הלכות פסח - חלק ב | הרב טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מחמיץ להלכה.

שזה לא מחמיץ, מה שאין בו גלוטן לא מחמיץ.

אבל לא, לא, לא, בגמרא לא כתוב המילה גלוטן.

אנחנו עכשיו יודעים שיש חומר בחמשת מיני דגן שהוא גורם חימוץ.

ובאורז אין, ובתירס אין, באף, רק בחמשת מיני דגן.

עכשיו, היום אנחנו ניכנס לעוד הלכה

שלא עושים מצה מקמח תירס.

קמח תירס לא מחמיץ, זה טוב, זה לא חמץ.

אז זה מצה, לא.

ממה עושים מצה?

רק מדברים שאפשר לעשות אותם חמץ,

ואתה עושה אותם באפייה מהר,

שאתה

קוטע את תהליך החימוץ.

אבל דבר שלא מחמיץ בכלל זה לא קשר למצה.

כי בפסוק ככה כתוב

לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות לחם עוני.

כתוב בפסוק

מדובר בכזה קמח שיכולת לאכול אותו חמץ,

מתה מה שאותו היה מחמיץ,

ואתה תעשה אותו מצה,

לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל מצות.

אבל דבר שלא יכול להיות,

חמץ לא יכול להיות מצה גם כן.

זו משנה כאן בדף ל״ה וגם במסכת חלה.

במסכת חלה יותר טוב, יש שמה הרבה דינים.

אולי אפשר להביא משניות חלה.

בפרק הראשון של מסכת חלה כתוב

אלו חייבים בחלה.

החיטים והכוסמין והשעורים ושיבולת שועל ושיפור.

רק אלה חייבים בחלה.

מאיפה לומדים את זה?

שרק אלה חייבים בחלה. כי כתוב בחלה,

מעכורכם מלחם הארץ.

ובמצה,

המצה נקראת לחם, לחם עוני.

כתוב בפסוק שאמרתי,

לא תאכל עליו חמץ, ואל תמיד תאכל עליו מצות לחם עוני.

אז לומדים גזירה שווה, לחם לחם

לחם לחם

ממצה.

מה מצה רק מחמשת מיני דגן?

דברים המחמיצים,

אף חיוב חלה יש

רק

בחמשת מיני דגן. אם אדם יעשה בצק,

בצק גדול מקמח

תירס או מקמח תפוח אדמה, לא יהיה חייב בחלה.

זו המשנה הראשונה של מסכת חלה.

ולא רק זה, למשל,

אם אני אעשה להם את תירס, לא מברך ברכת המזון.

מברך בורר נפשות.

למה לא מברכים ברכת המזון על לחם תירס?

לפי שלומדים בפסוק כתוב,

ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם,

לא תחסר כל בה,

ואכלת ושבעת וברכת את השם אלוקיך.

על מה מברכים ברכת המזון? את השם זה ברכת הזן.

אלוקיך

על הארץ, זה ברכת הארץ.

הטובה זה ירושלים. זה ברכת המזון, שלוש ברכות מן התורה.

על מה? על לחם.

מה זה לחם?

אז לחם,

מה זה לחם?

לחם,

לחם, לחם ממצה. לומדים את זה מהגזירה שווה.

לחם, לחם ממצה. כמו שמצה

זה רק בחמשת מיני דגן.

גם ברכת המזון כתוב בה לחם, רק בחמשת מיני דגן.

אותו דבר יש הרי דין שכתוב בפירוש בפסוק חוד הלכה. זה כתוב הכל במסכת הלאה.

כתוב בפסוק

שמביאים את העומר ביום טז של פסח.

ביום טז בניסא.

זהו מחורת חג הפסח

הראשון.

מחורת הפסח.

ולחם וקלים. כתוב שם נביא עומר וכתוב שם

ויותר ראשית כצלכם אל הכוהל.

ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו.

עד עצם היום הזה עדיו יאכלו את עומר התנופה.

אז

כתוב לחם וקלי וכרמל זה מסתמע אותו מין.

אז כמו שלחם לומדים מגזירה שווה שזה רק חמשת מיני דגן,

גם לגבי איסור חדש

זה מה שקוראים איסור חדש, זה נפסק בשולחן ארוך ואורח חיים

בסוף הלכות פסח.

מובן שאסור לאכול

תבואה חדשה.

עכשיו יש תבואה עכשיו עוד מעט, הקציר והאייר,

הקציר.

אבל אסור לאכול מן השיבולים

כי לומדים עד אבי החמל או עומר התנופה, עד שמביאים את עומר התנופה,

אז זה מותר לאכול. והיום אין עומר,

היום מתיר. כי כתוב בפסוק

עד אבי החמל את עומר התנופה עד עצם היום הזה.

לפעמים היום מתיר את החדש,

לפעמים העומר, כשיש עומר, העומר מתיר.

וכשאין עומר היום מתיר,

אז בטז בבוקר מותר לאכול את החדש.

אבל בגלל שאולי בני המקדש

ובמקדש יביאו עומר,

ואם נתיר להם עכשיו בבוקר, יאכלו לפני הבאת העומר.

לכן גזרו רבנן שכל טז אסור.

אבל טז בלילה

כבר מותר לאכול חדש.

איך הלכו ציוד זין, לא?

בחוץ לארץ הלכו ציוד זין?

אה,

יכול להיות, כן?

בפשטוש וקדימה בחוץ לארץ.

כי אולי זה טז.

פודוס זה גם לאכול אכילתיים?

לאכול. זה אכל אכילת מותר, נכון? אסור, חס ושלום.

זה לא כמו טב.

לא, אסור.

לא אסור לאכול כתוב בלחם

וכלי.

קולים את הקמח.

או כרמל.

שאת השיבולים לוקחים ל...

השיבולים שמים בתנור ועודם שיבולים עדיין ריקים, עוד לא התקשו.

זה נקרא

כרמל.

אחרי כן זה נשאר מתוק.

וטוחנים את החיתים האלה שכלו אותם,

וזה נקרא לחם כלי או כרמל.

כלי אולי מחיתים שכבר

נאנפו,

גדלו וכבר קצרו אותם.

ואתה טוחן אותם ועושה קמח כלוי.

היו עושים קמח כלוי.

וכרמל שכלו את השיבולים.

זה יותר משובח.

זה מתוק.

אז באמת אני מתפלא בצעירותי.

היו לנו שדות חיטה על יד לא רחוק מן הבית.

לא שלנו, של הערבים או של היהודים.

היו שם.

והיו, הילדים נכנסים לשדה

לפני פסח.

קוטפים שיבולת ואוכלים את הגרעין של השיבולת.

זה עדיין רחש, כמו חלב.

יהודים בשואה,

אמר לי יהודי אחד,

לא היה חלב.

בפריז לא היה חלב.

אז מה היו נותנים לתינוקות לאכול?

קטפו שיבולים ונתנו להם כי זה רך

ועוד עדיין כמו חלב.

וזה מה שנתנו לאכול לילדים.

עכשיו, זה לאכול לפני פסח זה איסור חדש.

