הוא היה אומר הכל נתון בערבון | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום לרפואת חיה עליזה בת עזיזה תנצל מהמחלה לא תצטרך לטיפולים

בזכות שמקבלת עליה להפסיק לאכול משחיטה תעשייתית

ולצרוך רק מכפז.

עזור לביתה לחיים טובים ולשלום,

בריאות שלמה ואיתנה בתוך כלל ישראל מהרה, אמן.

לעילוי נשמת דוד בן פרחה, מנוחתו עדן, אמן.

אנחנו ממשיכים עם רבי עקיבא.

הוא היה אומר,

הכל נתון בערבון.

ומצודה פרוסה על כל החיים.

החנות פתוחה והחנווני מקיף.

והפנקס פתוח.

ביד כותבת.

וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה.

והגבאים מחזירים תדיר בכל יום.

ונפרעים מן האדם.

מי דעתו ושלא מי דעתו.

ויש להם על מה שיסמוכו.

והדין דין אמת.

והכל מתוקן לסעודה.

אומר רשי.

הכל נתון בערבון.

רגלו אי דבר אין נש.

אין נון ערבין ליה.

סוכה נג.

לאתר דמטבעי תמן מובילין יתה.

זאת אומרת,

רגליו של האדם ערבות לו.

למקום שהוא מתבקש, הן מוליכות אותו לשם.

ומצודה פרוסה.

אומר זה הייסורין והמיתה.

החנות פתוחה.

ובני האדם נכנסים שם ולוקחים בה כפה.

והחנווני מקיף.

ומאמין לכל הבא ליטול.

כך בני האדם חוטאים בכל יום.

והקדוש ברוך הוא ממתין להם עד בוא איתם.

והפנקס פתוח.

לכתוב בו הקפות כדי שלא ישכח.

ויד כותבת.

שלא תאמר אף על פי שהפנקס פתוח.

פעמים שהחנווני טרוד ואינו כותב הכל.

לכך אמר, מהיד כותבת.

וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה.

היינו הרשות נתונה כמו שלמדנו למעלה.

שאין שום אדם מוכרח ללוות שלא ברצונו.

הרשות נתונה, אמרנו.

והגבאים

ייסורים ופגעים רבים. זה הגבאים, באים לגבות את החוב.

ונפרעים מן האדם מדעתו.

פעמים שהוא זוכר

את החוב, הוא אומר, יפה דנתני.

ולפעמים שלא מדעתו.

לפעמים הוא שוכח

על מה הוא מקבל עונש.

הוא קורא תיגר כנגד דינו של הקדוש ברוך הוא.

אבל יש להם על מה שיסמוכו.

סומכים על הפנקס.

על החנווני,

שהוא נאמר על פנקסו.

כתוב חנווני, נאמן על פנקסו.

אם חנווני, אתה בא ואומר לך שהחוב ככה וככה,

הפנקס מעיד.

נאמן על פנקסו. מה פתאום? אני לא חייב לך.

אדוני, כתוב פה בפנקס.

כך הייסורים הללו,

הם נסמכים על מעשיו של אדם,

הנזכרים לפני המקום ברוך הוא, אף על פי שהם נשכחים מן האדם.

והדין דין אמת

שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריאותיו.

הקדוש ברוך הוא לא ממציא המצאות ולא אמתלאות ולא כל מיני קשקושים.

אין לו תרעומת סתם.

לא בא בטרוניה.

והכל מתוקן לסעודה.

אחד צדיקים ואחד רשעים יש להם חלק לעולם הבא,

אחרי שגבו מהם את חובן.

כל מה שכתוב בפנקס,

יש להם.

טוב, זה רשי.

כתב רבנו יונה,

כי על כל מה שאדם נוטל מענייני העולם הזה,

נעשו הוא ובניו ערבים.

