חובות הלבבות - שער עבודת האלקים ומעשה בת הש"ך ובת המלך

הרב "שפתי כהן" זכרונו לחיי העולם הבא נולד בשנת שפ"ב, ונפטר לעולמו בשנת תכ"ג, דורו של הרב "שפתי כהן" הידוע היה עם הרב יצחק הלוי בעל "טורי הזהב" דהיינו הש"ך והט"ז. עם שני אבירי הרועים גורי אריות הכהן והלוי הש"ך והט"ז זכרונם לחיי העולם הבא. הם היו לבה של יהדות וילנה, שריכזה בה גאוני עולם, כמו מורינו ורבינו הרב משה לימה בעל "חלקת מחוקק" ובעל "באר הגולה" ובגזרות שנת ת"ח היו אז כהן ולוי, והם שמרו על גחלת יהדות שלא תכבה. כמו שהיה רבי יוחנן בן זכאי מחכמי יבנה. שביקש מקיסר אספסיאנוס את יבנה וחכמה.

רבי שבתאי ורבי מאיר הכהן הש"ך, נולד בשנת שפ"ב אמרנו 1621, בעיר אמסיטביו, כשהיה בן חמש, למד פרשת השבוע והיה אז פרשת "חיי שרה" והוא אמר בחריפות על הסיפור של אליעזר, "ואבוא היום אל העין" רש"י זכרונו לברכה אומר: "היום יצאתי והיום באתי, שקפצה לו הארץ, וגם סיפר את זה להורי רבקה", אליעזר סיפר את זה להורי רבקה כי קפצה לו הארץ, ובמה האמינו לו על זה שקפצה לו הארץ? יש למישהו תשובה? איך הוא יכול להוכיח, כן.

ש: הביא להם משהו מאפה.

הרב: רעיון נחמד, אבל הוא באר שהראה להם את השטר מתנה, "ויתן לו את כל אשר לו" בתוך התאריך של השטר שנכתב בו ביום -אז יכול אליעזר לאמת --- שקפצה לו הארץ. {זה ילד בן 5 כבר יודע איך כותבים שטר מתנה ותאריך והכל}, כל הכללים. ונשא לו אשה בת הרב הגאון רבי בנימין וולף, שהוא היה הנכד של הרמ"א "פורס מפת השולחן" ראש ומנהיג יהודי ווילנה, ושם ישב על התורה על שולחנו ואכל בכל הכבוד של מלכים. ואז פגש את אחותו בגלי הזעם של שנת ת"ח זה גזרות ת"ח והמפורסמות והידועות של חמלינצקי יימח שמו וזכרו שרצח יהודים בכמויות, ושם פגש את אחותו בגלי הזעם של שנת ת"ח,

מי זה אחותו? אחותו של הש"ך, אבל זה מעשה בפני עצמו מה היה עם אחותו. והגאון החיד"א זכרונו לחיי העולם הבא כתב ב"מערכת ספרים" על רבי מאיר כץ, הוא היה נכד - אחות הש"ך ולא בנה. ובשנת "בזאת יבוא אהרן אל הקודש" היתה עת צרה ליעקב, בטבח גדול עשה חמיל הרשע ביהודים. גם בשנת תט"ו, כג' תמוז, שתתה גם וילנה את כוס התרעלה , ורבי שבתאי עמד עם פילוסוף מחכמי הגויים בוויכוח וכו', אך הש"ך לא האריך ימים, ונקטף בר מינן עודנו באיבו, בר"ח אדר תכ"ג והוא בן 41-2 שנה, תראו כמה הוא הספיק.

ועברו עליו ייסורי גלות קשים ומרים, אך הספיק להביא לעולם את יבול חכמתו, ספר "שפתי כהן" על הלכה פסוקה. הוא בן 24 היה כשחיבר את הש"ך, וירד לעמקי תהום ההלכה, ועד 101 פעמים הוא הגיה וחקר את פירושו. את הפסק הלכה. לא יאומן כי יסופר את לאותו בזה בחיפוש תלמוד ופוסקים.

ואמר הרב: "לא באתי לעשות קטגוריה בין הלומדים, כי מזרעא דאהרן קא אתינא. אוהב שלום. והרב חיד"א זכרונו לברכה מביא בשם הגדולים, "ושמעתי מרב אחד שהש"ך היה יודע שם המציאה, דהיינו שם הקדוש, לכוון ולמצוא הבקיאות שרוצה תכף ומיד. אתם רואים חשבתם שיש רק חיפוש בגוגל שמוצאים כל דבר במהירות - אז תדעו לכם שיש "שם המציאה" שם קדוש, שמי שיודע אותו מוצא בין רגע כל מה שהוא רוצה. ולכן במשך חודש ימים בלבד הוא חודש טבת שנת תי"א חיבר את ביאורו על "דיני תפיסה" שב--- "בבא מציעא" בשם "תקפו כהן" ספר שבו הראה עוצם חכמתו זכותו יגן עלינו אמן.

עכשיו בואו נראה מה קרה עם הרב באחת הפרשיות שבחייו. מעשה ברב הש"ך הידוע בשנת הת"ק ליצירה שהיא שנת 1660 לזמן הנוצרים. בגרמניה ארץ הדמים, בזמן הקוזקים והצורר חמיל יימח שמו וזכרו. חמלינצקי והטבח שעשה בפולין ביהודים. והרב הנזכר לעיל, היה גר בעיר פרינסק ליטאית, עם אשתו בת קדושים, ונינת הרמ"א, רבי משה איסרליש זכר צדיק לברכה, והיה גר גם עם בתו היחידה אסתר בת שש שנים. עודו צעיר יצא לו שם בגדולים, ותיקן פירושים על "יורה דעה וחושן משפט" ועוד. גאון גדול בקיא וחריף מאוד.

ואשתו הצדקנית היתה חולה מאוד, ובתו הענוגה חלשה מאוד. וישב מצד אשתו החולה ובוכה בשקט. ובדק הרופא בדופק ידה,

הנה פתחה עיניה ואמרה לו: "אישי היקר, הגיעה השעה להיפרד ממך ומבתי האהובה, לדעת כי עתה נגלה אלי זקני הרמ"א

ואמר לי: "כי עתה אחרי מותי, צרות רבות וגזרה קשה וסבל איום צפוי לך ולבתינו היקרה. אבל שמה בשמים אעמוד בתפילה ואבקש רחמים, כי ישלח מלאכו לשמורכם".

היא הבטיחה וקיימה. וכשגמרה לומר זאת, נטה ראשה אחורה, ורבי שבתאי החזיק בה, "אל תפחדי אשתי היקרה",

וענתה היא ואמרה בקול נמוך: "עתה הגיעה השעה, היה שלום אישי, היי שלום בתי חמודתי אסתר שלי, היו בשלום".

ופרחה נשמתה הטהורה אל המרומים אחרי "קריאת שמע". אחרי כל זאת שקד הרב על התורה, אבל גם בתו חלתה אחרי מות אמא, ובאה עליו צרת הבת, וישב תמיד על יד מיטתה ועסק בתורה. פעם אחת היה שקוע בסוגיה במסכת בבא מציעא תקפו כהן, וישב לכתוב עליה מערכה שלמה וטרוד מאוד ולא שמע קול המולה מבחוץ. והנה פתאום עלה קיטור של בתים השמימה, כי בא צורר חמיל וצבאו הגדול, ושרפו את העיר כליל. ומהר לקח הרב את בתו וכרכה בבגד חם תחת אדרתו, עזב את ביתו וספריו וברח אל מחוץ לעיר.

היה זה ביום שישי אחר הצהרים חורף שלג וכפור, רץ בכול כוחו עד שנכנס ביער גדול. שם ישב לנוח קודם שקיעת החמה על גזע עץ כרות. ואת בתו שם על השלג תחת אדרתו, ללא מזון ובת חולה, ואימה חשכה נפלה עליו בלילה ההוא. הרב לא התייאש מזה, נשא עיניו השמימה והודה לקב"ה על שהצילו מיד האויב, והרב עמד וקיבל את השבת והתפלל בכוונה ומצא מנוחת הנפש עם רדת הלילה", אנחנו מספרים את הסיפור על הש"ך. "וילט את פניו באדרתו ובתו בין זרועותיו, וחום לה בגופה רב מאוד, והרב לא יכול להביא לה מעט מים להשיב לה את נפשה, ולפנות בוקר נרדמה הילדה ונשימתה רפתה מאוד, וחדלה מלרעוד.

ועם זריחת השמש, ראה הרב את בתו כי אין בה רוח חיים, ונבהל מזה מאוד וחשך העולם בעדו. קם האבא האומלל ועזב שם את הילדה על השלג, ועתה נשאר לבדו יחידי מבתו. ספריו וביתו עלו באש כבר, ורצה לנפול על גוויית הילדה ולמות איתה יחדיו כי טוב לו מותו מחייו. אך זכר כי שבת היום ונחה דעתו עליו

ואמר: "היום שמחה בעליונים, והצדיקים תחת עץ החיים, ואיך אחלל את השבת ואתרעם תחת ההשגחה העליונה? וכן לא ייעשה בשבת אם אזעוק ואתאבד".

התפלל שחרית וישב להתבונן בפרשת השבוע, ופתאום שמע קול תרועת קול חצוצרות מרחוק, וקול צהלת סוסים ונביחת כלבים, לבו נמס מפחדו, עזב את בתו שם וירוץ לנפשו עד רחוק, וראה בקיעת עץ גדול ונכנס שם להחבא, עד שפסק הכל ויהי שקט. כך נשאר עד מוצאי שבת, ויצא הרב לקחת את בתו לקוברה, אך לא ראה אותה שם,

והרים קול בכיה מר מאוד, "אסתר יפתי ויקרתי היכן את?! השם נתן והשם לקח יהי שם השם מבורך" ויצא משם באשר הלך.

