ילדים.

לא היה דוחף אותו שום דבר. אם אין כוח תאווה, לא מתאווה לכלום.

אתם רואים, אם אדם רואה איזה משהו, אה, תביני,

יש עוד?

תביני,

נשאר.

מה קרה? כוח התאווה התעורר.

כוח התאווה הזה הקדוש ברוך הוא הרכיב בנפשות האנושיות כדי שהם יחשפו למזון המוכן להם בעולם הזה, להעמיד אותם ולתקנם כל ימי חיבורן.

אחרת

אדם לא יעמוד על מתכונתו.

והרכיב בהם עוד כוח אחר,

שתחשופנה בו למשגל להיות מן האיש תמורתו בעולם.

נותן לו כוח תאווה

להתאבות לאשתו

כדי להרבות את הזרע, שיהיה מישהו תמורתו.

הוא עומד ללכת.

שישאיר מישהו בדומה לו,

שעבוד את עבודת הבורא.

שיהיה המשך.

אם לא היה נותן לו תאווה,

אדם לא ימוליד ילדים. למה הוא צריך לקחת עול? לגדל ילדים ולחנך אותם והכול? תן לי, אני חי לבד, שלום, נתראות, ביי.

אבל נתנו לו כוח תאווה,

בשביל שהעולם יהיה מיושב,

כי לא לתהווה ורעה, לשבת יצרה.

הקב' ברוך הוא רוצה שהעולם יהיה מיושב,

ושיעמדו עוד

ויביאו ילדים בדומה להם וילמדו אותם את מצוות השם.

ומה השכר שנתן הקב' ברוך הוא לאלה

שמקיימים את הזרע?

השכר שנתן להם זה התענוג בהם.

בעצם התענוג

במצווה זו.

להפקיד עליו הקב' ברוך הוא על האדם את היצר הרע.

אתם שומעים מי הממונה על כוח התאווה?

יצר הרע.

להניע אותו אל המאכל והמשתה והמשגל ואל כל התענוגים והמנוחות

אשר בהם תקנת גופו,

כמו שאמר, גם את העולם נתן בליבם.

אז היצר הוא ממונה על כוח התאווה להניע אותנו

לכל הדברים האלה,

שיהיה בהם תקנת הגוף.

ולכן גם את העולם נתן בליבם.

אבל כשחורגים

בכוח התאווה בלתי פוסק,

מתחיל החורבן של האדם.

זאת אומרת, אם אתה משתמש ביצר עד מקום שצריך,

זה מצוין.

אבל אם אתה חורג,

זה כמו אדם, לוקח מטען חורג

על הרכב,

סמיטרי לב.

יש לו מידה,

אם מעמיסים עליו יותר בסיבוב הוא מתהפך.

אותו דבר.

אם אדם מעמיס על עצמו תאוות יותר ממה שצריך, בסיבוב הוא מתהפך.

יש איזה סיבוב שהקדוש ברוך הוא

מהפך אותו.

וכאשר גמר היצר על השכל

ונמשכה נפש אליו,

מה קורה עכשיו?

שהיצר הרע גובר על השכל של האדם,

והנפש נמשכת

אליו, אל היצר,

ולא אל השכל.

ואדם מסור כבר ביד תאוותו,

אז הוא נוטה אל הריבועים.

מתחיל לרבות מכל דבר.

עוד טיפה, עוד טיפה.

עוד טיפה.

לא, תניח, תניח, אל תיקח.

תשאיר, תשאיר.

אני כבר אגמור את זה, אל תשאיר.

הוא כבר נוטה אל הריבועים.

והם מביאים להפסדת עניינו והריסת גופו.

כמה גרמים פה, כמה גרמים שם, ככה, כל יום, כל יום.

נהיה תרס בולבה.

ונצטרך בעבור זה.

אז בגלל שאדם נוטה אל הריבועים, צריך בשביל זה פרישות,

חסימת התאווה.

מנגנון שמבקר ואומר,

כמו איתות.

באוטו, אין שמן?

טי, טי, טי, טי, טי, טי, טי, לא שם את האגורה, טי, טי, טי, טי, טי, טי.

זאת אומרת, יש לך איזה מנגנון שאתה הולך לעבור,

חסימה.

לכן צריך פרישות מן התענוגים ומן המנוחות.

מנוחות.

איפה אתה הולך? לנוח.

לנוח. איך הוא אומר? לנוח.

איפה אתה הולך? הוא לא אומר, בית כנסת.

בית כנסת.

בית כנסת. ולנוח.

לנוח.

אז לכן צריך פרישות,

כדי שישתוו העניינים

ויהיה דבריו על הסדר בעולם הזה בלקיחת המזון,

שידע מה הוא לוקח ומה לא,

ויהיה משובח עליו.

