הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק פח - הכרת הטוב במשנת הרב פאם והרב מטשעבין זצ"ל | הרב אמנון יצחק

הכרת הטוב במשנתו של רבי אברהם יעקב הכהן פאם זצ"ל זכותו תעמוד לנו אמן ראש ישיבת תורה ודעת; 

קראו לו ה'חפץ חיים של אמריקה'. 

הכרת הטוב - עם הערכה בפה מלא. הכרת הטוב היא תכונה בסיסית לעבודת ה' בשלמות. ספר החינוך כותב ש: תכונה זו היא הטעם למצוות כבוד הורים. על ידי הרגשה של הכרת הטוב להורינו, נגיע גם להכרת הטוב כלפי הקב"ה. 

- לא היה דבר שנעשה עבור הרב פאם שלא זכה להתייחסות. 

כמו שהגדיר זאת רבי אליה שווי: "אם מישהו עשה חסד עבורו, או עבור ילדיו או נכדיו... הרגיש ראש הישיבה (הרב פאם) לעולם אי אפשר יהיה לשלם על כך. ועשה כל שביכולתו עבור אותו אדם".

 • הקפיד לבטא בפה מלא את הערכתו. לעתים עשה זאת אחרי חלוף זמן רב מאז ביצוע המעשה הטוב.

 • בשנותיו האחרונות, כאשר היה חולה, התקיים מנין בביתו בשבתות ובימים טובים. בראש השנה אחד, 

ביקש מה"בעל תוקע": לתקוע תקיעה ארוכה מן המקובל. 

הבעל תוקע נענה לבקשה וקיים את המצות על הצד הטוב ביותר. 

בגמר התקיעות התבטא הרב פאם: 'כי התקיעות מלאו אותו שמחה!'.

במסיבת חג שנערכה בביתו בשמיני עצרת, שלושה שבועות לאחר מכן אמר הרב פאם לאותו בעל תוקע: "אני עדין תחת הרושם של התקיעות שלך!" 

לפני צאתו מועידות של "אגודת ישראל" או "תורה ומסורה" טרח הרב פאם לגשת למטבח ולהודות לטבחיות.

בשנות התש"ל המוקדמות כאשר שימש מגיד שיעור בבית מדרש של "תורה ודעת" הוזמן הרב פאם לכהן כראש ישיבה בכולל חשוב בארץ ישראל ובבית המדרש שזה עתה נוסד הוצעה לו משכורת מכובדת. הרב פאם סירב להצעה כמעט מיד. 

ולשאלת בנו: 'מדוע סירב?' 

השיב: "איך אני יכול לעזוב את 'תורה ודעת'? אני חייב כל כך הרבה לישיבה, כאן למדתי, הישיבה סיפקה לי משרה כשהייתי זקוק לה..."

זכיתי להיות אצלו בהיותו בגיל 104 שנה לפני שהוא נפטר. יש סרטון מזה. והוא העריך אותנו מאוד, 

ואמר: שהוא שמע שתי קלטות שלי, 'דברים נפלאים', 

ואמר לי: 'אתה מתלמידי ישעיהו הנביא', שאמר: 'הנני, שלחני', ככה אמר הרב פאם. 

ובהיותו בן 104, כשסיימתי לדבר אתו כמחצית השעה, הוא קם ללוות אותי עד הדלת. ביקשתי ממנו: 'שלא יעשה זאת', אבל הוא התעקש. בן 104! ביקשנו ממנו, כשבאנו לעשות איזה מגבית וכולי, 

'אם הוא יהיה מוכן לבוא ל'טיש' שעושים כזה קטן, משהו...

 אז הוא אמר: 'שהוא לא בכוחותיו אבל הוא ישתדל'.

ובסוף הוא הגיע! הוא עלה שמה איזה חמש עשרה מדרגות בערך. זה לא היה קל, בן 104! הוא בא! ודיבר אל הציבור וכולי. יש הקלטה גם. 

זה אדם שידע להעריך כל דבר. באופן ישיר לא עשיתי בשבילו שום דבר, אבל הוא נהנה מהקלטות והכל. כן. 

הכרת הטוב במשנתו של רבי דב בעריש ווידענפלד זצ"ל הרב מטשעבין;

רבנו הכיר טובה באופן מופלא, והיה ידוע אצל כל מי שהסתובב אצלו, שמי שהטיב לו באיזה ענין, היה מכיר לו טובה באופן מיוחד. וכך היה כלפי מי שהטיב לו בגשמיות, ועוד יותר כלפי מי שהטיב לו ברוחניות, בעניני הישיבה ועניני הדפסת כתבי תורתו וביותר מי שעזר לו בהוצאת כתבי אביו.

