רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבים... | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום כהכרת הטוב לקדוש ברוך הוא

על כל הטוב והחסד שנתן,

נותן וייתן לתורמים,

ובפרט על הולדת הבן, ינון בן לאה,

שיזכה להיות צדיק כמשה רבנו עליו השלום,

ויזכו לעשירות ואושר, אמן.

רבי חנינה בן טורדיון אומר,

שניים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים.

כשנאמר, ומושב לצים לא ישב.

אבל שניים שיושבים, יש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם.

כשנאמר אז, נדברו יראי ה' של רעהו,

ויקשב ה' וישמע,

ויכתב ספר זיכרון לפניו,

ליראי ה' ולחושבי שמו.

אין לי אלא שניים,

מניין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה,

שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר,

שנאמר, יושב בדד וידום

כי נטל עליו.

אומר רשי,

יראה איש אל רעהו, הרי כאן שניים.

וידום,

לשון כל דממה דקה,

כדרך השונה יחידי שהוא שונה בלחש.

מה זה כי נטל עליו?

כאילו נתינת כל התורה כולה הייתה בעבורו בלבד.

זה הלומד אפילו לבד.

במדרש שמואל

ניגשה קושיות על דברי המשנה.

אחד, מפני מה אמר התנא שניים שיושבים

ואין ביניהם דברי תורה?

ולא אמר, ואין עוסקים בתורה.

כמו שאמר בסוף,

מניין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה?

דבר שני,

איך אמר

שאין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים.

בערי ליצנות,

זה כשמדברים,

דברי ליצנות האסורים,

אבל לא כששותקים

ואין ביניהם דברי תורה.

שלוש,

איך הביא התנא ראיה לדברים מהפסוק בתהילים ובמושב לצים לא ישב?

הרי שם מדובר לצים שיושבים ומדברים דברי ליצנות,

וכאן מדבר שניים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה,

כאמור.

ארבע.

מה שהביא התנא בהמשך הדברים, ראיה,

ששניים שיש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם,

מהפסוק אז נדברו יראי השם.

מדבר בלשון נפעל, אז נדברו, לא דברו, נדברו.

לכאורה, ראיה הייתה נכונה, אם היה אומר הפסוק אז דיברו.

דהיינו שמדברים זה עם זה בדברי תורה,

ועוד קושיות הוא העריך בדברי המשלח.

באור העניין,

שאמר רבי חנינא בן טורדיון, יש כאלה שאומרים טרדיון,

התאמונים אומרים טורדיון,

שניים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה,

לא נתכוון שאינם עוסקים בתורה כלל,

אלא שהם עוסקים כל אחד לבדו,

ואין ביניהם,

והם לא מתחברים בצוותא ללמוד בחבורה שיהיו ביניהם

דברי תורה.

לכן, לא נאמר ואין עוסקים בתורה,

כפי שבאמת הם עוסקים בתורה, אבל ביחידות.

ולמה קרה להם לצים?

מפני שהסיבה שלומדים ביחידות ולא בחבורה,

משום שכל אחד חושב מה ייתן ומה יוסיף להתחברות ללמוד עם השני,

וכי יש לו ידיעות יותר ממני.

ומתלוצץ בקרבו מתורת חבריו ולא מחשיב אותם, לכן הוא לא לומד איתם.

נמצא מזה שכל אחד מהם הוא לץ גמור,

ובלי לפצות פה.

ועל אנשים כאלה מדבר הפסוק, ומושב לצים לא ישב.

כי מתוך גאוותם מתלוצץ כל אחד בליבו מההשגות של השני.

מדהים.

מדהים.

ממשיך התנאה ואומר,

אבל שניים שיושבים ביניהם,

אבל שניים שיושבים יש ביניהם דברי תורה,

לומדים יחד, מחדדים זה את זה.

אז שכינה שרויה ביניהם.

ומביא ראיה מצוינת מהפסוק.

דווקא ממה שכתוב, אז נדברו בלשון נפעל.

לא אז דיברו.

שזה רומז על אנשים שלומדים תורה לשמה.

וכאשר הם נושאים ונותנים ביניהם דברי תורה,

אין הכוונה שלהם לומר, קבלו דעתי, כאילו,

אני אגיד לך.

אז דיברו.

דיברו, כל אחד דיבר.

אבל לא נדבר, לא קיבל מהשני דיבור.

