חובות הלבבות | שער חשבון הנפש | פרק ג' החשבון השביעי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

חשבון השביעי

חשבון האדם עם נפשו לאלוהיו בתנאי העבדות

ושיקבל על עצמו חובות האדנות לבוראו

אז החשבון השביעי

זה שאדם צריך להתבונן

בתנאי העבדות,

דהיינו שהוא צריך להיות עבד לפני הבורא יתברך

ולקבל על עצמו את החובות

של האדנות לבוראו.

כיצד צריך להיות היחס

בינו כעבד לבין אדונו כריבון?

ייחשב עם נפשו

עליהם, על החובות,

בעת שיכיר התמדת טובות הבורא יתברך עליו.

כשאדם מכיר כמה הקדוש ברוך הוא מתמיד את הטובות

עליו

כשהוא מזמין לו את כל התועלות

שהוא זקוק להן

וחמלתו עליו

באופן ישיר ובאופן עקיף על ידי ההורים והקרובים והידידים והרעים וכו',

והספיקו כל הצריך לו מן המזון תדיר,

מה שאדם לא היה יכול להספיק לעצמו

את כל המזון אלמנה של הקדוש ברוך הוא הכין בבריאה, את הכול שיהיה מוכן ומתאים לו.

ולא יניחו לנפשו ולחלישות הכרתו בהנהגת ענייניו.

דהיינו, הוא לא הסיר את ההשגחה ממנו לעזוב אותו לעצמו,

שיהיה מפקח בעצמו על כל העניינים,

כיוון שההכרה שלו היא חלשה

בהנהגת העניינים שלו,

והוא העיל לו הקדוש ברוך הוא בחוכמה

ובשכל ובבינה

שבהם

ידע מה שהוא חייב לבורא,

וינהיג בהם את ענייניו,

וידע את החובות

לאלוקים עליו.

כמו שאמר דוד, עליו השלום, עבדך אני הבינני בדעה עדותיך.

אז עיקר תועלת הבינה שיש לאדם זה להבין את החובות שיש לו כלפי הבורא.

ושיכיר העבד מאדוניו,

סימני טובותיו החוטפות בנפשו ובגופו ובכל תנועותיו,

ושהוא משקיף עליו תמיד,

ויודע נגלותיו ונסתרותיו.

תגידו לו, סליחה, סליחה,

תגיד לי על חנן שהשידור תקוע.

עבדך הבינני בידעה עדותיך.

אז כשיכיר העבד מאדוניו,

סימני טובותיו העוטפות בנפשו ובגופו ובכל תנועותיו,

ושהוא משקיף עליו תמיד,

ויודע נגלותיו ונסתרותיו, ושומר על כל תנועותיו,

וקושר אותם באסוריו,

שתנועות האדם אסורות

ברצון הבורא יתברך,

שהם לא יצאו חוץ לגבולם, לתנועה לדבר,

כשהוא נגד רצונו יתברך,

זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא

שולט בכל מה שהאדם בעצם עושה, ומושל בהם בצורת ניסיונו ובחינתו, מה שהטיל לו, משתמש באיבריו.

לא כל דבר שאדם רוצה לעשות, הקדוש ברוך הוא מאפשר לו.

ברשע הוא מעברת מחשבותיו בצריו הטובים והרעים,

כי הקדוש ברוך הוא גם יכול לשבש את המחשבות של האדם.

מה שהוא מאפשר לו לחשוב,

נותן לו בחירה,

זה מרצונו יתברך.

הוא יחשוב במסורת התורה והערתה על מה שיש בו רצון אלוקיו, מה שהקציפנו עליו,

אז האדם צריך לחשוב בעצם

על מסורת התורה ולהתעורר מזה כדי לעשות את רצון הבורא ולדעת מה שיכול להקציף אותו עליו.

משתמש בכל פינות גופו וכוחות נפשו במה שימצא בו חן בעיני אדוניו יקריבהו אליו.

אז לכן נשתמש בכל

כדי להתקרב אל הבורא יתברך

בכל פינות גופו וכוחות נפשו.

למצוא חן בעיני הבורא,

יסיר את המסך של הסכלות בו מעליו

וילבש כסות המורה והבושת ממנו ואהבה בו,

והחפץ במה שהוא רוצה,

אם יעשה כן,

אז יבואו עליו כל הטובות הגדולות והאורים הגדולים האלוהים,

כמו שנאמר, אדוני באור פניך יהלכון.

ואמר יאיר אדוני פניו אליך ויחונקו.

בעיקר הכל זה בהשלמת תנאי העבדות.

כל זה תלוי אם אדם יכול להשיג את המדרגות האלה,

אם ישלים את כל תנאי העבדות, מה שאמרנו כרגע.

וביחדו אלוהיו באדנות בלב שלם ונאמן,

ובזה תהיה אהבתו באלוהיו שלמה,

ואהבת אלוהיו בו.

והקדוש ברוך הוא יחזיר לו

כי את אוהביי אהב.

הקדוש ברוך הוא אוהב את האוהבים שלו.

כמו שאמר הכתוב, את אדוני האמרת היום ואדוני האמירך היום.

אם אנחנו מנשאים את הקדוש ברוך הוא ומאמירים אותו,

גם הוא עושה לנו את אותו דבר.

וכתוב, ולתיתך העליון

על כל הגויים.

הקדוש ברוך הוא ייתן אותנו עליונים על כולם.

ואמר וראו כל עמי הארץ כי שם אדוני נקרא עליך ויראו ממך.

אז תהיה הטלת מורא על כל הגויים מעם ישראל בשעה שהם

אכן רואים ששם ה' נקרא עליך באמת.

הטעם בזה כי ידוע שגדולת העבד

ועיקר מעלתו אצל בני אדם הם כפי גדולת אדוניו בין האדונים.

וכפי בחירת האדון בו והקרבתו אותו.

אז אם האדון הוא מכובד מאוד

בין האנשים,

אז העבד שלו מכובד בהתאם לו.

ולפי ששם הבורא יתעלה גדול ועליון על כל העליונים אצל כל הגויים,

כמו שכתוב, כי במזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים.

והיה הקרוב אליו בכל העמים והמיוחד בעבודתו מהם עם בני ישראל,

אז היה בית דין שתהיה מעלתנו ותפארתנו על שאר העמים כפי שזה.

אז זה לא שכמו שרוצים לטעון שעם ישראל מחשיבים את עצמם

והם כאילו גזענים, אנחנו נבחרים,

העם הנבחר,

עם סגולה וכל הדברים.

מה לעשות שהקדוש ברוך הוא בחר בנו מכל העמים,

אחרי שהעמים בעצמם לא רצו להיות בקרבתו בכלל.

אנחנו אשמים שהם נשאלו ראשונים והם דחו בשתי ידיים.

ואנחנו השכלנו ובחרנו לעשות ולשמוע,

נעשה ונשמע,

ואנחנו האמרנו את הקדוש ברוך הוא, לכן העמיר אותנו ונתן אותנו עליון

על כל העמים האחרים.

אז זה אשמתנו שהם טיפשים ואנחנו החכמים.

אז לכן מעלתנו ותפארתנו על שאר העמים כפי זה.

טעם כי שם אדוני נקרא עליך

הוא שקראנו עם אדוני,

כמו שכתוב במדבר.

ואנחנו נקראים עם אלוהים,

כמו שכתוב בטינים.

אנחנו נקראים כהני אדוני,

כמו שכתוב בישעיה.

וכן ומשרתי אדוניי.

ונקראים ועבדי אדוניי,

בספר שמות,

ובני אדוניי, בטינים.

דומה להם ממילות הסגולה והמכירה.

אז זה הטעם שאנחנו,

שם ה' נקרא עלינו.

אבל ויראו ממך ולכבוד הבורא ומוראו,

כמו שנאמר בירמיה,

מי לא ייראך מלך הגויים?

כמו שאמר הכתוב,

במה שאנו עתידים להגיע אליו, מתקרב אל הבורא,

בהתייחדנו בעבודתו.

זה יאמר

לאדוניי אני.

זאת אומרת,

הכתוב אומר,

שלעתיד כולם יגיעו ויתקרבו אל הבורא ויתיחדו בעבודתו

כמו שישעיה אומר

זה יאמר

לאדוניי אני

בהתחלפות ערכם אצל הבורא כפי התחלפות מעלותם בקרבתם אליו ועובדם אותו

אז מה הערך המתחלף

בין בני האדם אצל הקדוש ברוך הוא, בין

עם מן העמים אל הקדוש ברוך הוא?

