האכילה בחול לעומת האכילה בשבת - חלק א | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, אסתר בת בנאייה, בתיה,

תשובה שלמה, זיווג הגון,

תצליח בזיכוי הרבים,

בריאות,

פרנסה,

שמירה,

נחת מהילדים ותנצל מגזירות השקורונה, אמן.

אני מצטער להודיע שהרב קניאבסקי נפטר.

תודה רבה לטובת נשמתו של הרב קניאבסקי,

זיכרונו לחיי העולם הבא.

אכילה

למה אחרי האוכל מרגישים לפעמים פחות חשק לעבודת השם יתברך

בלימוד התורה?

למה לפעמים מרגישים מגושמים יותר ונופלת על האדם מעט עצלות

וכבדות נפשית?

ולמה בשבת,

שהוא יום רוחני,

יש מצווה לאכול אכילה גשמית?

האכילה היא עבודה עיקרית.

תחילה צריך להבין את פנימיות עניין האכילה.

מצד אחד רואים

מעלת האכילה גדולה מאוד,

כי בכל עניין חשוב יש מצווה לאכול.

למשל, בשבת,

במועדים,

סעודות מצווה,

אכילת הקורבנות בבית המקדש,

אז רואים שיש מעלה גדולה מאוד באכילה.

וזה עניין חשוב,

ויש מצווה לאכול.

זה מצד אחד.

מצד שני,

תאוות האכילה

זה דבר שמוריד את האדם מאוד,

זה מטמטם את הנשמה ואת השכל.

וכבר אמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

עד שאדם מתפלל שייכנסו דברי תורה לתוך מאה אב,

יתפלל שלא ייכנסו מעדנים לתוך מאה אב.

אז חכמים, זיכרונם לברכה, אומרים,

אתה מתפלל שייכנסו

דברי תורה לתוך מאה אב.

קודם כל, תתפלל שלא ייכנסו מעדנים לתוך מאה אב.

בעיני זה ברור שאם השם יתברך

וטביע דבר כזה

בבריאה,

מוכרח שיש בזה עבודה גדולה

ויש בזה דבר יסודי וחשוב לחיים של האדם,

גם ברוחניות וגם בגשמיות.

באמת,

ויש דבר מיוחד באכילה,

בשונה משאר התאוות,

זה שאי אפשר להימלט ממנה.

כי השם יתברך, בראת האדם,

הם צורך מוכרח.

לאכול ולשתות.

זה לא הסוג תאווה שאתה יכול להיפטר ממנה.

אתה חייב תמיד לאכול ולשתות.

וזה מראה כמה זה חשוב ומוכרח לעבודת השם,

ואי אפשר לוותר על זה.

זו עבודה,

עבודה גדולה.

וזה דבר יסודי וחשוב,

לחיים של האדם,

ברוחניות ובגשמיות.

לכן חובה עלינו להבין את פנימיות עניין האכילה,

וללמוד

איך לאכול בצורה הנכונה.

כי זה הדבר שאנחנו עושים כל יום,

והכול תלוי בזה.

כל העבודה שלנו,

כל התורה,

כל התפילה,

כל ההשגה של קרבת אלוקים,

שבשביל זה נברא האדם,

וגם הפרנסה והבריאות,

הכול תלוי באכילה וקדושה.

וההתחברות היא ההתחברות לשם יתברך.

ידוע לנו שהחיות שלנו זה מהשם יתברך.

הקדוש ברוך הוא הוא מקור החיים.

וכאשר האדם נחלש,

הוא מרגיש צורך לאכול,

אז הפנימיות של העניין

זה שהוא צריך לחדש את ההתחברות לשם יתברך,

ולמלא את עצמו בחיות חדשה.

עוד פעם,

החיות שלנו

זה מהשם יתברך. אין לנו שום מקור חיות

חוץ מהשם יתברך.

הוא מקור החיים.

עכשיו, אם אדם מרגיש שהוא חלש,

ואז הוא מרגיש צורך לאכול,

הפנימיות של העניין שהוא חלש

זה בשביל

לקרוא לו,

הלו,

תחדש את ההתחברות לשם יתברך.

תמלא את עצמך בחיות חדשה.

לפעמים,

אדם מצוי בתחושה של רעב,

אבל בזמן שלא קבוע לאכילה,

הוא לא יודע אם זה עכשיו

באמת צריך לאכול,

או שזה סתם תאווה שהתעוררה.

הרגשת רעב סתם לא מצריכה לאכול.

הרבה פעמים זה עצת היצר.

מה שאומרים אנשים, אתה יודע, בא לי עכשיו לאכול, זה בא לי, בא לי.

והרבה פעמים זה עצת היצר.

ואם הוא יתגבר ויסיח דעתו לדברים אחרים, יראה שהרעב חלף.

לא קרה כלום.

וההרגשה האמיתית של רעב,

היא כשמרגיש חולשה בגוף.

אם הוא מרגיש חולשה בגוף,

אז זה אומר שהוא רעב ממש.

זה כבר משפיע עליו שהוא כבר חלש בגוף.

אלה שמחוברים לשם,

כמו הצדיקים,

והם תמיד בקדושה,

הם צריכים לאכול פחות.

צדיק אוכל לשובע נפשו,

כי הוא מחובר.

האוכל מזכיר להתחבר,

אבל מי שמחובר לא צריך להזכיר לו.

אז הוא יכול לחיות פחות עם אוכל.

לכן, כשהיו מגישים לסטייפלר,

זכר צדיק וברכה,

לאכול,

הוא אף פעם לא אכל את זה כשזה חם.

כי הוא כל הזמן בתורה, בתורה, בתורה, עד שהיו דוחפים לו, אומרים, נו, נו, נו, נו, כבר האוכל עומד שעות.

הוא היה אוכל את האוכל קר והכול.

הגאון מווילדה,

שלושה ימים סיפרתי לכם,

בגלל שהוא לא הבין באיזשהו דבר.

לא אכל שלושה ימים רצוף.

לא הרגיש.

הרי שאיזה תורץ לו על ידי,

או בעזרת,

לביחיים בוולוז'ין, אז הוא אומר,

בוא נטעם עכשיו משהו.

ואז הוא בירר.

כמה זמן הוא לא אכל? התברר שלושה ימים.

לא מרגיש רעב, כי הוא מחובר.

מחובר לחיים.

אליהו הלך, וכוח האכילה ההיא, ארבעים יום.

בארבעים לילה, בלי אכילה. אליהו, לא משה, אליהו.

אז נחזור עוד פעם.

החיות של האדם זה מהשם יתברך.

