ללמוד למרות הטרדות | הרב אמנון יצחק שליט"א
- - - אין זה תמלול הדרשה, אלא עיקרי הדברים ע"פ הספר 'הראנו בבנינו' מאמר: 'הלומד מתוך טרדות כאילו בנה בית המקדש!' באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א לכתבה על ספריו - לחץ כאן.- - -
הלומד תורה מתוך טירדות - כאילו בנה בית המקדש
כתוב בירושלמי במסכת יומא (פ"א ה"א): "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו"! רואים מזה שחז"ל הטילו את האחריות על כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כי אם היו מתקנים את הסיבות שגרמו לחורבן המקדש, ודאי שהיו זוכים לראות בבנינו. והדבר מפורש בדברי המדרש (תהילים סוף קלז) שאומר: ללמדך שכל דור שאינו נבנה בימיו מעלה עליו כאילו החריבו.
אמנם, התעוררתי לומר שיש עצה כדי שלא נהיה נכללים ח"ו עם אלה שנאמר עליהם "מעלה עליו כאילו החריבו". ואף שבעוונותינו עדיין לא זכינו לבנינו אך לכל הפחות האשמה לא תהיה תלויה עלינו, ואדרבה, מצדנו יהיה נחשב כאילו בנינו את בית המקדש!
והנה, כתוב בילקוט שמעוני (שה"ש תתקצא) על הפסוק: "זה דודי וזה רעי בנות ירושלים" וז"ל: "זה דודי וזה רעי, אמר הקב"ה כל מי שמבטל צרכיו ויושב ועוסק בתורה זה דודי וזה רעי, ולא עוד אלא כאילו בנה בית המקדש דכתיב בנות ירושלים".
ומבואר מדברי הילקוט שמי שמבטל צרכיו ויושב ועוסק בתורה, הקב"ה קורא עליו: "זה דודי וזה רעי" ונחשב כאילו בנה את בית המקדש. והכונה של "לבטל צרכיו כדי לעסוק בתורה" נראה שזה כולל לא רק צרכיו, אלא גם כל טירדה שיש לו, כל דאגה, כל צער, כל קושי, כל ענין המבטל ממנו את מנוחת נפשו, שאם למרות כל טרדותיו הוא יושב ועמל בתורה הדבר חשוב מאוד לפני הבורא יתברך עד שנחשב לו כאילו בנה את בית המקדש.
ולכן כדאי להרחיב הדיבור בענין זה כדי שנוכל לראות החשיבות הגדולה שיש ללימוד תורה דוקא בזמנים שיש בהם טירדה, וגם שעל ידי זה יהיה נחשב כאילו בנינו את בית המקדש.
תורה שלמדתי באף נתקיימה לי
שלמה המלך ע"ה אמר (קהלת ב, ט): "אף חכמתי עמדה לי", וכתוב על זה בילקוט שמעוני (קהלת תתקסח): אמר רבי חנינא בר פפא: תורה שלמדתי באף נתקיימה לי.
וזה דבר שחובה עלינו לדעת, כי אם רוצים לגדול בתורה ושיהיה קיום לתורה שלנו, אז מוטל עלינו ללמוד למרות כל הקשיים והטירדות האופפות אותנו.
כולנו מכירים את מה שכותב הרמב"ם זצ"ל בהלכות ת"ת (פ"א ה"ח): כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן שתשש כוחו עכ"ל. ורגילים להבין שבעצם, הרצוי הוא ללמוד תורה כשאין לאדם בעיות וטירדות הסובבות ומקיפות אותו, אלא שבמקרה שיהיו לו גם טירדות ויסורין בכל זאת חייב ללמוד תורה. אמנם נראה שלא כך הם פני הדברים וכפי שנראה להלן.
כשירד משה רבינו ע"ה מהר סיני וראה את מעשה העגל, תפס בידיו את הלוחות ושברם, וכתוב על זה בתנא דבי אליהו (רבא פכ"א) וז"ל: באותה שעה נגזרה גזרה על ישראל שילמדו תורה מתוך הצער ומתוך השעבוד ומתוך הטילטול ומתוך הטרוף ומתוך הדוחק ומתוך שאין להם מזונות. ובשכר אותו הצער, עתיד הקב"ה לשלם שכרם לימות בן דוד כפול ומכופל.
