רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שולחן אחד | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום

לעילוי נשמת

אופירה בת סעדה

ומשה דוכן,

השם ינחם בגן עדן, אמן.

רבי שמעון אומר, שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה,

כאילו אכלו מזבחי מתים.

שנאמר, כי כל שולחנות מלאו, כי צואה, בלי מקום.

אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה,

כאילו אכלו משולחנו של מקום.

שנאמר, וידבר אלי זה השולחן

אשר לפני אדוניי.

אומר רשי,

ולא אמרו עליו דברי תורה,

ובברכת המזון שמברכים על השולחן

יוצאי נידי חובתן.

וחשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה.

כך שמעתי, הוא כותב.

הוא לא אומר ממי שמע, אבל אם הוא אומר שכך שמעתי,

זאת אומרת שהוא שמע ממקור נאמן שאפשר לסמוך להביא את זה כפירוש.

אנחנו אומרים,

מזמור לדוד,

השם רועי לא יחסר,

שיש בו זן תיבות.

וגם למנצח.

ואני אומר גם, כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא,

וגם

יחיד ורבים הלכה כרבים, שיהיה גם הלכות.

אז אם לא אמרו עליו דברי תורה,

כאילו אכלו מזבחי מתים.

זבחי מתים זה תקרובת לעבודה זרה. מה שמביאים בפני העבודה הזרה זה נקרא זבחי מתים.

ככתוב בתהילים ויצמדו לבעל פעור ויאכלו מזבחי מתים.

עבודה זרה זה מתים.

אתה אוכל כאילו מהזבחים שלהם שהביאו לפניהם.

ושנאמר, כי כל שולחנות מלאו כי צואה.

כי, אתם יודעים מה זה, אחד מ-כי.

בצואה אתם גם יודעים.

ועבודה זרה קרויה צואה.

אז כאילו אכלו מזבחי מתים,

וכתוב בפסוק, כי כל שולחנות מלאו כי צואה,

כי היא של עבודה זרה.

דכתיב, ישעיה, למה? צא, תאמר לו.

וכתוב גם שנאמר, כי כל שולחנות מלאו כי צואה, בלי מקום.

מה זה בלי מקום?

בשביל שלא יזכירו את שמו של המקום ברוך הוא על השולחן.

מתי זה כי צואה?

כשזה בלי מקום. אתה לא מזכיר את השם?

אתה אוכל ולא מברך?

לא אומר דברי תורה? לא כלום?

וזה כאילו אתה אוכל מצבחי מתים.

שנאמר,

וידבר אלי זה השולחן

אשר לפני ה'.

מיד כשדיבר בדברי תורה,

נקרא שולחן אשר לפני ה'.

אם אתה אומר דברי תורה על השולחן,

זה נקרא כבר שולחן שלפני ה'.

חילקנו פעם חוברות של שופר,

כל יום מה אפשר להגיד על השולחן בברכת המזל.

ויש אומרים, מראשו של מקרא הוא יוצא.

מה ראשו? בתחילת הפסוק הזה שמופיע,

וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה',

בתחילת הפסוק כתוב, המזבח עץ שלוש אמות גבוה.

אל תקרא אמות,

אלא

אמות או אימות,

מלשון אימא,

כמו שיש אם למקרא.

אז שלוש אמות, שזה שלוש אמות

או אמות, לא אמות מלשון אימה, פחד, אלא כמו אימא, בלשון רבים,

או אמות.

השלוש האלה, זה בא להגיד כנגד תורה, נביאים וכתובים.

ואמרי לה מקרא, משנה ותלמוד.

זאת אומרת, אדם יושב על השולחן,

והוא יכול להגיד תורה, נביאים, כתובים,

או מקרא, משנה ותלמוד.

שצריך אדם לדבר בהן על השולחן.

ואז קרוי

שולחן אשר לפני ה'.

זאת אומרת, רצוי

לשלב

גם וגם וגם.

או תורן ואיים וכתובים, או מקרא, משנה ותלמוד.

כך פירש רש״י.

עכשיו, כתב החסיד יעבץ,

וכך הביא גם ביילקוט מעם לועז,

שכוונת המשנה לומר,

אל יחשוב אדם בדעתו,

אמת שחייב אני ללמוד תורה בכל עת ורגע.