זה מקור החיות.

והוא מקור החיים.

אם אדם נחלש

ומרגיש צורך לאכול, יש פה עניין פנימי.

העניין,

מאותתים לו,

תחדש את ההתחברות עם הקדוש ברוך הוא. עוד מעט יש נתק.

תתחבר.

תמלא את עצמך בחיות חדשה.

והנה,

כל הבריאה אין לה קיום עצמי.

אין השם יתברך מחיה ומהווה אותה.

אין שום דבר בעולם

שהוא חי ומתקיים

או מחיה בזכות עצמו, בזכות מהותו.

אלא הכול

זה השם מחיה ומהווה.

בכל רגע.

כתוב,

ואתה מחיה את כולם.

כולם.

כל מה שנקרא חי בעולם,

אתה מחיה את כולם, לא שום דבר אחר.

ובכל דבר ודבר בבריאה,

השם יתברך שולח בו אור אלוקי שמחיה אותו.

כבר למדנו את זה בעבר,

שכל הפילוסופים התחבטו בשאלה,

מה הקשר בין הנשמה לגוף.

הגוף,

כביכול,

מחיה את הנשמה.

אם אדם אוכל,

אז הנשמה תשכון בקרבו.

אם הוא לא יאכל,

הנשמה יוצאת מקרבו.

מה הקשר בין האוכל שמקיים את הנשמה בתוך הגוף?

הם התחבטו, הם לא מצאו שום קשר.

שום קשר.

גוף ואוכל גשמי, מה זה קשור לנשמה?

עד שבא אריה הקדוש,

זכרונו לחיי העולם הבא, וגילה להם מה שאנחנו לומדים עכשיו,

ואתה מחיה את כולם.

אין שום דבר בעולם שיש בו כוח חיות עצמי,

אלא השם מחיה.

אז לדוגמה,

הלחם

זה המסון הבסיסי

שאדם אוכל.

הלחם

זה לא רק הלחם,

יש פה את העיסה,

קמח ומים,

רצה שהפך להיות לחם אפוי.

זה לא מחיה כלום.

זה לא מחיה.

מה שמחיה זה דבר השם

שנמצא בתוך הלחם,

ונמצא בכל דבר, שהוא המקיים, המהווה והמחיה.

ובכל דבר יש את כוח החיות הרוחני שהקדוש ברוך הוא הטביע בו, מה שנקרא ניצוצות

בתוך

רוחניים נמצאים בתוך כל דבר.

ו...

כשאדם אוכל,

אז הגוף מקבל את הבצק,

שהפך להיות לחם אפוי,

והנשמה מקבלת את החלק הרוחני שבלחם,

ומזה היא ניזונה.

לא מהלחם עצמו,

מדבר השם שנמצא בלחם.

לכן כשמפסיקים

עם אכילה,

אין את החיות

שתחיה את הנשמה.

אז כמה שאדם יכול להחזיק מכוח הרוחניות,

אז זה החיבור שלו לחיות.

אבל יש גבול כמה אדם יכול להיות מחובר בלי נתק.

ברגע שהוא מתנתק ואין לו יותר חיות,

אז הוא נפסק.

הוא אמר, הארי הקדוש, זה כתוב מפורש, מה שהוא מסביר בתורה.

כי לא על הלחם לבדו

יחיה האדם,

כי על כל מוצא פי ה'

יחיה האדם.

אז שומעים פה שני אדם.

יש האדם הגשמי,

שזה הגוף,

ויש האדם הרוחני, זו הנשמה.

כי לא על הלחם לבדו לחם,

לחם.

בצק שהפך להיות אפוי.

לא על הלחם הזה לבדו יחיה האדם,

כי על כל מוצא השם שנמצא בלחם יחיה האדם.

מזה הוא חי.

אז זאת אומרת, בכל אכילה ואכילה

יש

ניצוצות

ניצוצות המחיים רוחניים,

שהם הכוח המחיה של הקדוש ברוך הוא בכל דבר ודבר. בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת.

אז הקדוש ברוך הוא

שולח אור אלוקי שמחיה אותו בכל דבר ודבר שנמצא בבריאה.

אין דבר שמתקיים בלי האור אלוקי.

לא עפר,

ולא אבן, ולא צומח, ולא כלום.

כלום.

כלום.

ואתה

מחיה את כולם.

והחיות הזאת שיש בנבראים, היא נקראת ניצוצות.

אחת מהכוונות

שאדם מתכוון לאכול זה שיהיה לו כוח ובריאות לעבודת השם,

כשהוא אוכל,

וגם לברור את הניצוצות

הקדושים שיש במאכל.

והאחיות הזאת שיש בנבראים נקראת ניצוצות,

דהיינו אורות קטנים,

שהם נשפעים מהשם יתברך אל הנבראים להחיות אותם ולהבות אותם.

וגם בכל המאכלים

והמשקאות

יש בתוכם ניצוצות אלוקיים,

מחיים ומהווים את המאכל הזה.

אבל הם מלובשים ומכוסים בתוך האוכל.

לא תמצא אותם, לא תראה אותם.

תקל עכשיו במיקרוסקופ, לא תראה.

כשאנחנו אומרים שהם מלובשים,

הם מכוסים

בתוך האוכל,

זה ברור שאנחנו לא מכוונים שבתוך האוכל הכוונה, בתוך, באמצע הבצק יש את זה.

אלא הכוונה לרוחניות של המאכל.

וזה הפנימיות והעיקר.

בחיצוניות אנחנו רואים רק דבר גשמי,

אבל בפנים יש רוחניות שזה העיקר.

כמו גוף האדם ונשמתו.

מה אנחנו רואים? גוף.

מה אנחנו נוגעים? גוף.

אבל ברור

שאלמלא נשמה שיש בתוכו,

שהיא נעלמת, ולא נאתר אותה. חפשו.

שימו בן אדם ב-MRI, שימו אותו באיזה מחשיד שאתם רוצים, חפשו את הנשמה, לא תראו.

אבל ברור שהנשמה מחיה אותו,

והגוף זה רק הכלי ביטוי שלה. הנה, זהו.

אותו דבר במאכל.

הניצוצות שבאוכל הן רוחניים.

והם,

לא תאמין.

והם הטעם.

כמו במן.

כמו במן.

איזה טעם היה?

מה שאתה חשבת.

אז הטעם לא היה במן עצמו.

הטעם היה רוחני.

אני רוצה לטעום אבוקדו, אני טועם אבוקדו. לא, לא. רגע, סליחה, עכשיו אני רוצה מנגו.

