רבי ישמעאל בנו אומר, החושך עצמו מן הדין, חלק ב' | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

אהה,

ב...

מה?

כן?

נציבי יום.

לעילוי נשמת שעיה אייל,

יום אזכרתו בכ״ג באב,

תהא נשמתו צרורה בצרון החיים, אמן.

לעילוי נשמת עליה בת אביגיל,

מנוחתה עדן.

השם בלחש.

הוא, הוריו, אשתו והילדים יזכו לכתיבה וחתימה טובה,

לעלות במעלות התורה ויראה,

להתחזק בצניעות ובקדושה,

בתוך אושר ועושר ובריאות איתנה, אמן.

שר הבצגית

היא בעליו הילדים

וכל משפחת ביזר יזכו לכתיבה וחתימה טובה,

תיקון המידות ועליה רוחנית מתמדת, בשמחה רבה, אמן.

לעילוי נשמת משה בן מזל טוב.

ולכל הנשמות שאין מי שיגיד עליהן קדיש, השם ינחם וגן עדן, אמן.

אנחנו ממשיכים, חלק ב'

ודיאור נוסף במשנה,

חוסך עצמו מן הדין,

בורק מעליו,

חיבה וגזל וכולי.

דיין שמסלק משיקולי הדין

את עצמו,

דהיינו, את הנגיעות האישיות שלו,

החוסך עצמו מן הדין.

לוקח את עצמו, את כל הנגיעות שלו, האישיות,

מסלק אותן.

אז הוא יכול לדון דין צדק,

ויכול להוציא פסק דין לאורה,

ויהיה פסק דין אמיתי.

כי אם יש לדיין נגיעות

בעת הדין,

לא ייתכן שיפסוק דין צדק.

אם זה שוחד,

אם זה כבוד,

אם הוא לא מבסוט ממישהו,

אם לא נראה לו הוא ככה, וכל מיני דברים שזה כבר נוגע אליו,

והוא כבר בשקלולים יכניס שם את כל העניינים.

לא יצא פסק דין אמיתי.

אז נביא שתי עובדות,

שני מעשים.

אצל גדולי ישראל,

ומהם נלמד.

מעשה ראשון,

עם רבי יהושע פולק הכהן, בעל אסמא

על שולחן ערוך חושן משפט.

הלך לדון

עם אחד בדין תורה.

פסקו הדיינים

שהסמא חייב לשלם לבעל דינו סך 22,000 זהובים.

הון עתק.

הסמא לא הסכים עם הפסק.

סברת שהצדק עימו, וטען עם הדיינים בדין ודברים,

על פי סוגיות בשס,

לדברי הראשונים הנוגעים לעניין הנידון שהיה בדין תורה.

הוא בא על הפרישה והדרישה על הטור.

אסמא הוא בחושן משפט.

ואב בדין

הפתיע אותו.

הביא לו

מקורות לפסק

מאסמא עצמו,

שכך הוא פסק בספרו

על חושן משפט.

ואז אסמא הפתיר בהתפעלות ואמר,

צורו כמה גדולים דברי חכמים שאמרו שאין אדם רואה חובה לעצמו,

שהרי אף אני עצמי כתבתי את הדברים האלו בספרי,

ובהגיע העת שנגע הדבר אליי לא זכרתי את הדברים וסברתי שהדין עימי.

ממש כמו מרפיתה.

עובדה נוספת

בדומה לזה מסופר

על הגאון רבי חיים מבולוז'ין, זכר צדיק ברכה.

היו לו שני תלמידים

חשובים מאוד.

אחד קראו לו

רבי דוד טביל

ממינסק,

ועוד אחד רבי דוד מנובהרדוק.

שניהם דוד.

פעם אחת באו שני התלמידים לדון לפניו בדין תורה.

כשעיין רבי חיים מבולוז'ין בדינה,

יצא פסק שהצדק עם רבי דוד טביל ממינסק.

כמובן שקיבל עליו רבי דוד מנובהרדוק את הפסק של הרב

בו עשה כאשר ציווהו,

אבל בליבו סבר שהצדק האמיתי עימו.

זאת אומרת, בלב היה לו שהפסק לא נכון,

שהוא צודק,

למרות שהוא קיים את הפסק.

כעבור שנה

הייתה אספת רבנים במקום מסוים.