וכמה פעמים הוא התבטא: 'אכיר לך טובה על כך!' והמתברכים ראו הצלחה מיוחדת מאותה ברכה. 

פעם אמר על דברי חז"ל (שבת י): 'הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו' כי אם לא יודיעו 

יחשוב: שמה שקיבל מגיע לו עפ"י דין' ותחסר לו הכרת הטוב הנדרשת.

פעם שהה בשמחה, לפתע התקרב למקומו יהודי ישיש, מיד קם רבנו מלוא קומתו וכבדו, ודיבר אתו בחביבות מיוחדת. היהודי נראה פשוט, הסובבים לא הבינו: 'מדוע הוא חרד לכבודו?'

שתבינו: הוא היה גאון הגאונים. רדפו אחריו, קראו לו 'גדול התלמודאים' בעולם. והגלו אותו לסיביר ואחר כך לאיראן הבריחו אותו, עד שהרב יצחק הרצוג סידר לו 'סרטיפיקט' אישור, לעלות לארץ. 

מי שזוכר, דיברנו עליו בזמנו כשבאו אליו ממועצת גדולי התורה לשאול אותו שאלה שיכריע, 

ואז לשליח שבא הוא אמר לו: 'שהוא מצטער הוא לא יכול להכריע, להיכנס לענין'. 

שאלו אותו: 'למה?' 

אז הוא אמר: 'שהוא חלה במחלה קשה ביותר ולא היה סיכוי להבריא ממנה, 

ואז הוא ביקש מהקב"ה: 'שיאריך את ימיו בעוד חמש עשרה שנה, כי הוא רוצה לגמור ש"ס בבלי וירושלמי ולבוא לפניו עם תלמודו בידו!' זאת אומרת, לחזור על זה לקראת הבית דין, ומן השמים רפאו אותו, 

והוא אמר לו: 'הוא לא יכול זה שלוש עשרה שנה שהוא לומד ברציפות והוא לא יכול להפסיק בשום ענין!' ושחרר אותו. באמת שנתיים אחרי כן בדיוק חמש עשרה שנה הוא נפטר. 

אתם שומעים בקשה כזאת? מבקש מהקב"ה: 'עוד תוספת חמש עשרה שנה להכין את עצמו לקראת הבית דין!' נתנו לו. ממצב של מוות גמור.

אז הוא קם מפני האדם הישיש והישיש היה נראה יהודי פשוט וכולם לא הבינו: 'על מה ולמה?' אז התברר שהוא התגורר בצעירותו בהרימלוב, והוא היה מבוגר מרבנו בכמה שנים. וכשראה אותו רבנו, נזכר בילדותו 

שאבא שלו ביקש מהיהודי הישיש הזה: 'שילמד אתו כמה פרקי משניות'. 

אז לכן הוא חלק לו כבוד גדול. הוא לימד אותו בקטנותו כמה משניות.

הג"ר יעקב גלינסקי זצ"ל נכנס פעם למעונו, וכששמע רבנו במי מדובר, קידם אותו בחביבות גדולה ובמאור פנים והציע מיד שיכין עבורו כוס תה... תוך כדי דבור קם ממקומו וניגש למטבח להכין בעצמו כוס תה לאורח, ולא הועילו כל הנסיונות והתחינות של רבי יעקב, להניאו מלטרוח. הכין לו כוס תה ועמד על כך שישתה. וכל זאת משום שהיה לו חלק מסויים ביציאת רבנו מבוכרה לאיראן. 

עוד סיפרו יהודים שעשו לרבנו טובה: שהוא עמד על כך שהוא יעשה להם כוס תה. לפעמים היו אלו דברים פעוטים, לדוגמא, בני תלמידים מלפני המלחמה ששימחו אותו בבואם אליו. וכך, כל מי שעשה לרבנו טובה, ולו הקטנה ביותר ואפילו לאחר שנים רבות, הכיר לו טובה באופן מיוחד. עד היכן הגיעו הדברים? כמה פעמים נכנס לבית דוור שהביא 'מכתב רשום' או בעל מלאכה שבא לתקן משהו בבית, ולמרות שהוא שילם מחיר שלם, עמד על כך שישתה משהו. כמה פעמים כשנכנס הדוור להביא לו מכתבים מהדואר, ליווהו ביציאתו עד פתח הבית, ולפעמים היה גם נותן לו מטבע. וכל זה מתוך הכרת הטוב שטרחו למענו, למרות שזו עבודתם.

