מצוות צריכות כוונה - חלק לג' | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום להצלחת משפחת זאב בכלל עמו ישראל ולמען שמו ידברך אמן.

מצוות צריכות כוונה

ל״ג, חלק ל״ג.

בחיי יום-יום

שמחה של מצווה

בעת שאדם מקיים אחת ממצוות השם

ימלא את ליבו בשמחה של מצווה,

ועל ידי זה יקיים גם מצווה מן התורה לעבוד את השם בשמחה.

לכן, בכל פעם ששמח בקיום המצווה

יהרהר בליבו, הרי אני מכוון לקיים מצווה

לעבוד את השם בשמחה כאשר ציווה השם.

שנאמר

תחת אשר לא עבדת את אדוני אלוהיך בשמחה ובטוב לבב ומרוב כל.

וכתב רבנו בחי

יאשימנו הכתוב

בעובדו השם יתברך

ולא הייתה עבודה בשמחה.

אתה יכול לעבוד את השם, לעשות ולקיים את המצוות, אבל בלי שמחה.

לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות,

והשמחה במעשה המצווה, מצווה בפני עצמה.

מלבד השכר שיש לו על המצווה,

יש לו שכר על השמחה.

ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצווה כשלא עשאה בשמחה.

ולכך צריך שיעשה אדם המצוות

בשמחה ובכוונה שלמה.

וכתב המשנה ברורה, בסימן תרסת,

יא קטן יא,

והעידו על הארי הקדוש, זיכרונו לחיי העולם הבא,

שאמר שהמעלה העליונה שהשיג

באה לו על ידי שהיה משמח בכל עוז בשמחה של מצווה.

גדלות הבורא

כאשר מתבוננים בגדלותו יתברך,

וכן בהשגחה פרטית,

בה השם יתברך משגיח עלינו דבר יום ביומו,

מקיימים את מה שנצטווינו להתבונן בגדלות הבורא,

וניתן לזכות לזה בכל שעה ושעה.

שנאמר, וידעת היום והשבות האל לבביך,

כי אדוני הוא האלוהים בשמיים ממעל ועל הארץ, מתחת, אין עוד.

וחתם החרדים פרק ט' עוד כב',

ומעלה תתבונן בגדלותו יתברך מצווה.

שנאמר, וידעת היום והשבות אל לבביך, כי אדוני הוא האלוהים.

ודוד מלכנו אמר בתהילים יד ב',

אדוני משמיים השקיף על בני אדם,

לראות היש משכיל דורש את אלוהים.

וכתוב, שאו מרום עיניכם

וראו מברא אלה.

ומביש רבנו יונה,

בשערי תשובה, שער ג', אות יז,

מונה מצווה זו במניין תרייג.

מתי מקיימים את המצווה הזאת? אמרנו.

שמתבוננים בגדלות השם,

בהשגחתו הפרטית,

שמשגיח עלינו דבר יום ביומו,

ובפרט,

בשעה שהוא הולך לחזות

בגינות נעות.

סליחה.

ובפרט שהוא הולך לחזות בגינות נעות ומטייל

בהרים הגבוהים,

או שהוא הולך לגן חיות

וכיוצא בזה,

יכול להבין בהתפעלות

בחיות המיוחדות,

או בשכנים המיוחדים,

ובפרחים הנפלאים שהקדוש ברוך הוא ברא בעולמו.

וכשעושה כן יקדים במחשבתו,

הריני מכוון לקיים מצוות התבוננות

בגדלות השם,

כאשר ציווה השם.

אנחנו כל פעם שיוצאים מהבית, נכון, בסה?

אומרים,

הבנים לראות גדלו את השם בעצים.

יש חלק מהעצים, פורסים ידיים כמו כפיים ככה על השם, יש עלים שהם כמו קבוצות משפחתיות,

יש כאלה שהם בכלל ככה כורעים ומשתחווים לפני השם, יש צבעים שונים,

יש גבהים שונים, יש צורות שונות,

יש מה אין, מה אין בצבעים.

ירוק, כמה גוונים, הנה תראו פה, תראו כמה גוונים יש לירוק, אין סוף, לא יאומן כי יסופר.

מדהים.

תענוג לצאת מהבית, לראות את גדולת השם.

מפלי,

מפלי לעשות.

מידות טובות.

בכל עת שמעביר על מידותיו,

כמו במצב שהוא נמנע מכעס,

מוותר או מתנהג בסבלנות

ובענווה,

והוא עדין אם הוא מכיר טובה,

בכל כיוצא בזה,

הוא מקיים מצוות והלכת בדרכיו.

ועליו לכוון,

לקיים מצוות והלכת בדרכיו, כאשר ציווה השם.

נמנע מכעס, מוותר,

סבלן,

עניו,

מכיר טובה.

זה נקרא והלכת בדרכיו. מהו רחום, אף אתה רחום, מהו חנון, אף אתה חנון.

להידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא.

כתוב

בפסוק בדברים כחט,

כי אם שמור תשמרון את כל המצווה הזאת,

אשר אנוכי מצווה אתכם לעשותה,

לאהבה את אדוני אלוהיכם,

ללכת בכל דרכיו

ולדבקיו בו.

ודרשו חכמים, זיכרונם לברכה, בספרי עקב,

אות מ'ט,

ללכת בכל דרכיו

אלו הן דרכי המקום.

נקרא מקום רחום,

אף אתה אהיה רחום.

הקדוש ברוך הוא נקרא חנון,

אף אתה אהיה חנון.

וכתב בספר המצוות הקצר,

מצוות עשיבב,

הוא הדין בכל המידות,

שיתואר בהן הקדוש ברוך הוא.

צריך האדם להתדמות אליו וללכת בדרכיו.

אין המידות האלה במהותו של הקדוש ברוך הוא, אלא כלפינו

זה הקדוש ברוך הוא כביכול משתמש במידות אלה.

אבל אין בו את הדבר הזה מצד מהותו.

וכן כתב החרדים,

פרק ט' אות יח',

שהמצווה

להתדמות לבורא

היא ממניין תרייג מצוות.

והדרך היא שיתנהג האדם בכל דרכיו

במידה האמצעית,

כמו שפסק הרמב״ם בלקות דעות.

מצווה נוספת,

ציפייה לישועה,

זה גם ב-18 יש לנו,

שמצפה ומקווה לביאת המשיח,

מקיים בזה מצוות ציפייה לישועה.

במקום להגיד, נו, מתי הוא יבוא?

תגיד, הרי אני מכוון לקיים מצוות ציפייה לישועה.

לישועתך קיוויתי אדוני.

במקום לשאול שאלות, צפה,

מקיים מצווה.

ויכול לכוון למצווה זו בתפילת שמונה עשרה בברכת את צמח דוד עבדך.

וכן בקדושה,

בשחרית,

בשחרית של שבת,

בשעה שאומר לפי נוסח אשכנז ותימן,

ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו,

כי מחכים אנחנו לך.

זה ציפייה לישועה.

ולפני שיעורר את עצמו לתקוות הגאולה,

יכוון, הרי אני מכוון לקיים מצוות ציפייה לישועה,

כאשר ציווני השם.

הפסוק בשמות כ״ב אומר,

אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.

מכאן לומד הסמ״ק

במצווה א',

שיש מצווה לצפות לישועה.

כמובא, בגמרא בשבת ל״א,

שואלים לאדם לאחר מיתתו,

בשעת דינו,

ציפית לישועה?

ומכיוון שעשרת הדיברות

אינן ציוויים,

מוכרח שגם אנוכי אדוני אלוהיך הוא ציווי.

כשם שאני רוצה

שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם,

כך אני רוצה שתאמינו בי שאני אדוני אלוהיכם

ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם.

וכן יושיענו ברחמיו שנית,

ככתוב בדברים ל״ג,

ושב וקיבצך מכל העמים.

אמנם החרדים בפרק ל״ה אות ל״ד

למד שזו מצווה מדברי קבלה.

וכתב ציווה יתברך על ידי נביאיו להיות אדם מקווה ומצפה ישועת ישראל על ידי ביד משיחנו בכל יום.

כנבואת צפניה ג'

ח'

דכתיב לכן חכו לי נאום אדוני.

ובנבואת חבקוק ב״ג

אם יתמהמהיה חכה לו

ופרשו במדרש

בסנהדרין צדיק ז״ן שעל ביד משיחנו נאמר

וקיבלו חכמים מפיו.

אז מצוות ציפייה לישועה היא לאו דווקא במקומות שאמרנו

את צמח דוד עבדך

וממקומך מלכנו בקדושה של שבת ושחרית,

אלא בכל רגע ברגע שאתה באמת מצפה ומצפה.

אתה יכול להגיד, הרי אני מכוון

לקיים מצוות ציפייה לישועה כשל צבא השם.

כשישאלו אותנו אחרי 120 שנה ציפית לישועה,

יוציאו את הסרטונים

ויבדקו כמה פעמים. אמרת שאתה מצפה לישועה,

ואז תהיה הוכחה ניצחת.