כל אחד רוצה להגיד מה שהוא רוצה.

אלא כל מטרתם לשמוע את השני וללמוד ממנו את דעתו ולבוא אל האמת באמת.

לכן הם נדברו.

ואם הוא בוחן שהדברים צודקים, יקבל אותם

בלי נגיעות.

ולכן אמר אז נדברו.

ראינו שאחד נדבר מחברו.

כל אחד מהם גורם שתהיה תורה נדברת מחמתו

על ידי חברו.

ואחר כך חברו גם מעביר את דבריו.

הלאה.

אבל הכסיל נוהג בהפך.

ואינו רוצה ללמוד מחברו ולקבל ממנו את האמת.

כל רצונו להשמיע את דעתו וסברתו כמו בטלוויזיה, בפאנלים.

כל אחד נכנס בתוך דברי חברו, כל אחד רוצה להשמיע רק את עצמו.

בתוספת נופך

בארץ הגמרא בשבת סג', שתיבן נדברו,

בלשון הכתוב, ידבר עמים תחתינו,

שזה עניין הכנעה.

כי זוהי מידת יראי השם,

כל אחד נכנע לחברו ומודה על האמת ומקבל אותה מזולתו.

ולכן אמר גם איש אל רעהו.

לומר,

אף ששניהם עומדים במדרגה חד ושווה בהשגת התורה,

כל אחד מכניע עצמו לחברו ושומע ממנו ומקבל דעתו.

והעריך לבער וליישב

את שאר התמיהות והקושיות על משנתנו.

בילקוט מעם לועז כתב,

ייתכן שכל ההקפדה הזו ללמוד כל אחד מזולתו,

נאמרה דווקא בדורות ראשונים,

שלא הייתה תורה כתובה,

אלא קיבלו אותה בעל פה איש מפי איש.

ועיקר הלימוד היה בחבורה,

שתתברר ההלכה לכל אחד מפי חבריו,

לעשו כי שמעת עליבא דלקתא,

כדי להוציא את ההלכה המבוררת.

אבל בימינו שגדולי הדורות

הותירו לנו כבר את משנתם הרחבה כתובה על איך גיליונות ספריהם,

וחביבים צדיקים במיתתם,

שהאירו את עינינו בהלכה ובכל דבר קשה,

על כן אין להקפיד על זה כל כך,

וכן מצינו כמה וכמה רבנים וגדולי עולם שלמדו ביחידות.

ועוד,

שלא נאמר זאת, אלא במי שלומד בקביעות לבדו,

אבל אם אדם לומד לעיתים לבדו,

לעיתים עם חברותא,

לעיתים עם חבורה, אין קפידה בדבר.

זה אומר מה ילקוט ועם לא עז.

היות שבדברי המדרש שמואל

נתבאר שהרי זה מושב לצים,

גם כשלא מוציאים מפיהם דברי ליצנות כלל,

מן הראוי להביא כאן עובדה שהייתה עם מרן החזון איש, זכר צדיק לברכה,

זכותו תגן עלינו, אמן,

בזמן שהגאון

רבי שלמה שמשון קרליץ, זכר צדיק לברכה,

שהה עימו בחדרו,

ותוך כך

נכנס לחדר תלמיד חכם אחד.

כל הנוכחים ישבו והחרישו,

עד שכעבור זמן מה הפר החזון איש את השתיקה ואמר,

שניים שיושבים

ואין ביניהם דברי תורה,

הרי זה מושב לצים.

לשם הדברים הנוקבים

החל אותו תלמיד חכם לומר חידושי תורה.

הנה מסתמה,

החזון איש,

והגאון רבי שלמה שמשון קרליץ,

באותו תלמיד חכם,

הרהרו בדברי תורה באותו זמן שישבו בשתיקה.

עם כל זה ראה החזון איש לנכון להעיר

אודות כך שלא משמיעים דברי תורה בקולם,

ואף אמר בפניהם את לשון המשנה, הרי זה מושב לצים.

מכאן שסבר שכאשר יושבים בשתיקה

ואין מדברים דברי תורה, זה נחשב מושב לצים.

מה שהקשה מדרש שמואל, איך מכנה המשנה,

אלו שיושבים ואין ביניהם דברי תורה,

לא מדברים מאומם מושב לצים.

הרי לא דיברו שום לצנות.