כמו שאמר הפסוק בטהילים.

טוב איש חונן ומלווה יכלכל דבריו במשפט.

הכל צריך להיות לפי משפטים.

ולפי שיצטרך המין האנושי לנהוג בפרישות הכוללת,

שבה תקנתו בעולם הזה,

כשהוא לוקח את הצורך מן העולם הזה,

אז היה בדין להיות בעולם פרושים גמורים,

נבדלים ונגזרים מעסקי העולם.

אז אדם היה יכול להיות פרוש לגמרי

בכל ענייני העולם

וילמד מהם כל מין ממיני אדם, כפי צורכו והפרישות, וכראוי למנהגו ומידותיו.

אז היה בדין להיות בעולם

ברוך הטוב אדוני, אנוהינו, מלאך אדום, שהכל נהיו בדברו. אמן.

אז הקדוש ברוך הוא

תיקן שבדין העולם

יהיו פרושים גמורים.

יש כל מיני פרושים.

גמורים, נבדלים, גזורים,

מכל עסקי העולם.

למה? כדי שאנשים יוכלו ללמוד

כל מין ממיני האדם, כפי צורכו מהפרישות,

וכמו שראוי למנהגו ולמידותיו.

יש אנשים שפורשים לגמרי

ממאכל.

יש אנשים שפורשים

ממלבושים.

לא מקפיד על מלבושים, הולך ככה, בלואי סחבות,

וזה לא מעניין אותם בכלל.

יש אנשים פורשים מנשים.

יש אנשים פורשים כל מיני,

באופן קיצוני.

וזאת למה?

בשביל שכל מין ממיני האדם אומר, תשמע, אני לא יכול.

אני לא יכול, לא יכול.

מה זה אתה לא יכול?

למה אתה אוכל ככה כל כך הרבה?

תפסיק.

תחסום את הטעמה.

לא יכול, לא יכול. אני לא יכול, זה הטבע שלי.

אז הקדוש ברוך הוא השאיר בעולם אנשים,

הנה זה צם ככה וככה,

הנה זה מתרחק מזה, הנה זה. למה? מה הוא שונה ממך?

גם לו יש טבע אנושי, גם לו יש יצר הרע,

הוא בדיוק כמוך.

למה הוא יכול לפרוש?

זה בשביל ללמד את האנשים שלא יגידו שאי אפשר.

אתם יודעים, הדור הזה אומרים שהוא חלש.

ואני אומר לכם שהדור הזה חזק מאוד.

אני לא אאריך כי הזמן קצר,

אבל מי שמע אנשים שמטענים 40 יום טענית רצוף?

מי שמע דבר כזה?

טעניות שאנחנו צריכים לטענות

חמש פעמים בשנה,

איזה הכנות נפשיות, איזה פחד לקראת, איזה...

מחר טענית, מחר טענית,

מחר טענית. כאילו, מה הולך להיות? טילים הולכים לרדת. מה קרה?

מחר טענית, חוסמים את התאווה וזהו.

אבל לטענות 40 יום, טענית רצוף, יום אחרי יום,

כל היום לא לאכול,

רק בלילה אחרי יצאת הכוכבים.

מי שמע?

והחלטנו מסיבה מסוימת לעורר את הקהל שיעשו טעניות,

ולמעלה מאלף איש קיבלו עליהם טענות 40 יום.

אז הדור מסוגל לחסום את התאוות שלו.

ואחר כך נהיו חבר'ה שהתחילו לצום יומיים רצוף.

ואחר כך חבר'ה שצמים שלושה ימים רצוף, יום ולילה, יום ולילה,

לא אוכלים ולא שותים.

שזה שקול ל-40 יום רצוף.

ויש אחד עכשיו שצלצל מארצות הברית,

שהוא צם 40 יום,

ועוד יומיים,

ואחר כך עוד שלושה ימים רצוף,

ואחר כך עוד שישה ימים רצוף.

תחנית הפסקה.

ממוצאי שבת

עד יום שישי.

אז יכולים.

אם רוצים, יכולים.

אבל לא רוצים, רוצים לאכול.

אבל אם רוצים, יכולים.

אז הדור הזה יכול. חזקים.

רק צריך דוגמה.

כשיש דוגמה, אז לא פוחדים.

מה, אתה צם?

כן, ואיך זה?

בסדר, ברוך השם. ואתה? גם.

מה, כולכם צמים? כן.

אז בן אדם, כאן לא.

הוא אומר, אתה יודע מה? גם אני צמא, מה יכול להיות? אם לא מתו, גם אני לא מותו.

מה קרה?

אבל כשאין לו מדיד מישהו שהוא יכול לראות

שבן אדם אכן עושה, מבצע ויכול,

אז אין לו דחף.