אמרת בקול, אמרת בזה.

כל רגע נתון אתה יכול

לצפות לישועה, הרי בכל יום ויום, חכה לו.

זכירת השם

בכל פעולה מוצלחת שאדם עושה

ואינו תולה הצלחה בחוכמתו או בזכותו,

אלא תולה אותה בטובת הקדוש ברוך הוא,

מקיים מצווה לזכור את השם.

שנאמר, וזכרת את אדוני אלוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל.

בכתב החרדי, פרק יב, אות נא, שמפסוק זה נלמד,

שיש מצוות עשה לזכור את השם תמיד על דרך שביתי אדוני לנגדי תמיד.

ויכול

לכוון בתפילת שמונה עשרה בברכת עתה חונן

בשעה שמכיר בכך שהכל מאת השם,

יחשוב,

הרי אני מכוון לקיים מצוות זכירת השם כאשר ציווה השם.

אני לאחר עשיית מצוות

ולפני שאני עולה לישון,

תמיד מודה להשם ותברך על כל חסדיו שעשה עמי היום, ובכלל מעת היותי ועד עתה ומעתה ועד עולם.

לזכור את השם

בלי השם.

אני השם.

זיכרון חסדי השם.

בכל עת שחושב על החסדים שהקדוש ברוך הוא עושה לכל העולם בכלל ולא בפירת,

זוכה לקיים מצווה לזכור את חסדי השם.

שנאמר,

וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך אדוני אלוהיך זה ארבעים שנה במדבר.

הוא מביא שזו מצווה ממניין תרייג

לרבנו יונה,

שערי תשובה שער ג', אות יז', כך מביא החרדים בפרק ט'

כג'.

לזכור את חסדיו יתברך ולהתבונן בהם.

ומהפסוק הזה לומדים מקל וחומר,

אם נצטווינו לזכור לדורות

החסדים שעשה עם אבותינו,

שהיה לפני שלושת אלפים שלוש מאות שנה,

כל שכן שכל אחד מישראל חייב לזכור החסדים

שעושה עמנו תמיד,

בכלל ישראל,

שמציל אותנו משיני עריות,

הרשעים העומדים תמיד עלינו לכללותינו.

צריך לזכור כל הזמן את חסדי השם.

ובפרט כשמברך ברכת הגומל על הצלה שהראה לו,

ריני מכוון לקיים מצוות זיכרון חסדי השם

כאשר ציווה השם.

מצוות דה רבנן.

מצוי בכל שעה ושעה שמקיים האדם מצוות דה רבנן.

הוא מציית לתקנות,

לגזרות

ולהנהגות שכמוהו חכמים זיכרונם ברכה.

הוא מקיים בכך את ציווי התורה לשמוע לדברי חכמים

שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא,

אשר יבחר אדוני ושמרת לעשות

ככל אשר יורוך.

על פי התורה אשר יורוך,

על המשפט אשר יאמרו לך תעשה,

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.

ובגמרא בשבת כג אמרו בעניין נר חנוכה, מהי מברך?

מברך,

אשר קידשנו במצוותיו וציוונו

להדליק נר של חנוכה.

שואלת הגמרא, והיכן ציוונו?

רב איביה אמר,

מילות אסור,

מילות אסור,

מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. מי זה יגידו לך?

חכמים, זיכרונם לברכה.

אז זאת אומרת, רואים מפה

שמצוות חכמים

זה מן התורה לשמוע עליהם.

אז הרי אני מכוון לקיים מצווה לשמוע על דברי החכמים כאשר ציווה השם.

לפני שאני אומר ברכות,

אני גם אומר שאני מקיים מצוות חכמים,

שהם תיקנו לנו את הברכות.

אז לפני כל ברכה שאדם מברך,

מכוון לקיים מצווה לשמוע על דברי החכמים.

לברך ברכות הנהנים, ברכות השבח,

וכן הלאה.

אז כל דבר שאתה עושה מתקנות חכמים,

ממצוות חכמים,

מגזרות, מהנהגות של חכמים,

אותם קיים ציווי התורה.

אמור, הרי אני מכוון לקיים מצווה לשמוע על דברי החכמים כאשר ציווה השם.

מזוזה.

כאשר קובעים מזוזה בבית,

עליו לכוון קודם הברכה לקיים מצוות מזוזה.

שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.

בכתב החרדי,

פרק תוזאות כא,

יש מצווה לקבוע מזוזה שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.

בתרגום אומר

בתקבע נון.

זאת אומרת, קביעות לקבוע את המזוזה.

וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך,

הרי לא מדובר שאתה הולך לכתוב

על המזוזות.

מזוזות זה שני הצדדים והמשקוף זה למעלה.

כל דלת יש לה משקוף ושתי מזוזות.

כתוב וכתבתם

על מזוזות.

אז הייתי חושב,

לפי הקראים,

שהם מבינים את הפשט, מה שכתוב, אז צריך ללכת למזוזה כאן

ולהשיב את הסופר פה ושהוא יכתוב פה על זה.

אז אומר התרגום, לא, לא, אל תהיה קראי, לא.

בתקבע נון.

תקבע את מה שכתבת על מזוזות ביתך ובשעריך, גם בשערי הערים.

צריך

גם כן לקבוע כמו בירושלים,

בשערים של ירושלים.

אז כאשר קובע מזוזה בביתו, עליו לכוון קודם הברכה לקיים מצוות מזוזה.

ואם לא כיוון בזמן זה,

הוא עדיין יכול לכוון בכל עת

משום שקיום מצוות מזוזה הוא בכל רגע ורגע.

מטעם זה,

מי שקנה דירה עם מזוזות

יכוון בכל זמן שירצה.

בוא הדין אם שוכר דירה וקובע בה מזוזה

שאין בה אלא חיוב לדרבנן,

עליו לכוון לכך.

לדעת הסוברים, שמצוות רבנן צריכות כוונה.

וככה פסקנו, אמרנו,

שגם מצוות רבנן צריכות כוונה.

וכך קודם קביעת המזוזה,

וכן

בכל עת שנכנס לביתו,

ולכל הפחות פעם אחת ביום יערער בליבו, הריני מכוון לקיים מצוות מזוזה,

כאשר ציווה השם.

כתב בספר אור השנים

לרבי אריה לייפשטיין, זכר צדיק ברכה,

ביום א', מצוות עשכת,

לקבוע מזוזה בבית,

שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך,

ומניח האצבע עליה ומנשק אותה,

כמו שתיקנו חכמים זיכרונם רכה, לקיים מצוות עשה,

ומצוות לא תעשה.

ביד ימין

מניחים ולא ביד שמאל.

זה מראה זלזול ביד שמאל. יש כאלה יוצאים, והמזוזיים משמאלם.

אז הוא לא רוצה לעשות ככה, כי זה קשה לו, הוא ממש לא יכול, אז מה הוא עושה? ראיתי הרבה.

עושים ככה, ככה.

אתה לא עושה טובה.

תעשה כמו שצריך לעשות. ימין השם רוממה,

ימין השם

עושה חיין,

יד ימין היא המשובחת,

ויד ימין מנשקים,

וזה חיבוב מצווה,

וזוכרים,

כן,

שאנחנו מכוונים לקיים מצוות מזוזה כאשר ציווה השם.

אז קודם כל, בואו אנחנו נעשה כל מי שלא כיוון על התקנת המזוזות בביתו, בין אם הוא בבית סחור והכול, בואו נגיד ביחד,

הריני מכוון לקיים מצוות מזוזה כאשר ציווה השם.

תזכרו, כל פעם שנכנסים ורואים את המזוזה אפשר לכוון ולצאת ידי חובה.

גם אלה ששמעו אותי עכשיו

או שהשמעו אותי בשידור חוזר יכולים באותו רגע להגיד,

וזה עולה להם שקיימו מצווה זו.

בכל פעם שנכנס לבית

ורואה את המזוזה,

ובפרט כאשר מנשק את המזוזה,

יזכור את הפסוק

שמע ישראל,

אדוני אלוהינו,

אדוני

אחד שכתוב בה.

בתוך המזוזה כתוב הפסוק הזה,

שהמשמעות הוא שאנחנו מייחדים את השם יתברך בעולם, אין עוד מלבדו,

ועל ידי זה מקיימים

מצוות ייחוד השם.

ולכן

יאמר הריני מכוון לקיים מצוות ייחוד השם

כאשר ציווה השם.

אז זאת אומרת שתי מצוות.

הריני מכוון לקיים מצוות

מזוזה וייחוד השם כאשר ציווה השם.

ביאור הלכה בסימן א', דיבור המתחיל הוא פירושו

שמע ישראל ודע

כי אדוני

שהיווה את הכל ברצונו

והוא אלוהינו המשגיח בכל העולמות

הוא אחד

בלי שום שיתוף,

שום כוח זולתו,

אין עוד מלבדו.

זו הכוונה בשמע ישראל לייחד את השם.