ומבואר מזה שמאותה שעה נגזר על ישראל ללמוד תורה "דוקא" מתוך טירדות ומצבים לא נוחים.
אל תאמר לכשאפנה אשנה - שמא לא תפנה...
וראיתי פשט נפלא בענין זה, על דברי המשנה באבות (פ"ב מ"ד) האומרת: "אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה". והסביר בזה הרבי מקוצק זצ"ל, שאין לחשוב שהפשט במשנה הוא שאם האדם מחכה עד שיסתדרו לו כל עניניו ואז ישב וילמד תורה יש חשש שלא יסתדרו עניניו ולא יוכל ללמוד אף פעם, וזה ה"שמא לא תפנה", אלא הביאור הוא: אל תאמר לשכאפנה אשנה, כי "שמא לא תפנה" דהיינו, שמא הקב"ה רוצה שתלמד דוקא במצב של "לא תפנה" כלומר, מתוך טירדות ומתוך מפריעים ודאגות וכו'...
"המקום אשר אתה עומד עליו - אדמת קודש הוא"
על ענין זה אפשר להמליץ עוד את פירושו הנפלא של החפץ חיים זצ"ל (עי' מכתבי הח"ח) על הפסוק (שמות ג, ה): "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" - ר"ל המצב והנתונים אשר אתה עומד בהם עכשיו, אם זה מצב של טירדה, של רפיון, של קושי וכדומה - "אדמת קודש הוא" - אל תזלזל בהם כי "אדמת קודש הוא" ותעבוד את הקב"ה במצב זה כי זה מה שהקב"ה רוצה ממך עכשיו.
אבל האמת היא, שהרבה פעמים בזמנים של טירדות וכדומה כל מה שצריכים אנו לעשות הוא רק להתעלם מהטירדות ואז הם יתעלמו ולא יפריעו לנו יותר, והדברים מפורשים באבות דרבי נתן (פ"כ א') וז"ל: רבי חנניה סגן הכהנים אומר: כל הנותן דברי תורה על לבו מבטלין ממנו הרהורי חרב, הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע, הרהורי אשת איש, הרהורי דברים בטלים, הרהורי עול בשר ודם.
הרי לנו מזה, שלמרות שיש לאדם כבר את כל הטירדות הללו הרובצות עליו, כל מה שמוטל עליו לעשות כדי שהטירדות יעלמו ולא יפריעו לו יותר הוא לתת דברי תורה על לבו, דהיינו, לעסוק בתורה למרות הקשיים.
"ידחוק עצמו" לעסקה של תורה...
שוב ראיתי בספר החינוך (מצוה תיט) שכתב על דרך זו, ונצטט חלק מלשונו. ומה שאמרו (אבות פ"ב מ"ד), שלא יאמר אדם לכשאפנה אשנה, שמא לא יפנה לעולם. כי לא ידע האדם מה ילד יום, שעסקו של עולם מתחדש יום יום ומדיח את האדם מדבר לדבר ומטירדה לטירדה ונמצאו כל ימיו יוצאין בבהלה אם לא יתן פנאי על כל פנים "וידחוק עצמו" לעסקה של תורה.
וכל שעושה כן וחפץ בברכה, מן השמים מסייעין אותו ומקילין מעליו טירדות העולם המבהילות, ומעבירין ממנו עולן של בריות, ושוכן בשמחה כל ימיו בין בעולם הזה בין בעולם הבא.
דברי החינוך נפלאים ומבואר מדבריו, כי אין להשתדל "לסדר" את כל הענינים ורק אחר כך לשבת ללמוד, אלא להיפך, אם מתיישבים ללמוד, מן השמים מעבירין ממנו הטירדות וההפרעות. וכמו ששנינו במסכת אבות (פ"ג מ"ה): "רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ".
