הייתי שם במצרים - חלקים יא-יב - מכת כינים | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: להחזרת כל החטופים בריאים ושלמים ובעיקר משפחת בִּיבַּס האם ושני (2) התינוקות - אמן, אמן! 

'אני הייתי במצרים' פרק יב

'מכת הצפרדעים נראתה למצרים כאילו היא מאחריהם, איש לא הפנים את המסר, ענין אחר ריתק את המחשבות הרבה יותר, קרב ובא מועד נכסף יום א' בתשרי 'יום הולדת פרעה!' מאורע שמן הראוי לחגוג אותו ברוב פאר והדר! הכנות קדחתניות נכנסו להילוך מהיר, כמרים נְפוחי חזה התרוצצו אחוזי תזזית, מנצחים על הכנת טקסים אוויליים לכבוד אליליהם המשונים וחסרי הפשר. 

עובדי המלך שגרו הוראות ופקודות רצוא ושוב העבדים התנשפו ביזע רצים נשלחו בדחיפות לרחבי הממלכה לזמן את רבי האומנים אל הדגל. רחובות הקריה קושטו ברוב פאר כל פינה זעקה עושר אגדי! קירות העיר עטורי בדי משי ציורים עטורי עיטור מצרי משובח, מרקעי זהב אופיר השתלבו בזהב פרביִּי משובצים אבני חן נדירות. 

היום המיוחל הגיע, ארמון המלוכה התעורר לקול נגינה צלצלי נבל וכינור ערֵבים, המלך עטוי בגדי שני מרהיבים! 

- כמה הבגד שלו? כולו חולצת תישרט... 

הבגד היה מִשַני מרהיב התנוצץ משיפוצי יהלומים עטור בכתרו המלכותי על שני ראשי נחש המתנוססים, התיישב על הכיסא זחוח. למרגלותיו הסבו כל גדולי המלכות כורעים לפניו ברך בחנפנות מקצועית. 

המעמד הקרין אווירה חגיגית מיסטית אווילית, ההמונים בחוץ גדשו את הרחובות הציוריים בצפייה נרגשת לרגע בו הרעימו החצוצרות את אות תחילת החגיגות.

- כמו 'ביום העצמות' (העצמאות...).

להפתעתם בטרם הרעימו המחצצרים פלחו את חלל האוויר תקיעות שופר רמות, המצרים היטו את ראשם בתימהון גובר! 

- 'מי מעז להרעיש את רחובות הקריה ביום כה חגיגי?!' 

בירור קצר העלה: שהקולות יצאו ממשכנות היהודים, 

איש לא הבין את פשר הדבר: 'האם היהודים חוגגים גם את יום הולדת מלכנו?!' תמהו. 'לא עולה על הדעת!' השיבו מביני דבר: 'הן יום הולדת מלכנו הוא הודאה לאלילים! דבר שהיהודים סולדים ממנו ומגחכים עליו בלגלוג רב! 

- 'שמעתי שיש ליהודים יום בשנה שעליהם לתקוע בשופר!' התנדב מאן דהו להסביר. 

עיניהם ננעצו לעבר שכונת היהודים, מקווים לקלוט רמז כלשהו שיסייע לפענח את התעלומה. 

איש נורא הוד! הופיע בקצה הרחוב, צעדיו תופפים אל הכיכר המרכזי. הנאספים לא יכלו להעתיק את עיניהם מהדמות ההרואית שהתגלתה פתאום: 

- 'זהו אהרן!' לחששו ביראת כבוד: 'אחיו של מוניוס! נביא כמוהו!' הוסיפו המבינים. 

אהרן התייצב בכיכר העיר, המוני מצרים התגודדו סביבו משלחים בו מבטי הערצה! מעורבים בספקנות, לא שת לבו אליהם כל ישותו נתונה לקיום מצוות בוראו, פניו הקדושות האירו באור יקרות. ואז לעיני אלפי המצרים הניף את מטהו והיכה בעפר. 