לכן יש כל מיני סוגי אנשים כאלה שפורשים,

מהם אנחנו נוכל ללמוד שניתן לפרוש.

ואין תקנת העולם שיהיו כל האנשים נוהגים בפרישות כמוהם, כי זה מביא לעזיבת יישוב העולם ולהפסק הזרע.

אבל לא כל העולם צריכים לפרוש פרישות גמורה,

אלא כל אחד מה שצריך וראוי לו.

הוא כבר אמר, הכתוב לו, תוהו ורעה לשבט היא צרה.

כי הפרישות היא פינה מפינות העולם,

וצורך המדברים אליה כצורכה מלשאר החוכמות והמלאכות, כמו שיש בעלי מלאכות שונות.

יש אינסטלטור, חשמלאי, נגר,

פקיד וכולי,

אז ככה גם פרישות

זה פינה מפינות העולם.

זה לא דבר שכולם צריכים להיות נגרים,

כולם צריכים להיות אינסטלטורים. לא.

חלק ככה וחלק ככה וחלק ככה,

וככה כולם משלימים אחד את השני וייהנו אלו מאלו,

ואין תקנת העולם שהתייחדו כל האנשים בחוכמה אחת

או במלאכה אחת,

כי השלמת סדר העולם הוא דווקא בכולן.

לכן אמר שלמה המלך הרב השלום, את הכל עשה יפה בעתו.

כל דבר צריך להיות לו עת.

28 עתים אמר

שלמה המלך, ואמר לה כל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים.

אז זו הפרישות הכוללת את כל בני האדם, שכולם צריכים

לדעת לחסום את התאוות שלהם,

ולא לעבור את המיצוע ולהיות זהירים במלבוש,

באכילה, בשתייה, במשגן וכו', בדיבור.

צריך למעט רק לצורך שצריכים לקיום הגופות,

כדי שהאדם יתקיים.

אם אדם ילך בדרך זו,

יהיה בריא ויאריך ימים והכול.

כבר שווה, נכון?

אבל מה הגדר של הפרישות המיוחדת וצורך אנשי התורה אליה?

אנשי התורה,

מה הפרישות שנדרשת מהם?

זה שכולנו חייבים, כל הברואים,

כולל סינים, יפנים, יהודים,

זה למדנו עכשיו, מה כולם חייבים?

עכשיו, מה החיוב של פרישות כלפי אנשי התורה?

אז יש כמה דעות בזה.

יש מי שאמר

לעזוב את כל מה שמטריד את האדם מן האלוקים.

יש מי שאמר שצריך למאוס בעולם ולקצר את המאוויים.

יש מי שאמר מנוחת הנפש,

חסימת רעיוניה מכל מה שאולי הוא למנוחה.

אני לא מתמקד בזה כי הם לא העיקר.

יש מי שאמר הביטחון באלוקים בלבד.

יש מי שאמר כסות בשר הערווה ושבור הרעבון ומאוס בזולתם.

זאת אומרת, אדם רק

ידאג שיהיה לו בגדים ללבוש

ויהיה לו מה לאכול

וכל השאר למאוס.

יש מי שאמר לעזוב את אהבת הברואים ולאהוב את הבדידות,

להיות פרוש מבני אדם ולהתבודד לבד בלי בני אדם בכלל.

יש מי שאמר ההודעה על הטובה וסבול הניסיון להודות על כל דבר ולסבול את הניסיונות.

יש מי שאמר מניעת הנפש מכל מנוחה ותענוג גופני.

אלא הטבע שלא תוכל לעמוד בלחדיו יוציא זולתו מן הנפש.

וזה הגדר יותר ראוי לפרישות הנוהגת בתורתנו משאר הגדרים אשר זכרנו.

מה הפרישות שיותר נוטה

למה שאנחנו רוצים לענייני התורה

זה מניעת הנפש מכל מנוחה ותענוג גופני.

אנחנו לא באנו לנוח בעולם.

ינוחו על משכבותם,

שם אנשים,

ושם ינוחו יגיעכוח.

אבל בעולם הזה אנחנו לא באנו לנוח.

אנחנו באנו

לעסוק בתורה ומצוות,

בלי הפסקה.

למעט מנוחת הגוף הנצרכת לקיומו.

אבל סתם לנוח.

לנוח.

לנוח כזה לא.

מניעת הנפש מכל מנוחה

ותענוג גופני.

אדם רוצה להתענג,

תענוגי.

אין דבר כזה.

צריך לפרוש מכל תענוג ומנוחה.

ביום טוב, בשבת,

מצווה להתענג.

שם זה מצווה עונג שבת.

עונג יום טוב.