אתה מוצא דברי תורה - אצל המשים עצמו אכזרי על בני ביתו כעורב!
הגמרא במסכת עירובין (דף כא:) דורשת על הפסוק (שה"ש ה, יא) "שחורות כעורב": "במי אתה מוצאן (דברי תורה) - במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש. רבה אמר: במי שמשחיר פניו עליהן כעורב. רבא אמר: במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב".
ראש ישיבת לייקוואוד הגר"א קוטלר זצ"ל במשנת רבי אהרן (חלק ג' עמוד קכז) ביאר את הדברים: ידוע שבכל ענין תקף הכלל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו". ואם כן תלמוד תורה שנאמר עליה שהיא "כנגד כולם", ברור אפוא שבמצוה זו ממציא היצר הרע לאדם את כל הדרכים האפשריים וכל מיני טירדות ומפריעים כדי לבטל ממנו את לימוד התורה.
ועל כן כתב רבינו הגר"א מוילנא זצ"ל (אבן שלמה פ"ז ו') שהרוח של דברים בטלים הוא דבר רוחני שיש לו המשכה בלי שום הנאה, והוא גדול מכל העבירות, ועל כן גדלה כח ההמשכה הזו, והכל כי מתנגד לתורה, והרבה פעמים מה שבאמת הוא רק צל הרים נדמה לו כהרים ממש, ואם אין לו דאגות ממשיות ממציא לו היצר דאגות מדומות, והכל רק כדי להפילו ולבטלו מהלימוד.
ובזה מבוארים דברי הגמרא "במי אתה מוצא תורה, במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב", ויש לשאול הרי חיוב הרחמים והחמלה חל במיוחד כלפי קרוביו ומשפחתו ובני ביתו התלויים בו וזקוקים לרחמיו, ולכן אמרו חז"ל במסכת הוריות (דף ד:) שמי שאין לו בנים פסול לישב בסנהדרין, משום שחסרה בנפשו מדת הרחמים, ואילו כאן הורו לנו חז"ל להיפך שישים עצמו אכזרי על בניו ובני ביתו?
אלא סוד הענין כך הוא: רבותינו ראו ברוב חכמתם שמפריעים רבים יכולים לצמוח מבני ביתו לשקידה בתורה, ועל כן הזהירה התורה להשתמש במדת האכזריות, אבל באמת לא יקנה בנפשו מדה זו והיא לא תעשה בו רושם, רק בשעת הלימוד צריך להסיח דעת מצערם. וכך יגמול עמם חסד כי כך רצונו של הקב"ה, וצרכיהם יתמלאו לטובה, שהרי הכל הוא ניסיון מאת השם כדי להגדיל שכרו.
היוצא מדבריו - פעמים שעל האדם לנקוט באכזריות כביכול, בכדי שמסוגל יהיה להתעלם מכל המפריעים הסובבים אותו, וכך יוכל להמשיך בלימודו. כי המתבטל מלימודו מפני קול עלה נדף וכל הפרעה פעוטה, הוא מן הנמשכים אחר עצת היצר העושה שימוש בכל התחבולות שברשותו, והכל בכדי לבטל את האדם מלימודו.
"שום דבר לא בוער"!
מסופר ששאלו פעם את מרן הרב שך זצ"ל שכידוע שקיעותו בלימוד היתה באופן ששכח מכל הוויות העולם, כיצד הוא מסוגל להתנתק מכל הסובב אותו ולשקוע בלימודו, והרי כל עניני הנהגת הציבור מוטלים על כתפיו, ובכל עת עולות על שולחנו שאלות כבדות משקל הדורשות הכרעה, והוא כמו אינו חש במאומה?
הרב שך זצ"ל השיב על השאלה במתק שפתיו במשפט קצר: "שום דבר לא בוער".
אנו אזובי הקיר שכל טירדה קלה מוציאה אותנו מהלימוד, כמה מוסר עלינו לשאוב ממשפט חד שכזה... הרי רק התורה חשובה, ולעומת העיסוק בה שום דבר לא בוער!
זו הדרך המובילה לקנין תורה!