התאספו גדולי רבנים מרוסיה, ליטא, פולין,

בעניין ציבורי גדול.

גם רבי דוד מנובהרדוק

בא לאספה הזו,

תכף ומייד,

כשבא, פנה אליו

הרב שלו הגדול, רבי חיים מבולוז'ין,

ונתן לו שלום,

ואמר לו, בהזדמנות זו,

כיוון שאני טרוד פה באספה,

אני מבקש ממך שתדון במקומי שני סוחרים שיש להם דין תורה.

רבי דוד הסכים.

למחרת באו אליו השניים לדין,

טענו את הטענות בער היטב,

והוא החל לדון בדבר.

הדבר התארך קצת,

ולכן אמר להם שאת הפסק הוא ייתן מחר.

למחרת הוא אמר, מי זכאי, מי חייב?

אחר מספר שעות

פגש רבי דוד את רבי חיים מבולוז'ין.

שאל אותו רב חיים,

מה היה בדין תורה?

אז הוא סיפר לו את כל מה שנעשה,

מה הם טענו,

ומה הוא העלה בדינם.

אה,

אה,

אמר לו רבי חיים, תתבונן.

הטענות של בעלי הדינים,

זה ממש דומה

לדין תורה שהיה לך עם רבי דוד טבל.

ותראה,

גם אתה בעצמך פסקת את הדין כמו שאני פסקתי אז.

התבונן.

רבי דוד ועודה,

כבוד הרב, אתה צודק.

ואז הבין

שמה שהיו לו טענות באותה שעה,

זה היה רק מחמת הנגיעות העצמיות שלו שהיו לו בדין.

ואלה שימו את עיניו מלראות נכוחה.

וכעת שחקר ובדק את הדין,

אני בדה אמת,

ראה שהצד שכנגדו הוא הנכון.

שנים מספר עברו.

רבי דוד פגש,

אחד מבעלי הדין האמורים.

שאל אותו, הסתדרתם ביניכם?

קיימתם את הפסק?

אמר לו, אני אגלה את אוזנך,

מה היה באמת?

דע לך, לא היה בינינו בכלל דין ודברים.

אנחנו גם תלמידים של רבי חיים מוולוג'י.

והוא רצה שנבוא לפניך עם הדין הזה,

כי הוא ידע שאתה סבור שלא היה צדק בדין שלך.

לכן הוא סיבב את העניין.

שאתה תבוא בעצמך למסקנה הזו,

ותראה שהדין, דין אמת וצדק.

כי כשאתה דן את האחרים,

אין לך נגיעות.

כשדנים אותך, יש לך נגיעות.

ולכן הוא לימד אותנו מה לטעון בדיוק כל אחד, שיהיה בדיוק כמו שהיה אצלך.

ואתה יודע מה?

הוא גם שילם לנו את הפסק,

דמי הפסק.

הוא שילם.

כי משלמים לדיין,

בשביל שהוא ידון.

גם זהו שילם.

וכל זה בשביל להראות לך שהפסק שלו היה נכון,

ורק הנגיעות

הן שנתנו לך לא להאמין בפסק הזה.

וואו.

עכשיו מובן מה שכתוב.

החוסך עצמו מן הדין.

תוציא את עצמך, את העצמו, תוציא את העצמו, תדון,

אין בעיה, תדון.

אבל קודם תוציא את עצמו, את הנגיעות העצמיות שלך מן הדין, ואז תוכל לדון.

אבל אם לא, אתה לא יכול, כי אתה משוחד.

מאיזה סיבות? לא משנה.

אמרנו שחוסך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה.

במדרש דקדק על לשון התנא שלא אמר, למה לא אמר מרחיק ממנו איבה?

למה פורק?

התנא נתכוון לומר שהאיבה הזו שהיא נגרמת בעקבות הדין,

היא מונחת על הדיין

כמו משא כבד על הכתפיים.

ולכן, כשהוא נמנע מלדון,

הוא פורק מעליו את המסע הזה, לא יהיה לו את המסע הזה.

ובפשטות הכוונה,

משום שכשיש לאדם שונא,

אז הוא כל הזמן בהרגשה לא טובה.

הוא חושב כל הזמן,

אולי השונא עומד לעשות לו דבר לא הגון,

או להרע לו,

או לדבר בגנותו,

על כן הדאגה הזו מחיקה עליו ומוטלת עליו כמשא כבד.