אסתר היתומה זו בת השש שהוא הניחה שם, נפלה ביד מלך פולין, שבא עם עבדיו לצוד ציד ביער, וראה את הילדה מוטלת שם, זה אותם סוסים וכלבים וחצוצרות, והיא יפה מאוד, תכף אמר לרופאו אשר על ידו שיבדוק את הילדה והנה יש בה רוח חיים, חיש מהר טיפל בה הרופא, לקחו אותה לבית החולים על המיטה עד ששבה רוחה אליה. אחרי כמה ימים שבה לאיתנה, ולמלך של פולין היתה בת, בגיל של אסתר בת השש, ונפשה נקשרה בנפש אסתר וקראו בת היער. גם המלך והמלכה אהבו את אסתר מאוד. והמלך חקר את אסתר והגידה הכול אל המלך, וזוכרת את כל אשר קרה לאביה ולאמא המתה.

וספרה איך היא היתה ביער ושברחו מפני הקוזקים, והמלך ידע שהיא בת יהודי, ורצה למסור אותה לטפל ליד יהודים.

 אבל בתו הנסיכה מריה, קראה לאביה: "אל תיקח ממני את בת היער",

ענתה המלכה ואמרה: "נמלא את רצון בתי, ונטביל אותה לנצרות ונחזיקנה לשחק עם מריה שלי".

המלך הסכים על זה והכינו את הילדה אסתר לשמד. אבל מה תמהו כולם שאסתר דחתה זאת ולא אכלה ולא שתתה, ומיררה בבכי

ואמרה להם: "אני יהודיה ואשאר בדת יהודית, כי האל אסר לנו את המאכלים האלה".

ענה הרופא ואמר: "הלא עד עכשיו אכלת ולמה עתה לא?"

ענתה: "כי הייתי חולה ולפיקוח נפש מותר הכל, אמא שלי אמרה זאת מפי אבי, ועתה אני בריאה ואסור לאכול עוד מזאת, רק משולחן של יהודים אני רוצה, ואנא אל תהרגוני בזה".

והכומר כששמע את זה כששמע מילדה קטנה כזו, וכמה ששידלו אותה בדברים רכים לא הועיל, כי לא הסכימה בשום אופן, ומוכנה למסור את נפשה למות, רק בקשה מחסדו של המלך לעזוב אותה על דתה,

-          "אנא מלך רחמן חוס ורחם עלי!".

והנסיכה מריה, גם כן כך אמרה להם: "הרי זו אחותי בת היער עזבו אותה לי כי אהבתיה מאוד!" בקול בוכים, ונפלה לארץ היא ואסתר חברתה, והרימו קול בכי עד שתמהו כולם על זאת, והכומר נדהם מאוד על זה, וכולם כבשו פניהם בקרקע מהבושה,

-          "ילדה כל כך חזקה בדתה לא ראינו ולא שמענו כזאת בת שש שנים בלבד".

ומריה הרגיעה את אסתר: "קומי אחותי נצא לגן הפרחים",

והלכו שתיהן לטייל בגן בחצר המלך בקראקה שבפולין שזו היא עיר המלוכה. ושם עשו לאסתר סידורים מיוחדים לקבל אוכל כשר כפי רצונה, ואשה יהודית אלמנה מגדלתה, וחיש מהר שמעו כל יהודי קראקה על ילדה בת שש יהודיה, ועל אמונתה לאל חי וקיים, והדבר היה לפלא בעיניהם, אבל מנעו פגישת יהודים עם הילדה, כדי שיוכלו להטותה במשך הזמן לנצרות ולהעבירה על דתה. בינתיים התגברה האהבה בין אסתר למריה הנסיכה, והשתתפו בשיעורים יחדיו, ועד מהרה עלתה עליה בלימוד, כי בת גאון היא בישראל בתו של הש"ך, לכן היא היתה מצטיינת מהר, נחמדה מאוד, מוצאת חן בעיני כל רואיה.

פעם ישבה מריה על ספסל בגן יחד עם אסתר, שהגישה לה פרחים, והיא קולעת זר פרחים, והמשרתת התרחקה מהם קצת בגן, ופתאום קפצה אסתר הילדה בצעקה גדולה על הנסיכה, וסחבה אותה מהספסל כי ראתה שנחש בא להכישה והצילה אותה ממות בטוח. עד שבאה השומרת לקול הצעקות, ורוצצה את ראש הנחש.

מריה נפלה על צוארי אסתר ואמרה לה: "אני נשבעת לך כי לעולם לא אשכחך אסתר אהובתי, ואזכור לך את טובתך זו שהצלתיני ממות הנורא הזה, וברוך השם שטרם מכה ציץ רפואה פרח!".

באותו רגע הגיעו לשם המלך והמלכה, ונבהלו מצעקותיה של אסתר, ומהשם היתה זאת שהגיעו באותה העת וראו את הנחש ההרוג, והשומרת סיפרה להם הכל, והגדילו באהבתם את אסתר על זאת, והמלכה חיבקה אותה בבכי, ונישקה לה במצחה על הטובה שעשתה שהצילה את בתה. יותר מצאה בעיני כל אנשי החצר כאסתר המלכה בשעתה, ומריה אהבה יותר מכולם. והאשה האלמנה שגדלה אצלה {היהודיה} לימדה אותה פרקי יהדות וברכת המזון.

והנה עברו שתיים עשרה שנה לשתי הילדות, יום אחד חיבקה מריה את אסתר לאמור: "בואי להתנצר ותהיי אחותי באמת, כי בדת שלנו תהיי".

אסתר פרצה בבכי מר, כי זכרה את אמא ואת אביה, כאילו עתה אמא שלה מתה לפניה, והיא רואה את אביה יושב על הגמרא לידה, והדמעות ירדו מעיניה כמטר.

מריה שראתה כך חיבקה אותה עוד הפעם, ואמרה: "אין דבר, אפילו תישארי יהודיה את אחותי מלב ונפש", ודיברה על לבה הרבה דברים שאין צורך לכותבם כאן.

אסתר ידעה כי זמן רב לא תוכל לעמוד כי משפיעים עליה להתנצר, סוף סוף ילדה בין הנוצרים הזאבים זה קשה. יום אחד הם יצאו לטייל עם המשרתת והעגלון, ומריה ואסתר הלכו רחוק מאוד ביער בצל האילנות, ונשברה רגל העגלה יום שישי אחר הצהרים, וכולם נפלו מן העגלה ונתעלפו, והיום נטה לערוב ובאופן רגלי לא יכלו לחזור שוב. העגלון ידע שיש שם פונדק קרוב של יהודי, ולקח אותם לשם עד שיתקן את העגלה וזה יארך הרבה זמן. למזלה של אסתר בעל הפונדק היה יהודי יראי שמים ולמדן, ושמח מאוד בהן כי בת מלך היא אצלו, ובשעת קבלת שבת, עז היה רצונה של אסתר לראות סעודת שבת אצל היהודים.

נכנסה לחדר וראתה שולחן ערוך, כיסא ומנורה דולקים, ובעל הבית לבוש בגדי שבת מגוהץ וזיו זוהר שבת בו, כל הבית מזהיר ונדמה לאסתר מעין עולם הבא כולו רוחני. כאשר בירך בעל הבית את כל ילדיו, גם אסתר ביקשה ממנו ברכה,

הניח הלה את ידו על ראשה ואמר בלשון פולני: "בתי ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה"

-          "אמן!!" ענתה אסתר וזכרה את כל זה בבית אביה שכך היו עושים, והתחזקה בדתה בראותה כל אלה.

וביום שבת ישב בעל הבית איתה והסביר לפי חוכמתו את עיקרי הדת, כל מה שאפשר, תפשה ושמרה בלבה את כל הדברים. ביום הראשון חזרה לבית המלך עד אמצע הקיץ, ואז נסע המלך למעון הקיץ אשר לו עם הכומר וכל אנשי ביתו, וגם אתר עמם. ושם השפיע עליה הכומר להשתמד ולא הועיל, ואז חרה לו עד מאוד ובא למלך לומר לו על אודות אסתר, גם המלך אמר לה לעשות כן, להמיר את דתה בנצרות, ובאה אסתר לנשוק את יד המלך ונפלו על ידו שתי דמעות חמות, וגם למלכה עשתה כן. באותו הלילה נדדה שנתה מעיניה כי ידעה אין לה מציל מידם. נרדמה תוך כדי בכייתה, וראתה את אביה ואת אמא בחלום, כמו שהיו בפעם האחרונה,

ותכף פרצה בבכי: "אמא אבא הצילוני, אני בסכנה גדולה!",

לקולה נחרדה הנסיכה מריה, ואמרה: "מה לך אסתר חביבתי?"

והנה תכף קול חזק דופק בדלת: "קומו קומו הצילו נפשכם כי הטירה עולה באש! מהרו וצאו משם!"

והשומרת ומריה יצאו ונשארה אסתר שם לבדה, פתחה מהר את החלון, יצאה בין האילנות של הגן וברחה לשדה, ושמחה כי היתה שעת הכושר כדי שכולם יחשבו שמתה היא בטירה ולא וחפשו אחריה. ועתה היא בת חורין. בחצי הלילה באפלה יצאה יחידה בדרך של זאבים משוטטים וגם שודדים,

ואמרה: "מוטב לי למות מלבגוד בדתי ובאלוקי",

רצה בדרך הילוכה איך שיהיה, והטירה נשרפה עד היסוד.

המלך אמר: "תודה שאין אבדות בנפש",

וחיש חיפשו את אסתר ואיננה שם, והגיעו כולם למסקנה שהיא נשרפה כליל. בת המלך ששמעה זאת שאסתר נעדרת לא עמדו הדמעות מעיניה בגלל שהצילה אותה מן הנחש.

בינתיים נחזור לרבי שבתאי הכהן בעל הש"ך, שלא מצא את בתו ביער ביום השלג, חזר לעירו פרינסק ומצא את ביתו כולו אפר נשרף. לקח מקל נדודים ועבר בכל ארץ ליטא ופולין לחפש את בתו האבודה כי ידע שהיא עדיין בחיים ועקבותיה לא נודעו, בסוף נתייאש מזה. ישב על כיסא הרבנות בעיר הלשוי במדינת מורביה, נשא שם אשה שילדה לו בן. פעם בא לרב הש"ך אורח מארץ פולין, ובסעודה סיפר האורח לרב על חיי יהודים בקראקה, וסיפר לו על סיפור הנס של אסתר בת היער, ועל יהדותה בבית המלך, של מעשה מופת מילדה יהודיה.