מנגו.

התחלף הטעם.

מה התחלף במן? כלום.

הטעם

והחיות

והכוח

זה הכל ניצוצות.

והם רוחניים.

ואינם נראים לעין.

אם תרצו משל שהוא קצת רחוק,

ידוע שבכל מאכל יש ויטמינים.

וזה עיקר השפעת המאכל

על הגוף.

ואדם, כשהוא אוכל, הוא רואה את הויטמינים.

הוא לא רואה את הויטמינים.

אבל הוא יודע שיש ויטמינים.

מי לא יודע שבחלב יש סידן?

סידן, כולם הרגילו אותנו שיש סידן? יש אומרים שלא.

אבל לא משנה.

כששותה אותו,

אז מה אתה מתכוון?

החזק את העצמות.

תיתן לילד הרבה סידן, זה יחזק לו את העצמות.

זה המשל.

הנמשל, כדי להבין קצת,

בכל מאכל יש רוחניות אלוקית שמלובשת בתוכו.

שאם קיימת אותו,

והחיות והכוח והטעם שיש בו,

אבל זה מלובש בגשמי.

ואנחנו צריכים לכוון באכילה לקבל את זה,

את הרוחני.

בשעת אכילה אדם מכניס לגופו את כל אלה,

ועל ידיו ניזונים ומתחדשים הנפש והגוף.

מי עייף בעיקר? הנפש.

לכן כשהיא מקבלת את הרוחניות,

אז הוא מקבל חוזק שוב.

אתם רוצים הוכחה לזה?

כשאדם שומע בשורה רעה,

נחלש גופו.

או כשאומרים לו בשורה רעה,

נחלש גופו.

אין לו כוח וזה, לא יכול לזוז.

לא, לא, עזוב אותי, אני עכשיו לא, לא, לא יכול, לא יכול, לא יכול. מה קרה?

אכלת עכשיו, הכל היה בסדר, מה, מה קרה? לא, לא, אתה לא יודע מה שמעתי.

לא.

אז במי זה פגע?

השמועה במי פגעה? בגוף?

היא לא פגעה בגוף.

הגוף לא שומע שום דבר.

הנשמה שמעה.

והנשמה נחלשה.

ועל מי זה השפיע?

על הגוף.

אז מי מחזיק?

מה שאומרים, נפש בריאה בגוף בריא,

איי, איי, איי, זה בדיוק הפוך.

אבל זה גם קצת נכון.

ממה שאנחנו לומדים, לא לפי מה שהם אומרים.

כי אם הגוף אתה לא אוכל,

אז אתה לא יונק את הניצוצות,

והרוחניות, ממילא הנפש נהיית לו בריאה.

כי זה בהתאם.

אם אתה מתחבר באוכל לשם,

אתה תהיה בריא יותר.

ממילא האכילה היא יניקת חיות,

והשם יתברך.

ובשעה שאתה אוכל, יש לך חיבור ישיר לאלוקות.

כי כשאדם אוכל,

הוא מכניס לתוכו אורות וחיות מהשם יתברך.

אבל בגלל שאנחנו נמצאים בעולם גשמי,

זה בא מלובש

בלבוש גשמי של אוכל.

אבל המן מגלה לנו את כל הסודות, המן.

זה היה בדיוק אותו דבר כמו גרגירים של כוסברה קטנים,

וכל מי שאכל אותם,

בסך הכול יכול היה לטעום מה שהוא רוצה, וזה היה מזין אותו, והיה את כל הוויטמינים,

והיה את הכול, בלי שום בעיה.

מה שקוראים ויטמינים, כן?

אם נשאל שאלה, הלוא גם בלי אכילה,

הקדוש ברוך הוא מהווה אותנו ומחיה אותנו בכל רגע,

אז למה הכריח אותנו בורא יתברך

לנהוג חיות דרך אכילה דווקא?

מה, לא מספיק שאנחנו נושמים?

מה יכול לעשות?

נושמים בחיים, מספיק, לא צריך לאכול. למה צריך מערכת עיכול והכול ולאכול וזה? למה צריך?

אם היינו רק נושמים,

לא היינו זוכרים בכלל שאנחנו חיים בזכות הנשימה.

מי זוכר בכלל שבזכות הנשימה הוא חי?

רק אם יהיה לו חס ושלום אסתמה, או דלקת ריאות חריפה,

והוא לא יכול לנשום,

אז הוא יזכר שבעצם הנשימה מחיה אותו.

אז התשובה היא להזכיר לאדם שהוא חי מאור אלוקי,

כי על ידי שהוא נחלש,

הוא מרגיש שוב פעם שהוא צריך לאכול ולשתות,

וזה עוצר אותו מכל ענייניו ומעשיו, הוא לא יכול להמשיך, אני חייב לאכול, אני חייב לאכול.

וכל העניינים והמעשים עלולים להשכיח אותו.

את מי להשכיח?

את השם יתברך. מרוב שהוא עובד והוא טרוד והוא זה,

הוא שוכח.

אז מחייבים אותו לחזור ולהתחבר למקור,

עוד פעם, לבורא יתברך, ולהתחדש מחדש ממקור החיות הבורא יתברך.

יש בזה עוד דבר עמוק.

רצון השם יתברך

זה שהקדוש ברוך הוא רוצה שאדם יגלה את אלוקותו דווקא במקום

שהוא נסתר ונעלם.

כשאדם ישים ליבו בעת שהוא אוכל ושותה

שהאוכל

זה לא דבר עצמי,

אלא כל החיות שיש בו זה רק מהאור האלוקי,

על ידי זה הוא מבטל את ההסתרה שיש באוכל.

ומגלה לעצמו שהמציאות שהוא רואה לעיניים היא רק חיצונית בלבד,

והעיקר שיש אור אלוקי פנימי בתוך כל דבר, במים, במשקה,

באוכל.

אותו דבר אם אדם חולה.

צריך לדעת שהכל תלוי רק בפנימיות,

באור של השם יתברך, רק הוא מרפא.

אבל הקדוש ברוך הוא עושה גם כן

לבוש חיצוני, תרופות, רופאים,

כל החריט.

זה לבוש חיצוני.

וצריך להיזהה לזכור זאת, ולא לטעות אחרי מראה העיניים החיצוני,

אלא לקחת את התרופה, אבל לזכור במחשבה ולומר בפה,

יהי רצון מלפניך שיהיה עסק זה לי לרפואה.

במי אני תולה?

בקדוש ברוך הוא.

התרופה מצד עצמה היא כלום,

אלא היא כלי שבתוכו מלובש האור האלוקי,

ורק הוא מרפא.