כיצד למד הרב מבריסק זצ"ל עם כל הכח והריכוז?
מעשייה דומה מפורסמת על מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל: חתנו הגרי"מ פיינשטיין זצ"ל הסיח את אשר בלבו בפניו, וכה אמר לו - קשה עלי הלימוד בדירה כל כך קטנה שבה מתגוררים אנו, אני סובל בעת הלימוד מהפרעות מהילדים שמסתובבים ומשחקים סביבי וכדומה.
השיב לו חמיו מרן הבריסק'ר רב זצ"ל: ומה הינך חושב כיצד אני למדתי בצעירותי, הייתי לומד כאשר ילד אחד ישוב על ברכי האחת, והשני על ברכי השני, בעוד שידי אוחזת בילד נוסף, (כידוע שאשתו וכמה מילדיו לא הגיעו לארץ עקב זאת שנספו במלחמת העולם השניה רח"ל) וגם כך למדתי "עם כל הכח ועם כל הריכוז"!
"אל תאמר לכשאפנה, אשנה"
צא ולמד מדברי הרמב"ם זצ"ל (הלכות תלמוד תורה פ"ג ה"ז): "שמא תאמר עד שאקבץ ממון אחזור ואקרא, עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא. אם תעלה מחשבה זו על לבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם, אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי, ולא תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה".
עוד כתב הרמב"ם זצ"ל בהלכה יב: "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" - אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים. וכן אמר שלמה בחכמתו (משלי כד, י): "התרפית ביום צרה צר כחכה", ועוד אמר (קהלת ב, ט): "אף חכמתי עמדה לי" - חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי. אמרו חכמים: ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש לא במהרה הוא משכח, וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים שנאמר (משלי יא, ב): "ואת צנועים חכמה", וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו, תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח".
ועיין בפירוש רבינו יונה זצ"ל על מסכת אבות (פ"ב מ"ד): "אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה - כי לא תדע מה ילד יום וגם למחר יקראו לך, כי חדשות הם מגידים ותצטרך ללכת בדרכיהם, כי אין מחסור לענינים המתחדשים בכל יום, ונמצאת יוצא מן העולם בלא תורה, אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי".
ודאי לא תיפנה!
וראה מה שכתב החפץ חיים זצ"ל בספרו תורת הבית, שמה שאמרו חז"ל במשנה "שמא לא תפנה", זה היה בזמנם שלא היו מצויים כל כך הרבה עסקים, אך כיום זה לא "שמא" - אלא "ודאי" לא תפנה!
מכאן למדנו את גודל ההכרח לעסוק בתורה אפילו מתוך טרדות ודאגות האופפות את האדם.
"עד דכפנת אכול"!
הגמרא במסכת ברכות (דף סב:) מספרת: "בר קפרא הוה מזבן מילי בדינרי" כלומר - שהיה מציע לכל דורש דברי חכמה, והיה גובה ע"ז תשלום - דינר, וכך אמר: "עד דכפנת - אכול, עד דצחית - שתי (פירוש: כל עוד שאתה רעב תאכל וכל זמן שאתה צמא תשתה), עד דרתחא קדרך - שפוך".
ופרש"י זצ"ל וז"ל: "עד דכפנת אכול - שאם תשהה תעבור ממך תאות המאכל, ואין המאכל מועיל. עד דרתחא קדרך שפוך - קודם שתצטנן, משל הוא זה: כשאתה צריך לנקביך - שפוך, ואל תשהה אותם".
ועל פי פשוטו יש להבין מהו דבר החכמה הטמון במרכולתו של בר קפרא, וכי עצות בעניני אכילה הוא משמיענו?