ואמר לו הרב: "מה שמה?"

אמר לו: "קוראים לה אסתר היפה", כי המלך מצא אותה בצאתו לצוד ציד,

ועיני רבי שבתאי הכהן נדלקו, וקם בבוקר השקם, ויצא לקראקה ומשם לליטא לטירת הקיץ שגר שם המלך עתה, הלך גם להשתטח על קברי אבותיו, כי שם בחר בו רבי וולף הנין של הרמ"א ונתן לו את בתו. וכל הצרות שעברו עליו בקטנותו היו שם. ופעם הוא נזכר כי בלייפציג, היה אדם צעיר בשכונה והיו משחקים יחד, והיה בעל אחוזה בשם וורטיסלב, בסוף נתרבו חובותיו ונאסר בבית הכלא. רבי שבתאי ידע על הדבר הזה, הלך ופרע את כל חובותיו והוציא אותו מהכלא, "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו" ומאז לא ראהו כלל.

רבי שבתאי בדרכו זאת טעה ביער בגדול, ונטו צלילי ערב, ופחד מאוד שם ללון ביער, וראה מרחוק נר קטן דולק, הלך שם וראה לפניו מערת פריצים ושודדים, יושבים ושותים שיכר. תפסוהו קשרוהו תכף בחבלים, ומה שביקש מהם היהודי הנודד הטועה ביער - הם לא האמינו לו,

-          "מה מבקש אחד כמוך בתוך היער? אתה באת רק לגלות את המסתור שלנו, והנך בן מות יהודי",

אחד השודדים הרים עליו גרזן כדי להורגו,

חברו עצרו ואמר לו: "המתן עד שיבוא המנהיג וורטיסלב כי רק בידו להמית ולהחיות".

ענה לו: "אתה צודק", זרק את הגרזן ואת הרב הטילו למערה כפות בחבל.

והנה המנהיג הגדול בא לקול שעטת סוסים,

שאלו אותו: "נו העלית היום משהו?"

ענה להם: "לא, רק נערה צעירה הצלחנו להרים ברשת שלנו, והיא נערה יפה עד מאוד, ומכניסה לנו כסף יפה בפדיונה", זאת אומרת יבקשו עבורה פדיון נפש. "ועכשיו יביא אותה פה עבדי ווילוש",

ומי זאת הילדה? אסתר הילדה של רבי שבתאי שכפות שם.

והנה צעק רבי שבתאי מן המערה: "חברי וורטיסלב! הצילני נא!"

והלה נבהל: "מי קורא בשם זה?",

וישמע את הקול כבראשונה: "וורטיסלב הצילני! כמו שהצלתיך מהכלא!"

ותכף נזכר שזה קולו של חברו רבי שבתאי. תכף חתך את חבליו, הושיבו על הכיסא, נתן לו כוס שיכר להשיב את נפשו ונשק לו את ידיו

ואמר: "שבתאי שבתאי! אתה ריחמת עלי ופדית אותי מן הכלא!"

הרב שבתאי הטיף עליו דברי מוסר בלשונו הטובה, עד שראש השודדים פרץ בבכי, וסיפרו אחד לשני את הקורות אותם מאז,

ובסוף אמר אל אחד השודדים: "תוליכו אותו לכפר אחד הקרוב לטירה השרופה, עדיין אש דולק בה ותמרון עשן, שמשם אסתר ברחה מתוכה, ובאותו הלילה נפלה בידי השודדים כשברחה ליער",

ורבי שבתאי לא פגש את בתו באותו לילה ולא ידע שהיא שם. ושמע רבי שבתאי מיהודי הכפר על פרשת הדליקה של הטירה, ואיך נשרפה בתוכה אסתר היפה, שהיא חברה של בת המלך. ורבי שבתאי נבהל בשמעו זאת,

ופרץ בבכי מר ואמר: "הנה אבדה אבידה לנצח",

והגיע משרת של המלך, וסיפר לו את הכול, מהיום שהלך עם המלך לציד, ושמצאו שם את אסתר בשלג, וסיפר לו את כל הסיפור עד השריפה בטירה. ורבי שבתאי עמד שם כמה ימים, וחפרו בטירה עד היסוד, ולא מצאו עצם אחת מעצמותיה לקוברה קבר של ישראל. אחר שלא מצאו שום דבר שם,

עזב את המקום ביגון והלך לקברי אבותיו ואמר: השם נתן והשם לקח יהיה שם השם מבורך" והלך לו לדרכו.

אנחנו חוזרים עכשיו לסצנה של אסתר: אסתר ברחה מהטירה,

וביער היא שומעת קול פונה אליה ואומר: "עמדי ילדה! לאן את הולכת בחשכת הלילה?" אסתר נעצרה, פוחדת ורועדת, ופרצה בבכי,

-          "מי את?"

אמרה לו: "אני ילדה יתומה מאב ואם וטועה בדרך".

וורטיסלב תפש בידה הרועדת, והוליך אותה למערה שעזב אותה עתה עם שבתאי אביה, והושיב אותה על הכיסא,

ודיבר אתה רכות: "תגידי מי את ביתי ומה שמך? ומה שם משפחתך? ונחזיר אותך למשפחתך וניקח כופר רב",

וסיפרה לו הכול הכל מכול כול, "ועתה עכשיו אני מוסרת את נפשי לדת היהודית",

ובסוף דבר דיבר האיש על לבה לקחת אותה לו לאשה, כי היא יפה מאוד היתה,

וענתה לו בבכי: "הורגני נא הרוג, ואל תאלצני לתועבה הזאת וזכור את בוראך ואל תריע לי, כי ענוש תיענש מאל רחום וחנון, תרחם עלי"!

הלה השתומם על דבריה, כי עתה שמע כזו מפי חבר נעוריו, מפי רבי שבתאי אותם הדברים, אותם דברי מוסר,

לכן אמר: "אני ארחם עליך ואשלח אותך לווילנה, ושם ישלמו היהודים את כסף פדיונך ותצאי לחופשי".

פנה אל אנשיו ואמר להם: "דעו! כל מי שיפגע בה מות יומת",

ופקד על ווילוש שיקח את אסתר לחדר מיוחד על מנעול ומסגר, עד שיבוא השליח מווילנה,

ואמר לה: "אל תפחדי כלל!",

הודתה לו מאוד ונשארה שם.

ווילנה - עיר ואם בישראל, ישבו על המדוכה לפדות בת מישראל שנשבתה, הלא היא אסתר היפה בת היער, בזמן ההוא היו בווילנה 30 אלף יהודים, כולם עשירים, צורפי זהב וכסף, בעלי סחורות ורבנים מובהקים בראשם, בבית דין הגדול נאספו כולם יחדיו.

אב בית הדין פתח את האסיפה ואמר: "אחי ורעי, הגיעה אלינו שמועה מראש השודדים וורטיסלב, לפדות את הנערה השבויה בידו, תמורת 3,000 זהב, שם הנערה לא ידוע לנו, ובת מי היא ומאיזה מקום היא איננו יודעים".

קם הפרנס: "ובעד בת בלי שם נשלם הון רב כזה?! וצריך ללמד את השודדים שלא משתלם להם לשדוד!"

-          "לא!" ענה אב בית הדין: "אני שמעתי כי הנערה חכמה עד מאוד, ויפה עד מאוד, וראש השודדים רוצה לקחת לו לאשה, והם שמחים בזה, לכן במקרים כאלה לא לעמוד על המקח! וגם שמעתי על הרב רבי שבתאי הכהן המפורסם אצלנו, שנפל בשבי השודדים, בשעה שהובאה שם הנערה הזאת, ושוחרר אחרי שהכיר אותו מנהיגם כידיד נעוריו, וגם שמעתי על גבורת נפשה של הנערה אשר שרצתה למות ולא לבגוד בדתה. נערה כזאת כשרה, ואני בטוח שהיא אשת חיל בישראל, ונחוץ לפדותה בכל מחיר שהוא ולא לעקב כלל".

דבריו נגעו ללב השומעים,

אולם הפרנס הקשה את עורפו ואמר: "לא ולא!"

וכולם נאנחו במרה ושתקו.

קם רבי מנחם הצעיר, רבי מנחם הצעיר בפרנסים על רגליו ואמר: "רבותי! אני משלם מכיסי את שלושת אלפים הזהובים לשום ייחוד קוב"ה ושכינתיה",

וכולם קראו: "יחי רבי מנחם לעד"

אב בית הדין ברכו בקול נרגש: "יברכך השם ויוסיף לך כפליים".

רבי מנחם הלך תכף ומיד והגיד לאשתו הכשרה גיטה, והיא תכף הסכימה גם היא לזאת בסבר פנים יפות, כי אין לה ילדים, ובאותו רגע הלך רבי מנחים ומסר את הכסף למערת השודדים לידי וורטיסלב, ופדה את אסתר והביאה לביתו. ויהי כראות גיטה אשתו את הנערה היפה, קיבלה אותה בשמחה רבה,

ואמרה: "ילדה עלובה כה צעירה ויפה וצרותיה רבות",

ענתה לה אסתר: "כן, הנני לכם לשפחה כל ימי!".

אמרה גיטה: "לא ולא ביתי, כי השם מנע ממני פרי בטן, ואת אחותי רעייתי ביתי, ושאת מתת אלוקים שנתנה לי, שבי נא ביתי אהובתי",

ונשארה אסתר אצל רבי מנחם בביתו וסיפרה להם את כל ההרפתקאות שעברו עליה, רק על אמא ועל אביה, אבל את חייה בארמון של המלך לא הזכירה. כי פחדה מזה מאוד, שלא יחזירו אותה לבית המלך בעל כורחה, כי היא שייכת לבית המלך, אז כל הסיפורים היא סיפרה רק על אביה ואמא. אבל על החלק הזה שהיא היתה וגדלה אצל מלך פולין - היא לא סיפרה. ביתו של רבי מנחם היה בית ועד לחכמים תמיד, שולחנו ערוך תמיד לכול דצריך, כי הגיע בכל דרכיו בגלל אסתר, שהיתה מאושרת בביתו, שמחה בחלקה הטוב, וכבר הגיעה לפרקה, וגיטה אשת רבי מנחם חלתה, וכבר שנתיים עברו מאז באה אסתר שם, והיא בת 14 שנים,

אמרה גיטה לבעלה בסתר לאמור: "הנני הולכת בדרך כל הארץ, וקיצי קרב".