לענג את הגוף.

לאכול. חייבים לאכול.

חייבים לאכול טוב ולהוסיף מאכל.

שם זה מצווה. שאר אימות השבוע אין מצוות לאכול.

אין מצווה לאכול.

גם אם לא תאכל בכלל, לא עברת שום עבירה.

וגם לא קיימת שום מצווה כשאכלת.

כמובן שיש ברכות וזה, אבל אין מצווה באכילה.

רק לתיקון הגוף.

מה שצריכים, שהגוף יהיה על מתכונתו.

שיהיה בריא.

מה שצריך לאכול, מאכלים טובים, בריאים, מבריאים.

זה כן.

כמה?

בכמות המספקת, כדי סיפוקו.

לא יותר.

לא יותר.

אומר הרמב״ם, שליש מאכל, שליש משקה ושליש ריק.

ומתי יאכל?

רק כשירעם.

מתי ישתה? רק כשהיא צמה.

לא כמו אנשים.

יש לו קביעות שלו סעודות, סעודות. לא, הוא לא אוכל.

סנדוויץ' משהו וממשיך.

סעודות, פותח שולחן,

פותח שולחן, פותח.

כולה שמים סנדוויץ' פה. פותח שולחן.

מה זה?

תעבוד.

אז הפרישות

זה מניעת הנפש מכל מנוחיו ותענוג גופני.

אלא הטבע אשר לא תוכל לעמוד בלעדיו.

אם הטבע שלנו בלי מנוחה קצת,

בלי תענוג קצת, בן אדם השתגע,

לא יוכל לעמוד על מתכונתו, אז צריך לאפשר את זה.

מה שהטבע לא יכול בלעדיו.

לא הטבע שלו.

כי יש אדם שעשה לעצמו טבע.

אתם יודעים שהרגל

הופך להיות טבע.

אז אם הוא מתרגל לאכול

כל יום עשרה שיחים,

אי אפשר להגיד שזה הטבע.

זה אתה צריך לחסום את התאווה.

אבל מה שהטבע הבריא של האדם...

לא יוכל לעמוד בלעדם

זה מה שצריך. זה גדר ראוי לפרישות שנוהגת בתורתנו משאר הגדרים שזכרנו.

זה גדר ראוי לפרישות הנוהגת בתורתנו,

גדר היותר ראוי לפרישות הנוהגת בתורתנו משאר הגדרים שזכרנו.

אבל צורך אנשי התורה לנהוג בפרישות הוא שכוונת

כוונת התורה זה להמשיל את השכל בכל תאוות הנפש.

עכשיו אנחנו שומעים מה הצורך לאנשי התורה.

אנשי התורה,

הצורך שלהם לנהוג בפרישות זה,

כוונת התורה היא שהשכל שלנו יהיה מושל בכל תאוות הנפש.

ולהגביר אותו עליהם.

זאת אומרת, השכל יתגבר על התאווה.

השכל יגיד, עצור,

זה מיותר. תניח, תניח, תניח, יופי,

יופי, יופי.

זה מה שצריך להגיע, שהשכל היא משול בכל התאוות.

וכידוע, הגברת התאווה על השכל,

אם זה הפוך, שהתאווה מתגברת על השכל,

היא ראש כל חטאת,

כל החטאים באים מסיבת התאוות.

היא ראש כל חטאת,

מי שמגביר את התאווה על השכל.

כשהשכל אומר לו, לא, לא, לא, רק ביס אחד, אני, רגע, בסדר, אני שמעתי, ביס אחד.

לא, זה שוקולד רוזמרי, זה משהו מיוחד, זה, רגע.

עוד, עוד, עוד אחת, קובייה אחת, עוד קובייה, רגע, בסדר, שמעתי, שמעתי.

וככה הוא אומר לשכל, רגע, רגע, רגע.

ברגע שהתאווה משתלטת על השכל והיא מתגברת עליו, היא ראש כל חטאת והיא סיבת כל גנות.

כל גנות שתבוא על האדם לאחר מכן היא הסיבה.

ולא נטע עם אל העולם עד שנטום מן התורה.

כל העמים

שהם נטו לעולם והם נמשכים אחרי העולם וחיים רק חיים של הפרזה,

בכל העניינים,

כמו אמריקאים.

אז זה הכל בגלל שנטו מן התורה.

ויצר ישיעם להניח יישוב עולם הצלתם

ולנטות מדרך אבותיהם,

שהיה בה דרך די הצורך בעולם וסיפק ממנו,

ולהסתפק בדבר המספיק כדי לחיות ממנו.

תסתכלו כל אחד פה באבותיו.

איך היו חיים?

בצמצום, בהסתפקות, בפשטות.

