הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק עט | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
נציב יום סיוון בת רוזה יזכה ללידה קלה קטרנגולת,
בערך הנולד
יהיה בריא ושלם,
ללא זריקות, ללא חיסונים,
יגדל בתורה ומצוות, גמילות חסדים,
בריאות איתנה ליולדת,
כבר נשא בין הקהל למשפחה ויזכו לגאולה יחד עם כל עם ישראל, אמן.
הכרת הטוב וכיוט טובה חלק עט.
הפעם הכרת הטוב במשנתו של רבי חיים שמואלביץ,
זכר צדיק לברכה, ראש ישיבת מיר.
בהכרת הטוב תחושותיו היו דקות
וחריפות,
הרגיש צורך
להכיר טובה,
מטריח עצמו למרחקים,
מיטלטל בדרכים,
בטנדר מקפץ,
להשתתף
בשמחת הכלולות
של תלמיד מישיבה אחרת,
למה?
כי התלמיד כיבד אותו שבא לשמוע אצלו חבורי.
בגלל שהיה בא ומאזין
שעה שהוא ימלמד,
והוא תלמד ישיבה אחרת,
אז היה הולך לשמחת הכלולות.
כל אברך
שבבחרותו למד עמו בחברותא,
זכה לביקור
של רבי חיים שמואלביץ בביתו
לאחר הנישואין.
למה?
הייתה לו כוונה עמוקה
כדי לייקר את האברך
בעיני אשתו.
ראש הישיבה בא בכבודו בעצמו לבקר אותו אחרי נישואין בבית.
זה עושה כבוד גדול. האישה מעריכת הבעל היא, ראש הישיבה בא אליו הביתה.
לכל שמחה שהוזמן
באופן אישי,
היה בא כמחווה על הטורח וסימת הלב שהקדיש לו המזמין.
אה, חשבת עליי והזמנת אותי ושלחת לי הזמנה והיה בא.
בהקשר זה גם היה מקפיד.
וגם כאן זה היה כביטוי של הכרת הטוב,
שהמזמין יועיל לפנות גם אל הרבנית.
לא היה מקרה, ואפילו אצל בני משפחתו ממש,
שהוגש לו כיבוד קל כלשהו,
בלי שיחפש את בעלת הבית טרם צאתו להודות לה על טרחתה.
מקרים קטנים כאלה
היו אצלו לאלפים.
מספרים בני המשפחה ותלמידים רבים מקרים רבים.
שתמאו עליו.
מה? למה?
נהג כך.
היה משיב, הכרת הטוב, הכרת הטוב.
בחור הסיע אותו לשבע ברכות.
כשהגיעו למקום,
ביקש רבי חיים
שיתלווה אליו.
בוא תיכנס איתי לשבע ברכות.
הבחור, תנצל שיש לו לסדר משהו.
אז הוא שאל אותו, כמה זמן ייקח לך?
אמר לו, כמחצית שעה.
אמר לו, אני מחכה לך.
לא אטול ידיים
עד שתשוב.
אז הבחור ויתר, החליט להישאר.
והרב דאג לו לתת לו מנה יפה
והשגיח עליו שהוא אוכל לשבעה.
השכילי את אימא שלי המנוחה.
כשהיו לוקחים אותם טרמפים ומביאים אותם הביתה,
לא הייתה נותנת לנהג או עם אשתו, לא משנה, לעלות קודם, לשתות, לאכול משהו.
אין דבר כזה ללכת ככה, שלום, ביי.
תעלו, תעלו, תעלו,
תעלו.
הבעל הבית,
שאצלו התגורר ראש הישיבה בשנגהי,
ידוע שישיבת מיר ניצלה מהשואה והם
הגיעו לשנגהי בדרך נס.
אז הוא התגורר בשנגהי
אצל יהודי פשוט,
בעל בית,
ככה.
רבי חיים שמואלביץ היה אדם שקשה מאוד לגרור אותו לשיחת חולין.
ועם האיש הזה הוא היה מבלה שעות ארוכות
עשרות כל תוכן רוחני עם אותו האיש.
וזה עורר רוגז ופליאה,
רוגז על הבן אדם.
איך אתה לוקח את הזמן שראש הישיבה מדבר איתו על כל דברי החול?
שום דבר של רוחניות.
ותמיהה על ראש הישיבה, מה קרה?
ופתאום הוא ככה מתיר לעצמו לדבר דברי חולין.