נשרו דמעות מעיניו של רבי מנחם, ואמר: "הוי גיטה על מה את מדברת?"

אמרה לו: "יקירי אתה עדיין צעיר בימים שמע לעצתי, ושא אחרי מותי את אסתר המרגלית הטובה, אין כמוה",

וגם לאסתר ציוותה כך, ואמרה: "אחרי מותי תינשאי למנחם",

ואסתר פרצה בבכי ושתקה. הנה בסתיו בשלכת העצים נפטרה גיטה לבית עולמה, ואסתר עברה לגור אצל אחותו של רבי מנחם, וכעבור שנתיים נשאה רבי מנחם לאשה, וילדה לו בן ובת אחת בשם גיטה וחיו חיי אושר ומנוחה. בימים ההם, ראש שרי ליטא נשא את מי? את הנסיכה מריה בת המלך חברתה של אסתר לאשה, והטיל על יהודי ווילנה סך מאה אלף זהב לחימוש צבאו, ואין ביכולתם לתת לו, ושלחו כמה משלחות אצלו, אבל הוא אטם אוזנו משמוע להם והודיע: "אם לא ישלמו בזמן המועד - יגרשם מארצו!".

והיהודים החלו בתפילות ותעניות בבתי הכנסת ומדרשות, ותעל צעקתם השמימה, ומשלחות של נשים ניסו כוחן אצל הנסיכה מריה, ולא הועיל כלום.

כי בעלה אמר לה: "אל תתערבי בעניינים אלו".

אסתר אמרה לבעלה: "מנחם, אני אלך בעזרת השם לנסיכה, כי היא ביתו של מלך פולין, והיא חברתי מריה".

סיפרה לו את כל מה שהיא עברה,

והתפלא בעלה ואמר: "האם את הנך אסתר היפה אשר מספרים עליה בת היער?" כי היא לא סיפרה לו מכל ההשתלשלות הזאת, "ואני עתה ידעתי, כי זיכני השם באשה כשרה מזרע הכשרים, אוי ריבונו של עולם! מה זכיתי עד כה! מה זכיתי שבירכתני? קומי לך יקירתי והשם יצליח דרכך אמן".

ותלבש אסתר מלכות והוד, ושכרה מרכבה, והלכה לארמון הנסיך והמתינה בחדר ההמתנה, ומשרתת הודיעה על ביאת אשה יהודיה להיפגש עם הנסיכה. אסתר נכנסה לנסיכה מריה, ודמעות נזלו מעיניה כי היא רצה לחבק את הנסיכה, אבל היא לא הכירה אותה,

אז פתחה אסתר ואמרה לה: "היתה לך פעם ידידה שקראו אסתר היהודיה? שנספתה בדליקה בטירה",

אמרה לה: "כן!"

אמרה לה: "היא לא מתה, היא עומדת פה למולך".

וסיפרה לה את כל מה שעבר עליה מהדלקה, ומריה השתכנעה מהסיפור, ניתרה ממקומה כנשוכת נחש, נפלה על צוואר אסתר ופרצה בבכי בקול רם,

עד ששמע הנסיך ויצא לקול בכיית הנסיכה ושאל: "מה זו הבכייה יקירתי?"

אמרה לו: "זה בכי של שמחה וגיל! כי היום מצאתי את האבדה שלי היקרה מאוד! זו היא חברת נעוריי שהצילה אותי מנשיכת הנחש וממות בטוח! כמה צריך לגמול לה טובה על זאת!?"

הנסיך עמד משתאה: "איך ניצלה מלהבות האש? מהטירה? ואיך הגיעה עד הלום?!"

ואז סיפרה להם אסתר את כל התלאות שעברו עליה עד היום, ושכעת היא התחתנה עם עשיר גדול, יש לה שני ילדים ממנו, שמח הנסיך מאוד על מה ששמע מאסתר את הפלא הגדול, ואיך היא נשארה בדת היהודית עד היום,

ושאל הנסיך: "מה שכר אסתר רוצה שהצילה את אשתו ממות בטוח? הלא היא אחותך הנאמנה, הנה מעתה הנני מוותר על 100 אלף זהב המוטל על היהודים וזה יהיה בעדך אסתר אחות אשתי! וזה יהיה בעדך, בשבילך אני נותן לך את כל ה-100 אלף!"

נתמלאו עיני אסתר דמעות וגיל, ולא ידעה במה להודות להם, ומריה נפלה על צוואר בעלה בתודה רבה על כך,

ואמרה: "אני מאושרת מאוד",

וקמו הנסיך ומריה ובאו עם אסתר עם מרכבת הכבודה של המלך לבית בעלה רבי מנחם,

ויהודי ווילנה השתוממו: "מה זאת?!" ויתפלאו מאוד!

ורבי מנחם בראותו כך שבאו בצל קורתו, תכף שלח אחרי הרבנים והגבאים כולם, ובאו שם ועמדו באימה ויראה להבין את זאת, ואסתר ומנחם עמדו לשרתם בכל טוב העולם בכבוד גדול מאוד, והנסיכה מחבקת ומנשקת את ילדי אסתר נשיקות חמות.

אז פנה הנסיך לראשי הקהילה ושאל: "האם הכנתם את המס הדרוש מכם?"

קם הרב בענווה ואמר: "הוד מלכותו יודע שאין בידינו אלא לשלם חצי הסכום ולא יותר, אחרת צריכים אנו לחזר על הפתחים".

ענה הנסיך: "לא אוותר לכם על פרוטה! ואת הסכום הזה נתתי במתנה לאסתר אשת רבי מנחם, שהצילה את אשתי פעם ממות".

כאן קם רבי מנחם על רגליו ואמר: "אני קיבלתי בתודה את דברי הנסיך שיחיה מאוד, ואני מוותר את הסכום לקהילה, בגלל שהם פדו את אסתר מהשבי של השודדים ששמעתם על זה כולכם".

ושם היה יושב הפרנס שאמר: "לא! לא נפדה אותה", וכבש את פניו בבושה ארצה.

ואמר הנסיך: "אסתר רשאית את לעשות בכסף כרצונך",

שמחו כל יהודי ווילנה על זאת, ונתנו הודאה לקב"ה, על אשר שלח להם הישועה על ידי אסתר הצדקת, וגם לבעלה הטיב הנסיך מאוד, ויפרוץ לרוב בגלל אסתר אשתו, וקראו לרבי מנחם "חתן המלך" ויצא שמו בכל ארץ פולין וליטא, ואסתר תמיד נוסעת עם הנסיכה ובעלה במרכבה שלהם ברחובות העיר לעיני הכול, וגם לכל היהודים הטיב הנסיך בגלל אסתר.

עד כה הלך שמו של רבי שבתאי בכל העולם, והוא בן 40 שנה והוא גדול מאוד, ופוסק הלכה בדורו יחיד הוא, הש"ך הקדוש" ורצה להדפיס את כל ספריו, לכן הלך לליטא ולווילנה להמציא כסף לזאת המטרה, ונתארח אצל רבי מנחם! ובשבת, דרש להם דברים מתוקים מדבש ונופת צופים, כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו כי צורתו דומה למלאך השם צבקות. ובאו אנשים ונשים וילדים לדרשה ונתפלאו, ופתח בסוגיה של "תקפו כהן" ומקשה ומתרץ בזה שעות, ואסתר היתה בעזרת הנשים, ויהי כשמעה את הקול ואת הסוגיה, תכף הכירה את הקול ואת הסוגיה! כי אותה שמעה בדיוק ביום שברחו ליער בערב שבת!

ואמרה בליבה: "אולי זה אבא מארי?", יען כי היא זוכרת זאת, וגם את קולו היא מכירה, אבל תכף חזרה בה ואמרה: "מי יודע אם אבי בחיים או לא?"

גמר את הדרשה, והלך הרב לביתו של רבי מנחם, והמון רב אחריו הולכים באימה, נושקים את בגדיו, ואסתר סיפקה לכולם מיני מתיקה לסעודה ויין, ושתו לחיי הרב הגאון, ולחיי חתן המלך, רבי מנחם, ורבי שבתאי הקפיד על זאת "חתן המלך"? המלך גוי! אתה חתן המלך?! אומרים "לכבוד חתן המלך"?

אמרו לו: "הלא אשתו היא אסתר היפה, אשר היתה בבית המלך, ולא אכלה מפת בג המלך כדניאל בשעתו",

ושאל רבי שבתאי: "הלא היא נספתה בדליקה בטירה",

אמרו לו: "לא רבינו! לא, הלא היא פה".

באותה שעה הופיעה אסתר עם כוס צלחת ובקבוק בידה,

שאל אותה הרב: "אמרי נא ביתי איך נתגלגלת לבית המלך?"

השיבה לו: "בת שש הייתי, תינוקת, מתה לחצאין, ואבי הביאני ליער מפני הקוזקים",

ודמעות רותחות נזלו מעיני רבי שבתאי, וקרא: "ביתי! מחמד נפשי! את שלי את שלי!!!! אסתר בת מרים ודומה את לאמך כשתי טיפות מים", ונפל על צווארה עוד,

וחיבקה אותו וצעקה: "אבא אבא אבא!!!"

ושמעו שם כולם ובוכים, וכולם מתפלאים, נשימה עצורה!

ואמרה אסתר: "עתה ידעתי את הסוגיה "תקפו כהן" כי כבר שמעתיה!"

אמר הרב: "כן ביתי כן!"

ובא רבי מנחם וחיבקו בין שתי ידיו ואמר: "כעת אני באמת חתן המלך אבל של רבנן קדישא",

ומי יכול לתאר שם את השמחה שהיתה שם בתי יהודי פולין,

ואמר: "ריבונו של עולם, אבי יתומים ודיין אלמנות נקראת".

