הייתי שם במצרים - חלקים יד-טו - מכת דבר "וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר" | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: לע"נ ז'קלין בת ז'וליה ורבקה בת חנה, תהא נשמתם צרורה בגן עדן, יזכו "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהילים כז, ד) וישובו בתחיית המתים מהרה אמן, אמן! 

'אני הייתי במצרים' פרק יד'

עבדול כארים היה מדוכא מאוד! תמיד ידע לפתור את כל הבעיות באמצעות העושר המעמד או ע"י כישופים שונים, בחודשים האחרונים השתבש לו הכל! שום דבר לא מצליח, הוא לא הבין: מדוע...? 

געיית הבהמות הנוגה שעלתה מהרפת נסכה בו משנה צער! בעינים מכווצות הביט אל עבר מכלאות המקנה הממוגנות בסורגים כבדים, מקווה: כי בזכותם שרדו הבהמות את מכת הערוב. 

להפתעתו חלק ניכר מהן עמדו שם כמוכות חולי מנוון, מטות ליפול... 

- 'נו, טוב!' התנחם עבדול: 'כנראה שנבהלו כהוגן משאגות חיות הטרף עד שהצטמקה ריאתם. לא נורא! ואטפל בהם ואפטם אותם היטב שישמינו שוב.' 

מיד הוציא אותם לאחו. 'אַה! כמה טוב שלמרות סידרת "התקלות" (הוא קורא למכות תקלות...) גדלו בכל זאת מעט עשבים בשדות'.

השפתיים שלו נקפצו בשנאה! 'מוניוס' (משה רבנו...) איים עלינו: 'שלא נוציא את הבהמות החוצה!' וכי, מי הוא שנשמע בקולו!? אנחנו מקבלים הוראות רק מפרעה...! דוקא אוציא את הבהמות, דווקא!' סיים בכעס מתגאה. 

בצעדי אוֹן ניגש למכלאה הענקית שחרר בריחים פתח שערים בתנופה החלטית, מאותת לבהמות לצאת למרחבי השדות... והללו לא התמהמהו זרמו לאלפיהם אל האחו בזה אחר זה. 

עבדול כארים הביט בגאווה לא מסותרת בשוורים הכרסתניים הצועדים לאיטם תוך כדי געיות רמות, חמורים רבים עדרי צאן עיזים דשנות גדושות שומן וחלב. אחר שלח מביט יהיר למכלאה השניה, שמה פוטמו עדרי חזירים ענקיים מיוחדים במינם נוברים בערמות הזבל, לועסים ללא הרף כל אשר נקרה לעינם, מחיר כל חזיר - נאמד במאות דינרי זהב! ועבדול כְּיֵּתר המצרים העניק להם שמירה מעולה לבל יגנבו או יקרה אותם אסון! לפיכך, נמנע להוציאם לשדה יחד עם שאר המקנה.

'אַה, אה... אח!' הרהר בשחצנות: 'אין כמו בהמות אלו בתבל במלואה! העולם כולו חפץ ללמוד מאתנו את סוד פיטום הבהמות, המבריחים המנוסים ביותר גויסו למטרה זו, משתדלים ללא הרף בכל דרך להבריח פרות וחזירים משובחים מחוץ למדינה, לגדל עדרים רבים מהזנים המיוחדים שלנו. אך אנו לא ניתן לאיש לקחת מאתנו את הידע הזה, כל פרה וחזירה היוצאת מכאן, עוברת ניתוח מיוחד שלא תוכל ללדת במקומות אחרים, כי לנו בהמות אלה, עליהם גאוותנו ואצלנו יהיו לנצח!' - כך מדבר הוא לעצמו בשחצנות. 

עבדול כארים העיף מבט נוסף אל המרחב הירוק אל הבהמות הרבות שהתפרשׂו על פני השדה, רועות בשלווה מוגנות בעדר כלבי רועים משובח! ונכנס לביתו לפוש. 

לא הספיק לנוח הרבה, הכלבים התחילו לילל לפתע בקולות מזוויעים חסרי פשר, היטה אוזנו כאפרכסת מנסה לעמוד על הענין ובאותה אותה פתאומיות שבה התחילו - השתתקו כל הכלבים בבת אחת...! במקום זאת שמע קולות חרחורים ונאקות אימה שעלו משדי המרעה, הקולות האלה הקפיצו אותו מרבצו! הביט דרך חלון ביתו: לחרדתו לא היה גבול! כל הבהמות השמנות מפרכסות משתנקות וגוססות לאיטן. 