וביאר רבינו הגר"א זצ"ל בחידושיו על מסכת ברכות, שיש אדם הרעב וצמא ללמוד, וכמאמר הכתוב (עמוס ח, יא): "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר ה'". ועל כך נסובים דברי הגמרא, כאשר יש בך חשק ללמוד - מיד תלמד, מפני שאם תשתהה עד שתעשה דבר זה או אחר, הרעבון יעבור מקרבך. אך שונים הם דברי תורה מאוכל, שבעוד בדברי מאכל אין הרעב מורגש אך ורק קודם האכילה, אלא כל עוד שלא יאכל הרגשת הרעב יתחזק ויתגבר עליו עוד ועוד עד שיאכל וישקיט רעבונו, ואילו דברי תורה אם תאב להם האדם ויתעכב הוא מללמוד, הרעבון יחלוף ולא יתאפשר לו ללמוד שוב כי כבר לא יהיה לו חשק לזה...
כל ימי חייך תלמד בלי הכנות!
מסופר כי בחור שעמד לפני יום נישואיו בא לקבל ברכה לקראת הקמת ביתו החדש מהגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, והנה פרץ הבחור בבכי מר, אני מתחתן בקרוב, אך דא עקא לאחר שאתחתן לא אוכל ללמוד כיאות שהרי רחיים על צוארו ויעסוק בתורה? ועל כן מבקש הנני ברכה מפי הרב שאוכל להמשיך ללמוד.
ענה לו הרב אברמסקי זצ"ל: מברכה שלי לא תצמח לך ישועה, אבל עצה טובה אני יכול למכור לך, קשיש אנכי אך עם נסיון רב בחיים, לכן אומר לך כלל ברזל שאותו תשא על לוח לבך כיצד תוכל ללמוד - כל ימי חייך תלמד בלי הכנות! תתיישב על מקומך והתחל ללמוד! אך אם תרצה להכין ולסדר כל מיני ענינים וכו' ורק אחר כך ללמוד, אף פעם לא תוכל ללמוד!
אלף ימי חסד...
ומסופר על פוסק הדור הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, שכאשר נשא את הרבנית ע"ה, עמדו לפתחם עיסוקים רבים, כגון מציאת מקום מגורים, קניית רהיטים וכו'. המנהג המקובל היה שבני הזוג עסקו בכך במשך ימי השבע ברכות, אך הגרי"ש זצ"ל פנה אל כלתו הרבנית ע"ה ואמר לה: הרי התקופה הראשונה שבחיי הנישואין היא חשובה מאד, ובה יוצקים את יסודות הבית, ואף שיודע הוא שיש ענינים הדורשים טיפול, אך מבקש הוא את הסכמתה לקבל אלף ימי חסד ללמוד בשקידה ללא הפרעות וסידורים, ואחר כך הוא יפנה לטפל בכל הדרוש.
אשתו אשת חיל היתה בתו של הגאון רבי אריה לוין זצ"ל ניאותה לבקשתו, וכך למד בהתמדה רבה. למותר לציין שלאחר שעברו ה"אלף" ימים, לא נשארו לו כל סידורים והכל הסתדר בלעדו...
רק כך גדלים!
על הלומד להשיג צלילות הדעת!
המורם מן הדברים שעל האדם ללמוד למרות שאין לו יישוב הדעת ומנוחת הנפש, ואדרבה זהו תפקידו. אך מול יסוד זה ניצבת קושיא גדולה, הרי הגמרא במסכת מגילה (דף כח:) קובעת: "שמעתתא בעא צילותא כיומא דאסתנא". ופרש"י זצ"ל: "דעת צלולה ומיושבת, שאינו טרוד בכלום מחשבה". שהרי יומא דאסתנא הוא יום מואר ונוח לבריות.
ואם כן הכיצד יתכן ללמוד למרות הטרדות, ולא עוד אלא שכתוב "אף חכמתי עמדה לי", ודרשו חז"ל "תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי", ומה פשר הדברים?
את הקושיא הנזכרת הקשה מרן הרב שך זצ"ל בהקדמה לספרו אבי עזרי (סדר נשים), ותירץ: "אבל העבודה שלנו היא להתרומם מעל כל מפריע ומעל כל סיבה, ומתוך הצער ימצא לו האדם הרווחה, ושיהיה לו ישוב הדעת וצלילותא".