ושמעו הנסיך ומריה אשתו ובאו ביום ראשון שם להכיר את אביה הגאון, והזמין אותו לארמונו, והצליח רבי שבתאי להעמיק בו את היהדות, בנסיך במתק לשונו, ונעשה אוהב ישראל מאוד, וגם את בניו ציווה על זאת. ורבי מנחם הדפיס את ספריו! ופעם אחת סיפר לו הנסיך לרבי שבתאי כי וורטיסלב נפל והוא בכלא אסור באזיקים. עכשיו הנשיא מספר לש"ך שוורטיסלב השודד המפורסם נפל עכשיו הוא תפש אותו והוא אצלו אסור באזיקים והוא נידון למוות, והוא בצל הגרדום על הגלגל, ורבי שבתאי ובתו הזדעזעו על זאת, וביקשו רחמים על וורטיסלב, בהפצרה רבה מאוד לחון עליו, והבטיחו הנסיך על זאת, ורבי שבתאי הלך לבשרו בכלאו בשורה טובה כזו.

(וההמשך? אחרי הצ'ולנט...)

אמרנו שהנסיך סיפר לרבי שבתאי שוורטיסלב נפל בידו והוא בכלא אסור באזיקים, וכבר נידון למוות ובצל הגרדום גל הגלגל. ורבי שבתאי ובתו הזדעזעו על זאת, וביקשו רחמים על וורטיסלוב, בהפצרה רבה מאוד לחון עליו, והנסיך הבטיחו על זאת, רבי שבתאי הלך לבשרו בכלאו בשורה טובה כזו. וישב האסיר סר וזעף מאוד, ולא מקבל להיכנס אצלו אפילו את הכומר לומר וידוי של כפרה. אבל כשנכנס רבי שבתאי אצלו, תכף ומיד קם בבכי, ועשה וידוי על כל חטאיו בבכי מר כי קרוב יום מותו. ורבי שבתאי בשרו כי יש לו חנינה מן הנסיך!

תכף נפל לרגליו של רבי שבתאי ונישקן, והבטיח לרב שהשתדלותו לא תהיה לריק. ועם שחרורו מן הכלא, ביקש מהנסיך לצרפו לצבא כדי ללחום על מולדתו, ושאלתו ניתנה לו, וזכה לדרגה גבוהה עד שנפל חלל כגיבור בקרב. ואסתר ובעלה, ביקשו את הרב {אביה הש"ך} שיגור עמם בעיר ואם בישראל ווילנה ולא קיבל, כי לא יכול לעזוב את הקהילה שקיבלה אותו באסונו, והלך לו. אבל מהר נחלש גופו בתורה, ובן 42 שנה נתבקש בישיבה של מעלה ונפרד מן העולם הזה. אבל עסק בתורה כמו למעלה מבן 100, מה שהוא הספיק בחייו.

ואלמנתו ובנו באו לווילנה, ונתקבלו בחיבה על ידי אסתר ובעלה, וגם בנו מאיר נעשה גדול בתורה, וכתב פירוש על ספרי אביו הגאון "נקודת הכסף" ואסתר ובעלה חיו בשיבה טובה כל ימיהם, עם הנסיכה מריה עד יומם האחרון, והיו ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים. עד כאן המעשה מבתו של הש"ך ומה השתלשל עליו. יש עוד מעשה קצר, {השאלה אם אתם רוצים או שנעבור גם כן עם הש"ך עם אחותו.} אתם רוצים או שנעבור "לשער עבודת האלוקים"

"שער, שער, שער",

-          "הסיפור?"

אמרו: "לא",

אני גם רוצה להגיד ברכה למי שטרם את כל הצולנט, הצ'ולנט נתרם לרפואת האדמו"ר מויזניץ, רבי משה יהושע בן מרגלית, רפואה שלמה א מ ן !!! וזיווג הגון לישראל מנחם מנדל בן בריינה ומשה מהללאל בן מיכל, ואברהם אלכסנדר בן חיה מנדל, ושפע ברכה והצלחה. א מ ן!!! חן חן לכם לא לשכוח ברכה אחרונה.

שער "עבודת האלוקים" מי שרוצה לעקוב איתנו, אנחנו נמצאים בפרק ב'. אז למדנו שההערה, התקועה בשכל, נחלשת משלוש פנים וחייבים לחזק אותה בהערת התורה, זאת אומרת: משנטוע בשכלו של האדם משעה שהוא נולד זה נחלש, ולכן צריך שתבוא התורה ותחזק את השכל. ולמה זה נחלש? משלוש פנים: האחד - מפני שנברא האדם מדברים שונים זה מזה, וטבעים מתגברים זה על זה, ומעצמים זה הפך זה, והם נפשו - וגופו.

שהם שני הפכים שהם כל אחד מנגד לשני, ונטע הבורא יתברך בנפשו מדות וכוחות שהוא כוסף אליהם לדברים, כאשר יתנהג בם האדם יגדל בהם גופו ויתחזק על ישוב העולם הזה, וישאר המין האנושי על עניינו, ואם יפסדו אישיו. זאת אומרת: גוף האדם כמו שברא אותו הקב"ה, יש בו מידות וכוחות, שהוא צריך אותם ואיתם הוא כוסף לדברים, וכמו התאווה שהאדם נצרך לה מאוד, וכאשר יתנהג בם האדם, לדוגמא התאווה, יגדל בהם גופו, למה? כי הוא מתאווה ועל ידי זה גודל גופו ומתחזק על ישוב העולם הזה, ואז הוא מרבה ילדים בתאוותו וכו',

והעולם לא נשאר שמם, כי "לא לתוהו בראה כי אם לשבת יצרה, פרו ורבו ומילאו את הארץ" כי אז יישאר המין האנושי על עניינו, אפילו שנפסדים ו--- ומתים ויש תחלופה, ולמרות שאנשים יודעים שסופם למות - התאווה גורמת שהם יביאו עוד ועוד ילדים. וגם התאווה שמביאה לכבוד, כי האדם לא רוצה להיות ערירי, הוא רוצה שגם לו יהיה ילדים, זה לא דווקא בגלל שהוא רוצה, זה לא נעים בגלל שלא אין ולאחרים יש, וכן הלאה, אם לא "קינאת איש מרעהו", אז אדם לא היה בונה בית ולא --- אז היה גר במערה או באיזשהו מקום ולא אכפת לו כלל.

והמידה הזאת היא התאוה להנאות הגופיות, והיא כוללת כל מיני החי הגדל. אז אנחנו שותפים בזה גם לבעלי חיים. והרכיב הבורא יתעלה בנפש האדם עוד מידות וכוחות, יכסוף בהם אל דברים, כאשר ישתמש בהם ימאס בעמידתו בעולם הזה ויחפוץ להיפרד ממנו, וזו היא החכמה השלמה. אבל יש לו עוד רוחניים ומידות שהוא כוסף לדברים, ואם הוא משתמש בכוחות האלה - אז הוא מבין את אפסיות העולם ואת גשמיותו, והוא מואס בזה, והוא חפץ להיפרד ממנו, אין לו בעיה, העולם הזה לא מטריד אותו, הוא לא מתאווה אליו, אין לו עניין להישאר פה, הוא רק מכין צידה לדרך כל הזמן וממתין עד עת הפרידה.

ואמרנו שאפשר להשתמש באותם כוחות, לכיוון החיובי ולשלמות, במקום להשתמש בהם רק לקיום העולם הזה ואפסיות. כי כל מה שאדם ישקיע בעולם הזה לעולם הזה - ייפסל, לא יישאר ממנו כלום ויתבע על כך. וכל שהאדם משתמש בכול הכוחות שיש לו ויהיה לו תאווה לתורה ללימוד לחוכמה, והוא ירצה כבוד של תורה, לא בשביל להתכבד בה, אלא כבודה של התורה שזה הרצון האלוקי, "ויגבה לבו בדרכי השם" אם יפנה את כל הכוחות והמידות לכיוונים האלה - אז הוא יוכל להשלים את עצמו. ומפני שהיו ההנאות הגופיות קודמות אל נפש האדם מנעוריו

- מה לעשות? שעד שהשכל מגיע לוקח זמן, והאדם משלים דעתו בגיל 13, ואז הוא נהיה לאיש ולפני כן לא, והוא לא חייב במצוות, אז עד אז ההנאות הגופיות הן קודמות אל נפש האדם מנעוריו. וצוותו בהם מתחילת ענינו חזק וגדול ונחוץ בם יותר. אז כל ההנאות האלה מצוותות בצוותא אתו, מתחילת עניינו וזה חזק, וזה נחוץ מאוד, ומידת התאווה מתגברת יותר משאר מידותיו. רואים ילד כל דבר מכניס לפה, הכול לפה, מתחילת בריאתו כל דבר לפה, כל דבר הוא רוצה לטעום לדעת להרגיש לחוש וכו'. עד שגברה על השכל שנוצר עליו האדם, וטחה מראות עינו, ואבדו סימני חמודותיו.

זאת אומרת: מרוב שאדם שקוע בהנאות ורוצה סקייטים ואופניים ואופנוע, וקשקושים ועניינים, וכול תאוות העולם הוא רוצה והוא רוצה והוא רוצה, ולרדת למטה ולשחק וכול הזמן להתעסק רק בגופניות. עד שזה גובר על שכלו של אדם, והוא מונע אוטומט אחרי התאוות, ועיניו טחו מראות, ואבדו סימני חמודותיו. והוצרך האדם בעבור זה לדברים שהם חוץ לו. עכשיו הוא צריך לייבא משהו שיוכל להתמודד מול ההנאות הגופיות, ולהגביר את שכלו על גופו, על תאוותיו. אז הוא צריך דברים שהם חוץ לו כדי לעמוד על מידתו המגונה, מהתאווה להנאות הבהמיות, ולהחיות בהם סימני מידתו המשובחת, שזה השכל.

מה יכול לעזור לאדם להגביר את שכלו על גופו - זו היא התורה הקדושה. שבה מורה האל את ברואיו, את דרך עבודתו, על ידי שלוחיו ונביאיו עליהם השלום. אז הקב"ה שלח ביד הנביאים את תורתנו הקדושה, משה רבינו רבם של כל הנביאים, והנביאים שאחריו, ובתורה הזאת ורק אתה יכול אדם להגביר את שכלו על גופו. שהאי הפילוסוף הכי גדול שהיה לגויים אריסטו, היה בהמה שאין כדוגמתה, ובשעה שתפשו אותו במעשים שהם לא נאותים לאדם חכם, שכלתן, פילוסוף גדול, שהוא עושה,

שאלו אותו: "מה זה?"