עבדול רץ בטירוף! בראשו מתרוצצים מחשבות יאוש: 'איך יציל אותן מציפורני מלאך המוות...?!' כשהגיע אליהן פכר את כפיו ביגון ופניו היו מכורכמות. עדריו הרבים על חמוריהם פרותיהן וגמליהן - שכבו על הארץ נטולי נשימה, פושטים ומכופפים טלפיהם חליפות מפרכסים ונופחים את נפשם לנגד עיניו הבוהות.

עבדול כארים צנח על קרקע מכלאת הבקר הענקית שלו, התבונן במרחב העצום שהתרוקן מבהמותיו פרץ בבכי מר! מקונן על המכות הנוראות הניתכות עליו ופוגעות קשות ברכושו הרב!

'בתחילה, יבשו לי את השדות והגינות המטופחות שלי, אמרתי: 'אשקם אותם!' ואז הגיעו הצפרדעים המוזרות - שהמשיכו במלאכת ההרס! לא התאוששתי מאובדן הגינות הנאות והגיעה מכת הכינים - שהחריבה את הדירה היפה שלי, כל כך מוזר! כינים יכולים להרוס בית?! ועכשיו לאחרונה במכת הערוב - יצאו החיות מדעתם! מילא, מה שטרפו וחיסלו כל כך הרבה אזרחים - זה עוד סביר, אבל להם לקלקל לי את האדמה...?! מעולם לא שמעתי שחיות מזיקות לקרקע... איך הצליחו לחפור כל כך הרבה בורות באדמתי?

לפחות התנחמתי בבהמות שנשארו לי לפלטה ושרדו את כל המכות ועכשיו מה עיני רואות...? הפרות החולבות שלי שסיפקו לי; חלב צמר ובשר, הסוסים המשובחים, החמורים הלובים, הגמלים המדבריִּם, שלחתי אותם לרעות בשדה מוריק כולם! התפגרו לי ברגע אחד (1)! לא הצליחו אפילו לחזור הביתה מהמרעה, אוי לוֹ אללי לוֹ!!' קונן עבדול כארים. 

הוא שכח כנראה: שאת כל העושר הזה - הוא עשה מהעושק שעשק את היהודים! הוא לא רצה להבין: שהוא נענש ע"ז שהוא העביד את היהודים בפרך במרעה הבהמות בתנאי המדבר הקשים!! הוא גם התעלם לגמרי! מפני שהוזהר באופן ברור ביותר: 'לא להשאיר את הבהמות בשדה...!' 

ומה הוא אמר? – 'דוקא! דוקא...' בסדר, אז דבקה בו מכת הדבר. 

לא כשכניו הרבים שמיהרו למכור את הבהמות ליהודים כבר אתמול הם הבינו מה צפוי, רק עבדול כארים ומרעיו בגלל שהוא 'חרטום' נשארו בדעתם העקשנית מסרבים בתוקף להאמין בדברי משה. 

גופו הרטיט מבכי משתנק! אך זרם העפר והטיט שניתך עליו לפתע יחד עם ענן האבק שעלה מהמפולת וחדר לנחיריו - קטע את יללותיו, 

הביט סביבו בתימהון: 'מי עשה לי זאת? מי עשה לי זאת?!' שלח מבטי זעם לכל עבר, נשא ראשו כלפי מעלה – שפך טיט נוסף נפל ישר לתוך העינים הדומעות מבהיר לו את התמונה, נראה: שהטיח הרב העוטה את הקיר התפורר לו לפתע ונחת ארצה! 

- 'מה קרה לטיח? לא מזמן טיַּחתי את הקיר הזה...' 

התרחק מהקיר הסורר ונעמד ליד הקיר הנגדי, בעודו מביט בלבני האבן החשׂופים שמולו ומהרהר בהוצאה הרבה שנגרמת לו עקב נפילת הטיח - חש חבטה עזה ברגלו! 

- 'מה זאת כעת?' זעק בקול נכאים... 

