הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק פא | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

לא לאשתו ולבנותיו.

הצלחה בשמירת שבת כהלכתה,

בריאות ופרנסה טובה, והצלחה בזיכוי הרבים. אמן.

הכרת הטוב וכיוט טובה, חלק פא.

הכרת הטוב במשנתו של רבי שלמה זלמן אוירבך, זכר צדיק לברכה,

ראש ישיבת כל תורה.

חתנו,

הרב גולדברג, סיפר בהספד,

הרב חיפש דרכים להודות לשם

על החסד שעשה עמו.

בעת שנולדה, בת הבכורה רצה גם הוא להודות לשם על שזיכהו בנכדה,

אבל מכיוון שלא ניתקנה ברכה לסבא בהולדת הנכדה,

מצא עצה,

השיג שני סוגי ינות,

ברך על הסוג המשובח פחות,

בורא פרי הגפן,

כשהביאו את היין המשובח יותר,

ברך ברכת הטוב והמתיו,

כפי שמובא בהלכה בשולחן אור החיים,

כעה.

אז הוא רצה להודות לשם על שנולדה לו נכדה,

שבה הבת מברכים שהחיינו,

שבה בן מברכים הטוב והמתיו.

הוא בירך

הטוב והמתיו להודות לשם

שהטיב עמו שנולדה לו נכדה,

ומצא את העצה על ידי היין.

רואים כמה הוא חיפש להודות לשם על כל דבר.

עוד מסופר,

כשהיה עולה למונית,

תמיד היה מתיישב ליד הנהג

ומדבר איתו במשך כל הנסיעה.

התלמידים שאלו,

הרב שילם כסף

עבור הנסיעה,

למה טורח

לשבת ליד הנהג ולהתעניין בו?

אז הוא אמר להם, נהג זה עשה לי טובה גדולה,

הכניס אותי לרכב שלו.

והאם העובדה שהוא מקבל כסף פוטרת אותי מהכרת הטוב אליו?

אז לכן היה יושב כשווה מולו,

לידו,

ומדבר איתו במשך כל הנסיעה.

הוא היה מכיר

טובה לכל מי שסייע לו, אפילו כי הוא זה,

ופעם ביקשו ממנו להשתתף בהספד.

למרות הרצון הטוב שלו,

הוא האשים בשלילה.

והסביר במתינות,

להיות נוכח במשך כל ההספד קשה עליי מאוד מחמת הבריאות.

לצאת באמצע איני יכול.

זה יפגע במספידים שידברו אחריי,

כי לא נשארתי לשמוע אותם.

גם אם אבוא באמצע,

ייפגעו אנשים.

אז לכן הוא נמנע.

העדינות האצילה הזו, בדקות הרגל שהייתה טבועה בו,

הביאה אותו לא לנגוע אפילו בכנף זבוב,

לא לפגוע במישהו,

אפילו בדבר קל.

ועל פי אותו עיקרון,

הוא העריך כל טובה קטנה שבקטנות, זעירה שבזעירות, שעשו עימו.

והיה משנן תמיד.

יהודי שעושה איזו טובה,

אי אפשר לגמול לו זאת בכסף.

ליהודי לא משלמים עבור טובה בכסף.

ולכן כשעשה לו מישהו טובה,

הוא נשאר חייב לו הכרת הטוב נצחית.

מדהים היה לראות

איך היה מתייחס לפועלים שעבדו בביתו.

איך היה מדבר איתם, מתעניין בשלומם, מאיר להם פנים.

הרי הם עובדים אצלי, היה מסביר.

אז מה אם הם מקבלים תמורה?

והיה מתעסק עימם ודואג להם.

פעם הוא קרא ליושב ראש המועצה הדתית,

והוא אמר לו,

הוא מתנצל שהוא הזמין אותו,

הוא היה צריך אותו,

אז הוא היה צריך בעצם הוא ללכת אליו.

והשני אמר לו, מה, זה כבוד גדול שהרב מזמין אותי ואני בא אליו.