לעת זקנותו ניאות שיערכו מנין תפילה ובכך נעתר להפצרות מצד תושבי 'שערי חסד' בראותם את חולשתו והניאו אותו מלטרוח ללכת לבית הכנסת שהיה במרחק מביתו. המתפללים ראו לעצמם זכות גדולה להתפלל במחיצתו, אולם הוא התייחס למתפללים כאילו הם עשו עמו טובה עצומה! והודה בכל פעם על הטובה שעשו עמו. בפרט לבעלי התפילות, לבעלי הקריאה, לכהנים הכיר להם טובה מיוחדת.

 • כשהתפללו בביתו היה ניגש לארון הספרים, נוטל סידור וחומש ומגיש למי שנכנס, אפילו לילדים. 

אחד ממתפללי המנין בביתו היה רגיל בקביעות להתפלל ולעיין בספר 'תפארת שלמה'. רבנו עשה מנהג קבוע, להניח לפני התפילה את הספר במקומו של אותו יהודי, כדי שימצאהו מוכן. 

ואמר פעם בהתפעלות: 'תפארת שלמה הוא ספר שווה לכל נפש, קטנים וגדולים'

נודע לו שאחד ממתפללי המנין מתגורר במרחק מה מביתו עבר ניתוח בעיניו, בשבת בבוקר אחרי התפלה ביקש מרבי מרדכי מושקוביץ: 'ללכת לביתו ולשמוע; אם הניתוח בוצע בהצלחה? ומה שלומו?'

חתנו, הרב שלמה גולדשטוף, סיפר שבשבת אחת הוא הבחין שרבנו בוחן את אחד מילדי שערי חסד. כשסיים לבחון אותו ליווה אותו, את הילד, עד הפתח...

כששב רבנו למקומו שאל אותו החתן: 'מה הענין?' 

אמר לו: 'אומר לכם את האמת, הילד ביקש: 'ללמוד עמוד גמרא בפרק 'אלו מציאות בבא מציעא', מה אומר לך? פרק אלו מציאות למדתי בחיי פעמים רבות מאוד. בכל אופן כשלמדתי עם הילד, הוא הפתיע אותי בשאלות שמעולם לא עלו בדעתי! אז איך אני לא אכיר לו טובה ללוות אותו?'

הרבנית בילא טויב בתו של הגאון רבי חיים טודרוס הרשלר, היתה זו שתיווכה את הדירה בה התגורר רבנו במשך כל שנותיו בירושלים, נהנה מאד מהדירה שהתאימה לצרכיו, ובפרט שנכנס לדירה היא היתה מרוהטת, היו בה ספרי קודש רבים, רצה לשלם לה דמי תיווך. התנגדה בתוקף: 'לא רוצה למכור זכויות!' ורבנו היה מתנהג אל משפחתה בהכרת הטוב מיוחדת ולא שכח את החסד הזה שעשתה עמו במשך השנים, כשהיו באים היה מכבדים בכבוד מיוחד ומזכיר את זה.

פעם באו בערב יום הכפורים בעיצומה של הסעודה המפסקת לקבל: 'ברכה לילדים', 

אז בני ביתו אמרו: 'שאי אפשר כרגע להכנס', 

אבל כששמע רבנו את המילה: 'טויב' - יצא מיד עם הפרוסה ביד ובירך אותם. 

כשנישאה להג"ר יחזקאל טויב הוא הגיע לחופה והתנה תנאי: 'שלא יתנו לו שום ברכה', 

ולמרות שראש הישיבה התאחר מאד, והחופה התעכבה, חיכה זמן רב. עד שיהיה הברכות והכל והחופה תתקיים.

אחר שתמה המהדורה של 'דובב מישרים' שנדפסה בארץ ישראל, זה שו"ת שלו שהוא הוציא, אירע שנכנס למעונו סוחר ספרים, 

שאל אותו: 'האם ניתן להשיג עדיין עותק של 'דובב מישרים'? 

אמר לו הסוחר: 'יש לי עותק אחד, רבים מבקשים אותו, וישנו יהודי שמוכן לתת עבורו שבע עשרה לירות, והוא אינו מוכן למוכרו, כי זה עותק נדיר!' 

שאלו אותו רבנו: 'ובכמה תמכור?' 

ענה לו: 'בחשים לירות!' 

