שיעור בוקר חובת הלבבות

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אמרנו, נדבר היום על מעשרת השבטים האבודים.

ממש כתוב בספר סטירת יד.

מעשה איך הבדילים בני משה בונים לפני מנהל סמפטיומי ועברו יבותינו, זוכרנו לאחר בשעה שערכו בני ישראל לבבל.

וראו להם לפרט

שנאמר על נהלות בבייל,

כאן ישבנו כאן בחינוך.

ואמרו להם הגבוהים יבוהים,

הם לא יבנו עבודה זרה ועימו שירה,

כמו ששבתם לראת המקדש שלכם.

אמרו להם הגבוהים,

אה אישותים,

אה אין שוטים שבעולם.

ומלא אמרנו שירה על כל נס ונס שעשה לנו הקדוש ברוך הוא,

לא גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו.

אלא היה מוסיף לנו כבוד על כבודנו וגדולה על גדולתנו.

ואיך לומר שירה,

לפני העבודה זרה חלילה וחס.

ומיד עמדו עליהם והרגו מהם הרבה מאוד.

ולמרות זאת, בעיקר עם שמחה שלא עמדו עבודה זרה,

ומה עשו הנביאים שנשארו שם?

קיציצו את אצבעותיהם כדי שלא יצישו הכנרות.

כשהיו אומרים שוררו אז היו מראים להם את אצבעותיהם הקפוצות.

הם נשכו את האצבעות

וכרתו אותה, כדי שלא ינגנו בכנרות.

היו אומרים, איך נשאיר?

איך נשאיר?

את שיר ציון

על אדמת נכון,

בלי אצבעות.

במסחר זאת,

כיוון שבאה הלילה,

ירד הענן חיסה על אבעל השם ובניהם לבנתיהם,

והיו להם הקבוש ברוך הוא בעמוד האש בענן,

כמו שהיה במדבר,

בו הליכם כל הלילה עדון הבוקר,

והליכם על שפת הים,

וכיוון שזרע השמש נסתלק הענן בעמוד האש,

והמשך הקדוש ברוך הוא בפניהם, נח על האחד שמו סמבציון,

וסוגר בפניהם כדי שלא יוכל אדם לעבור לחניהם,

וסורם עליהם מהלך שלושה ירחים על שלושה ירחים מרובה.

זה הליכה של שלושה חודשים על שלושה חודשים,

במהלך אדם בארץ 34 קילומטר ביום,

תכפיל את אבות 90,

זה השטח שבו הם יושבים בארץ.

מצד האחר לא היה סורם כל הרוח.

המשיך הקדוש לבוא אותו נהר וסגר מבניהם.

בתחום הנהר הוא 200 אמות,

ראינו הרוח שלו זה בערך 100 מטר.

הוא מלא אבנים וחול,

הוא מושך אבנים וחול,

ועושה רעש גדול בלילה

במהלך חצי יום קול הנשמור.

הוא מושך חול באבנים כל ימי המעשה ובשבת ינוע.

מייד בערב השבת תעלה אש לוהטת אל הנחל וסביבו כמהלך מין.

זאת אומרת, מערך קילומטר.

ולא יכול אדם לגשת שם אל הנהר.

ומנהפת את כל מה שצומח סביבו את הנהר ומטאטה את הארץ.

ובבני משה הנביאים הם עומדים בפנים לנחל,

ואין ביניהם בהימה טמאה ולא חיה טמאה ולא שום רמז האדמה טמא.

ולהם יש צאן ובקר בכל בהימה טהורה,

ויש אצלם עוד שש מעיינות מים גדולים.

והתחרצו כל מיניהם לאגם אחד וישקו מהם את ארצם כולה.

ואותו אגם ישרצו כל מיני דגים טהורים,

ועל המעיינות לאגם פורחים כל מיני עופות טהורים,

ולהם כל מיני עיני פירות,

והם זורעים אחד וכוצבים מאה שערים.

זאת אומרת, הם מקבלים ייהול לא אחד על אחד אלא אכל על מאה, פי מאה.

והם בעלי אומנות,

בעלי תורה,

בעלי משנה ואגנה,

והם חכמים, חסידים וקדושים,

ואין נשבעים לשקר,

לחיים מאה ועשרים שנה.

ולא ימות להם בן מחיי אביהם.

ורואים שלושה דורות עד ארבעה דורות.

והם בעצמם בונים בתים יפים וחולשים מזורעים,

וכפי שאין להם עבדים ופחור,

ואין צוברים בתיהם בלילה.

גם נעל קטן הולך עם בהמתה מהלך כמה ימים,

ולפחד כלל.

לא מליסים ולא מחיי הרעה ורמזי האדמה.

ולא מהשרידים ולא מכל דבריו.

לפני שהם קדושים ותומרים,

לא עדיין עומדים בקדושת משה רבינו עליו השלום.

לכן נתן להם הקדוש ברוך הוא את כל זאת ובחר בהם.

ולא רואים שום אדם,

ושום אדם לא רואה אותם.

אלא ארבעה שבטים בלבד,

ואין דן ונפתלי, גן ואשר,

שהם יושבים מחבר לנהר ריכוש.

אז כל אלה,

את רעי בני משה הם.

אלה הלווים שקיצצו את הבהומות,

והקדוש ברוך הוא הביא אותם מעבר למען סתם בטרנפה.

וכיצד הלכו שם?

אמרו לי, בוטר מתקן ההמלכה.

בשעה שעמד ירועם בנבט,

ועשה שני עגנים מזהב,

נחפיץ ישראל ונחלקו במלכות בית דוד.

ירועם היה מלכות ישראל,

ורחבעם בן שלמה היה מלכות יהודה.

כינס לו עשרה שבטים בישראל,

ועבר אליהו ארצו, ולחמו על רחבעם בן שלמה במשפט ירושלים.

אמרו לו, חס ושלום,

אנחנו לא נלחמים ולכן עומדי אדוננו לא מודלזרים בין אבי ישראל ובין אבי יהודה.

הם ערו אליו בפני ישראל ואמרו לו,

אין על רוחבון ישראל דיבור החיים באנשי מלחמת יושבת דן.

ואז סיבה להם ירועם,

שמלחמו הם מיהודה ובנימין,

שאין נתון נאמנים ברחם העם.

ואמרו לו בני דן בחיי דן אבינו,

אין אנו עושים מלחמה עם אחינו ולא משפחת דמת יחידה.

מיד נפלו בני דן, חרבות, פשוטות, רומחים וחיסים,

ומסרו עצמם ללחום ירועם עד סוף.

כשהוא צרידם השאב במשפחת דמי אחיהם,

היו מכניסים כל שם את דן ואמרו.

יוסו לכם בני שרק הדנין

לצום ארץ ישראל

ונלחם אצלעימה

ולקחה לנו.

וכן עשו עצה על ארץ מצרים לנכדם לערוב את כל יושביהם.

אמרו להם נשיאים שלהם, אנא תלכו.

הלא כתוב בתורה,

לא תוסיפו לראותם עוד

עד עולם.

ואחר כך יורדים ממצרים.

ועוד היו יועצים על אדון ועמלק ועמון ומואב

ושם הושתתו בתורה של נעם הקדוש ברוך הוא גם מזה

ולא לירש אותם ומכולם להם הוא

ונתן להם הקדוש ברוך הוא רוח טובה

והיו בני דן עולים מן ההר קישון ונוסעים על הגמלים

וחונים ונוסעים עד שהגיעו לנהרי כוש

והנה לפניים פתוחה ארץ כוש, טובה ורחבה

ושמנה

ארץ שדות וחרנים,

גנות ופרדסים

ולא מנעום אנשי הארץ ילשבת איתם

וישבו בני דן איתם וכרתו להם ברית

והיו בני כוש

פוריים עשרים בישראל

וישבו עימהם עד היום הזה ונעלמו מעין כל חי ופרעו ורבו מאוד

וארבעת השבטים

דן ונפתא לידן ואשר

זה היה מזמן לרועם בן אדם

והנה אחרי מוצאים אחרים מלך אשור

אז נסעו להם עוד שלושה שבטים מישראל

והם נפתלי,

גן ואשר

וניסחו יחדו אצל גור של בני דן

אז קודם זה היה דן

ועכשיו זה נפתלי, גן ואשר

זאת אומרת

בני משה יושבים בנהל סמבטיון

וכנגדם

יושבים ארבעת השבטים

אז דן גלה ראשון

בזמן לרועם

ושלושת השבטים הבאים

נפתלי, גן ואשר

בזמן

מוצא נחירים

מלך אשור

אז הם נסעו

והרגו באנשי כוש הרבה מאוד

בכל שבט ושבט

שלושה חודשים בשנה עשו מלחמתם בני כוש

מהלך ארבעה ימים על ארבעה ימים

זאת אומרת בערך

120 קילומטר על 120 קילומטר

ושללם בזיזו כל שמט בשבטו

אז כל שלושה חודשי מלחמה היו בוזזים את השלל ומתפרנסים ממנו

ובני שמעון הם בני דן

שבאים הללו שלושה אלו השבטים חונים בחבילה קדומה

אשר שמה זהב

נושטטו מלאשון

חבילה שמה זהב

ויש להם זהב רמקה אבנים

בצאן ובקר ובמדים וסוסים על בהם מאוד

והם זורעים וקוצים

מיושבי אוהלים

של שיער עזים

וכבשו להם גבולים הרבהם

מהלך 200 יום על 200 יום

זאת אומרת בערך 800 קילומטר על 800 קילומטר

יותר 8,000 קילומטר עד 8,000 קילומטר

והם נלחמים עם שבע מלחיבות אחרות

בחבילה הקדומה אשר שמה זהב

ופה ראיתי כתיבת יד אומר כך, אשר שמה זהב

בנויים ובקוצים ובעזורים

במלכות פדויים ובמלכות אוריינות

וזה נראה שמות של מדינות שלהם

בעוד שם אומר

וזעמות שבטים האלה יגיעו לטבעות אויביהם

ובכל שנה ושנה הם עושים מלחמה עם שבע בקויות ושבע ראשונות

ואיני שמותיו ארץ ארדה, טו סגינה וקמתיה וכובה

ומערביה בתקות ובבא בקעקוע

והם מחבר לנהרי כוש

מקיים מבואת רבניה מחבר לנהרי כוש

חקרי וחקוצי או מילול מלחקי

ואלנו השבטים יש להם זהב וחסר ועבדים טובים

וצאן ובקר וגמלים וחמורים הרבה מאוד

וזורעים ואוכלים יושבי אוהלים מנוסעים מגבול לגבול

והלך למעל ובער

ואין חוניקים אלא במקום של שדות וחומים

בשם מלכיהם

עוזיאל בן מלכיאל

בשם הנשיא הגדול

אלי צבל

בסוגריים בני קולי ובני אורייה

בשם השופט שלהם

אף דון בין מישאר ושם את אשר בן יעקב

מעניין לבינו שמט אפריקאי עכשיו באתר אצלנו

שמתפנית כל מילה כמו אצלנו אבל הם ליקודים ככה

בניגון אפריקאי משהו מדהים

מדהים מדהים מדהים

קושי out לגמרי

בעברית סידור

שלה

אומרים את כל השאלה אימי עקבון לא יאומן

מי זה סבב?

בעברית

ברור שאומר

ככה ריקודים כמו ריקודים של קושי

הכל זה

הם אומרים להתגדל, להתגדש

רבה

יש עקבון

מה?

לא יודעים שבט באתם

יכול להיות שזה מהעבריים או יהודים?

מדהים זה הכושים העבריים? היהודים או גושים? לא הכושים העבריים העבריים זה אלה משהו אחר חגרו את העריה, חגרו מהם?

מה? חגגו מהם? מישהו גילה ארדן

יש כל מיני שפטים כאלה, כל מיני מקומות של מנהגי היהדות חבל על הזמן

אתם רואים?

מה?

זה מה שהם.

הוא עוד לא מבטיח אותך פעם, הייתה לי שזה ברזל, ככה?

כן, זה גם כאמצעים שבטים יהודים.

הם עושים לימודים, הם לא מבינים למה?

יש שם מאות אלפים כאלה, ברזל.

גם הסינים כנראה הם עושים. גם שם אצל הסינים יש.

בני מנשה יש.

זה הפועל יעמוק.

וארבע מיתות בדין

נוהגים בהם,

יש אצלם ארבע מיתות בדין,

ועומדות על כדלם באופניהם,

ובעת אשר יבקשו לצאת למלחמה,

וצעק הצועק בשופט.

הם יצאו עם שרי הצבא האחרונים.

120 אלף חודשים ו-100 אלף רגלית.

בידי ארבעה שבטים אלו, כל חודש וחודש,

יוצא שבט אחד מהם למלחמה,

והשבט נלחם שלושה חודשים.

זהו. נשמרת.

שלושה חודשים.

בסוף שלושה חודשים, כל מה שיביאו בשלל אויביהם,

יחלקו עם שבט שלהם.

יושב בני דן, עם בני שמישון, בן מנוח,

שחול הים,

מעל ארבעה ימים.

וביניהם גיבורי חיל ועוד.

ובעת שילחמו, יאמרו.

יאמרו לא טוב לגיבור שינעוז.

הינוס יפייפי עם הירחוס,

וימות הפעור בעל יאנוס.

יחזק לבוא על מצווה שחזקי ובטחי.

ונשקי ובחידוד חרבי,

דמר רוחי בקרבה גם לרעות מסוסי.

בביביות סוסי.

כמה פעמים שבית נשקוש.

ובכן משתבחים במלחמה.

זה נוסח שהם אומרים לך.

וכך הם עושים עד תום,

ומשלימים שלושה חודשים וחוזרים לשלום.

ומביאים את כל השנה למלך עוזי.