אבל בשעה שאני עסוק וטרוט באכילה,

לא ראוי לערבב דברי אלוהים חיים עם ענייני הגוף.

על כן בא רבי שמעון ללמד שההפך הנכון.

ואם חפץ אדם להעלות את ערך האכילה שתהיה לשם שמיים,

לא יתבטל מדברי תורה אפילו בעת שיושב על שולחנו לאכול.

מפני שריבוי אכילה גורם את כל הרעות בעולם, כל המחלות באות מהאכילה מופרזת או לא נכונה וכו'.

ולכן ציוו חכמים, זיכרונם לברכה, לעשות את המאכל טפל

ואת התורה העיקר אפילו בשעת האכילה.

כמובן שבשעה שהוא לועס, לא ידבר, כי אסור. אין מסיחים בשעת הסעודה שמא יחנך.

אבל בתום הסעודה, או שעושים הפסקה באמצע,

לכן יש כאלה שמים ספר לפניהם,

ותוך כדי האכילה אוכלים ומסתכלים בספר ולומדים.

גם זה אפשר.

ובאמת, עת האכילה של אדם זה המבחן לדעת אם הוא אוהב תורה או שהוא אוהב פשטידה.

הוא כמו אדם שיש לו בן,

שהוא נמצא במדינת הים.

בעת שמחה הוא עולה על זיכרונו.

אז גם בזמן אכילה שאדם שמח ומשביע את רעבונו,

אז צריך שהתורה תעלה על ראש שמחתו,

ויזכור את התורה,

כי היא קשורה בליבו.

אם באמת הוא אוהב תורה, הוא לא שוכח ממנה.

ואם הוא שוכח אותה בזמן האכילה,

אין אהבתו גדולה.

ואז יצר הרע יכול להתחזק כנגדו,

כי הוא רואה שהוא בצד שלו, של הגשמיות.

בדומה לשני בני אדם, נלחמים זה עם זה,

כשנופל האחד ארצה,

חברו קם עליו להכותו.

אז שוב אין לראשון תקומה.

אז זאת אומרת, אם אתה כבר נופל ביד היצר, הוא כבר נותן לך זפטות,

לא נותן לך לקום יותר.

וסיים החסיד יעבץ,

כי הכלל העולה מן המשנה שיש לאדם לעשות את התורה עיקר

ואת האכילה תפל.

זה רק

למלא דלק.

אתם מתארים לכם אחת שנמצא בתחנת דלק מתעכב

ונהנה מהריח ויושב?

ובאים, ממלאים ונוסעים, זה הכול.

זה מילוי דלק, נוסעים, לא עכשיו תתפנק וזה וזה וזה.

ובשם

ארי בן שושן

כתב החסיד יעבץ,

למה כתבה המשנה דווקא שלושה שאכלו

ולא שניים?

מפני ששניים שהתעסקו באכילה ולא עסקו בדברי תורה,

יהיו נידונים כשוגגים,

ולא ייאמר עליהם דברי הגנות האלה.

אבל כשאכלו שלושה כאחד,

היה על השלישי להזכיר אותם לומר דברי תורה,

מכיוון שלא אמרו,

כאילו אכלו מזבחי מתים.

ומעצמו בעיר החסיד יעבץ, ככל שיגדל הקיבוץ,

יותר אנשים יתחייבו יותר להזכיר את השם יתברך ואת תורתו.

ואם כבר שלושה שוכחים מכך,

הרי הם חללים שם שמיים, רחמנא לצלן.

ומזה הטעם גם חיוב ברכת המזון, הזימון, בשלושה.

שלושה שאכלו כאחד.

ולכן אחד יקדש מן השלושה את השם ברבים.

עכשיו, במדרש שמואל דקדק, מפני מה אמר התנא השלושה שאכלו,

בלשון עבר?

קיימה לן,

אין מסיחין משעת הסעודה,

ולכן לא ידברו בדברי תורה בשעת האכילה עצמה,

אלא לאחר שסיימו לאכול,

יפתחו פיהם בדברי תורה, ובכך לא יבואו לידי סכנה.

או שאמרנו, יעשו הפסקה באמצע, תלוי אם זו סעודה גדולה או שזה סנדוויץ' או מה.

אם זו סעודה כמו בשבת או משהו, אפשר גם באמצע,

אבל עם הפסקות כמובן.

ועוד באר בהקדם, מה שיש עוד לדייק בדברי המשנה שאמרה, שלושה שאכלו על שולחן אחד.