הכל תלוי בקרבתם אליו

וכמה הם עובדים אותו

על כן חשב עם נפשך לעניין הזה אחי ואל תטעה בו אחר יצלך

ולא תסכים עם תאוותך בהשתמשך במחשבתך ובינתך ושכלך בו

ותן אליבך השקפת הבורא יתברך

על חשבונך ומצפונך תזכור שהקדוש ברוך הוא משקיף עליך

שאתה עושה את החשבונות בתוך המצפון שלך

הוא יודע בדיוק מה אתה חושב

ותהיה כוונתך בו לשמור ותדקדק בו לכבודו יתעלה

שהחשבון שאתה עושה יהיה מדוקדק

לכבוד השם יתעלה

וזאת מבושתך שהוא משקיף עליך

כמו שנאמר

אדוני יודע מחשבות אדם

כי הם מהוול

לצערנו הרב הוא יודע שרוב המחשבות של בני האדם הם מהוול

בודדים שחושבים

על הקדוש ברוך הוא מחשבות אמיתיות

אז לכן החשבון השמיני מוביל אותנו לדעת

מהי העבדות האמיתית לפני האדון האמיתי ואם נעמוד בכל

המחויבות של עדבד לאדון ובפרט אדון גדול מאוד, אדון האדונים

אז נזכה בכל ההטבות האלה שחזרנו עליהן פה שיזכה האדם

שיבואו עליו טובות גדולות ואורים גדולים מהאלוהים

פה מדובר על אדם יחסית הוא דאגה לגבוהה

פה כנראה הפירוש יהיה

על שם המין ולא על הסיווג

מה השמיני?

החשבון השמיני, אני אמרתי קודם את האור השמיני וזה השביעה היה, כן?

כמו שבהרנו בשער החמישי

מהספר הזה.

זאת אומרת, יש ייחוד,

לדעת שהכל באחדות גמורה מאיתו יתברך,

יש ייחוד,

זה יותר פרטי, יותר פרטני בשעה שאדם עושה מעשים

שהם מביאים אותו לחיי העולם הבא,

ולא משנה איזה מעשים, אם זה מעשים של חובה או של רשות,

צריך שיהיו לאלוהים לבדו,

דהיינו,

בלי תערובת

חשבונות ונגיעות צדדים.

ומתנאי איחוד האלוהים,

זה החלק הראשון שאמרנו משני הפנים,

שלא יהיה לו אלוהים זולתו.

זאת אומרת, הוא לא יחזיק בעולם שיש עוד כוח כלשהו בעולם חוץ מאיתו יתברך,

ולא ייחס אליו צורה

בלא תמונה,

בלא תכונה,

בלא תנועה,

בלא העתקה,

בלא תואר מתוארי הגופים,

בלא עניין מענייני העצם והמקרה.

זאת אומרת, כשאנחנו מייחדים את השם יתברך,

אז הוא אחד יחיד ומיוחד

שאין דומה לו בכל העולם כולו,

והוא אינו דומה לעולם בשום דבר.

לכן הוא מפרט

שזה מקצת מן הקצת משער הייחוד שמתחיל הספר הזה.

לא מייחסים אליו צורה,

כי הוא לא מוגבל לצורה מסוימת,

והוא לא בעל צורה כלל,

כי כל צורה זה דבר מוגבל,

אחרת אתה לא רואה את הצורה.

לדוגמה, אם אני אקרב את הספר הזה אל פניי

ואני אפקח את עיניי,

וישאלו אותי מה אתה רואה, אני לא רואה כלום.

מתי אני יכול לראות דבר?

מתי שאני רואה את גבולותיו.

אם אני רואה את הגבולות, יש לי צורה.

דוגמה, אוויר.

אני לא רואה את הגבולות, אז אני לא רואה את הצורה,

אבל כשהוא נמצא כבועה

בתוך בקבוק

אני רואה את הצורה.

זאת אומרת,

דבר שאין לו גבול,

אין לו צורה.

והקדוש ברוך הוא לא מוגבל

ולא תמונה.

גם אי אפשר לתת לו תמונה כלשהי, כי גם תמונה זה עניין של מוגבלות,

תואר כלשהו,

ולא תכונה.

כי תכונה זה גם כן דבר מוגבל,

שיש לו תכונה כזאת, ואם כן,

זה מצב מקובע בו,

מצב שקבוע עדיין הוא

שהוא מוגבל בו.

תכונה הזאת מגבילה אותו למשהו מסוים,

ולא תנועה.

כי אם הוא בעל תנועה,

אז הוא גם מוגבל.

כי הוא צריך לזוז ממקום למקום.

ותנועה,

פירושו של דבר שהוא לא יכול להישאר במצב מסוים,

הוא צריך כאילו לנוע.

וגם לא העתקה.

פה זה מדובר שהוא לא נעתק ממצב למצב.

כי אם הוא נעתק ממצב למצב,

אז לכאורה יכול להיות שזה מצב מכריח לו.

אז אין לו את הדברים האלה.

מה שאנחנו מוצאים, כל מיני דימויים בתורה,

פנים, אף, חרון אף, עיני השם,

זה דברים שמתייחסים בדרך כלל למלאכים,

כמו עיני השם משוטטות.

אז הזוהר הקדוש אומר שזה מדובר על מלאכים שנקראים עיני השם, שהם עוברים בכל העולם.

פשוט עיתים, אף השם זה כמו מלאך אף,

בחימה וחרון אף וכל מיני.

כי אין לו תואר.

או שאומרים שיש לו כעס כביכול, זה לא כעס, זה כלפי האנשים כאילו אם היינו מתרגמים מה המעשים שלנו עושים,

אז במושגים שלנו זה נקרא כעס

כביכול אצל מישהו אחר. כי בלי זה לא נבין בעצם מה פעלנו, מה עשינו.

מה לא בסדר.

אם לא יהיה איזה צד של ייחוס

שמדבר בשפה שאנחנו מבינים,

לא נוכל להבין בעצם מה אנחנו גורמים ומה עלול לגרום לנו אחרת.

מה לצער השכינה?

זה דבר לא כל כך שאפשר להסבירו,

אבל השראת השכינה,

פירושו של דבר שהקדוש ברוך הוא משרה

מה ממנו כביכול כלפינו.

דהיינו זה הרצון העליון שהקדוש ברוך הוא רוצה בעצם לעטוף אותנו בו,

להשרות עלינו חלק מה

שלא ניתן להגדיר.

מהבחינה הזאת

היא קרבת האלוקים אלינו.

זה בלי להתמקד במה שהוא מוגדר.

צער השכינה פירושו של דבר שאנחנו כביכול עושים דבר שהוא לא רצוי לפני הקדוש ברוך הוא. כמו שאני אומר,

ציערתי אותך.

ציערתי אותך, פירושו של דבר שעשיתי דבר שלא היה רצוי בעיניך, וממילא אתה מצטער.

אז זה אותו דבר בלשון שלנו.

בלשון אמיתית כלפי הבורא אין שינוי.

אין דבר שאנחנו יכולים לגרום לו שינוי כי הוא לא בר שינוי, כי אני השם לא שניתי.

אין בי שינויים.

אתה לא יכול להרגיז אותי, אתה לא יכול...

המושגים האלה זה כאילו בוא תבין במושגים שלך כלפי כביכול גורם

שהוא כמוך,

מה שהוא לא כמוך, כי אחרת לא תוכל לדבר.

לכן אומרים חכמים,

דיברה תורה כלשון בני אדם.

התורה מדברת אלינו כלשון בני אדם.

אבל זה לא כלפי הבורא יתברך

במושגים האמיתיים.

ולכן אין לו תואר מתוארי הגופים,

ולא עניין מענייני ה...