אז לכן,

החוסך עצמו מן הדין

פורק מעליו

את האיבה.

פורק, פורק, זה משא.

אומרים פורקים משא,

אז הוא פורק אותו מעליו.

פשוט לא צריך להעמיס.

ובזה,

משתחררים.

הספר של המשנה, והגס ליבו בהוראה,

שותה רשע וגס רוח.

בשפת אמת פירש לפי דרכו,

שהגס ליבו בהוראה,

היינו או שותה,

או רשע,

או גס רוח.

אכן כתב שרש״י פירש דכולוהו איתנה הובה.

וככה גם דעת רבנו יונה.

לא או או או,

אלא מי שגס ליבו בהוראה, הוא גם שותה, גם רשע וגם גס רוח.

רבנו יונה אומר,

מי שחושב שידיעתו רבה ויכול להורות את הדין,

ואין חשש שיטעה בו,

הוא בגדר שותה,

מפני שהוא חכם בעיניו,

ואין שטות גדולה מזו שיחזיק אדם עצמו כחכם.

מרפיתו.

כי אף לכסיל הגדול יש תקווה יותר ממנו,

מפני שהכסיל,

אפילו שהוא חוטא ועובר עבירות,

הוא לפחות יודע ומכיר בעצמו שהוא לא הולך בדרך טובים,

ושדרכו רצופה טעויות.

אז יש תקווה שיום אחד מן הימים ישוב בתשובה שלמה ויטיב את דרכיו.

אבל הגס ליבו בהוראה חושב שהוא פויסק כבר, פויסק על כולם.

מה זה? מי זה הרב בן ציון אבא שאול?

סליחה,

בן ציון מוצפי. מי זה בכלל?

מי זה כל אלה שיש להם ספרים וזה? כלום. אלה זה אחרוני אחרונים.

הוא, יש לו ספרים ישנים, עתיקים, ואם הוא מוצא משהו,

הוא מצדד במה שהם אומרים, ואף אחד יותר לא יכול להגיד שום דבר.

זהו.

זה הפטנט.

אתה מחזיק ספרים שאף אחד לא ראה, כאילו אתה מוצא איזה משהו.

הוא לא מאמין בשלוש עשרה איכרים, הוא לא אומר את שלוש עשרה איכרים כמו הרמב״ם.

לא, כי יש לו מישהו שאומר שזה,

אז הוא לא, הוא לא זה.

הוא אומר שהלבנה היא מאירה לבד,

זה לא מהשמש וזה.

לא רק שהכדור הוא פיתה,

גם הלבנה היא מאירה לבד, יש לה אור עצמי והכול בסדר.

אמנם זה שגס ליבו בהוראה וחכם בעיניו, אין לו תקווה כלל,

כי מאחר שהוא סבור שהוא חכם,

בדרכו ישרה,

איך יחזור בו מדרך החוכמה?

איך יחזור בו?

הוא לא יחזור.

כל מה שהוא מוצא שזה לא כמו שנוהגים,

הוא אומר שזה הנכון.

למה? בשביל שהוא יהיה מנדאומר שהוא אומר דברים, ההפך מכולם. יש לו ראיות.

אם יש לו ראיות, אז הוא כבר יכול להפוך את הכול.

דיברת עם רבנים בעניינים האלה וזה, יש גם מנהגים, יש גם... לא, לא,

מעניין אותו. הוא הולך עם האמת.

שלו אמת, שלו.

אי אפשר.

אי אפשר עליו.

אי אפשר, אי אפשר. מי יכול? מי יכול? מי יכול?

הרמב״ם מתקשר,

אבל בפשטות אפשר להגיד ככה וככה.

ויש לו איזה תוספת אחד, וזהו.

הרמב״ם לא הבין, לא ידע, הוא מבין הכול.

ממש כמו ידען, ירון ידען.

הוא גם אמר שם שהוא יותר מהרמב״ם.

אז בטלוויזיה שם, אמרתי את זה שם,

כשניסו להפיל אותי איתו ביחד,

אז בסוף הבינו מה אני יודע עליו, אז אמרו שטוב בסדר. בסדר, הבנו מספיק.

השופט לגלג עליו, היה משפט.

והציגו שם שהוא אומר שהוא יותר מהרמב״ם.

