היכל הזכות - חלק כא | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום לעילוי נשמת קוקית אייטגה,

בת מתן,

מנוחתה עדן,

ולהבדיל פרנסה ובריאות טובה לכל יוצאי החלציה.

היכל הזכות

חלק כא',

והפעם

מתוך שיחה של הרב אביגדור מילר,

זכותו תגן עלינו אמן,

על בצדק תשפוט עמיתך.

כתוב בתורה בצדק תשפוט עמיתך ספר ויקרא יט טו,

והנה על פי הפשט זה אזהרה לדיין

להשתדל עד כמה שניתן להוציא דין צדק

מתחת ידו.

זה על פי הפשט.

אבל חכמים זיכרונם לברכה

בגמרא בשבועות ל'

פירשו

שזו גם אזהרה לכל אדם

שחייב לדון חברו לכף זכות.

והראשונים ביארו שזו מצוות עשה גמורה.

כך מופיע בספר המצוות מצווה קעז בחינוך מצווה ר״ל ה׳

וגם בשערי תשובה ג׳ י׳ח׳.

ויש במצווה זו הרבה פרטים.

יש מעיקר הדין

ויש משום מידה טובה.

לדוגמה,

מישהו ירא אלוקים

אז חייבים מעיקר הדין לדון אותו לכף זכות

אפילו אם הדבר נוטה יותר לחובה.

אבל באדם שאתה מכיר אותו אדם בינוני

רק אם הנידון הוא ספק שקול

חייב מן הדין לדון לכף זכות.

ומצד מידה טובה

אפילו אם הדבר נוטה יותר לחובה

אז תישאר על כל פנים בספק.

זה מצד מידה טובה.

ואפילו מי שאינו מכיר את מהותו של האיש

אם הדבר ספק

ספק

יכריע לכף זכות.

אבל אם מדובר ברשעים

או לא מקיימים תורה ומצוות,

מצווה לדונם לחובה ולגנות.

וכל זה מופיע בספר חפץ חיים בכלל ג', סעיף ז'

בכלל ד'.

טוב, זו פתיחה להכיר בכלל את הנושא.

מובא בגמרא בשבת ככ ז'

דנו רבננה דן חברו לכף זכות, דנין אותו לזכות

מן השמיים.

והדבר מטמיע.

מה שייך עניין מידה כנגד מידה בזה,

האם חס ושלום יש ספק

כלפי הקדוש ברוך הוא?

הרי מה שאנחנו מצווין לדון את חברנו לכף זכות

זה משום שיש לנו מקום של ספק, כי אנחנו לא יודעים בדיוק

הכרעה בדבר.

למשל, מעשה שהוא לא ברור לנו,

האם הכוונה שלו הייתה טובה או הייתה רעה?

ואנחנו צריכים לחפש צדדים

כדי לברר את הספק לזכותו.

אבל הקדוש ברוך הוא בוחן מחשבות בלב ויודע את המצב ואת הפנימיות.

אז איך שייך אצל הקדוש ברוך הוא לדון דיון של זכות, לדון לכף זכות?

אז מה המידה כנגד מידה פה?

מי שדן את חברו לכף זכות,

אז דנים אותו בשמיים לכף זכות.

מה שמה בשמיים לא יודעים בדיוק?

למה צריך לדון גם כן לכף זכות?

ואיפה המידה כנגד מידה? שם יודעים ברור, פה לא יודעים.

איפה המידה כנגד מידה?

אבל אנחנו למדים מזה יסוד גדול,

בהבנה עמוקה יותר במצווה הזו,

שאין המצווה דווקא משום המצב שאנחנו נמצאים בספק,

אלא יסוד המצווה הוא שאנחנו חייבים לקנות

את הרצון החזק

את הרצון שחברנו יהיה זכאי.

והחיוב לקנות מידה זו

הוא עד שיעשה מכוחות הנפש שלו מצב

שהוא מצפה ורוצה מאוד שחברו יהיה זכאי באמת.

ולא רק שיהיה זכאי בעיניו,

אלא גם בשמיים שיהיה זכאי.