ביקש רבנו לרכוש, וזאת למה? כי הוא חפץ להעניק אותו למקורב שלו הרה"ח רבי שמואל יוסף לוי ששימש אותו והתמסר בשנים האחרונות למענו. 

כשהגיע לארץ לא היה שום ספר, רק כרך גמרא זבחים, שהיה עמו בסיביר ועותק אחד של ה'דובב מישרים', כמובן שהיתה לו חביבות גדולה לעותק היחיד שיש עמו מספרו, וכאשר בקשו בבוכרה לשאול ממנו את הספר, לא הסכים להוציאו מתחת ידו. אולם מיד כשהגיע לארץ חשב: 'איך יכיר טובה להרב הראשי הג"ר יצחק אייזיק הרצוג על כל ההשתדלות המרובה בענין סרטיפקט עבורו?' הוא סידר לו את האישור כניסה לארץ.

החליט: לתת לו במתנה את הדבר היקר והחביב ביותר שהיה עמו, את הספר היחיד שהיה לו! 'דובב מישרים'.

ועכשיו תשמעו דבר שלא שמעתם אף פעם! הכרת הטוב - זה לא שמעתם. אולי, כן, הזכרנו משהו דומה, גם כן. אבל...

אחד מנאמני ביתו של רבנו היה בחור יתום מאב ואם מילדות. לאחר שהוא נפטר, רבנו הרב מטשעבין, החל אותו בחור לשמוע הצעות שידוכין, אבל לאנשים הפריעה העובדה שהוא יתום מאב ואם. אז לא רצו לחתן אתו. באחד הימים הוצע לאחד מנכבדי ירושלים לקחתו לחתן, אולם גם התלבט בגלל יתמותו, לבסוף החליט: שהוא עושה את השידוך. 

כל בני הבית שאלו אותו: 'מה קרה'? התלבטת, וזה... ועכשיו החלטת?

אז הוא סיפר להם: 'שהרב מטשעבין בא לו בחלום: 'וזירז אותו לעשות את השידוך וברך אותו בברכות חמות להצלחת השידוך!' 

ואכן הבית נבנה ונעשה בית גדול וחשוב!

הכרת הטוב מעולם האמת. 

למדנו: שאדם לא משתנה במידותיו, מי שנפטר כעסן – הוא כעסן שמה. מי שקמצן – הוא קמצן שמה. כל המידות אותו דבר נשארות. מי שיש לו הכרת הטוב – נשאר עם הכרת הטוב. אז גם משמה הוא רוצה להכיר טובה, ולא לכולם נותנים רשות. לו נתנו רשות לבוא בחלום ולעזור לו, לנאמן ביתו היתום, שהיה נאמן ביתו. לא הפקיר אותו גם בשמים, הוא דאג שיהיה לו חתונה עם אחד מנכבדי ירושלים. לא יאומן כי יסופר! אתם רואים מה זה הכרת הטוב? אפילו מהשמים. והקב"ה עוזר לנו מהשמים והקב"ה אין מכיר טובה יותר ממנו. הוא צריך להכיר לנו טובה? אנחנו צריכים להכיר לו טובה. על מה הוא מכיר לנו טובה? על זה שאנחנו מקיימים את המצוות, והוא נותן לנו טובות, והבטחות, וברכות, וישועות והכל. על מה? מכיר טובה שאנחנו עושים.

'זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ ... בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה' (ירמיהו ב, ב). לא הבנתי! עם ישראל יוצאים משיעבוד – לגאולה. יוצאים ממצרים מעבדות – לארץ ישראל. נחלה, זבת חלב ודבש, מי צריך להכיר טובה? מה הוא אומר? 'זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה'. לא שוכח לכם את זה אפילו שאתם לא בסדר אני לא שוכח. אני זוכר לכם את זה כל הזמן. אז איך אנחנו לא נזכור את הטובות שהקב"ה מיטיב עמנו? אפילו שלא מגיע לנו! 'מכלכל חיים בחסד'. בחסד. לפי הדין – לא יודע כמה אנשים מגיע להם לאכול. אבל הקב"ה מכלכל אותנו בחסד. זה חסד! לא בזכות, ולא בצדקה, לא מגיע לנו. הוא מכלכל בחסד. אז לא נודה לו? לכן... [בניגון...]: 'הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו אין קדוש כה''.

'ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג שבת'.

'ושמחת בימיך והיית אך שמח'

שיהיה לכולם שבת שלום ומבורך.

"רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב, כא).