העצם והמקרה

כל הדברים האלה

הם לא שייכים בו

כי בתנועה אמרנו זה עניין לנוע ממצב למצב

דהיינו להשלמת חפץ כלשהו

ולא העתקה ממקום למקום מצד שאינו בעל כמות המוגבל במקום

וגם לא מעניין לעניין

ולכן אין לו גם מענייני העצם במקרה

יש דבר שהוא עצמי

ויש דבר שהוא מקרי

נגיד

אני לדוגמה עצמי

זה אדם

נגיד שכרגע אני חי

אז זה נקרא מצב עצמי שלי במקרה שיקרני זה יכול להיות המוות

זאת אומרת

יש דברים שהם עצמיים אני נתתי דוגמה לא טובה

אבל בשביל להסביר

לדוגמה

העצם הזה

הוא עץ

העץ הזה היה עץ שצמח

אז זה העצם

עצמו של הדבר זה עץ צומח

אבל יקרה בו מקרה

שהוא ייבול או שיכרטו אותו

אז זה נקרא מקרה שקרה לעצם עצמו

אז יש עצם עצמו של דבר

יש מקרה שיחול עליו

לדוגמה המים

עצם המים זה נוזל

אבל יש מצב

שהוא מקרי בו שהוא יתאדה

ויש מצב אחר שהוא יקפא

אבל עצמו של המים זה זה

אז יש מצב שהוא עצם ויש מצב שהוא מקרה ואצל הקדוש ברוך הוא אין מענייני העצם ואין מענייני המקרה

לית כל מחשבה תפיסה בך כלל

כל המחשבות שלנו בנויות רק על העצמים והמקרים הידועים לנו

אנחנו לא מכירים משהו אחר

אנחנו בעצם לא יכולים להגדיר

את הבורא יתברך בהגדרה אמיתית

אז לכן אנחנו מגדירים מה אין בו זה מה שעושה רבנו ברכה

הוא אומר מה הוא לא

לא מה הוא כן

כי מה הוא כן, אין לנו הגדרות

אפילו באחד הוא לא בחשבון, מה שאומרים. נכון

אז לכן אומרים מה הוא לא

ואחר כך הוא אומר, ויאמין שאין ראשית לקדמותו

זאת אומרת מי שלא משיג את זה בהבנה ברורה כמו שהוא הסביר את זה בשער הייחוד

אז צריך להאמין שאין ראשית לקדמותו

זאת אומרת הוא לא התחיל בנקודת התחלה כלשהי

כי אז הוא נברא

והרי הוא הבורא

ולא תכלית למציאותו, וזה גם לא נגמר אף פעם

זה מה שאנחנו אומרים שהוא נצחי

וידע שהוא אחד

ואין אחד כאחדותו

ולא בורא זולתו

ולא יוצר מבלעדיו בשאר שמותיו הטובים

ומידותיו העליונות

כל אלה הדברים שאם אדם משיג אותם זה נקרא שהוא מייחד את השם

זה מה שאנחנו אומרים

שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד זה זה

שהקדוש ברוך הוא אחד באחדות גמורה

שאין בו משום מצב מהמצבים האלה כלל וכלל

ומתנאי ייחוד הלב במעשה לאלוהים זה הייחוד השני שאמרנו

שלא יכוון במעשהו

אלא לשמו הגדול

לא מאהבה לשבח בני אדם

לא מתקווה להם

ולא מיראה אותם

ומתנאי ייחוד הלב במעשה אלוקים

כשאדם מייחד את ליבו במעשים שעושה לאלוקים

צריך שיהיה לשם שמיים גמור

שיכוון את ליבו לשמו הגדול אבל לא מאהבה לשבח בני אדם

אל תעשה את המעשים שאתה עושה בשביל לקבל שבחים מהבני אדם על מה שאתה עושה

ולא מתקווה להם אל תקווה להם בשעה שאתה עושה

כי אם כן אתה לא עושה לאלוקים בלבד

ואדם מפסיד בזה, אם הוא הרוויח קצת משבח

או שהוא מקווה להם או משהו, הוא מפסיד בעצם המצווה, היא כבר לא לשמה.

ולא מי ראה אותם.

לפעמים אדם עושה מצוות בגלל שהוא ירא, לא נעים לו, מסתכלים עליו, הוא לא עושה את המצווה.

הוא לא יבוא, הוא לא יקנה אתרוג, הוא לא יקנה לולב.

למעשה,

הוא היה מוכן לא לקנות.

הוא היה רוצה לצאת בשביל חברו, שייתן לו מתנה על מנת להחזיר, הוא היה חוסך את הכסף ואת הריצות.

אבל מה, לא נעים, מה יגידו?

שהוא קמצן, לא מוציא כסף על המצוות והכול?

אז יכול להיות שהוא עושה את זה בשביל זה.

יכול להיות שהוא קונה את האלולב או אתרוג הכי יפים שיש, לא בגלל שהוא באמת חושב ש...

אלא בגלל שהוא רוצה להשוויץ, שהוא הצליח להשיג משהו יותר טוב משל אחרים.

מתי זה ייבחן, לדוגמה?

כי יש פעמים שהמצווה היא מדרבנן. אם זה לא ביום הראשון,

אז המצווה היא מדרבנן.

ביום הראשון עם דאורייתא, אז הוא אומר, אם זה דרבנן, לאו הכי.

הרי גם אם זה פגום קצת או משהו, אתרוג חסר אפילו, מותר.

אז לא חייבים לדקדק כל כך, אז הוא קונה את שלה בלם, משהו ככה,

אולי גדול יפה, אבל עם קצת בעיות. אם הוא קונה את זה בעשר שקל במקום מאה דולר,

מה זה לא משנה?

אבל אם הוא מקפיד גם בתוך הזה,

אז זה כבר מראה שבאמת תמיד הוא מחפש את ההידור.

לא בשביל להתכבד בעיני הבריות ולא מיראתם,

ולא למשוך תועלת ולדחות נזק בעולמו ובאחריתו.

אבל יש בן אדם עושה מצוות, הוא אומר, תשמע, תשמע,

לא כדאי להתעסק,

בוא נעשה את המצוות,

שלא יבוא לי עונש.

מצד שני, גם יכול להיות שאני אקבל שכר,

אז כדאי לי.

אז כל מה שהוא עושה, הוא דואג בעצם לעולמו ולאחריתו.

גם לעולם הזה, גם לעולם הבא.

הוא אומר לו,

אל תעשה את המצוות אם אתה מייחד את האלוקים במעשים שלך.

אל תעשה את המצוות בגלל שאתה ירא ומקווה לגמול בשני העולמות.

כמו שאמרו ריבותינו זכרונם לך,

אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס,

אלא הוא כעבדים המשמשים את הרב שלו על מנת לקבל פרס. זאת אומרת, ללא שום סיבה צדדית חיצונית,

אלא למען הבורא יתברך בלבד.

מי שזוכה לעשות אפילו מצווה אחת כזאת בימי חייו, הוא בן העולם הבא.

עולם הבא, העולם החמישי, בשביל מצוות, העולם הבא אומר, כן, לבנו הרמב״ם.

אמרו שזה טל, טל זה לא, נכון, נכון, נכון, נכון, נכון, נכון, נכון.

נכון לא סותר.

למה, זה לא אומר שהוא יקבל את העולם הבא, אבל הוא בן העולם הבא.

הוא ראוי כבר להיכנס לעולם הבא.

אבל הוא יכול להפסיד את העולם הבא מסיבות אחרות.

מה אתה אומר, אדוני?

שמה, שמישהו עושה מצווה אחת, לכן כתוב,

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפי כך הרבה להם תורה ומצוות, שמרוב ריבוי המצוות וסוגיהם

כמעט ואי אפשר שאדם לא יעשה פעם בחייו, 70-80 שנה,

מצווה אחת לשמה.

אז הקדוש ברוך הוא דאג

שבתוך המכלול של החיים יצא לך פעם אחת לפחות לעשות מצווה אחת לשמה.

זה לאדם

הכי הכי

שלא מכוון, כמו שאומרים, באמת לעבוד את הבורא,

שאפילו אחת שלא...

כל ספרים מלאים יש שכר ועונש.

נכון.

הרב רעיין דודא שכר ועונש. נכון. אני? התורה מדברת, כן?

אז מה השאלה?

הדיבור מצומצם על נושא הזה.

מה מצומצם כל כך?

יש את הסיפור מאדון וילנא, מה העברות בשביבה ועוד אמר לו ספור דרמת נטיס שאולי שכר ושמח מלכה גדולה וכולי.

כן.

לא מתתחים ומרבדים את הנקודה הזאת.

שאל?

אלא שכר ועונש. מצווה זה שכר ועונש.

לא הבנתי מה אתה רוצה עכשיו.

שכר עכשיו דיבר, כן. האמיתי אמור להיות שגם יגידו לך את עצמם,

מפה שאתה מקיים בלי שום שכר, נטו. נכון, נו.