ודיני המצווה הזו

להכריע במעשים מסופקים

הם הפועל היוצא ממידה טובה זו שאנחנו מחויבים בה שנקנה אותה כשנרצה שחברינו יהיו זכאים,

משום שממידה זו יוצא,

כשרואים מעשה מסופק,

משתדלים על כל פנים למצוא צדדים של זכות

כדי שהלה יישאר זכאי.

ומזה גם,

אפילו אם נראה שבסוף

האדם באמת לא יהיה ישר,

צריך להישאר עם הרצון להיות כסנגור,

ולפרש לזכות משום שרוצה בזכותו של חברו.

לפי זה מובן

ששייכת מידה כנגד מידה,

על ידי שהוא חפץ להצדיק ולמצוא זכות בכל אחד ואחד.

כמו כן, הקדוש ברוך הוא כביכול ירצה מאוד שגם הוא יהיה זכאי.

ויזכה בשכרו,

השכר שלו יש, יכריעו אותו לזכות.

למה?

בגלל הרצון שלו לראות בזכותו של חברו.

וזה לא על דרך של ויתור,

אלא זה מהלך ישר במשפטי השם של מידה כנגד מידה.

לומדים מזה

שצריך

לקנות הרגשה שאנו רוצים לראות את חברנו רק בטוב,

ולא רוצים שיימצא בחברנו דבר רע או מגונה,

וזה כלל ויסוד המצווה.

ומזה מסתעף

שאם רואה

איזה דבר

שבמרוצה נראה

שלא כהוגן,

יעצור ויעשה חשבונות לצדיקו ויפרש מעשיו ודבריו לטוב.

ושכר זה ירצה גם כן הקדוש ברוך הוא לזכותו ולצדיקו בדינו.

ויעביר השם על דרכיו שלו בהנהגת המשפט,

וידון אותו בהנהגה של זכות.

על פי זה מובן,

מה שאנו מתפללים ביום הכיפורים,

אל תבוא במשפט עמנו,

כי לא יצדק לפניך כל חי.

זה בנוסח התפילה,

ולכאורה לא מובן תוכן התפילה הזו.

ראוי שאדם ירעד ויפחד מהמשפט,

אבל איך אנחנו יכולים להתפלל שלא נבוא במשפט?

אל תבוא במשפט עמנו,

אנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא מבקשים,

כי לא יצדק לפניך כל חי.

איך אפשר להגיד? זה יום המשפט, איך אתה אומר דברים כאלה?

איך תקנו להגיד דבר כזה, נוסח כזה?

בה לא אמרו חכמים זיכרונם לברכה, בבא קמא נ',

כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן, יבטרו חייו.

אלא שעל ידי מידה זו,

מידה טובה זו, שאנו רוצים לראות את כל אחינו בני ישראל זכאים,

ואיננו עושים משפט איתם לדקדק

עם חברנו,

אז מידה כנגד מידה, הקדוש ברוך הוא יעביר את משפטנו גם כן.

כמו שלא שפטנו

לרעה את חברנו ולימדנו זכות,

ככה לא נבוא במשפט עם דקדוק המשפט על כל פרט ופרט.

ועל דרך זה ביארו חכמים זיכרונם לברכה, בראש השנה יות זן.

יש מידה שנקראת נושא עוון ועובר על פשע.

וגם זה נראה כמו ויתור.

למי נושא עוון הקדוש ברוך הוא?

למי שעובר על פשע.

מי שהוא מבליג על מידותיו

ומעביר על מידותיו,

השם נושא את העוון שלו

ולא מחייב אותו.

נושא עוון ועובר על פשע,

מעביר על הפשע ולא מעניש.

למי נושא עוון?

למי שמעביר על פשע.

אז רואים שזה לא נקרא ויתור,

אלא כך היא המידה.

אם אתה מתנהג כך, מתנהגים איתך ככה.

אז עכשיו מובן שאומרים אל תבוא במשפט עימנו, זה אם יש לנו את המידה הזאת של ללמד זכות.

וגם רואים איך השם מעביר על פשעים של אדם ולא יעניש אותו עליהם

אם הוא בעצמו נושא עוון.

איך הוא נושא את העוון, הקדוש ברוך הוא?