הוא מחלק את הקול עם קול ישראל, שכני הארצה, עם האב,

איתם, לא כותבים את הקול,

חלק לשם.

וכן גם בשלושה חודשים אחרים יוצא השבט נפתלי ועושה מלחמה.

שלושה חודשים אחרים יוצא שבט גן,

שלושה חודשים אחרים יוצא שבט אשר.

עד שמשלימים 12 חודש,

וחוזר חלילה.

ועוד שבט, משה רבנו הצדיק עמד השם,

שנקרא שבט ינוס,

על שם שנסו מעמודת הרב,

שכירצו את האצבעות

ודבגו ביראת השם,

ונחל סמבטיון סובב עליהם במהלך שלושה חודשים עד שלושה חודשים מרובע,

והם שולבים בבתים מבוארים מאוד ובניינים אדורים ומגדלים ואימונים בעצמם.

מה יאמר? בני אלף ישימו את השם כולם ינוס?

הם מקלעים שבט ינוס.

ואין אמיהם דבר טמא ועוף טמא מחיה טמאה ולא ביהמות טמאה, אם לא חיה רעם, לא זבים ולא שוענים,

מפרמושים רצינים נעשים ולא עקרבים ולא כלבים ולא שומזים.

גזולתי צאן ובקר וצאנם יורידו שני פעמים בשנה.

מלאים שרות ופרדסים לרוב מאוד וכי רוב מקיפניות זמינם,

ואבטיחים וקישואים וצנים ושומעים מחיטים וסעורים.

ומאחד יצמח מאה,

והם בעלי אמונה, בעלי תורה ומשנה, גמרא ואגדה.

וגמרא שלהם בלשון הקודש,

וכך הם שונים.

וכך לימדו נו אמותינו ולימדונו חכמינו,

מפי יהושע בן נות,

מפי משה רבנו ומפי הגבורה.

כי אינם יודעים את התנאים והאמוראים שהיו בית שני,

מפני שלא ישיגו ולא ידעו.

ואינם יודעים לדבר כי הם בלשון הקודש,

ומחמירים מאוד ואין נסק.

וממש יחמירו לבנן,

ברכות שחיטה וטרפות,

ודברי סופרים שהחמיר משה רבנו לדברי סופרים.

ואינם נשבעים בשם עד שתוצא נשמתם,

ועד כיהם לא יישמע.

ויחרה הפעם, מי שנשבע מתנאים, ויוכיחו אותם.

ויאמרו להם, היי עניים, למה אתם נוסעים הספרות השם?

ועל פיכם עקו.

האם פה תאכלו, המים תשתו?

אתם מזכירים שם השם כאילו אתם אוכלים אוכל או כאילו אתם שותים מים?

הלא תדרושו בארון שועה ונחמתם כשהם פתרון.

וכן יזהירו הכל, אבות השם, בהימם ומאבם לבם.

שבני משה, עמד השם, מאריכים ימים, יחיו על מאה מעשרים שנה.

לא בת ולא בן ימות, וחייו עבד חביב.

כי גרועים דור שלישי ורעי,

ואילו בנים נכנים וצאצאים.

והם עומדים בעצמם, ושועות העבדים אין שם.

והם בעלי חנויות ומתים, ולא סוקרים בלילה כי אין שם גנמים.

ולא אדברה ולא שום נזק.

ולא מתיירים לבליסטים ולמשודדים,

וענקים קדושים ותורים.

אלא הם עוסקים בתולדת משה ובמצוות,

ועדיין בקדושת משה רב אלו כמו שעמדנו למועדו.

ולא רואים שום אדם.

רק אלו ארבעה שבטים יושבים מעבר נהר ריכוש.

ורואים אלות אלו ומדברים על מהם.

אך נהר סמבטיון הוא חוסק ביניהם.

ראינו מפריד בינם.

כמו שכתוב בישעיה מ'ט,

לאמור לאסורים צאו,

ולאשר בחושך יגאלו.

לאמור לאסורים צאו, אלה שהם אסורים בתוכנת סמבטיון, זה בני משה.

ולאשר בחושך יגאלו, אלה שהחרי נהר חושך

זה ארבעת השבטים.

הדרכים יראו וכל שפיים מרעיתם.

אבל אין, זה קיים.

כן.

שבטים לוקחים?

כן.

ועוד יש להם כסף וזהב לרוב מאוד, ויזרעו פשתן ומגדלים תולעת שנים, ועושים כדורים נעים מאוד ומעילים.

והם כפלי כפליים, קציין כפליים עד אין קץ.

ורוחב נהר סמבטיון 200 עמקים תחרי קשת.

והנהר מושך חול באבנים בלי מים.

באבנים כל המרעם,

כרעם קול גדול או כגלי הים,

וכמו רוח צערה.

ובלילה יישמע כל העזנה לחצי היום.

יש שם עיינות מים,

ואגמי מים ודגים וכל סיפור, כל תנ״ך.

והנהר ילחם כל שש ימים מהמעשה, ובשבת ינוח וישבות.

מיד מעלה אש ולוהק עד למוצאי שבת. הוא לא יכול אדם לעבור דרך שם.

וכמו חצי מין,

אש מנחת סביב הנחל כל מה שיש.

ואלו ארבעה שבטים הללו דן ונפתלי גן ואשר,

ואשר עומדים על מפניהם אצל שפת הנעל לגזוז את צונב,

כי ארץ שטוחה ומישור מנקייה,

שלא יעלה בלוקות ולא ירק.

וכשרואים שבט משה,

הם מתקבצים ועומדים על שפת הנחל.

והם צועקים ואומרים להם, אכן הושיב תאי שורון,

הראונו הגמלים והכלבים החמורים.

אוי כמה ארוך גמל בצווארו,

אוי כמה קטן בזנבו,

ונותנים שלום אלו לאלו.

מה בעבר בזה צריך להבין?

בשבט ישראל

הם שרויים בהרי תהום.

והם היו תחתית ארץ מדי ופרס,

והם היו מקיימים לא ימוס ספר התורה זה מפיך.

ואין עול מלכות עליהם כי עם עול תורה,

ושרויים בהשקט ובטחה ובשלווה.

אין שטן ואין פגע רע,

והם היו חונים עשרה ימים מרובע.

יש להם מקנה רע וגמלים מעבדים,

ואין מגבלים סוסים,

ואין להם כלי זין.

כי אם מאחרת לשחוט בהר,

והם היו בעלי אמונה, בלי עושק וגזל.

אפילו עבדיהם,

אין פושטים ידם בגזל.

או בממון, עם מציאה.

הם לא לוקחים.

והשכנים שלהם רשעים,

עובדי אש,

נושאים עם מותם ובנותם בחיותיהם ונשים ברמנן,

ולא עובדים רק הכל בכסף נקרא.

ובני יששכר יש להם שופט ונשיא,

בארבע מיטות בית דין בידם,

ומדברים בלשון הקודש ובלשון פרסי בקדר.

זה שבט יששכר.

ובני זבולין, בני זבולון,

הם חונים בערערי פריאן,

בנוטעי אוהלים של שער עזים הבאים מארמניה,

ופגעים עד נהלי פרס.

ושבט ראובן

הוא נגדם מאחורי ערערי פריאן.

יש ביניהם

שלום ושבח באהבה.

וביחד מלחמותיו,

וכריצת הדברים שקורטים והולכים לדרך מדי לדרך בבל,

בכל שללם יחלקו יחד.

ומסע גמל או שניים מאחר לשניים משני כספים.

ומדברו ללשון קדר,

מעימהם מקרא תלמוד ואגדה.

בכל שבת הם דורשים ללשון הקודש.

בשבט שמעון וחצי שבט מנשה, בארץ כסדין.

רחוק מבניהם, בירושלים תתבנם ותקונן שישה חודשים.

והם עד אין חקר ואין מספר,

ולוקחים מס ממכה ומדינא המלכויות.

ומקצת לשמוע עיני אם יפרעו להם מס.

לך תדע מהם?

ושבט אפרים, חצי שבט בן אשר שלא ידעו עמם,

שב

נגד מדינה ומקום.

והם סעומי נפש וכויי לב,

בעלי סוסים,

ובני שמעון קוראים להם יהודי ג'באר.

בדרכים יחלטו להם ולא יחוסו על אדם.

ואין להם ממון כי הם שלל אויביהם, והם גיבורים למלחמה אחת לאלף. זאת אומרת, אחד נוצח אלף.

אבל שבט יהודה ובנימין, הם מפוזרים בכל הארצות. זה אנחנו.

וזה הכל מפי הכתב יד ראיתי, כתוב כך.

כי בא אלינו צדיק זה ששמו אלדד הדני משבט דן

וביקש לצאת דרך מישור וללכת להגיד

לכל בני ישראל מפוזרים בארצות אבן,

וגם לבשר אותם נחמות טובות.

וכך הוא יציאתו מעבר למערי כוש.

הוא היה נכנס לים, הוא באחד משבט האשר,

כדי לסחור עם אנשי הספינה ולתלום מהם מן הבגדים ותכשיטים.

ונכנסו שניהם בספינה קטנה הם בנעריהם,

ונשתברה הספינה בחצי הלילה.

וימן השם להם

לשני האנשים האלה, לוח אחד.

והיו למשחק גלים עד אור הבוקר,

עזרו אזרקם בחוף הים.

אז שני אלה, אלדד הדני, אלה יצאו

מעשרת השבטים וגילו מה קורה שם.

וזה מה שראיתי נתפס בספר בשנת תשי״ב עתה.

הנה כתוב לאמון מפי אחד.

כנראה הוא משבט יששכר שהיה בצייר, אז פרס על שפת הים ואומר,

הנה בא אצלי צדיק זה מן הארבעה שבטים הללו והוא משבט דן.

והקדוש ברוך הוא גילה אותו אל בנם מפוזרים בכל פאות הארץ לבשר אותם בנחמות טובות.

הוא יצא מעבר להרי כוש ונכנס בים בספינה כמה, כמו שאמרנו.

וכאור הבוקר יש לי אוכלו על אומה אחת ושמה רומדום,

והם בני כוש.

והם אוכלי בני אדם.

ומייד כשראו אותו כל כחום,

והיה אותו האושרי מבני אשר, שמן ובריא,

מעונג ומפונק,

ומייד היו אוכלים אותו כשהוא חי בממן.

והיה צועק והוא אומר, אוי נהי, מיקי לדיני,

יחכו שהם אוכלים את גזריה,

ונטלו את זה אחת ונתנו בכל הר.

עד שיהיה שמן ובריא, יענייה, תמיד נפטם אותו לפני אכילה.

ונתנו לו לאכול ולא אכל.

והיה עימם זמן רב,

עד שעשה לו הקב' הוא נס,

ובאו אליהם חיילות הרבה,

והרגו אותם ושערו וזזו אותם,

ובכללם נשבע גם הצדיק

אלדד הדני.

ואותה אומה שנשבע ביניהם הייתה עובדת אש,

וקרובה עבודתם למולך,

ופעם אחת נשבעה מהזמנים ביום מיוחד להם מתקבצים את בקעה גדולה,

ושם יש אילן גדול נטוע מימי קדם.

בעליו עולה, לא משנה, טיהור כזה וכזה,

ולכל העיר גזו קולם ונופלים על פני מרצה,

וקמים לאתר ורוצים לבימה הגדולה שלו בבקע ההיא,

ועושים מה שעושים,

בראשונה שתלט זכר ונקבה השורפים את הנולד,

ומאותו אפר מזים עליהם,

ועושים מעשים אשר לא יעשו ולא נשמעו ולא שמעתי מעולם.

והיה הצדיק הזה אלדד הדני ארבעה ימים,

אם בהם,

עד שהביאו אותו אל מדינות סין,

וקנה אותו יהודי אחד בארבעה מאות זהב,

ושם אותו בספינה בים עד שיצא ליבשה.

ונפל לשבט יששכר השוטטים בהרים על שפת הים בקצה ארץ פרס ומדאי,

וגם שבט זבולון הם בהרי פריהן, ושבט ראובן נגדם אצל הר פריהן,

ושבט אפרים, וחצי שבט נשם בהרים הם נגד מדינות

של הישמעאלים שנקרא מכה ומדינה,

ובלשונם הם קוראים להם יהודי דיברע.

דיברע, מה זה אמרתם קוראים? והם גיבורי החייל

ואנשי מלחמה ואחד יניס אלף, ואין להם שום רחמנות, הערבים בורכים מהם הרבה.

ושמעתי ממור אבי זכרונה לחיי העולם בא כי שמע מפיגוע אחד של חמדיה,

הם נקרא חאג'י, אלה שהולכים לחאג' עולים למעלה, למכה, למדינה.

כי הלך למכה

ושם שמע בדרכו בחזרה את מילת יא אל-שדאי.

יצאו עליהם גדוד

והרגו בהם במילת יא אל-שדאי.

אללה וקבא.

היהודים היו אומרים יא אל-שדאי

והורגים מהם.

ואמר למר אבי כי מילת יא אל-שדאי החריבה את ביתו של הגוי הזה.

כי בזה, בשם הזה, היו הורגים אותו לגוי הזה. אחד הורג אלף

בשם הקדוש.

והנה לך אחי יקר

את שם האיש המדבר, כל זה הוא קוראים לו אלדד הדני.

וזה היחוס שלו. יש את כל היחוס שלו.

אלדד בן מחלי, בן איטיאל, בן יקותיאל, בן יאיר, בן אלדד, בן מחלי, בן אבנר, בן שמעיה, בן עפרי, בן חורי, בן אלקנה.

והמשפחה תקרא על שם הילל הזקן. הילל בן אפרים, בן דויה, בן אלום, בן בדוד, בן נחמד.

בן נועם, בן נעמי, בן חופי, בן גמליאל, בן שלב, בן כלב.