שופט חילוני.

מה זה כתב עליו בפסק? וואי וואי וואי, איזה מילים חריפות.

מג'נון, בן אדם מג'נון.

אפס אפסים.

נולד אתמול,

וכבר הוא יותר חכם מהרמב״ם.

היום הוא בן 26.

בזמן שהוא נולד,

כבר היה לי מאות אלפים בעלי תשובה.

וגדולי ישראל סמכו ידיהם,

וכתבו דברים גדולים,

וכולי וכולי, מה המפורסמות.

הוא עוד הייתה עם טיטול היום,

עם חיתול,

וכבר נהיה,

קפץ ויץ הציץ,

ויגדל חוח.

והוא גס ליבו באורה.

אין כמוהו.

אין כמוהו.

ומה שאמר עוד

במשנה, כי הוא רשע,

הנה אף שכבר אמר עליו שותה,

לא לכלל בזה שאינו ירא חית. שותה יכול להיות, אבל ירא חית.

יש אנשים יראי החית, אבל שותים.

לכן נוסיף הטענה לומר עליו שהוא גם רשע

ללמד שאין לו סרך של יראה.

איזה חשש, אולי אתה טועה.

גדולי תורה, גדולי עולם, כותבים לעניות דעתי. לעניות.

בדעתי הענייה.

אז אני אומר ככה, זה לא מחייב.

לא מחייב.

הוא, אין אצלו הכול בסכינה חריףה חד.

מה שהוא אומר, זהו.

אפילו משה יבוא ויערער.

עכשיו אני נמצא פה?

אתה כבר לא פה?

אני קובע.

אם הייתה לו יראת שמיים,

לא היה מדבר כל כך מהר לדון ולהורות,

כי היה ברור לו שהשגגה מצויה בכל אדם,

בכל יילוד אישה.

וכל אדם קרוב אל הטעות.

אתם יודעים למה אני מגרד?

כשדיברתי עליו,

גרד לי באף.

אז עשיתי ככה, זה אומר, אתם יודעים לפי זה שהוא גירד, זה מה זה אומר.

הוא לא אומר מה זה אומר, כי הוא לא יודע מה זה אומר.

אבל הוא אומר שכאילו הוא יודע מה זה אומר.

אז אני מדי פעם מגרד,

בשביל שיהיה לו מה להגיד,

שלפי

שפת הגוף,

כנראה אני מפחד ממנו, חושש ממנו.

היי, הבן אדם בסרטים, זה לא יאומן כי יספר.

לא יאומן כי יספר.

כשמדברים עליו, אסור לגרד אותו.

אם אתה מגרד אותו, הוא יוסי, מה?

אני לא מגלה לכם מה, אבל תבינו למה.

ולכן אדם כזה מעיין היטב בדבריו,

לפני שפוסק, אם הוא ירא שמיים,

וצריך לבדוק ולשאול.

כתוב בגמרא שכשהיו דנים במשהו, היו אוספים עשרה,

בשביל שאם הם נכשלו,

אז כל אחד ייקח עשירית מהכישלון,

ולא כישלון נהיה על אחד.

אתם שומעים?

גדולי המוראים

יושבים לדון במשהו,

לא לבד.

עשרה אנשים,

שאם תהיה טעות או משהו, היא תתחלק.

הוא לא, הוא לבד.

תשאל דררה, אין לי רב, אני לא צריך רב.

מה צריך רב? מה צריך? כתוב, הכל כתוב. מה זה הכל כתוב?

אז כתוב שמרן אומר,

כתוב שמרן אומר

שצריך לבדוק אחרי כל שחיטה,

ומסבירים שבדעת מרן

אפשר גם בלי לבדוק אחרי כל שחיטה.

רק מה, אחר כך יהיה על מי ההפסד,

אם יהיה פה בלטה שחיט או משהו,

אם זה על השוחט או על האנשים שנתנו לו תעופות או משהו כזה וכו'.

והבאנו שקו בחיים אומר, מנהגנו לא לבדוק,

אלא רק אחרי, כמות.

ומה הוא משקר את הקהל?

בבלי, ירושלמי,

כל הראשונים, כל האחרונים, כולה פה אחד אומרים מה שאני אומר.

לא אני, מה שהוא אומר, כן?

ומה עם אלה שהבאנו וזה?