על ידי שהוא מעביר פשע לחברו ולא מדקדק איתו.

אבל בעוונותינו הרבים, הרבה נכשלים בזה.

לא רק שלא מקיימים מצוות זו כמו שלמדנו,

לעטות את מעשי החברים לזכות, אלא נוהגים להפך.

מרוצים בתקלת חברם ושמחים לעד.

אבל עבדי השם משתדלים לראות רק דברים של שבח בחבריהם,

ועל כן צריך להתחזק מאוד בעצמו,

ולהשתדל לקנות את ההרגשה והרצון

שאינו רוצה לשמוע שום דבר תקלה על אדם כשר.

וכל שכן אם הוא תלמיד חכם.

ובשימת לב,

נראה

שזה דבר שכיח מאוד,

שאנשים שמחים לעד בתקלת חבריהם,

רחמנא ליצלן.

ודע.

כל פעם שיש לאדם

עזק פדה על אדם,

או צער,

על איזה מעשה שלא.

הטעם,

כי הוא נענש על שמקודם,

כאשר דן אותו על הנהגתו,

לא דן אותו לזכות באמת.

ועכשיו הוא נענש בהרגשה של קפדה,

שהרוגז והצעד של הקפדה הוא עונש על אשר דן אותו לחובה.

זאת אומרת, פתאום יש לך קפדה על חבר שלך,

או יש לך צער מאיזה מעשה שהוא עשה.

אז אומרים לנו פה, תקשיב,

אם הגיע לך שאתה תקפיד ושאתה תצטער,

זה בגלל שאתה לא דנת אותו במקרים קודמים לזכות,

מגלגלים לך שיהיה לך צער וקפדה ממעשיו,

בגלל שלא לימדת על עושה.

עכשיו, מלמד אותנו הרב אביגדור מילר,

זיכרונו לחיי העולם הבא,

איך ניתן לדון מעשה חברים לטובה.

והוא מציע כמה הצעות לדוגמה.

דבר ראשון,

צריך לחשוב, אולי הדין עמו,

אולי יש לו טעם ונימוק למעשיו.

דבר ראשון, מי אמר לך?

תשאל אותו. שאלת? ביררת? לא.

דבר שני, אם היו מבררים אחי יוסף,

לא היה מגיע כל הגלגול הזה.

דבר שני, אולי לא היה מעשה כלל כמו שהוא חושב.

מי אמר לך שהמעשה היה בדיוק ככה, כמו שאתה חושב?

דבר שלישי,

אולי הוא עשה את זה בכלל בשגגה?

ואולי הוא לא יודע בכלל שזה אסור?

דבר רביעי,

אולי הוא היה אנוס לעשות מעשה זה או דיבור זה,

ואנחנו לא יודעים זאת שהוא היה אנוס?

אולי הוא היה בצער גדול

ואין אדם נתפס בשעת צערו.

וגם,

אם לא נוכל להצדיק

את המעשה בשום אופן,

אבל לא צריך לפסול את הבן אדם לגמרי בשביל זה.

העיקר, צריך לזכור,

כי אין לעשות החשבונות,

רק לסלק את הקפדה והטינה שיש לו עליו,

אלא יסוד המצווה

לדון לכף זכות, כדי שבאמת יהיה בעינינו האדם זכאי,

ואחר כך נרצה ונחשוף שיהיה זכאי באמת.

וחכמים נתנו לנו עצה כללית בזה,

ואמרו,

באבות ב' ד',

אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו.

אין הפירוש כשתגיע אתה למצבו,

כי אי אפשר להשוות כלל בין אדם לאדם או בין מדרגה למדרגה,

אלא הפירוש שתגיע למקומו ולמדרגתו של פלוני,

היינו לצייר ולברר

מה מקומו במצבו הרוחני,

שאולי ניסיון זה שלעיניך לא נראה בכלל כניסיון,

אצלו זה ניסיון גדול מאוד.

וגם אתה, אם היית במצבו הרוחני, לא היית עומד כלל.

אז איך אתה פוסק עליו שהוא בעל עוולה?