והיו נכנסים ילדים וקוטבים שיבולים ואוכלים אותם.

עוברים על איסור דאורייתא של חדש.

וחדש נוהג גם בחוץ לארץ.

המשנה אומרת, כל מצוות התלויות בארץ

אינם נוהגים אלא בארץ בלבד.

חוץ מן העורלה והחדש.

כפי שכתוב

בכל מוסרותיכם, הגמרא לומדת בקידוש יל״ח.

נוהג גם בחוץ לארץ.

אבל שיטת הבאה

של גויים לא נוהגת.

של גוי.

הרי בפולניה

יש הרבה סעורה.

והסעורה,

זורעים אותה אחרי פסח.

מייד אחרי פסח.

וזה נשאר עד

יום שני של פסח הבא,

זה אסור באכילה.

והם עושים את זה בירה.

והעולם נהגו לשתות בירה.

לפני

לפני הפסח.

אז זה היה איסור חדש. אז הבאה

אמר שבגוי זה לא נוהג חדש.

ויש לזה סתירה

מהירושלמי פרק שני, פרק שני דחלה, אני חושב.

ראיתי את הירושלמי הזה.

שמה כתוב,

כשנכנסו אבותינו לארץ,

לא היה להם ממה עשו מצע.

לא יכלו לעשות מצע מחיטים שגדלו בארץ ישראל.

למה?

לפי שזה היה חדש. הרי מצע זה בליל הפסח,

לפני טז.

זה היה,

ואז היה איסור חדש.

ושמה זה היה של גויים.

אז נשמה קשה על הבחר.

אז יש קצת תירוץ ששמה,

לפי שארץ ישראל

היא שייכה לאברהם אבינו מיד כשעשה ברית מילה, הנה היא עד שלא.

אתם יודעים שתמיד אני אומר בברית,

היו שני דנאים.

אם אתה עושה ברית,

אמר הקריאה שלך אברהם אבינו,

לזרעך נתתי את הארץ הזאת. מעכשיו היא נתונה לזרעך.

זאת אומרת, הוא זוכה בה ומוריש אותה לנכדים ולבנים שעלו לארץ,

שייעשו ממצרים.

הוא יורש אותה מירושה אחד אחרי השני לבנו ולבן בנו וכו'.

אז אפשר ליישב קצת,

אז אם הארץ הייתה של ישראל,

רק הגויים עדיין הכנענים היו שולטים בארץ.

הכנענים, הכנענים, כל השבעה העממים, כולם הם נקראים כנען.

למה הארץ נקראת ארץ כנען?

הרי יש יבוסי,

יש האמורי, יש

האמורי, היבוסי והאמורי.

האטי, האטי.

כולם, אומר רשי, לפי שכולם הם בני כנען.

רק היו שבטים ושבטים.

אז לכן נקראת ארץ כנען.

אבל בפסוק כתוב, הכנעני והאחיתי והאמורי והיבוסי.

אומר הכנעני,

זה חלק מן הכנענים, וגם כולם הם כנענים.

כי הוא נשאר עם שם שלו, עם כנענים.

אחרים היה להם שם אחר.

אבל באמת כולם כנענים, לכן זה נקרא ארץ כנען.

ועל כולם יש מצוות, לא תחיה כל נשמה.

כל השבעה העממים.

לא יודע אם הפלישתים,

הפלישתים לכאורה הם לא משבע העממים.

היום הגויים, המערבים,

אומרים להם, מה אתם רוצים? זו הייתה הארץ של ישראל פעם.

כולה הייתה של ישראל.

אז הם אומרים שהם יוצאים מן הפלישתים,

או מייבוסי.

אמרתי להם,

אז אם ככה נקיים בהם לא תחיה כל נשמה.

זה היה העבודה הקשה בכיבוש הארץ,

שיהושע,

כל עיר שהוא כבש,

הוא הרג את כולם.

נקיים מצוות ללא תחיה כל נשמה.

שלא להתערב בגויים, להרמית את כולם, כולם.

איסור לא תחיה כל נשמה, זה דווקא על העמים שהתורה כותבת?

בוודאי. עם אחר בלתייחס בארץ.

מי אתם?

לא, לא. רגע, הפסוק לא תחיה כל נשמה על שבע העממים.

לא, לא כולם לא תחיה כל נשמה.

כי רק הם גרו בעץ,

והתורה דיברה עליהם.

לא, בואו עמים אחרים, כל מי שגרם בארץ לקנות אותו.

הכנענים היו מושחתים.

הפסוק אומר,

לא תעשו כתועבות הגויים אשר היו לפניכם

ותקיא הארץ אותם.

ולא תקיא הארץ אתכם ותמאכם אותה כאשר הקיאה את הגויים אשר היו לפניכם.

אתה חושב שסתם הקדוש ברוך הוא אומר,

אז זה רק על העמים האלה. רק על שבע העמים.

אומר להרוג אותם.

מה זה, בריות שלה קרש ברוך הוא אמר,

בגלל שהם היו מושחתים וחייבים קליה.

כי הם היו עושים כל התועבות.

ובין אדם לחברו, הכל, אין להם כלום.

דיברנו עכשיו,

אז זה כתוב הכל במשניות.

אה, אז הגויים הם כמו אריסים

בארץ ישראל.

ואז אריש יש לו חלק כאילו תבואה,

אבל החלק שלך לבעל הארץ.

לכן זה היה גם חדש לישראל.

ושותפו סאקום.

מה?

ושותפות עקום. שותפות עקום חייב ואיסור חדש,

כי החלק של ישראל חייב.

החלק של הגוי פתור, אין בו איסור חדש.

והחלק של ישראל איסור חדש.

אז למה חלקו בגמורה שעלה התחייבו רק אחרי כיבוש וחילוק?

עלה התחייבו אחרי כיבוש וחילוק. נכון. למה היה כיבוש וחילוק? זה כבר עוד שלנו, עד לפני כיבוש וחילוק.

מצד הדברו רובינו.

לא, כי כתוב בפירוש בפסוק, בבואכם אל הארץ.

יש, לומדים את זה שצריך כיבוש וחילוק.

למה? כדי שהארץ תתקדש

בקדושת ארץ ישראל. לא מספיק ארץ ישראל.

יש, קדושת ארץ ישראל היה על ידי ביאת קורק'ה.

וזה היה אחרי הכיבוש והחילוק.

זה הפך בחודש בגוש-ארץ. זה לא מקצת קדוש הטרס התחייבויות אלא ארוך הקדשה שזה בגוש של אותו מגוי פתור.

בגוי פתור.

אבל אם זה של ישראל,

אז גם ישראל היה שותף ביבול שעל הגויים.

לכן יש בזה איסור חדש.

יש שם כושה מעוניינת.

מעניינת של התוסות וקידושין ל' ח'.

נדמה לי שהם מביאים בשם ירושלמי.

למה לא אכלו אבותינו מצה בחג הראשון של פסח כשנכנסו לארץ?

מה אתה אומר? כי יצאו משום חדש.