לפתע! יבשה הארץ לחלוחית האדמה חרבה, הקרקעות הבוציות מדושנות המים הפכו למעין ארסית צחיחה, נראה היה כאילו אש יוקדת מלחכת את בטן האדמה מבפנים ומאדה ממנה כל טיפה!! גם מעט העשב הירוק שהצליח לבצבץ לאחר מכת הדם - קמל והצהיב.

המצרים המופתעים טרם הצליחו לעכל את מראה עיניהם, לפתע פתאום ללא סיבה טבעית - הפכו אלפי גרגירי האדמה לכינים רוחשות חיים! מבצבצות בהמוניהם מבטן האדמה, כל גרגיר עפר הפך לכינה קטנה אשר גדלה וטפחה במהירות לגודל מרשים של ביצת תרנגולת או של אווז, המחזה היה מהמם! למרבה הפתעתם המצרים לא ידעו את נפשם. 

מבוהלים רצו לביתו של המכשף הדגול עבדול כרים אולי יוכל להושיע בכישופיו הרבים? נוכח הדלת הסגורה נעמדו בדממה מהוססת חוששים להעיר אותו מן השינה פן ישלח עליהם בזעמו לחש שירדים אותם לנצח... 

עבדול כרים אמנם עדין שכב במיטה ומכורבל במצעים היקרים מנסה למצוץ קורטוב שינה אבל קול רחש מוזר העיר אותו! זועם התרומם מרבצו מנסה לאתר את מקור הרעש כדי להפליא בו את חמתו, לא הוצרך להתאמץ הרבה מזווית עינו קלט אותם, הם נשרו מהתקרה של הבית מין שרצים משונים בעלי שש (6) רגלים, מהלכים באיטיות מאיימת! קרבים אליו בצעדים חרישיים מקיפים את כל גופו מסביב כאילו מתאמות התקפה משולבת. עבדול כרים הביט בהם באימה! לא קלט מהיכן הגיעו היצורים המוזרים האלה? הנראים ככינים ענקיות! שנשרו מן התקרה ללא הרף!! הפחד שיתק אותו! 

- 'זה עוד כישוף! זה עוד כישוף של מוניוס! די! די!! כבר אי אפשר לסבול יותר... לא מספיק שתי (2) המכות הנוראות ההם?!'

עבדול כרים התחיל לבכות...! 

אולי זה הזכיר לו כמה בכו היהודים ברשעותו עת שציווה אותם: 'לנקות את כל הרחובות שסביב ביתו!' סתם כך רק כדי שיסבלו. ובעוד הם מתאמצים בשארית כוחותיהם לפנות כל גרגיר חול - היה עומד מולם וצוחק בהנאה שטנית... 

אבל כעת שיתק אותו הפחד! הכינים קרבו אליו בצעדים זוחלים אט-אט והחלו לעלות לו על הבגדים, חסר ישע הביט בהם...! ואז קפץ מהמיטה בחרדה לא מהעקיצות האכזריות של הכינים אלא לפתע הבין: שהטיח שהחזיק את האבנים הענקיות של תקרת ביתו היפה, כל הטיח נהפך באופן מוזר לכינים שנפלו משם ואם כן אוי! מה עומד לקרות: התקרה תקרוס...!! 

אחוז אימה זינק מהמיטה ויצא לרחוב מתבונן בביתו היפה שבנו לו העבדים היהודים ביזע רב! - קורס מול עיניו ברעש גדול לאחר שהטיח המחזיק אותו נעלם בדמות כינים ענקיות. 

מבוהל! נפנה להתבונן סביבו, הרחוב הציורי שהפיז עד כה זהרורי חמה בגוונים פסטורליים המשתברים באבני חן לאלפי ניצוצות מרהיבים בשלל צבעים הפך שחור קודר ומאיים! המחזה היה מהמם ומפחיד כאחד...! הרחבה דממה לחלוטין, אלפי האנשים שגדשו אותה עד לפני זמן קצר - נסו לבתים בצרחות אימה ועבדול כרים נשאר בודד נבוך. 

צלצול הגונג שהדהד הזכיר: כי בעצם הוא אמור להשתתף בחגיגות בארמון ואוי לו אם יאחר...! 