ואם כי האמת היא שקשה מאוד לצייר את המצב של חברי,

כי כל אחד חי בהרגשים ומצבים

שונים

והוא אינו מכיר מצבו והרגשיו של חברו,

אמנם אין זה תירוץ, כי אדרבה,

אם אינך יודע או מרגיש מצבו של חברך,

אם כן, אין לך רשות לדון אותו בכלל.

לפי החזון הזה,

רוב מעשי בני האדם יכולים להיות מוצדקים בעינינו אם נתרגל לחשוב כך.

כי אם נרצה להצדיק את מעשי חברנו,

תמיד נוכל ללמד עליהם זכות.

ולמה באמת אנשים מחייבים אחרים?

משום שיש בהם מידה רעה של מתכבד בקלון חברו,

ויש להם רצון לשמוח לעדם.

ובאמת, אפילו אם אדם רואה

בכל יום

כמה וכמה עוולות אצל בני האדם,

אם ישתדל לבקש ולמצוא עליהם זכות,

ימצא ויזכה בזכות גדולה.

ואם הדבר גם נוגע אלינו,

שמישהו פגע בנו,

ואז יותר קשה לקיים את המצווה של בצדק תשפוט עמיתיך,

יתגבר בכל אופן בעצמו,

ויחשוב שלפי הצער ככה משתלם השכר.

ניקח דוגמה.

אם עוברים יד אדם צעיר,

בן של קדושים,

ואומרים לו שלום,

והוא לא עונה.

לכאורה זו עוולה גדולה,

עשה לו דרך ארץ.

ויש גם איסור בזה.

עיין ברכות ואב.

אומנם אני יכול לחשוב שאם הוא היה לומד בכלם,

היה מתחנך בזה.

אבל מאיזה סיבה הוא לא התחנך לזה, אלא לדברים אחרים?

אולי למדו עמו פירושים ודרושים במקראות?

אולי הוא למד אפילו זוהר קדוש?

על כל פנים, מכיוון שלא נתחנך לזה כלל, הרי לגביו אינו כל כך חובה.

אני הכרתי כמה אנשים, אברכים חשובים מאוד,

שלמדנו ביחד בכולל.

וכשהייתם מסייעים לדבר איתם,

הם לא אומרים שלום,

דורקים את הטלפון.

מה הייתי נפגע?

מה זה?

טח? אתה שומע פתאום טח?

נגמרה השיחה.

מה אומרים?

להתראות, ביי, שלום.

טוב, נסגר.

ביררתי את הדבר,

הם לא רגילים להגיד שלום.

נפרדים ככה בלי להגיד שלום.

לי זה היה מוזר, להם זה לא מוזר בכלל.

שרואה שאחד לא מחזיר ספר למקומו,

למרות שפה בבית כנסת יש הכרזה כל פעם, נא להחזיר את הספרים למקומה.

שזו גם כן חובה גדולה, ואז טייפלר אמר על זה דברים קשים ביותר,

תראו מאחורה מה כתוב בספרייה.

מכל מקום יחשוב שגם הוא לא התחנך לדבר זה.

ואם הוא רואה שיש אנשים זלזלים בתפילה,

אז יחשוב שאולי יש להם חסר

במעלת עיון תפילה,

ולא זכו ללמוד בישיבה שהדגישו שם את הדברים האלה.

וגם לא ראו בני אדם שעניין תפילה תפס אצלם מקום נכבד בראש. רוב האנשים בעולם 99.9 מתפללים חרטא ברטא, מה שנקרא.

צריכים לגמור בשביל שיגיעו לחזן לפני החזן או אחרי החזן בקצת.

כדי שיגידו קדושה.

אבל הם לא מתפללים בשביל להתפלל בתחנונים, בנחת,

לא בבהלה, לא בריצה, לא עם סטופר.

וגם לא מכוונים הכול, וגם לא מבינים את כל ביאור המילות.

אז זה אנשים שלא רואים עניין בכלל בתפילה, וזה לא תופס אצלם מקום נכבד, למרות שהגמרא אומרת, קירום זולות לבני אדם.

דברים שהם ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלים בהם.