אוכלים מה שיש, לובשים מה שיש,

עובדים מה שצריך.

פשוט, בית פשוט, בלי פלו, פלו, פלו, פלו, פלו, ובאהההה, ושגעונות, וזה, ופה ושם,

ורדיפה אחרי ממון, פשטות.

זה אבותינו.

דור אחד לפני, בכלל איזה מרחק.

איפה אנחנו, ואיפה הם?

כמה הם היו מסתפקים?

דור לפני, בכלל, עולם עליון כבר היו.

אז תלכו אחורה, אחורה, אחורה, תראו מי היו אלה שהיו לפנינו,

ולפני פנינו.

אנחנו היום דור תאב,

לא מסתפק.

כל מה שתיתן לו זה כלום.

כלום.

כל הקדמה בכיס.

ולא מסתפקים.

אבל מה קורה?

מאבדים את העולם הזה ואת העולם הבא.

כי עסוקים באבלים,

רודפים אחר את האבות,

השלמת היצרים,

ואין פנאי לעבודת הבורא.

בסוף יוצאים מפה ריקים.

מה המטרה שאדם בה?

להרבות קניינים?

להרבות ממון?

מלטחה של בגדים?

הרבה מותגים?

מה,

קריסו הולכת לפניו?

מה המטרה?

ובסוף

הוא קם ומסתלג,

והכל הוא משאיר לאחרים.

אז מה הוא עבד?

משאיר לאחרים.

מה נשאר לו?

כלום.

אז מה עשית פה? סתם.

אדם זה לא ג'וק.

אדם זה נשמה עליונה, זה צלם אלוקים.

קיבל את התורה,

צריך לזכות, יכול להגיע למדרגה של מלאכים.

ומה הוא מתעסק?

באכילה ושתייה ושטויות מהבלים כל הזמן.

עובד בשביל לאכול, אוכל בשביל לעבוד.

עובד בשביל לאכול,

אוכל בשביל לעבוד.

מה מחר?

עובד בשביל לאכול, אוכל בשביל לעבוד.

זהו.

הכל סביב עבודה ואכילה, סביב עבודה ואכילה, סביב עבודה ואכילה.

באמצע הוא גם עושה כמה תפילות.

יפה מאוד.

יפה מאוד.

בשביל מה?

שיהיה עוד אוכל,

ותהיה עבודה.

ומה עם התורה? מה עם לעולם הבא? מה אתה מכין? איפה החבילות? החבילות שאתה מצטייד,

כי אתה הולך דרך ארוכה,

הנצח זה לא שבעים שנה,

זה לא אלף, זה לא אלפיים, זה לא מיליארד, זה לא ביליון,

זה נצח.

מה אתה הולך עם שקית אוכל?

שקית קטנה שיש בה כמה שעות של תורה.

עם זה אתה רוצה להתפרנס לנצח?

אוי ואבוי.

ככה אתה מתייחס?

אדם שיוצא לים,

לוקח איתו מזוודות וארגזים.

אנשים באו פה לבית מלון עכשיו, הביאו ארגזים.

למה יש בעיות של כשרות וזה, ופה ושם?

כולה שלושה ימים.

ארגזים,

מצות שמורות והכול, לא סומכים.

וזה רק שלושה ימים.

אתה הולך לחיי נצח, מה אתה לוקח אותך?

איזה מצוות אתה לוקח?

אז זאת אומרת, אדם צריך לראות יצר הרע אישי את העולם,

שנטו מדרך האבות ולא מסתפקים יותר במה שהסתפקו אבותיהם.

ומה עושה יצר הרע? מייפה להם את התפארה של העולם, מפאר את העולם.

שירבו את ההון שלהם.

מחבב עליהם להתעדן ולהתנשא וכבוד וזה.

עד שצוללים במצולות ימיו.

מחייב אותם היצר

לסבול צער גליהם.

העולם בא בגלים, כל הזמן חידושים, כל פעם דברים חדשים, כל פעם זה. שמעת? ראית? ראית? שמעת?

יש לך? יש לי. כן? השגתי. אתה רוצה? כן. אפליקציה. הוא בא פים פעם פום פים בום.

כל יום חדשות לבקרים.

והעולם מושל בהם.

ואוטם את אוזניהם.

ועוצם את עיניהם.

ואין מהם אחד אלא מתעסק בתענוגו כשישיגנו ויזדמן לו.

וזה התורה שלו וזו הדת שלו להשיג תענוגים וליהנות מהעולם כל היום עד שטרד אותו מאלוהיו.

כמו שאמרתי, אסריך רעתך ומשובותיך תוכיחוך.

אדם,

זהו, שבוי של העולם.

לא יכול בלי העולם. אין לו פנאי לעבודת הבורא.