אבל יבוא עשה ויתחלו תעשה.

יבוא עשה של מצה ויתחלו תעשה של חדש.

אז התוסות מביא תירוץ גזירה כזית ראשון נטו כזית שני.

הרי בכזית השני אין שום מצווה. אדם שאכל מצה כזית יצא את אהובתו.

גמרנו.

כבר אין לו חיוב לאכול עוד מצה.

אז הכזית השני הוא רשות, אז הוא לא דוחה.

אם נתיר לו לאכול חדש, מה יאכל גם יותר עוד כזית

שהוא רשות?

יש כאלה שאומרים שיש קיום מצווה בכל כדאי וכדאי.

לא, אבל זה לא דוחה.

זה לא דוחה.

רואים שזה רצון השם.

שבעת ימים תוכלו מצות, אבל זה רשות. הגמרא עומד בפירוש זה רשות.

ניסו קצירי. אני אוהב שיפור לקטור מפני האויימנט.

מה אתה משואל, לא באו נקטיבית כאלו עם סרטי.

נכון,

ניסו חודות יש לך יותר עשר דברים על סרטי,

אבל אליסו קצירי הרדרה בעיד נקט.

אלא אם תוכלו קצירי עוד לפני האקלה, דווקא קצרו בכלל.

וקצירה אתה אומרת, צריכה להיות דווקא בליל ט׳?

אם הם בליל ט׳?

בין ט׳ ללט׳?

ואם הוא קצר לפני כן, שלושה ימים קודם,

זה לא טוב.

אז יקצרו לשם העומר,

זה יביאו לעומר, והשאר יוכלו לאכול.

האיסור קצירה לא צריך

את הקרבת העומר.

אחרי הקציר הראשון שנקצר ל...

ואהבאתם ראשית קצירכם אל הכהן,

אחרי הקציר הראשון כבר הותר לקצור.

בכל מקום.

חוץ מזה,

אתה בטוח שקציר אסור לקצור גם כל החמשת מני דגן, או רק

מהסעורים שמביאים העומר?

במשנה באחד כתוב שנעשו מכל חמשת פני דוגו.

לקצור.

קצור עם חיובין וקלו,

ועצור עם בחוד השביעי לפני הפתח ומילי קצירים מילי פני אויימן.

אנחנו אומרים לקצור את פני העומר.

אז כל החמשת מני דגן עשו.

אתה אומר שבעצם,

תראה, אפשר לעשות כמה ימים לפני הפתח?

כן.

הוא שואל שיש סוגיה,

וכל צילואין דוי כשאבי.

אז יש לו מה...

זה מחלוקת, קצירה אומר דווקאי שבת.

מנביא עקיבא ורבי ישמעאל.

במסכת תמועת קטן, בסוגיה דשויעית.

מה עושים?

מה זה בחריש ובקציר תשבוט?

אם זה דוחה שבת. מה חריש? לא מצאנו חרישה של מצווה,

אף קציר,

לא מצאנו קציר, רק בקצירה שלא של מצווה.

אבל קצירה של מצווה,

מותר בשבת.

או, אבל אתה אומר שהקציר לא יהיה מזריק אישה בצגנים, אין לו זמן קבוע.

טוב, אני לא בעניין, אני לא יכול לדבר על כל ה...

וגם על מה בזמן הזה יש איתו קצירה או לא?

זה מדברים, כי למה, נוכל לומר,

נוכל לומר שמי בונה,

שמי בונה המקדש,

ואז צריך להיות חיוב ראשית כצירכם על העומר.

אומנם באמת זה נגיד...

טוב, אבל רק בפסח, מה?

מי שאתה תרם במקרים. אבל לא מביאים, במציאות לא מביאים.

זה לא כיף למה. זה צריך להיות ראשית כצירכם.

העומר הוא ראשית כצירכם.

אבל אם לא מביאים אז אין ראשית כצירכם.

דיברתי פעם עם רבי שמואל,

זיכרונו לברכה,

רבי שמואל רזובסקי,

על ה...

יש בתוספות אנשי שם על המשניות,

מדברים על זה אם מותר לקצור בזמן הזה.

אני אמרתי, לכאורה זה...

זה...

זה בשביל... כי היום אין תצירו אמת.

כן, היום אין,

אבל אולי בנה.

אבל בינתיים אין.

אני לא צריך לומר שזה צער,

זה ראשית, אבל זה... מדברים, תראה בתוספות אנשי.

מה נשאר לנו על הלוחם? מותר או אסור?

כולם קוצרים לפני כן, היום.

טוב, שמותר.

מותר.

טוב,

עכשיו דיברנו שמצא,

מצא. נו, די, נו. מצא עושים רק

מחמשת מיני דגן.

תעשה מטירה. זה לא חמץ,

אבל זה פסול למצא.

מצא זה רק מחמישת המינים ש...

עכשיו, יש כמה פסולים,

עוד פסולים בדין מצא.

למשל,

כהן שקיבל ביקורים.

ביקורים, הרי יש להם דין כמו תרומה,

אבל מביאים את זה לבית המקדש,

ושמים את זה על יד המזבח.

הכהן לוקח את התנא מידך,

והניחו אצל מזבח השם.

זה כל ה... לא להקריב.

למה?

כי כל שעור וכל דבר שהוא תקטירו ממנו איש אל השם.

אבל בביקורים, הרי זה ענבים ורימונים ומתוקים, זה אסור להקטיר.

כל הביקורים פטורים מהכתרה, רק להגיש.

ואחרי כן הכהן לוקח אותם,

הוא אוכל אותם כתרומה.

אבל הביקורים,

יותר חמור מתרומה בדבר אחד,

שביקורים נאכלים רק מירושלים.

כמו מעצר שני.

לא כמו תרומה שנאכלת בכל מקום.

כהן יכול לאכול תרומה

אפילו בחוץ לארץ.

מלכתחילה אולי לא יש דינים.

אבל,

אבל בכל ארץ ישראל לא יכול לאכול,

וגם בחוץ לארץ מותר לאכול תרומה.

מעיקר הדין מותר רק, אולי יש איזה גזרות.

טוב.

אז כתוב בה, במצות,

בכל מושבותיכם תאכלו מצות.

מצה נחלת בכל המושבות.

אבל ביקורים שלא נאכל רק בירושלים,

הוא לא נאכל בעיר אחרת,

אז הוא לא נאכל בכל המושבות.

לכן, כהן שקיבל חיטים

של ביקורים,

יהודי אחד הביא חיטים שביקרו לו,

וזה היה הביקורים שלו.

היה לו שדה חיטה והוא הביא.

אז ביקורים,

לא, פסולים למצה,

כי לא נאכלים בכל המושבות.

יש עוד פסול מצה,

למשל לחמי תודה.

אדם הקריב קרבן תודה בבוקר, בערב פסח,

והלחמים,

מיד אחרי השליטה הם מתקדשים,

ויש להם דין כמו של הבשר.

הבשר, הבשר, תודה, נאכלת ליום ולילה.

מחר בבוקר, בט״ו בבוקר,

זה יהיה נותר.