שמע

ישראל ודע

כי אדוני

שם הזה,

אדוני שזה שם יוד והי וווי,

הוא היה הווה ויהי, הוא היווה

את הכל ברצונו

והוא אלוהינו

המשגיח בכל העולמות

הוא אדוני אחד בלי שום שיתוף.

הרמב״ם

בהלקות תפילין מזוזה וספר תורה פרק ו'

הלכה י״ג

כתב חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד.

בכל זמן שייכנס וייצא

יפגע בייחוד השם

שמו של הקדוש ברוך הוא

ויזכור אהבתו

ויעור משנתו

ושגיאותיו באבלי הזמן

וידע

שאין דבר העומד לעולם ולעולמי העולמים

אלא ידיעת צור העולם

ומיד הוא חוזר לדעתו

בו הולך בדרכים ישרים.

אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו

ובזרועו

וציצית בבגדו

ומזוזה בפתחו

מוחזק הוא שלא יהיה חטא

שהרי יש לו מזכירין רבים

והן הם המלאכים שמצילים אותו מלאכתו

שנאמר חונה מלאך אדוני סביב ליראיו

וייחלצם

פעם עשיתי את זה, חתכתי

נתפסתי וחתכתי ושמתי את זה על המזוזה, מתחת למזוזה, שכל פעם שנכנסים ויוצאים

יראו את דברי הרמב״ם.

אבל תשמעו מה הוא אומר

שחייבים

להיזהר במזוזה והיא חובה תמיד,

חובת הכל תמיד,

גברים, נשים, ילדים, כולם.

וכל זמן שייכנס וייצא,

כל זמן

נכנס ויוצא,

הוא פוגע בשם השם,

דהיינו הוא נפגש עם שם השם שדיי שמופיע על המזוזה,

ויזכור ברגע זה את אהבתו

גם אהבת הבורא אלינו וגם אהבתנו אליו.

ועל ידי זה, כשנזכרים באהבת השם,

אז נעורים מהשינה שאדם

היי כל הזמן בתרדמת ולא זוכר את אלוקיו, רק את העניינים הפרטיים והעניינים שלו, והחשבונות, והגשמיות, וזה, ולאן הוא הולך, ומה זה,

ופוסחים ועוברים ליד המזוזה שאמורה לעשות דבר עצום,

מה היא יכולה לעשות?

להעיר אותו משנתו

ומשגיאותיו באבלי הזמן. מי לא שוגל

באבלי הזמן ושוכח את השם?

וואי וואי וואי.

אשרי האדם יתאמץ בך.

ובן אדם לא ישכחך, יא ביי.

בידע,

בשעה שהוא רואה את שם השם על המזוזה, ידע שאין דבר העומד

לעולם ולעולמי עולמים.

שום דבר לא נשאר קיים, גם לא אתה.

אלא ידיעת צור העולם.

וזה נשאר לעולם, כי אתה נשאר, הנשמה נשארת.

ומייד כשאתה מתבונן בזה, תוך כדי שאתה מביט במזוזה ומנשק אותה,

מיד חוזר הוא לדעתו והוא הולך בדרכי מישרים.

וזה השמירה הגדולה על ידי שלוש המצוות האלה,

תפילין וציצית

ומזוזה,

שאלה מלאכים שמקיפים אותנו ושומרים עלינו.

והחרדים בפרק ת״כא כתב, ישים

אדם ידו על המזוזה תמיד כשנכנס לבית

וכשיוצא ויזכור כי הוא יתברך.

הוא יתברך.

הוא יתברך, בעל הבית.

באדם ובניו ואשתו וכל אשר לו,

אורחים וכל נכסה שלו.

והוא השומר אותו בבית ובשדה.

ועל ידי כך נחשבת לו מצוות מזוזה כל יום לפניו יתברך

כמצוות ציצית ותפילין.

מצוות ציצית ותפילין אנחנו מניחים ממש על גופנו.

אז ברור שקיימנו פה מצווה.

הוא אומר, אבל אתה, כשאתה תשים את היד על המזוזה ותזכור,

כשאתה נכנס ויוצא שהקדוש ברוך הוא הבעל הבית על העולם ועליך ועל הבית שלך ועל הנכסים שלך ועל אשתך והילדים ועל האורחים וכל מה שיש לך,

ברגע שאתה זוכר את זה,

ושהוא השומר עליך בבית ובשדה, דהיינו בפנים ובחוץ,

אתה מקיים מצווה כמו מצוות ציצית ותפילין.

מה יותר קל? מה בעיה לשים את היד לנשק ולזכור את השם?

מקיים מצוות מזוזה,

מצוות ייחוד השם,

שטבח הבורא.

הוא מקיים מצווה ממש כמו ציצית

וכמו זה, והוא יכול לעשות את זה כמה פעמים.

מצוות תפילין אנחנו עושים פעם ביום. פעם היו הולכים כל היום, היו יודעים לשמור את עצמם בנקיות והכול ולא להסיח את הדעת.

אנחנו לצערנו הרב לא כך.

אבל הנה, מצוות מזוזה.

מי לא נכנס מחדר לחדר ויש לו מזוזה?

הוא יכול לזכור את השם כל פעם, שתי מצוות, שתי מצוות, שתי מצוות, שתי מצוות, שתי מצוות. ולאהוב את השם, בסוף אתה תאהב אותו, מה זה?

לא תאכל.

מה אנחנו צריכים יותר מזה?

למי אנחנו יכולים להעניק אהבה אמיתית

כמו להשם יתברך? וזה פלא, תשימו לב, אין מצווה לאהוב את ההורים.

יש מצווה לכבד, יש מצווה לירוא.

אהבה לא כתוב, אבל אהבת השם כתוב.

אהבת ההורים זה לכאורה דבר טבעי, כן?

לא צריך לצוות על זה, אתה מקבל מהם הכל, וזה וזה וזה וזה. מעניין אבל למה לא נכתב.

יש בזה הסברים.

אבל אהבת השם,

שאפילו שאתה לא רואה ולא מרגיש כל כך ולא כלום, כמו האנשים המסכנים שלא מכירים בכלל,

ואין להם ידיעה,

הם לא מרגישים שיש אהבה, הם לא מרגישים שהשם אוהב אותם, שנותן להם לראות, נותן להם לשמוע, נותן להם ללכת,

נותן להם זה, נותן להם זה.

הם לא מרגישים,

וכאילו ברור להם, הטבע, מה זה? ככה נבראים כולם, מה פירוש?

זקנים, אומללים.

אבל אדם שיודע שיש בורא לעולם,

הוא המעניק לו והוא המשגיח עליו, או עושה.

אתם לא תאמינו,

בעניין השכנים,

מספר ימים לפני שהם יצאו עליי בעלילה,

אז הגיע לפה עורך דין בשם אפרים דמרי,

עורך דין צמרת,

עורך דין של ביבי,

אחד מעורכי הדין של ביבי.

ועוד,

לא נגיד את כל השמות והתיקים שהוא ניהל,

ובא אלינו, ולא משנה מה אמר ואמר ולמה הגיע,

ואמר, אם אתה צריך משהו,

תגיד לי,

לא עברו יומיים-שלושה בעלילה והמזימה נקשרה,

ושלחתי לו, אמר,

אני בא,

וצ'יק צ'אק,

נתן להם בראש כמו שצריך, לימד אותם לקח,

והשיר כבר התפרסם, אז כולם יודעים פחות או יותר מה היה,

כמובן שיהיה המשך,

אבל אני איתך עד הסוף,

אמר

עורך דין הצמרת.

השגחה, כל השגחה.

גם הוא אומר, זה לא ברור, זה לא ברור איך אני הגעתי ככה, ככה,

הוא מכיר אותי הרבה שנים, שומע מדי פעם

שיעורים וכולי.

הקדוש ברוך הוא מסבב הסיבות,

מסבב הסיבות, ככה זה עובד.

מי שלא רואה את ההשגחה,

מסכן.

חי יתום.

אין לו משען,

אין לו משענה,

אין לו מסעד,

אין לו כלום.

שבח לאל בורא עולם, רק לשבח את הקדוש ברוך הוא.

השדה השם כי לא תמנו, כי לא חלו רחמה.

ברכת המזון.

אחר שאכל לחם כדי שובעו,

מחויב מן התורה בברכת המזון.

ועליו לכוון קודם לכן,

הריני מכוון לקיים מצוות ברכת המזון כאשר ציווה השם.

ברוך השם, בהרבה ברכות המזון יש נוסח לשם ייחוד קודשא בריחו, ושם כתוב

שמכוונים לקיים

ואכלת ושבעת וברכת את השם אלוקיך

וכן הלאה.

כתב החרדים

בפרק יב אות יב מצוות עשה לברך אחר אכילת מזון

שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את אדוני אלוהיך.

צריך לברך ברכת המזון בנחת

ובקול רם

ובשמחת הלב.

היית רעב, נכון?

איך חיכית לאוכל?

אכלת?

זהו, עכשיו שב, תירגע, אתה רגוע.

זהו,

אין עצבים, אין כלום, כל טוב.

שתית?

יו, שב.