ובריצה עם החבר'ה,

אחרי חומר להשיג אמביציה, עבודה, להתקדם, כסף.

ותעבוד.

תעבוד, תעבוד, תעבוד כל היום.

איפה הולכים הערב?

אתה בא?

אתה בא? הערב נלך לשם? הערב נלך לשם? לשם? לשם? לשם? לשם?

לא, היום אני לא יוצא, יש תוכנית מיוחדת.

יש בטלוויזיה תוכנית מיוחדת, אני לא יכול לצאת.

וכן הלאה.

עולם של שקר, של דמיון, לא שייך אליך, לא מבין לך כלום.

כלום.

בוהה

מול מכשיר, אה, ככה מסתכל,

שעה, שעתיים, שלוש, עייף, הולך לישון, קם, עובד, אוכל.

עוד פעם, אה,

לא.

עובר שבוע, עוד שבוע, שנה,

שנתיים, שלוש, עשר, עשרים, שלוש, טח, עף.

מה עשית פה?

שום דבר.

ומהם יש מי שימנע ממנו התענוג ההוא, מחשבתו עליו, ונפשו שואפת אליו, ותלויה בו, ושוגב בבקשתו לילה ויומם, ולא משיג אותו.

יש בן אדם שיש לו כל הזמן חלומות ודמיונות להשיג דברים,

הוא רוצה איזה תענוגים, וכו' וכו'.

כל הזמן המחשבה שלו על זה, והיא שואפת לזה, והיא תלויה בזה,

וביום ובלילה הוא חולם על זה, ולא משיג את זה.

על זה אמר דוד, אבן יחשוב על משכבו,

יתייצב על דרך לא טוב.

נו, ומה יוצא לו מכל עמלו?

משתדל, משתדל, משתדל, לא משיג. כל ימיו צער ומכאובים.

ושניהם בעניינו תובעים.

אלה שרצים אחרי הבלים ומשיגים...

ואלה שמתכוונים להשיג טבלים ולא משיגים אותם, שניהם טובעים

והם רק מתעייפים ונלאים, מפסידים בסחורתם, נפשם פחותה, בחירתם רעה

הם שכלים בערך התמורה והמומר בה

כמו שכתוב, הימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב

עם ישראל היה להם גילוי אלוקים, מעמד הר סיני

אחרי אנוכי השם אלוקיך עושים עגל,

וימירו כבודם בתבנית שור אוכל עשב

אדם מחליף את העולם הבא

בעולם הזה שאחרי כל אכילה הוא תוקע גרפס

זהו

מה יש לך מזה?

אחרי שעות ספורות אתה רץ לשירותים

כל מה שאכלת הלך

ומה ההנאה שיש לך?

סנטימטר אחד בחך

שם טועמים את הטעם

אחרי שאתה עובר את הסנטים

הכל אותו טעם

תפוח אדמה

ואנטריקו

אותו דבר

כל מה שאתה משלם

זה על הסנטימטר הזה

קונה את זה, זה טעים, זה עוגת טעימה

עוגת טעימה

אם תאכל סתם בצק

בעוגת טעימה

אם אין לך את הסנטים שאתה טועם, זה בדיוק אותו דבר

אז על מה אתה משלם כל הזמן?

כל ההוצאות שלך, על מה אתה משלם?

על הסנטים הזה של הטעם

אם אתה עובר אותו,

חבל על הכסף

כי אחרי שעברת את זה, זה אותו דבר

אז יש לך פה מס, אתה משלם מס

מס

100% מס

כמה שעלה, ככה אתה משלם

כן

הכל זה הבלים

אדם צריך לדעת להיות מחובר לתורה,

להשכים בבוקר לעבודת הבורא, ללמוד, להתפלל בנץ,

שיעור אחרי זה,

והלאה, אם צריך ללכת למלאכה קצת,

ללכת, ולאן חוזרים ישר, ומה חושב בעבודה על התורה, מתי אני מגיע לשיעור,

מה למדנו בבוקר, מה נלמד אחרי הצהריים, איפה אנחנו אחזים, באיזה סוגיה,

איזה הלכה, עוד מעט יש לך ככה וככה, מה אני צריך לדעת? צריך לדעת את ההלכות, צריך להתכונן, צריך לדעת

כל הזמן רק לחשוב סביב הדברים האלה.

כשאדם יש לו שאיפות כאלה, הוא יכול להתקדש,

הוא יכול לעלות

מעלה-מעלה, ואם הוא ירצה,

הוא יכול להיות מלאך, ממש מלאך.

ממש מלאך.

אמרתי לחבר'ה שלי בשיעור,

אני יכול לעשות מכם חצי מלאכים,

ואחרי זה, אם תרצו, תהיו מלאכים שלמים.