ולא יחשוב אדם שממונו נמצא ברשותו ויש ביכולתו לעשות עמו כפי רצונו,

אלא ידע שכל חפציו אינם שייכים אלא לשם יתברך.

ומה שלוקח מהשם יתברך

אינו אלא מערבון,

ועתידים לפרוע ממנו את הכול.

הוא מבאר על פי משל

אדם נכנס לעיר אחת,

לא מצא שם שום אדם,

אז נכנס לבית אחד,

והנה הוא רואה שולחן ערוך,

מלא מאכל ומשקה.

התחיל לאכול ולשתות.

אמר, זכיתי,

שלי אין אף אחד,

ויכול אני לעשות כרצוני.

והוא לא יודע שבעל הבית מביט עליו מן החרקים

ורואה את כל מעשיו,

ובסוף האכילה יגבה ממנו את כל התשלום על המאכלים והמשקאות שהוא אכל.

והנמשל הזה מובן,

שאדם ישלם על כל הנאות בעולם הזה בסופו של דבר.

אתה יכול להסתובב, לקחת בסופר עגלה, שתיים, שלוש, תמלא, תמלא, תמלא, כמה שאתה רוצה, תסתובב שבעים שנה בסופר.

בסוף, כשבאים לצאת, יש קופה, צריך לשלם.

אתה צריך לשלם, יא חביבי.

אין דבר כזה, שנתנו לך, תיקח מה שאתה רוצה, תשים בעגלה, אין בעיה.

אבל לא יוצאים מפה בלי לשלם, צריך לשלם.

בספורנו אוסיף

שדברי התנא באים כהמשך לדבריו במשנה לפניה,

והרשות נתונה.

השם נתן לאדם רשות לעשות כטוב בעיניו,

ולזאת המשיך ואמר, אבל תדע,

תזכור, הכל נתון בעירבון.

דהיינו,

אין הרכוש ניתן רק לזמן קצוב.

ואחרי אריכות ימים ושנים הנפש תשוב אל האלוקים,

ונותנים דין וחשבון על מה השתמשת בעירבון.

במדרש שמואל,

בעיר באופן אחר.

עניין העירבון,

כאשר לווה אדם מעות מחברו,

הרי הלווה נותן משלו משכון למלווה,

ובכך הוא מובטח בהשבת ההלווה.

יש לו עירבון כנגד.

כמו כן, גם אצל השם יתברך,

הוא נותן

לאדם עושר ונכסים רבים,

כדי שהם ישמשו כעירבון.

שאם לא ילך אדם בדרך ישרה,

יכעיס את הבורא, ייקח אותם ממנו.

זה מה שאומר התנא, הכל נתון,

את הכל נתן הקדוש ברוך הוא לאדם, מי שלא.

כל הנכסים, את כל הצאצאים,

הכל זה רק בעירבון.

והם יעמדו לעירבון,

ומתי שהוא יחטא הוא ייקח אותם.

מעשה הידוע עם רבי מאיר, ששני בניו,

במקום לשמוע את הדרשה, הלכו לאכול.

שבת קודש.

כי בשבת קודש לא מפספסים את הדרשה.

והם מתו שניהם באותה שבת.

והאימא החכמה, ברוריה,

לא רצתה לצער אותו,

לא אמרה לו בשבת, איפה הם?

לא ענתנו.

במוצאי שבת, כשהוא הגיע,

שאלה אותו שאלה מקדימה.

אמרה לו, תגיד לי, אם מישהו הפקיד אצלנו עירבון,

לאחר זמן הוא בא וביקש את העירבון, צריך להחזיר לו?

אז הוא אמר לה, כן.

אז היא לקחה אותו לחדר,

הרימה את הסדין וראתה לו את שני הילדים מתים.

אמרה לו, בא על העירבון ולקח את עירבונו.

הכל בעירבון.

אין שום דבר שלנו.

שום דבר.

והמשיך התנא ואמר,

ומצודה פרוסה על כל החיים.