מה לי אם אכלו על שולחן אחד,

או בכמה שולחנות?

נבאר זאת על פי מאמר הכתוב בספר שמות כגכ,

ועבדתם את אדוני אלוהיכם,

וברך את לחמך ואת מימיך.

יש לתמוה.

הפסוק מתחיל בלשון רבים,

ועבדתם,

ומסיים לחמך,

מימיך, בלשון יחיד.

כוונת הכתוב היא,

בעניין התפילה,

טוב יותר שיתפללו רבים יחדיו,

ולא יתפלל כל אחד לבד,

ככתוב במשלי יד כח ברוב עם הדרת מלך.

ולכן אמר הכתוב,

ועבדתם את אדוני אלוהיכם,

בלשון רבים,

שהתפילה צריכה להיעשות ברבים.

והרי כתוב, ולעובדו בכל אל לבבכם, זה עבודה, זה תפילה.

איזוהי עבודה שבלב זו תפילה.

אמנם בעניין האכילה אין מן הראוי שיתקבצו יחדיו אנשים לאכול,

כי שום,

שום דבר טוב לא נמשך מחיבור בני אדם לאכילה בצוותא.

ואף שבעצם האכילה בשתייה אין חטא ועבור

עם כל זה מן החטא הקל,

שזה קיבוץ אנשים ביחד,

כמו שהולכים בדיזנגוף

ויושבים שם בכל מיני מקומות שלא נזכיר,

עלולים להימשך אל הדברים החמורים,

לשון הרע וכל מיני דברים ודיבורים על אנשים וכולי וכולי וכולי.

ועל כן, אדרבה, טוב יותר שיאכל כל אחד בפני עצמו,

ולכן אמר, וברך את לחמך ואת מימך בלשון יחיד.

מה עבדתם, שזה תפילה ברבים, ברוב העם,

אדרת מלך,

אבל באכילה עדיף שכל אחד יאכל לבד,

אלא אם כן יש שלושה,

יש עניין לאכול ביחד כדי לזמן.

כתוב שהארי הקדוש היה מקפיד כל ימיו לאכול בשלושה כדי שיזמן.

אתם שומעים?

כל פעם שיש שלושה שיזמן.

ולא אמרו עליו דברי תורה.

כתב רבנו עובדיה מברטנורה בברכת המזון,

כשמברכים על השולחן,

יוצאים ידי חובה,

מחשים כאילו אמרו עליו דברי תורה.

לבאר בתוספות יום טוב כי הברכות שבברכת המזון

מרמזים על ספרי התנ״ך.

שהרי הברכה הראשונה, מי תיקן?

משה רבנו.

וכל חמשת חומשי תורה נקראים

על שמו.

כתוב במלאכי גכב, זכרו תורת משה עבדי.

אז התורה נקראת על שמו.

אז ברכה ראשונה כנגד תורה.

ברכה שנייה, מי תיקן?

יהושע בן נון.

והספר שלו הוא הראשון מספרי הנביאים.

אז זה כנגד

נביאים

וכנגד כתובים.

השלישית ניתקנה על ידי דוד המלך ושלמה עליהם השלום,

שספריהם פותחים את ספר הכתובים.

אז זאת אומרת, שלושת הברכות הן כנגד התנ״ך.

תורה,

נביאים,

כתובים.

ומה אמרנו?

שצריך

להגיד דברי תורה, תורן ואם כתובים.

הנה,

לפי רבנו עובדיה מברטנורה,

אתה יוצא ידי חובה של תורן ואם כתובים, על ידי שלוש הברכות.

ועוד,

רומז שלושת הברכות על שלושת חלקי התורה שהם מקרא משנת תלמוד.

גם זה, גם זה, יבא ביי.

וכיוון שכן,

אפשר לצאת באמירת ברכת המזון,

ידי חובת אמירת דברי תורה על השולחן.

אמנם,

בסוף דבריו כתב התוספות יום טוב,

שלא נתיישבה דעתו בפסק זה לומר שאפשר לצאת באמירת ברכת המזון,

שהרי ודאי לא דיבר רבי שמעון ברשעים שאין מברכים ברכת המזון.

ועם כל זה הזהיר,

נדבר דברי תורה על השולחן.

זאת אומרת,

עם מי הוא מדבר?