בקיצור, הוא אמר לו שהוא משתמש במקווה שבשכונה,

והיות שאני אחד מבעלי הבתים, ככה הוא הגדיר את עצמו,

שגר בשכונה כאן, בשערי חסד,

הגיע הזמן שיהיה לשכונה מקווה ראוי.

ויושב ראש המועצה ידע מה עומד מאחורי הקלעים,

כי היה שם, בשכונה גר אחד מהקנועים בירושלים שהתנגדו לקבל תקציבים מהמדינה ומהמועצה הדתית,

ולכן הוא התנגד

שהמועצה הדתית תשפץ את המקווה.

עכשיו הוא עזב את המקום,

ואז מיד

הרב

שלמה זלמן ניצל את זה,

ואמר, עד עכשיו היה מעכב, לא הזכיר את האיש ואת הכל, כן, לא רוצה לפגוע,

היה מעכב, הוסר העיכוב,

וצריכים שיפוץ יסודי.

וכיוון שאני אחד מהבעלי הבתים שגרים בשכונה,

אני מבקש שתעזור בעניין השיפוץ של המקווה.

השומע לא יכול היה להבליג,

הוא קורא לעצמו בעל הבית.

נכון בחר?

שומע מאוד מאוד.

נפגש שהרב שלמה זלמן קורא לעצמו בעל הבית,

אז הוא אמר לו ביידיש,

השיינר בעל הבית.

הכוונה בעל הבית נאה.

לא בכל יום

אני נתקל בפנייה של בעל בית כזה.

כולם צחקו.

כן.

ואז הוא אמר,

היה שם עוד מישהו, מה אתם נותנים, מה אתם נותנים. בקיצור,

הם ידעו שיש מישהו שהוא נדיב,

שאוהב מאוד, הרב שלמה זלמן, הוא מעריך אותו, פנו אליו, והוא טיק-טק, ארגן את הכסף, הכול, את רוב הכסף,

ובנו ושיפצו.

ומספר היושב ראש של המועצה,

שעד סוף ימיו, כל פעם שהוא פגש אותו,

היה מכיר לו טובה על המקווה, והוא היה אומר לו, יישר כוחך, יישר כוחך.

הוא הרגיש כבר לא טוב, לא נוח.

מה עשיתי כבר?

בכל זאת, תמיד הוא היה אומר, אני לא שוכח,

אני לא שוכח.

הוא דאג לשיפוץ המקווה, לא מכספו, מכספי העירייה בקצת,

והתורם תרם הרבה.

אבל עצם זה שהוא השתדל,

לא שוכח.

ניסו לאסוף הרבה חומר עליו

בשביל לכתוב.

לא מצאו הרבה חומר של הכרת הטוב.

אתם יודעים למה?

הוא השתדל מאוד לא להשתמש באנשים בכלל.

כי הכרת הטוב זה לעולמים, כמו שאומרים.

הוא היה יותר נותן מאשר מקבל.

אבל הייתה קבוצה של אנשים

שהרב היה נאלץ להשתמש בהם

לעבודות הקודש, ביניהם הנהגים.

כל אחד מהנהגים

זכה אצלו לכבוד רב ולחיבה מיוחדת.

והיה מקפיד

לשבת ליד הנהג, לא מאחור,

להראות שהוא שווה לנהג ולא איש חשוב שיושב מאחור.

חכמים, זיכרונם לברכה,

טרחו לציין שרבי יוסף נזהל לקרוא לאשתו ביתי,

ללמד שיש לכינוי החיצוני משמעות.

וזה מעיד

על יעס פנימי.

וכך הייתה דרכו בקודש של הרב,

עם מי שהיה מסייע לו.

הוא לא היה קורא לו נהג,

הוא היה קורא לו מנהיג.

כי הוא מנהיג את העגלה, כן? את האוטו.

הוא מנהיג, לא נהג.

מנהיג היה קורא לו.