אחוז חרדה פתח בריצה מטורפת! אך הריצה היתה מוזרה מאוד, הרגלַים שקעו למלא אורכם בתוך ים אין סופי של כינים רוחשות, שמתפוצצות בקול נפץ מבחיל מתחת למגפיו והוא מבוסס בתוכם בעומק של שתי (2) אמות...! 

מחשבה איומה חלפה במוחו: 'רק שמלכנו נמוך הקומה לא יצא החוצה... כי אז נצטרך לגייס אמודאים מיוחדים לשלותו מקרקעית האדמה כי גודש הכינים הרב יכסה את קומתו הננסית...'

עבדול התנהל בכבדות תוך שהוא מנסה בדרך הילוכו לנתק כינה מסוג 'ביוקיבילי' שנצמדה בכח לאוזן הימנית, באוזן השמאלית התמקמו כיני 'ספיפין ומפכדרין', אבני החצץ הרבות שנחלצו ממעטפת החול הטבעית שעטתה אותם, שקעו לקרקעית האדמה מתחת לגודש הכינים והפכו למעין מרבד נוקשה בעל שינים מקורזלות שקרעו את סוליות נעליו והסבו לו כאבים חזקים...!

גם מסע השרצים הכבד של כשלושה עשר (13) קילו! - זה רק הכינים הפרטיות שלו שנטפלו לגֵוו ולא הרפו ממנו העיקו עליו מאוד והקשו על תנועתו, בניגוד לסרבולו של טרפם הם עצמן היו מלאות חדוות חיים! שוקקות פעילות, הן עטו כממין מעטפת איומה את גופו הדאוב והנשוך, רוחשים על בשרו הלוך ושוב במרץ בלתי נדלה, סותרים ברגליהם החזקות על פניו והולמים בגופו בחבטות עזות... הן גם לא החמיצו שום הזדמנות לנעוץ בו את המלתעות העזות ולנסוג בכל פה את בשרו הדווי למצוץ ללא רחם לשד דמו. תוך כדי נשיכות בלתי פוסקות, חדרו פנימה לתוך עורו ובשרו כמו בזריקה תת עורית והכאבים העזים דמו לפגיעת חץ בגוף דואב...!

עבדול כרים נשך שפתיו בזעם עצור והכריח עצמו להתקדם, למרות מזג האוויר הקריר של ראשית הסתיו החל המאמץ הגופי לתת את אותותיו (...??? 12:23) כבדים בצבצו מתוך עורו (...??? 12:26) והפכו ... נחילי מים דקיקים מלאים מלח גוף, הזורמים במורד גופו חודרים לתוך בשרו השסוע מהנשיכות - מסיבים לו כאב של שריפת מלח אל תוך הפצעים הרבים...!

עבדול התכנס בתוך יגונו מהרהר כמחפש מוצא מהסבך המרגיז: 'אוי!' זעק כאילו מדבר לכינים: 'מדוע אתן נטפלות אלי? כל כך השתדלתי תמיד שתהיו מנת חלקם של היהודים...' 

ובעודו מתמרמר על חוסר הצדק של הכינים וכפיות טובתם... - שהוא נתן את היהודים קרבן לטובתם. 

שמע קול זמזום נישא באוויר... בחרדה נשא עיניו לקול המרגיז: 'מה זה הפעם? לא מספיק לי כל הצער הזה?! מה מוסיפים לי כעת...?' וחיש קל גילה פשר הדבר: ואכן היה לו ממה להיחרד! להקת יתושים עוקצניות שייטה לעברו במטס מזמזם ומצמרר שבו לבדו כבר היה די להטריף את הנפש! הם התמקדו מעליו, מסתחררים כמערבולת מטורפת במחול טרוף חגים מעל ראשו ותרים בעיניהם המרושעות מקום פנוי בבשרו, ללא אבחנה; האם זה בשר עינים, או חורי האוזן, נוחתים ביעף מהיר מוצצים בהנאה את לשד דמו! עבדול הביט סביבו במבטי יאוש, הוא לא בודד במערכה סביבו עוד מצרים בישי מזל שאיוו להם בסכלותם לטייל (...??? 14:18) בשעה קשה זו.