ומה שעושים

היום, כשמלבישים בזה רעל,

זה נגד השם עושים, בכוונה.

הכל עושים הפוך.

ושלחנו בקבוצות,

אני אקריא לכם

מה שכתוב.

ובא בגמרא בברכות, דף ס',

יהודה בר נתן,

אבא שקיל ואזיל בתרי דרב אמנונה.

א-תנאח.

הלך אחריו, אחרי רב אמנונה,

ונענח.

אמר ל'יסורים בעיה, הוא גברא לאתויה נפשא.

רב אמנונה אומר לו, תגיד לי, אתה נאנח,

אתה מזמין איסורים לעצמך בזה שאתה נאנח.

מאיפה הוא לומד?

כתוב באיוב ג', כי פחד פחדתי.

ויהיה תהייני באשר יגורתי, יבוא לי.

אם אתה מפחד ממשהו, יבוא לך.

ואם אתה

פוחד יותר,

יבוא לך.

דהקתי, והרי כתוב, אשרי אדם מפחד תמיד.

אז הוא מקשה לו, אבל אולי

נשמע את הפסוק הזה. הפסוק אומר שאשרי אדם מפחד תמיד. כשאדם נאנח,

יש לו חשש כלשהו, פחד,

אז זה טוב, אשרי אדם מפחד תמיד.

אז מה הוא ענה לו?

ההוא בדברי תורה כתיב.

להיות מפחד זה בדברי תורה.

אז שלום, לא לבטל תורה,

לא לעבור על דברי תורה,

זה תמיד פחד.

לא בדברים גשמיים.

הרי שאם מפחד מאיזה דבר,

על ידי זה מביא זאת על עצמו, חס ושלום.

ויש רמז לזה מן הכתוב במשלי.

חרדת אדם ייתן מוקש ובוטח בה' יסוגיו.

חרדת אדם, אדם חרד, זה מביא לו מוקש.

הוא מפיל את עצמו במוקשים.

הוא בוטח בה' יסוגיו.

השם יציל את מי שבוטח בו.

וזה כלל גדול ובחון ומנוסה,

שאדם מתגברת עליו חולשה,

או הרופאים מפחידים אותו, פוליו, פוליו, עכשיו כולם מתחסנים פוליו.

וגם

זריקה חמישית התכוננו

בגל השישי,

לפני השביעי בדרך.

ואלה מומרים להשחית ולבלוע, רחמנא נצלן.

כל אלה מומרים.

כמו שאמר הבעל שם טוב הקדוש,

זכותו תגן עלינו, אמן.

על הפסוק בתהילים קובזן,

ישלח דברו וירפאים,

וימלט משחיתותם.

הקדוש ברוך הוא שולח את דברו והוא מרפא.

הקדוש ברוך הוא יימלט.

ממה הוא יימלט?

משחיתותם של הרופאים.

ממה שהם משחיתים, עם התרופות והזריקות והטיפולים.

שאם יחזק ליבו בביטחון בשם,

אז לא יוכל לשלוט עליו שום דבר רע.

אשרי מי שאינו מוסר עצמו להם, למשחיתים הללו,

ואינו מאמין לדבריהם,

ומשים ביטחונו חזק על השם.

ויש בו עוד תוספות, תקראו בפנים.

מכל מקום,

וזה, דרך אגב,

בנושא הזה,

שגם הרפואות,

אין רפואה שמרפאה, אלא כוח אלוקי שנמצא בכל דבר, ואתה מחיה את כולם.

ואתה צריך להכיר את הרוחניות שבתוך הגשמיות.

אתה צריך את הגילוי בתוך ההסתרה.

זה העבודה שלנו.

אז אמרנו, בכל מאכל ומשתה

יש ניצוצות אלוקיים שהם חיים ומהווים את המאכל הזה, והם מלובשים ומכוסים בתוך האוכל.

ובשעת האכילה אנחנו מכניסים אותם לגוף, ועל ידי זה ניזונים ומתחדשים הנפש והגוף.

אז אכילה

זה פשוט יניקה של חיות מהשם יתברך.

חיבור ישיר

לאלוקות.

כאשר אדם אוכל,

הוא מכניס לתוכו

אורות בחיות מהשם יתברך.

אבל כיוון שאנחנו נמצאים בעולם גשמי,

אז זה בא מלובש בלבוש גשמי של אוכל.

בגלל שעם ישראל חיו במדבר בהשגחה תמידית,

נגלית,

לא היה הסתר פנים, היה גילוי פנים.

לכן גם הם אכלו בגילוי פנים את המן,

שברור שבמן

אין טעמים מתחלפים,

כי מה שאתה רצית לאכול, זה מה שאכלת.

וכולם אכלו אותה כמות, אי אפשר היה להוסיף,

וכולם שבעו.

זה הספיק לכולם.

אבל אם אנחנו שואלים,

הלוא גם בלי אכילה הקדוש ברוך הוא יכול

להחיות אותנו רק בנשימה, למשל.

למה צריך אכילה?

התשובה להזכיר לנו שאנחנו חיים מהאור האלוקי,

כי על ידי שהאדם נחלש הוא מרגיש שהוא צריך לאכול ולשתות,

ואז הוא עוצר מענייניו ומעשיו, שהם עלולים להשכיח אותו בכלל,

את השם יתברך.

הוא מתחייב עכשיו לחזור,

להתחבר למקור ולהתחדש ולזכור שעוד פעם,

הנה,

החיות שלי זה רק מהשם יתברך.

עכשיו תבינו,

שעת אכילה, שעת מלחמה.

יש אמרה כזאת במדרש, מביא את זה גם הארי,

מה פירוש שעת אכילה, שעת מלחמה.

והנה, ככל שמעלת האכילה היא גדולה,

וזה זמן גדול ועצום שאנחנו מתחברים למקור החיות,

לבורא יתברך ביתר שאת,

ויכולים באכילה לזכות להתדבק בהתדבקות עצומה בשם יתברך,

המחיה אותנו.

באותה שעה יצר הרע לעומת זאת מנסה למנוע,

ולכן זמן אכילה זמן מלחמה.

עם היצר שרוצה שאתה תרגיש רק את הטעם,

שתהנה, שיהיה לך תאווה,

עוד ביס, תביא לי מזה, ותביא לי מזה, הוא בכלל לא זוכר

שיש פה חיות וחיבור לקדוש ברוך הוא, אז זו שעה של מלחמה,

שאתה צריך לזכור שיש פה מישהו שמנסה לעבוד עליך ולסיח ולהסיט את המחשבה מהאמת.