איך חצי מלאכים?

הם קיבלו על עצמם לטענות ארבעים יום.

משה רבנו היה מלאך.

למה? הוא טענה ארבעים יום, יום ולילה.

יום ולילה הוא לא אכל, ארבעים יום.

גמליהו הנביא.

אז הם היו מלאכים.

אם אתה לא אוכל כל היום, רק אוכל בלילה, אתה חצי מלאך.

אז מי שרוצה להיות חצי מלאך, הוא כבר יכול.

זה לא בעיה.

מעמוד השחר עד צאת הכוכבים, לא אוכלים.

ארבעים יום תענית,

אתה מתאר את עצמך,

את הגוף שלך,

את הנפש שלך,

מתקן עוונות ראשונים, חטאת נעורים,

כל העניינים של עריות,

תענית ארבעים מתקנת.

זאת אומרת, אדם יכול להזדכך.

הוא חוסם את התאווה.

חוסם את התאווה.

הוא אומר ליצר הרע,

ניפגש בצאת הכוכבים.

עד צאת הכוכבים אין לך מה למכור לי.

שום דבר.

זהו.

זה גבורה, זה גבורה להתגבר על היצר, להשליט את השכל על היצר, על התאוות, זה גבורה.

זה פרישות.

זה נצרך לתורה.

שאדם יפרוש מן התאוות, יחסום אותן,

יוכל להגיד די.

אם אתה לא יכול לגמרי לטענות,

אז גם אם יש לך משהו שאתה נהנה ממנו,

תמשוך ידך ממנו.

שני ביסים אחרונים, תניח.

אנשים אוהבים ככה עד הטיפה האחרונה להפוך את הצלחת ולסחוב את השתי כפיות האחרונות.

תניח, תניח. אכול והותר. אכול והותר.

אם אתה מושך ידך ממה שאתה נהנה,

זה נחשב תענית של יום שלם.

כל פעם

שאתה מושך ידך ממה שאתה נהנה,

כל פעם

אתה נחשב לך שהתענית יום שלם. שווה או לא שווה?

ושני ביסים פחות.

אפשר להרוויח כל כך הרבה.

אבל שם תראה שזו המלחמה.

אתה תרגיש שאתה מקריב קורבן.

אבל אכלת כבר צלחת מניעה.

עזוב את השתיים האחרונים.

זה הכי טעים.

שם תפרוש, נראה אותך.

תפרוש, נו.

זהו.

נראה אותך אוכל.

גלידה,

ארתיק ומשאיר.

אנשים מגרדים אפילו את הקרש, מגרדים אותו.

תשאיר.

אדם מעשן סיגריה.

הפילטר כבר נגמר.

הוא עוד ממשיך.

תשאיר.

תשאיר.

אם אתה מעשן.

אסור לעשן.

אבל אם בן אדם כבר מעשן.

נראה אותך.

תעשן חצי ותזרוק.

לא, חבל, חבל.

ואינם שרים קרועי ההרגל הגובר ברעבי הסחורות המפסידות

לטרוד את ליבם בתולדות רעביו וליישב בליבם גלגוליו.

בכל אשר התערבו רחקו וכל אשר רחקו מאור האמת,

אשר נפרדו ממנו התחברו ליצר אשר ידעו.

האנשים האלה שכבר הם נמצאים שקועים בתאוות והכול, ושאצלהם התאווה שולטת על השכל,

הם שרים למשמעת של היצר הרע,

והם קרועי ההרגל הגובר. ההרגל קורא להם, קורא להם,

וגובר ומתגבר,

ומתעסקים בסחורות שמפסידות אותם, וטורדים את ליבם

בתולדות של כל רעביו,

ואחר כך מתגלגלים מעניין לעניין,

וכל מה שהם מתערבבים ומתקרבים אל התאוות הם מתרחקים,

וכל מה שהם מתרחקים מאור האמת הם נפרדים ממנו ומתחברים אל היצר שידעו,

וככה מתאבכת האפלה עליהם וגדל העולם בליבם,

והם מחשיבים את ענייני העולם,

והוא מתייפה ומתחזק עליהם,

והוא מתיישב בליבם, בהחרב שכלם.

אבל השכל שלהם כבר במצב של חורבן.

וכל שנוסף העולם ישוב,

נוסף שכלם חורבן.

עד שחושבים שהדרך הרעה שלהם היא הטובה,

ומה שהם טועים זה הישרה,

והופכים את זה לחוק ומוסר,

ולא רק זה,

אלא יורישו את זה האבות את בניהם,

ויעירו עליו את המשכילים, ישכילו אותם,

ויצוו את המונם,

ויתקנו עליו שריהם,

עד שנתבסס היצר בהם ונתמלא את החמד,

ושב בהם הדבר הנוכרי בעולם נודע, והדרך הנכונה בו נוכרייה, והמספיק ממותריו הרעב הכופר.