זה לא, לא, הדברים לא מושגים שאתם מושגים כשכר בעולם.

מה זה מושגים?

איפה תמיד זה?

מה? איפה תמיד זה שצריך לעבוד בשביל שכר?

הספרים מלאים, התורה מלאה.

מה זה, היא אומרת רק מה?

מה השכר? היא לא אומרת שעובדים בשביל שכר.

במצוותיו חפץ מאוד, ולא בשכר מצוותיו חפץ מאוד, אמרו חכמים.

זה שהתורה מגלה שיש שכר ויש עונש,

אז היא מגלה שיש שכר ויש עונש.

אבל היא לא אומרת שתעבוד בשביל שכר ועונש.

הפוך.

לא תהיו כעבדים המשמשים את הרב עמק בפרס.

לא.

יש פרס,

אבל לא תעבוד בשביל זה.

אתה שומע על האבא שלך רק בתנאי שהוא ייתן לך ירושה?

למה ברור שלא?

למה ברור שלא? החכמים אמרו שאבא צריך להוריש לילדים, וזה, ופה ושם.

מה? אבא שלי אף פעם לא אמר לי שתשמע תכין לי כי אני אתן לך ככה, תכין לי, כי אני אתן לך תכין לי, כי אני אתן לך תכין לי, כי תכין לי, כי תכין לי, כי תתאבל, כי תתאבל, כי תתאבל. לא שומעתי את זה אף פעם.

במקום אחר אני שומע את זה כל הזמן.

מה שלא שמעת זה לא אומר שכל הרכוש שאבא שלך עשה בסוף היא של הילדים? לא, לא, לא משהו עליו. למה פה עולה לך בראש בגלל ששמעת? הכל כן, זה עולה. אז אתה צריך להגיד, אני לא אוהב את הקדוש ברוך הוא בשביל זה, מגיע לקדוש ברוך הוא שאני אעבוד איתו. אני נחינן לי, לא משנה. לא, אז, ודאי שזה, אתה חליט. אז מה אתה רוצה, לא הבנתי. אם אתה תתחיל מרצית את הדיבור הזה, הדיבור היותר גדול, הנמצא המצוי בספרים ודיבורים על זה, זה יותר גנית הגיהנום. בשביל להסביר לבן אדם למה משתל

ולא לעשות עבירות כדי שיירה.

אבל זה בשביל שאדם יגיע, כי אי אפשר לעבוד את הבורא,

אלא מי יראה בהתחלה.

ההתחלה הזאת היא גם הסוף.

היא לא הסוף, למה היא הסוף?

למעשה משתמשת. לא למעשה.

אז זה מה ששאלתי בהתחלה דיבורי.

מצוי דבר כזה מישהו כזה שסיים את ה... הגיע לסוף הזה?

למה לא? אז הרב אמר שבעצם לא מצוי, רק בשביל זה אסור. לא. בשביל זה אסור. לא.

שיצא איזה משהו. לא.

לא.

חייב למה. לא. אתה לא שמעת.

יש הקלטה.

אני אמרתי שאפילו הרחוק,

שלא יימצא, שלא יזכה לעשות איזה מצווה אחת לשמה. הרחוק.

מי שלא מחפש לעבוד את הבורא כמו שצריך.

מי שמחפש לעבוד את הבורא כמו שצריך, לומד רבנו בחייה,

ויודע איך מגיעים לעבודה לשמה.

בשביל זה לומדים רבנו בחייה.

ובחן זה אחי במה שנוהגים בו בני אדם באהבתם.

כבודו, אם לא יודע, אנחנו מתחילים בארבע.

כן.

ובחן זה אחי במה שנוהגים בו בני אדם באהבתם,

כי האוהב, כשהוא מרגיש מאוהבו שאין ליבו שלם עמו,

כל שכן האדון מן החבד יקצוף עליו ולא ירצה במעשהו,

אפילו אם ישתדל בו,

ויהיה שלם וגמור בנראהו אף על פי שהאדם מצטרך לחברו וצריך לעזרתו.

בואו תבדוק, בני אדם,

מתי הם אוהבים את השני ומתי לא.

כי אוהב,

כשהוא מרגיש שאוהבו,

הלב שלו לא שלם עמו,

וכל שכן האדון מן החבד, שהאדון שמחניק לעב את הכול,

והוא מרגיש שהחבד לא שלם בליבו, זאת אומרת עושה את הדברים,

אבל לא בכיף, מה שנקרא,

יקצוף עליו ולא ירצה במעשהו.

אם הלב שלך לא אמיתי, לא נקי,

אז זה מעלה קצף

ולא רוצה מעשיו, אפילו ישתדל בו.

הן האוהב והן העבד.

ואפילו שישלם בגמור בנראה, במעשים, בפעולות החיצוניות,

הוא עושה בדיוק מה שביקשת.

רק בפנים אתה מרגיש שזה לא בלב שלם.

ואף על פי שהאדם מצטרך לחברו וצריך לעזרתו,

הוא יעדיף כבר לא לקבל ממנו בגלל שהוא לא אמיתי איתו.

תודה, לא רוצה.

ככה אנחנו?

אז מפה נבין שאם אנחנו שופטים ככה ודנים ככה,

כשאנחנו עדיין זקוקים לחבר וצריכים לעזרתו ומוכנים לוותר

בגלל שהוא לא אמיתי,

כשאתה מרגיש שהחבר שלך לא אמיתי איתך,

אתה מרעיף עליו אהבה, נותן לו, מקנה לו, עושה לו הכול,

אבל אתה מרגיש שאתה בפידבק לא מקבל אותו דבר,

אלא מה, הוא יוצא ידי חובה, כן, מה שאתה רוצה הוא עושה, אבל אתה רואה

אי שביעות רצון, כמו שאומרים.

אתה אומר לו, אפשר לקחת הלוואה, אני ממש תקוע, אומר, אתה יודע מה, טוב, בסדר, תבוא.

אה?

שומע כזה דבר?

טוב, בסדר, תבוא כזה,

כאילו משמיע אותך כזה, משהו כזה קטן כזה,

זורק לך איזה,

כאילו אולי תוותר כאילו על הבקשה,

טוב, בסדר, כזה.

אז אתה מרגיש כבר לא טוב עם זה.

אם לא תהיה לך ברירה, יכול להיות שאתה תיקח.

אבל אם אתה שומע כזה ניואנס,

יכול להיות שאתה אומר, אתה יודע מה, לא, בעצם לא צריך, לא צריך, ואז אתה חושב על מישהו אחר, איפה אתה יכול לקחת?

אז אם זה ככה עובד אצלנו,

אז צריכים להבין כלפי מעלה, כשהקדוש ברוך הוא מרחיף עלינו אהבה ונותן לנו הכול,

חינם, חינם, חינם.

אנחנו עושים טובה כזה, שעושים איזה מצווה כזה,

וכל מיני דברים כאלה.

נו,

לא יהיה קצף עלינו.

אני נותן ונותן ונותן,

מעתיר עליכם ברכות, ונותן לכם ישועות, ועושה לכם הכול,

ואתם ככה עושים פוזה שאתם מסכימים, ומוכנים,

וקמים, וכאילו, מה...

קל וחומר, הבורא יתעלה שצורך הברואים כולם אליו,

ואין לו צורך עליהם,

ולא תועלת מהם.

המשקיף על ליבותם,

וצפון סודותם, והוא יודע בדיוק,

גם בלי שתשמיע אתו בסדר, אתו, וגם בלי שתשמיע הוא יודע בדיוק מה קורה אצלך.

אז איך נרצה לו מנפשותינו,

ומה שלא נרצה מהם לחברינו ורעינו?

אם סיכלו אותם במצפון ליבותינו, והם לא יודעים בכלל מה אנחנו חושבים עליהם.

אם התרמית והאוון הוא מיעוט שלמות לבנו עמהם.

אז אם כלפי החברים שלנו,

שהם לא יודעים בדיוק מה אנחנו בפנים, כלפיהם,

אבל אם הם ירגישו משהו קטנטן,

הם כבר מתבאסים.

אז על אחת כמה וכמה כלפי מי שנותן לנו חינם ויודע בדיוק מה אנחנו חושבים,

איך נראה בעיניו.

לכן צריך לנקות את הלב באמת

מלעשות לשם שמיים.