בין עובדיה בן עמרם בן לודת בין אברהם בין זכריהו בן יוסף בן משיח בין יעקב בן קיר בין אביהאל בין קשת בין איום בן שלום בין אביהו בין העוניאב

בין אחיסמך בן חושים בין דן בן יעקב אבינו עולם השתמש

זה הייחוס שלו

של אלדד אלדדליש שהתגלה בגלל עשרת השרותים שהוא יצא מהם

עם הסיפור, עם הדף הזה שהוביל אותו בים

שמשתברה ספינתו

עכשיו, שאלה זאת שאלו אנשי קירואן

לרבנו צמח גאון יעקב, מהגאונים,

לפני אלף שנה,

על עסקי אלדד הדני שנפל ביניהם השבטים הגנוזים בחבילה הקדומה בארץ קוש.

וכך נאמר,

כי הוא בא וסיפר מה הם לומדים שמה ומה המצוות שביניהם.

אז שאלו

את הרב צמח, רבנו צמח הגאון,

האם זה נכון כל מה שהם גיבורים וכו'?

אבי אבי רכב ישראל וחרשה עמוד הימני קטיש החזק אבירה רואים לו שגיבורים חמוש ושל אופן, חדש לתורה.

אזור וגיבור בכל כלי זין להביא לגבונם לספר מלחמות אשר מפרש בסתוריה, לפעמים אחרס לערמות הגדולות ופרסם עמקי צפונים ומפרס ספרי העניינים ולדעת העמים גיבורים וקבע עיניים גבוהות מעברייהם.

מעברונם להציל אסורים ולסגרותיהם ולפחות לבבות מאטומיהם לעמוד דברים על גוליהם דבור דבור על אופניו הוא אדוננו הדר זיבנו מאור עינינו הודנו והדרנו

פריש עינו עטרת תפארתנו אלופינו מעליפנו מר

רב צמח גאון יעקב.

זה הפתיח לשאלה.

יהי רצון בפני אדון אדוני ושעושים על חיי אדוננו

ולרבמו ולעתים גזעו ולעתים שרשו להפריח פרחו להציץ לזון יעקב פניו

להפריחו להמניחו להמניחו להצליחו להצמיחו ולהביא צמחים לצמח הרבה בישראל

יהי אדוננו תפארת שבע ישראל זרע מפריע על אדם ישראל בתי ישראל ועצרת תפארת ולא לנו המפוזרים מלבד אלא לשבטים אשר מעבר נערי כוש

כי הוא מלחם אדוננו אוכלים וממה משותים

כי הם בלחם אדוננו אוכלים וממה משותים שלום רב זאת אומרת הם היו מקושרים איתו ומתכתבים איתו

וככה היו תמיד בקשר

אכן נודע לאדוננו כי מתארח אצלנו בינינו אדם אחד ושמו אלדד הדני משמד דן

וסיפר לנו שארבעה שבטים הם במקום אחד דן ונפתלי גד ואשר

שם המקום החנילה הקדומה אשר שם הזהב יש להם שופר עבדון שמו

ודנים בארבעה מתעורבדים ויושבי אוהלים ונוסעים וחונים ממקום למקום

ונלחמים הם חמשת נחי כוש ובמהלך ארצם שבעה חודשים וחמשת נחי כוש

הם סביבם מאחור משני צדדים ותמיד נלחמים על מהם בכל הארץ

ומי שהוא רך ללבב מהם

נותנים אותו לנחלת השם לתורה

ויש להם מקרא כולו

ואין קוראים במגילה ובמעשה ההסתר כי לא היו באותו הנס

ולא מגילת איכה כדי לא לשבר את מטבעם

ובכל תלמוד שלהם אין שום חכם

אלא אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה

בכל איש זרוע נותנים אותו לחלק המלחמה

ואינם זזים ממלאכתם אלו לתורה ואלו למלחמה

הם מהשבטים ארבעתם לא יוצאים מעורלים למלחמתם

אלא גיבורי דנה עם שלושה חודשים ידועים רוצים אחרי מלחמתם על סוסים

והם יורדים מעליהם בכל ימי השבוע

רק בערב שבת יורדים בכל מקום שהם וסוסיהם עומדים בכלי זניהם

ואם לא ימוהו עליהם האויבים אז שופטים בשבת את המשפט

ואם ימוהו עליהם או ים אז יוצאים בכל כלי זנם ומורגים בהם רבים לגבורי את השם עליהם

ויש שם מגבורי בני שמשון ובני גלילה

והם רצים לקראתם למלחמה

והקטן שבהם ירדוף רבים מהם

בהרמת קול,

קול אחד מהם, כי קול ענות גבורה, כי קול אריה וקרא בקול גדול לה' הישועה ועל המחש שבטי אישורים גבורתך סלע ועומדים במלחמה תשלום שלושה עודשים ואז יביא עימם כל השנה למלך עודניאל

ומחלק הכל ושווה לכל ישראל

וחלק המלך נותנו לחכמים לומדי תורה

ומי שראוי לחלק

מי שראוי לחלק קודם, נותנים לו, ואחר כך יקחו הם את חלקם

וכן גד, וכן אשר עד תשלום שלהם עשר חודש וחוזרים חלילה תבין בלשונם רק לשון הקודש ולא אחת

וזה עמדה דדנית, אפילו דיבור אחד אינו מבין מלשון כוש או ישמעאל.

אלא לשון הקודש לבד.

בלשון הקודש הוא מדבר, יש בו דברים שלא שמחנו מעולם.

כמו ליונה קורא בעברית פינטרה,

לציפור קורא ריקות,

לפלפל אומר דרמיש.

כגון אלה קטן ומפיו הרבה מהם.

כשהיינו מראים לו הדבר,

והיה אומר לנו בלשון הקודש ואנחנו כותבים אותו.

מאחר ימים חזרנו ושאלנו אותו על כל דבר,

בענקה ראשונה.

זאת אומרת, הם ניסו אותו אם הוא לא מכר את אותו גם?

יש איגנטיין בפינטרה, לפני התקופ,

אז אחרי כמה ימים שאלו אותו, הוא חזר עוף ואמר אותו דבר.

התלמוד שלהם בלשון הקודש מצוחצח

ואינו מזכיר בו שום חכם,

לא מבעלי המשנה ולא מבעלי התלמוד, אלא כך אומרים בכל הלכה,

כך למדנו מפי יהושע, מפי משה, מפי הדבורה.

הוא בא לומר לנו איסור והיתר,

וראינו שהתורה האחת היא לנו,

אלא במקצת הם מחליפים, יש חילופים קצת.

והוצלחנו לפרש לפני מחלת אדוננו, הלשון הזה,

מה שכתבנו ממקצת התלמוד שלהם,

לפי שיש בו שמיהה גדולה,

וכפי שעיין בו אדוננו ברבנו.

אז עוברים תשמע, במה שהוא אמר לנו יש את השינויים

ממה שיש אצלנו.

שלחו את זה לרבנו צבח גאון,

והוא יגיד

מה נכון.

אז מפה הם שלחו לו את כל השאלות, מי שקורא את זה, אני לא רוצה להאריך, אבל

שלחו לו פה את כל השאלות והדברים,

בכל דרכות שחיטה וכל הדברים האלה.

והם מספרים מה היה בזמן יהושע בן נון.

לדוגמה כתוב, ועוד אמר לנו,

ועוד אמר לנו, בא איש אחד מבני עמנו מיהושע,

ואמר לו, אדוני עזה הייתה לי בתוך צונים ונפלה עליה חיה רעה ומתוארו עם ידה,

ידה בשני כדיי עדים.

אז הוא שואל אותו שאלה, כל מיני שאלות.

ועוד שאלו אותנו, משוח דמו וכיסהו בעפר במקום סנע צחיח,

ואין בו עפר או מים ואין שעפר.

ושיבה אמר לנו,

דבר זה הביא ליושע בן נון,

ואמר ייקח עבדיל אשר עליו ובגד משחטהו בתוכו ויברך על שחיטת העוב, ונוצל את עבדיל ומכסה בו את הדם,

הוא מברך על כיסוי הדם, הולך לדם אשר בפתיר אל העפר ומכסף לו ברכה.

כי במקום שהוא היה, לא היה מקום של עפר.

אז הוא לוקח אותו דרך בגד, ואחר כך גם מעביר אותו למקום שיש שם עפר וכו'.

ומשבירת העצב והגרמה ובכל הטרפה אשר הוא ממהמה ככה בחיה ובגד הניכור שאינו בחיה וכו' וכו', שואל אותו דמקור.

ועוד בא אחד מני עמנו ליהושע,

ודיבר לו אדוני אני איש צייד ועצוב, וזה קיצור.

כל מה שמראים זה מיהושע בנון, מה היה בזמן יהושע בנון, שבא ולא בכל.

והם העבירו את כל הדברים האלה.

אחר כך

הוא מביא,

ועוד סיפר לנו,

שחרב בית המקדש עלו ישראל לבבל, ועמדו קסדים על בני משה, אמרו להם שירו לנו שם ציון,

עמדו בני משה וגאו בבכיין פנת הלוחו וכיפתו אצבעותם בשני

לומר האצבעות שהיינו מכים בהם בבית המקדש, איך מכה באים בארץ מאה,

ובא חנן ושם אל אהוליהם בצונם קרם וליכם לחבילה והוריד אותם שם בלילה. ועוד אמר להם

סיפרו לנו אבותינו מאבותינו מאבותינו ששמעו באותו לילה רעש גדול ובבוקר ראו חיל גדול וכוויהם פסיע להם את הנהר שגולל אבנים בחול,

במקום שלא היה נהר מעולם.

והנהר ראו גולל אבנים בחול בלי מים, רעש וקול גדול,

שאלמנה היה פוגע בהר של ברזל, היה מנפצו.

והנהר גולל ששת ימי השבוע אבנים בחול בלי שום טיפת מים ובשבת הוא נח.

מה, מה אתה שואל?

נהר בלי מים.

מה, נהר בלי מים.

מה, מה שמניע את המים מניע את החול ואת האבנים, מה הבעיה?

ובשעת שערים יום השישי בין השבשות

תרד עליו ענן ואין אדם יכול להיגש אליו עד אל מוצאי שבת.

והוא ששמו סמבטיון.

ואלו קוראים אותו סמבטיון.

יש שם קוראים אותו סבטיון, שיש שם סבת, שבת.

יש שם קוראים אותו סמבטיון.

יש אומרים שאצל הסינים יש נהר ששמו קרוב מאוד לשם הזה, יש ספר, תראו לי.

שם כתוב שהסינים יש להם את המקום הזה, וחבר'ה, לא נותנים לאף אחד לא לטוס ולא לעבור ולא,

וחוקרים רוצים לעבור ולא נותנים להם.

מה?

לא מובן, הם אומרים שיש שם שבטים עתיקים.

כאילו הם לא רוצים,

הם לא רוצים שיתערבו כאילו עם התרבות החדשה.

יש ספר כזה.

יש מקומות באותו נהר שאין להם רוחב כשישים ארבעה,

והם עומדים מצד הנהר משם, ואנו מכאן, ומספרים אלו עמנו.

זאת אומרת, יש בנהר הזה,

שרוחבו בדרך כלל מאה ארבעה, שזה מאה מטר וערב, יש שם שישים ארבעה, שזה בערך שלושים מטר.

אז במקומות שהוא צר, עומדים ארבעת השבטים

מול בני משה,

ומדברים בינם לבין עצמם.

והם אסורים, מפני שהנער מקיף עליהם,

ולא אנו

יכולים לכנס אצלם,

ולא הם

יכולים לצאת משם,

ואין שם שום בהמה טמאה וכו'.

ושואלים אלו את אלו וסיפרו להם בחורבן הבית,

ולא היו יודעים בני דן מאומה.

אבל נפתלי גד, ואשר לאחר חורבן הבית השני, באו לדן,

מפני שמתחילה היו יושבים עם בני ישראל, ומחריהם הם תוצאתים עמהם.

ואמרו להם, אתם בני השפחות.

אז פחדו שלא תיפול מלחמה ביניהם, ונשאו וערכו, עד שהגיעו לדן ונעשו לארבעה שבטים במקום אחד.

אז אמרנו שדן עזב בזמן ירבעם,

והם אחרי מוצר חירי,

שלושת השבטים.

והרי התשובה שהשיב מר צמח,

גאון יעקב,

בדברי אנשי אל-קורבן ששאלו על יושבי אלדד אדוני,

בשינוי תלמודיו ודברי הדין ששאלו שם.

אז הוא אומר ככה,

ברוך אתה אל אלוהינו מאוחר הממשכון אלוהינו. אמן.

בעסק רבי אלדד אדוני ששילחתם לפניי ואשר שמעתם ממנו,

סיפרו לנו חכמים

ששמעו מן רבנה יצחק

וכן מר ורבנה שמחה,

שראו את רבי אלדד אדוני

ותמאו מדבריו.

אז יש לו חידים, הוא בעצמו,

ואז כן מכאלה שפגשו אותו,

את רבי אלדד אדוני

ותמאו מדבריו,

שהיו במקצתם נראים כדברי החכמים שלנו.

אבל מקצתם היו מופלגים מדברינו.

בתהום זה ראינו מקראות שיש בהן סיוח.

לפי קשעלה סנחרי והגלה שבט זבולון

בשנה השמינית לאחז המלך

ומן יסוד המקדש עד שמונה לאחז,

קרוב לרסד שנה,

וכיוון שראו בני דן שהיו גיבורי חיד,

כשהתחיל מלך אשור לשלוט בישראל, יצאו מארץ ישראל לכוש

וחנו שם, נהיות שם ארץ גנות ופרדסים, שדות וחרנים,

ארץ מחבת ידיהם ולאה כל תום,

ונתנו ליבם לעבוד את השם ויראיו ולעשות כל מצוותיו מאהבה,

והועיל להם

כי נחצרו משני כתרים,

כתר תורה וכתר מלכות,

כמאמר רבי אלדד אדוני זה.