בקיצור, הם הופכים להיות משועבדים לכל העולם הזה,

ועד כדי כך זה מגיע,

שהם כבר מתחילים לתקן את האחרים לפי הטעות שלהם, לומר להם, מה אתה, בטלן, אני יושב לומד,

מה קרה לך, בוא, תעבור, תיענה, תאכל, תשתה, תטייל, בן כמה אתה? מה אתה מפסיד את החיים שלך?

אתה עוד צעיר, בוא.

לא רק שהם השתבשו בדעתם, הם עוד משבשים את האחרים, מרוב שהיצר השתלט עליהם,

כדי להצדיק את דרכם,

הם משפיעים על אחרים לרעה,

וגוררים את כולם אחריהם.

ואז הם אומרים, כשהוא רואה את רעהו שעושה מעשים,

ואוחז ממנו די ספקו,

אדם שהוא אוכל רק כדי סיפוקו,

אז הוא קורא לו עצל.

מה אתה עצל? תעבוד יותר, תאכל יותר, מה קרה לך?

למה תאכל ככה?

זה ארוחה, ככה אוכלים?

מתחיל לתקן אותו.

והמתאחר מהרבות בו מקצר,

והמסתפק במספיק ממנו חלילה.

וככה הם מגנים את כולם.

זאת אומרת,

לא רק זה,

אלא שהם

עושים בטניהם אלוהיהם,

מתורתם מלבושיהם,

ומוסרם חיזוק משכניהם.

במקום אלוקים יש להם בטן.

הבטן שלהם זה האלוקים שלהם.

המלבוש שלהם זה התורה שלהם, יש להם תורת הביגוד, איך לובשים, איך עושים, זו התורה שלהם. שם הם מקפידים

על הלקות עניבה,

הלקות חפתים,

כל ההלכות של הבגדים, המותגים, הכל, איפה, מה, מו, מי, איפה קונים,

יש להם תורה שלמה על זה.

וחיזוק משכניהם

זה מוסרם.

במקום ללמוד שיעור מוסר,

הם מחזקים, פה מתקנים, שם עושים נברשת, פה זה עוד עציץ שמה, פה עושים ככה, זה המוסר שלהם.

המוסר שלהם זה המשכן שלהם, הבתים שלהם.

וטועים במצולות הסכלות,

שבים במרוצת העצלה, עמוסים במעמסות התאוות,

ומבקשים גמול העובדים במעשה העוברים.

עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.

זאת אומרת, מבקשים גמול כאילו הם עובדים את השם למרות שהם עוברים את השם.

ומדרגות הצדיקים הם רוצים שיהיה להם במנהגי הרשעים שלהם.

כמו שאמרו החכמים, זיכרונם לברכה,

עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר בפנחס.

וכאשר הגיע יצר ברוב אנשי התורה אל מה שסיפרנו,

יצטרכו לעמוד כנגדו בפרישות המיוחדת

אשר זכרנו גדריה בפתיחת השער הזה ולהתייצב לפניה תמיד.

אז יש דרך.

מה צריך לפרוש? לא הגענו לזה.

מחר איפה אנחנו?

גם פה. אז נמשיך את החלק השני מחר.

זה הדרך של הסכלים, תדעו.

כל הסכלים בעולם,

ככה הם מתנהגים.

ואנחנו, שצריכים להשיג את אורחות חיים, להשיג את העולם הבא,

אנחנו צריכים להתרחק מהדרך הזאת

וללכת בדרך הפרישות שנלמד מחר.

חזק וברוך.

חזק וברוך.

חזק וברוך.

חזק וברוך.

חזק וברוך.

שרצה דין ורדה ותחמתה.

דמירה ועלומה ועמל.

עד ישראל בעל בלבדה.

נראה מילאון פשוט המילאות המילאות.

תזכיר וראיתך כמוהלה.

היא לאכתה ולאכתה.

ארענן.

נראות בודו.

חניו.

צאיו ולחמץ.

וּבִינְהָ אַוּדָהָ בַּרֵעֵ אֶוּהַ אַוּבַעֵהָ אֶוּהָ אֶוּדהָהֶ אֹוֹתְא֨הְ אַוּההָ אֶוָוּבַע אִוֹּבְעֵהָ אַוּבַאַיְ אֶוּבַעֱ אִוּדְא֖הָ אֶוּבַא בַרֵע֑הְ אֶוֹתְאָהְ וַבְהו�

חמש שניות, מי שבין האחרותינו הקדושים והאחרותינו הקדושים והאחרותינו.