לכן צריך שזה יהיה נקי נקי.

לא לסיבת טובה, ולא מיראה, ולא מבושה, ולא מ...

לא, לא, בלי.

נטו לשם יתברך.

זאת העבודה, וזה אנחנו רואים בחשבון נפש,

שאנחנו לומדים איך היחס שלנו כלפי אוהב שלא מחזיר לנו אהבה בתמורה לאהבתנו.

נגיד, אחד,

הביא סלים,

קנה דברים,

הכל,

קנה לאשתו פרחים, הביא...

עכשיו מה הוא מצפה?

איך יתקבל אותו?

מה היא תגיד?

איך היא תשבח?

שום מילה.

תשים את זה שם.

תזה.

תסדר את זה במקרר.

תזה.

הבאת את זה?

אה, שכחת?

אה,

כמו תמין.

את יכולה אולי לעשות לי כוס תה?

איך אני יכולה? אתה יודע איך אני עייפה?

שום תודה, שום דבר. הבן אדם בא,

הרים, אמר בטח, היא תגיד עליי עכשיו,

בעלי בחיר ליבי,

נשמתי,

איך חשבת על זה?

נישט גור נישט.

איך הוא מרגיש עכשיו?

הוא רוצה לכמת את הפרחים.

להחזיר לו לכמת, שתראה שהוא מכמת.

איך ההרגשה שלו?

כמה זה נכון? מה?

כמה זה נכון? כן.

יש מצב הפוך.

שהכינה לו סלטים, והכינה לו זה, והכינה, וטרחה,

ונקטה, ושטפה, וטלתה,

ועשתה, וקיפלה, והכניסה, וסידרה,

והכל מוכן והיא מחכה.

הוא שואל, עשית היום אוכל כזה?

אההה!

חשבתי שתעשי כזה דבר.

אמרת לו, לא עשיתי כזה, עשיתי משהו אחר.

לא.

חבל, חשבתי כל הדרך אולי עשית ככה וככה.

כל העבודה הלכה, הכל הלך פייפן,

שום פרגון, שום דבר, כלום.

זה כפויי טובה אליהם. כן.

אז זאת אומרת,

אם האוהב

השקיע באהוב,

והאהוב

לא החזיר לו מה שהוא מצפה ממנו,

הוא שמע ממנו איזה לחשוש או רשרוש

של משהו

שלא בדיוק תואם את הציפיות שלו,

די, הוא כבר מואס בכל, לא מעניין אותו, זהו, נגמר הסיפור.

אתה מכיר את זה, אה?

אז כשתסתכל,

וכשמסתכל המבין

בעניין הזה ייקלם מבושתו, מהבורא יתעלה,

ויתקן מצפונו.

אז אם אתה מבין את זה,

ואתה סוף סוף מתבייש

ממה שהבורא יודע בדיוק איך אתה מגיב, איך אתה עושה, באיזה זריזות אתה עושה את הדברים,

ויתקן את המצפון.

אומר, תשמע, זה לא עסק, עד היום אני עבדתי את הבורא, את ברח, בעצלות,

עבדתי את הבורא בצורה שהיא לא תואמת את הציפיות שלו,

ולא עשיתי מה שראוי לעשות, ואיך שראוי לעשות.

אז אדם שמבין את כל זה, יתקן את מצפונו,

וייחד את ליבו לאלוקים ביחודו,

בעשתו מצווה ממצוותיו, ותורה מתורותיו, יעשינה בהשתדלות וחריצות.

זה אחד הסימנים שבאמת אתה מחזיר לקדוש ברוך הוא מה שראוי.

חריצות וזריזות.

חשתי ולא התמהמהתי.

או כמו שכתוב כאן, דוד המלך אומר, דרך מצוותיך ארוץ,

כי תרחיב לבי.

ברגע שהוא יודע שיש לו מצווה, זה מרחיב לו את הלב, הוא רץ, רץ, דוד המלך, רץ.

ואל הבקר, רץ, אברהם.

הכל בריצה.

מצוות עושים בריצה.

אבל רוב העולם קסלנים.

לאט, לאט, מה שאפשר לדחות, דוחים.

מה שאתה יכול לדחות למחר, תדחה למחרתיים.

הכל

באיזי.

לא בבהילות.

בבהילות זה נאמר על החומר, לא להיות בהול לחומר.

אבל במצוות

צריך להיות בזריזות.

זריזין מקדימין.

זה אחד הסימנים

למי שהוא עבד השם.

כל דבר, הנני, כמו שאחד כתב לי באימייל,

הנני.

אחרי שהוא שמע את השיעור,

שאלתי אותו משהו, הוא כתב לי, הנני.

זאת אומרת,

אנחנו צריכים לבחון את עצמנו אם אנחנו עושים את המצוות בשני ייחודים.

ייחוד השם יתברך שאין עוד בלתו ואין זולתו,

ויחוד המעשים לאלוקים שיהיו מיוחדים לקדוש ברוך הוא.

וראינו את הדוגמה

למה צריך ככה ואיך מרגישים כשזה לא ככה.

והחשבון היה מאוהב ואהוב.

חשבון התשיעי.

חשבון האדם עם נפשו במיני מעשי העבודה,

בהשתדלותו בהם למחלקותיהם.

כהשתדלותו במעשה מלכו.

כשהוא מטיל עליו מעשה מן המעשים,

שיהיו בתנועות גופו,

ולא יניח מהשתדלותו

ויכולתו מאומה שלא יסימאו בו.

ואם יהיו ממעשה העיון במחשבה והעצה,

יזמין כל ליבו, בינתו ושכלו והכרתו להשתדל בו ולהרגיש אליו.

ואם בא לשבחו

ולהודות לו על טוב שגמלו

או חסד שעשה עמו

בחרוז או במפורד או בכתב או בעל פה,

לא יניח מצחותו ומליצתו

בדרך העברה

ומשל

באמת ושקר,

במה שייתכן לו לספר עליו,

שלא יזמנהו ויראהו.

ואילו היה יכול להראותו בכל עבריו ונסתרו ונראהו,

היה עושה.

ואילו היה יכול להטריח השמיים והארץ

בכל אשר בהם בהודאתו ושבחו,

מחפצו שיגיהנו תו מצפונו לו,

היה עושה זה,

עם חולשת האדם וזעירותו ומירוד כלות ימיו.

אז החשבון התשיעי,

אם משתדל במעשה עבודת השם יתברך,

כמו שהוא משתדל בעבודת מלך בשר ודם,

שהרי הדבר נראה לעיניים, כשהמלך מטיל עליו מעשה לעשות אותו,

הוא לא יניח מהשתדלותו בור,

אלא עושה בכל יכולתו ובכל הדרכים שיוכל להראות לפני המלך שהוא חבד נאמן,

כדי שיאהב אותו.

כפי זה ראוי לכל משכיל לעשות כן במעשה עבודת האלוקים.

אז לכן יעשה בפעולות,

בחריצות ובשכלו,

לפי החלוקות והפרטים,

וישקול בהשתדלות בעבודת הבורא,

לפחות כמו בעבודת מלך בשר ודם,

שאם הוא מטיל עליו מעשה מהמעשים שיהיו בתנועת הגוף,

אז הוא יעשה את כל מה שיש בכוחו וביכולתו

כדי לעשות זאת.

אבל אם זה יהיה בקשה מאת המלך

בענייני העיון והמחשבה והעצה,

שהוא יעשה כלפי המלך איזה משהו,

ודאי שהוא ירכז את כל ליבו, בינתו ושכלו וכל הכרתו,

להשתדל כלפי הבורא לעשות הכול ולהרגיש אליו.

ואם זה מצב

שהוא רוצה לשבח את הבורא,

אז אם הוא רוצה לשבח את הבורא ולהודות לו על איזו טובה שהוא גמל לו, או חסד שעשה לו,

אז הוא יעשה את זה בחרוז או במפורד.

הוא יחבר לו שיר בחרוזים

או במפורד

או שבכתב יכתוב איזה דבר שבח בורא,

שבח לבורא, כמו שהרב רבנו בחיה בסיום הספר כותב שירות ותשבחות לבורא יתברך והודאות

לבורא וכמו שנהגו כל גדולי הדורות,

לחרוז ולכתוב דברי שירות

לקדוש ברוך הוא ושבחים

כמו כתר מלכות,

כמו דברים אחרים גדולים.