איני נוח,

קח את הברכון לאט לאט.

הרי כמובן דברי תורה ונטילת ידיים. גם אם אתה לבד,

תגיד כמה הלכות.

ואתה יושב בנחת

ובשמחה

ובקורה.

כתוב ברות ג' זן

ויאכל בועז וישת

וייטב ליבו.

ופרשו במדרש רבה רות, פרשה ה' סימנתו, שבירך ברכת המזון.

וכתב

בספר

החינוך

מצוות תל שקיבל מריבותיו,

הרעו קיבל מריבותיו,

שכל הזעיר בברכת המזון,

מזונותיו מצויים לו בכבוד

כל ימי חייו.

רק תברך, כמו שכתוב, בנחת,

בקור רם ובשמחה,

תכוון מה שצריך,

ואתה, מזונותיך היו מזומנים לך כל ימי חייך.

אז הרי אני מכוון לקיים מצוות ברכת המזון כאשר ציווה ה'.

כשאומרים את המילים

בתוך ברכת המזון

ועל בריתך שחתמת בבשרנו,

ברית המילה,

יזכור את ברית המילה ויקיים בזה מצווה לזכור שהוא עבד, חתום

למלכו של עולם.

זה כמו שהם מסמנים,

להבדיל, בהמה,

ומטביעים עליה חותם בשביל לזהות למי היא שייכת,

גם בנו חותם חותם

להראות שאנחנו שייכים

למלך העולם.

בברית יש שתי מצוות.

יש מצווה אחת לעשות ברית מילה,

ויש עוד מצווה לזכור את המילה.

אז לכן ראוי לכוון בשעה זו שאומרים בברכת המזון ועל בריתך שחתמת בבשרנו,

הריני מכוון לקיים מצוות זכירת הברית

כאשר ציווה השם.

אבל לפני כן,

עוד מה ששייך לקודם בברכת המזון,

יש להיזהר כשהאב מברך עם ילדיו יחד כדי לחנכם,

אם הוא עצמו חייב גם כן בברכת המזון,

היזהר לך בן

לצאת ידי חובתו.

כי אם לא,

בדיעבד,

אפילו בדיעבד לא יצא.

וצריך לברך שוב ולכוון לזה.

אמרנו מצווה שאדם לא כיוון לעשותה, חייב לחזור ולברך, חייב

לחזור ולקיים.

פה אמרנו שכל מצווה שחייב לחזור ולעשות אותה שוב, לא מברך.

אבל פה עצם המצווה זה הברכה.

גם הברכה הוא לא ברך, כמו בברכת אבות ב-18,

שאם אדם לא כיוון,

צריך לחזור ולהתפלל עוד פעם.

למעט מי שהוא יודע שאף פעם הוא לא יכול לכוון.

אז לא אזכיר שם שמיים לבטלה.

אבל אם אדם יכול לכוון את הברכה הראשונה לפחות,

צריך לחזור ולברך.

גם פה זה מצווה דאורייתא.

אז חייב לחזור לברך אם לא כיוון. הוא רק אמר עם הילדים,

בשביל לחנך אותם להגיד את הברכה, תגידו,

ברוך אתה.

הוא לימד אותם.

אבל הוא לא התכוון בעצמו לצאת, הוא גם אחד.

הוא לא התכוון,

הוא חשב שהוא יוצא בזה שהוא אומר איתם ביחד, אז הנה הוא אמר גם.

לא יצא, צריך לחזור ולברך עוד פעם.

וזה במשנה ברורה, סימן ס', סעיף קטן ט'.

לעניין עכשיו המילה

שנמצאת בתוך

ברכת המזון,

כתב החרדים בפרק ט',

אות מ' ד',

אחרי שציווה לאברהם על המילה

ונמלתם את בשר עורלתכם,

עזר ואמר לו, והיה לאות ברית

ביני וביניכם.

זה בבראשית י׳ז׳ י׳א.

והיא מצווה שנייה,

תלויה בלב,

שיעלה אדם כל יום על ליבו

שהוא עבד חתום

למלכו של עולם ולא ימרוד בו

ויחזיק עצמו לבן חורין.

אז זה מה שאנחנו מרוויחים

בברכת המזון, שתי מצוות.

מכוונים לקיים מצוות ברכת המזון כאשר ציווה השם,

וגם מצוות זכירת הברית. לא יודע למה הוא לא אומר,

בעל תורתך,

שלמתנו,

אפשר לזכור שם גם מצוות תלמוד תורה,

ויש עוד.

אבל פה בספר נראה לי שהוא מקצר בשביל לא להלאות את הזה, אבל כבר ראיתי שיש ספרים שמביאים מאות,

מאות מצוות.

יש ספר שכתב, עכשיו שלחו לי,

לפני שאתה יוצא מהבית, מה כל המצוות שאתה הולך לעשות כל היום?

כל המצוות שהן בזמן הזה,

הוא כותב גם את המצוות שהן לא בזמן הזה.

ידפיסו לי את זה.

ואנחנו נביא לכם

משהו מדהים, מדהים, מדהים, מדהים. איזה תענוג, איזה תענוג, איזה עושר רוחני, איזה עושר רוחני.

לא להיות סתם בן אדם.

גבייה מהלכת ממקום למקום,

בראשו נובר באשפה.

יכול ללכת פה, וראשו במרומים.

כל הזמן במרומים. אדם מוצב כסולם ארצה, וראשו

מגיע השמיימה.

פרישה מן המותרות.

בשעה שאדם נמנע מן המותרות,

ומשתדל לא ללכת אחרי תענוגי העולם,

נשמר מדיבור מיותר,

ופורש מריבוי אכילה ושתייה,

זוכה לקיים ציווי התורה, קדושים תהיו.

ועת ניסיון,

כשהוא מתגבר על טבעו ומקדש את עצמו,

יהרהר, הריני מכוון לקיים מצוות קדושים תהיו,

כאשר ציווה השם.

בספר ויקרא יטב מופיע הפסוק הזה, קדושים תהיו.

וכתב החרדים בפרק כ', עוד יג',

אמן.

יש ציווי כללי

מן התורה להיות קדושים ולפרוש מן המותרות.

והבין דברי הרמב״ן על התורה שם,

והעניין

כי התורה הזהירה בעריות

ובמאכלים האסורים,

והתירה

הביאת

איש באשתו

באכילת הבשר והיין.

זאת אומרת, כנגד מה שהזהירה התורה ואסרה עריות,

התירה ביאת איש באשתו.

זה מותר.

התורה אסרה מאכלות אסורות,

וכנגד זה התירה לאכול בשר ויין.

אם כן,

ימצא בעל התאווה

מקום להיות שטוף

בזימת אשתו,

עונש שווה רבות, כמו אלה שנושאים כמה נשים,

ולהיות בשובעי יין בזוללי בשר למו.

וידבר כרצונו

בכל הנבלות והנבלות,

שלא הוזכר איסור זה בתורה,

והנה אין אבל ברשות התורה.

לפיכך בא כתוב,

אחרי שפרט האיסורים

שאסר אותם לגמרי,

וציווה בדבר כללי,

שנהיה פרושים מן המותרות כל דבר שהוא מיותר.

מבקשת התורה שנפרוש.

ימעט במשגל,

כעניין שאמרו בברכות כב שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתורנעולין.

כל יום, בק בק בק בק בק בק בק בק בצע.

ולא ישמש

אלא כפי הצריך בקיום המצווה ממנו. בסימן רם, בשולחן ערוך, כתוב שם

איך ההנהגות, מי עם מי ומה מתי.

ויקדש עצמו מן היין במיעוטו. מה זה יקדש את עצמו? יפריש את עצמו. קדושים זה פרושים.

קדושה זה פרישות.

ויקדש את עצמו,

זה נקרא יפריש את עצמו מן היין

במיעוטו

למעט

אני חוץ

מקידוש

וארבע כוסות בפסח

לא שותה יין.

ברוך השם. לא בירה.

לא שיכר.

ראש צלול.

ברוך השם.

מפוקס

גם על השכנים.

וכמו שקרה, כתוב

במדבר ו.ה.

הנזיר קדוש.

ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה.

איפה זוכרים רעות שהיו עם היין?

בנוח.

בבלות.

שיכור כלות, אומרים.

זה שיכור כלות.

שלא יודע אפילו שהבנות שלו היו איתו.

בראשונה הוא לא ידע, בשנייה הוא כבר ידע.

מרגיש.

שיכור כלות.

ונוח.

ויתגל.

ויתגל בתוך העולה. ממש

היה ערום השם ירחם. לאיזה מצב יכול להגיע בן אדם מיין.

וגם לשמור את פי ולשונו מלהתגעל בריבוי האכילה הגסה.

ומן הדיבור הנמאס.

כי העניין שהזכיר הכתוב

בישעיה תטוס

בכל פה דובר נבלה.

אז לא רק לשמור את הפה מאכילה מגואלת.

גם מדיבור שהוא נמאס בכל פה דובר נבלה.

ויקדש עצמו בזה עד שיגיע.