תוך שהוא מעשׂה את רגלו הדואבת סקר את מרגלותיו, היתה זו לבנה כבדה שנחלצה משום מה מהכותל שמאחוריו והותכה על כף רגלו! אחריה התדרדרו עוד אבנים נוספות. 

עבדול כארים עומד נבוך וכואב! תמה ולא מבין מה מתרחש: 'כנראה מישהו כישף לי את הקירות! אם כך עלי לבטל את הכישוף ע"י מים!' 

מיד רץ הביתה חזר כשהוא גורר מיכל חרס כרסתני מלא מים חיים, בקושי רב סחב את החבית הכבדה כשהגיע עמד נשף מתנשף מזיע ועמד להניחה - התפוצצה לה לפתע החבית החסונה בתוך ידיו! ונשרה ארצה עם תכולתה. 

עבדול כארים פלבל בעיניו מבולבל לגמרי! מעולם לא אֵרע לו דבר כזה... 

- 'מישהו הצליח לכשף גם את חבית המים... אלך ואבדוק מה קורה אצל השכנים'. 

בצעד מהוסס יצא מביתו כיכר העיר שתמיד המתה אדם - שוממה! אנשים ספורים חלפו על פניו שקועים בשׂרעפי דאגה עמוקים אכולי יגון עמוק, גם שׂדרות הירוקים תמיד שידרו עגמומית כבדה, למרות המזג האויר הקריר של אמצע החורף כמשו כפותיהם הירוקות כשהן משלחות את פּאוֹראותיהן האילמות בצִיהוב מדכא של שיממון אין סוף! מהפרחים הססגוניים שמסביב - נותרו גבעולים קמלים נטולי חיוּת. 

מרחוק הבחין בשכן הכורע בצל גדר האבנים הגבוה רוכן לעבר מרכבתו בודק: 'איך נשברו להם לפתע שני (2) האופנים החזקים? ללא שום סיבה נראית לעין...!' 

- 'הנה! גם אותו כישפו' הסיק עבדול כארים והשיג פעמיו לטכס עצה עם שכנו: 'כיצד להכריע את המכשף הסדרתי המסתורי?...'

למזלו, אחר את המועד! הוא ראה זאת מרחוק, גדר האבנים המתנשאת שבצילה חסה השכן - התמוטטה לה לפתע! ללא התראה מוקדמת וקרסה בקול רעש גדול קוברת אותו תחתיה! 

צעקות האומלל הקבור מתחת מפולת האבנים דמו להפליא – לזעקות של היהודי שמצרי אכזר זה קבר אותו חי בין נדבכי הבנין. 

אמנם, אז קרס הבנין והיהודי נחלץ ממנו כציפור נמלטת מִפַּח יוֹקְשִׁים! אך לא נראה היה כי למצרי הזה סיכוי מזהיר כזה. 

התאונות המסתוריות הללו של; קירות קורסים, כלים מתפוצצים, אילנות כמשים ללא סיבה הגיונית! לצד מוות המוני של אדם ובעלי חיים - מפחידים ביותר!! זה קרה בכל פינות העיר, דבר שהפריך אפשרות של כישוף. 

כל זה אמור להוביל אותם למחשבות ולהגיע למסקנה המתבקשת: 'יש כח עליון ששולט בבריאה, מנהיג את עולמו ומשלם לכל אדם לפי רוע מעלליו!'. 

אך את כבדול הטרידו מחשבות אחרות... 

אני קופץ לפרק טו: "וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר" (תהלים עח, נ) 

- 'אני חייב לראות! מה קורה עם שאר הבהמות הרועות בשדות המרוחקים... האם גם בהם פגע הדבר? ומה בדבר הנמרים היקרים שצדו לי עבדַי היהודים במדברות הצחיחים? אַח! כמה טוב היה אז ששלחתי לתוך המדבר הצחיח תריסר (12) יהודים 

ואיימתי עליהם: 'כי אם יעזו לשוב ללא ציד ראוי לשמו - אשליך אותם לזירת הקרקס להילחם בידַיִם ריקות! מול כפירי אריות ונמרים רעבים...!' 