וגם הלחם, אם נשאר עד אחרי עמוד השחר של ליל ט״ו,

נאסר משום נותר.

אז אם כן, זה לא ראוי לשבעה.

והפסוק אומר, שבעת ימים תאכל מצות.

לא, לא שבעת ימים תאכל מצות, שבעת ימים מצות תאכל.

זה לא נאכל בכל המשארות, לאחמד תולדות.

מה? למה צריך את הדרישה של בוודים? זה קושיית הגמרא.

הגמרא אומרת, לאחמד תודה,

בבמה נאכל בכל מקום.

איזה קושיית הגמרא, בפסחים ל' ח' עמוד ב'.

בבומו.

וביקורים בבומו לא נאכל בכל מקום?

לא, לא, ביקורים לא נאכל בבית,

והשאר בתי עמה.

אפשר לראה.

למה? כמו מטר שני.

מעשר שני.

כשיש במה נאכל בכל הרוגל.

מעשר שני רק בירושלים.

גם כשיש במה?

כן.

אבל אם פודים את המעשר השני,

הוא נאכל.

אבל אם נכנס לירושלים, כבר אי אפשר לפדות.

כבר כתוב, כי ירחק ממך מקום.

ברחוק מקום אתה פודה,

ואתה פודה בקירוב מקום.

אבל כתוב, לא תאכל שאתו.

אם אתה לאכול

להוציאו, להביא אותו לאכילה. אז אם המעשר השני שנטמא, נפדה.

פודים מעשר שני שנטמא אפילו בירושלים.

אז כיוון שיכול להיות,

שייטמא,

ותפדה אותו, ויהיה מותר לאכול את החטין האלה בכל מקום.

לכן זה נקרא, יוצאים ידי מצה במעשר שני.

יוצאים ידי מעשר שני במצה.

זה במשנה בדף למדיה.

אבל לא יוצאים בביקורים.

והגוורה אומרת,

מה ההבדל בין ביקורים? גם מעשר שני לא נאכל בכל המחשבות.

רק בירושלים.

אבל אם נטמא...

כן, אבל מכל מקום צריכים ריבוי על זה.

יש ריבוי, אז אני מרבה מעשר שני שיש לו אפשרות לאכול בכל מקום.

זה כל הפצולים של מצה.

טוב, אם תיתן לי לדבר, יאללה יותר.

תרומה כהן יוצא במצה?

כן, משנה.

אז הוא יברך שתי ברכות.

נכון.

וגם אמוצי,

גם אמוצי לחם.

מה זה אומר לקראת טרומה?

כן, וגם אמוצי לחם מן הארץ.

אין בזה מצווה איזכבי או איזכבי למה?

אז יש דין הרי,

אל תערבם אותי בכל הסוגות. אני לא בעניינים כולם.

מה אתה?

עכשיו,

מה שלמדנו?

עכשיו יש דין.

מצה עשירה

לא יוצאים בידו חובתו בליל הסדר.

כי כתוב לחם עוני.

ויש מחלוקת המהר״ל.

מה זה מצה עשירה?

מצה עשירה

שלפשו אותה ביין,

שמן,

דבש או סוכר וחלב.

זה ארבעה משקין

שכתובים בשמן.

שמן,

דבש

ועליו. למה אמרת שגם הוא סוכר? ויין, ויין.

מי אמר שגם הוא סוכר?

לא, זה העיקר הוא שזה עשיר.

מצה עשירה, כתוב לחם עוני.

למה מישהו? למה גמור עומד?

למה שארבעתי?

למה כתוב יין, שמן, לא, אני אומר לך.

משמש על אישה, זה לא זלי.

הלסתו את זה ביין, שמן ודבש בכלל.

טוב.

במים, תוסיפו תבלינים.

לא, גם במים זה מצה עשירה.

אם יוסיף דבש אחרי המים,

או ישים שמן, זה מצה עשירה.

גם בשמן לבד יכול להיות מצה עשירה, זה גמרא ודף רמת עד עמוק ב.

הגמרא שואלת, לחמי תודה,

למה פסולים?

אחד אומר, לא ראוי, רבה ורבי יוסף, אחד אומר, בגלל שלא רואים לשבעה,

ועד אומר, בגלל שלא רואים,

בגלל

שם שלא לשמיים, לשם תודה ולא לשם מצה.

והגמרא מביאה ברייתות,

ואחר כך הגמרא שואלת,

ותיפוק לדאווה מצה עשירה.

אומרת הגמרא,

למה צריכים הברייתות ללמוד

מטעם משואותיכם וזה?

תגיד, הרי בעולם לחם עונים, זה מצה עשירה, יש לו די שמן.

אה, לחמת תודה.

לחמת תודה, זה הגמרא עונה רביעית אחת

לכמה עשרונות,

וזה לא מורגש,

טעם השמן ב...

אז זה לא עשיר.

מצה עשירה פסולה.

לכן יש, הרי יש ירושלמי...

מטעם שמן מותר להשתים במצות,

היום,

כשאני רוצה לאפות במצות.

אתה יכול לשים שמן.

כמה?

כמה?

כאילו כאילו כאילו כמה שנה מותר. אני לא יודע, אתה תיקח את הגמרא,

ללמד ח' עמוד ב', ותראה שכתוב שם רביעית,

בשביל כל כך הרבה,

אין לזה חשיבות של העשיר.

זה מעט לא מורגש.

אבל דבש וסוכר זה מורגש.

לכן, אם זה מורגש לטעם,

אפילו חלב,

אם אתה נשמע עם חלב, בפרט חלב מפרה,

שעוד לא הורידו ממנו את האמה.

הרי אתה יודע מה אתה עושה בתנובה, נותנים לך חלב

ישיר מן הפרה?

ראשית, הם מורידים את הסומן שלו.

על זה שדופקים את החלב

עם מקלות,

אז הסומן קף,

ומזה עושים חלב,

חמאה.

ואז נותנים לך חלב בלי הסומן.

אז זה קצת שמן, אבל לא כמו שהוא יוצא מן הפרה.

וחלב שהגמרא מדברת,

זה חלב שמורגש או מהשומן.

אולי גם טעם חלב זה גם עשיר,

לא רק השומן.

מלח מותר לשים במצות?

במצות רגילות אי אפשר לשים מלח.

גם מלח מחמם את הבצק,

יכול לגרום לו חימוץ מהיר.

אפילו הם עובדים איתו כל הזמן. כמו שלא עולשים בחמה.

למה? כי החום...

מה זה חמה?

השמש.

לא מפתיעים על, לא נושאים בשמש. בשמש.

למה כי החום? כי החום מזרף את החימוץ.

זה ידוע, בקיץ הלחם מחמיץ יותר מהר.

גם גורם לזרף חימוץ.

הוא מחמם את האוחד.

אבל תראה...

עובדים דווקא מים קרים.

אבל בעיסת מי פירות,

שלא מחמיץ. עכשיו, לא דיברנו עוד

שגם חמשת מיני דגן.

אם תעשה מי פירות,

לא יחמיצו.