יש ליישב על פי דברי ספר מליד האבות,

שהוסיף לתמוה איך נלמד מן הפסוק הזה,

ובמושב לצים לא ישב,

ששניים היושבים ואין ביניהם דברי תורה, זה נחשב את הישיבה שלהם ממש כמושב לצים.

אז הוא מסביר שיש שני מיני לצים.

אחד,

מתלוצץ בפועל בפיו ומלעיג על עובדי השם יתברך דברי שקר,

ואומר, תראו אדם זה משים עצמו, כי ירא השם הוגה בתורה,

באמת הוא צבוע,

כל מעשיו אינם לשם שמיים,

אלא לרמות הבריות, לימודו מן השפה ולחוץ.

מעריך בתפילתו לסמח עיני בני אדם,

שיסברו שהוא שלם.

אדם כזה,

המלעיג,

נקרא לץ באמרי פיו.

אבל יש עוד סוג לץ,

אנשים שיושבים בבית המדרש,

עוסקים בתורה בהתמדה,

ושני בני אדם מן היושבים פורשים מכל השאר,

ואומרים,

נלך לזווית בבית המדרש ונשוחח במילה דעלמא, בנייז,

חדושס.

הנה אגם שלא פצו את פיהם,

ולא אמרו דברי ליצנות,

ולא המעיטו בחשיבות תלמידי החכמים,

בעצם מעשיהם ניכר כרוח הלצון החזתם,

והם המתלוצצים בליבם על לומדי התורה.

עזוב, אלה לומדים, בואו אנחנו נדבר בעניינינו,

עניינים ברומו של עולם קוראים לזה אצלם.

כיוון שאם לא כן,

למה נבדלו משאר ישראל,

אלא ודאי כוונתם להראות לכל הנוכחים שהלימוד על הזה שלומדים בבית המדרש אינו נחשב בעיניהם למאומה.

זה יותר חשוב מהלימוד.

אין לך ליצנות יותר גדולה מזה.

סיפרנו על אותו ילד בן שש, אתם זוכרים?

ששאלו אותו מה הדבר הכי טעים,

אז הוא אומר, התורה,

מתוקה מדבש ונופת צופים.

יש משהו יותר מתוק?

אז הוא אמר, כן,

פשטידה עם חמוצים.

איך הגעת לזה?

אז הוא אומר, אבא שלי גילה לי.

איך הוא גילה לך?

תמיד כשאנחנו לומדים בשבת דברי תורה, ואמא מגישה לו את הפשטידה והחמוצים, הוא עוזב את התורה ואוכל אותם.

זה ודאי יותר טעים לומד תורה, כי אם הוא עוזב את התורה,

בשביל פשטידה וחמוצים, זה יותר טעים.

אז גם פה, אם הם עוזבים את הלימוד בשביל לדבר בהבלים,

ודאי שהם ליצנים.

והמשנה פה מדברת על ההתלוצצות השנייה,

שזה מניעה מלימוד תורה במקום שיש הרבה לומדי תורה.

ולכן אמרה המשנה, שניים שיושבים,

זאת אומרת, הם יושבים במושב של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה, יושבים בכולל,

בישיבה.

והם פורשים מהכלל, ואין ביניהם, רק ביניהם אין דברי תורה.

הרי זה מושב לצים.

כלומר,

בעצם הישיבה שלהם, בזווית של בית המדרש,

ניכר לשם ליצנות.

והביא ראיה מן הפסוק

שהשם ליצנות?

נאמר גם על אלה שאינם מתלוצצים בפועל.

שהרי כתוב, ובמושב לצים לא ישב.

לא אמר בדברי לצים לא דיבר,

אלא במושב לצים לא ישב.

שעצם ישיבתם

היא ישיבת לצים,

מאחר שהם פורשים מן הציבור העוסקים בתורה,

ומראים בכך שאינם מחשיבים את הלימוד.

לא הבנתי.

אז אם במושב לצים לא ישב,

לכאורה צריכים לצאת החוצה

אלה שהם לא לצים,

כי עכשיו הפך המקום להיות מושב לצים.

אז הם צריכים לצאת, כי במושב לצים לא ישב.

ויש על זה את מה שאומרים חכמים,

כן?

ויתרוצצו הבנים בקרבה.

זה מרוצץ גולגולתו של זה.

עשיו יעקב בבטן,

הולכים כסה.

וכשהיא עוברת ליד בית עבודה זרה, עשיו רוצה לצאת,

וכשהיא עוברת ליד בית מדרש,

יעקב רוצה לצאת.