רבי יצחק פריימן מספר,

כשהוא התחיל ללוות אותו בבוקר לתפילה במעלות התורה,

זה היה משום שהיה חשש שהוא ייפול בדרך,

אז הוא היה מחזיק אותו ליתר ביטחון.

כל בוקר שהיו נפגשים, היה אומר לו במתיקות בוקר טוב,

ושואל משלומי.

כל כמה ימים חוזר ושואל, האם זה לא טרחה בשבילך שאתה בא איתי?

ואחרי שהייתי אומר לו שזה לא טרחה,

היה אוחז בידי ואומר, בשמחה בית אדוני נלך.

טובים השניים מן האחד.

והכיר לי תמיד טובה על הליווי הזה, וחיפש

הזדמנויות להביע זאת.

כשהדפיס את הספר, שב שמעתה,

נתן לי אותו כשי,

משתדל גם להופיע על השמחות המשפחתיות שלנו.

באחת השמחות התאמץ להופיע למרות החולשה,

ואמר, הרגשתי צורך לבוא בחיוך טוב.

מי שעשה פעם טובה עבורו,

הוא היה זוכר זאת לעולם.

והיו כאלה שניצלו את הנסיעות

לשלוט פנינים מן האוקיינוס.

למשל,

תלמיד חכם אחד ניצל את הנסיעות

לבירור שאלות בדיני יום טוב שני של גלויות.

בסוף הוציא מזה ספר מקיף,

יום טוב שני כהילכתו.

אם מישהו היה שואל את הרב שאלות אלה, כמו שהוא שאל,

לא היה לו פנאי לענות.

אבל בתור מנהיג

שנוהג את האוטו,

הייתה לו הכרת הטוב, יצא נשכר מאוד, יצא ספר מזה.

עוד אחד,

תלמיד חכם, הפך את הדרך מבית וגן לשחרי חסד

לדרך של תורה.

זה הרב מיכאל שון,

רם בישיבת אור שמח לבעלי תשובה.

במשך 16 שנה הסיע את הרב אוירבך

בימי חמישי,

ושם עלו אלפי פסקים.

שבתום הנסיעה הוא ראה רושם.

וכמובן, הוא ראה גם את הגאונות של הפויסק הגדול במידות.

יום אחד, תקשיבו טוב,

שואל

הרב שלמה זלמן את הרב שון,

אם תוכל ביתו להצטרף לנסיעה.

אז הוא אמר לו, בבקשה.

התיישבה הבת מאחור,

והרב אוירבך ישב ליד הנהג כהרגלו.

בדרך

פנתה הבת ואמרה, אבא,

אתה יודע שיש צורך בדבר פלוני?

והיא דיברה בעניינה משפחה משהו.

מה ענה לה?

מלכה,

אתה ראה רואה שאני נוסע כעת עם הרב שון,

עד שאני מגיע הביתה, אני משועבד לו,

ואינני יכול לעסוק בשום דבר פרטי.

אתם שומעים דבר כזה?

הבא חלקיה,

כשבאו חכמים לבקש ממנו שיתפלל על גשמים,

זה לא ענה להם.

אמרו לו, שלום עליכם, לא ענה להם.

כמה שעות?

לא ענה להם.

אחרי זמן,

אמר להם, עליכם השלום.

אמרו לו, למה לא ענית מההתחלה כשאמרנו לך? אמר להם, אני שכיר יום,

אני משועבד לבעל הבית,

ולהגיד

עליכם השלום זה גזל זמן,

אז אני לא יכול.

משועבד.

שמעתם?

והוא מרגיש שהוא משועבד לו,

כאילו הוא עובד אצלו,

והוא לא יכול לדבר בעניינים אחרים.

איפה שמעתם דבר כזה?

אתם לא מבינים אפילו מי היה האיש.

בהספד על אשתו המנוחה,

הרמבנית,

הוא אמר, אני לא מבקש ממנה מחילה,

כי מעולם לא פגעתי בה.