רק מים. עם מים.

מים. לא רק מים, אבל

אם יש מים זה מחמיץ. בלי מים זה לא מחמיץ.

מי פירות אינם מחמיצים. אמר אש לקיש.

עישה שנילושה במי פירות.

עכשיו ככה.

עישה שנילושה במי פירות.

כשולה למצה.

למה?

לא במי פירות. יין, שמן ודבש.

עישה שנילושה במי פירות אין חייבים על החמיצה כרת.

למה?

למה, אומרת הגמרא,

כי המי פירות,

לא מחמיץ.

לא מחמיץ.

מה זה על הסמלים? אפילו שהמי פירות,

כאן יש לי קצת קושי. תראה, מי פירות,

עיקר הנוזלים שבפירות הם מן הגשם.

נו, אז זו תולדה של מים.

למה זה לא יחמיץ?

צריכים לומר שכיוון שהגשם, המים של הגשם,

עברו בצמח,

באדמו, בצמח.

אז איבדו את תכונתם להחמיץ.

כיוון שעברו,

כן?

ראיתי שהראש,

שהוא מדבר

על זה שיין,

הרי מי פירות לא מחמיצים, אבל מי פירות הם מים?

כן מחמיצים.

עוד מעט נברר את זה יותר.

זה מחמיץ,

התוספות אומר חמץ נוקשה,

וברש״י משמע שזה חמץ גמור.

בלי מים,

רש״י אומר מחמיץ,

אבל זה רק חמץ נוקשה.

אבל עם מים,

יכול להיות שזה חמץ גמור. ברש״י משמע שזה חמץ גמור.

אז מה אמרת על מי פירות?

היה קשה לי. הראש שואל קושייה.

הראש שואל,

הרי לוקחים ענבים

ועושים מהם יין. דורכים אותם, עושים יין.

היה קצת מים בתוך הענבים.

ארתיבות. האם הערבים היו מרטיבים את הענבים, אולי או מן הטל, אני לא יודע.

אבל הם היו מביאים בשעת הבציר, הם מביאים לשוק של היהודים,

סלים של ענבים,

והיהודים קונים סלים שלמים בשביל לעשות יין.

לא היה לנו יין כשר.

לא הייתה שום חברה שעושה יין כשר.

אז כל יהודי דאג לעצמו לעשות יין.

והיה רטוב הענבים.

שואל, למה מותר לעשות עם יין הזה עוגת בני פירות?

הרי עם מים זה מחמיץ.

מתרץ הראש,

מכיוון שדרכו את הענבים עם הקצת מים שיש בהם.

והיין תצץ ונהיה יין עם אלכוהול ועריף.

כבר איבדו המים את התכונה שלהם.

מי אמר לא להרוס דבר זה?

זה דבר, הוא יכול להגיד את זה, החז״ל יכולים אולי להגיד, אבל לא.

חז״ל יכולים להגיד.

אבל

כמו שאני רואה שמי פירות איבדו את תכונת המים,

מי פירות, המים של הגשם שירד עליהם,

אין להם כבר תכונת מים,

לכן מי פירות לא מחמיצים.

מי פירות לא מחמיצים. כמו שמי פירות

לא מחמיצים בגלל שעברו התהליך

של הצמיחה,

גם הוא אומר שגם עברו המים האלה, התהליך של התסיסה

של היין,

אבל זה לא יכולים לומר לבד,

בלי גברה.

מאיפה יש לכוחה? כי למה אי אפשר לעשות ביין? הם תמיד שוטפים אותה.

תמיד שוטפים, טוב.

לא, מן המציאות, כולם היו נוהגים ככה.

טוב, אז אולי גם עוד,

אני תכף אגיד מה הקושייה שיש לי, עוד קושייה.

מה הדין רוק?

זה מים או לא?

הרוק, מחמיץ או לא מחמיץ.

יש משנה מפורשת

בדף ל״ז.

אתה שומע? לא ילעוס אדם.

חיתים,

אדם לוקח חיתים, חיתים, הכוסס את החיתה

והוא לועס אותם.

ככה נכנס בהם הרוק,

והם נטחנים,

ואחרי כן הוא שם על המכה שלו.

פעם היו מרבים כמו,

היו מרבים כמו בספר ישעיה,

ישעיה הנביא על הראשון,

ריפא את חזקיהו המלך

על ידי תאנה.

אמרו, תשימו לו תאנה,

דבלה

עליו, המבצע והוא יתרפא.

זה גם כן איום מתרפא.

לא ילעוס אדם חיתים ויתנם על גבי מכתו.

למה? בפסח. למה?

בגלל שהרוק מחמיץ.

אומרים הראשונים, כי הרוק הוא תולדת המים.

אל תגיד, וכי אני שתתי מים,

וכי המים הוא רוק?

המים עד שנהיה רוק, אולי יש בלוטות של רוק.

הוא עובר תהליך עיכול עד שהוא נהיה רוק.

ולא אומרים כבר שעבר תהליך,

אז הוא כבר לא, אין לו תכונת מים.

בדיוק. זה כשאני עוד פה.

אז לא כל תהלים שונות. מי אמר לך שהתסיסה משנה?

הוא שידע מי שיין. לא.

יכול להיות שהראש עשה ממש בדיקה.

הוא לקח יין רגיל שהיה בו מים בענבים

וקמח

וראה שזה לא זז,

לא מחמיץ.

ולקח

יין

בלי מים באותו זמן וקמח במייד הזה.

וזה,

וזה,

טוב.

יין בלי מים ויין עם מים.

יין עם מים היה צריך להחמיץ מהר, לא החמיץ.

ויין בלי מים זה חמץ סנוק, שהוא כן.

אז בכלל, אז לא לקח, טוב, תגיד,

הוא ראה שזה לא מחמיץ.

בדק את זה. אבל מצד הסברה זה לא דבר מוכרח, כמו שאתה אומר.

אם מצאנו תהליך של הצמיחה,

של הירק,

של החיתים,

אני רוצה שבמיץ ענבים

לא יהיה אפשר ללוש את המצות.

אי אפשר, נכון.

יש מים גם.

יש מים.

רק יין אפשר. אפילו קצת מים. כאן אתה רואה בראש

כמה מים יש בענבים.

קצת, תראה, טיפות, טיפה, ועכשיו,

כמה מים יש בענבים. אולי כף מים בסך הכל, כל השק.

כף מים.

דרוש בוויסקי, גם אפשר.

מה? בוויסקי.

בוויסקי. דרוש מצות בוויסקי.

בוויסקי? כן.

למה אתה שואל על וויסקי?

זה מים בשטח טטו.

מה זה ויסקי?

זה שעורה.

יש פה 80% מים שפתק.

לא בטוח, אני לא יודע. מה זה?

לא יודע אם זה 80%, לא יודע איך.

המים לא תפסו שם? המים נהיו על גול. מה זה ויסקי?

שם שפיים נהיו. נו טוב, אותו דבר. נו, מה אתה צריך להגיד?

הכללים, אנחנו אומרים את הכלל.