הגיע לפרישות

כמו שאמרו הרבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו

פרש מכל הדיבורים

שאין בהם שום צורך בחיוב ומצווה

לא שח שיחה אתם יודעים מה זה להעיד עליו לא שח שיחה בטלה מימיו

רק לצורך

שהתורה מסכימה שזה צורך בהכרע ומצווה.

גם ככה מאריכים ימים

כי אוצר המילים שלנו קצוב.

היה מעשה פעם

שרב גדול וחשוב

מאוד מפורסם.

ששמעו יצא בכל העולם

שהגיע לאיזה מסיבה

של אנשים

ונתנו לו, כבודו ישתה, כבודו ישתה, יעשה ברכה, יעשה ברכה. אתם מכירים את החבר'ה שאוהבים לראות את האנשים מסטולים?

שהם לא יהיו לבד.

ישתה כבודו, ישתה, זה משהו מיוחד, זה זה, פה יש ברכת הטוב האמיתי.

והם מילאו אותו עד שהוא מרוב

שכרות

עלה על השולחן

והתחיל לרקוד על שולחן של אוכל

ועושה תנועות וזה וזה וזה.

היה שם מישהו שצילם אותו.

וכמובן בסוף המסיבה הזאת

הוא כבר היה ככה, ככה, ככה, עד שהוא נפל שרוע.

ואז היו צריכים לגרור אותו בידיים, ברגליים, לכיוון הבית.

הכניסו אותו, הניחו אותו על המיטה והלכו.

בואו קם עם כאבי ראש בבוקר

ולא זוכר מה היה איתו אפילו, מה היה, מה היה, מה היה.

טוב,

יום אחד הוא הולך

והוא עובר ליד פוטו.

הוא לא מאמין.

הוא רואה את התמונה שלו מטר על מטר,

והוא על השולחן ככה, עושה ככה.

תמונה של מסטול.

מוכרים את התמונה שלו.

איזה ביזיונות.

הלך ישר לאשתו, מה עושים בזה? אמרה לו, אם באבוי, מה עשית לנו? וזה, ופה ושם.

הלך לראות אם יש בו עוד פוטו.

אותו.

בכניסה,

התמונה שלו נמכרת, עפה, הרב הגדול הזה, מסטול.

יש פה גושפנקה לכל המסטולים.

עם הרב הגדול, ככה.

עמימי תביא עוד בקבוק.

בלית ברירה, הם החליטו לעקור משם ולעבור לעיר אחרת.

מהביזיונות, איך הוא יצא החוצה?

עוברים לעיר אחרת,

לא יאומן. כל הפוטואים בכל המקומות.

כל הארץ מלאה.

בבית. אמר, די.

אני בורח מהארץ.

נוסע לשוויץ.

פה פה פם. עולה למטוס.

הוא רואה שיש שם אנשים

מדברים אנגלית, הוא מבין אנגלית.

והם אומרים עכשיו שהם הולכים לכנס בשוויץ,

שם בנושא היין,

ויש להם ספרים שמדברים

על היין מכל הצדדים וכל העינים, דברים לשלילה, דברים לחיוב, דברים זה, וכל הרפואה וכל מה שזה. ומי בתמונה של השער?

הרב!

כל המטוס, משלחת שלמה שהולכת לדבוס.

איפה שנמצא קלאוז שוויפ,

כולם עם ספרים, עם התמונה שלו.

מה הוא יעשה עכשיו?

לא יאומן כי זה פדיחה, פדיחה. פעם אחת אדם עושה טעות,

פעם אחת צילמו אותו.

וואי וואי וואי וואי.

אתם יודעים,

אתם יודעים מי זה הרב הגדול הזה?

נוח!

נוח! הרב הגדול, הצדיק בכל הדורות,

איש צדיק,

צילמו אותו, ויתגל בתוך אהולו,

וזה מופיע בספר,

ספר התנ״ך,

כל שנה כולם קוראים,

פרשת נוח, חוזרים,

ויתגל תוך אהלו,

ויחסוהו בשמלה,

יא ביי ביי, כל שנה איזה פדיחה, ובשמיים, כשמגיעה פרשת נוח למעלה,

איפה הוא הולך? לאן ילך?

מה,

מה הכול? כתוב, אין.

עדות לעולם, מה אין?

אז אם אתם חושבים שזה רק על נוח שהוא מצולם,

אנחנו מצולמים על כל צעד ושעל שאנחנו עושים.

בתמונות האלה יראו למעלה.

וכל הקרובים במשפחה והכל ישבו שמה ויעשו להם הקרנה.

וואי, וואי, וואי.

צריך לקחת בחשבון את הדברים.

ובכן מזהירה התורה, פירושים תהיו.

קדושים תהיו זה פירושים תהיו, תפרשו מן המותרות.

מריבוי אכילה ושתייה,

מריבוי מה שאמרנו,

לדבר יפה,

והכל שיהיה בסדר.

כי אחרת הכל מצולם ומוסרט,

גם השכנים.

שמירת העיניים.

בשעה שהולך ברחוב

ומתאמץ לשמור על עיניו,

שלא לראות מראות לא צנועים,

וכן בכל הזדמנות בה נמצא.

במקום תערובת אנשים ונשים,

ומקפיד שלא להסתכל,

מקיים מצוות שמירת העיניים,

שנאמר ולא תטורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.

ויכוון, הרי נמכוון לקיים מצוות שמירת העיניים

כאשר ציווה השם.

או ולא תטורו

אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם.

במדבר טו ל'ט נאמר הפסוק ודרשו חכמים זכרונם

ברכה בספר במדבר פסקה קטו.

אחרי לבבכם זו מינות.

אחרי עיניכם זו זנות.

וכתב השולחן ערוך אבן העזר סימן כא סעיף א'.

צריך אדם להתרחק מאנשים מאוד מאוד.

באסור

להביט ביופייה.

באסור

להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה.

באסור

להסתכל בבגדי צבעונים של אישה שהוא מכירה.

אפילו אינם עליה תלויים בכביסה.

שמה יבוא להרהר בה.

פגע אישה בשוק.

דהיינו אמרנו שפגש

ופגע זה אותו דבר.

רק פגש זה מתוכנן ופגע זה בפתע פתאום.

אז פגע אישה בשוק.

אסור להלך אחריה.

אלא רץ ומסלקה לצדדין

או לאחריו.

למה?

טוב ללכת אחרי הרי

ולא אחורי אישה.

והמסתכל,

אפילו באצבע הקטנה של אישה ונתכוון ליהנות ממנה

כאילו נסתכל במקום הטורף.

אז זאת אומרת, אדם צריך לדעת

שהאיסור הזה של לא תטורו הוא לא כולל רק

דברים שהם לא צנועים בדווקא.

הסתכל אפילו ביופייה או בבגדים.

שאפילו תלויים בכביסה והוא מכיר את האישה יכול לבוא לידי הרהור.

וצריך לסלק את עצמו מהכיוון

ולא ללכת אחורה אישה.

וגם אישה צריכה להיות זהירה לראות

שאין מי שהולכים אחריה ואם היא רואה.

או שהיא תסלק את עצמה לצדדין או שהיא תמתין בצד עד שיחלפו וכן הלאה.

או כשעולים במדרגות

לא תעלה אישה לפני גברים,

רק אחריהם,

שלא יביטו בה וכו'.

צריך חוכמה בזה.

בקיצור, מי שרוצה להיות חכם הוא חכם, מי שרוצה להיות טיפש חכם,

הוא יהיה חכם טיפש.

יש גם איסור ייחוד.

מאיסור ייחוד צריך להיזהר

ולהשאיר דלת פתוחה

או להימנע מלהיכנס למקום איסור.

בזה מקיים מצווה דאורייתא להיזהר מייחוד עם ערווה.

ועליו לכוון בזה.

הרי אני מכוון לקיים מצווה לא תעשה שלא להתייחד עם הערווה כאשר ציווה השם.

זאת אומרת, אם יש

מישהי שנקראת ערווה בביתו

או שהוא בבית אחר,

והיא אסורה עליו,

אסור שהדלת תהיה סגורה,

צריך להשאיר אותה פתוחה,

שבעלה בעיר, בכל מיני כללים. בקיצור, יש דיני ייחוד, צריך ללמוד אותם.

אבל בשעה שהוא מכוון

שלא להתייחד, והוא עושה את מה שצריך לעשות,

מכוון לקיים מצוות לא תעשה,

שלא להתייחד עם הערווה כאשר ציווה השם.

לשון הרע.

בכל עת שמצד טבעו

היה רוצה לדבר בגנות חברו,

הוא עוצר עצמו מלדבר.

ובפרט שיושב בתוך ציבור

שמדברים על אחרים והוא פורש מהם,

מקיים בזה אזהרת התורה לא לדבר לשון הרע.

ויהרהר, הרי אני מכוון לקיים מצוות לא תעשה,

שלא לדבר לשון הרע כאשר ציווה השם.