דרך אגב, שבעים משפחות גם כן

מיושבי ירושלים

לפני חורבן בית ראשון

התגלו למדינת תימן,

וכל התימנים של היום

זה מהשבעים המשפחות הירושלמיות

שעזבו לפני חורבן בית ראשון והגיעו לתימן.

ועזרא הסופר קרא להם לעלות

לבנות את הבית

והם לא הסכימו, ואז הוא קילל אותם.

כמובן המשיח עוד חברן בית שני,

הם אמרו אין טעם שנעלה.

ושנו ריבותינו,

עשר גלויות גלו ישראל,

ארבעה על ידי סנחרין וארבעה על ידי נבוכדנצר ואחת על ידי אספסיאנוס ואחת על ידי אדריאנוס.

באה על מלאכת שלמה

בהקדמה שלו לספרו על המשנה, פירוש המשנה.

אמר שהתימנים נצללו בחניות

ויש אומרים במסורת

שהוא קילל את התימנים שהם יהיו כולם ראש

אז שכל החדרות לא מסתדרים אחר למה שהם יהיו.

ולא הוזכר שבט דן מכל הגלויות

כפי שמעצמו יצא והלך לכוש

קודם החורבן 135 שנים

נראה לי שגם בדבר זה

שלא נשא דן עד הגלות השלישית

שמא לא נשא דן עד הגלות השלישית

ואמר אל מי ירדב את דני שדלים בארבע מיתות בדין סכנה שרפה הרג וחינק

בחכמים דרשו ואמרו כל מידה אמורה בתורה סתם עיני לחנק

וכי בני משה אצלם בנהר סמבטיון מקיף להם אמת אמר

רבינו צומח פוסק אמת אמר שכך אומרים רבותינו במדרש שגלה נבוכדנצר לוויים בני משה שישים ריבו

וכיוון שהגיעו נהרות בביא אליהם וכי נוריהם הראה להם כמאמר רבי אלדד דני

וקודם ביאת אבותינו לארץ כנען הם נתעסקו במלחמות

ושכחו המשנה שלקחו מפני משה

ואפילו יהושע עליו השלום עברו עליו שנולדו לו ספקות אחר מכבי דת משה

ובכל השבטים שהיו בכל הארץ

הם שבטי יהודה ובנימין החזיקו בתורה כולה

זאת אומרת מה שאנחנו רואים שינויים

בין אלה שהם עשרת השבטים לבין מה שיש בידינו תורה

זה בגלל שנשתכח אצלם חלק מן הדברים

שהרי אפילו בזמן יהושע ובנימין השתכחו הלכות עד שבעל תניאל במפנז מחזירה

אבל יהודה ובנימין שנשארו אחרונים

ולא גלו אלא עשרת השבטים

הם החזיקו את התורה כולה מה שאנחנו מחזיקים היום בידינו

ואל תתמאו על השינוי והחילוף אשר שמעתם לפי

רבי אלדד הדני

שהרי חכמי בבל וחכמי ארץ ישראל

שונים משנה אחת בתיקון רב

ואין פוחדין ואין מוסיפין

ולפעמים בתלמודים הללו אומרים טעם אחד והללו אומרים טעם אחר

כמו שני החכמים היושבים לעמים במקרא ובמשנה זה נראה לי טעם אחר

ואפילו במקראות שהם כתובים וקבועים יש שינוי בהם בין בבל לארץ ישראל בחסרות יתרות

ופתוחות וסתומות ובפסקי הטעמים ובבסורת

וחידוך הפסוקים וכן בכל שכן המשנה

הוא דבר מסותם עמוק עמוק מייחיננו

ויש לומר שאיננו כלל רחוק שאלדד זה שגג והחליף לרוב צער וצערותיו שערו עליו

בתורך הדרך המענה גוף האדם

הוא יקבל בדרך הטולטולים שהוא עבר עד שהוגיע למחוז היהודים

אפשר שהוא בעצמו שכח ושגג

לא שהוא העביר במאה אחוז עם זיכרון מלא את כל מה שהיה יודע מקודם

אבל המשנה תורה, המשנה תורה אחת היא, עליה אין להסית וממנה אין לגרוע

ואין אתה מוצא חילוף

לא חילוף בדבר גדול ולא חילוף בדבר קטן

אלא בתלמוד שאנשי בבל גורסים אותו בלשון ערמית

ובני ארץ ישראל לשונם לשון תרגום

ואף החכמים שגלו לכוש

פטרו התלמוד בלשון הקודש שהם מכירים אותו

וזה שאין בו שום חכם

לא מופיע שום שם של חכם

וכי שכל המשנה שהם ישראלית עושים במקדש

סתם היה

ולא היה בה שום חכם לפרש

וזה לא בטעות במשנה כמו שהיא

כמו שנמסרה תורח הרדור ממשה ליהושע ויהושע והלאה

ולא היה בה שום חכם

בתורה אחת היא בין במשנה ובין בתלמוד וממעיין אחד הכל שוטים

ואין נכון לפרש כל דבר

שנאמר כבוד אלוהים הסתר דבר

ושאומר אלדד שהם מתפללים על חכמי בבל בראשונה ואחר כך על כל הגלות, יפה הם עושים

לפני שעיקר החכמים מנביאים לבבל גלות

והם יסדו את התורה וקבעו ישיבה בנהר פרק

מימי אהו יכין מלך יהודה ועד היום הזה הם היו שלשלת החוכמה והנבואה

ומהם תורה לכל העם יוצאת

וכבר הודיענו לכם שממעיין אחד הכל שוטים

ויתחזקו במה שהחכמים דורשים לכם ובתלמוד שילמדו לכם

ואל תטעו ימין ושמאל מאחרי כל דבריהם

שכן כתוב על פי התורה אשר יארוכה ועל המשפט אשר יאמרו לכם תעשו

אז זאת אומרת אין למטות מהתורה המצורה בידכם

למה שמסר רבי אלדד את דני

תרמו דברי אלדד את דני מעניין עשרת השבצים ובני משה עליהם השלום

עם תשובה את רב צמח גאון

כי רבי אלדד בן מחלי משבט דן היה בזמן הגאונים בערך בשנת 4000 תרם

דהיינו 640

ונזכר בשלשלת הקבלה

יש אזכור שלו של רבי אלדד את דני בשלשלת הקבלה

ובעיבר עזרא בשמות ב׳ כ׳ ב׳

ובכתב של רב חסדאי למלך הכוזר

מילקותיו נזכרו במורדכי בראש חולין

ובר״ן פרק ג׳ דחולין

סימן תשע״ב

ובהגאות מימוניות פרק ב׳ ברכות שחיטה ס׳ ב׳

וגם התוספות והראש והר״ד ר׳ חולין הזכירו על ח׳ת ארץ ישראל

והם מילקות אלדד את דני

אלדד את דני היה משבט דן

אשר על פי סיבה בא לבבל ושם חניו ובו הוא מודיע מקום חנות עזרת השבטים אמוני משה ולהר סמבטיון

כל בעיה סימנה ונדפס בשעבר בחוץ המדינה יותר מ-300 שנה

וגם בקהל קדוש של פיורדה

קריה נאמנה

ולאפס מציאותו נדפס בניוארנו

עיר ההוללה בשנת התקפח ליצירה

ועתה

התפסתי בני חייבת

אל חי

וקנא תימני עתה

אל עזר בן לאדוני אבי מורי, הארום, סעדיה, חיראגי, אל גואן

אה

תערבו

השם בשביל רחייהו

אז הוא אומר

פה קלקותא

בשנת התרייז לה יצירה

וזה ראיתי כתוב בפתיחת הסבב בשני דפים רק והשאר איננו לכן כתבתי גם אותם שני דפים דפים ג'

וחבל על דאבדי

הוא מתחיל כך, השתבח שמו של מלך המלכים הקדוש ברוך הוא שפחד בישראל מכל העמוד ונתן לנו תורה ומצוות

והבדילה למשימים לשונות, וצווה לתת לנו שש מאות ושלוש עשרה מצוות

לעשותם כמקום ובסוף זמניו, בזמן שהיו עושים מצוות של המקום

לא שלטה בהם אומה ולשון

עד שעמד בהם לרועם בן לבד ועשה שני עגלים של זהב וחתם אחת לישראל

ונחלקה מלכות בית דוד, מעשה כנסת ישראל ואחוריהם

קומו ומלחמם בין שלום ובין ירושלים, אמרו לו זקני ישראל

למה אנחנו נלחמים עם אחינו ועם בן אדוננו, דוד המלך עליו השלום

אז אמרו לו יועצה ואין לך בכל שבט ישראל גיבורי החיים ואנשי מלחמה יותר משבט דן

הלך ואמר להם קומו לנלחמה עם בני יהודה, אמרו לו בחייו דן אבינו

אין אנו עושים מלחמה עם אחינו ועם אדוננו ואין שפחדם ארצה

ויד נתנו בגדע נחרות ועל המחים והקשתות הם עשו את עצמם להלחם בן ארבעם

מכליסים לאכול שבט דן לוסו בני דן צומא וצומא וצומא ואומר מצלימה וכתוב מסימן ט'.

מה עוד פרק המתחיל כך

ושם המלך הגדול בקרצפי לתולא ומלכות עדיאל בן מיכאל

משבט אשר ודן בארבעה מיטות בית דין זקלה

כי יצעק הצועה עם כל השופריו ועוד מבני משה החולים מעל הסבתיון והדמי כולנו סבטינו

כמו שכתוב שם במקומו

חבל על דמנים וחלילה מוציאו משהו וספר יסודי העיקרי בשלוש שעותיהם

זה כבר לא שייך

זהו עד פה

זה בעניין עשרת השבטים שאין לכם סתם מושגים

על מה שקורה עם אחינו בני ישראל שכתוב שהם הם הראשונים לגאל

אז גאון דבינו אומר שהראשונים לגיון זה עשרת השבטים

ובאו העובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים

זה מדובר על עשרת השבטים שהם יעלו בראשונה

זה אומר איך תניח תכונו מישהו? לא, אנחנו יהודה ובנימין

כבוד הרב כתוב בתפילה

הר עש ציון ישפוט את הר עשיו וזה?

ועלו משהם בהר ציון ישפוט את הר עשיו

וגם עשו את השבטים שעולים לשונה

איזה ספר?

מה? איזה ספר?

מה זה? ספר הרבי טריטין

הספר הזה נקרא מעשי הגדולים

אבל מבחינת דיוק אנחנו יותר מדויקים מהם?

כן, בגלל שיהודה ובנימין לא גלו,

נשארו במקומם הרבה זמן והתורה נשארה בידם וגם הם המשיכו הלאה

מייט ראשון, מייט שני וכוליין

מה שהם לא היו שם

אז ממילא

התורה המשיכה ואחרי זה גלו לבבל

מאז היה תלמוד בבלי

בינתיים בארץ ישראל זה ערך 600 שנה בארץ

אחר כך בישראל היה תלמוד ירושלמי רבי יוחנן כתבו

וזה נערך 200 שנה

והם דומים מאוד,

הבבלים וירושלמי הם שינויים קמים

והם שנשארו שם נשארו להם רק המקורות של משה ויהושע ותולו, אין להם אחרי זה

כשהם הם קיבלו את המשנה כמו שקיבלו בזמן בלי שמות של חכמים

אבל יש גם סיפורים שהצליחו לחדור, איזה משהו שקראתי כאן

שהצליחה להיכנס אצלם

יש איזה משהו שהיה איזה תמיד

סיפורים אצלנו, אצלנו אומרים בחג השבועות

יש נוסח, יש סיפור שלם שם, שהחד שבא היה זרה ליהודים

חלכו לשם את השליח, הוא היה צריך לגרש משתות בגלל השבועי החיים, נכון, תחזור אותו דבר לשליח משמה, נכון, זה הסיפור, זה הסיפור,

יש את הסיפור הזה ויש עוד איזה מכתבים שאפילו התימנים היו שולחים לעזב את השבטים

מתכתבים אותם

גם זה ראיתי, נדמה לי שיש מקום ספציפי

לא מקום, אותו דבר ש...

היו שולחים גם יונות,

יונות דואר ומעבירים מכתבים ביניהם, הייתה התכתבות כל הזמן עם מסיית השבטים על ידי יונות דואר

עשרות שנים,

היה לפי חומר מרוקאי בנושא,

הם היום לא מתכתבים,

שופט השמי, שופט השמי, שופט השם, שופט השם.

היום לא יודעים כל כך ברור איפה הם נמצאים, זאת אומרת משערים פה, משערים שם, זה.

אבל אף אחד לא הצליח לחדור לשם.

והגמרא אומרת שמי שרוצה הוכחה

לבריאת שמיים וארץ זה נער סמבטיון שהוא שופט בשבת.

אחת מהראיות של תורה מן השמיים, שהעולם נברא בזה, זה נער סמבטיון,

שבשבת הוא שופט.

הוא מעיף אבנים, מעיף חול מזה,

פופם, פופם, פופם, אי אפשר לעבוד בשום אופן.

יעשבת, זוג פה.

איך לא ראו את זה עם הלוויינים?

הלוויינים לא מקיפים את הכול.

כל פעם מגלים עוד אזורים כאלה שחשבו שראו אותם ולא ראו, כל פעם מגלים עוד בעלי חיים שלא הכירו, כל פעם מגלים עוד דגים שלא חלמו,

ומשערים שיש עוד מיליון סוגים שלא נמצאו.

כדור הארץ זה רק קטן,

אבל להיכנס לכל נקודה ונקודה, נקודה,

זה סיפור. חוץ מזה, השטח שהם נמצאים הוא לא כזה גדול.

לא, זה 400-400, לא?