שמה שהראש אומר,

שעל ידי התסיסה איבדו המים את תכונתם.

כמו שמי פירות.

אבל אני שואל מי רוק?

אז רוק.

והייתי שואל גם מחלב.

הרי רוב החלב הוא ממים.

מאיפה לפרה יש אוכלת, אוכל ומים?

מה זה, מהחלב הזה?

כתוב שהוא, זה מפירות ולא מחמיץ.

הרי הוא עבר תהליך בבהמה וכתוב שהוא לא מחמיץ.

זה קצת ראייה.

אבל למה רוק כן?

הרוק כן מחמיץ.

והחלב לא מחמיץ.

כל דבר. יש גם מביא הראש.

גם מתפחזים זה מביא הרעיניים.

מביא גם מביא הרעיניים.

הכל, נו. אבל כיוון שעבר בצמח,

איבד התכונה של המים.

והוא לא מחמיץ.

מי פירות לא מחמיצים.

והרוק,

הרוק הרי זה תולדה של המים.

כמו שמביאנו במשנה,

לא ילעוס אדם חיתים,

ותנאם אתה יודע, לפי שהרוק אמר לי אמנון, אמר לי,

דוקטור אמנון, אמר לי שהרוק הוא אונטיביוטי.

הוא, הרוק

גם עקר שן.

הוא אומר לי, הרוק מרפא,

כי הוא נגד החיידקים.

הרוק הוא.

לכן, לא ילעוס אדם חיתים,

הוא ישימה, יתנה מגע במכתו,

כי הרוק מחמיץ, אבל גם הוא אונטיביוטי.

אז בשביל מה הם עושים?

למה לא לקטוש חיתים ולשים אותם?

צריך את הרוק גם.

הרוק הוא...

אם אחד ירק, אז תקוע.

יש שלום רשת שיפולו במשקה צעיק להוציא להספיר דק.

אם אחד ירק... לא, אבל רוק, אין לו שם משקה.

אם זה, אם זה טוב, זה מים.

אפילו לא משקה.

למה הוא לא משקה?

לא שותים את זה.

דבר שלא שותים זה נקרא משקה.

מה, זה לא מכשיר את הבונה טומא אם זה מים?

זה לא מכשיר, אני לא חושב שמכשיר.

שהרוק מכשיר.

ועליו זיעה, הראש מביא

איזה ברירה הייתה.

בפרק.

זה בפרק. כל שעה, אני חושב.

הראש מביא

שזיעה זה לא טורדה של מים.

זה לא מחמיץ.

זיעה לא מחמיץ, זה לא טורדה של מים. זה הגוף מזיע.

יש שומנים בגוף.

זה לאו דווקא מים.

זיעה היא לא מן המים.

אבל הרוק הוא תעודה של מים.

אתה שואל אם הרוק מכשיר?

אני לא חושב שזה מכשיר. אין לזה חשיבות של משקה.

אתה רואה

ששאר משקים של הפירות לא מכשירים.

וגם שמה זה תעודה של מים.

טל, טל מכשיר.

טל. טל מכשיר.

זה יכניץ?

ודאי.

למה?

זה גשם, מה זה?

זה ודאי מים.

יש מים ויש טל.

יש מים ומזקים מונים את זה כשתי מזקים.

מים וטל.

לא, לא. טל, טל, בכלל שזה בא בלילה,

רק רטיבות קצת

יורדת.

כי אין גשם,

אבל קצת רטיבות יש,

וזה מה,

באמת יש מקומות

שאני הייתי קם בבוקר, רואה

את המכוניות

עם

כפור,

כפור כאפר יפזר.

על המכונית

חתיכות קרח קטנות, קטנטנות,

מכסים את כל המכונית.

כל המכוניות.

זה בגלל שהיה קר,

והטיפות של הטל יורדים, אבל קר,

אז הם נקפאים ונעים קרח.

ואז אתה מוצא,

אבל הטל זה מים.

ודאי שטל,

מה, הטל לא מכשיר?

תקשיב, זה בשביל המשקים, זה נבנה בתור שתי מזקים.

מים וטל.

אגב, זה העיקר, זה מים, מה זה?

מים זה משכין, אבל

נגיד שהרוק יהיה משכין.

הנה, אתה רואה מי פירות,

כיוון שעברו תהליך.

נו, אז גם הרוק. אבל כאן אתה רואה

שהרוק מחמיץ,

ומי פירות לא מחמיצים, אז אין ראייה מי פירות.

מי פירות באמת עברו תהליך גדול

של הצמיחה, נכנסו לאדמה,

ונשאבו על ידי הצמח.

אבל יכול להיות,

נשאבו על ידי הצמח, יכול להיות שהוורוק זה שונה.

ולמה חלב?

חלב מחמיץ?

לא, חלב לא מחמיץ, סליחה.

מה מלח? מלח זה...

מה הוא אומר? הוא אומר שהתימנים,

אכן הוא התימנים, הפלאטים לא השווים.

הוא אומר שהתימנים נוהגים, גם הפלאטים וגם השוונים נוהגים להתאים...

מלח במצות.

אבל איזה מצות?

מצות של בטח.

כן, אבל מצות

שלא מצה עשירה,

מצה רגילה.

שמים מלח.

לא רק מלח מכרות,

המלח מכרות הוא הכי טוב לפי שהוא יבש.

אבל המלח, מים, גם כן אז מים, אבל אם זה מצות של מים, רק אופי נוטה מהר.

אבל בשלוחנר הוא כתוב

לא לשים שום מלח,

לפי שזה חד וזה גורם למהר את החימוץ.

והתימנים לא נהגו את זה, לא. כמו הרמב״ם הוא אומר, כמו שרמב״ם שכן אמר על חימוץ שאפשר לעשות מלח במדינה. יכול להיות אפשר לשים.

איך מקיימים את כל קורבון חוטף כאילו מלח אם לא תמים מלח במצות?

מה זה קורה? במצות צריך לטבול.

אני כתוב שבעצם כל, כשאוכלים לחם צריך לאכול עם מלח.

כתוב.

אז בגלל שנשים את זה עם מלח אז לכן לא מקפידים.

אבל מצות שלא שמים הם אינך, צריך לאכול את המצה עם מלח.

נכון, בסדר.

שנשכור את זה.

אולי.

זה כתוב שאל מלח לא לשים. לא מלח מכרות

ולא מלח ים.

וכל שכן בעוגות

של מי פירות.

כשהספרדים נהגו שמי פירות לא מחמיצים כלל, לא כמו רשי.

אין חימוצן כרת, אבל נוקשה אם כן.

רשי סובר שמי פירות זה מחמיץ קצת.

ואם כן, רק זה נוקשה, זה לא חמץ גמור. אין חייבים על חימוצה כרת.

אם התחרדת תוך שמונה עשרה דקות, אז זה גם בסדר לאשי.

אם עברו טוב את הבצק תוך שמונה עשרה. ולא החשיפו פניו.

לא, רק אולי זה ממהר להגמיץ.

זה פיראקטי, זה יותר גמור.