אז אם הוא רוצה לדבר בגנות חברו,

בעוצר עצמו מלדבר,

הוא בפרט שומע מדברים והוא פורש מהם,

אז הוא מקיים את המצווה.

אבל כנגד מויסרים, אפיקורסים, ורשועים,

גדולים וכולי,

אין בזה איסור לשון הרע,

אלא מצווה לפרסמם ברבים, להרחיק מהם.

בחירה.

בכל הזדמנות בה האדם נמנע מלעשות איסור,

כגון

נזהר מלשון הרע שאמרנו,

נזהר ממראות אסורים,

כמו בלא תטור,

מתרחק מספק איסור,

הוא לא הולך לחתונה שיש בה אוכל,

מאכלות אסורות,

או זמרים פסולים,

או כל הדברים האלה,

מקיים ציווי התורה ובחרת בחיים.

ועליו לחשוב קודם לכן.

הרי אני מכוון לקיים מצוות ובחרת בחיים,

כאשר ציווה ש...

הייתה שאלה השבוע,

בחורה שהיא

התקרבה לכפז והולכת על פי

הכללים

באכילת מאכלות,

נשמרת לאכול רק בשר

בעופות שלנו,

בשחיטה המהודרת, היחידה בעולם,

בכל שאר הדברים.

אבל התחתנה עם אחד,

הוא לא מהקהילה.

ויש לו רב שמתיר לו לאכול משהו אחר.

והיא הזמינה בנות שיבואו לשמח אותן מהקהילה?

ונשאלה שאלה,

אם יכולות ללכת, כי שמה יהיה

חלק מהמאכלים של כפז,

ולצד השני כביכול, שזה לא ברור אם זה לא יתערבב או לא,

יהיה לה האוכל של השחיטה האחרת.

ומוזיקה יהיה של

יוחי כהן,

אבל גם יהיה מוזיקה אחרת.

אמרתי, אי אפשר ללכת למקום כזה.

למה? הנה כתוב פה.

כל הזדמנות שאדם נמנע מלעשות איסור, כגון שנזהר מלשון הרע, ממראות אסורות, נתרחק מספק איסור, מקיים מצוות ובחרת בחיים,

ויכוון

לקיים מצוות ובחרת בחיים כאשר ציווה השם.

אז עכשיו,

אמרתי תנאי,

מכיוון שהיא, כאילו,

אין מי שיבוא אליה, רק הבנות שהיא הזמינה וכו' וכו',

אם יבואו

בחופה,

ואם יתחיל לזוז משהו,

משהו

בעניין המוזיקה, לקום מיד ולצאת משם.

זה בדיעבד,

ולא לכתחילה יותר לא יהיה דבר כזה.

וזה בשביל לא לשבור את רוחה

של אותה כלה.

אבל,

לך תדע, אם לא התערבבו שם מאכלות,

אם לא בישלו באותם כלים, אם לא עשו ככה,

אני לא יודע מה היה שם.

אי אפשר לסמוך.

אי אפשר לסמוך

במקום כזה שיש תערובת.

מי שחכם,

בוחר בחיים.

לא נכנס למקום של ספק.

אז לכן צריך להיזהר. קחו בחשבון

את הדברים האלה.

חושבים שעושים מצווה, משמחים חתן וכלה,

ומעציבים את הקדוש ברוך הוא.

מה אמר

אליהו הנביא?

אם האלוהים

לכו אחריו,

ואם הבעל

לכו אחריו.

עד מתי אתם פוסחים על שתי סעיפים? אין דבר כזה גם וגם.

אין.

או אתה פה,

או אתה שם.

או אתה קפז, או אתה לא. זהו.

אין משחקים.

זה נקרא

פטנט של יצר רע, להתחיל ככה לחלחל.

את הדברים האחרים ולהכניס אותם לתוכנו.

צריך להיזהר מזה מאוד מאוד.

יותר לא יהיה שום דבר כזה.

אין דבר כזה. אם הכל 100 אחוז,

100 אחוז, לא 100 אחוז, 99. 99 זה לא 100 אחוז.

רק 100 אחוז. מה שהשם אמר, זה מה שאנחנו עושים. אנחנו עושים מה שהשם לא אמר.

והשם לא רוצה גם

שנהיה בספק.

ספק איסור.

הנה, כתוב. עוד פעם.

בכל הזדמנות שאדם נמנע מלעשות איסור,

כגון שנזהר מלשון הרע,

ממראות אסורים,

או מתרחק מספק איסור,

מקיים את המצווה ובחרת בחיים ויכוון על כך.

פעם הלכתי לרב שטיינמן,

זכר צדיק וברכה.

רצו לעשות הקפות שניות.

ואמרתי לו,

יהיה ככה ויהיה ככה, ויהיו נשים פה ויהיה ככה. אמר, אם יהיה ספק איסור,

אחד תבטל את הכול.

שמעתם? ביטלנו.

אי אפשר לסמוך

שלא יהיה ספק איסור,

ואין חיוב.

זה לא מצווה מן התורה, הקפות שניות.

זהו.

אז כולנו הרווחנו שלא לעבור, על לא תעשה, ולא זה,

רווח גדול.

הרווח הוא יותר שלא קיימנו

ממה שקיימנו.

לעשות שמחת מצווה עם איסורים,

זה לא שמחת מצווה.

מצווה באה בעבירה, עבירה.

בכל עבירה.

אדרבא.

גם בזמן העגל הם שמחו ורקדו בכל.

ככה זה עושה את העבירה עוד יותר חמורה.

במקום לשמוח בעבודת השם,

שמח בייסורים.

ייסורים.

בשעה שיש צער,

כגון שנתרגשה על האדם צרה כלשהי,

ובכלל זה צרות קטנות

המצויות בכל יום,

כגון שכואב לו הראש,

או שהוא מחפש משהו ולא מוצא,

או שהאוטובוס חלף

לפני שהוא הגיע לתחנה.

אז שהוא מחפש חברותא ולא מוצא.

צריך להתחזק באמונה,

לקבל

הכל בשמחה,

ומקיים בזה מצוות אהבת השם כאשר ציווה השם.

אני אוהב אותך, ריבונו של עולם. זה שאתה עשית לי ככה וכמה, אני אוהב אותך. אתה מאותת לי שאתה איתי, אני רואה, אני רואה.

איך אמר המהרז,

כשנקרא לו הכפתור? הבנתי, הבנתי. לא צריך עוד דוגמאות, לא צריך עוד הסברים. הבנתי.

זה אהבת השם.

השם אוהב אותנו,

משגיח עלינו,

מעיר לנו, הוא לא פונה ומדבר, אנחנו לא בדרגה שידבר עוד איתנו.

אבל כל הניסיונות האלה זה דיבורים, דיבורים של הקדוש ברוך הוא.

אז אם יש צער או צרות,

קטנות או גדולות, כאבי ראש,

מחפשים משהו, לא מוצאים,

אוטובוס חלף, לא מוצא חברותיו.

אלפי ציורים.

הריני מכוון לקיים מצוות אהבת השם כאשר ציווה השם.

וידוי.

בשעה שאדם שם בתשובה על עבירה שנכשל בה,

הוא אומר וידוי,

הוא מתחרט,

הוא מקבל על עצמו שלא יהיה חטא עוד,

מקיים בזה מצוות וידוי.

ודבר זה ראוי לעשות יום ביומו,

ולא לקראת יום הכיפורים. ועליו לכוון,

ואני מכוון לקיים מצוות וידוי כאשר ציווה השם. אני מקיים את זה כל יום בתפילות

בשומע התפילה.

אז יש שם נוסח שכתוב,

בימים שאומרים את החנון, ובימים שלא אומרים את החנון.

הריני מכוון לקיים מצוות וידוי,

ויתוודו את עוונם ואת עוון אבותם,

כאשר ציווה השם ואומר את הוידוי.

שלא יהיה

פסק זמן שאתה לא חזרת בתשובה, אוי ואבוי, אם אדם יצא והוא עוד לא חזר בתשובה ויתפסו אותו אחר כך,

והוא לא חזר בתשובה ויישאר עם החברות. ככה אתה יכול למחוק כל הזמן.

אם קרה משהו ואתה לא שמת לב.

זה לא מיועד למי שאומר, אחתה ואשוב, אחתה ואשוב,

כן? כי זה לא מספיק,

אם יהיה לנו לעשות תשובה.

ואם חלילה בשגגה, בלי שימת לב, אפילו בלא נודע לו,

אז שיועיל מה שהוא מתכוון,

שהוא לא רוצה לעבור על דבר השם.

כתוב, ואהבת את אדוני אלוהיך בכל לבבך, בכל נפשך, בכל מאודיך.

ודרשו חכמים זיכרונם לברכה בכל מאודיך,

בכל מידה ומידה שהוא מודד לך,

הביא מודה לו במאוד מאוד.

בין אם אתה זוכה לשלוות הנפש

ולרוב טובה,

ובין אם אתה מקבל איסורים מרים לעולם תהה מודלו.