כלומר,

כמו צייד

שרוצה לצות ציפור,

אז הוא שם רשת על הרצפה

ומבזר זרעונים. היא לא חושבת שיש פה איזה מצודה.

היא רואה רק את הזרעונים.

כשהיא באה לרדת, לקחת אותו,

הוא מושך את המצודה והיא נלכדת.

זאת אומרת, ככה, בן אדם,

מצודה פרוסה על כל החיים.

אתה הולך בעצם על רשת.

מתי שהשם ירצה להרים אותך, ברר!

אין שום בעיה, הוא מרים.

אתה חושב שאתה הולך על קרקע יציבה, אין אש פה גרנית.

יש פה רשת, אתה לא רואה את הרשת.

יש רשת, בכל מקום יש רשת.

כל יום, בכל מקום יש רשת.

אז צריך להיזהר.

שאדם יזכור

ולא יתפתה, יראה רק את מה שהוא רואה, כאילו, בעולם הזה, את ההנאות והכול.

כל ההנאות האלה זה כמו שהצייד רוצה לתפוס

את הציפור.

אז לכן צריך לזכור את זה.

רשי אומר,

הכל נתון בערבון מלשון

ערבות

להיות ערב.

התנא אומר,

חכמים, זיכרונם לברכה, אמרו בתנא דווה אליהו רבה פרק יא,

כל ישראל ערבים זה לזה.

וזהו, הכל נתון בערבון.

התורה ניתנה לנו באופן כזה שכולנו ערבים זה על זה לקיים את התורה.

ברוך אשר יקים את דברי התורה לעשות אותם,

ואמר כל העם אמן.

ארור אשר לא יקים את דברי התורה לעשות אותם.

אז זאת אומרת,

אנחנו ערבים וצריכים אחד לדאוג לשני לקיים את התורה.

ועל זה אומר המדרש שמואל,

שזה בהמשך למשנה הקודמת.

חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה.

התורה והמצוות שקיבלו ישראל.

על זה אומר רבי עקיבא, הכל נתון בערבון,

אבל כל זה שישראל ערבים זה לזה,

במצודה פרוסה על כל החיים.

לומר, הערבות הזאת היא ממש מצודה,

כי בזה ניצודים בני האדם ומתחייבים מיתה.

מי שלא מוכיח את חברו נתפס בעוונו.

הוא נתפס במצודה, תיזהר.

יש ערבות.

לכן כולם חייבים באחריות כלפי האחרים.

ואם הם לא נהגו כשורה ואתה שתקת,

אז תדע לך,

מצודה פרוסה על כל החיים,

גם על הצדיקים,

גם על הצדיקים שהם קרויים חיים,

הרשעים קרויים מתים,

צדיקים קרויים חיים.

והמצודה פרוסה על כל החיים, על כל הצדיקים.

והם נתפסים אם הם לא מוכיחים את הציבור

בין האנשים בעוון הדור.

ובזה נפרחים מן הערב תחילה.

בן אדם לא משלם חובו.

למי באים? לערב.

אומרים אתה,

נכנסת ערב,

תביא את הכסף,

תשלם.

אם בן אדם לא הוכיח את חברו, נתפס.

כשלא הוכיחו בני ישראל את המרגלים, מתו 600,000,

בגלל שהם לא הוכיחו.

ערבים.

אם מישהו חוטא, צריך להתריע.

צריך למחות.

עוד פרש במדרש שמואל,

כשיתבונן אדם במקראי קודש,

בפרשת בחוקותי,

ביעודים הטובים שהתורה מבטיחה,

יבין ויסכין

שאם יקיים את כל מצוות השם, אם בחוקותי תלכו

ואת מצוותי תשמרו,

אז יבואו כל הייעודים הטובים והנעימים,

ונתתי גיש מכם בעתם, בארץ יתן נבולה וכן הלאה.

ועל כן יחשוב בדעתו.