זאת ניתן להשיג רק על ידי הכרה פנימית שערך התורה יקר מפנינים, וכשהאדם חי בתחושה זו, כל שאר הדברים הופכים בעיניו לענינים ללא משמעות ביחס לערך התורה, וכך מתמלא בשמחה ושוכח לגמרי את כל טרדותיו.
כמה נכונים הדברים למי שאמרם, מי לנו גדול ממרן הרב שך זצ"ל שעל אף כל הטירדות שסבבוהו טירדות הפרט והכלל, היה שקוע כולו בלימוד התורה וכפי שהזכרנו לעיל.
"לא תמצא התורה, כי אם במפנה לבו מכל דאגותיו"
וכן כתב מרן החתם סופר זצ"ל בדרשות (ז' אדר), שהדרך להגיע לשקידת הלימוד היא על ידי בטחון, וכך שום טירדה לא תטרידנו, וסיים: "ולא תמצא התורה, כי אם במפנה לבו מכל דאגותיו ועסקיו תחילה".
"בלי טרדות אי אפשר להצליח"!
מסופר על רבינו בעל הקהלות יעקב זצ"ל שבא לפניו אברך והתאונן בפניו שאינו יכול ללמוד ומרוב דאגות וטרדות בא לידי עצבות.
ענה לו הסטייפלער זצ"ל: כדי להצליח בלימוד צריך "להתעלם" מכל הצרות, הטרדות, והדאגות של העולם הזה.
עוד הוסיף באוזניו, וסיפר על עצמו: "היו לי את כל הנתונים על מנת להישאר עם הארץ, ואם רק הייתי שם לבי אליהם. וכך תיאר לו: תמיד היו לי טרדות בפרנסה, ולפעמים עד כדי דקדוקי עניות, מצב הבריאות לא תמיד היה אצלנו שפיר, ומצער גידול בנים גם זכינו בשפע רב - דע לך שניתן היה לחלק את צער הגידול בנים שלי למאה אנשים, וכן עוד ענינים של צער ועגמת נפש, אך תמיד השתדלתי להתעלם מהכל שלא יטריד אותי, שפכתי שיח לפני קוני שיהיה לטובה, ונעזרתי בביטחון בה' שהכל לטובה, רק על ידי זה הצלחתי בעזרת השם יתברך ללמוד תורה". (פניני רבינו בעל הקהלות יעקב ח"א עמ' י"א).
וכך הוה מרגלא בפומיה: "בלי טרדות אי אפשר להצליח, סוד ההצלחה היא בהתגברות על הטרדות".
הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל היה אומר בדרשותיו שנשא לציבור, בסידור שלי כתוב: "ותלמוד תורה כנגד כולם", כנראה שבסידור שלכם כתוב "כולם כנגד תלמוד תורה" כי על כל דבר מבטלים הנכם את הלימוד, לא ניכר כלל שהדבר החשוב ביותר שלכם הוא לימוד התורה.
איזהו תלמיד חכם? המבטל עסקיו מפני משנתו!
נצטט כמה מאמרי חז"ל בענין. איתא בירושלמי (מסכת מועד קטן פרק ג' הלכה ז'): "איזהו תלמיד חכם? רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו".
ובילקוט שמעוני (שיר השירים רמז תתקצא): "זה דודי וזה רעי" - אמר הקב"ה כל מי שמבטל צרכיו ויושב ועוסק בתורה, זה דודי וזה רעי, ולא עוד אלא כאלו בנה בית המקדש דכתיב בנות ירושלים".
ובמסכת כריתות (דף טו.) איתא במשנה: "אמר רבי עקיבא: שאלתי את רבן גמליאל ואת ר' יהושע באיטליז של עמאום, כשהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל: הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו, מהו? חייב אחת על כולן, או חייב על כל אחת ואחת? אמרו לו: לא שמענו, אבל זו שמענו: הבא על ה' נשיו נדות בהעלם אחד, שהוא חייב על כל אחת ואחת, ורואין אנו שהדברים ק"ו".
ויש לשאול לשם מה המשנה מדגישה לנו כי מעשה זה אירע בעת שרבן גמליאל ורבי יהושע היו באותה עת באיטליז?