גם כשבאים מקרים רעים,

יתבונן שהכל מעט השם,

כדרך שאמר דוד מלכנו

על הקללה של שבעים בן גרה,

כי אדוני אמר לו כלל.

בהרדק פירש

שהשם מאיר את רוחו של שימעי

לבזות את דוד

על מנת לענישו.

אז עכשיו בווידוי

כתוב, איש או אישה כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל בה' ואשמה נפש ההיא ויתוודו את חטאתם אשר עשו.

כתב הרמב״ם בהלקו תשובה, פרק ה' הלכה א',

כל מצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה,

אם עבר אדם על אחת מהן

בין בזדון בין בשגגה

שיעשה תשובה

וישוב מחטאו,

חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא.

והביטוי הזה הוא מצוות עשה.

כצד מתוודים

אומר אנא השם,

חטאתי,

עביתי,

פשעתי לפניך

ועשיתי כך וכך.

והרי ניחמתי, ניחמתי זה התחרדתי,

והרי ניחמתי

ובושתי במעשיי,

ולעולם איני חוזר לדבר זה.

וזהו עיקרו של וידוי.

וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה, הרי זה משובח.

בספר המצוות הקצר,

מצוות עשה, ל״ג,

כתב העיקר,

הרתע בלב באמת על העבר ולקבל עליו שלא יעשה כזאת לעולם.

וזהו עיקרה של התשובה.

הרחקה מן השקר,

בשעה שמקפיד לדבר אמת

ונמנע

להוציא מפיו דבר שקר,

נקיים מצווה להתרחק מן השקר.

ועליו לחשוב, הריני מחבל לקיים מצווה להתרחק מן השקר,

כאשר ציווה השם.

על המצווה הזאת לא כיוונו השכנים.

כשנאמר, מדבר שקר תרחק,

וכתב החרדים,

מצוות עשה לדבר אמת,

אפילו במילה דה עלמא,

דליקה בהוא דררה דה ממונה,

שנאמר מדבר שקר תרחק.

משמע אפילו ליקה רק דיבור בעלמא.

ואמרו זיכרונם לברכה,

וסנהדרין צדיק ב',

דם שקר, כאילו עובד עבודה זרה,

ולומדים את זה מפסוק.

זאת אומרת, החרדים כותב

שלדבר אמת זה אפילו בדברים

של העולם, לא דברים של מצוות או לא מצוות, דברי תורה או לא דברי תורה.

אפילו בדברים שאין בהם שום עניין של ממון,

או סכסוכי שכנים, או כל מיני דברים כאלה.

צריך לדבר אמת תמיד,

ומקיימים בזה מצווה להתרחק מן השקר, כאשר ציווה השם.

אמירת דברים שבקדושה.

כשאדם עובר במבואות מטונפים,

או כשהוא נמצא במקומות

לא נקיים,

והוא נמנע מלחשוב בדברי תורה או לומר דברים שבקדושה,

מקיים מצוות בהיה מחניך קדוש.

אז לפני שהולך,

יכוון לקיים מצוות בהיה מחניך קדוש.

אז הנכנס לשירותים, חוץ מכבודכם,

יכוון עוד תוספת,

בהיה מחניך קדוש,

כאשר ציווה השם.

כתב החרדים בפרק ט' אות מ' מ' א', בשם רבנו יונה, שערי תשובה, שער ג', עוד מ' ד',

שקיבלו ריבותינו, זיכרונם לברכה, שבכלל אזהרת והיה מחניך הקדוש,

שבהגותינו בתורת השם יתברך

ובדברנו בתפילה לפניו,

יהיה מחננו קדוש ולא יראה בנו ערוות דבר.

זאת אומרת, צריך להתרחק מגדולים ומקטנים ומכל מיני דינים שכתובים בשולחן ערוך.

מהם המקומות הראויים לדבר לפני השם, לדבר דברי תורה?

מהם המקומות שאסורים, פסולים ולא ראויים, ומה עושים בכל המצבים?

ואז מקיימים מצוות בעיה מחניך הקדוש.

גמילות חסד לגופו,

כשאדם אוכל,

שותה,

מתרחץ

או הולך לישון,

מקיים מצוות חסד עם עצמו.

בעליו לכוון קודם,

הריני מכוון לקיים מצוות חסד,

באשר ציווה שנאמר במשלי יא יז,

גומל נפשו

איש חסד,

וכתב בספר חרדים.

פרק סו עוד קקד.

בן אדם,

עשה חסד וצדקה תמיד.

אפילו כשתאכל, או תשתה,

או תישן,

או תלך למרחץ,

תכוון לגמול חסד.

כמו שהיה הלל הזקן עושה.

וזה שכתוב, גומל נפשו איש חסד.

אפילו אתה גומל רק לעצמך,

אתה לא עושה חסד לאחרים, זה גם נקרא גומל חסד.

כלומר, מי שהוא איש חסד,

אפילו כשמיטיב לעצמו, מכוון לגמילות חסדים.

כותב השולחן ערוך, אורח חיים, סימן ר' ל״א, סעיף א׳.

בכל מה שיהנה בעולם הזה,

לא יכוון להנאתו,

אלא לעבודת הבורא יתברך.

כתוב במשלי ג״ו,

בכל דרכיך דעהו.

אמרו חכמים, כל מעשיך יהיו לשם שמיים.

אפילו דברים של רשות,

כגון אכילה, שתייה, הליכה,

ישיבה,

קימה,

תשמיש,

שיחה,

וכל צורכי גופך יהיו כולם לעבודת הבורא.

או לדבר הגורם לעבודתו,

שאפילו אם היה צמא ורעב,

אם אכל ושתה להנאתו, אינו משובח.

אלא התכוון שיאכל וישתק לפי חיותו.

למה? להבריא את גופו, שיהיה ראוי לעבודת הבורא.

לעבוד את הבורא.

וכן אפילו לשב בסוד ישרים,

ולעמוד במקום צדיקים,

וללך בעצת תמימים,

אם עשה זאת להנאת עצמו,

והשלים בזה חפצו ותאוותו, אינו משובח.

אלא אם כן עשה לשם שמיים.

וכן בשכיבה.

ואין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצוות,

לא יתגרה בשינה לענג את עצמו,

אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישון

כדי לנוח מגיעתו,

אם עשה זאת להנאת גופו, אינו משובח.

אלא התכוון לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות

שלא תיטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה.

וכן בתשמיש,

אם עשה להשלים את אהבתו להנאת גופו, הרי זה מגונה.

ואפילו אם נתכוון כדי שיהיו לו בנים,

שישמשו אותו וימלאו מקומו, גם אינו משובח.

אלא התכוון שיהיו לו בנים לעבודת הבורא,

או שהתכוון לקיים מצוות עונה כאדם הפורח עבו.

וכן בשיחה.

אפילו לספר בדברי חוכמה,

צריך שתהיה כוונתו לעבודת הבורא,

או לדבר שיביא לעבודתו.

כללו של דבר,

היב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו,

ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו.

וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך,

יעשהו.

ואם לאו,

לא יעשהו,

מי שינוי כך,

עובד את הבורא תמיד.

זה נקרא בכל דרכיך דעהו.

גם בדרכיך,

שהם לא עבודת השם ממש,

אתה צריך לדעת השם

ולעשות לצורך עבודתו,

או למען עבודתו,

אבל לא לצורך הנאה בלבד.

הקפדה על אכילה נכונה,

על ניקיון הגוף,

הקפדה על שינה,

מועילה לבריאות הגוף,

ובזה מקיים

ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.

לכן יכוון,

הריני מכוון לקיים מצוות ונשמרתם מאוד לנפשותיכם,

כאשר ציווה ש...

כתב החרדים, פרק כ״ו, עוד קפה,

שהתורה הזהירה על השמירה מאוד, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.

למה מאוד?

משום שחמירה סכנתה מאיסורה.

המאוד בא להגיד שהסכנה באי-שמירת הגוף היא יותר חמורה מאיסור.

לכן, צריך להקפיד על זה מאוד.

קידוש כהנים,

כשמקדימים כהן לכל דבר שבקדושה,

כגון שהגבאי מעלה אותו לתורה ראשון,

או שמכבד את הכהן ומשמש אותו,

כגון שמוזג לו את הכוס,

או מפנה לו מקום, לשבת במקום מכובד,

מקיים מצווה לקדש את הכהנים,

שנאמר בקדשתו

כי את לחם אלוהיך ומקריב קדוש יהיה לך,

כי קדוש אני אדוני מקדישכם.

וכתב בספר המצוות הקצר,

מצוות עשה ג',

מצוות עשה לחלוק כבוד לכהן,

שנאמר בקדשתו.

היינו לקדשו ולהכינו שיהיה ראוי ומוכן להקריב קורבנות,

וגם לנהוג בו כבוד,

ולהקדים אותו לכל דבר שבקדושה,

לפתוח ראשון בתורה,

ולברך ראשון בסעודה,

וליטול מנה יפה ראשון.

הם חייבים לנו לקדשו אפילו בעל כורחו אם אינו רוצה.