אפילו אם יתאמץ בכל כוחו,

לא יוכל לקיים את כל המצוות בשלמות הרצויה,

כיוון שרק אדם שזוכה למדרגה עליונה בצדקות ובחסידות יוכל לבוא לידי כך.

אז הוא עלול להתייאש

מכל קיום המצוות,

ויכול להימנע אפילו מלהתחיל לעבוד השם,

כי לדעתו הוא לא יוכל לסיים את הכל.

אז הוא לא מתחיל.

כדי להוציא את המחשבה של השטות הזאת,

אומר התנר רבי עקיבא,

הכל נתון בעירבון.

ההבטחות שהבטיח הבורא לעם ישראל זה ליתן שכר טוב

למקיימי המצוות זה בעירבון.

כלומר,

כמו שהעירבון שנותנים כשקונים מקח כלשהו,

ואם אין בידה לוקח את כל הכסף,

אז הוא נותן בהתחלה חלק,

דפוזיט,

ומשלים אחר כך את הנוטר.

והנה כעין זה גם בקיום המצוות.

כשאדם קיים מצווה אחת,

זה כבר עירבון לתחילת הפירעון.

וכמו שמקבל על עצמו להמשיך לשלם ולפרוח חוב,

המצווה הזאת תגרור מצוות נוספות.

וככה יוכל לגמור, אז הוא לא צריך לחשוב שהוא צריך לעשות הכל מראש, ואם לא עשה מראש את הכל, לא יקבל כלום. לא,

עלת לפרוח,

זהו.

אתה תקבל את כל ההבטחות שהקדוש ברוך הוא הבטיח.

אז הוא אומר לנו,

הכל נתון בעירבון, אל תדאג.

אל תחשוב שצריך לעשות את הכל הכל.

כמו בעירבון שנותנים תחילה,

ככה אתה תתחיל ותראה שהקדוש ברוך הוא ייתן לך

את כל ההבטחות שהוא הבטיח.

ומצודה פרוסה על החיים,

רשי,

רבנו יונה,

ורבנו עובדיה מפרטנורה,

זכר צדיקים לברכה.

זכותיו תגן עלינו.

פרשו שמדובר על המיטה ועל הייסורים.

אם נגזר על האדם,

אין ביכולתו להינצל.

וזה כמו דגים הנאחזים במצודה.

אז פורנו פירש

שהדברים עולים על העונשים הראויים לבוא על האדם,

שאין שום אדם יכול להימלט מעונש שדנו עליו בשמיים, סיבת עוונותיו.

כי אם לא ייענש בעולם הזה, ייענש בעולם הבא.

אי אפשר להימלט.

ובילקוד מעם לא עז הביא את הדמיון לציפור שנלכדה במצודה ואינה יכולה לצאת.

אין אפשרות להינצל מן הדין והעונשים העומדים

לבוא עליו לעתיד לבוא.

אבל אפשר להגיד עוד דבר.

הציפור, מרגע שנלכדה, כבר לא יכולה להשתחרר,

אלא ברחמי

בעל המצודה.

אם אדם עושה תשובה,

אז הקדוש ברוך הוא משחרר אותו מן המצודה.

אבל צריך לעשות תשובה ולהספיק.

אנשים דוחים, דוחים, דוחים, ולא מספיקים.

החנות פתוחה.

רבנו יונה אומר, אנשים נכנסים לחנות, נוטלים בה הקפה.

כל מה שהם צריכים.

הם לא רואים את הנולד לחשוב שיגיע הזמן פירעון,

ואולי לא יהיה להם מספיק כסף,

כמו האנשים יש להם קרדיט קארד.

הם מבסוטים, מגהצים, מגהצים,

ופתאום מקבלים התרעות מהבנק וחסימות ובלאגנים.

סיבת הדבר, כי הם רואים את החנות פתוחה.

והרשות נתונה,

והם מעמיסים עגלות.