אבן גבירול,

רבי יהודה,

דוד המלך, כן, מדבר מאחרונים, כאילו, כמו מאחרונים.

אז הוא כותב את זה בכתב או שומר בעל פה את השבחים.

ושמה הוא לא מניח מצחותו ומליצתו, זאת אומרת כל מה שהוא יכול להגיד בצחות לשונו

ובמליצה הוא עושה זאת

ובכל דרך שרק אפשר כדי לשבח את הבורא יתברך

וגם בדרך העברה

כגון בגוזמאות ולשון הוואי

כמו שכתוב ערים גדולות ובצורות בשמיים

ואמת ושקר

כמו שכתוב וחי המלך לעולם

כלפי בשר ודם איך אפשר להגיד וחי המלך לעולם

אבל בשביל לשבח אפשר להגיד גם דברים כאלה וחי המלך לעולם כמעט תאכל לו עוד 120 שנה

אומר מה, 122 זה על חשבונך?

אז אי אפשר להגיד למלך עם הגבלה משהו

אז אומרים, חי המלך לעולם?

זה כלפי בשר ודם

בקיצור,

כל מה שייתכן לא לספר עליו

שלא יזמנהו ויראהו

ואילו היה יכול להראותו

בכל איבריו נסתרו ונראהו

היה עושה

זאת אומרת, כל מה שהוא יכול להביע,

להוכיח, להראות

את אהבתו לבורא,

את רצונו לאהבות את הבורא

בכל האיברים,

בכל הנסתר שהוא ידע בדיוק את פנימיותו, בכל הנראה

היה עושה.

וגם אם צריך להטריח את השמיים והארץ

וכל אשר בהם בהודאה ושבח,

מרוב שהוא חפץ שיגיענו, שיגיע לבורא טוב מצפונו,

לא היה עושה זאת.

וגם זה,

עם חולשת האדם וזעירותו ומהירות כלות ימיו.

כמובן, כל זה מדובר על מלך בשר ודם ומשליכים

כלפי הבורא יתברך.

וכפי זה,

ראוי למשכיל שיהיה במעשה עבודת האלוקים מתעלה,

כשהוא עושה מהם מאומה.

והוא שכל מעשה שהוא לאלוהים אינו נמלט בשלושה חלקים.

אז זאת אומרת, זה ברור לנו מעל כל ספק,

שכל אדם שנתבקש על ידי המלך לעשות משהו,

מלך, אנחנו מדברים מלך בשר ודם.

אנחנו מדברים על מלך שבידו לרומם את האדם ולהרוג אותו.

ודאי שכל אחד ירצה להראות

את המקסימום שבמקסימום מכוונותיו האמיתיות כלפי המלך.

אז כך ראוי לכל משכיל לעשות בעבודת אלוקים,

אבל כל מעשה שעושים לאלוקים הוא אינו נמלט משלושה דברים.

מה זה השלושה חלקים האלה?

אחד זה חובות הלבבות בלבד,

וזה מה שכיוונו לבאר בספר הזה.

חובות הלבבות זה לא חובות האיברים.

יש

חובות האיברים,

כגון להתעטף בטלית,

להניח תפילין,

לבנות סוכה,

לעשות מעקה.

זה דברים שהם חובות האיברים, אבל יש חובות הלבבות.

ואהבת את השם, ליראת השם הגדול והנורא,

דברים שהם מסורים ללב,

לא באיברים.

אז הוא אומר,

שלושה חלקים יש למי שעושה מעשה לאלוקים.

אחד מהם זה חובות הלבבות בלבד.

החלק השני זה חובות הגופות והלבבות יחדיו,

כגון התפילה,

בלימוד התורה,

והשבח והטילה לאלוהים,

בלימוד החוכמה,

בצוות בטוב,

מאזר מנהרה, ודומה לזה.

זאת אומרת,

כל אלה הם דברים

שהם גם בגוף וגם בלב.

כי תפילה בלא כוונה,

כגוף בלי נשמה,

אז גם הגוף וגם הלב מתייחדים בזה, וגם לימוד התורה,

שאדם צריך ללכת לבית המדרש,

צריך ללמוד במקום מסוים,

אז הוא צריך בגופו, הוא צריך גם בלבבו.

והשבח והטילה לאלוקים צריך להיות בגופו ובלבבו,

בלימוד החוכמה,

בצוות בטוב.

אתה צריך לצוות אנשים לעשות את הטוב וגם להזהיר מן הרע.

אתם רואים איך זה הולך ביחד?

צוות בטוב, להזהיר מן הרע.

ודומה לזה.

והחלק השלישי

זה חבות האיברים בלבד.

אין ללב בהם שום הכנסה,

אלא הכוונה לאלוהים בתחילת המעשה.

אבל לפני שאתה עושה את המעשה, אתה צריך להתכוון שאתה עושה לשם מצווה.

כמו סוכה ולולב וציצית ומזוזה ושמירת השבתות והמועדים והצדקה והדומה לזה, ממה שלא יזיק העושה אותם תירוד ליבו

בזולת מעשהו.

מה?

שמה?

שמה שאתה תדבר סתם? כאילו אתה תגיד ברגע רגע רגע רגע רגע יבלנו, זהו.

צריך כוונת הלב כשאתה לומד.

מה זה בדחה? מה פתאום?

אם אתה לא תתבונן במה שאתה לומד והלב שלך לא יהיה מרוכז בעצם הלימוד, מה למדת?

מה פתאום? אתה לא צריך.

קיימת את עצם הנענוע זה מצווה.

איך לעשות? איך לעשות?

איך לעשות זה אוטומט אתה יודע מה עושים ככה ככה.

אבל אתה יכול לחשוב מה שאתה רוצה כרגע.

גם פה כשישבו עם צעד... לב תוספות, לא יכול לשים רק לתגור את זה, מה אומר, מה אומר, מה צריך, מה התיעוש, מה הקושייה? זה נקרא לכוון את הלב, כמו בתפילה.

לא, תפילה, אתה מדבר איתו, אתה מדבר איתו. מדבר זה לא בכלל זה שאתה מדבר איתו, בגלל שאתה צריך להתכוון בעצם התפילה. הלב שלך יהיה מסור,

כל משך המצווה למצווה,

בעוד שמצוות האיברים,

אתה רק בהתחלה צריך להיות מכוון למצווה.

פה אתה צריך להיות

צמוד כל הזמן, כל משך המצווה במצווה.

מצוות התפילה כל-כולה עם כל הלב.

אתה לא יכול לסטות עם הלב. כי הלב פה בנקודה תירוק לי עשייה, כמו שבנולה מצליח את הידיים. הלב פה עשייה. זהו, זה מה שהוא אומר.

מה? זה מה שהוא אומר.

אבל זה לא שזה החיבור לאלוהים בפנינו, זה המצווה. ככה הוא רוצה שתהסס. אתה עושה אותה מצוין?

בום! בקש שהלב יהיה מסור לכל המצווה מתחילה ועד סוף.

זה נקרא שקיימת מצווה.

ניתקת את עצמך מזה? לא קיימת את המצווה.

פה, בסוכה,

ברגע שהתכוונת לשם סוכה, גמרנו. אחרי שאתה יושב בסוכה,

אתה יכול כל השבוע לחשוב על כל מחשבה שאתה רוצה

אתה לא אוהב לחשוב כל הזמן שאתה בסוכה.

אתה בסוכה,

אתה לא צריך לחשוב על זה.

אבל כשאתה מתפלל אתה כל הזמן צריך להיות במצב של תפילה,

לא במצב של מדקלם.

במצב של תפילה.

זאת המצווה שהיא עם גוף ולב.

היא חייבת ללכת כל המצווה.

כשאתה לומד גוף ולב ביחד.

כשאתה מצווה בטוב

אתה צריך להיות גוף ולב כשאתה מדבר עם הבן אדם.

אתה לא יכול לצוות,

כמו אחד אומר, דרשא, סתם חרטא פה, שם, הוא אומר טקסטים וזה, והוא לא מתכוון.

הוא צריך עם כל הלב לצוות בטוב.

שהשני ירגיש 100%. כשאתה מזהיר אותו מהרע,

הוא צריך להרגיש שהלב שלך כואב ודואב על מה שאתה מדבר.

לא אמירה מהשפה ולחוץ,

כי אם אתה עושה את זה מן השפה ולחוץ,

לא אמרת כלום.