בשביל להגיע, להגיע לזה יותר קטן,

אה, והם יודעים מה קורה איתנו פה?

לא.

אין להם סוג של רוח הקודש או דברים כאלה? אם יש להם אז כן, אבל הם נגמור לו.

זו השאלה, אם אתה לא רוצה שידור,

לא?

כי אם הם הורגים אחד על אלף,

מה? אם הם הורגים אחד על אלף, והם יודעים מה קורה איתנו.

הוא בהחלט יאל של די.

צריך לשלח להם יונה.

לאן תשלח?

לאן? כן, לאן. היא צריכה להיות לבד, לא בעיה.

עם שבעים ושתי נופיות תקרות עליה, היא תדע. לא, הרוב מה שהסינים שם יודעים שלא רוצים לעבור שם. יש לי עצה בשבילך, הוא שוחק, הוא תענה על מים טעניות ותבקש בסוף.

איך שאתה תגיע אליהם.

נפלאה.

זהו, עכשיו מגיע לכם שוב.

יש מחלף?

יש מחלף?

אני רוצה לתפוס את הפיתול הרעיון.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת,

איפה אתה בא עם פורים? איפה הייתם?

מדברים איתך אתה לא בעולם הזה, אה? למה לא? אתה יודע, אתה יודעת לי?

מה זה מה? אולי תלכה.

טוב, לא יכולתי, מה זה אומר,

חכה. אה?

ראית לי מספיק, מה? אני מתקשר לך. ראית אותך. מה אתה רוצה ממני? עזוב אותי.

אני לא אומר לך, נו, מה אתה? אשתי שומרת דבר. אני רוצה שאני אשלח לו הודעה.

כאילו הודעה אני...

אני ניתקתי את הרמקולים, איך שומעים?

את מה שומעים?

איזה רמקולים ניתקת?

זה?

ואת זה.

דומה לא שומעת?

אם אני ניתקת תביא לראות.

זה מניגה.

לא היית צריך לנתק את הכול, תביאו.

רק את זה היית צריך לנתק, רק את זה.

אני רוצה שיש מורכבו.

מה, או שמוכנים, מדברים. זה כל הקטע.

בדוק, בדוק, בדוק.

אז למה אתה שומע את הווידאו?

אני לא אומר את זה לכיוון עכשיו.

הרב איתנו שבת נורא? כן. ראיתו לה' קיצור.

אבל תביא אנשים, הם לא אומרים לך לבטל את זה גם.

יום שבת ברוך הוא אמר את זה עשרים גדולים.

למה הרב? הרב לא היה שבוע שם, אמר הרב.

לא.

ובאו, באופן רגע עם כמה עשרים בשיעור,

ואחר כך בקידוש הרב בא כל החדר מלא.

טוב, להתחילה זה לא עוכמה.

ו...

ו... שמע, לרב עוזרי עשרים, שמע. מה?

לרב עוזרי ארבע וחצי יפה, היה עשרים.

בדרך כלל זה מאבד דור העשרים.

תמיד זה היה לאבד דור. תמיד הרב עוזרי?

לאבד דור. בפעם זה לשונים היינו חמישים.

לא, היינו קצת יושבים. יחד עם הרב.

עשרים היה.

אנחנו עכשיו נחליף מהלך

תודה רבה.

איפה רבי יוחנן הירק יברך?

רבי יוחנן הירק יברך?

יש תירוצים לחידות של רבי מאתמול.

יש תחידה,

אם אתה שוחט את דבריו מאה אחוז בסדר,

שהיא לא שרפה ולא נמלה, למה הסוף ביכולת? נכון?

הרב אחרי תארח לי את תחידי הסוכייה הזו שלו.

התירוץ הוא שיש הוכחה שהפישו אותה נחש.

אז אתה לא יודע איפה לחפש את הארץ,

איך היא אסורה?

תראוי בריאות.

כן.

הוא אמר משהו מעניין, נכון? ולגבי הכיבוד אברהם... לא, מה עם השחיטה ברגל?

נו, זה זה. אה, זה הוא לא כן, הוא לא הסביר.

ואיך יכול להיות שיש בן להורים צדיקים, הוא צדיק,

הוא פטור מכיבוד אברהם?

באמת?

זו הייתה הקושייה.

אתה יכול להבין.

התירוץ שלו היה שאבא שלו יהודי,

היה עם גויה,

הילד נולד. לא נולד, היא התעברה ואז היא עשתה גיור.

לא, לא, לא.

הילד נולד,

אחרי זה היא עשתה גיור,

ואחרי זה הוא התגייר.

אז הם לא קשורים אליו, ולאחר כבוד אברהם.

כי אם היא התעברה,

אם היא התגיירה כשהיא מעוברת,

אז הוא חייב לכבד אותה.

לא?

כן. מה עם יש מתגיירת?

והוא מתגייר, אז נגמר סיפור הלב.

הוא יכול להתחתן איתה. לא.

אם היא מאומרת והתעוררת והיא מתגיירת,

הוא חייב לכבודה ואסור להתחתן איתה.

זה יהודי, זה יוצא מן הטהור טהור.

אבל פה מדובר שהיא יולידה אותו גוי והיא התגיירה אחר כך.

אז הוא לא חייב לכבוד אביו,

כי הוא מעולם לא, הוא לא נחשב אביו.

כן?

והוא לא חייב לכבוד אביו בגלל שהוא בריאה חדשה.

זה ממילא.

זה היה תירוץ, שהורים יהודים, זה כאילו היה... כן.

אז אתה ציווח את זה לבחן. הוא אמר משהו מעניין אתמול, הוא אמר שאתה יכול לשחוט פרה ברגל,

יש לי סיטואציה שאתה שחוט אותו ברגל ואתה יכול לחטוא אותו ברגל.

תהנה איך יכול להיות שחוט ברגל?

שופטים אותו.

כן.

אני יודע שאם שחטו פרה ויש לה עובר בפנים, אני נכון שאתה יכול לחטוא את העובר איזה דבר משנה. כן.

אולי זה עוד כמה שאתה יכול לחטוא את זה שאתה רוצה.

לא.

לא.

שופטים אותו עם הרגל.

הרב ינימובר,

אני אדם בעזרה בסיכון,

לא יודע.

לא. זה אף אחד. תגידי.

אדם בעזרה בסיכוונית, אני אדם בעזרה בסיכוונית, אני אדם בעזרה בסיכוונית. זה לא נכון. כל העולם כולו עליון וירידות קשות.

אדם בעזרה בסיכוונית, נכון.

כל העולם כולו.

אדם בעזרה בסיכוונית,

נכון.

אדם בעזרה בסיכוונית,

נכון.

אדם בעזרה בסיכוונית, נכון.

אדם בעזרה בסיכוונית, נכון.

אדם בעזרה בסיכוונית, נכון.

אדם בעזרה בסיכוונית, נכון.

אדם בעזרה בסיכוונית, נכון.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת,

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת,

חברי הכנסת,

חבר הכנסת

‫‫‫‫‫‫‫‫‫

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, נכבדה, נכבדה, נכבדה, נכבדה, נכבדה, נכבדה, נכבדה,

נכבדה, נכבדה,

נכבדה

נכבדה,

נכבדה

נכבדה

נכבדה

נכבדה

יהודי בנימין נלחמים פה בלחמת חור עם כל הגויים מצווים בזמן, הם יגאלו אחרונים

עשרת השופטים הראשונים

איזה מתחכמר זה פה

היית רוצה להגריב עשרת השופטים? לא. אתה נמצא פה, מה אתה רוצה?

זה היה הרעיון כזה, אה, זה היה הרעיון כזה

אין להם 40 יום, אין להם תעני דיבור

על הרב יוסף ערכי הכהן

אה, זה היה הרעיון כזה,

פרק ראשון בשער אהבת השם

עניין אהבה באלוקים

אהבת האלוקים אוכלו בנפש

ולטוטה בעצמה אל הבורא כדי שתדבק באורו העליון

מה זה כלות הנפש, תאווה וחשק הנפש כמו קלטה נפשי לאלוקים מאבחיים

ולטוטה בעצמה וכמו שאמרו חכמים צריכים לראות ולכה טובה מרדות אחת בריבו של אדם

כדי שתדבק

באורו העליון

דהיינו שהאדם ירצה להיות מרכבה אל השכינה

כמו האבות הקדושים

אז אהבה, אהבת הבורא

זאת אהבה וחשק של הנפש

כמו נחשפה וגם קלטה

ומדוטה בעצמה אל הבורא

עד שאדם לא צריך אפילו לפעול ולהתאמץ.

הנטייה כבר תהיה טבעית,

אחרי שהוא גמר תשע שערים,

כבר הנטייה שלו תהיה טבעית

אל השם כדי שתידבק באור העליון.

דהיינו שלא יהיה חוצץ בינו לבין השם הזרע.

הוא שהנפש עצם פשוט מוכנית.

נוטה אלא דומה לה מהאישים הרוחניים

ומתרחקת בטבעה מאשר וכנגדה מן הגופות העבות.

כדי לקרב את הדבר ולהבין

מהיכן יצאת האדם שהולך אחרי התאוות הגופניות וחוטא,

הלוא הגוף של האדם בין שמעו כאבן דומם.

וכי הנשמה יש לה תאוות גופניות?

אלא בא להסביר פה שהנפש היא עצם פשוט רוחנית.

אין לה שום תאוות בהימיות.

קודם בואה לעולם הזה וגם מחר היא פרדה מהגוף.

והיא דומה לאישים הרוחניים, דהיינו למלאכים.

זאת אומרת, עצם הנפש

הוא פשוט. מה זה פשוט? לא מורכב.

רוחנית כמו המלאכים.

והיא מתרחקת בטבעה.

אין לה שום שייכות ושום חיבור

למה שנגדה מן הגוף העבה.

וכאשר קשרה בורדת ברח בגוף הזה הער,

אבל הקדוש ברוך הוא רצה לחבר דווקא את הנפש הזאת עם הגוף,

עם העפר,

והקדוש ברוך הוא קושר אותם יחדיו

בקשר רוחנית כמובן.

עוד שלוש קטוס

היום זה שושן טבורים.

אשר רצה לנסותה בו בהגתה אותו,

זאת אומרת, הוא חיבר את הנפש הזאת, את הנשמה, שהיא תהיה מחברת עם הגוף כדי לנסות אותה בו,

שהיא תנהיג את הגוף הזה,

העיר אותה לחוס עליו ולמשוך התועלות אליו

בעבור השיתוף והחברה שנטבעה ביניהם מתחילת הגידול.

דהיינו, שהיא תשגיח עליו

להצילו מן הנזק ועל התועלת בצרכים

ולמשוך אליו את התועלת.

בעבור השיתוף והחברה,

דהיינו, בקניינים החיצוניים,

בהתחברות שלהם בצוותיו.

וכל זה היא צריכה לעשות מתחילת הגידול.

אי אפשר שבתחילת הגידול,

שהנפש תתנתק ותעזוב את הגוף.

אי אפשר שתכף תחילת הגידול יעזוב את הגוף ונוטה לאור

העליון בטרם גדל ונשלם שכלו.

אז לכן עדיין יש ביניהם שיתוף בחברה

מתחילת הגידול.

וכאשר תרגיש הנפש במה שיש בו תועלת לגופה,

בתקנה לגבייתה,

תטעה במחשבתה אליו ותחשוף לו,

כדי לבקש המנוחה ממדבק גופו ופגעיו,

לכסוף האדם לרופא בקית כשהוא חולה,

יזמן לו מי שישמשם ויחשוב על הדוטו.

וואלה, רב, יש לו צורה ככה פתח וחסר לגבייתה.

וכאשר מרגישה הנפש מה שיש לו תועלת לגוף,

בתקנה לגבייה,

אז היא נוטה במחשבה אל הדבר שנצטרך לטובת הגוף,

והיא כוספת אליו כדי לבקש את המנוחה לגוף

מהמדבין והפגעים.

כמו אדם שכוסף ורופא בקי בשעה שהוא חולה,

שישמש אותו ויחשוב על אודותיו.

וכשתרגיש הנפש בעניין,

שיוסיף לה אור בעצמה וכוח ונפשה

שתיפה במזימתה אליו ותדבק בו במחשבתה ותעבירה וברעיוניה ומתאווה אליו וכוספת לו וזאת תכלית ההערה.

עכשיו, מה קורה כשהנפש לא צריכה כבר לדאוג לגוף אלא לעצמה?

היא מרגישה משהו שהיא מוסיף לה אור בעצמה

ולהשיג את הדברים האלה ולהשיג את הדברים האלה ולהשיג את הדברים האלה. דהיינו, דעות אמיתיות שבאות מהארת השכל

בעל מעשים שהיא צריכה לשלם אותה,

אז אותו זמן היא תכתב במזימתה אליו, תעשה כל תחבולה בשביל להגיע

ולהשיג את הדברים.

בכוח נפשה זה דבר שנותן את האומץ להוציא לפועל.

תטעה במזימתה.

דהיינו, חמש פעולות יש פה נגד הדעות, הפעולות שזכרנו שהדעות נחלקות לשלושה,

והן החוכמה הטבעית, הלימודית והאלוהית.

והפעולות נחלקות גם לשתיים, בין אדם למקום, בין אדם לחברו.

אז זוהי תכלית האהבה הזכה.

וכיוון שאתה אמר כן

והיו קרועי הגוף רבים, אי אפשר לקרוא לזה אהבה, זה גם אגו.

אם הנפש משתוקקת

ממה שהוא אומר לאור בעצמה וכוח בנפשה, זה לאהבה. בעצמה, אי אפשר לקרוא לזה אהבה. אבל לא, זה אהבה, אתה אוהב את הקדוש ברוך הוא, אתה מדבר איתך. לא, הוא לא קורא לזה אהבה, אתה קורא לזה אור.

ברור שזה לא קדוש ברוך הוא.