דניאל.

אז יש מלחמה בקליפות,

הם רוצים להסתיר מהאדם את השם יתברך,

ולכן הם מתאמצים לגרום לאדם לחשוב על החלק הגשמי בלבד,

ושישכח

מאור השם יתברך,

שזה החיות הפנימית האמיתית.

כל האוכל וכל השתייה

זה לחבר אותנו לקדוש ברוך הוא כל פעם מחדש

בחיות פנימית אמיתית.

העבודה שלנו,

לגלות שהכול זה רק אור השם יתברך,

להבין ולהרגיש

שמה שרואים בעיניים כאילו יש טעם לאוכל, זה לא נכון.

האמת,

שהחיות והטעם הם רק אור אלוקי בלבד,

והוא מכוסה.

עד היוצר הרע מתאמץ מאוד להשכיח את האמת הזו מהאדם,

ומנסה כל הזמן לגרום לאדם להיסחף

אחרי הכיסויים,

ולאכול

מתוך מחשבה על הנאה הגשמית,

ולחשוב שהאוכל טעים,

ולשכוח שהבורא יתברך הוא החיות האמיתית והוא מקור ההנאה.

אתן לכם דוגמה מהשקורונה.

הרבה אנשים התלוננו שברח להם הטעם,

וגם הריח.

לא, אז מה מועיל אם לפי דעתך יש טעם באוכל?

מי לקח לך את הטעם מהפה?

הבורא לקח לך את הטעם מהפה, אתה לא יכול לטעום.

אז יסבירו לך שזה ככה, ושזה הווירוס עושה, ואת חרווט,

והבורא יתברך.

הוא,

בשקורונה חרטא הזאת,

הוא מלמד אותנו הרבה דברים,

הרבה דברים למתבונן, שאמרנו כבר כמה, חלק מהם.

זה התעוררויות שהשם מעורר אותנו

כדי שנבין ונפקח עיניים.

כמו שרואים למשל במאמר מוסגר, איך המדינה הזאת מביאה ניאו-נאצים,

וכאילו זה הפליטים הכי חשובים בעולם,

וכו'.

זאת אומרת,

מעניין אם הם יגנבו להם את כל הרכוש,

כמו שגנבו לתימנים שהביאו אותם את הספרי תורה, ואת הזהב, ואת הכסף,

כאילו רוצים להעלות אותם, וגנבו,

וגנבו להם גם את הילדים, נראה אם ימכרו גם את הילדים שלהם, של האוקראינים.

נראה.

אבל זו מדינה של שקר, אנשי שקר, הכל שקר פה, שקר. בעולם של שקר במדינת השקר.

אבל מי שיש לו עיניים בוחנות, רואה את השקר.

הוא מבין את השקר.

רק תורת השם אמת, וממנה אפשר להבין ולהבחין בכל.

מי שלא מחובר, אבוד.

הוא כבר עבד עם מספר, לא ביד, בתעודת זהות.

אתה עבד.

יש לך מספר.

הם רואים אותך כמספר.

אתה לא בן אדם. תגיד את המספר. אין מספר?

לא מתייחסים אליך. אתה לא קיים.

אז היצר רוצה להטעות אותנו שהנאה היא הגשמית,

ולחשוב שהאוכל טועה,

ולשכוח מהשם יתברך,

שהוא החיות האמיתית,

והוא מקור הנאה.

ואם אדם מתפתח אחריו,

אז האכילה שמיועדת לקרב אותנו כל כמה זמן לבורא יתברך מחדש,

יגרום לנו הפוך,

להתחבר ליצר הרע

ולהטעיות שלו,

שהאוכל טוען,

שהאוכל מזין,

ולא החיות שיש בו בהסתרה.

ולמה בהסתרה?

כי אנחנו נמצאים בעולם של הסתר עדיין,

עד שיהיה הגאולה ויהיה גילוי,

הכל יהיה גלוי.

אבל התפקיד שלנו בתוך ההסתרה לגלות את האור האמיתי.

לכן גם הברכות

הן בלשון

נוכח ונסתר.

ברוך אתה אלוקנו.

אז רואים שיש פה גילוי בהסתרה, גם בברכות.

כי הקדוש ברוך הוא מצד עצמו הוא נסתר,

מצד פעולותיו הוא גלוי.

אז אנחנו צריכים

תמיד להבחין בזה.

אדם שאוכל

וחושב שהאוכל הוא גשמי והטעם באוכל, כמו שתמיד חושבים,

הוא מתגשם, נהיה מגושם עוד יותר מאכילה,

ולבו מתכסה בעוד כיסוי שגורם לו

שיהיה לו עוד יותר קשה להרגיש את מציאות השם,

להרגיש מציאות רוחנית

שצריך זיכוך

כדי להרגיש. לכן תמיד אחרי האוכל,

אה, די,

אני חייב לישון, אני חייב לישון.

מה, נהיה עוד גשם? נהיה מגושם עוד יותר.

אז עכשיו הוא רוצה בכלל למות.

הוא הולך לישון, הולך לישון.

הרי אוכל, בן אדם יש לו חשק ללמוד?

לא.

הוא אומר, אם אני אוכל עכשיו, אני לא אוכל ללמוד.

אני לא אוכל ללמוד.

למה?

כי אם הוא אוכל את האוכל כגשמיות,

הוא מתגשם, הוא מתרחק מרוחניות,

וממילא הוא לא מתחבר לרוחניות.

תפילת מנחה בסוף תענית היא יותר צלולה וזכה.

המחשבות יותר נתפסות ברוחניות.

עשינו תענית שלושה ימים,

התפילות היו אחרת.

לא כמו אחרי אוכל,

משהו אחר לגמרי,

שאתה מנותק.

מהגשמי,

אתה יותר רוחני.

כשאדם אוכל לא בקדושה,

לא בורר את הניצוצות, לא מבין מה זה אוכל,

אז הוא מתקרר בעבודתו,

ואחר כך הוא טמא, למה אני ממש כמו עץ יבש?

למה אין לי לחלוחית של קדושה?

הוא לא שם לב

שכל זה בא לו בגלל שהוא עסוק בעניינים גשמיים,

לא בקדושה.

כי זה לעומת זה.

כמו שאפשר לעלות על ידי אכילה כראוי,

כך אפשר חלילה ליפול

על ידי אכילה לא כראוי.

אז תבינו,

אם יש סכנה באכילה,

למה הקדוש ברוך הוא בכל המצוות אומר לנו לאכול?

בשבת מחויבים לאכול שלוש סעודות.