לא, גם לא אמרת כלום, לא קיימת את החובה הזאת.

זה גוף ולב צריכים להיות ביחד.

זה, אם זה לא בא מהלב, זה לא כלום.

זה אמיר.

זה צפצוף בעלמא.

אז לכן זה הסוג של המצוות האלה של גוף ולב יחדיו.

יש מצוות שזה של הגוף בלבד, בלי הלב,

למעט התחלה של המצווה,

שמצוות צריכות כוונה ואתה מכוון לשם המצווה.

פעם ראשונה הוא התאונן יותר מהשנייה, כאילו זה רק סתם הוא חילק את זה כצל'ה, הוא לא, אין בזה נקודת סיימת. בטח שיש. פה צריך מחשבה פשוט, זה טקסט שצריך לחשוב עליו. מה לא מובן, לא הבנתי. לא, לא, אל תעשה מזה כזה ככה, זה חלוקה ומחלקה בפני עצמה.

יש מצוות של הלבבות בלבד,

ואין לגוף עימהם כלום.

יש מצוות לאיברים בלבד,

ואין ללב עימהם כלום.

ויש מצוות שזה גוף ולב יחדיו במשך כל זמן המצווה.

זה דווקא מצוות דיבוריות.

מה זה משנה מהם עכשיו?

עצם זה שאתה צריך לעשות את המצווה עם הלב שלך במשך כל המצווה,

בלי הפסקה שמתעסק במצווה.

כמו התפילה והלימוד והחוכמה בצוות בתור והזרע על הרע.

כל אלה או שבח ותהילה לבורא יתברך.

יכול להיות שאתה תשבח לבורא יתברך ואתה לא עם הלב משבח?

זאת אומרת, אתה כאילו אומר,

שיר למעלות אתה תדהי סתם שיר, כאילו אתה זה, אבל אתה לא מתכוון לשבח כי הלב עכשיו זה הפה שלך הולך לבד.

זה טקסט של שבח, אבל טקסט שלא קשור לזה. לא טקסט, זה לא טקסט.

או שאתה משבח או שאתה לא משבח. אם אתה משבח זה עם הלב ביחד על כל מילה.

אבל אם אתה מנותק מזה זה טקסט.

אבל, כבוד הרב, לא חיפה שאתה יכול לומר, יש טקסט של שבח. יש טקסט שלא קשור לשבח, השבח לא עושה בירות נידה.

מה עכשיו קשור זה לקדומה? חייב שהלב שלך יהיה בלימוד, לא בשביל...

לא, בלימוד, אבל זה אין פשוט חיבור לשלם אותו גם. זה החיבור.

החיבור זה כשאני עושה את רצון הבורא.

באחד אני צריך לעשות את רצון הבורא רק עם הלב,

באחד אני עושה את רצון הבורא רק בגוף,

ובאחד אני עושה גוף ולב. זה הכול.

זה נקרא שאני מחובר לבורא.

איך אני מחובר? כמו שהוא רוצה.

פה רק בגוף, פה רק בלב, פה הם שניהם. זה הכול.

כל מה שאתה עושה, צריך לעשות אותו כמו שהוא רוצה.

כשאתה עושה כמו שהוא רוצה, זה החיבור.

למה? מה אני לומד?

אני רוצה לדעת מה השם רוצה, ויש לי את הבעיה הזו והזו, אני לומד בגמרא מה השם רוצה ואתה אומר את הדבר הזה. ראובן אומר ככה, שמעון אומר ככה,

מה לך?

אז אני שואל, רוצה לדעת מה השם אומר על זה. ואני צריך להיות מחובר. הוא מחובר לידי המחשבה של הבורא.

עצם זה שאני מתעסק בחוכמה כמו שצריך להתעסק בחוכמה,

אין חיבור יותר גדול לקדוש ברוך הוא.

באותה עת זה נקרא ואתם הדבקים בשם אלוקיכם, חיים כולכם היום.

בוא לא חילף עוד מחלקה בתוך המחלקה הזאת. איזה מחלקה? איזה מחלקה? שאתה מחובר אליו, כמו שהוא מדבר אליו, ומשבח אותו, שצריך להיות מחובר אליו. זה כתוב, הנה כתוב.

אין, אין. השבח, כתוב, השבח לאלוקים, הטילה לאלוקים.

הוא חמיש את זה באותו כתוב גם לאמרות צורך. ודאי, כי אם אני לא משבח וחושב מה שאני משבח,

באותו רגע עם כל הלב שלי זה לא שבח.

אני אומר לאחד סתם,

אני אוהב אותך, אני חולה עליך, אני זהה טקסטים. סתם, אומר לו, אני אוהב אותו באמת.

אני בכלל,

זה סתם, מילים.

כשאתה נכנס לחנות בארצות הברית והיא אומרת לך, yes, sir, אתה באמת האדון שלה?

yes, sir.

היא באמת קוראה לך אדון בגלל שאתה האדון?

שאם אתה תגיד לה, בואי רגע, בואי בואי איתי רגע, בבקשה, אני צריך ללכת עכשיו, בואי בואי. קחי את הסלים בבקשה, בואי בואי נלך.

היא תבוא.

אבל כשאתה אומר אדון,

ואתה מתכוון עם הלב אדון,

זה עם כל מה שכלול בזה.

זה ההבדל.

אתה ממשיך, אתה ממשיך.

אבל אתה מדבר כל הזמן.

זה לא דברי תורה, תשתדל לא ל...

נו, נו.

חזק וברוך.

ובכן,

אז החלק השלישי זה חובות האיברים בלבד, אין ללב בהם שום הכנסה,

אלא הכוונה ללוקים בתחילת המעשה,

כמו סוכה, לא להב, ציצית, מזוזה, שמירת השבתות,

במועדים והצדקה וכדומה להם.

ומה שלא יזיק העושה אותם, תירוד ליבו בזולת מעשהו. אם הוא יחשוב על משהו אחר

חוץ למעשה שהוא עושה, אין שום בעיה בזה.

אבל בחובות הלבבות

חייב לפנות ליבו ממחשבות העולם וטרדותיו,

ולייחד ליבו ומצפונו ללוקים לבדו בעת ההיא.

הנה, מה קשור עכשיו לייחד את צפונו לקדוש ברחוב? מה הקשור עכשיו לייחד את צפונו לקדוש ברחוב?

צריך להגיד, תתרכז בלימוד שלך.

מה עכשיו קשור לזה שאני אמרתי? מה אתה מדבר בכלל? אתה לא קורא מה שכתוב.

הוא לא חילק בתוך מחלקה. מה אתה מבלבל את המועד? תקרא מה כתוב.

מדברים על חובות הלבבות עכשיו, לא גוף ולבבות, מה שדיברנו קודם.

תודה רבה. לא לקפוץ מהר. חכה, סבלנות.

אך בחובות הלבבות

חייב לפנות את ליבו ממחשבות העולם וטרדותיו, כי עכשיו הוא מתעסק בחובה של הלב,

והלב צריך להיות מסור לחובה,

ולייחד את ליבו ומצפונו לאלוהים לבדו בעת ההיא.

כל זמן שיש לו את חובת הלב,

הוא חייב למסור רק את ליבו.

פנוי מכל מחשבות העולם וטרדותיו,

לייחד ליבו ומצפונו לאלוהים לבדו בעת ההיא.

כמו שאמרו על אחד מן הפרושים,

שהיה אומר בתפילתו לאלוהים,

אלוהי,

יגוני בעבורך,

ביטל ממני היגונות.

אז בגלל שאני, יש לי יגון בעבורך,

דהיינו,

התוגה שיש לי, שאני לא עובד אותך בשלמות,

זה מבטל ממני את שאר היגונות שיש לי בעולם, מצרות העולם, הבעיות שלי,

מכל הדאגות.

ודאגתי ממך, מה שאני דואג, שאני לא עושה כל מה שמוטל עליי,

זה הרחיק ממני את כל הדאגות שיש לי האחרות.

ובזה יקבל האלוהים מעשיהו וירציהו.

כשאדם ממלא את חובות הלבבות שלו כמו שצריך,

הקדוש.

הקדוש ברוך הוא יקבל ממנו את מעשיהו וירציהו.

ובכמותם ייתכן,

ובכמותם ייתכן,

מה שאמרו ריבונותינו זו הונחה,

מצוות צריכות כוונה.

כשאדם עושה מצווה הוא צריך לכוון, לעשות

אני עושה את המצווה

למי שציווה אותי עליה.