הם כבר ידעו: שהאיומים שלי אינם חוזרים ריקם והזדרזו לצאת למדבר הלוהט. אומנם כמעט כולם מתו שם! מי בצמא ומי בשיני חיות הטרף האימתניות אך בכל זאת שרדו שנים (2) מתוכם את תופת המדבר והביאו לי נמרים מובחרים! שמנעימים לי ולחברַי באירועים רבים... גם הרווחתי מהם הון תועפות בתצוגה למבקרים! 

וכעת, מי יודע מה שלומם...' 

בעינים שטופות דמע קם מרבצו, חזר לחצרו שם באורווה כשׂריד כמעט בודד כמעט מכל המקנה הרב - המתין לו סוסו האציל. עבדול כארים ליטף את העורף השׂעיר התיישב על גביו בקפיצה הסוס המאולף נענה לרמז ויצא דרך שער החצר אל הרחוב המצרי. 

שקט מוזר שלט באוויר! אך המחזה שנפרשׂ בעיניו דמה לחלום בלהות, נבלות בעלי חיים פזורות מלוא העין, כל מקום שהביט גוויות שרועות לארץ, מפיהם מזרזף קצף לבן מהול בדם רב, להקות נשרים, עֵתִּים ושאר ציפורי טרף התרוממו מידי פעם מעל הפגרים הרבים שקול צרחות רבות מחריד את דומיית המוות המרחפת בחלל העיר. 

המכה לא הסתפקה בפגיעה בבהמות בלבד! גם בני אדם מתו מחמתהּ, רועי הצאן התפגרו יחד עם המקנה, פרשים נפלו מסוסיהם תוך כדי רכיבה, הגמלים והחמורים התמוטטו עם מנהיגיהם והגופות נפלו כדומן על נבלות הבהמות. 

הממלכה שוקקת החיים - דמתה לארץ רפאים! 

סירחון הנבלות התפשט באוויר וגרם לקבס סחרחורות וחולשה גוברת. המצרים המפונקים שהתרגלו בדורות רבים לעבדים שדואגים לנקות ולצחצח את הבתים והרחובות, התקשו מאוד להתגבר על הגועל הכרוך בניקוי הבתים והחצרות המגואלות בקיא ולעשות את המלאכה בעצמם...!

התוצאה היתה: התגברות זוהמה שפרנסה את מגפת הדבר ההולמת במדינה ללא רחם. 

האזרחים נמנעו מהיציאה לרחובות, קשה לחוות את המראות הקשים, בלתי אפשרי לקבור פגרי המתים הרבים המושלכים בכל פינה מופקרים למאכל עופות השמים וחיות המדבר ותוך זמן קצר נותרו מהם רק עצמות מוטלות ברחוב, עדות אילמת לשואה האיומה שמתרחשת.

ובמי היא פוגעת? 

בכל אלו שהתאכזרו כל כך ביהודים! במשך שנים רבות ואילצו אותם ללא רחם לרעות בהמות בתנאים לא אנושיִּם, לפעמים עד יציאת נשמתם...!

אך המצרים ועבדול כמו המלך הכופר - לא רצו להסיק את המסקנה הבלתי נמנעת: 'כי יש בורא לעולם! שמעניש אותם 'מידה כנגד מידה' והעדיפו לתלות את זה בפגעי הטבע, או בכישוף מוזר וחזק! ולהמשיך לשרוד למרות הכל באשליה נואלת: 'שהכל זה מקרה ועבור יעבור כמו שעברו המכות הקודמות...'

עבדול כארים הגיע לקצה הישוב, שם הדרך היתה פתוחה יותר, משוחררת מכל הגוויות שחסמו את מבואות העיר, הצליף במגלב והסוס האביר עבר לדהירה מסחררת. 

עבדול אהב את הקפיצות של הסוס גַלוֹבְּ שתים-שתים" וואי... וואי וואי... איי איי... איי... איך הוא אהב את זה... זה הקנה לו הרגשת עליונות ותחושה של שליטה במרחבים, לפיכך, חשקה נפשו להגבירה עוד ועוד לגבהים של שיא. בהתלהבות נעץ את הדורבנות בצלעות הסוס והוא כמצופה הגיב דילג כלפי מעלה בזינוק מרהיב ועבדול מצמץ בעיניו בהנאה מצפה לנחיתה רכה של הסוס על ארבעותיו כהכנה לזינוק הבא. 