אם זו הייתה המטרה גשמיות,

אז בדיוק הפוך, במקום שעושים מצוות, צריך לסלק, צריך לא לאכול.

אבל אם זה כמו שאנחנו מסבירים,

שזה רוחניות בעצם האוכל, זה החיות,

זה החיבור לקדוש ברוך הוא, זה דיבוק בו אדרבא,

במקום של מצווה,

סעודת מצווה,

אכילת מצווה,

קודשים לאכול,

זה אדרבא, זה דיבוק וחיבור לבורא יתברך.

לכן הדיבוקים

שהיו מתגלים בדורו של

הגאון מווילנה,

אמרו שהם

לא פוחדים ממנו.

למה? כי הוא הבטיח שהוא לא יתעסק איתם בכלל.

אבל ממה הם כן מפחדים ממנו? מהאוכל שהוא אוכל.

ומהאוכל שהוא אוכל, הוא יכול לצוות עליהם מה שהוא רוצה, והם חייבים לשמוע לו.

כי הוא היה אוכל אוכל, לא בשביל

ליהנות טעים, לא טעים.

מלחם בתוך מים, כמו ציפור,

טרררר,

שותה, זהו, יצאתי

לידי החובה, התחברתי לקדוש ברוך הוא, ממשיכים.

יש גם גזרה, שהגוף צריך גם כן שלא.

אז איך הוא יקבל את זה?

בצורה שאין בה שום הנאה.

אין לה קליפות, שום אחיזה בהנאה הזאת. אין מקום לטעות. טעים, זה מה?

כשאדם אוכל ושותה וממלא את תאוות ליבו, לא לשם שמיים,

אחר כך שהוא בא לעסוק בתורה,

אין לו דבקות ואין לו חיות.

התפילה גם כן,

לא רוצה להגיד, אבל אני אגיד, הם גרפסים.

בייבשות ובקרירות,

הלב קשה כאבן,

קשה לו להתפלל בכוונה ולעסוק בחשק בתורה,

כי הוא אכל לא בקדושה.

ואז גם חסר לו בפרנסה,

כי עיקר הפרנסה נמשכת מהתפילה.

אם אדם אינו מקדש עצמו בגשמיות,

והרי יש מצווה מפורשת,

קדושים תהיו.

קדש עצמך במותר לך.

מצווה בתורה.

הרמב״ן אומר, קדש עצמך במותר לך. מותר לאכול? מותר.

יש הגבלה? אין הגבלה, רק שלא תהיה אכילה גסה.

אבל כתוב, קדש עצמך במותר לך. תפרוש, פרושים תהיו, קדושים תהיו.

ואל תהיה נבל ברשות התורה. אם התורה לא הגבילה אותך, בוא הנה,

אל תהיה נבל.

תראה כמה הוא אוכל, תראה כמה הוא זה.

אם אדם אינו מקדש את עצמו כלל בגשמיות,

וזה נעשה אצלו הפקר,

ונהנה מהעולם עוד ועוד ועוד ועוד,

ולא משתדל שהאכילות יהיו בקדושו ובטהרה,

ודאי שאדם כזה לא יזכה לאור תורה ועבודת השם.

אבל אם אדם זוכה לאכול בקדושה,

כתוב, זה שולחן אשר לפני אדוני.

אז הוא מושפע כל הזמן בשפע רוחני וגשמי.

אז מה העבודה שלנו עכשיו?

בשעה שאנחנו אוכלים צריכים לזכור את מציאותו של הקדוש ברוך הוא,

לזכור שהדבר האמיתי

זה הדבר הפנימי,

זה האור האלוקי,

זה מציאות השם יתברך.

ולא להתפתות אחר החיצוניות,

וזה נקרא לברור ניצוצות.

לברור את האור הפנימי האמיתי, הניצוץ האלוקי,

מתוך הכיסוי הגשמי.

כי הם מעורבים ביחד,

עד כדי כך שבמראה עיניים רואים רק גשמיות.

ונראה

שהטעם והחיות הם המאכל הגשמי.

למה הדבר דומה?

כולם יודעים איך עושים עיסה.

לוקחים קמח,

מים,

מערבבים,

ונהיית עיסה.

מכניסים לתנור,

ונהיית חלה.

רואים את המים?

לא רואים. איפה המים?

נבלעו.

הכול נהיה מקשחת.

אותו דבר.

הרוחניות והגשמיות באוכל

זה מעורב.

אבל אנחנו יודעים שבתוך האוכל יש אורות אלוקיים,

ניצוצות של קדושה שהן ניצוצות של קדושה שהן החיות שבמאכל והן הטעם שבמאכל.

ביהודית צריך לברר

ולחשוב בידיעה ברורה קודם אכילה

וגם תוך כדי אכילה,

שיש בתוך האוכל ניצוצות אלוקיים שהם הכוח הרוחני המחיה והמהווה את המאכל.

באור האלוקי הזה

הוא עיקר המאכל

והוא הטעם שלו והוא החיות שלו.

מתי התערב הכל ביחד, אתם יודעים?

כשהאדם הראשון נחל מעץ הדעת,

הוא גרם לקליפות

להצליח לגרום

שייראה כאילו יש מציאות חוץ מהבורא חס ושלום.

איך קראו לעץ?

עץ הדעת.

עץ הדעת?

ממתי עץ נותן דעת?

אה,

דעת זה דבר רוחני.

עץ הדעת

נותן לך להבחין בין טוב לרע.

אה,

בין טוב לרע זאת אומרת שיש כבר ערבום.

הסתם שיש ערבום,

עץ הדעת, טוב ורע. וואי, וואי, וואי, זה הולך יפה עם כל מה שאנחנו אומרים.

אתם רואים? בתוך עץ יש דעת.

אז יש רוחניות.

יש רוחניות.

והבירור של המאכל

זה לברר שפנימיות כל המציאות, אפילו כאן למטה,

זה רק מציאות אור השם יתברך בכל הקליפות, זה שקר גמור לחלוטין.

בהם אתי,

כל יהודי,

לפני שם ברך אמרנו, צריך להתכוון שהוא רוצה לאכול, שיהיה לו כוח לעבודת הבורא.

מאיפה הוא לוקח את הכוח? מהכוח

המהווה והמחיה,

שזה הכוח הרוחני,

ולהתכוון לברור את ניצוצות

הקדושה שיש במאכל.

שימו לב,

ואנחנו אומרים את זה בברכה.

מה אנחנו אומרים?

ברוך אתה.

מה זה ברוך?

אתה מקור הברכות.

ברוך אתה.