הוא מדבר על אלה שמברכים.

הוא אומר שאלה שמברכים ברכת המזון ולא אומרים דברי תורה על השולחן, זה כאילו אכלו מזבחי מתים.

זה לא יכול להיות שברכת המזון היא בעצם הדברי תורה.

כי הוא מדבר על אלה שמברכים.

אז אם הם מברכים, למה אתה צריך להגיד? עצם הברכה זה כבר הדברי תורה, אז למה אתה צריך להגיד? אז מה?

הרי אם הם לא יברכו, לא יהיו דברי תורה.

ואם זה דברי תורה,

אז מה צריך להגיד שצריך להגיד דברי תורה?

ועל כן מוכרחים אנו לומר שצריך לומר וללמוד תורה בפועל ממש בעת האכילה.

וכך פסק המגן אברהם

בשם השלע הקדוש, שצריך האדם לומר דברי תורה ממש בסעודתו,

ולא יסמוך על אמירת ברכת המזון.

אבל בואו נאמר,

אם אדם יכוון, הריני מכוון לקיים

מצוות לימוד תורה,

תורה, נביאים כתובים,

או מקרא משנת תלמוד באמירת ברכת המזון,

אז אתה יכול כבר לצאת, כי אתה מכוון לצאת בזה דברי תורה.

ולא אומר את זה רק

לקיים מצוות

וברכת.

בספר שיח שרפי קודש

כתב שבעל חידושי ערים,

זכר צדיק וברכה,

זכותו תגן עלינו אמן,

יישב את דעתם

של רבנו עובדיה מברטנורו והתוספות יום טוב,

ואמר שבאמת לא נחלקו זה עם זה,

אלא כל אחד מהם דיבר על עניין אחר.

כן, רבנו עובדיה מברטנורו מדבר מאדם שהוא סועד את ליבו.

הרי הוא מרגיש בליבו הרגשה,

בבחינת הכתוב, זה השולחן אשר לפני ה'.

הוא יודע שגם בעת האכילה הקדוש ברוך הוא נגדו,

וממילא האכילה שלו באופן ראוי,

וגם בגמר הסעודה, כשהוא מברך על מזונו,

הוא שם לנגד ליבו שהוא יושב ומברך לפני ה' יתברך,

הוא מודה לבורא בכל לב ובכוונה כראוי,

ובכוונה כראוי.

אין לך דברי תורה גדולים מהנהגה כזו?

ואז נחשב לו כאילו עסק בדברי תורה בעת הסעודה.

אמרנו שאם יושבים אפילו אנשים אתמול ולומדים ביחד, או מדברים ביחד אפילו, בתוך ענווה ואחדות והכול, זה גם נחשב דברי תורה.

ואילו דברי התוספות יום טוב עולים על איש המוני,

שאכילתו רחוקה מהאופן הזה,

ולא חושב שום מחשבה על מטרת האכילה הנכונה,

וגם בשעת ברכת המזון הוא לא מכוון לפירוש המילות,

ואז ברכת המזון הזאת ודאי לא נחשבת דברי תורה.

אבל אם אתה לומד ואתה יודע שאתה אוכל וגם מברך,

חושב שהשם נגדך וכו', ומתבונן בפירוש המילים,

אז זה מיישב את זה שבעצם אין מחלוקת ביניהם.

זה דיבר באיש שמתכוון,

וזה דיבר באיש שהוא המוני ואינו מתכוון כלום.

והחסיד יעבץ כתב

שיש הנוהגים לשורר פזמונים או מזמורים לאחר הסעודה.

אז אנחנו לא משוררים, אבל אומרים מזמורים.

ומנהג יפהו בכדי להיפטר מן העונש.

למה זה כאילו אוכל מזבחים מתים?

אמנם עיקר כוונת חכמים זיכרונם לברכה היא ללמוד תורה בדיבור ממש,

כמו ללמוד איזה דין

או חידוש של פסוק

או דבר אגדה.

בילקוט מעם לועז כתב שאם אין ביכולת אדם לומר דבר תורה, יאמר מזמור תהילים, כמו שאמרנו, מזמור לדוד, השם רועי, למנצח,

או איזה משנה, כל ישראל יש להם חלק לעולמה בו.

או שאר דבר שיודע, יחיד ורבים, הלכה כרבים.