וכשהוא היה נכנס לבית,

הוא היה מסדר את הבגדים לפני שהוא נכנס, הכול.

שאלו אותו פעם למה, הוא אומר, אני הולך לפגש עם השכינה.

שמעתם פעם דברים כאלה?

במסגרת הכרת הטוב, שימו לב,

הוא שימש כמסדר קידושין בחתונה של המלווה שלו,

רבי יצחק פריימן,

והוא סיפר

שהוא התחתן בתאריך י״ד מנחם אב.

והחופה נועדה להיערך לפני השקיעה.

מיהרנו לזרז את החופה,

אבל הרב לא מיהר משום מה.

והחופה נערכה עם דמדומים.

לא הבנו מדוע.

אחר החתונה הלכתי לקבל תעודת נישואין.

הסתכלו בכתובה,

שאלו, מתי התקיימה החופה?

עניתי בי״ד אב לפני השקיעה.

אמרו לי, אבל בכתובה כתוב שהחופה הייתה בט״ו באב,

אחרי השקיעה.

אז יש טעות בכתובה,

חייבים לתקן מיד.

התקשרתי לרב, מה לעשות?

הוא אמר להם, תגיד להם שזה בסדר ועל אחריותי.

ביקשתי להבין.

אז הוא, בלשונה נעימה, אמר,

אמנם החופה התחילה לפני השקיעה,

אבל עיקר החופה הייתה אחר השקיעה,

ולכן כתבתי בט״ו באב.

ולמה לא מיהרתי בחופה?

כי רציתי שתינשא בט״ו באב.

כי כתוב שלא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב.

ורציתי שמיום שמח הזה תימשך לך שמחה כל החיים.

מי דואג דאגות כאלה, יא חביבי?

הקשר עם נהגי המוניות החביבים עליו בא לידי ביטוי מעניין

ביום הלוויה שלו.

מחצית ירושלים נחסמה לשעות ארוכות, מאות אלפים באו ללוויה.

ונחסם אפילו כביש ירושלים תל אביב בנחש אדם אינסופי.

והגיעו למוקד המשטרה דיווחים מפתיעים משוטרים שהיו בשטח,

שמשום מה אין הנהגים צופרים בעצבנות

כמנהגם במאורעות שכאלה,

ובפרט נהגי המוניות

שמאבדים שעות ארוכות של עבודה.

כי מנהיגי המוניות של ירושלים הרכינו ראש באותו יום,

וידעו להצדיע בדממת סופר

לאיש שחיבב וכיבד אותם בכל ליבו.

ולבני ישראל לא יחרץ כלב לשונו,

לא יאומן כי יסופר.

לרגל שמחה בבית משפחת רבנו שהתקיימה ביום השבת באחת משכונות ירושלים,

סידרו לו בעלי השמחה דירה ללון.

במוצאי שבת הוא עזב

טרם שבו הבעלים.

ביום ראשון בבוקר קיבלו טלפון.

מדבר שלמה זלמן אוירבך,

אני מבקש להודות לכם על האירוח בשבת.

הייתה לנו הנאה וכו' וכו' וכו'.

הוא לא הסתפק בהבעת התודה של בני המשפחה שלו,

אלא כנהנה ישיר, טרח בעצמו להתקשר ולהכיר תודה.

אחרי מספר שבועות פגש את המארח,

ושוב הודה לו בחום,

וציטט את המדרש,

כל הפותח פתח לחברו, נפשו חייב לו.

על דברים של מה בכך,

הכרת הטוב שלו הגיעה לפסגות סגיבות,

שדעת אדם לא מעפילה לשם.

פעם יצאה מתפילת מנחה,

בחוץ המתינה קבוצה של תלמידי חכמים מלכוד בארצות הברית,

ותוך כדי שיחה נכנסו עימו לרכב שהיה עימו

כדי להשיאו לבית.

אבל כשביקשו לסגור את הדלת של הרכב,

עצר בעדיו

וטמע בפניהם על הצעד הזה.