ועיין בתוס' ישנים שם שביאר: "להודיע שבחן, שאף על פי שהיו טרודין, היו עוסקין בדברי תורה".
מה בכך שצדיקים רוצים לישב בשלוה?
על הפסוק בפרשת וישב (לז, א): "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען", פירש רש"י זצ"ל וז"ל: "ועוד נדרש בו: וישב - ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה".
שואל הסבא מקלם זצ"ל (אור רש"ז פרשת וישב): מה רע בכך שיישב מעט בשלוה? וכי לא די בכך שלאחר שיעקב אבינו ע"ה כבר הצטער י"ד שנה בהיותו בישיבת שם ועבר שלא עלה על יצועו, ועשרים שנה בבית לבן הארמי שגם שם שבע לא מעט מרורים, לאחר מכן הפחד מעשיו שבא ועמו ארבע מאות איש להורגו, ויאבק איש עמו, מכירת יוסף, ועוד, ואם כן מה עוול בכך אם רוצה לישב בשלוה לקראת סוף ימיו?
ותירץ על פי דברי הגמרא במסכת ברכות (דף ו:): "אגרא דכלא דוחקא" - כלומר: עיקר קיבול השכר כשמתכנסים שלושים יום קודם הרגל כדי לשמוע הלכות הרגל מפי החכם הדורש, הוא עבור מה שעומדים בדוחק!
נראה מזה שמגיע על כך שכר אף יותר מהלימוד ומהשמיעה עצמה, אם כן מובנת אפוא טענת הקב"ה אל יעקב אבינו ע"ה, הרי עבודת ה' למרות הטרדות מקבלים עליה שכר לאין שיעור יותר מעבודת ה' מתוך שלווה, ואם כן למה הינך מבקש לישב בשלוה?!
הזדמנות חד פעמית!
צריכים לדעת לנצל את ההזדמנות הנקרית לרגלי האדם!
מסופר על הגאון רבי שמואל ברנבוים זצ"ל ראש ישיבת מיר בארה"ב, בצעירותו כשעזב יחד עם תלמידי ישיבת מיר את שנחאי שביפן בתום מלחמת העולם השניה, הם הפליגו בספינה דרך הים לכיוון אמריקה. כשהתקרבו ליבשת "קליפורניה" עברה ספינתם ליד הגשר המפורסם GOLDEN GATE BRIDGE שסימל עבור הנוסעים פליטי המלחמה, את החירות והאושר של אמריקה. הרבה מהם הזדרזו אל הסיפון בכדי להביט על הגשר, אולם הגר"ש ברנבוים זצ"ל היה כל כולו מרוכז בדף הגמרא אשר לפניו.
כאשר הפצירו בו כמה מחבריו ששהו עמו על סיפון האניה באמרם, "הרי זו הזדמנות חד פעמית להביט מקרוב ב-GOLDEN GATE BRIDGE כיצד הינך מחמיץ הזדמנות זו"? ענה לעומתם רבינו זצ"ל "הרי זו הזדמנות חד פעמית ללמוד תורה גם בשעה שיש תשוקה לראות ה !!!GOLDEN GATE BRIDGE
זאת היא ההשקפה של גדולי התורה ושל כל מי ששואף לגדלות, וזה מה שיש להשריש בלב בעת בואן של הניסיונות: ככל שהטרדה היא גדולה יותר כך גם גודל ההזדמנות לצמוח מהניסיון ולגדול יותר, צריך רק לנצל את ההזדמנות!
כיצד נכתבו ספריהם של הגדולים?
למעשה בהתבוננות מעמיקה בקורות חייהם של גדולי ישראל מגיעים אנו למסקנה, כי ספריהם שמפיהם אנו חיים, נכתבו במסירות נפש מתוך התגברות על כל טירדה וצער.