לא, לא.

במי פירות לבד לא ממהרה להגמיץ.

עם מים זה מחמיץ.

כששמים סוכר במצה,

אם הוא שם טבע,

זה גם פוסם את הבצק.

למה פוסם? מצה עשירה?

כמה הכמות שפוסלת?

אם אתה מרגיש את הטעם, זה מצה עשירה.

אם אתה לא מרגיש את הטעם, זה כמו שטוסות אומר על רביעית,

רביעית היו עושים בשביל העסנון.

זה לא נקרא עשירה.

במלח במצה.

אז רגע, תן לי להגיד משהו. אם הוא שם פירו מלח, זה גם פוסם את המצה?

לא, זה לא פוסם בדיעבא.

אה, זה לא בדיעבא?

לא, אם עפה את זה מיד, אז אין בעיה.

רק לא לשים, כמו שאסור ללוש בחמה.

לא, לא, לא בדיעבא. בדיעבא נמלש.

מה הדין שם, תבלינים?

פריקה, תמור? אותו דבר, אותו דבר, כל דבר, כל דבר חריף

הוא גורם מהירות החימוץ.

לא, לא, לא. יש תבלינים לא חריפים, קינמון.

כל מיני תבלינים.

יש לו קצת גם כן.

הקינמון הוא קצת מר.

אתה יודע?

לא מרגישים אותו.

הרי חולה סוכרת,

היו מרפאים את זה עם קינמון.

ועוד דברים, ועוד, ולענה,

צווחים מרים.

שום.

לא, שום זה חריף.

זה לא מר.

קצת שום מותר לשים במצה?

מותר?

אבל זה יכול להיות, זה חריף.

אז זה אולי, אמרתי, בכל דבר חריף,

זה גורם מהירות.

זה גם שתי גורם מהירות.

אז יש מחלוקת,

יש בתוספות,

שמצה שלא ראויה ללילה,

מותר לאוכלה בערב פסח.

הרי יש ירושלמי שאסור לאכול מצה בערב פסח.

והריף העתיק את הירושלמי,

ולא אומר רק משעת איסור חמץ.

מכל היום, מה שמע מהריף?

כל היום אסור.

בא בעל המאור וצועק

שזה לא נכון,

אין איסור, אלא משעת איסור חמץ.

לפני שעת איסור חמץ מותר לאכול מצה רגילה,

אפילו שראויה ללילה.

למה? כי לסון הירושלמי,

כל האוכל מצה בערב פסח,

כאילו בעל ארושתו בתחמים מוסיף הריב ולוקה.

כמו שהוא בעל ארושתו לוקה

משום קדשה, אני יודע, גם פה לוקה מדראבונן.

אבל מה הפשט?

אומר בעל המאור, מה זה ארושתו בתחמים?

ממתי המצה נהיית ארושה?

אומר, היא נהיית ארושה משעת איסור חמץ.

אז,

נגיד, הרי מחצות אסור לאכול חמץ מן התורה.

לפי רבי יהודה, הזכרנו אתמול,

שלא תאכל עליו חמץ,

זה עוזר על שחיטת הפסח.

שחט הפסח, אל תאכל עליו חמץ.

מסמן שחיטה.

אסור לאכול חמץ.

אז חמץ, מאז שנאסר החמץ,

אז המצה היא ארושה.

למה?

כי אדם צריך לחם.

אז יש לו לחם, אמץ, כל זמן שמותר, יש לו לחם אמץ.

המצה היא לא ארושה, אבל ברגע שנאסר האמץ,

אז הוא פונה ללחם מותר.

זה המצות.

אז המצה נהיית ארושה.

ומשעה חמישית לפי הבעל המועד? נכון, משעה חמישית. הוא מדבר על דאורייתא,

אבל אומרים כולם שגם לגבי מדראבונן,

מדראבונן משעה חמישית היא כבר ארושה.

שאסור באכילה,

אז אתה מבין למה נקראת ארושה?

יש לו קשר איתך.

כי הרי אסור לאכול לחם אחר, אז מה אני אוכל?

אז אדם פונה ללחם המותר, זהו המצה.

אז היא ארושה, אבל אסור לאכול

מצה בערב פסח. למה?

עד שתהיה נשואה.

מתי נהיית נשואה?

בלילה,

בלילה כשהגיע זמן אכילת מצה.

ויש, נדמה לי, בספר דברי חמודות של התוספות יום טוב.

הוא אומר שיש,

הרי כלב לא ברכה אסורה לבעלה כנידה.

אפלים את החופה, אבל לא אסור שבה ברכות.

היא אסורה.

צריך חופה ושבע ברכות.

הוא אומר, גם במצה,

מתי נהיית נשואה? בלילה, כשיש חיוב לאכול אותה.

כשיש חיוב לאכול.

עכשיו,

כמה ברכות יש עד שאוכלים את המצה.

בוא נספור.

יש לך ראשית הקידוש,

זה בורא פרי הגפן,

ומקדש עמו ישראל והזמנים,

ושהחיינו.

זה שלוש ברכות.

עכשיו, תוסיף, עד שאתה אוכל את המצה,

צריך נטילת ידיים,

ברכת על נטילת ידיים.

והמוציא לחם,

ואכילת מצה זה שלוש.

שלוש,

והאגדה אשר גאה לנו של האגדה, נכון.

אז בדיוק ארבעה ושלוש זה שבע.

שבע ברכות.

כשעושים עד שעושים מצה,

יש שבע ברכות.

אבל זה לא כתוב בירושלים, זה דרוש של העחמים.

טוב, אבל בעיקר,

אז תהיה נשואה.

אז תהיה נשואה. אז אומר הבעל המאור,

לפני שעה

אסור חמץ,

מותר לאכול, לא כמו הריב,

שאומר כל היום אסור.

אבל בגמרא כתוב, בירושלים, כתוב... אבל איך אני מפרש את הרצון הארושה?

הוא אמר, הבוקר היא ארושה?

לא, אותם שעושים כל היום,

גם מן הבוקר היא ארושה, כי...

כי עוד מעט תהיה אסר חמץ, אז זה כבר... ומתי זה עשו? מאחות השחר או מהנץ החמה, לפי הריב?

לכאורה,

מענות השחר.

מה קורה עם ילדים קטנים בערב פתח? אין מה לתת להם ב... רגע, רגע, רגע. אפשר לתת מצות? מי שלא יודע,

מי שלא מבין בסיפור יציאת מצרים,

פטור. מותר לאכול מצב.

חוץ מזה,

חולה

יכול לאכול מצה.

חולה שאין בו סקונה.

למה? אין לו מה לאכול.

צריך לתת לך תפוח לאדמה, מה פתאום שיהיה מותר מצה?

טוב, אם אין לו.

למה?

שכל,

אמנם בשולחן ערוך, ביורי דעה,

סימן קנ״ו, קנ״ז,

כתוב

מועתק שם ברמות, אני חושב,

מה שאומר הרן בדף כפי, בפסחים.

שאיסורי הנאה

דרבנון מותרים.