או שיאמר דבר מספר ילקוט מעם לועז,

במקום שהוא חפץ,

שהרי אין אדם יכול לטעון שאינו מבין מה שנכתב בו,

כיוון שהספר הזה הוא שווה לכל נפש,

ואפשר להבין את מה שכתוב.

פרש החסיד יעבץ, השם יתברך ברא ויצר את כל ענייני העולם הזה,

כדי שבני אדם יעבדו עם כל העניינים האלה שהוא ברא.

ואם אכן עושים אנשים עם כל הדברים שהוא ברא את התכלית,

אז יחשבו הכנות

כמו התכלית.

למה אני אוכל שיהיה לי כוח לעבוד את הבורא?

זה הכנה לעבודת הבורא.

אז גם ההכנה תיחשב כמו התכלית.

כמו שאנחנו אוכלים שיהיה לנו כוח לעבוד את השם,

אז זה נקרא עבודת השם.

אבל אם האכילה לא לשם תכלית,

נחשבת האכילה כאילו לא הייתה בעולם כלל.

למה?

כי סוף דבר לא נשאר מהאכילה כלום. אתה יודע לאן זה הולך בסוף, כן?

והרי זה כאילו נפסדו כבר מעתה.

ואפילו שנראה לעיני אנשים שהם אוכלים,

אין הדבר כן על פי אמת,

אלא הדבר הזה כאילו לא הייתה אכילה בעולם כלל.

והם דומים כאילו למתים, שגם המתים אינם אוכלים.

אבל אם אמרו עליו דברי תורה, זה התכלית.

אם אמרו עליו, מה רואים? למה הוא אכל? בשביל דברי תורה, הנה,

הוא ממש מקיים.

ואז האכילה נחשבת כאילו אכלו משולחנו של מקום.

כי אפילו שהמאכלים בסוף קלים ונפסדים,

לכל מקום, כיוון שהם היו הכנה לדברים נצחיים,

כמו דברי תורה,

אז גם הם נחשבים כדברים נצחיים.

האכילה הזאת לא נפסדה.

היא עצמה הפכה להיות חלק מן התורה.

ששש. כל מה שאכלת, כל מה שברכת, הכל הופך להיות תורה.

סנדוויץ' הפך להיות תורה.

יא ביי.

זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא אומר לנו, רבויסאי, כל מה שבאתם לפה זה רק לעבוד את השם.

ואני הבאתי לכם את כל הכלים שתוכלו לעבוד,

ביניהם שתצטרכו לאכול ולשתות והכול,

אבל זה לא מטרה בפני עצמה,

זה הכנה לתכלית.

התכלית זה ללמוד תורה, לעבוד את השם, לקיים מצוות.

אם תעשו עם הכוונה הזאת, כל מעשיכם לשם שמיים,

ואתם יחשב לכם כל מה שאכלתם,

דברי תורה.

אכלת הרבה?

הרבה דברי תורה.

אכלת קצת?

קצת דברי תורה.

אבל תלוי גם באיכות של האכילה, לאיזה מטרה.

אם תאכל הרבה בנייה יבוא לך לישון, לא טוב.

ויש לך כוח ללמוד, מצוין.

צריך חוכמה בזה.

ואנחנו שמחים שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה. היום קראנו בספר תורה,

אתם יודעים מה זה ספר תורה, נכון?

איתו ברא הקדוש ברוך הוא את כל העולם.

אנחנו מחזיקים את הסוד של כל בריאת העולם אצלנו, בארון,

ארון הקודש.

יש לנו כמה ספרים שבראו את כל העולם.

צריך לדעת את זה, להרגיש את זה.

ולכן אנחנו שמחים.

ושמחת בימיך

והיית,

אך שמח ושמחת בימיך והיית,

אך שמח ושמחת,

אך ימיך מידר שמח ושמח.

לימיך מאידך שמח הכל ידעוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כה השם הכל ידעוך והכל ישבחוך

והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כה השם הכל ידעוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כש

והכל ישב בחוכה, והכל והכל והכל יאמרו,

אין קדוש כש.

יום טוב, בריאות והצלחה.

הרי אני מחווה לקיים מצוות חכמים.

רבי חנניהו ברגשי אומר, עושה הקודש ברור זה קודד ישראל לביא כוך.

הרבו לעם תורה ומוסרו עוד שנה ומורדנו ובסלאם העם סנגו יחדיל תורה ויד.