עיניהם הדומעות הביעו כאב וצער לא יתואר! היו אלה אותם העינים שבעבר הלא רחוק התענגו לחזות בעבדיהם היהודים הנאנקים מסבל היצורים האלו מבלי שנתנה להם היכולת כלשהי אפילו להתגונן מפניהם... וכל שכן לא להתרחץ ולהתנקות! 

הרעש הרחוב הרגיל הסואן תמיד מקול שקשוק המרכבות וצוהלות סוסים התחלף ביללות אנשים וטף המצטרפים לכמין חזיון תעתועים לזעקות השבר הנישאות של בעלי החיים למיניהם הצווחים וגועים ללא הרף מכאב הנשיכות החדות! לא מעט מצרים צנחו באפיסת כוחות ובחידלון מוות, היְשר אל התופת המכונמת הרוחשת בין רגליהם, נעלמים אל תוך תהום הנשייה והופכים למאכל ערֵב לאותם יצורים, שבעבר הלא רחוק דאגו בשקידה כי יהיו מנת חלקם של עבדיהם היהודים. 

גבוה! מבליל הצרמוניה הרמה הזו התנסו צרחות שבר של אמהות מצריות, מכת הכינים תפסה אותן בעודן ברחוב אוחזות בחיקיהן עוללים רכים מצביעות על היהודים שנקרו לפניהם (נקרו באקראי לפניהם) כי הללו נִכְּרו מיד ע"פ המלבושים וצבע עורם הבהיר יחסית למצרים שחורי העור ומחדירות באוזני בן טיפוחיהן רגשי התנשאות וגאווה על פני היהודים (...???16:19) ועל הצורך לענותם בכל מיני עינויים...!

הכינים שהציפו פתאום את העיר פשטו עליהן - על הנשים בנשיכות חדות! עוויתת הכאב הפתאומית גרמה להלם ובהלה ותנועת כאב אינסטינקטיבית רופפה וזרקה את הילדים. 

היתה זו תזכורת ברורה - רק למי שרצה לזכור: איך הם בלשו באכזריות אחר בנות ישראל המעוברות במטרה מרושעת: להסגיר אותן לחוליות החיסול המצריות לקחת את הילדים ליאור...!

מחמת אימתן נאלצו היהודיות להרחיק אל השדות ללדת בין מסתרי עצי התפוח ולהימלט מהמקום בטרם יתפסו. כשהם משאירות שישיות (6) של עוללים חסרי ישע! מוטלים על הארץ כמו ההפקר לזוחלי האדמה, מתוך תקוה: כי הרמשים וחיות השדה יהיו רחמנים יותר מהמצריות האלה חסרות הלב! 

בדרך נס! הגיעו לפה של כל תינוק שני (2) חלוקי אבנים מזילות חלב ודבש. 

המשטרה המצרית לא שקטה! בכוחות מתוגברים הקיפו את השדה ללקוט עוללים חסרי ישע כדי להשליכם למימי היאור השוצפים, תמוהה היתה העובדה כי התינוקות שעד לפני שעה קלה השמיעו קלות המיה הברורים- נעלמו כלא היו והתאדו! מבט בולש חשף את התעלומה בלב השדה נוצרו תלוליות אדמה תחוחה והמסקנה היתה ברורה... כלי חשיפה הובאו במהרה וגם מחרשות חדות להב שפלחו את האדמה לעומק – לא העלו דבר! התינוקות העמיקו לחדור לבטן האדמה על מנת לצאת משמה אחר הסתלקות הבולשים ולשוב לבתי אבותיהם בגדלותם כשיגדלו. 

אז לא איש כעבדול כרים ישית לבו לעניני מוסר וחשבון נפש, בפרט בעת הזו בה הוא עסוק בשמירת גופו, עליו להיזהר: לא לעבור על יד מבנים נמוכים כי הם נבנו על יסודות קלים בעומק אמה (1) או אמתים (2) - סכנת מפולת ארבה מכל קיר! 

- ממש עזה...

 (...???18:57) מחסנים, בתים קטנים וגדרות אבן וכל דבר שבשגרה בימים טרופים אלה שכן כל אדמת התמך נעלמה לה בדמות כינים מרחשות! 

