הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק פג | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
נציב יום לעילוי נשמת תקווה בת אהובה שיום פטירתה חטא באב ולכל הנשמות שאין מי שיאמר עליהן קדיש.
אמן.
הכרת הטוב וכ' טובה חלק פג.
הכרת הטוב במשנתו של רבי שמואל קובלסקי,
זכר צדיק לברכה.
פעמים רבות שאל את בנו שלמד בכולל בובוב
במה יכול הוא לעזור למוסדות בובוב,
כאילו עוד להכרת הטוב שבנו לומד אצלם.
פעם נסע לבלגיה להתרים לצורך הכולל שלו, כולל סוכצ'וב.
כשהיה נכנס לביתו של חסיד בובוב,
היה מכביר מילים בשבח מוסדות בובוב,
ומספר
שיש להם כולל חושן משפט,
ושיש לבובוב כולל אורח חיים,
ולומדים שם אברכים נעלים,
שממיתים עצמם באהולה של תורה ולנים בעומקה של הלכה,
והסביר איזה זכות גדולה יש להם
בהחזקת המוסדות.
ולא נטל מהם תרומה.
לא בעבור הכולל שלו,
שהוא לא הזכיר אותו בכלל.
תמיד כשהוא נפגש בחסיד בובוב,
הוא לא ביקש ממנו כסף לכולל שלו ולא הזכיר, אלא שיבח רק את מוסדות בובוב.
וגם לא דיבר על מוסדות בובוב שצריך לתרום להם,
שהרי הוא לא בא מכוחם.
אבל דברים היוצאים מן הלב פעלו פעולתם,
ולמוסדות בובוב התחילו לזרום כספים רבים.
מנהלי המוסדות
בארץ החלו לתמוה מי האדם
המזרז את הגבירים לתרום כפל כפליים.
שלחו שדרים
וקיבלו תשובה זהה, יש רב אחד מארץ ישראל,
שהגיע לאסוף כספים לכולל שלו,
והוא מעודד את אנשינו,
אנשי בובוב, לתרום למוסדותינו.
השמועה עשתה לה כנפיים
והגיעה עד לחצר הרבה.
הרב מרדכי שיף,
מנכ״ל המוסדות, פנה אל הרב חיים דוד קובלסקי ואמר לו,
קיבלתי ידיעה מהרבה שיהודי בשם קובלסקי
הולך ומפרסם
את שמעם של כוללי בובוב ברחבי בלגיה.
גבירי החצר
החלו להזרים כספים ניכרים.
אולי יש לך ידיעה מיהו הקובלסקי הזה?
האם הוא קרוב משפחתך?
האם אתה יודע מה המניעים שלו?
אז הוא ענה, בוודאי אני מכירו,
זה אבא שלי,
והמניעים שלו לשם שמיים.
מאז ומתמיד אמר לי שרצונו לחזק
את הכולל ולהיטיב עימו כהכרת הטוב שאני לומד שם.
תמה הרב שיף,
הכרת הטוב, נייחא,
אבל על חשבון תרומות לכולל שלו עצמו?
לא הייתה תשובה לבן.
כששב ארצה,
שאל אותו, מה זה היה?
האם נסעת למען הכולל שלך או למען מוסדות בובוב?
ענה לו אבא במתק שפתיים ובחיוך נעים.
אני לא תבין,
כמה גבירים יש מחסידי בובוב?
כעשרים?
כמה ייתן כל אחד מהם לכולל של סוכצ'וב?
כן, סכום כסף מסוים.
כמה ייתנו בסך הכול?
תכפיל את הסכום הזה ב-20 לכל היותר.
אבל אם אדבר על אודות כולל בובוב,
ואלהיב אותם,
אגרום לכך שכל אחד מהם ייתן סכום גדול יותר,
כי זה בובוב.
ועשרים גבירים
ייתנו פי עשרים,
מהתורה תצא נשכרת עשרת מונים.
מה לי אם זה ללימוד תורה בכולל סוכצ'וב,
או זה לימוד תורה בכולל בובוב.
מיני ומיניהו יתקלס אלא מהתורה של הכולל שלי ומהתורה של הכולל של בובוב יתעלה הקדוש ברוך הוא.
מה זה משנה? העיקר לומדים תורה.
זה הכרת הטוב שהבן שלו לומד אצלהם בכולל.
איפה שמענו דבר כזה?
הכרת הטוב במשנתו של רבי שלום אייזן.
הוא היה מחשובי מורי ההוראה בירושלים ומהתושבים החשובים של שכונת מאה שערים,
ובעת זקנותו קשתה עליו ההליכה.
באחת השבתות
נערכה שמחת עלייה לתורה של החתן.
בנו,
שרבי נתן צבי פינקל,
זכר צדיק וברכה, ראש ישיבת דמיר.
בין המון האורחים שהשתתפו בשמחה,
הגיע גם רבי שלום אייזן.
בן ישיש כמוהו ארכה דרך כשעה שלמה.
אחד ממכיריו הציע ללוות אותו הביתה בחזרה.
כל פסיעה על הגבעה התלולה עלתה לו בקושי ובייסורים.
אך נכנסו לשערי השכונה,
רבי שלום כבר חסר אונים,
אין בכוחו להמשיך.
הביאו כיסא מאחד הבתים הסמוכים,
והתיישב לפוש קמעה,
ומשם הובילו עד לדירתו.