השם זה שם הוויה שמהווה את כל העולמות.

אלוקינו בפרט.

המוציא

לחם

מן הארץ.

הוא הוציא לחם מן הארץ?

הוא הוציא חיטה?

אנחנו עשינו את הלחם, לא?

לא, הוא מוציא לחם לארץ.

אז אנחנו מכניסים בברכה עכשיו

את הכוח, מודים,

מודים ומכריזים

שהבורא הוא נמצא פה, הוא נמצא פה.

הוא המוציא לחם לארץ. הוא בורא פריי האדמה. הוא בורא פריי העץ. הוא בורא פריי הגפן.

גפן?

היה ענבים.

הוא.

הכל הוא.

יהודי,

בשעה שמברך,

הוא מברר את הניצוצות,

כי בברכה הוא מכריז

שהשם יתברך ברא את המאכל,

הוא מהווה אותו.

לא כמו שיצר הרע רוצה להטעות.

כאילו הגשמיות זה דבר שקיים לעצמו.

היו לי אנשים בהרצאות הראשונות שהיו אומרים, אני קוצר, אני חורש, אני זורע, אני עושה,

אני עושה את הכול.

אלא שיש בזה מדרגות רבות.

כמה האדם מבין שהשם יתברך הוא הכול,

ושאין שום חשיבות ומציאות לגשמיות.

אתם זוכרים את רבי חנינא בן דוסא?

מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק.

זה הכל תלוי במי שאמר. מה הוא אמר?

מי שאמר, הוא יאמר, מה?

איך קוראים לזה? שמן, חומץ, מה זה משמן?

מי שאמר זה,

הכל זה, מי שאמר והיה העולם.

מי שאמר, רק אמר, מי העולם.

מאיפה בא הטעם?

מי ברא את כל זה?

מי עשה את כל זה?

אחד.

והאדם

צריך לעלות בזה עוד ועוד,

להרגיש יותר ויותר

איך השם יתברך הוא הכול,

איך הוא עושה הכול,

איך הוא הכוח והמציאות האמיתית היחידה?

כי רק הוא חי וקיים בעצמו.

ואילו כל המציאות הגשמית

היא רק לבוש וכיסוי

על האור האלוקי.

לעתיד לבוא,

מלאה הארץ דעה את השם.

הכל יהיה בגילוי.

יתבטלו הקליפות והכיסויים,

וכולם יראו בבירור

איך כל הבריאה חיה רק מהאור האלוקי.

היום אין דבר ללא כיסוי.

אתם רואים, כל פרי יש לו קליפה.

או דקה, או עבה, אבל יש לו קליפה.

קליפה זה כיסוי, זה מכסה.

קליפות מכסים את האמת מאיתנו.

ואנחנו צריכים לדעת

שמאחורי הכיסוי ומתחתיו

יש רק אור אלוקי.

האור המהווה והמקיים.

לא רק שנדע על העתיד לבוא שהשם הוא השליט והמנהיג היחידי,

אלא שרק הוא המציאות האמיתית.

וכל הבריאה היא רק כלים כרגע לגילוי שלו.

אנחנו לא רואים את מהותו,

אבל את פעולותיו אנחנו רואים.

הנה, כל העולם.

זה פעולותיו.

זה הנהגתו.

זה השגחתו.

כמו שאם אנחנו נראה עכשיו,

נכנסנו לפה,

והיה חושך,

ואיך שנכנסנו, דלק האור.

מה זה?

מה זה הטבע של המנורות פה?

לא, זה לא הטבע של המנורות. זה או שיש חשמל חכם.

או שמישהו הדליק לך. אין פה טבע של המנורות.

נו, אז מי מדליק לנו כל הזמן שמש וירח וכוכבים והכל, מערים ערבים וכולי?

יוצר אור, בורא חושך, עושה שלום ובורא את הכול.

לא שמים לב, כי כל כך מחוברים לגשמיות,

לטבע, שהכול מדברים על הטבע.

אפילו שאנחנו מאמינים, ביניהם מאמינים, אבל במה אנחנו מדברים?

בטבע.

אתם יודעים כמה אנשים אני חזרתי בתשובה

עם הפסוק,

ויהי נועם השם עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כונננו?

אנשים שהיו נתקעים עם אוטו ולא מצליחים, אז תגיד,

ויהי נועם.

אומרים טרור,

עובד, נוסעים.

פעם היה אחד,

סגירה לו הדלת, הוא

היה בקומה רביעית, אני שלוש וחצי הייתי בתל אביב.

אז הוא דופק בדלת, מבקש ממני, אם אפשר לעבור מהמרפסת שלי למרפסת שלו, אמרתי לו, השתגעת? אתה רוצה ליפול? מה קרה לך? מה קרה?

הוא אומר לי, לא, סגירה לי הדלת ואני לא יכול לפתוח.

אמרתי לו, ויש לך מפתח?

הוא אומר, כן, לא, ניסיתי, זה לא עובד.

תביא את המפתח.

תביא את המפתח.

אמרתי, והנה העם, השם אלוקינו,

עלינו, טראח מפתח.

עזר בתשובה מזה.

כן, היום יש לו בית מלון, שני בתי מלון באומן.

המפתח, כן, נפתחו לו שני מלונות.

בקיצור,

אדם צריך לדעת שהכל זה רוחניות.

הכול.

אז צריך

לחשוב בידיעה ברורה קודם אכילה,

ותוך כדי אכילה,

שבתוך האוכל יש ניצוצות אלוקיים,

שהם הכוח הרוחני המחייב המהווה את המאכל.

והאור האלוקי הזה הוא, הוא עיקר המאכל,

והוא הטעם שלו,

והוא החיות שלו.

וצריך להתבונן במחשבת הבירור הזו.

ותחשוב,

מניין יש למאכל כוח?

נגיד, אם אתה אומר שלאוכל הזה יש כוח לתת לך ככה, ולתת לך ככה, ולתת לך ככה, מאיפה יש לו את הכוח הזה?

מי שם באוכל הזה את הכוח הזה?

מי שם כוח באוכל לתת חיות לאדם?

רק דבר השם הנמצא בתוכו

הוא המחיית האדם.

ואילו גשמיות המאכל

היא רק עטיפה וקליפה חיצונית לזה.

זה הטעיה, פשוט כיסוי.

יש עשבים

שהם

בריאים לאדם, נגיד.

כך אנחנו אומרים.

יש עשבים

שהם

בריאים לבהמות.

מה שפסולת אצלנו, אוכלים הבהמות.

קש, תבן.

יש עשבים שהם ארסיים.