- אפשר לצה"ל את זה, זה מאוד חסכוני: לאמץ כינים כאלה ושהם יהיו, ישולחו בעזה ויפוררו את כל הבתים, לא צריך טילים – חבל! עולה הרבה כסף וגם שיתגרדו קצת...

עבדול התעלם מהכל! והמשיך בדרך החתחתים המשונה הזאת מיחל בכל לבו: שלא ימעד ולא יטבע בתוך אוקיינוס הכינים השורץ מתחתיו! הביט סביבו - הרחוב השחיר מכינים, טפסו על קירות הבתים ועל העצים לא היתה נקודה פנויה מהם, בתים רבים – קרסו! במיוחד בתי העשירים העשויים אבן שנתמכו ביסודות החפורים עמוק בקרקע, האדמה שהפכה לכינים - לא יכלה להחזיק את הבית, הוא קרס על יושביו!! מהבית היפה - נותרו הריסות, עדות אילמת: לעונש של בעל בית גאה שרדה בעבדים היהודים כדי לבנותם. 

עיני עבדול כארים קלטו תכונה מוזרה בקצה הרחוב, מחזה מדהים! לאורך קיר הבית הגדול נעמדו מספר בהמות בשורה עורפית כאילו מתוך פקודה חיככו את גופם לאורך הקיר בניסיון להקל מעט את הגירוי של כינים שצורם בבשרם, משקלן של מאות הטונות שלחצו על קיר הבית עשה את שלו ולא עבר זמן עד שהבית התמוטט בקול רעש עצום! 

שדות התבואה הרבים המעובדים להפליא שינו מראיהם, האדמה התחוחה נעלמה לה בדמות כינים מהלכות! מותירים שורשי הצמחים החשופים לחום השמש הקופחת הגורמת במישרים: יבוש תנובת השדה ללא עת. 

מַמְגורות התבואה הענקיות לא שרדו אף הן את המכה ונפגעו קשות מאותן שרצים שנגסו בהן. המצרים הילכו כמשוגעים! מנסים ללא הצלחה לנתק מהם את הכינים הנוגסים בבשרם בכל פה, כל ניתוק כזה - הותיר אחריו גומה של פצע פעור שזב דם!! 

בתקווה רבה רצו ליאור: 'שם במים ודאי ימותו הכינים! וינשרו מעצמם מעל בשרנו' כך חשבו... 

היאור התמלא בהמוני מצרים צווחים מכאב ומבקשים את עזרתו של האליל להסיר את המפלצות הדבוקות לגופם. אבל בתוך הנהר נכונה להם הפתעה רבתי! המים עצמם שרצו להקות כינים ששחו בימי הנילוס היישר לעברם: "כנים אמפיביות"...

בהגיעו לארמון הוכנס עבדול פנימה מיד ציפה לפחות שגם בתוך הארמון המרוצף ומצופה שיש - יהיה נקי מכינים! אבל שוב הוא התבדה, קירות הארמון היפים נראו מבהילים! השחור התנועֵע (ושרק בקול...???22:34) כנראה שהכינים חודרות פנימה מבחוץ, גם הכיסא המלכותי היה מצופה בשחור ונע וזז כל הזמן מהפעילות של הכינים...!

פרעה כבר ישב עם החרטומים הרבים שמנסים ללא הצלחה יתרה להתעלם מהכינים הרבות המטפסות עליהם, הוא הביט בעבדול במבט נורא: 

- 'קרב הנה! הרי מגדולי המכשפים אתה, הראֶה נא גם הפעם את יכולתך בכישוף ותברא כמה כינים! גם ראשי מכשפי מצרים; יונוס ויומברוס הגדולים - בניו של בלעם יהיו אתך, עמדו ותוכיחו לעולם כולו: כי יכולת המכשפים אינה נופלת מזו של משה...'

עבדול נרתע! חוק פשוט הידוע לכל מכשף טוב יודע: כי אי אפשר לכשף ברייה קטנה כזאת!! חייבים להוציא אותם מן האדמה ולהפוך אותה לענקית כגודל של ביצה, מבט קל בפני פרעה הבהיר לעבדול שהוא חייב לנסות, כבוד הממלכה מונח על המאזנים. 