אבל הוא אומר, כמו שהגוף,

כשהוא חולה, הוא רוצה רופא,

אנחנו קוראים לזה אגו,

זה כלי.

אז אם הנפש רוצה להידבק כדי לקבל מילוי, אז זה לא אהבה.

אהבה זה נתינה.

זה הסיפורים שאתה למדת בהרצאות של דרשנים.

כלומר, עכשיו, אתה רואה שיש פה כוס.

עכשיו ממלאים את הכוס.

היא מתגאה הכוס?

היא אבץ, אין בו שום, אין לו אופי.

שואל, השם, מתגאה הכוס? לא.

מה התפקיד של הכוס?

להתמלך.

הנשמה צריכה להתמלא מאורו יתברק. כן.

אז לכן היא כוספת להתמלך.

אם היא מתמלאת, יש לה במה להתגאות?

לא.

זה יעודה.

כן. אם היא תהיה חסרה אפילו גרם,

אז היא חסרה בכלל.

היא ממלאה

עושה עשתה מה שצריך.

אז מי מתגאה פה? במה יש לה להתגאות?

מי מתגאה?

הגוף השרוח.

הוא מתגאה.

אני לא שאלתי על גאווה.

גאווה זה גאווה.

לא, הרצון מקבל.

הרצון לקבל זה מצוין.

הרצון לקבל זה מצוין. זה התפקיד של הכול. להתמלך. אהבה הוא לא קשור לרצון לקבל. אתה טומח?

איך קבעת את זה?

אהבה זה רצון לתת.

זה מה שלמדו אותך את השני.

זה בין בני אדם.

אולי אנחנו מדברים עכשיו.

שאדם, תכלית אהבה הזכה

זה להיות דבוך

בקדוש ברוך הוא.

זה נקרא לקבל.

זאת אומרת, כשאתה אוהב משהו,

אתה רוצה להיות ממחיצתו, אתה רוצה להיות קרוב אליו,

אתה לא רוצה לגרום לו נזק, אתה לא רוצה לפגוע בו, אתה לא רוצה... הרבה דברים.

כשאני רוצה להגיע לשורש שלי, אל המתים הגדול שלי,

ולעשות כל רצונו,

ושלא יהיה חציצה ביני לבינו,

כי לא היה עושה דבר שמכעיס אותו.

ואני רוצה למלא את כל מה שהוא רוצה להשפיע עליו וכולי,

זה כיסופים לאהבה.

נחזור. כן, זה ברור. יופי, זה מה שכתוב.

כשתרגיש הנפש בעניין שיוסיף לך כל מה שאפשר להוסיף לך.

אבל היא לא צריכה להסתכל על זה ככה, היא צריכה להתגדל שהיא נותנת, לא שהיא מקבלת, לא שהיא עושה את זה. זה לעזוב את המילים, היא צריכה להתמלא המליאה.

אז אומר,

שתרגיש הנפש בעניין שיוסיף לה אור בעצמה,

לכוח ונפשה. זו לא המטרה, זו המציאות.

זה כוס, היא צריכה להתמלא.

ניתן במזימתה אליו, תעשה כל תחבולה בשביל להגיע לזה.

ותדבק בו במחשבתה, זאת אומרת, לא פוסקת מה התכלית שלה.

ותעבירהו וברעיוניו,

ברעיוניו, ותתאווה אליו,

וכוספת אליו. זאת אומרת, היא לא מתיקה את עצמה לרגע מהאפשרויות,

מההזדמנויות,

כדי להגיע אל החיבור והדבקות השלמה, וזאת תכלית ההרזקה.

עזוב את הגוף, אנחנו עכשיו למנה את הדבר הזה.

וכיוון שהדבר כן,

והיו קרועי הגוף רבים,

בצלחיו אל מה שימלא מחסורו מתמידים

עם השעות והעיתים,

ולא הייתה נפש שיכולה לעמוד מעניין לו בכל זה,

מפני שאין לה השקט ולא מנוחה מבלי מרגוע מתווה גופה,

נפרדה נפש וענייני גופה מאוהביה הראויים לו המתייחדים בעצמה אשר בהם הצלחת אבן ומרבי מרגועה.

עכשיו, מה קרה?

אמרנו שכל זמן שהנפש נמצאת עם הגוף,

אז היא צריכה לדאוג לו לגוף,

שיהיה לו תועלת ויהיה לו מנוחה ויהיה לו שקט ולא יהיה לו כאבים ולא יהיה לו סבב ולא יהיה לו כלום.

לדאוג למחסורות.

מצד שני, יש את התפקיד שלה לעצמה.

מה זה תפקיד לעצמה? מה שדיברנו עכשיו.

עכשיו, אבל בכל אופן, כשהם מחוברים יחדיו, מה קורה?

מכיוון שהדבר כן,

והיו קרועי הגוף רבים.

זאת אומרת, הגוף צריך שימושים רבים.

הוא רוצה שיעבדו אותו הרבה.

וקוראים לו כל מיני חוליים.

הוא צריך הצרה מנזק.

וזה נמצא אצלו

שמלאו את מחסורו.

וזה מתמיד

עם שעות ועיתים.

פעם הוא צריך לאכול, פעם צריך לישון, פעם צריך לעבוד, פעם צריך לעבוד, פעם צריך לעבוד, פעם צריך לעבוד, פעם צריך לעבוד, פעם צריך לעבוד, פעם צריך לעבוד, פעם צריך לעבוד, פעם צריך לעבוד, פעם צריך לעבוד, פעם צריך לעבוד, פעם צריך לעבוד, פעם צריך לנשנש, פעם ככה, פעם ככה, פעם ככה, פעם ככה, לא נותן מנוחה.

והיות וקרועי הגוף רבים,

המקריים והקרועים אליו שבאים אליו, ומשהו קורע אותם אל עצמו,

והצרכים שלו כל הזמן מלא מחסורו,

והם מתמידים כל הזמן בשעות ועתים,

ולא הייתה נפש שיכולה לעמוד מעיין כל זה.

הנפש עכשיו לא יכולה לחדור ולעיין, כל הזמן היא צריכה לעיין.

ולבדוק מה הוא רוצה עכשיו, מה עכשיו, מה עכשיו, כל פעם הוא מקבל את הטלפון.

תביא לי את זה, תקנה לי את זה, תקנה לי את זה שם,

בוא נלך לשם, בוא נעזור לי פה, בוא נגיד לי את זה, בוא נדבר על זה,

שלך לא יסתמס, אז זה ככה, כל רגע מטריף הגוף את הנפש

בכל מיני שליחויות ועניינים.

מפני שאין השקט ולא מנוחה,

ממליאים על כוח מתווה גופה.

הוא לא נרגע, כל הזמן יש לו בעיות.

מה קרה?

מטרדה הנפש בענייני גופה היא עצמה,

אבל היא רוצה למלא את עצמה מאורו יתברך ולחשוף אליו ולהעביר זרחת הנאיית, כל הדברים וכו' וכו'.

זה לא מסתדר זה עם זה ביחד.

והיא רוצה מאוהביה הראויים לה,

המתייחדים בעצמה, אשר בהם הצלחתה בנבי מרגועה.

הנפש רוצה להגיע למנוחה בשלווה שלה גם.

היא כל הזמן טרודה מהבלבולים של הגוף.

וכאשר ייבקע לה אור השכל,

ויגלה לגלות מה שנתתה אליו באהבתה,

ונמשכה עדיו ברעיוניה,

עם התעלמותה מאשר בו הצלתה בשני המעונים.

תשוב מזה,

ותניח כל ענייניה לבורא החונן,

ותיתן במחשבתה לבקש אופני הצלתה מעוצר מה שנפשה בו,

וגודל מה שנוסתה בו,

אז תפרוש מן העולם עם כל תענוגיו,

ותבזה גופות וכל תאו,

וסמוך לזה ייפקעו עיניה,

וייזקו רעותיה מענן השכלות באלוהים ותורתו,

ותכיר האמת מן השקר,

ויגלו לה פני אמיתת בוראה ומנהיגה.

אז אומר, אז יש מלחמה בין הגוף ובין הנפש,

כל אחד רוצה את חלקו,

אבל מה יקרה

כאשר ייבקע לה אור השכל?

זאת אומרת, יום אחד

מצליחה

הנפש הזאת

להבין איך להשתמש בה הגוף

ואיך היטה אותה

אליו

לכל ענייניו,

ולדאגה מרובה

ולטרדה עצומה.

וזהו,

אור השכל בקע

וגילה תגנות.

משהו היה נוטה כל הזמן,

אחרי אהבת הגוף,

לטפל בו ולדאוג לו, לכל צווי חווה כהן,

ונמשכה עדיו

אליו בכל רעיונותיה, והייתה חושבת איך לעשות ככה, ואיך להביא כסף, איך לעשות ככה, לעשות עסקים, איך להתפתח, איך להתפתח, איך להתפתח, איך להתפתח.

והנפש הזאת בסוף טיפלה רק בגוף הנגור,

ולא התעסקה בעניינה עצמה.

וגם התעלמה ממשהו הצלתה בשני מעונים.

זאת אומרת, עכשיו, אבל אתה מסתבך, כי אם אתה לא עושה את התפקידים במלאכה מוטלת עליך בענייני נפש,

אז אתה מכניס את עסקה בסכנה בעולם הזה ולעולם הבא.

והתעלמה מההצלה שלה.

אבל כשבקע עור השכל והתגלתה לה גנות במה שנטתה,

ונמשכה ברעיוניה,

והתעלמה מההצלתה,

תשוב מזה,

זה עודאי נגמר עד כאן, אדוני הגוף,

תעוף.

ותניח כל ענייניה על הבורא החונן.

אז היא למדה שער הביטחון,

החליטה, חביבי, אני לא זזה מרבנו בחיין.

מה אני עושה עכשיו? פטר מכל הגוף הנגור?

אני עכשיו בוטחת רק בבורא החונן, ומניחה את כל ענייניי עליו.

ותיתה במחשבתא לבקש אופני הצלתה מעוצם מה שנוקשה בו.

אז לומדים שער חשבון הנפש,

ולומדים שער עבודת האלוקים,

ולומדים שער הבחינה,

ולומדים את כל זה לדעת את אופני ההצלה ושער הכניעה.

איך ניצנים מכל המוקשים האלה שכבר נפלתי בהם, איך אני לא חוזרת עוד פעם ונופלת באותם מוקשים.

וגם מגודל הניסיונות

שהיא נוסתה ולא עמדה בהם.

מאז היא תפרוש מן העולם ומכל תענוגה.

מתחילה מסכת תעניק.

מתחילים עם תעניות,

קמים בבוקר מוקדם,

ישנים פחות,

עובדים פחות,

אוכלים פחות.

זהו, מתחילים להגיד לגוף סלמת ביתו.

למה?

למה?

עוד מעט

אתה תהיה שם למטה

ואני צריכה לעלות למעלה.

ומה ישבתי מעזית?

אז אני אגיד, הכנתי לו חומוס,

לקחתי אותו לטיין,

כאילו איזה מפגר,

חנכה את פלאבו וזה.

אמרו, אבל מה איתך? מה עשית?

הייתי עסוקה איתו, אתה יודע איזה גוף היה לי?

אז כל הזמן אין לו דרישות, כל הזמן דרישות, כל הזמן דרישות.

ואם אני לא רוצה לתת לו, הוא נכנס דיכאון,

הוא נכנס לישון,

הוא לא רוצה לקום,

לא רוצה להתפלל, לא רוצה כלום.

מה זה? שיגיע אותי, לא רוצה לזוז. היא בבית איתה.

אז לכן,

אז היא פורשת מן העולם, מכל תענוגה,

ותבזי הגופות בכל תאוותם.

ואז סמוך לזה מיד, יפקחו עיניה,

וייזקו, יוזקים רואותיה.

זאת אומרת, עיני שכלה,

מה זה? מענן השכלות, אדם נמצא בתוך ענן של שכלות טיפשות,

הוא חושב שהוא חכם, מנבור וכל,

ענן של שכלות.

ואז ייזקו רואותיה מאחר נציגות באלוהים ותורתו, כמה לא תתפש, לא מכיר את האלוקים, לא מכיר את התורה, לא מכיר כלום.

ואז תכיר את האמת מן השקר.

יהיה ברור.

אחד, שקר, אמת, אמת, שקר, אין ערבוב.

רוב האנשים היום,

למה הם חיים בחרטלות?

למה הם מערבבים?

הם לא יכולים להגיד אמת עד הסוף. למה?

כי זה לא משתלב, כאילו, זה יפסיד אותם משהו.

יפסיד אותם מאנשים, יפסיד אותם מכבוד, יפסיד אותם במעמד, יפסיד אותם חברה. מתביישים גם ככה.

אז יש להם כל מיני חשבונות, אז הם מחלפים.

זה נורא, לא נורא. זה טעות.

נו, נו, נו, טיפשות.

בן אדם טיפש, נראה לו זכר, הוא עושה את זה.

וככה מורחים, מורחים, מורחים, מורחים.

אבל זה שיתנתק מהכל,

הוא יכיר את האמת מן השקר ברור.

שחור לבן, אין נכון.

שחור לבן.

ויגלו לה פני אמיתת בוראה ומנהיגה.

וכאשר תלמיד גודל יכולתו

ועוצם גדולתו,

תכרע ותשתחדלו ביראה, וואו, מפחיד, ופחד עוד יותר,

ואימה, יעני, גם לא מספיק,

ויראה ופחד לאימה מעוצמתו וגדולתו.

כשהיא תבין את גודל יכולתו ועוצמתו וגדולתו,

תכרע ותשתחווה לו, ויראה ופחד לאימה מעוצמתו וגדולתו,

ולא תסור מזה עד אשר יבטיחנה גורא יתעלל וישקיט פחדה ומוראה.