אומר הרב אביגדול מילר שהוא ראה את ריבותיו כשהם מתפללים,

לא היו זעים ולא נעים, אבל הוא ראה שהעורקים פה בצדדים היו בולטים.

מרוב ריכוז ומחשבה.

אבל לא הרבה ראו דבר כזה.

ואם כן,

אם יתרגל בזה ללמד זכות על האנשים האלה,

יקיים מצוות עשה,

וגם ירוויח שהקדוש ברוך הוא עם חטא העבירות שלו.

ובמיוחד,

מעלה גדולה למי שרוצה להרביץ תורה בישראל,

שצריך שיהיה לו לב רחב לדון את התלמידים תמיד לכף זכות,

כי על כן בזה הוא יצליח עם התלמידים.

ולא יהיה גם קפדן איתם.

אבל לאידך גיסא, מישהו בעל קפדה זה חסרון גדול להיות מרביץ תורה וראש ישיבה.

לא יתחברו אליו.

לא הביישן

למד

ולא הקפדן מלמד.

כאמור,

הדיון לכף זכות הוא רק פרט ברצון הכללי והחשק השורשי

לראות בטובת חברינו בזכותם.

ומזה נשים לב

שאם נוכל להשפיע עליהם ולהוכיח אותם,

נעשה זאת כמו שלמדנו על...

יסוד ושורש העבודה ונחשוב מחשבות ונשתדל איך להיטיב את מעשיהם

וגם צריך להתפלל עבורם שיהיו זכאים.

כל זה נכלל במידה ובמצווה בצדק

תשפוט עמיתיך

שהיסוד אמרנו שתהיה לנו מידה לרצות בצדקת חברנו

כמובן שאין אנו מדברים ברשעים

שמצווה לשנותם

וצריך לגנותם

אלא רק באנשים כשרים שנכשלו באיזה פרטים מתוך 90 פלוס מעשים טובים ומצוות שהם מקיימים

וכל שכן

אם יש רק ספק כישלון

חובה עלינו על הזכאים ללמד זכות ולכן החושד בכשרים לוקה בגופו מיד.

אם אתם רוצים עכשיו ניסיון

לבדוק את עצמכם

אז בחודש הקרוב

תחפשו זכות על חברים

על איזה דבר שנראה בעיניכם שאינו טוב אצלם

אבל במחשבה שאנחנו רוצים להצדיק את הצדיק

כיוון שבדרך כלל הוא צדיק רק אנחנו רואים אצלו איזה משהו

שנראה לנו לא כהוגן, לא ראוי

אז תנסו במשך חודש לחפש הצדקות להצדיק את מה שאתם רואים

כי יוצא דופן אצלו

ולהמשיך להצדיק את הצדיק

וביותר אם יש לכם איזה משהו שאתם רואים לא טוב אצל תלמיד חכם

עוד יותר לעבוד חודש שלם להצדיק אותו

כמו שקבעו חכמים ופסקו

אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה

אל תהרהר אחריו ביום

שוודאי עשה תשובה

זאת אומרת גם אם ראית ובאמת הוא עבר עבירה

אבל אם הוא עשה תשובה אז אין את העבירה

וודאי הוא עשה תשובה

אז למה אתה ממשיך להחזיק אותו כאילו לא צדיק?

אז זו הוראה של חכמים זיכרונם לברכה וככה יוכל אדם לעבוד

על המידה הזאת

ועכשיו שנכנסת שבת קודש מצווה לשמוח

לא רק אני

גם אתם ולא רק אתם גם כל ישראל ואנחנו צריכים לשמוח שישמחו כולם

ושבת

תחול על כולנו

מנוחה שלמה, מנוחה טובה,

מנוחה של שלום השקט והבטח

ולכן

ישמחו במלאכותך שומרי,

שומרי,

שומרי שבת וקוראי עונג שבת ישמחו במלאכותך שומרי,

שומרי שומרי שבת וקוראי עונג שבת

עם מקדשא מקדשא מקדשא מקדשא שביעי שבת

יישמחו במלאכותך שומרי, שומרי, שבת וקוראי עונג שבת ישמחו

במלאכותך שומרי, שומרי, שומרי שבת וקוראי עונג שבת שבות שלום.