אלא, תחת נחיתה ענוגה חש בחבטה עזה הולמת בגופו המוטח ארצה בעוצמה רבתית! שהביאה אותו לאובדן הכרה...

הוא לא ידע כמה זמן שכב שם, אט-אט התעורר מעלפונו מנסה להבין: מה אירע עמו? לא יתכן שפרש מיומן כמוהו יפול מעל סוס...?! בזהירות הרים את ראשו, שטף הדם שפרץ מאפו המחוץ הספיק לקרוש בחום השמש, בדק שאר איבריו - לשמחתו נשארו שלמים! למזלו, הושלך על שיח עבות שבלם את הנפילה אמלא כן, היה ראשו הגרמי מתרסק אל תוך האדמה הקשיחה! 

אחר נפנה להביט סביבו וראה את הסוס המת כְּשׁפִּיו עטור בקצף לבן והבין מה קרה: 'הוא נפגע ממכת הדבר! ונפח נשמתו בהיותו באוויר, כתוצאה מכך: שניהם הושלכו ארצה! עכשיו הבין, מה פשר גופות הפרשים הרבות שראה בדרך מוטלות לאורך המסילה לצד בהמות מתות... בדיכאון החל לדַדֵּה בדרך חזרה לשוב לביתו, גֵווֹ דואב ושידר לו: שהמשימה לא אפשרית...! גם השמש הקופחת על ראשו הבהירה לו: כי במידה ולא יגיע מידית למקום מבטחים - יגווע מהתייבשות! וגופו יצטרף להמוני הפגרים הזרועים במרחבי השדות ויהווה מזון לעופות הטרף.

- 'חייב להשיג בהמת רכיבה באופן דחוף לפני שאתמוטט...!' 

עיניו סרקו ארבע (4) רוחות השמים אבל משום מקום לא נראתה הישועה! התיַּשב ביאוש מתחת לשיח לפתע! שמע הלמות פרסות קלה, 

- 'אוֹ! הנה יהודי רכוב על סוס - חצוף כמוהו! היהודי השפל רוכב לו להנאתו ואני עבדול כארים המהולל משׂרך רגלי כקבצן עלוב?! היו לא תהיה!' 

פסק באכזריות... שלף פגיון חד, הסתתר מאחורי השיח כמו חמאס... והיהודי שלא היה מודע לסכנה שלפניו התקרב ללא חשש! ואז התחוור לעבדול: כי אחורי הסוס הזה קשור עוד סְיַּח צעיר וחזק! 

- אוֹ! יופי, אגזול ממנו שני (2) סוסים...' 

במבע אכזרי קפא על עמדו, מוסתר בין שׂבכי השיח ממתין כמו חיַּת טרף! כשהתקרבו לטווח זינוק - קפץ לעברם! כשהוא מנופף בפגיון המשונן, חטף את אפסר הסוס והביט ברוכב בעינים מזרות אימה, היהודי המבוהל הבין את הרמז גלש מהסוס בחופזה 

וממלמל בפחד: 'מה רצונך אדוני?' 

עבדול קרב את הפגיון לגרון של היהודי בתנועה שאינה משתמעת לשתי פנים. 

היהודי החוויר כסיד! 'למה לך להרוג אותי? אני נותן לך את הסוסים במתנה גמורה...!' 

עבדול קפץ מיד על גב הסוס החזק, משלח מבט לעגני ליהודי המסכן שנותר בודד במדבר הגדול גזול וחמוס מסוסיו ופתח בשעטה קלה.

אחר שהודה היהודי לבורא: 'שהציל אותו מהסכין של הליסטים הזה!' 

נשא עיניו למרום ואמר: "עַד מָתַי רְשָׁעִים ה' עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ" (תהלים צד, ג) 

עבדול כארים לא הספיק להרחיק לכת - והסוס הראשון התמוטט! התפגר על הארץ. 

'אַה! מזל שלא דהרתי עליו אחרת...' - הוא לא העז לחשוב מה היה קורה אחרת... 

מבויש חזר על עקביו, חזר ליהודי מלא זעם: 'למה הוא מת פתאום?!'

- 'מפני שהוא הסוס שלך!'

- 'מה?'