אני לא עושה את המצווה כדי לפרוק חובה, כדי לעשות איזו מטלה ולהתפטר.

צריך לדעת ולכוון שאני עושה לשם המצווה.

עכשיו,

אם מתעסק

במעשה מחובות הלבבות והאיברים יחדיו,

מה שאמרנו קודם, כתפילה וכשבח לאלוקים יתברך,

יפנה גופו מכל מעשי העולם הזה והעולם הבא.

באותה שעה

שהוא מקיים את המצוות האלה,

הוא פנוי בגופו מכל המעשים של העולם הזה והעולם הבא.

ויפנה ליבו מכל המחשבות המטרידות אותו מעניין התפילה.

אחר שינקה עצמו וירחץ מכל הטינופים והלכלוכים וירחק מכל ריח רע והדומה לזה.

זאת אומרת, מלכוד תפילה זה שאדם יתפלל במקום הראוי שאין בו ריחות או מראות אסורים וגם שיהיה נקי בגופו בשעה שהוא מתפלל.

אבל הגוף שלו צריך שלא יהיה טרוד והלב שלו

לא יהיה גם טרוד בדברים שהם חוץ לתפילה.

זה נקרא שאדם מוסר ממש

את כל גופו

וכל ליבו לתפילה להתמקד במילות התפילה, בהבנתן,

במשמעותן,

ולזכור לפני מי הוא מתפלל כרגע.

זה נקרא תפילה וזה נקרא חובות הלבבות

והגופות יחדיו.

הוא צריך לדעת

כל מה שהוא אומר.

צריך להיות

שהוא מכוון לבורא יתברך.

לכן,

אחר כך יעלה על ליבו אל מי מכוון בתפילתו ומה מבקש בה.

מה אתה בעצם מבקש? אתה צריך ל...

מה אתה מבקש?

לא לגמור.

מה אתה מבקש?

יש אחד, ישאלו אותו באמצע, איפה אתה מונח?

הוא לא זוכר אפילו.

הוא לא מבקש.

לפעמים הוא מתבלבל, הוא לא זוכר איפה הוא עומד.

למה הוא לא זוכר איפה הוא עומד?

בגלל שהוא בכלל לא התכוון כלום.

אבל אם בן אדם גמר עכשיו ברכה מסוימת, הוא יודע שהוא סיים בה,

גם אם פתאום קרה, משהו נפל והוא נבהל,

הוא לא יודע מה, הוא ידע לאן לחזות.

אז צריך לדעת מה מבקש בה ובמה מדבר לפני בוראו ממילות התפילה ועניינה.

כשהוא אומר שהוא צריך פרנסה ובריאות,

אז הוא צריך לדעת שכולם ביד השם לתת לו ולמנוע ממנו.

זה לא טקסט שאומרים.

כשאתה אומר רפאני השם בעירפן,

פירושו שום רפואה בעולם לא יכולה להגיע אליי בלתי השם.

רפאני, אם רפאני אתה וארפה,

אם מושיעני אתה ואבשע,

אם לא, אין רפואה ואין ישועה בעולם.

זה הכל רק מהשם.

אז כשאתה אומר את המילים אתה צריך להאמין,

לא סתם בקשה שאתה אומר רפאני,

כי לא אתה מבקש.

אלא שאתה יודע גם מה אתה מבקש, כי אין רפואה בלתו,

ואין ישועה בלתו,

ואין ברכנו בלתו, אין ברכה בעולם שתשיג בלתו,

ואין אתה חונן לאדם דעת בלתו.

זה לא אם תלמד פה, תלמד שם, או ילמד אותך, זה יהיה לך יותר.

אם זה לא אתה חונן, אתה חונן לאדם דעת,

אין דעת.

אז אתה צריך להבין מה אתה מבקש, ממי אתה מבקש, ושאין בלתו.

זה נקרא שאתה עם כל הלב מבקש,

כי אתה יודע מה אתה מבקש, ממי אתה מבקש,

ואחרת לא יהיה שום דבר.

בודדים ככה, אבל... מה?

בודדים יודעים בכלל מה שאמרנו.

בודדים ככה, המילות תהיינה בלשון כקליפה,

והעיון במילות כלב.

מה זה קליפה ולב?

דבר פנימי הוא נקרא לב,

ודבר חיצוני נקרא קליפה.

אז הוא אומר, המילות תהיינה בלשון,

כשאתה אומר בלשון את המילים,

אז זה כמו הקליפה, מה יוצא?

הגה.

אתה אומר, אה,

אה,

אני.

מה זה? זה הקליפה? אני.

אבל מה יש בפנים?

העיון במילות, ההיגיון

של מה שאמרת, אני, זה בא מפה, מהלב.

הלב היה מחובר לקליפה הזאת או לא היה מחובר?

בטח שכן. אם הוא לא היה מחובר...

איזה בטח שכן.

איזה בטח שכן.

אתה מוציא לפועל. אתה מוציא לפועל, אתה מוציא לפועל. זה כן, אבל זה קליפה.

מחובר לזה הלב? כן.

מה כן?

מה כן?

כל התפילה נקראת עבודה שבלב, לא עבודה שבפה.

אה, הבנתי אותך.

האם זה יוצא מפה?

ורק מפה זה יוצא עם עטיפה, יש סוכריה ויש עטיפה לסוכריה.

מפה יוצא הסוכריה,

והעטיפה זה הקליפה החיצונית,

זה ההיגוי שאתה אומר.

ההיגוי מבטא מה שהלב רצה להגיד.

הלשון זה קולמוס הלב.

זה כמו אני, האדם,

מקיש עכשיו על המחשב, על המקלדת,

ונכתבות האותיות.

האותיות שנכתבות זה קליפה חיצונית למה שאני התכוונתי כשכתבתי.

הכוונה שלי כשכתבתי את המכתב,

זה הכוונה מפה,

והקליפה זה האותיות שנמצאות שם עכשיו על הצג.

המילים שיוצאות לי זה הקליפה,

אבל צריך שיהיה מחובר אליהן הלב.

והתפילה כגוף,

והעיון,

כרוח.

וכשהתפלל המתפלל בלשונו וליבו טרוד בזולת עניין התפילה,

תהיה תפילתו גוף

בלא רוח וקליפה בלא לב,

מפני שגופו נמצא וליבו בלעימו את תפילתו.

ועל כמוהו אמר הכתוב,

יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כיבדוני,

וליבו רחק ממני.

הרב טהרני אמר פעם

שמילות התפילה נקראות תיבות,

תיבה.

אז הוא אומר, תארו לכם בן אדם,

שולח משאית מלאה תיבות,

באים לפתוח אותה,

הכל ריק.

מה השווי של כל ההעמסה שהייתה?

גורניש.

אדם שולח תיבות לשמיים,

פותחים אותם, הכל ריק.

איזה עצבים מקבלים על האיש הזה? הטריח אותם לפתוח כל מילה ומילה, כל תיבה, אין כלום בפנים.

ככה זה נראה כשזה עולה למעלה.

אז סיימנו במקום טוב,

עכשיו התפילה, נשתדל הפעם

שיהיה לב

עם הקליפה.

רבי אחריה, רבי הקשה אומר.

הרצאה קרובה על הכל סיימן.

לפיכך

אמן.

חייך אונם יום אונם אונם אונם חייך אובדי ישראל באגן המצוון קריבים הוא אמן אמן אמן

שמיר רב רבא וברך והרב מראש אמן וברך ואירע יפה ואירע יפה ושבת ומתנשר ויתחלה בישראל נימד לישראל בישראל ובלתושה ואיכוי ואין להם מיקום וחצה עד שיעדת ואין להם חמל את האדמה ואחרא ומכועם אליהם.

על ישראל ואומר ועליהם ואל תמיד מאותם כל תמיד עשרויות ויאשים מראית ותשתדל אדם ודיבוכו על עצם ואתם.

כן, אנא עושים הרפואה, שלום חוסדה והחיים ממוזמא, יש מה היה מהרה, ומואמן.

ויש למר אבא משם היה החיים, וזה מה היה מישועה, ונחמה, ושזה מהרפואה, ואולי המשיחה וחמפרה.

וראו מהצלה לנו, כל אומו ישראל, ומואמן. אמן. שלום ויומה, ומהחמה, ויעשה שלום עלינו, ישראל, ומואמן.