והם לא זוכרים שבסוף יש פירעון.

ככה הנהגת בני העולם שוכחים שיבוא יום הדין,

ויצטרכו לשלם על כל ההנעות.

המעם לא עז אומר,

כמו שבחנות יש שם מתוקים,

מרים, חמים, קרים, לחים, יבשים,

כל אחד בוחר למלא מה שהוא הם.

ככה אדם.

מה שאתה רוצה בעולם הזה אתה יכול לעשות,

טוב, רע, הכל, הכל, הכל, הכל, הכל.

השם נתן בחירה,

אבל צריך להיות חכם להשכיל ללכת בדרך טובים כדי לקבל בסוף שכר ולא עונש.

רבנו יונה אומר שרבי עקיבא מדמה את זה לבעל חנות.

הוא נותן רשות ללקוחותיו לקחת בהקפה,

ולאחר זמן פורעים את חובם.

והקדוש ברוך הוא שליט בעולמו,

נותן לכולם ליטול כחפצם,

אבל בסוף צריך לפרוע את התשלום.

וכך כתב גם רבנו עובדיה מברטנורה.

אנשים חוטאים חוטאים,

והקדוש ברוך הוא ממתין להם עד שיבוא עתם נאחזים במצודה,

וזהו.

ועוד נקודה יפהפייה.

בספר מערכי לב, ביאר את הכוונה של רבי עקיבא.

יש אדם, הוא למדן,

למדן,

אז הוא אומר, אני לא פוחד מעגונות.

אתם יודעים למה?

תבוא השמיטה, והיא משמטת את כל החובות.

והקדוש ברוך הוא מקיים את התורה.

ואז הגיעו שבע שנים, מוחקים לי את הכול,

אז אני לא מוטרד.

אבל אומר לו התנא, החנווני מקיף.

הלו,

לא למדת טוב.

כן, לא על כל עוף צריך לבדוק את הסכין.

לא, לא, לא, לא למדת טוב. טעם הארץ, אתה לא יודע.

לא, לא, בכלל לא.

אלא

לומר לך,

כי אין עוונות כדוגמת חובת המלווה,

אלא כי עניין הקפת חנות,

זה לא נעשה כדרך הלוואה,

אלא

בדומה להקפה.

ושנינו במסכת שביעית,

הקפת החנות

ושכר שכיר

אינה משמטת את השביעית.

וכך נפסק להלכה בה הרמב״ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ט',

הלכה ראשונה.

והוא מפני שציווי התורה לשמט כספים

הוא רק שלווה אדם מחברו מעות,

אבל לא שקנה ממנו חפץ

או שכר אותו כפועל.

שם אין שמיטה, לא משמטת.

ומעתה, כיוון שעוונות נחשבים כהקפת חנות,

שוב אין הם נשמטים בשביעית,

ולכן צריך לשוב בתשובה עליהם.

ואם לא, לא יימחקו שטרי חובותיו,

והוא ייענש עליהם.

אז אם אתה למדן, צריך שיהיה לך רב. כי אם לא יהיה לך רב, לא תדע כלום. אתה חושב שאתה מבין, ואתה לא מבין שום דבר.

ואנחנו מודים לשמד ברך, כמו כל יום,

על זה שנותן לנו זכות ללמוד בתורה, להאיר את עינינו,

מחקים את פתי.

הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו, אין קדוש כשם.

הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יום

אין קדוש כשם והכל יאמרו. הן קדוש כשם הכל יאמרו והכל ישבחוך.

והכל יאמרו

הן קדוש כשם

ושמחת בימיך והיית אכסמאייה

ושמחת בימיך והיית אכסמאייה. ושמחת בימיך והיית אכסמאייה. שיהיה לכם יום טוב, יום שלישי, פעמיים כי טוב.

השם יעזור לכם בכל תודה,

אמן.

הרי אני מכוון לקיים מצוות חכמים, רבי יחנניהו, שאומר