הוא סומך על זה שאף אחד לא יבדוק ושיאמינו לו.

אוי, נגעתי עוד פעם, סליחה.

אבל כיוון שהוא רוצה להשתרר על הבריות,

להיות מאן דהומר,

כן?

אז לכן הוא סובר שאם ירוש חוכמתו גדולה,

הוא יכול לפסוק דין במהרה.

אולי ימנו אותו שופט עליון עליהם.

ולכן הוא אומר, וכן כתוב, וכן כתוב, וכן כתוב, וכן כתוב, וכן כתב, וכן כתב, וכן כתב, וכן כתב, וכן כתב, וכן כתב, ולא אומר מה כתב.

הוא אומר מי כתבו,

והוא לא פותח להגיד מה כתבו ובאיזה עניין והכול.

הוא סומך שאנשים מתפעלים, וכן כתוב, וכן כתב, וכן כתב, מאות ועשרות ואלפים.

נו, לך לחפש אותם עכשיו.

יש לי חשק גרם.

בילקוד מעם לועז

פרא שדברי המשנה רומזים

על הנהגת אדם עם אחרים.

ראינו שיש לאדם למנוע את עצמו מן הדין,

לא רק במה שנוגע לדיני ממונות,

אלא אף בכל הנהגתו עם הבריות,

לא יתנהג איתם בקפדה או בחומרה,

אלא לפנים משורת הדין.

כמו שדרשו חכמים זיכרונם רחב בשבת, קלג,

על הפסוק והלכת בדרכיו,

ואמרו,

התדבק במידותיו.

מהו רחום?

אף אתה רחום.

הרי שהדרך הטובה והישרה,

שצריך להתנהג עם הסובבים,

היא במידת החסד והרחמים.

בזה אתה טוב ומטיב לאחרים,

ועל ידי זה נעשיה רוח המקום ורוח הבריות

נוחים ממנו,

וזה מקרב את הגאולה.

זה רמזה המשנה.

החוסך עצמו מן הדין.

היינו אדם

שבכל עצמותו הוא נמנע מלהתנהג עם הבריות במידת הדין.

כלומר, הוא לא עומד על שלו,

והוא לא דורש מה שמגיע לו וכדומה.

אם זה בענייני ממונות,

ואם זה בענייני כבוד,

וכיוצא בזה,

הוא פורק ממנו איבה,

ולא יהיה לו אויבים בכלל.

לא בעולם הזה.

כי הוא מתנהג

עם הבריות במידת חסד ברחמים, כולם יאהבו אותו ויהיו מרעיו ומכיריו.

וגם בעולם הבא

לא יהיו לו מקטרגים

שידרשו את רעתו.

הרי אנחנו מובטחים,

כמו שאמרו חכמים זיכרונם ברכה בראש השנה יוט זן,

כל המעביר על מידותיו,

מעבירים לו על כל פשעיו.

ודבר זה שייך לכל ימות השנה.

אך בפרט בחודש אלול,

בעשרת ימי תשובה שכתבו הפוסקים

שראוי לאדם לנהוג במידה זו עם הבריות,

ועל ידי זה גם השם יתברך ינהג עמו במידת הרחמים.

וגם

מן הגזל הוא ניצול לאדם,

כיוון שהוא מוותר מממונו לאחרים

ולא עומד על שלו,

ודאי

לא ידבק בידו מאומה משל אחרים,

ולא יעבור על עוון גזל.

אתם מבינים שגזל,

גם אם אתה לא יודע,

זה בעיה.

זה בעיה.

אתם זוכרים את המעשה

עם הבחור שהיה באיזה אכסניה,

וביקש מחברו שישלם כמה פרוטות?

ונתן לו את הכסף.

מה הוא שכח?

הוא בא בגלוי אחר כך לרבי חיים מגולוז'ין, כמדומני, או רבי ישראל.

בא אליו בגלוי מעולם האמת,

ואמר שדנים אותו שם בעונשים,

ולא רוצים להכניס אותו, וזה וזה,

בגלל שהוא לא שילם הבחור.

ואכן הוא בירר, והתברר שבאמת ההוא שכח,

ואז שילמו, ואז הוא.

אז הוא רצה לשלם.

הוא השאיר כסף.

אבל זה לא הגיע ליעד.

זה עדיין

חסר.