דוגמאות לכך ניתן לראות בהקדמה של רבינו חיים בן עטר זצ"ל על ספרו אור החיים הקדוש ופרי תואר, וכן במלאכת שלמה על המשניות, כמו כן מפורסמת היא העניות הנוראה שהיה לבעל הקצות החושן זצ"ל, הדברים הגיעו עד כדי כך, שלאחר שהקים את ביתו עם רעייתו, פסקו הרבנים שהוא ימשיך לאכול אצל הוריו והיא תמשיך לאכול אצל הוריה, מפני שלא היה להם מאומה בביתם החדש.
למרות הכל הם ישבו ולמדו וכתבו חידושי תורה ללא הרף, כך צומחים גדולי תורה!
הגאון רבי חיים קרייזוירט זצ"ל רבה של אנטוורפן שהיה עילוי ידוע וגאון עצום, התבטא פעם: כל המסכתות שלמדתי כששרוי הייתי בקושי או עם טרדות למיניהם, הם המסכתות שאותם הנני זוכר בבהירות רבה יותר משאר המסכתות שעמלתי עליהם בעודי יושב בשלוה!
"בשמים רוצים שתלמד למרות עול הפרנסה"!
לסיום נביא סיפור על סנגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל (דרכה של תורה עמוד רנ"ב): במוצאי יום הכיפורים, פנה האדמו"ר רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, לאחד מחסידיו, ואמר לו: בוא ואגלה את אזניך, על מה התאמצת בתפילותיך ביום הקדוש. הלה הופתע ושאל: האמנם, על מה נסובו תפילותי? נענה רבי לוי יצחק זצ"ל ואמר:
"בתפילת מעריב, פנית להקב"ה ואמרת: "רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שהוצאות הבית מסתכמות אצלי בסך אלף רובל לשנה, וסכום זה אתה ברוב טובך ורחמיך ממציא לי בעסקים שונים במשך השנה כולה. לפיכך, אם טוב בעיניך, אני מבקש שתזמין לי את האלף רובל בבת אחת בתחילת השנה, כך שאהיה פטור מטירדות פרנסה, ואוכל להתמסר בישוב הדעת לתורה ולתפילה".
ברם - המשיך רבי לוי יצחק זצ"ל ואמר - בבוקרו של יום הכיפורים, בתפילת שחרית, נמלכת בדעתך, שלמעשה גם אם תרויח את כל הסכום בבת אחת, קיים חשש שמא תתפתה להשקיעו בעסק מסויים, כדי שהמעות לא תהיינה מונחות בטלות. בשל כך העתרת, שבתחילת השנה תרויח חמש מאות רובל, וכעבור מחצית השנה תרויח עוד חמש מאות רובל.
אבל כשהגיעה תפילת נעילה, גברו חששותיך, שמא תעשה עסקים צדדיים בחמש מאות רובל, ושוב תוטרד ולא תוכל לעסוק בישוב הדעת בתורה ובתפילה, לכן בקשת שירחמו עליך מן השמים, ויתנו לך בכל שלושה חדשים, מאתים וחמישים רובל.
אבל - סיים הצדיק זצ"ל - בשמים לא קבלו את תפילותיך, ודחו את בקשותיך. ואמרו שהם רוצים שדוקא מתוך עצם הטירדות, תתגבר ותקבע שיעורים לתורה, ותעסוק בעבודת השי"ת, בכך חשוב יותר בשמים.
לומדים אנו מכל זה, כי כאשר עוברת על הלומד תקופה קשה המלאה בטירדות ודאגות בכל תחום שלא יהיה, יכול הוא לנצל את ההזדמנות וללמוד למרות הקושי, למרות העיכובים, ולמרות המניעות.
כך גדלים בתורה!
ונסיים כעין שפתחנו. אם נתחזק בענין לימוד התורה למרות ההפרעות והטירדות הסובבות אותנו נוכל להתעלות בתורה מאוד, ולא עוד אלא שמה שמובא בדברי המדרש (תהילים סוף קלז) שאומר: ללמדך שכל דור שאינו נבנה בימיו מעלה עליו כאילו החריבו, זה לא יחשב עיכוב מצידנו, ואדרבה יחשב לנו כאילו בנינו את בית המקדש.
ועל ידי זה נזכה במהרה לראות בפועל בבנין בית המקדש בב"א.