זאת אומרת, אדם לא יירגע עד שיהיה בטוח במאה אלף אחוזים שדי,

הוא לא צריך לפחד, הוא עשה הכל בכל בכל כל, ומצד כל כוחותיו אין עליו שום טענה, הוא עשה תשובה על כל התנאים והצדדים,

הכל פיקס פוקס, ולא יהיה לו יותר פחד ומורא, כי הוא יודע שהוא כבר עשה כל מה שמתבקש.

ואז תושקה

כוס האהבה באלוהים,

יבא ביי, אז אדם יכול לחבר לה כזו באהבה גדולה ועצומה,

כי הוא יודע שהוא לא מרוחק ממנו,

כי הוא יתקרב עד המקסימום שאפשר,

כי אין שום דבר שהוא שאיר, שום עוונות, שום בטיח,

שום רעיונות, שום דברים מהאהבה,

שום תמונות להראות בשביל להחזיר בתשובה,

כלום, לא אשאיר שום דבר,

הכל מחק, אין לו כלום,

אין לו עבר,

זה תינוק חדש שנולד, נקי,

אז תושקה כוס אהבה באלוהים ותתבודד בו.

מאז היא תתבודד בו לייחד לבבן לו ולאהבה אותו ולפתוח עליו ורק,

ולחשוף לו ולא לשום טעמה אחרת,

ולא יהיה לה עסק בלתי עסק עבודתו.

כל עסק יהיה רק עבודת הבורא.

ולא יעבור על רעיוני הזולתו, לא מעניין, לא עסקים, לא קשקושים, לא עניינים,

שום דבר, משהו לא לעבודת הבורא, כלום.

ולא יעלה במחשבתא בלעדה, במחשבה לא נכנס שום מחשבה,

מה זה נוגע אליי? בא אליך בן אדם ומספר לך סיפוס, לא יודע, הייתי אמור משחק כדורי.

הלו,

עושה לי טובה.

אפס חברים אחרים,

אני, סיפורים כאלה לא מעניינים אותי.

תשמע, יש לי בדיחה על טורקי ועל פרסים,

זה תלך להרצאות, בקפה בדרש שם תספר, אני לא מעוניין.

אני רוצה רק מה שמחבר אותי לבורא יתברך, אני לא מעוניין שום דבר אחר.

ולא יעלה במחשבתא בלעדה, ולא תשלח איבר מאיברי גופה,

אלא במה שתמשוך בו רצונו.

זאת אומרת, אדם לא יעשה פעולה באחד מהאיברים שלו,

אם זה לא לרצונו איברר.

אתה בא למה?

לא, בוא סתם נעשה סיבוב. מה זה סתם? סתם אני מוכר את החיים? מה זה סתם?

מה זה סתם על הסיבוב?

אני לא מזיז אצבע ורגל וזה,

אם זה לא מועיל למשהו שהוא עבודת הבורא.

היה לי פעם אחת בחור, הוא בא לאחת הרצאות בפתח תקווה.

חייל היה.

הוא הגיע לשם,

היו בסך הכל איזה עשרה אנשים שם.

והחייל הזה שאל שאלות.

בחור נבון מאוד,

שאל שאלות את העניין,

בלי קנטור.

שאלות את העניין.

שאלות של מהות.

ראיתי שהוא לא ידע שום דבר,

אבל הוא מנסה לברך.

עם הזקנים האלה שהיו שם,

לא היה שייך לסער, שוחח שנינו.

אז שאלתי אותו, תגיד, תהיה מוכן ללמוד איתי לבד?

אז הוא אמר לי כן.

אמרתי אותו, נקבע.

דברתי שם את מה שאמרתי.

קבעתי אותו.

והוא בא, היה לנו אז ישיבה בראש העין.

הוא בא לשם.

אמרתי לו, טוב, עכשיו אנחנו נלמד.

נדמה לי אולי הייתה עוד פגישה אחת לפני מקדימה. בקיצור, ואז הוא בא.

לפני שהתחלנו, אמרתי לו, תשמע,

אני אלמד איתך אמונות ודעות של רבנו סעדיה גאון.

ושאלה, מה יש לי לפני כן?

אני מבקש ממך שאתה תקבל על עצמך איזה מצווה אחת לקיים.

כי הוא לא מקיים כלום, כלום, כולל כיפור, כלום, כלום, כלום.

מצווה אחת.

אז הוא אומר לי, לא, לא הבנתי. מה, אתה רוצה לכפות עלי עכשיו שאני אקיים מצווה? כאילו.

אמרתי לו, לא, אני לא רוצה לכפות עליך, אני אסביר לך.

אני עכשיו הולך עם השבת ללמוד איתך.

אני לא יודע מה יוצא מהלימוד, לא יוצא מהלימוד, אתה תבין, לא תבין, תמצא, לא תמצא.

אבל אני משקיע זמן.

כשאני משקיע את הזמן,

זאת אומרת, אני מוותר על חלק מהנשמה שלי בשבילך.

זאת אומרת,

כל רגע, למי שלא יודע,

בספר ערבי נחל כתוב

שכל רגע שעובר חלק מהנשמה נפרד.

איזה חלק מהנשמה? עם אותו רגע.

כל רגע, חלק מהנשמה, עם אותו רגע נפרד.

שעון חול.

אז אם יש בחלק הזה עכשיו דברים ששייכים לעולם הבא,

אז זה עולה, חלקי הנשמה שעולים הם העולם הבא.

אבל אם אתה יושב בטל,

אז נפרד ממך חלקי הנשמה הם אפס מעש.

עכשיו, כיוון שאני יושב איתך בנפרדים במשך הזמן חלקי הנשמה שלי,

אז אני לא מעוניין להפסיד אותם על סתם.

אז לכן אני מבקש פיצוי.

שלפחות אני יודע שכשאני יושב איתך קיבלתי משהו בשביל הנשמה.

הנשמה לא עולה בחילה.

אז לכן אני מבקש עושה מצווה.

אבל איתו... לא היה תרוצה אמיתית, נכון הרב רק שיהיה לו גם משהו? לא, לא, לא, זה היה תרוצה אמיתית.

אבל עצם הניסיון... עצם הניסיון להחזיר הוא כבר...

אתה תגיד ככה, אבל בסוף אם הבן אדם לא חזר כלום, אני השקעתי זמן שיכולתי להשקיע או בעצמי או באחרים.

והייתי מרוויח יותר.

משהו במעשה? זה, עצם זה שישבתי איתו זה יפה מאוד, לא חשבתי שאני קיימתי מצווה זה יפה מאוד,

אבל עצם מה שיכולתי לנצל את הזמן לטובת עצמי, לטובת משמתי,

או לטובת זולתי שהייתי בונה אותו,

זה אין לי. הפסד מונטוערת. אז לכן אני מבקש, ניתן לי משהו בתמורה.

אז הוא אמר לי,

טוב תגיד לי מה אמרתי לו, תגיד אותה מה מתאים לך על זה.

אמרתי, תגיד אתה מה שאתה אומר.

אמרתי לו שבת.

הוא אמר לי מה שאתה רוצה.

אז למה היה לך על צד?

אמר לי בסדר.

הוא אמר לי בסדר.

הוא היה אדם רציני, זה לא היה סתם, מה הזמן זה?

הוא לא מאמין לך, הוא עבר את עצמו שבת.

אבל זה אדם רציני.

הוא הבין את הטיעון שלי,

האמין שזה הוגן, כאילו אדם צריך לשלם משהו, תמונה, מה שהוא לומד.

אני לא לוקח ממנו כסף.

אני מבקש ממנו, תן מצווה.

תודה רבה.

אמר שבת, אמרתי לו, אני אדאג שלמדו אותך מה זה שבת השלום ובולע.

אני חושב שהזמנתי אותו גם לשבת הראשונה, הזמנתי אותו הרבה שבת טובה, הרבה שבת.

בקיצור, יכול להיות שאתה לשבת הראשונה הוא היה עדיף.

בקיצור, איזשהו דבר ישרנו למדנו פה ושם.

הבן אדם הלך להתפתח

והגיע להכרה שזו האמת.

לאט לאט התחיל לשמור מצוות כבר לבד.

וההורים שלו רצו שהוא ילך לאוניברסיטה,

אחרי הצבא שילך לאוניברסיטה,

כאילו ללמוד איזה משהו.

אבא שלו היה בתפקיד בכיר מאוד בשב״ז.

בשבילהם שהבן שלהם היה אקדמאי ואחר כך זמן, זה כאילו אבל אבל וחורבן

בקיצורו של דבר

הוא נטע

בשמו אני שלא

לקח לי הרבה זמן לשכנע אותו אבל הוא משתכנע בסוף שזה יותר

אז הוא אומר שהוא בדק והוא מצא שאפשר שהוא יוציא

תואר

והוא ילמד באוניברסיטה בר מינן ושם הוא ילמד תלמוד

למה אתה לא תשמע תלמוד שלהם זה לא תלמוד שלנו

אז זה לא שאלה

בקיצור השאלה עלתה

מאז הלכנו לרב שפירא ותביאו לך

והרב שפירא נטע

בשביל ללמד חצי יום

חצי יום יעבוד

הוא פחד שהוא לא יחזיק מעבד בגלל שלא יהיה לו פרנסה וזה כאילו שאמרתי לו פה את הרב אין שום בעיה

עם הדבר הזה, הבן אדם הוא רציני

ודאיימל

אז הרב שאל אותו ככה וככה וככה

הוא אמר טוב

אני סומך על מה שאתה אומר

אז שילך רק ללמוד

לא, ללמוד תורה

ואז דאגנו שילמד תורה ברוך השם

והיום נהיה ראש כולל גדול בפורשה באל-עז

קוראים לו הרב חליבי

חליבי, אתה מכיר אותו

בקיצור

לא להפסיד

לא להפסיד

זמן

זאת אומרת, עבר מהאיברים לא יזוז אם זה לא למטרה שירתומה את דברם

אל תזיז עבר

עבר אם זה לא למטרה של הקדוש ברוך הוא

לכן הוא אומר

ואז תושקה כוס אהבה באלוקים ותתבודד בול יחד למבן לאהבה אותו, לבטוח עליו, לכסוף אותו

ולא יהיה לה עסק,

בלתי עסק עבודתו ולא יעבור על רעיוניה זולתו, שום דבר לא עבור בראשו חוצמא

הקדוש ברוך הוא, לא יעלה מחשבתא בלעדיו ולא תשלח אבר מאיברי גופה

אלא במה שתמשוך בו רצונו, דבר שיכול למשוך את הרצון האלוקי אליו

ולא תתיר לשונה כי אם בזכרו ובשבחו ובהודעתו ותבילתו

לא פותחים את הפה אם לא אומרים דברים שהם שבח והודעה ותמילה לשם יתברך

מאהבה בו

ומקסוף לרצונו יתברך

מרוב שאדם אוהב את הקדוש ברוך הוא לא רוצה לדבר בשום דבר אחר

אז איך אפשר להגיד שאדם

מחזיר בתשובה מאהבה כשהוא מספר לו דמיכות

ומילה לא מדבר על הקדוש ברוך הוא

ואם יתיב לה תודה

ואם יתיב לה תודה אם אתה רואה מיטיב לאותה נפש

תודה לו

ואם יענה אותה תסבול

תקבל את זה בסבלנות

ולא תוסיף

עם זה כי אם אהבה בו

וביטחון עליו

למה? כי אז בטוח שאתה מושגח

וישלחו לך איתות

כמו שנאמר על אחד מהחסידים

שהיה קם בלילה

צריך לעשות על זה שיר

אלוהי

הרעבתני

בעירום עזבתני

ומחשכי הלילה

הושבתני

ועוזרך בגודלך הורתני

אם תשרפני באש

לא אוסיף כי היא מאהבה אותך ושמחה בך

שמעתם?

זה אחד מהחסידים

מה היה אומר?

אלוקים

זה לא משנה מה יעבור הלילה

אתה תרעים אותי,

תעזוב אותי ארון,

תושיב אותי במחשכי לילה,

זאת אומרת גם באור יום אני אהיה כמו בחשג בלילה

ועוזך וגודלך הורתני

כלומר אחרי כל הניסיונות האלה אני מתנחם

במה שהורת לי בגודלך ועוזך

אז תדע לך

שאפילו אם תשרפני

באש לא אוסיף כי היא מאהבה אותך ושמחה בך

וזה דומה לפסוק קצר שאמר איוב

הן יקטלני לא איהבה אותי אפילו אם הקדוש ברוך הוא יקטול אותי, יהרוג אותי

אני מייחל לו, רק לא

רק לא מייחל

זה דרגה של אהבה, הבנתם מה זה אהבה עכשיו?

לא בדיחות, שטויות, אבנים, קשקושים של אנשים נצים

זה אהבה

כלות הנפש של הקדוש ברוך הוא

אם אתה יכול להזכיר את שבחו

איך אתה מזכיר את שבחו של קאוצ'ר ואיזה גוי סרוח מאיזשהו מקום שכתב איזה ספר ואיזה שטויות בשעה שאתה יכול להזכיר את השם

להאדיר את שמו אתה מאדיר את הגוי,

והתורה תפילה לזה?

אתה נותן רק סימוכים מהתורה, כבר כתוב אצלנו כך

אנשים מרמים את עצמם ואת הציבור, לא יודעים בכלל

כלום לא יודעים, כלום

זה אהבה, הבנתם?

כמה אנשים אתם מכירים כאלה? תצביעו לי

כמה אתם מכירים כאלה? נו תצביעו לי

עוזר מה הם צריכים להיות, כן?