שנאמר בקדשתו אפילו בעל כורחו,

גמרה ביבמות פח,

ואפילו כהן בעל מום

שאינו ראוי לעבודה,

חייבים לכבדו.

וכן, מכל עניין שמכבד את הכהן על ידי דיבור,

או במחשבה גם,

זוכה לקדש את הכהן.

וכך כתב האי בן עזרא בויקרא כא'

וקדשתו במחשבה ובדיבור.

אז בטרם עושים כבוד לכהן, יכוון,

הרי אני מכוון לקיים את צוות וקדשתו כאשר ציווה ש...

מה יהיה כשכהן מכבד לכהן?

יש בזה גם וקדשתו.

אז אפילו אם הכהן או הקורא בתורה,

יכוון לקיים את צוות וקדשתו, שהוא מזמין את הכהן השני לעלות לתורה.

טומאת כהנים.

בשעה שהכהן ניזה לא להיכנס לתוך ארבעה אמות של מת,

ומשגיח לא ללכת מתחת גג בניין שיש בו מת,

בעיה בבתי חולים, בעיה בטיסות,

כל מיני בעיות יש לכהנים שצריכים להיזהר.

מקיימים בזה מצוות לא תעשה שלא לטמא למת,

שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו.

וכתב בספר המצוות הקצר, מצוות לא תעשה קמ״א מצוות לא תעשה שלא יטמא הכהן למת,

שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו,

וכן הנוגע במת

או מאהיל

שהוא נמצא בתוך אוהל שנמצא בו מת או בחדר,

או נושא או נוגע בקבר

של מת.

דוגמה מצויה למצווה זו,

כאשר אשת כהן מעוברת בוחרת ללדת בבית חולים שאין שם מתים,

מפני שחוששת שהעובר הוא זכר.

מה זה אומר?

שאין שם מתים, הוא אומר.

דוגמה מצויה למצווה זו, כאשר אשת כהן מעוברת בוחרת ללדת בבית חולים שאין שם מתים.

מפני שחוששת

שהעובר הוא זכר.

אה, העובר שלה הוא זכר

בגלל שבעלה הוא כהן.

ואז הבן שיוולד הוא כהן.

אין שם מתים, אז אני לא מבין מה החשש.

שאין שם מתים,

ואיפה יהיה לה חשש, כן?

אז למה אם קיימת בזה את המצווה?

איזה מצווה היא קיימת.

אה, נכון, אנחנו בעצם מדברים במצווה

שהיא לא רוצה לטמא.

וזה עכשיו מובן.

מצווה זו מתקיימת שהיא לא רוצה לבוא לידי מצב כזה שהבן שלה כהן, וגם

אם בעלה יהיה שם באותו זמן וכולי,

היא לא רוצה להגיע למצב כזה,

אז היא בוחרת בזה.

יפה.

כמו כן, מקיים מצווה זו כאשר מברר

בעת הזמנת כרטיסי טיסה לכהנים,

האם מסלול הטיסה אינו עובר מעל בתי קברות,

ומוודאים גם שאין מת במטוס.

בכל האופנים האלו יכוון הכהן, הרי אני מכוון לקיים מצוות לא תעשה,

שלא להיטמא למת כאשר ציווה השם.

יש מסלולים ידועים

של הטיסות,

ויודעים, פחות או יותר, אני לא יודע כמה זה פחות וכמה זה יותר,

אבל אם המסלולים האלה עוברים מעל בתי קברות במדינות שזה,

אבל מה קורה לפעמים כשיש הטייה בגלל מזג האוויר,

ובגלל דברים כאלה? לפעמים יש הטייה של הטייס.

לפעמים, כן.

לפעמים הוא לא יודע,

ופתאום מביאים לתוך הזה, אם הוא רואה שמביאים, הוא צריך להסתלק משם.

אבל יש כאלה גם נפטרים לפעמים בתוך מטוס.

טוב, זה אונס, אונס, רחמאנא פטרי, ואין לו מקום, הוא לא יכול לקפוץ מהמטוס.

אלא אם כן הוא יעלה עם מצניח מקודם.

כיבוד ומורא אב ואם.

בכל פעולה שעושה לכבוד הוריו,

מקיים מצוות כיבוד אב ואם.

ובכלל זה כשמתקשר לשאול בשלומם,

או מגיש להם דבר מאכל,

או מקשים להם,

ובפרט כשהם מטיפים לו מוסר,

וגם כשקם ממקומו מפניהם.

בכל אלה ועוד,

מקיים מצוות כיבוד אב ואם,

כאשר ציווה השם, ויש בזה אריכות ימים.

בשעה שנמנע מלשבת במקום שקבוע להורים שלו,

וגם לא סותר את דבריהם,

וגם לא קורא להם בשמם,

מקיים מצוות מורא אב ואם.

בכל זמן שפורש מהדברים האלה וכיוצא בהם,

יכוון,

הרי אני מכוון לקיים מצוות מורא אב ואם כאשר ציווה השם.

פעמים לילד יש תשובה שהוא רוצה לענות לאבא.

בתשובה הוא יסתור את דברי האבא, ואסור לסתור את דברי האבא.

אז יכוון, אני מכוון לקיים מצוות מורא אב ואם.

ואם הוא רוצה לשבת במקום שהאבא יושב,

ואז הוא נמנע, גם מכוון וקיים,

וגם כשלא קורא בשמם וכולי.

ובדרך זו

יש מצווה לכבד את חמיו, חמותו, סבו, סבתו, ואחיו הגדול.

ובטרם ינהג בהם כבוד יכוון הריינו לכוון לקיים מצוות כיבוד החם או כיבוד החמות

או הסב

או הסבתא או האח הגדול,

כאשר ציווה השם שנאמר

כבד את אביך ואת אמך,

כתב החרדים בפרק י״ב, אוד ג״ו,

דרשו ריבותינו, זיכרונם לברכה, בסוף מסכת כתובות ק״ג,

את אביך לרבות אשת אביך

ואת אמך לרבות בעל אמך.

זאת אומרת,

את אביך לרבות אשת אביך,

האבא התגרש או האימא נפטרה והוא לקח אישה אחרת.

צריך לכבד אותה, אימא חורגת

וגם אבא חורג.

בכל דעת רביי מאת

דאורייתא הוא,

כל מה שאנחנו מרבים

על ידי ריבוי מהמילה את,

זה דאורייתא.

וכתב רבנו יונה בספר היראה

שבכלל עת אביך

זה גם אחות אביך,

הדודה,

ובכלל עת אמך זה גם אחות אמך.

וכתב גם

הרב רבי ישראל בספר מנורת המאור, נתיב יד,

דא אבי אביו,

בכלל אביו,

דהיינו הסבא,

וכן אם אביו,

וכן אם אביו,

ואם אמו,

בכלל אמו.

אז הסבתא,

גם כן,

סבתא מצד האבא וסבתא מצד האימא,

הם בכלל האם.

וכן אבי אמו,

הסבא של האימא,

האבא של האימא שהוא סבא שלנו.

והטעם של כולם,

משום שבני בנים הרי הם כבנים.

וכן, האיש חייב בכבוד חמי בחמותו,

משום דא איש ואשתו הם כגוף אחד חשובים.

ואב ואם של זה, כאב ואם של זה.

ועוד כתב החרדים בפרק מ״ז, אות ל״ב ל״ו,

כבד את אביך ואת אמך,

ואת אמך, ומריבו,

דרשו לרבות אחיך הגדול.

וכל חיובי הכבוד האלה נפסקו בשולחן ערוך,

יורה דעה סימן ר״מ בסעיפים כ״ב-כ״ד.

ויש עוד מצווה,

לשמוח בשבת וגם לזכור את השבת.

לכן,

ישמחו במלאכותך שמרי,

שמרי,

שמרי שבת וכורא עֹנג שבת.

יישמחו במלאכותך שמרי שמרי,

שמרי שבת וכורא עֹנג שבת.

עם,

מקדשי מקדשי,

אה, מקנדשא שמיע,

שבת!

אה,

מקנדשא,

מקנדשא,

מקנדשא שמיע,

שבת! אשריכם ישראל, שיהיה לנו שבת שלום מול כל ישראל,

שבת מבורכת

בפריה ורבייה של תורה ומצוות,

שבת הגדול,

שבת קודש, אה,

שכירת יציאת מצרים,

ימים ספורים לפני פסח הגאולה,

יהי רצון שבניסן זה נגאל,

ואם לא תהיה עדיין גאולה פרטית, חלילה,

אז אם לא תהיה גאולה כללית, חלילה,

גאולה פרטית לפחות שתהיה לכל אחד ואחד,

ובזה נקרב את הגאולה הכללית, אמן ואמן.

אמן.

הריני מכוון לקיים את צוות החכמים,

ריבי חנניו ברגשיו אומר,

רוסק קודש ברוך הוא זכות ישראל,

לפי כוך

ירבו להם תורה ומצוות,

שנה אמור אדנו יחפש למען סדגו,

יגדיל תורה ויאדיר.