אמר: "עכשיו אני לא אריסטו". כשהוא מתעסק בפילוספיה - הוא אריסטו, אבל כשהוא עוצר הוא חוזר להיות בהמה אריסטו. למה? תורה לא היתה לו, ורק תורה יכולה להגביר את השכל שאדם ישלוט 24 שעות על ימי חייו על גופו, וירכב על הבהמה, ולא הבהמה תרכב עליו. אז לכן הקב"ה לצורך זה שהשכל נחלש, אז במקרה הראשון הוא נחלש בגלל שמתחילת הווייתו הוא גודל כל הזמן עם התאוות והגופיות מה שהוא קורא כאן רבינו בחיי, אז השכל נחלש ומתעמעם, ואז הוא צריך להגיע לגיל שהוא מתחייב בלימוד התורה, "בר מצווה" ואז התורה תעניק לו חיזוק לשכלו ולהכרתו ויוכל להתגבר על גופו.

דבר שני - מה מחליש את השכל? השכל הוא עצם רוחני, שנגזר מן העולם העליון הרוחני, והוא נוכרי בעולם הגופים העבים. הגוף גס עפרורי, נוטעים בתוכו, נאצל רוחני מהעולם העליון שהוא מואס בחיבור ובציוות הזה ששמים אותו בתוכו. זה כמו שתיקח במושגים שלנו בן מלך שיחיה עם כפרי בתוך דיר, רפת, והוא צריך להיות שמה בפנים, הוא לא יכול, הוא איסטניסט, הנפש שלו עדינה, הוא רגיל תכסיסי מלכות, שמים אותו בבוץ בריח--- איך הוא יכול! בלול של עופות, זה ביזיון שאין כדוגמתו. לוקחים את הנשמה, שמים אותה בתוך צואה, גללים, גוף נגוף, ג'יפה, והיא צריכה לשכון פה.

אז כל נוכרי שנמצא בארץ זרה - הוא מרגיש חלוש כערער בערבה, אין לו את הכוח, זה לא המקום שלו, כל אחד חזק בביתו "ביתי הוא מבצרי" אומרים. אז החומר מונח טוב, אבל הנשמה ערירית! אז השכל הוא עצם רוחני, שנגזר מן העולם העליון הרוחני, והוא נוכרי בעולם הגופים העבים. והתאוה אשר באדם מחוברת מכוחות הטבע ומזג היסודות, והיא בעולם יסודה, ומעון שרשה, מושכים אליה המאכלים כח - כמה שהוא אוכל יותר הוא מושך כוח. ומחזקים אותה ההנאות הגופיות. את מה? את התאווה. "התאוו תאווה" בדור המדבר - התאוו להתאוות. זאת אומרת תאווה זה כוח גדול וחזק.

ועכשיו כיון שהיא מחוברת מכוחות מארמ"ע: אש רוח מים עפר. וכפי התרכובת הזאת ככה משתנים בני האדם בתאוותיהם, ובכוח התאווה שלהם והימשכות אחריה, וכיוון שזה מקומה והיא יונקת מן העפרוריות שבאדם, וכשאדם מוסיף עוד אוכל אז הוא מספק לתאווה כמו עצים לאש, ואז היא מתגברת עוד יותר, "כי משביעו רעב" כמה שתציתן יותר נהיה יותר רעב, לכן תענית 40 יום מועילה להתיש את כוח התאווה ולהגביר את כוח השכל, והשכל מפני שהוא נוכרי אין לו מחזק, ואין לו חבר, וכל הכוחות נגדו. הוא רוצה להגיד משהו - אחרי רגע מנשנשים משהו.

הוא אומר: "זה לא בריא"

- לוקחים סיגריה. דוקא כשאומר "זה לא בריא" - נזכר נכון סיגריה. רק אומרים לו משהו - טרררר עושה את ההפך. ואין מי שיחזק, ואין לו חבר, וכל הכוחות נגדו, ומן הדין הוא שייחלש. טוב, כמה אתה יכול לעמוד נגד כולם? והוא צריך דבר שידחה מעליו את תגבורת התאוה, ושיחזק אותו, ומה זה יכול להיות? התורה הקדושה, שיהיה רפואה לחולה כזה מחוליי הנפשות ומדווי המידות. הסיבה השניה: שעצם השכל הנוכרי, והוא צריך להתמודד לבד, נגד כל הכוחות והתאוות והתגבורת שלהם בכל רגע. כי הגוף נצרך לאכילה, הגוף נצרך לשינה, וכל אלה נוגדים את השכל,

השכל אין לו עניין לישון, הוא ער, לוקחים אותו לישון, "בא תשכב תיכנס מתחת לשמיכה", מכסים את השכל. טוב השכל התעורר רוצה לקום, אומרים: "עוד חמש דקות", קמים ישר הולכים למקרר רוצים לאכול, עושים נס קפה, טוב בא נלך ללמוד בא נעשה משהו - שום דבר. הוא צריך להתמודד לבד אין לו חבר ואין לו רע. מה עשה הקב"ה כדי שלא ייחלש ויתייאש גם - התורה, רפואה לחולי הזה, ולכול חוליי הנפשות ומדווה המידות. אם אדם רוצה רפואות, אנשים מחפשים רפואות בקופת חולים, מחפשים רפואות הצמחים בעשבים בכל מיני דברים,

"ויהיה אם שמוע תשמע, בקול השם אלוקיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו ושמרת כול חוקיו - כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני השם רופאך" התורה - היא הרפואה לחולי, ולחוליי הנפשות, ולמדווה המידות, כי המידות גורמות את החולאים. כמו שהזכרנו: שהיה רופא חכם מאוד שהזמינו אותו ואמרו: "פיקוח נפש".

והוא בא בלי תיק ובלי סטטוסקופ ועלה לחולה, ובמקום להתחיל לעשות לו איזה פעולות,

התחיל לשאול אותו שאלות: "מה שמך? כמה זמן אתה גר פה? מי השכנים שלך, איך אתה מסתדר איתם?"

הוא אומר לו: "יש לי התקפת לב ואתה שואל אותי שאלות כאלה!?"

הוא אומר לו: "תסביר לי את התשובות ואני אגיד לך מה התרופה".

אחרי שהוא הבין את הרקע של כל הבניין,

אמר לו: "אתה אין לך שום חולי, החולי שלך זה השכן, זה החולי. אם תסתדר אתו לא יהיה שום התקפות לב, לא יהיה לך שום דבר, אתה לא יכול לסבול, אתה לא יכול אתה כועס, הוא מטריף אותך, וזו הסיבה גם.... ולא יעזור לך גם אם אתן לך תרופה, אם אני אתן לך תרופה היא לא תועיל לך, אתה תראה אותו מחר עוד פעם - אתה תקבל עוד התקפת לב, אז אתה חייב לתקן את המידות, לא תתקן את המידות - לא יעזור שום דבר".

ואמרנו, אם בן אדם רוצה לחלק תרופות אמתיות, אדם שיש לו חרדות, יש לו פחדים, מה צריך לעשות?

עונים: לוקחים כדורים

הרב: מה? לוקחים כדורים, איזה כדורים נותנים אתם יודעים?

עונים: (לא שומעים)

הרב: כן ונותנים זריקות גם ולוקחים לבית משוגעים. כן, אבל אף אחד לא נותן תרופה ללמוד "שער הבטחון", שער הבטחון התרופה לכל החרדות, לכול הדאגות זו היא התרופה, אין תרופה אחרת. אם יהיה לך בטחון- לא יהיה לך חרדות ולא יהיה פחדים ולא תחשוש ממות ולא מהפרנסה ולא מקשקושים ולא משום דבר. אז זה התרופה. אם בן אדם סובל מכעסים מצרות ומקנאות ומכל מיני דברים, כל דבר מרגיז אותו וכול דבר מכעיס אותו, וכול דבר זה... ויש לו לחץ דם, וסיבל מזה וזה וזה וזה...... מה יתנו לו? כדורי הרגעה וזה וזה וזה......

תגיד לו תלמד "שער הכניעה". אם ילמד שער הכניעה כמו שצריך - יהיה בריא מכול מדווה המידות. ואם תמצא אחד אפיקורוס, שיש לו מידות כאלה וכאלה וכאלה – יש שער גם פה שאני לא אגיד אותו, ויש עוד ועוד ועוד, וכול שער - זה תרופה. מי שלומד "רבנו בחיי" מתחילה ועד סוף- לא יהיה חולה בכלל. כי אם הוא יתקן את המידות- אין סיבה שהוא ייחלה כלל. רק מה? יצטרך לאכול ולנוח לפי מה שצריך,

והרב ראובן (צרף) לימד אותנו: שהבן איש חי מבטיח - שגם מי שימעיט בשינה בשביל ללמוד תורה - נכון ובטוח לבו שלא יחלה מזאת. זאת אומרת: גם אם אדם יצטרך לישון בין 6-8 שעות לכאורה - אז אומר הבן איש חי: וגם אם ישן 3 שעות 4 שעות- לא יקרה אותו כלום, הוא מבטיח, אבל בתנאי שהוא יעסוק בתורה.

וכן תמצא שהתורה מזהירה אותנו מריבוי המאכלים. אמרנו שהרמב"ם אומר "בהלכות תשובה", שלא יחשוב אדם שעיקר התשובה היא רק מגדך ועריות וגנבה ורציחה וכו', אלא גם מן הצידות הרעות כגון: ריבוי המאכלות, ואהבת הממון, כל אלה צריך לעשות תשובה, ואלו קשים לפרוש מהן. כמה אנשים נמסים לעשות דיאטה, מחזיקים חודש חודשיים, יורדים מפסוטים ואחר כך מחזירים בכפול. ואנשים מתעשרים מדיאטות, מתעשרים, כל אחד ממציא לו...... עכשיו יש דיאטה מאוד מפורסמת, עוד לא הגיעה לארץ - זה נקרא "דיאטת שומשום" דיאטת שומשום- עם חמש קילו שומשום, אתה יכול לרדת הרבה קילו-ווט במהירות, רק שומשום. לוקחים 5 קילו שומשום, זורקים את זה על הרצפה וצריך לאסוף אחד אחד...