שואלים שאלה,

מה יעקב רוצה לצאת?

טוב,

מילא הוא רוצה לצאת,

כי הוא עובד עבודה זרה, הוא מחפש אתה מזה. מה, הוא צריך ללמוד מהמלאך עכשיו את כל התורה בבטן?

מה זה מעניין אותו בכלל, עשיו?

אבל יעקב לומד מפי המלאך?

איפה תמצא בחוץ מלאך שילמד אותך את כל התורה?

יש לך פה הזדמנות פז.

אתה יכול ללמוד תורה מפי מלאך, אז למה אתה רוצה לצאת?

בגלל המושב לצים,

להיות ביחד עם הלץ הזה.

זה לא מקום שאפשר להישאר, אני הולך, ביי,

רוצה לצאת.

ושתעיסט,

יא בא ב ב ביי, כן ב ב ב ביי.

לכן אין מלמדים לתלמיד שאינו הגון.

אם יש תלמיד שאינו הגון, אסור ללמד אותו תורה.

אז מפה אין כבר קושייה על המשנה,

וגם לא על המדרש שמואל.

המשנה מדברת על מתלוצצים כאלה, שזה לא תלוי בדיבור של ליצנות,

אלא שאין ביניהם דברי תורה.

זה כבר מראה על ליצנות,

שהם לא מחשיבים את עסק התורה.

וכבר אמרנו,

שאיך מעריכים כמה אדם מגיע לו שכר?

הרי הצדיקים לא מקבלים שכר בעולם הזה, ודע מתן שכרן של הצדיקים זה רק לעתיד לבוא.

ואיה עלמא ליקה אגרא, אין שכר בעולם הזה על מצוות.

שיעור של השכר הוא אינסופי,

איך אפשר לתת אותו בעולם הזה?

אז איך משלמים לרשעים?

הוא משלם לשונאיו אל פניו, להאבידו.

אז הם מקבלים פה?

איך הם מקבלים פה?

לפי הערכה שלהם, איך הם מעריכים את המצוות.

אז עומדים את המצוות בערכן.

עכשיו אדם

שיושב ולומד תורה,

ופתאום הוא אומר לחברו, אני חייב להפסיק, אני רוצה לעשן סיגריה.

אז מה עכשיו זה אומר? שהסיגריה יותר חשובה מהמשך לימוד התורה.

אז מגיע לו שכר על מה שהוא למד תורה, לפי איזה שיעור?

סיגריות.

אז יביאו לו פקטים.

הוא יאכל להעביר דרך המטוס

מהדיוטי פרי, כמה פקטים. הוא מבסוט, אתה יודע כמה פקטים הבאתי? הוא מבסוט!

לא תשמע אותו אומר, אתה יודע כמה דפים למדתי?

כמה פקטים הבאתי.

או, זהו, נתנו לו שכרו בעולם הזה.

לפי מה שאדם מעריך,

כך הוא יקבל שכרו בעולם הזה.

זה הרשעים.

צדיקים, שמור להם לעולם הבא.

עוד פירש, בילקוט מעם לא עז,

משל לאדם שאומרים לו,

מנה זהובים אלה

וכולם יהיו שלך.

אם אינו חפץ למנות,

מה זה אומר?

שהם לא חשובים בעיניו,

מבוזים בעיניו.

כך האדם

אם יש לך יכולת, כל מילה זה תרי״ג מצוות,

ואתה לא לומד ומבטל את הזמן להריג?

הרי זה כאילו אתה מבזל את התורה ומתלוצץ ממנה לומר שאינה שווה מאומה, חס ושלום.

שאם היית מבין שזה זהובים,

לא היית מפסיק.

חפץ חיים מביא משל נפלא שיש.

אדם נכנס לחנות,

לוקח דברים,

רץ לנהר ומשליך.

עוזר עוד פעם, לוקח מחנות ומשליך.

וככה רואים אותו באטרף.

כל מי שמביט מהצד מבין שמה?

חנות שלו או לא שלו?

לא שלו. מי זורק את מה ששלו?

ומה צריך את השיגעון הזה לרוץ ולדרוק?

אם אתה רואה בן אדם שיש לו מצוות מזדמנות,

ענויות, מלאות, מצוות מזדמנות, והוא משליך, משליך.

בוא לזה, לא רוצה.