עבדול כרים קם על עמדו משתדל להתייצב על רגליו התעלם מאלפי הכינים הרוחשות מתחתיו ועל כל גופו ונוגסות בו ללא רחם! הוא גייס את כל הכישרונות המאגיים ואת הידע הרב שצבר במכמני הכישוף – אך הדבר לא עלה בידו! כישוף אינו יכול ליצור כינים בשום אופן!! גם הניסיונות להשתמש בשדים - לא צלחו, השדים אינם שליטים על בריות קטנות. 

לאחר שהתייאש הרים את ידיו כאות לחוסר ניסיון ובחוסר אונים: 'אי אפשר לכשף כינים!' קבע.

פרעה קצף! 

- 'אז מדוע משה כן הצליח?'

חרטומים הביטו זה בזה בחשש, פרעה דרש תשובה... - אי אפשר להתחמק!

- 'אדונינו המלך!' 

אמרו: 'במחילת הוד מלכותו! המסקנה היא בלתי נמנעת...'

- 'מה הכוונה?' הוא אומר.

- 'עד היום סברנו כמו הוד מעלתו: שכל מעשיו של משה - הינם כישופים מוצלחים! אך היום ראינו: שהוא עשה דברים למעלה מכל כישוף!! שכן בכל ספרי המכשפים הגדולים שהיו מאז ומעולם מבואר ברורות: אי אפשר לכשף כינים! גם הניסיון הרב שלנו מורה כן, ניסינו לא פעם לבטל את התאוריה הזו - אך כל הניסוי הוכיח שוב ושוב: שהדבר מוצקים מאוד ולא ניתן לשנות'.

פרעה הביט בהם בזעם! 

- 'ובכן? ובכן?? לא נותר לנו אלא לומר למלך: שדעתנו המקצועית מובילה למסקנה אחת (1) ברורה כשמש...'

שקט מתוח השתרר באוויר! החרטומים נשמו נשימה ארוכה, חוששים להוציא מפיהם את המילים - אך מבטו הקשוח של פרעה אילץ אותם להביע את המסקנה. 

בסוף הם פלטו בפה מלא: 'יש א-לקים!' 

תדהמה נפלה בהיכל המלכות! הנוכחים הביטו זה אל בהשתאות, הקביעה הזו מראשי החרטומים - היה להם סטירת לחי! לכל תאוריית הדת השלטת במצרים דורות רבים.

פרעה הביט בהם בבוז! לאפיקורוס הזה היתה מסקנה שונה לחלוטין: 'כנראה שמשה ואהרן מבינים בכישוף יותר מכם ומהמורים שלכם גם יחד...!'

עבדול כרים חזר לביתו שהיה חרב בראש מורד, צדקת משה הוכחה, פרעה נאחז בטענות של הבל! הוא יודע בבירור: שהדבר לא יתכן ע"י כישוף: "אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא!" (שמות ח, טו).

ליד חורבות ביתו ההרוס למחצה, עמדו אהליאב ובצלאל מביטים בו בענין... 

- 'לכו הביתה!' 

אמר: 'כל מה שאילצנו אתכם לבנות - נהרס ע"י א-לקיכם, אין טעם להשתעבד בכם יותר...!'

ובאמת בראש השנה בטלה העבודה מאבותינו במצרים.

כך, דוקא 'ביום הולדת של פרעה' הזמן שמזלו של האדם עולה וגובר ביום ההולדת - נאלץ פרעה לראות את מיליוני העבדים: משתחררים מעולו בכל רחבי הממלכה!

"אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא!" זהו! אין מה לעשות.

ואנחנו נפנה אחר הצהרים (שיעור ערב שבת) למכת הערוב, לסיור של הבוקר המסורתי של פרעה שמתקיים כל בוקר "לדבר עם האלוהים השני בתוך המים" אלא, הפעם... הפעם הוא הקדים לצאת באופן מפתיע איי... איי... איי... ועדין הכינים היו עליו! כן...? נדבר אתו אחרי הצהרים. 

'הריני מכוון לקיים מצוות חכמים... 'רבי חנניה בן עקשיה אומר...'