כל כן תמצא שהתורה מזהירה מריבוי המאכלות. ואנחנו רואים שברוך השם אנחנו כבר שלושה שבועות צמים, זה בכלל לא צום, זה כיף, למה קוראים לזה צום? זה כיף, כיף, פשוט אתה לא צריך כלום אתה משוחרר אתה רגוע, לא קם לא מחפש כלום לא שום דבר, אתה פנוי צמה שאתה צריך לעשות תעשה, פנוי, מדהים! אז התורה מדהירה מריבוי המאכלות ומהלבושים, שכל הזמן האדם מתעסק - מותגים, ולקנות ועוד ומחליף, ומודה וקשקושים, התורה מזהירה. ובעילות - שלא יהיה מצוי אצל אשתו כתרנגול,

וקניינים - שהוא מרבה קניינים, כל הזמן להשתקע בארץ, ומעשים - הרבה בעשייה, אמביציונר לא נח, יש לו מפעלים ומפעלות - וכל אלה מחזקים את כוח התאווה, לכן התורה מזהירה אותנו מריבויים, וכן הוא מצווה במה שהוא עומד כנגדה התאווה, מהדברים שהם ההפך. והם התפילה, והצום, והצדקות, וגמילות חסדים. אז רואים שאדם כנגד הקניינים, שהוא כל הזמן דואג לקנות קניינים,

אומרים לו: "הלו, הלו, תירגע, מה שצריך להגיע אליך יגיע, תתפלל, תתפלל כמו שצריך זה יגיע. אם זה צריך להגיע – זה יגיע גם בלי שתשתדל. אם לא זה לא צריך להגיע - גם אם תשדל זה לא יגיע. "משום שהגזרה לועגת להשתדלות". אדם משתדל משתדל משתדל– בצד עומדת הגזרה וצוחקת עליו. כי כבר גזור עליו אם יהיה לו או לא יהיה לו, אז הגזרה עומדת בצד. אם צריך להיות לו- יבואהו בכל מקרה, ואם לא נגזר עליו כל השתדלותו לריק. ואנחנו אומרים "שלא ניגע לריק" אז למה אתה יגע לריק? כי אין לו בטחון!

והוא אומר: "אם אני לא אשתדל איך זה יבוא?"

אז רגע, אין בורא לעולם? אה, אתה קובע כמה יבוא? בורא עולם אין לו מילה, זאת אומרת הוא לא "משפיל ומרים מוריד שאול ויעל" זה לא הוא זה אתה! או.... לא ידענו, לא ידענו. אז הקב"ה יושב בשמים ישחק "השם ילעג למו"

אליהו פעם נכנס לחנות וראה אחד שבוחר לו חוץ מכבודכם נעלים, אז ככה מקפל אותם, בודק ככה את האיכות, מריח אותם וזה איך העור, ובסוף כשהוא מחליט לקנות והוא משתווה על המחיר

הוא אומר: "וכמה אחריות יש על זה?"

אז הוא אומר לו: "כמה אתה רוצה אחריות?"

אומר: "יש אחריות 7 שנים?"

אומר לו: "לא 5 שנים, 5 שנים"

-          "7 שנים"

מתווכחים פה שם, ואליהו מתעלף מצחוק, למה? נשאר לו שבוע לחיות והוא מתווכח, 5 שנים 7 שנים אם הנעל תשרוד, קודם כל שאתה תשרוד.

אז התפילה היא נגד התאווה, והצום הוא נגד התאווה, והצדקות הם נגד הרכוש, והקניין והכל. הפוך! לחלק לתת להראות שאתה לא תושב אתה גר בארץ, לחלק! כי רק מה שאתה מחלק הופך להיות שלך, כל מה שאצלך זה רק ברשותך, וזה יישאר לבא אחריך, כל מה שאתה הוצאת בכבוד הבורא - הפך להיות שלך. וגמילות חסדים - לטרוח בגופו לא לעצמו, אלא לאחרים. וככה הוא יחיה את סימני השכל, אם לא - הוא יהיה שקוע בתאוות והשכל יהיה רק יועץ לענייני גשמיות. איך עושים כסף איך עושים זה איך עושים זה, איך עושים זה, ובמקום שהשכל יגיד מה צריך בכלל צריך לעשות

אומרים לו: "עצות? אנחנו לא צריכים, תגיד לנו רק איך לעשות מה שאנחנו רוצים, אל תגיד לנו מה לעשות, אלא רק תגיד לנו איך לעשות מה שאנחנו רוצים".

אז אם אנחנו נעשה כן, צדקות, צומות, גמילות חסדים, תפילות - אנחנו נגביר את השכל והוא לאדם גם בעולם הזה וגם לעולם הבא. כמו שאמר דוד עליו השלום: "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" ואמר שלמה המלך: "כי נר מצווה ותורה אור" ונאמר: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך". דבר שלישי מה שמחליש את השכל: כי התאוה משתמשים בה תדיר במזון הגוף, ולא תרפה מהעבודה לילה ויום, והשכל אין משתמשים בו אלא במה שהוא מפיק לתאווה. כמו שאמרנו: אז הגוף כל הזמן מקבל את שלו, והשכל עוד משתמשים אתו איך להביא זה עוד יותר קל,

ומן הידוע שהכלים שמשתמשים בהם תמיד על דרך הטבע - זה מוסיף תיקונם ומתחזקים מעשיהם. זאת אומרת: כמה שאדם אוכל מתעמל עושה דברים, אז הגוף שלו עומד על חוזקו ותוקפו. וכאשר ימעט שימושם - ייפסלו ויחלשו מעשיהם, והדין נותן שתחזק התאווה מפני שמשתמשים בה תדיר, וייחלש השכל מפני עימות השימוש בו, והנהגתו על מה שהוטבע עליו,לא נותנים שכל להשתמש למה שהוא צריך. לכן עמי ארצות ככול שמזקינים - מטפשים, כי השכל לא עובד, ותלמידי חכמים ככול שהם מזקינים מתוספת בהם חוכמה.

ורואים ברוך השם בדורנו שגדולי הדור מפליגים בשנות חייהם, כמעט כולם עוברים את המאה, מה שלא היה בדורות קודמים, ורואים את צלילות דעתם! יותר מהצעירים ואלה שחושבים שהם חכמים, וכל משפט קצרצר - מסכת שלמה של חוכמה. אז זאת אומרת: דבר שלישי שמחליש את השכל - זה אי השימוש בו. אבל כשאדם לומד תורה - והצריך הדוחק למציאות ענין שאין משתמשים באמיתתו מאברי האדם ותאותיו הבהמיות מאומה, אבל משתמשים בה בשכל הניצל מגבור התאוה עליו - וזה התורה. כדי שאנחנו נציל את השכל הזה אנחנו חייבים את התורה, כי כשנשתמש בשכל בתורה - יחזיק וייזוך ויזהיר.

השכל יהיה זך, וגם יזכך את הגוף, וייזוך יחזק ויזהיר, וידחה מן האדם הסכלות הגוברת על נפשו. כי כשאדם לא משתמש בשכל הוא נהיה שכל - טיפש. וזה מנע ממנו לראות את הדברים על אמיתתם ומהניחם על מכוניהם. אתם רוצים לראות טיפשים? תשמעו את אלה שאין מה להוסיף להם הכול הם יודעים, אין טיפשים יותר גדולים מאלה.

 - "אתה אל תלמד אותי מה שאתה יודע היום שכחתי כשהייתי קטן"

אתם מכירים את זה? מעניין כולם מכירים את אותו משפט, כל מיני משפטים. אז זאת אומרת: זה הטיפשות והכסילות הכי גדולה, שהרי למדנו שתכלית הידיעה - שלא נדע. אדם צריך להשכיל ולהבין שכמה שהוא יודע הוא לא התחיל לדעת, עצם הידיעה אם יש לו בכלל, הוא יודע כמה הוא לא יודע. אבל אם הוא לא יודע את זה, אז הוא לא יודע כלום. כלום הוא לא יודע. רבינו סעדיה הגאון, היה חוזר בתשובה כל יום, כי כל יום נודע לו מחדש כמה הוא לא ידע אתמול, אז הוא חזר בתשובה על זה, כי אתמול הוא עבד את השם לפי ידיעתו של אתמול, והיום הוא יודע כבר משהו אחר.

הש"ך כתב את הספר הזה "תקפו כהן" כתב אותו במשך חודש, לנו יקח כמה שנים להבין מה הוא כתב, בגיל 24 הוא כתב את הפירוש שלו, אתם קולטים מה אפשר להספיק עד גיל 24 אם לומדים ברצינות? ואנחנו מה? שום דבר לא עושים, כמעט כלום לא לומדים, וחושבים מה אנחנו כבר יודעים, כלום, כלום, כלום אפס אפסים. ודוד המלך אמר: ״תורת השם תמימה משיבת נפש" ר"ת תימנית. "עדות השם נאמנה מחכימת פתי" "פקודי השם ישרים משמחי לב, מצות השם ברה מאירת עיניים״

התורה הזאת בלעדיה - אנחנו בעלי חיים על שניים, בעלי חיים על שניים. אתה רואה את ההתנהגויות של האנשים, את הדיבור שלהם, את ההבנה שלהם, את היהירות שלהם, את הגאווה שלהם, את הכעס שלהם, אי שליטה על המידות, אתה משתומם, אתה רואה גוף בועט, כמו בעל חי, איך החמור נותן זוגיות, גם הוא אותו דבר, רק הוא נותן ברגל אחת והחמור בשתיים, יש כאלה שהולכים ללמוד את זה, לבעוט ברגליים, לא להתגונן בידיים, קאנגפו, בקיצור אין שכל. ואנשים מעריצים את בעלי הגוף, את השחיינים, את האצנים, את הכדורגלנים, את הספורטאים, את השחיינים. מה יש להעריץ? שחיין טוב שוחה פחות מהר מדג, אז על מה מגיע לו מדליה?