לתמיהת המקורב,
מה ראה רבי שלום לטרוח כה רבות,
בו בזמן שהדבר עלה לו בשארית כוחותיו?
מה הייתה תשובתו?
רבי אליעזר יהודה פינקל,
זכר צדיק לברכה,
ראש ישיבת דמיר,
האבא
של הסבא
של החתן,
תמך בי בשעתו
אחר חתונתי,
שאוכל לפרנס את משפחתי,
האבא
של הסבא
של החתן.
היה ואני להכיר לו טובה.
לא מגיע שאטרח בעצמי לאחל לו ברכת מזל טוב לחתן הנין של ראש הישיבה?
ממש כמו כולנו, לא?
הכרת הטוב הייתה סוגיה כשלעצמה במשנתו.
היו בחורי ישיבה ששימשו אותו בעת חוליו.
כשהגיע עת שמחתם,
הטריח עצמו למרחקים להשתתף בה.
למרות הקשיים והטלטולים
והמחלה שהלכה והחמירה,
וכשבא היה קם לדרוש,
משום שהוא אמר,
אני אסיר תודה לבחור שכל כולו חסד ומידות טובות.
עובדה, הוא טרח והטיב אפילו עימו.
ועדיין,
אין זה ממצה את מידת הכרת הטובה.
המחלה של רבי שלום הלכה והחמירה.
רגליו נמקו,
עיניו קהו.
גופו דבה.
נסע לטיפול בארצות הברית.
שב.
התמודד עדיין עם המחלה.
שלחה וניצחה.
כובש את כל חלקה וחלקה.
והנה,
פורים הגיעה.
והשמחה ערבה.
מרן רבי משה פיינשטיין נפטר.
והלוויה נערכה בירושלים בפורים דמוקפין.
רבי שלום אייזן החולה והמיוסר ביקש להשתתף בה.
הבן הניע אותו מכך.
אין זה בכוחך.
אתה פטור מהמצווה הזו עתה.
ובאמת,
לא היה בכוחו.
ופטור היה.
וקיבל דעת בנו,
ולא השתתף בלוויה.
לאחר מכן קרא לבנו ואמר,
שנראה לו,
שעל פי דין עליו לאסוף מניין אנשים
ולבקש מהם שיעלו על קברו
של הרב משה פיינשטיין,
ויבקשו ממנו, מהמנוח, מחילה בשמו
של רבי שלום אייזן,
על שלא השתתף בלוויה.
הבן נדהם.
הרי לא היה בכוחך להשתתף.
והיית פטור והסכמת איתי.
אמת, השיב לו רבי שלום,
מדין הלוויית המת
הייתי פטור.
אפילו מדין הלווייתו של גדול בישראל,
שלמד ולימד,
הייתי פטור.
לא היה בכוחי.
אבל בעת שהותי בארצות הברית,
כשהיה שוכב על ערש דווי,
בא רבי משה פיינשטיין לבקר.
ואם כן,
הריני אסיר תודה,
ולנוכח חובת הכרת הטוב,
אין לי תירוץ תקף.
והבן היה חייב להבטיח לו
שיעלה על הציון עם עשרה אנשים ויבקש מחילה,
הבטיח וקיים.
ייתכן שאת המידה הזו של הכרת הטוב,
הוא רכש מריבו הגדול,
שהיה אחד מריבותיו,
מרן רבי איסר זלמן מלצר, זכר צדיק לברכה.
ומשהו ככה קצר, נחמד, מתוק,
שלא שמעתם אף פעם.
מה הייתה הכרת הטוב במשנתו של רבי מרדכי שוואב,
זכר צדיק לברכה, קראו לו הצדיק ממונסי?
כשהיה מתבלה בגד מבגדיו,
ולא ניתן להשתמש בו יותר,
לא יזורק אותו לפח מיד,
מבלי להראות שום התייחסות של הכרת הטוב
להנאה שנהנה מהבגד כל הימים,
אלא היה מניח אותו בארון הבגדים,
בתוך שקית,
בדרך כבוד כמובן,
כמו שחוזר מהגיהוץ.
וכך היה נותן אותו לתוך הפח.
והיה אומר, שימשת אותי טוב.
ולכן הוא מכיר טובה לבגד,
ומניח אותו בקבורה בתוך הפח,
בתוך שקית ניילון, כאילו זה פת לחם.
שלא יהיה ביזוי אוכלים, לא יהיה ביזוי בגדים.
ביזוי בגדים זה לא מצחיק.
דוד המלך חתך את חלוקו של שאול,
ונענש על זה 15 שנה, שהיה רועד ככה.
ויחסו בבגדים ולא יהיה חם לו,
בגלל שהוא ביזה את הבגד.
חתך אותו.
לא פשוט, לא פשוט.
אבל הכרת הטוב ככה, לעטוב בניילון,
ולשים את זה,
ולהגיד לו, שימשת אותי טוב.
איפה אנחנו?
בדרך, לא?
לומדים כל יום עוד קצת, עוד קצת, אולי נשתפצר.
אולי.
העיקר,
הכל ידעך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם.
הכל ידעך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם.
הכל ידוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל והכל יאמרו
אין קדוש כשם
והכל ישבחוך והכל והכל והכל יאמרו
אין קדוש כשם הכל ידוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם
הכל ידוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו
אין קדוש קשור.