בוא לזה, כבר עשיתי.

בוא לזה, אין צורך.

תזכה אתה, תזכה אתה.

אני מוותר לך, תזכה אתה.

וכן הלאה. אתה רואה, אחד משליך, משליך מצוות.

הוא לא מרגיש את התורה שלו, ולא המצוות בשבילו, ולא שום דבר. מי שמשליך,

זה עדות נאמנה,

שזה לא שלו.

בספר מילי דאבות

כתב על לשון המשנה, הרי זה מושב לצים.

לומדים מה פסוק, ובמושב לצים לא ישב.

לא נאמר, ואם לצים לא ישב.

בא לומר שבמקום שעוסקים בו בתורה,

המקום עצמו מתעלה ומתקדש על ידי זה.

וכן להפך,

במקום שמדברים ליצנות,

המקום עצמו נטמא על ידי הדיבורים הללו.

הוא גורם שמי שיבוא לאותו מקום

יהפך להיות נטמא.

ולכן נקרא מקום

על שם הלצים.

ועל זה נאמר, ובמושב לצים לא ישב.

כי המקום נטמא מחמת הלצים שישבו שם,

והוא נקרא כבר מושב לצים.

יש השפעה, אמרנו, שכל מה שאדם עושה פועל על הסביבה שבה הוא נמצא.

כמו הרחוב שאנחנו הולכים ושרים.

אז מקום שהוא קדוש, ושומרים על קדושת המקום ומקדשית יראו,

אדם שנכנס לשם יכול להתעלות רק מהמקום.

אשרי יושבי ביתך.

שזה ביתך.

אשרי יושבי ביתך.

אבל אם שמה נוהגים לפטפט ולדבר שטויות ומחלוקות וריבים והכול,

אמרו חכמים לא להתפלל שם,

לא ללכת למקום כזה.

למה? זה משפיע.

מושב הלצים הוא משפיע.

אתה יכול להיות לץ אתה בעצמך,

ותיכנס ממך רוח טומאה

מהליצנות שהייתה שם.

עד כדי כך.

לכן, אם רואים אנשים במקומות קדושים

שמתנהגים שלא כראוי,

לפי הקריטריונים האלה,

צריך להשתדל

להסביר להם שאסור, ואם לא,

למנוע מהם להגיע.

להגיד להם, רבותיי, חפשו לכם מקום אחר.

לא פה.

וזהו.

מקום שלא יכולים לשנות, תקום אתה ותעמוד.

שהרי הרמב״ם אומר, מקום,

עיר שאין בה יראת שמיים, צריך לקום ולעזוב אותה

וללכת למקום אחר. פן תיספה ברעתם.

כמו לוט.

הוא נשאר בסדום,

והוא היה צריך להיספות איתם ברעתם, להישרף חי.

רק זכותו של אברהם עמדה לו.

אבל אם אתה שייך למקום,

אתה מקבל כמו המקום, אפילו אם אתה צדיק.

אפילו צדיק.

כי המשחית לא מבחין בין צדיק לרשע.

חוץ מצדיק גמור.

לצדיק גמור יש לו הצלה גדולה ושמירה מיוחדת,

ואז יסירו אותו מן המקום ולא ייפגע וכולי וכולי.

אבל בכל מקרה,

צריך לראות

שחס ושלום לא יהיה מושב לצים,

ואדם נכנס למקום קדוש,

ומקדשית ייראו.

צריך לזכור את זה מרגע שנכנס עד שיוצא,

ולהשתדל לעשות מה שראוי לעשות בלבד במקום, ולא משהו אחר.

אנחנו מודים לשם שזוכים ללמוד במקום קדוש,

ולדבר על דברים שבקדושה,

וגם להלל את השם.

הכל יודוכם והכל ישבחוכם והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש.

קשתיים הכל ירדך והכל ישבחך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש קשק

הכל ידעוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשאם הכל יודוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם ישמחו במלאכותך שמרי שמרי שבת בקורך עונג שבת ישמחו

במלאכותך שמרי שמרי שמרי שבת בקורך עונג שבת עם

מקדש

שבת שבת שלום.

הרי אני מכוון לקיים מצוות חכמים רבי חנני אומר כשאומר עושו הקודש ברוך הוא זכות את ישראל לפי כוח חרבו לעולם תאורו משואות שנה אמר אדונו וסלמאן סנגו יחדיל תאור.