- 'כן! כאשר שמעת... ברגע שהשתלטת עליו הוא הפך להיות הסוס שלך לכן הוא התפגר. כך גזר הקב"ה על כל הבהמות של המצרים הנמצאים מחוץ לבית: 'שהם ימותו בדבר...!' 

עכשיו התחוור לעבדול: גם העתיד של השיח הצעיר גם אם אינו מזהיר...

- 'אז מה עלי לעשות?' התחנן: 'אני מוכן לשלם כל סכום! ובלבד שאגיע לביתי במהרה...'

אמר לו: 'תשיב לי את הסוס השני אני ירכיב אותך עליו יחד עמי.'

עבדול נרעד! הוא נזכר במכת הדם האיומה כשהוא ניסה לגזול מים מהיהודי והם הפכו בידיו לדם!! ורק כשהוא שילם על המים - יכל לשתות מהם. 

- 'כנראה שמסוכן לעשוק את היהודים!' הרהר בלבו: 'אבל אך נגיע למרעה הבהמות שלי ואני אתן לך במתנה את סוסי הטוב ביותר!' הצהיר עבדול כארים... 

היהודי גיחך: 'אם לא הבנת? לא נותר לך מכל המרעה דבר! אין לך מה לתת... מכת דבר בכל הבהמות שלכם המצריִּם...!'

עבדול כארים נכלם! נבצר ממנו להבין: מאיפה יודע היהודי כבר את זאת? 

- 'אני אעניק לך מתנה הגונה עבור השרות!' הצהיר בחגיגיות...

- 'זו לא תהיה מתנה, זה יהיה תשלום! עבור השימוש בסוס... והלואי והיית מחזיר לי מעט ממה שגזלתם אותי כל השנים...!'

תוך כדי הרכיבה, סרק עבדול את הסביבה, מקווה לִצְפּוֹת בנמרים היפים מקשקשים לו בזנבם מעבר לגֶדר המכלאה... 

אבל, קבוצת פגרים! בעלי פרווה מפוספסת נגלתה לעיניו, העינים התכווצו לחרדתו הבין: זו היתה להקת הנמרים שהצליחו אמנם לחמוק מן המכלאה - אבל לא שרדו את המגפה.

עבדול הזדעק: 'אוֹ... נמרים יקרים! איך נתפסתם בדבר...?! והרי חיות חשות בדבר הקרב ובא ומיד נמלטות מהאזור הנגוע, מעולם לא שמעתי על חיַּת בר שמתה מחמת דבר...' 

קונן עבדול כארים רוגז כל חוקי הטבע שבגדו בו! נפנה להביט סביבו לפי התנוחה של הפגרים נראה שהחיות אכן הרגישו בריח מוות באוויר, ניסו להימלט על נפשם - אבל מכשולים שונים מנעו את האפשרות לנוס מהמקום.

הם הגיעו העירה, הרחובות הסואנים שתמיד שקקו חיים - שתקו בדומיַּת אֵלם! רק פגרי בעלי חיים מוטלים ברחוב השומם באופן מוזר למדי מזרזף הדם מצווארם... 

ריח הפגרים נישׂא בהבל המחניק, גורם הרגשת גועל! האוויר המזדהם גרם להתפרצות נרחבת של מגפות שפגעו כבר באזרחים רבים!! באוויר ריחפה אווירה מדכאה של חוסר אונים של הצלחה שהפנתה עורף בעקשנות רבה כל כך בניגוד גמור לכל התחזיות.

- אתם יודעים מה היה חסר להם שמה רק? 'ביבי סוחר היהודים' הוא היה צריך להביא להם 'חיסונים' הוא לא הביא, לא הביא בזמן... 

בתום שבעה (7) ימים בהם השתוללה מכת הדבר ופגעה אנושות בכל בעלי החיים! מבהמה ועד עוף כנף - לא נותר הרבה מבהמות המצרים.

ואנחנו מגיעים לפרק טז' ופה מתחילות המסקנות של הכופר... 

פרעה עסוק בקבלת דו"חות: מה יתרת המקנה ששרדה מן הדבר? פקידים נשלחו לאמוד את כל הנזקים וחזרו בפנים נפולות! לא היה להם נחמות כל שהן. 

אבל את הדו"ח נמסור מחר.

'הריני מכוון לקיים מצוות חכמים: 'רבי חנניה בן עקשיא אומר...'