אז גזל,

אדם שמוותר בממונו לא ייכשל בגזל.

ולפעמים יעמוד על משהו שכן מגיע לו, ובאמת לא מגיע לו, והוא יקבל מה שהוא אומר שמגיע לו, וזה גזל.

אמרנו שאפילו הדיינים עצמם,

אם הם מוצאים פסק לא נכון, וחייבו את הזכאי,

הם מתחייבים בגזל.

וגם שבועת שווא, פורק ממנו איבה וגזל בשבועת שווא.

כי אדם שנוהג במידת הדין,

ודאי לא יימלט מלהקל בשבועות.

אך זה שמוותר מממונו

וכל הנהגתו היא לפנים משורת הדין, הוא לא ייכשל בשבועת שווא.

אין עמל ישמע.

אמנם אדם שנוהג בהפך

ומעמיד דבריו על שורת הדין,

הנה הוא גס ליבו בהוראה.

היינו שהוא מתנהג עם הבריות

על פי הוראת התורה,

ומקפיד על כל פרוטה מממונו, ואינו מבטר מאומה משלו.

מה זה גס ליבו בהוראה?

עומד על כך שייתנו לו בדיוק מה שמגיע לו,

לא מבטר על פרוטה,

על פי הוראת התורה.

כנה אדם זה הוא שוטה,

כי ישנאו אותו מכיריו,

וידעו עם מי יש להם עסק.

הוא גדולת פשוטו

ורבה שטוטו,

שבגלל פרוטות מועטות,

כדאי לו הדבר שישנאו אותו כל מכיריו. בשביל פרוטות.

מה אכפת לך אם העולם פיתה, אתה עומד עליו, אתה יודע, מה זה מעניין אותך? בשביל זה הלכת לעשות מחלוקות

וכל הדברים של מה? בשביל לקנות לך שם?

נו, נהיה לך שם רע. מה הרווחת?

עזהרתי אותו מראש.

אל תתעסק עם זה.

הוא שלח לי את החבות יאיר, שהוא אומר שהוא כבר למד את הכל והכל, ובסוף הניח את זה, כי הוא לא יכול להגיע לתכלית.

הוא שלח.

ולא שומע למה שהוא שולח.

הוא יותר גדול ממנו.

כי הוא הצליח להכריע והוא יוציא ספר.

צריך למכור ספרים, לא רק ישנים, גם חדשים.

חדשים, מקרוב באו.

לא שערום אבותיכם.

וגם יהיה נחשב לרשע בעיני השם יתברך. למה? כי אינו מוותר.

והוא עומד על שורת הדין.

והקדוש ברוך הוא נוהג מידה כנגד מידה, ויפסוק דינו כרשע,

כפי המגיע לו מצד מידת הדין.

וגם הוא יבוא להיות גס רוח,

כי ההקפדה תביא אותו לידי כך שהוא חפץ שיכבדו אותו בני אדם.

יבוא להתקוטט עמהם,

ואם לא ימלאו את רצונו,

הוא יספוג רק ביזיונות.

ואין לך מידה גרועה מזו.

אבל זה לא יעזור. כל מה שנסביר ונאמר, לא יעזור.

לא יעזור. כי הגס ליבו בהוראה,

כתוב במשנה במפורש,

אין מה לעשות איתו. שותה רשע וגס רוח.

אבל אנחנו כבר קרובים בשבת,

ברוך השם.

כי מלאכה וצבלה,

נשמורך בכל דרכיך,

ומלאכים ילוונו, ושירת

ישמחו במהלכותך שומרי,

שומרי,

שומרי,

שבת וקורעי עונג שבת,

ישמחו במהלכותך שומרי,

שומרי,

שומרי,

שבת וקורעי עונג שבת עם,

מקנדשי,

מקנדשי, מקנדשי, שמי,

שבת עם, מקנדשי,

מקנדשי,

מקנדשי, שמי, שבת ישמחו במהלכותך שומרי, שומרי,

שומרי, שבת וקורעי עונג שבת עם מקנדשי,

מקנדשי, מקנדשי, שמאי עונג שבת עם מקנדשי,

מקנדשי,

מקנדשי, שמי,

הריני מכוון, קיים מצוות חכמים,

רבי חנניהו בנגשי, שומר,

מסוע הקודש ברוך הוא זה קודש ישראל.