כשמבינים את גודל יכולתו ועוצם גדולתו של הקדוש ברוך הוא קורעים ומשתחווים לפניו ביראה ופחד ואימה מעוצמתו וגדולתו,

לא סרים מזה עד שהם יהיו בטוחים שהשם ישקיט את הפחד והמורה שלהם שהם חלילה עוד חסרים בעבודת השם,

ואז כשמגיעים לרגיעות הזאת של בטוחים שעשו כל אשר לעין ידם בכל עניין ועניין,

אבל אז אהבתם את השם מלאה הם מתבודדים רק

בלבבם לייחד אותו, לאהוב אותו, לבטוח בו,

לכסוף אליו,

אין להם עסק חוץ מעסק עבודת הקורא,

ולא עובר ברעיונם שום דברים ושום עניינים ושום הזדמנויות ושום כספים ושום פתיחים,

לא מעניין אותם בכלל זולת זה,

ולא מעלה במחשבתם בלעדיו כלום ולא מזיזים אבר מאברי הגוף מה שלא מושך את רצונו,

לא מדברים בעניין שהוא לא מעניינו של הקדוש ברוך הוא, בשמחו ודעתו ותהילתו.

ואם ייטיב יודה ואם יעונה יסבול

ותמיד יוסיף רק אהבה בו ובטען בלב.

כמה אתם מכירים בהם?

היה לאללה גם משתמש כדי לשכנע, כדי לשכנע וכדי ל... מה זה לשכנע?

הרבנו כשלעצמו, הוא לא צריך את הדברים מסביב.

זאת אומרת, כשהוא מבין מורה נמוכים, הוא מבין את כל הדברים האחרים כדי לשכנע את הטועים או את האלה שעומדים על הגדר ולא בטוחים. מה אתה רוצה עכשיו?

זאת אומרת שכן הוא משתמש במושגים,

כי הוא מביא דעות...

הוא מביא לסתום, לא מביא לעמיד.

גם אני מביא לסתור.

אני מביא לסתור.

לסתור לא להעמיד, הם מעמידים את זה.

וכשהוא מחזיר את אריסטו בצורה כזאת שהוא שומע, אם... הוא אומר שמצד שכלו הוא היה כזה וכזה, אבל הוא אומר שהוא גם היה אבל.

גם.

לא גם, מצד שכלו, אם היה בלי תאוות, היה מגיע למה שצריך להגיע.

מה הפריד בינו לבין האמת הצרופה? התאוות.

הזגנות של אריסטו.

מצד אחד נתנו לה מעלה, זה כמו בלעם, התורה גם מזכירה את בלעם.

חכם שבאומות,

נביא שלהם,

אבל היא מזכירה אותו לגנאי.

היא אומרת, כבר הגיעה למצב הכי גבוה שיכול להיות,

נופל בגלוי עיניים, מחסה שדיה אחרי זה,

ועם כל זה אתה מבין ומתעסק עם האתון.

דבר היסטוריה ככה.

אריסטו התעסק עם האתון.

מה? אריסטו גם כ...

למה? דברים מעניינים. עם האתון האתון.

יש גם מרצים שמדברים על דברים כאלה בקפה מדרש.

שמדברים על החמור ועל הדברים האלה וכל הדברים האלה, בדיוק כמו עם בלעם.

בדיוק אותו דבר.

מה? למה זיהי כיתני שלוש רגלים?

זה הפסוק הזה, וראשי תירות,

דבוג עגול.

למה זיהי כיתני שלוש רגלים?

זה בנאמור, כל התורות.

למה חכמים משתמשים במושג, חכמה בגויים תאמין. מה? למה חכמים משתמשים במושג, חכמה בגויים תאמין. הרי זה כבר מקום לבוא ולהגיד, תשמע, חכמים אמרו חכמה בגויים תאמין. איזה חכמה? לא חכמת התורה. אמת בגויים, אל תאמין. לא, תורה כן, אבל תורה נקטעה. שמעת? תורה לא.

תורה לא. אם תורה לא, אז אמת אין אצלם. חוכמה כן, אבל תורה לא. חוכמה שיצרו לנו את כל הדברים נוהגים. מה זה חוכמה? כל מה שאתה רואה עשו, יש להם חשמל, יש להם טכנולוגיה, יש להם מטריך.

למה לא?

זה אתה רואה שבחוש אתה רואה. מה הבעיה? מה זה קשור לאמת? מה זה קשור לתורה?

מה שמחמית את העולם זה התורה, לא החוכמה שלהם.

אתם יודעים, סיפר לי עכשיו שהייתי בניחום המילים, אני מקווה שזה מוקלט,

במשרד סיפר לי אח של הרי, של הרב דוד גרוסמן.

יאללה. הם ישבו עכשיו שבעה,

ואני הייתי שם, ואחד האחים שם סיפר לי את הסיפור על הרבי מיללו, שהייתי

קרוב אליו, לא האחים האלה,

האבא שלהם.

אז הוא סיפר לי סיפור ממנו,

שביום אחד

הוא ישב ודיבר, דיבר, דיבר, פתאום הוא הפסיק באמצע.

הוא מקצר את אותו סיפור,

זה היה משהו דרמטי,

חבל על הזמן.

הוא אמר,

מי צריך אותך בכלל?

אתה לא קובע.

הוא אמר על קנדי.

מי צריך אותך בכלל?

אתה לא קובע.

הצדיקים קובעים.

ככה הוא עשה באמצע איש.

כתוב,

באמצע איש לחייו.

ואחר כך חזר, הגיעים וזה בור זמן.

באותה שעה ירו בקנדי.

באותה שעה ירו בקנדי.

אבל מה אמר?

מי אתה בכלל שאתה קובע?

הצדיקים קובעים.

אז הוא אמר ככה בשחוק.

הוא אמר, עד היום מחפשים את הרוצח שלו.

הם לא יודעים מי הרב עובדים.

מעשה אמיתי.

הרבי מינלאו, גם בגין התייעץ איתו

על הכור בעיראק.

הוא נותן לו את ברכת הדרך.

אז זאת אומרת, אמת

זה רק אצלנו.

תורה זה רק אצלנו.

איך אפשר להיות חכם? מה הבעיה?

גם החוכמה שלהם בסוף זה מתחילה מאיזה יהודי שסרח.

מה זה משנה?

מה זה נפתרון?

אנחנו לא צריכים להם ולא שכמותם.

אנחנו לא צריכים, יש לנו מספיק פה.

אנחנו מניעים את העולם על זה.

ספר יצירה.

אתה יכול לשנות את כל העולם, לעשות מה שאתה רוצה.

יכול לעביר את הים התיכון, ימינה, שמאלה, מה שאתה רוצה.

נו, הם יכולים לעשות, כמה זמן נקרא להם עם הטכנולוגיה הכי מפותחת שלהם לעביר את הים ימינה?

שטויות.

אנשים מתפעלים על גויים.

שטויות.

זה מראה שהאדם שאין לו ערכה למה שהוא קיים.

אין לו ערכה בכלל.

אם הוא צריך להשתמש בשביל הגויים, כל הזמן נביא את הגויים הרצאות על גויים, גויים, גויים. מדע, מדע, מדע, גויים, גויים, גויים.

ידונו אותו על זה, למה אתה לא דיברת דברי תורה?

גויים, גויים, גויים, כל היום הרצאות על גויים. מה אתה מכניס לאנשים את הגויים?

במקום שתגיד מה התורה אומרת,

חסר מה שהיא אומרת, חסר חוכמה שהיא אומרת.

גויים, גויים, גויים, גויים.

ולעניין הזה רמז אני שכנעתי יותר מכולם ביחד

בלי הגויים.

חסר לזלזל בכל.

חבר'ה לא יכולה לרב,

למרב רמנו, לא יכולה לרב, לרבו זה לא זכור.

לא זכור. רמבונגר, כן.

זאת אומרת.

רחב שיבואו, העיקר שחזרו בתשובה, הרב.

בטח.

זה יקרה.

נו, אחר כך.

נו, אחר כך לא תיקח מורים.

נו, את העמודה ההתחלתית.

ולעניין הזה רמז החכם באומרו.

שרור אמור דודי ובן שדי ינין.

ואמרו לבותינו זכרון המלכה על דרך הדרש.

אף על פי שמצר לי וממר לי דודי ובן שדי ינין.

זאת אומרת, לפעמים הקדוש ברוך הוא מצר בחסרון צרכים ומכלכל בלחם צר וממר לי ביצורים קשים.

אף על פי כן בן שדי ילין, כלומר אהבתו פקועה בלבי.

שהלב הוא בין השדי.

אז לכן זה נקרא בלבי.

כך פרש רשי, זיכרונו לברכה.

ואמרו לבותינו זיכרונם לברכה,

אפילו הוא נותן את נפשך.

וזה דומה למה שאמר הנביא,

ואהבת את אדוני אלוהיך בכל לרבך ובכל נפשך ובכל מור לביך.

אז צרור המור,

צרור זה מלשון מצר,

מור זה מלשון ממיר או ממר לי, עושה נימר.

אפילו שצרור המור דודי לי,

אפילו שדודי זה הקדוש ברוך הוא,

הוא מצר לי וממר לי,

בין שזה תקוע בתוך ליבי,

לא יעזור,

כמו שאמר הנביא משה רבנו,

ואהבת את השם רציך בכל לרבך ובכל נפשך ובכל מור לביך.

אז למדנו עכשיו מה זה נקרא אהבה.

אני חוזר בריצה.

עניין האהבה זה כלות הנפש

נטותה בעצמה אל הבורא כדי שתדבק באור העליון.

זה נקרא שהאדם אוהב את השם.

מה זה אומר את השם?

הנפש לא כולה וכוספת לבורא ונוטת אליו בעצמה.

נוטה בעצמה אליו, אליו, אליו, להידבק באור העליון.

זהו, שום דבר אחר לא מעניין אותה. וגם עם המלחמות שיש להם הגוף והכל ופה ושם,

מתנתקת מכל החומר ולא מעניין אותה שום דבר ובוטחת בו והכל, מקבלת הטוב והרע, הכל מצויין,

אין לה שום בעיה,

היא לא מתעסקת בשום דבר, היא לא מנצלת שום דבר, הכל בלתי לשם לבדו בלבד.

כל הכוחות, כל הרעיונות, כל המחשבות, כל הדיבורים,

הכל, הכל לשם כדבריו.

הכל שלך ורק לך

בין זולותך.

זה נקרא אוהב השם,

שלא מבזבז כרגע בחייו,

שלא למטרה הזאת להידבק באור העליון.

הרב חילק את זה לשניים, זה הגוף בעצם?

לא חילקתי לשניים,

אמרתי שאנחנו מורכבים משניים,

והנפש צריכה לאהוב את הבורא יתברך, זה דבר אחד.

אבל גם לנפש יש מה שנקרא לתארות החומריות? אין לה שום דבר, הנפש רוצה את האלוקים,

הגוף רוצה את התארות שלו. מה זה כעס?

כעס, כבוד, כאהבה. בגלל החומר המסואב,

יש בה אדם. איפה החומר? נהנה מהכעס, מהגאווה, מהכבוד. איפה? חומר. עמד אדמוֹר אחד שהגיע לשוויץ בחלון ובהה חוצה חצי שעה.

אז רב שמש,

מחרש הוא הפסיד,

שאר אותו לו. רבי, רבי,

מה ראית כשנתקעת כמה חצי שעה?

אמר לו, ראיתי גוש עפר מתגאה.

ראית גוש עפר יכול להיות יוצא גבוה.

הוא ראה את ההר,

הוא ראה איך הוא מתגאה,

איך הוא עומד ככה, אתה יודע, ההר עומד.

הוא זז.

הוא זז.

אמר, גוש עפר מתגאה.

זה הר

והוא מתגאה.

אחד מטר שבעים עפר,

רק יש לו מיחוש בקיבה, הוא כבר התקפל.

מה עם הגאווה? תעמוד!

תעמוד!

על מה אתה מגאה?

אבל איפה מקור הגאווה?

במידות הרעות,

שאתה לא משתמש בהן לטובה. מידות זה לא מוחני?

זה בחומר.

אמרנו שיש ארמה, אש, רוח, מים עפר, אתה זוכר את התרכובת?

ואמרנו שיש מרות, אתה זוכר? אדומה, ירוקה, לבנה וכולי.

והתרכובת הזאת יוצרת טבעים, יוצרת מידות,

והנפש צריכה לדעת לקחת את המידות

במקום לגאווה הפסולה ל-"ויקבע לבו בדרכי שם".

והיא צריכה לנווט את המידות שהן מהחומר,

כי כל אדם נברא בטבעו,

או שהוא נוטה אל העפר,

או שהוא נוטה אל המים, או שהוא נוטה אל האש,

לפי התרכובת שלו שהוא נברא.

ואז הנפש צריכה לדעת לנווט את האדם על פי התורה למה שלמדנו בסוף שער עבודת האלוקים.

איך המידות...

להיות וכולי, אתה זוכר? אם לא תחזור

מכל מקום זה שייך לגוף

הנפש היא רוצה, זה כמו בלון מימן

בלון מימן רק תעזור אותו, הוא עולה למעלה

הנפש אם ישחרר אותה, הקדוש ברוך הוא, מכישוריה

היא ישר עפה למעלה

אין לה שום שייכות לפה, היא לא רוצה להיות פה, היא רק קשורה פה

הוציאה ממסגר נפשי

להודות את שמיך

זאת אומרת, מה מפריע הכישור הזה?

אז לכן,

היא מצד עצמה רוצה למטות אל הבורא

אבל הגוף מעסיק אותה

אבל אם היא מבינה את מה שלמדנו פה,

פתאום ייבקע עור שכלה והיא תחליט לעזור,

לזנוח את הגוף, להתעסק איתו ולהניח אותו על הבורא,

השלך על השם יעדך והוא יכלכלך לך וכל מה שלמדנו בביטחון וכו',

ממילא היא תהיה פנויה לעבודת הבורא,

ואדם יזכה להגיע לאהבתו, יגברך.