לחולל שאין בו סקונה. לחולל שאין בו סקונה.

כתוב שם שרבינה היה משפשף

בגוהר כי דה אור לה.

לבת שלו שהייתה חולה.

טוב, אבל איסורי אכילה לא מתרים לחולש עם בוסק. יש פה איסורי אכילה.

פה אתה קורא לזה איסורי אכילה. אז תשמע

מה שאני אמרתי.

יש קושיה.

על הרן הזה יש קושיה.

זה נפסק ברמו.

בסימן קנ״ז.

בהלכות שבת,

דף קכט בשבת,

כתוב כל חולה שאין בו סקנה עושין לו כל צרכיו בשבת

על ידי עקום.

על ידי עקום לא גזרו רבנון אמירה לעקום בשביל חולה שאין בו סקנה.

מה זה חולש?

נפל למשכב, לא סתם יש לו מיחושים.

לפעמים יש מיחושים קשים,

יותר קשים מחולה.

אבל כמו אם אדם נתפס לו הגב או נתפס לו המותן,

זה קשה, אבל בכל זאת

זה מיחוש.

במיחוש יש איסור רפואה בשבת, אבל על ידי עקום מותר אם נפל למשכב.

מותר לעשות לו,

מותר לכל צרכיו.

אז למשל, אם הוא צריך כוס תה,

הוא יאמץ שהוא קורר קצת, רוצה כוס תה חם.

אם הוא רוצה כוס תה, יכול לומר לגוי, תבשל לי כוס תה.

יהיה מבשל,

ואם הוא רוצה תפסיל לאכול,

אז הוא יגיד לו ויבשל לו.

שואל המשנה ברורה, אבל מה אם בישולי עקום?

נכון, נכון, נכון שהיום מוסן קונה,

מותר לעשות אמירה לעקום,

אבל מה אם בישולי עקום?

אתה יודע מה מתרץ המשנה ברורה?

כיוון זה לא איסור אמצעי הדבר עצמו, זה לא מאכלות אסורות.

זה רק בגלל שהגוי בישל.

זה לא מאכל אסור,

מדרבנון, עשו אותו חתיכה דאיסורא, לא.

זה לא חתיכה דאיסורא, זה רק

בגלל שהגוי,

זה לא איסור עצמי,

זה איסור מעשה הגוי.

אז אני אמרתי שגם,

גם... גם אמירת עוברת פתח. זה לא איסור מצעד עצמו, היא מצווה שמותרת מצה.

זה דבר מותר, אוכלים את זה לאתמול, מאכל ואתמול,

וגם מחר וגם אתמול אכלנו.

אלא מה?

מצד שבערב צריך לאכול מצו של מצווה,

אז היא נעשרת כדי שיהיה היכר למצו של מצווה,

שבשביל מצווה אני אוכל אותה.

אבל אם אדם יוכל לקרוא היום מצה ובערב יוכל,

לא ניכר שהוא...

שזה לשם מצווה.

אז אני רציתי לומר שחולה שנפל למשכב לכן

במעייני ה... אפילו בבתי חולים. בבתי חולים, לא. במעייני השואה, נדמה לי, היה.

כל היולדות

הן חולות.

אבל

יש פעידות.

אני... דווקא...

יכול להיות שאתם סכונטים, באמת למולדים. לא, צריך לחם.

ידע לך.

ולחם לבב אנוש יסעד.

דברים אחרים זה לא סועד.

וצריכים לחם, מה זה?

זה ניגוד.

לא, אבל בכל זאת, זה לחם.

אבל יקרו לחם.

ולחם לבב... אה, אבל אין לי שיעור.

לחם לבב אנוש יסעד.

אז אני התרתי מצד אחד ועוד היתר אחר, אמרתי.

מה?

אה, לא על זה אמרתי רגע אחד.

על חולה שאין בו זקונה יותר.

ועוד אמרתי להם,

הכי טוב לאכול מצה עשירה.

אפילו שהאשכנזים חוששים לדעת רש״י

שמצה עשירה רק היא לא חמץ, אבל חמץ נוקשה כן.

נוקשה זה רבון?

רוב הראשונים פוסקים שנוקשה זה רבון. אני לא הספקתי לדבר. אה, אז אתה עובד...

למה ספק? לא, מה הם... רוב הראשונים זה לא הנוקשה?

לא, אבל מחמירים כמו רש״י והריוודא אשכנזים נהגו להעמיר.

אבל זה רק נוקשה.

נו, אז אז רגע, ונוקשה בערב פצח

לא גזרו רבנם בכלל.

כך אומר הנודע ביהודה.

תשובת נודע ביהודה. בצלח.

בצלח. אני מביא את זה.

בצלח.

לא כמו נוקשה בערב פצח.

כי נוקשה הוא אומר רק בפצח עצמו.

שחמץ גמור יש בו כרת.

גזרו עתו כרת.

אבל בערב פסח אפילו לרבי יהודה שאומר יש לאו

משש שעות.

אז זה לאו בלי כרת.

ואז לא מה גוזרים עתו כרת.

אז למה מצאנו בדף ו'

שנוקשה בערב פסח עשור.

המקדש

בחיטי קורדנייתא

אינה מקודשת.

הרי אתה אומר, הרי זה רק נוקשה.

למה אסור באפרסה? אומר ששם הגמרא מדברת למאן דאמר,

נוקשה מן התורה. זה תנאים, רב מאיר ורבי יהודה.

אז אם נוקשה מן התורה, נוקשה בערב פסח,

גזירה עתו נוקשה של פסח.

למה אם תתיר בערב פסח,

תעשור חמש ותתיר מוקשה.

תשתירו גם בפסח.

אבל,

אדוני היושב-ראש, זה גזירה רגזירה,

לכן פוסק הנודע ביהודה נגד ארמו.

הוא עושה מצע עשירה?

כן, ארמה פוסק בערב פסח עליות בשבת.

לא יעשו סעודה שלישית

במצע עשירה כמו שאומר ברן,

כי אנחנו נהגנו לא לאכול מצע עשירה.

בא ארמה וחולק.

בא הנודע ביהודה וחולק.

אומר, גם האשכנזים יכולים לאכול מצע עשירה בערב פסח.

וכל אשכנזים גם חולות, זה השני היתרים שאמרתי להם.

מה עדיף? לאכול מצע או לאכול עשירה?

מה עדיף לאשכנדים?

יותר טוב ממצע עשירה.

אבל אפילו שלפי ארמה זה אסור.

מצע רגילה לפי ארמות זה מוטעת.

כי זה רק איסור גבי, אבל מצע עשירה לפי ארמות זה עצור.

אבל אתה אומר את זה עדיף.

טוב, אבא צריך רגע לך.

אין, אין.

רגע, יש מניין פה?

יש מניין.

אה, אומרים שיש מניין.

אבא, יש מניין, אתה יכול להגיד קדיש.

בן כובע, לא?

כן, רק רגע.

קודם שלקו.

הצער הקדוש ברוך הוא, זה הכול יצא.

אם אבא תגיד קדיש.

אה, אה, אה.