ש: (לא ברור)

הרב: אני לא מבין את זה, מקצוע אגרוף, מפוצץ את הפנים של השני, מה זה? מה זה? בשביל לקבל גביע מזהב נגיד, כמה זה שווה? 20 אלף דולר נגיד, אתה מוכן 20-30 שנה לעמוד שיפוצצו לך את הפנים בשביל שאולי תקבל פעם אחת 20 אלף דולר? הרי אפילו אם תעבוד ב-25 שקל לשעה אתה תגיע לזה יותר מהר, בלי שיפוצצו לך את הפנים, ורק אחד זוכה בגביע ולכולם מפוצצים את הפנים בחינם, נו אני שואל, ואנשים מעריצים, מעריצים, בא הנה ז'ופרייזר --- צ'אק נוריס. אש הדא – מה זה?

יש אנשים טיפשים שהולכים לראות מטאדור - איך הוא תוקע חיצים בשור, מה זה? היום השוורים כבר עצבנים שקופצים ליציע, מהסטאלבט שעושים עליהם, איזה מקצועות אלה תגידו לי? נו זה בני אדם בשביל זה קיבלו שכל, ואנשים מפסוטים שרואים כדור רגל, יו תראה איך הוא עשה--- ראית--- איי אייאייאיי. יש שם עכשיו איך קוראים לו? מסי, מסי, נדמה יש צמיגי מסי באיזשהו מקום.

ש: בכדורגל מתו 72 איש---

הרב: רק, רק, היתה הצלה, היתה הצלה. רק אין שכל, נו מזה? מזה השטויות האלה? ובעלי משפחות, רצים אחרי כדור, תקנה לכול אחד שניים ישבו בבית וגמרנו. להבקיע גול, להבקיע גול, לא יאומן כי יסופר כמה טיפשות צריך להיות, כמה טיפשות צריך להיות, עולם ומלואו, מיליארדים משועבדים "לכדור עגל" הזה, מיליארדים. נו רואים כמה התורה עושה מהבן אדם בן אדם, ברגע שבן אדם לומד תורה, הוא יכול לבזבז את הזמן שלו על להעביר כדור משם לפה משם לפה, לרוץ לחזור לרוץ לחזור לרוץ לחזור לרוץ לחזור לרוץ--- מה זה? מה זה? מה מה מה המעלה בזה, מה התוספת מה זה?

ש: אנשים אוהבים את זה

הרב: אני יודע מתים על זה, אתמול מתו על זה,

ש: אנשים מתארגנים יומיים שלמים למשחק, ופיצוחים---

הרב: אתה יודע מה הסוד? אתה יודע מה הסוד? גילה את זה החכם חיים נגר, הוא אמר שהקב"ה עשה חסד עם עם ישראל, שנתן לגויים את השכל המעוות הזה, לכלות את כוחותיהם בספורט, על סוגיו ומיניו, שאם הם לא יוציאו את האנרגיות שלהם השליליות בדברים האלה - הם יפנו את הכול נגדנו. אז הוא אמר תישארו שמה תכסחו אחד את השני, תצעקו הי הה הי! וכול שבוע שיהיה לכם משחק, שתמתינו למשחק הבא, ולא יהיה לכם זמן להתעסק בישראל, כי אם הם יהיו פנויים אוי ואבוי. אז צריך שהם יהיו משועבדים, זה לא יאומן כי יסופר, עולם שלם מפגר.

וכול ארבע שנים אולימפיאדה, אנשים רצים כל יום 42 ק"מ שאולי יהיה מעשרות אלפים שירוצו, ורק שלושה יגיעו לסיום, יעני עד התחרות הוא הקיף את כדור הארץ עשרות פעמים, ובסוף הוא כשל בק"מ הארבעים, שתה שתה ורץ שתה ורץ שתה ורץ, עד שהתפלש בעפר, ומי זוכר בכלל אם הוא רץ או לא רץ, מה היה מי היה מי זוכר, מי יודע בכלל, 42 ק"מ ---

ש: יש הליכה מהרה

הרב: כן אלה שהולכים ככה ככה וככה, גומרים על הקרסוליים, גומרים על הרגליים, רק מהפדיחה של ההליכה, בן אדם היה צריך--- איך אשתו מרשה לו?

אבל זהו רק התורה יכולה להציל מהשיגיונות האלה, רק התורה, יושב בן אדם מאושר, מחכים משכיל, מכיר את בוראו, יודע מה תכליתו, מכין את עצמו לאחריתו, יש תכלית! אבל מה כל הזמן רק אוכל שותה והולך לסרט, אוכל שותה והולך לקולנוע, אוכל שותה והולך לפאב, אוכל שותה והולך לכדור רגל, אוכל שותה עד שמת מתפגר וזהו, בשביל מה היית בעולם? אז לכן, חייבה הערת האדם בדרך התורה, שהיא כוללת את המצוות השכליות והשמעיות, לעלות בהם אל העבודה אשר האדם חייב בה מדרך הראייה השכלית, אשר היא תכלית העניין המכוון בו בבריאת המין האנושי בעולם הזה.

לכן אדם שלא יפספס את הסיבה שבשבילה הוא הגיע, אדם צריך להיות מאושר שברגע שהוא הבין שיש תכלית לחיים, ויש סיבה לקיום האנושי - שלא יפסיד רגע מחייו מלכוון את עצמו לתכלית הזאת להגיע אליה. כל רגע שהוא מפסיד הוא מאבד עצמו לדעת. כי אדם חי רגע ועוד רגע, על כן צריכים להוקיר את הזמן, להיפרד כמה שיותר מהגוף ותאוותיו וחיוביו, להשליט את השכל על התאוות ועל המידות הרעות, ואז יוכל לעבוד ולהיכנס "לשער עבודת האלוקים" ולזכות לחיי העולם הבא.

הרב: כן מה השאלה?

ש: יש חלק בעולם--- יש פיזיקאים יש פילוסופים, יש אומנים, אז אוקי החלק הזה הוא חלק--- משכיל זה מועיל לעולם, זה משביח את העולם, זה משביח את הקיום האנושי, וגם אנחנו היהודים מושפעים מזה.

הרב: אז בא נדבר על מה שאמרת, פיזיקאים - אם הם לא השיגו אורחות חיים ולא הבינו שיש אלוקים, אז הם לא מבינים שמה שהם מתעסקים, כיוון שהפיסיקה זה ההוכחה הכי גדולה למציאות הבורא, ולצערנו הרב רובם לא מאמינים בבורא, אז זאת אומרת: למרות שיש להם תארים נכבדים הם חסרי דעת.

ש: ---פיסיקה

הרב: הרפואה היתה קיימת גם בלי התואר דוקטור, וחזקיה המלך היה לו ספר רפואות שידע כל הרפואות מה שכל העולם לא יודע, וחכמים הודו לו שגנז את ספר הרפואות, כי אם היה רפואות לכל המחלות- לא היתה לנו עצה שנוכל לתקן את מה שעוותנו והיינו צריכים למות. אז החולי יש לו מטרה לעורר את האדם ולהזהירו ולהזכירו - הלא למה אתה חי?! אבל אם על כל דבר יהיה כדור אז הוא לא ידע. זה כמו שעושים לך היום נורות מהבהבות, או קולות מושמעים, The left door us open,The left door us open, מודיעים לך שהדלת הזאת או שחסר לך שמן,

מודיעים לך, היום האוטו מדבר, ולמה הוא מדבר להזהיר אותך. ונגיד אחד שומע את הצפצוף של הנורית של השמן, זה מרגיז אותו,

אז הוא הולך לחבר שלו ואומר לו: "תעשה לי טובה תכבה לי את זה, זה שיגע אותי כבר",

כיבה לו את זה. הוא לא מלא שמן, ואז בירידות לירושלים, ברקס - אין! טרררררר למטה. אתמול באינטרנט, הראו אחד שגר באיזה מקום בטבריה, שארבע מכוניות כבר צנחו לו לחצר, למה? בגלל שיש סיבוב והשילוט לא טוב וגם לא עשו שם זה --- וגם לא עשו חומה ולא כלום, אז אנשים לא שמים לב לסיבוב טזזז. נוחתים לו באותו מקום. כן היום כולם מעופפים. אז רגע, אז זאת אומרת: כל הדברים בעצם, הם דברים שהיינו יכולים להסתדר בעזרת האל על פי התורה, ויש בה את כל החוכמות, חכמי מישראל ידעו את כל החוכמות, מהפילוסופים והכול והכול.

אבל צריך לדעת יהודים יקרים, גם רופאים וגם כימאים וגם פיזיקאים, את הכל השיגו חכמי ישראל מהתורה, והאומנים זה רק אנשים מצחיקים. פעם היה קרקס והיו רואים אנשים מצחיקים, היום רואים בעלי חיים על שתיים מצחיקים אנשים אתה מבין ליצנים, זה בשביל להעביר את החיים, זה בידור נקרא, בידור, בידור זה פיזור, לבדר זה לפזר, מפזרים את הנפש, במקום שיהיה לו שכל מרוכז במטרה - מפזרים, אהה אההאההאהה כל היום אהה אההאהה מחפשים צחוק כל הזמן צחוק, על מה הם צוחקים? על עצמם הם צוחקים, עובר הזמן אהה אההאהה.

פעם אמר אורי זוהר: "אחד יוצא מסרט,

אומר: "איזה סרט היה משהו משהו"

אומר: "זה כמו בן אדם יצא מניתוח והורידו לו שתי אצבעות",

אומרים לו: "נו איך היה?"

אומר: "אל תשאל היה משהו לא הרגשתי בכלל",

אומרים לו: "אבל יא טמבל אתה בלי אצבעות עכשיו",

-          "מה זה חשוב אבל זה עבר בכיף, לא הרגשתי",

-          "אבל היה לך שתי אצבעות",

-          "מה זה חשוב?".

אומר: "אדם נכנס לסרט, לקחו שעתיים מן החיים, אומר: "איזה כיף איזה סרט", אבל יא טמבל לקחו לך שעתיים מן החיים, הוא לא קולט בכלל",

המשך? בשבת...

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".