עצרו בבקשה,

אני נוסע רק עם המנהיג הקבוע שלי.

הוא יצא לאלתר מרכבם, לרכב של הנהג הקבוע.

ואפילו שהדרך הייתה קצרה מאוד לביתו,

אבל

זכות ראשונים למנהיג הקבוע.

תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם.

מעשה באחד שהיה שרוי בצרה,

בחוץ לארץ.

והרב טיפל בו ממכון שבטו בירושלים בכל ענייניו, הן הממוניים והן הטכניים.

והיה מטלפן באופן שוטף לאכסניה בחו״ל,

ופעם אחת ענתה בעלת האכסניה,

אמר מדבר שלמה זלמן אוירבך,

והיא אמרה לו מיד סליחה, בעל הבית איננו.

אמר לה, לא,

כיוונתי אלייך.

ברצוני להודות לך

על כל מה שאת עושה בשביל האורח שלכם.

כמה פיקחות יש בדבר.

הוא הודה למעלת הבית והכיר לטובה כגמולה הטוב

עם היהודי הזה שהרחו לו הרבה הרפתקאות.

תלמידי ישיבת מעלות התורה,

פיזזו בחתונה של עמיתם מהישיבה והופתעו לראות

שהרב מגיע ואיטיות נתמך על ידי מי ממקורביו,

וניגש לשולחן המזרח לברך את החתן במזל טוב,

ואחר כך ישב איתו חצי שעה ומדבר.

זה היה שנתיים לפני שנסתלק

לעולם העליון,

והיה ממעט להשתתף בשמחון,

אם לא הייתה סיבה מיוחדת.

ופה מה הייתה הסיבה?

לא ידעו הבחורים, שאלו את הבחור, את החתן.

גם הוא לא ידע.

מה הוא זכה?

אבל הוא אמר, אם כבר שיש סיבה,

אז זה יכול להיות

שלפני שנתיים ליוויתי אותו במשך שבעה ימים מדי בוקר לתפילה,

כי אחי היה מלווה אותו קבוע,

והוא היה בשבעת ימי המשתה,

אז לכן אני החלפתי אותו.

מלבד כך, אני לא רואה סיבה אחרת שהוא יבוא אליי.

אם כן, אתם רואים לאן מגיע הכרת הטוב של גדולי ישראל, של החכמים,

של אלה שיודעים להרגיש כל דבר שנעשה בעבורם,

אפילו שבעצם אלה שנותנים להם ועושים להם, הם המקבלים,

כיוון שהם הנהנים מהזכות הגדולה לשמש תלמיד חכם.

לא,

הם לא רואים את זה כך, הם רואים שיש פה חובה להכיר טובה אפילו על הקטנות שבקטנות.

זו מידה יסודית ושורשית,

ואם כולם יכירו טובה אחד לשני,

תתבטא לשנאת חינם,

ואז

ייבנה בית מקדשנו במהרה בימינו אמן.

ועל זה,

הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו,

אין קדוש כשם הכל ידוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו,

אין קדוש כשם הכל ידוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל והכל יאמרו,

אין קדוש כשם הכל ידוך והכל ישבחוך,

והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם

הכל ידוך והכל ישבחוך,

והכל יאמרו, והכל יאמרו, אין קדוש כשם,

הכל

יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו

אין קדוש כשם ישמחו במלכותך שמרי שמרי שמרי שבת וקורא עונג שבת

ישמחו במלכותך שמרי שמרי שמרי שבת וקורא עונג שבת

עם מקדש

מקדש שביעי שבת

עם

מקדש מקדש

מקדש שביעי שבת ישמחו

במלכותך שמרי שמרי שמרי שמרי שבת וקורא עונג שבת ישמחו

במלכותך שמרי שמרי שמרי שמרי שבת וקורא עונג שבת

שולחן שבת צריך להיות ערוך מהיום.

שיהיה לכם כל טוב,

בריאות והצלחה.

רבי חנני אמרה כשהוא אומר.