יש עשבים שהם תרופות.

מי עשה את החלוקות האלה?

פיצוצים?

אולי בגלל זה קוראים להם פצצות חכמות.

ואדם צריך לקבוע במחשבתו.

שהניצוצות הקדושים הם אצלו העיקר.

איך שאתה אוכל, תחשוב שהעיקר זה הניצוצות הקדושים.

והם נותנים חיות, והם הטעם הטוב.

והנפש שלך חושקת בהם.

בזה אתה מעלה את הניצוצות

שבתוך האוכל ומתקן אותם.

איך אתה מתקן? אתה מגלה את אמיתתם

ומוציא אותם מההסתרה.

ואילו את הקליפות,

שהם התאוות והלבושים הגשמיים שבאוכל,

אתה דוחה במחשבה ומבטל אותם,

ומחליט שאתה לא חפץ בהם,

ואין להם חשיבות אצלך,

ובזה הם נדחים ומתבטלים.

ואז הם לא משפיעים עליך, ואתה לא מתגשם.

והפוך,

אתה נהיה יותר רוחני מהאוכל.

ככל שיתרגל אדם להתבונן

שרק הפנימיות שבמאכל,

שזה אור השם יתברך וטובו,

זה הטעם הטוב,

ויגמור בדעתו שכל ההנאה זה רק מהשם יתברך,

כך יוכל לקדש את אכילתו,

והאכילה כזאת תגרום לו לדבק בשם יתברך.

וזה לא רק באוכל,

זה בכל מיני הנאות

של המותרות

שיש לאדם.

כי העיקרון הוא אחד,

שכל הטוב שיש

הוא רק מהשם יתברך.

וכל התאוות והתשוקות של האדם

הן בעצם תשוקות לשם,

רק הקליפות רוצות שתלך,

תשוקות לגשמיות, אליהן.

אז כל העניין שלנו באכילה שלמדנו עד עכשיו,

זה לשים את דעתנו וליבנו לפנימיות,

ולא ללכת אחרי העטיפות.

כל זמן שהניצוצות

מלובשים בגשמיות,

אז זה נחשב כאילו הם בשבי של הקליפות.

כי הקליפות משתמשים בהן

להטעות בני אדם,

ללכת אחרי החיצוניות.

אבל אם אדם אוכל כראוי,

הוא מוציא את הניצוצות מהשבי,

והם מביאים אותו להתקרב יותר לשם יתברך,

וזה נקרא לתקן את הניצוצות.

בהנעות אסורות, שאדם נמשך עליהן,

יש גם ניצוץ

ששבוי בקליפות.

בהקליפות מושכים את האדם לחשוב ולרצות לעשות את הרע.

אבל בדברים האסורים,

הקליפה שם גדולה מאוד.

אי אפשר להוציא את הניצוץ ממקומו

על ידי שנשתמש בהנאה האסורה,

וככה נוציא אותו ונחשוב שאנחנו באנו לבדוק,

לתקן ולהוציא את הניצוץ. זה אי אפשר.

אלא להפך.

איך אנחנו מתקנים את הניצוץ הקדוש שנמצא בכל דבר, אפילו בדבר האסור?

כשאנחנו נמנעים מליהנות,

אנחנו מוציאים אותו, שולפים אותו כמו מגנט, צ'ק, החוצה.

מוציאים את הניצוץ מההנאה האסורה.

באכילה המותרת

אנחנו סופגים את הניצוצות הקדושים לתוכנו, מתקנים אותנו,

ומסלקים את הקליפות מאיתנו.

בהנאות אסורות

גם יש ניצוץ המחיה, אין דבר שמתקיים בלא ניצוץ שמחיה,

אבל אסור לנו להשתמש.

אבל בזה שאנחנו

נמנעים מההנאה האסורה שמפתה אותנו,

בזה אנחנו מוציאים את הניצוץ הקדוש משם.

כאשר האדם לא מתפתה

אחרי הקליפה,

הוא מגלה בזה שהיא שקר,

ובזה הוא שובר את הקליפה,

והניצוץ יוצא

ובא אל האדם שהוציאו.

ולכן, אחרי שאדם מתגבר על איסור, יש לו תענוג.

מאיפה תענוג?

מהניצוץ הקדוש יצא והתחבר אליו.

אז יש לו תענוג אלוקי, רוחני,

שיצא.

מפה נוכל להבין גם

שבמעשים האסורים,

נגיד במעשה דינה ושכם,

יצא ניצוץ קדוש שהיה.

ובעוד דוגמאות כאלה ואחרות,

שהיו ניצוצות במקומות מסוימים,

ועל ידי שנעשה בדרך לא דרך,

שלא ברצון,

נחלצו הניצוצות הקדושים של נשמות קדושות שהיו טמונים בקליפות,

ויצאו החוצה לאוויר העולם.

וזה בספר שער הגלגולים

של הרמה מפנו ועוד אחרים, תמצאו שם את המקרים האלה ותבינו.

מכל מקום אנחנו למדנו פתח חדש, ראשון,

מה זה אכילה בחילה,

למה היא נועדה,

מה העבודה שלנו באכילה,

ואיך זה כל אכילה יכולה לחבר אותנו לקדוש ברוך הוא, שזה התכלית מהאכילה.

כל אכילה יכולה לקרב אותנו. ואם אחרי שאכלת, תראה שיש לך השתוקקות ללמוד,

ולא לישון, זה סימן שאתה אכלת נכון.

אבל אם תרגיש שאתה כבד ורוצה לישון,

אז אתה כמו עיסוק.

ישמחו במלאכותך שמרי שבת,

שמרי שבת,

ביקורת עונג שבת ישמחו

למהלכותך,

שמרי שבת, וקורא עונג שבת.

פעם מקדשה מקדשה מקדשה מקדשה שמי שבת.

פעם מקדשה מקדשה מקדשה שמי שבת ישמחו

ולמלאכותך שמרי שבת, ולמלאכותך שמרי שבת, וקורא עונג שבת.

עד מקדשה מקדשה מקדשה שמקדשה

ולמלאכותך שמי שמי שבת ישמחו ולמלאכותך שמרי שמרי שבת, וקורא עונג שבת ישמחו.

סבא וקורא עונג שבת ישמחו וקורא עונג שבת ישמחו וקורא עונג שבת ישמחו ומלאכותך.

סבא וקורא עונג שבת ישמחו וקורא עונג שבת ישמחו וקורא עונג שבת ישמחו.

הלווייתו של המנוח הרב קניבסקי תהיה ביום ראשון בצהריים.