אז פעם הוא נשאל על הדבר והוא אמר,
האיש הזה פתח לי פתח בביתו.
מה עם הכרת הטוב?
מה אני אדבר איתו?
הוא לא שייך לתורה, זה...
קוראים לזה פרוסטר.
כאילו, אדם פשוט, פשוט הוא רחוק מכל העניינים.
בערוב ימיו
של הרב.
אז עלה האיש הזה ארצה והתגורר בעיר מרוחקת מהרב.
ופעמים אחדות טרח רבי חיים לבקרו.
הגאון הצדיק רבי משה אהרון שטרן, זכר צדיק וברכה, משגיאה בישיבת קמניץ בירושלים, סיפר
בליל הבר מצווה
של בן
אחד מאברכי ישיבת קמניץ
ירד שלג בירושלים,
והוא נסע לשכונת בית וגן,
למקום הבר מצווה במונית.
וכשירד מהמונית,
שם לב שגם ראש הישיבה הגיע לשם.
שאל אותו רבי משה אהרון,
מדוע ראש הישיבה טורח עד כדי כך בזקנותו לבוא לבר מצווה ביום שלג?
אז הוא ענה לו,
אני חייב הכרת הטוב.
אמת,
שבעזרת השם הייתי צריך להספיד במקום אחר,
אבל מכל מקום הגעתי לכאן אף על פי כן,
כיוון שהאברך הזה,
אבא של הבר מצווה,
מגיע לשמועות שלי, שאני מלמד,
אז אני אחייב לו הכרת הטוב.
הוא בא לשמועות.
אז ראש הישיבה אומר לו, רבי משה אהרון,
וכי אינכם חייבים לו משהו?
הלא בשמועות אין מקום לשבת, בקושי לעמוד.
וכי הוא עושה לכם טובה שהוא בא,
ובפרט שהוא נהנה מדבריכם.
מה אתה חייב לו? הוא חייב לך.
ענה לו,
ציבור מורכב מיחידים.
אם זה לא יבוא,
וגם זה לא יבוא, לא יהיה אף אחד. למי אני אגיד שיחה?
ממילא אני צריך להכיר טובה לכל אחד שבא, כי מכולם נוצר הציבור.
הכרת הטוב במשנתו של רבי יקותיאל יהודה הלברשטיים,
זכר צדיק לברכה, אדמו״ר מצאנז,
בעל הדברי יציב.
כמה הנהגות.
סיפר
אחד מתלמידי הישיבה
בכל המועד פסח באחד הלילות
שהה בבית הורה בירושלים,
ובא שליח מיוחד
וביקש אותי לנסוע מיד לקריית צאנז
כדי להביא תרופות שהיו נחוצות עבור הרבי.
הוא סבל אז ייסורים קשים,
והרגשתי שזו זכייה גדולה עבורי.
בבואי אליו
לא ידע הרבי
במה לגמול לי עבור הטרחה,
ולא נתקררה דעתו עד שהציעה לי לישון במיטה שלו.
ואני בסך הכל הייתי נער קטון.
פעמים כשהיה נכנס להיכל המטיבתא
והבחין בערימות ספרים שנערמו על גבי השולחנות,
להכיר לתלמידים
שצריך
לנהוג יותר כבוד בספרים,
ואמר,
מלבד עצם החובה
לנהוג כבוד בספרים קדושים,
יש גם
עניין של הכרת הטוב לספר ולמחבר.
הרי זכית לקבל תועלת מהספר הזה,
למה לא תנהגו בו הכרת הטוב,
תחזירו אותו למקום כבודו בארון הספרים?
כשביקר
בארץ הקודש בשנת תשד״ם,
היה חולה וחלוש מאוד.
יהודים רבים צבעו
על פתח ארסנייתו בירושלים,
השתוקקו לרעות אותו, להתברך מפיו.
בהתחשב במצבו הרפואי והבריאותי הגבאים ביקשו לקצר
את השהות,
בדקות ספורות העבירו לפניו 150 איש.
ככה ראיתי את זה גם אצל הרב אליושיק בזקנותו.
טה, טה, טה, טה, טה, טה. כשהבחין הרבה שבין העוברים בחופזה היה מיודעו רבי אברהם גצל,
שיף,
זיכרונו לברכה, התמרמר.
קרא למשבק
המשמש בקודש
ואמר לו, וכי כך עושים
לגברא דכבתא, לאדם כזה, כמוהו,
ואני לא כל כך מכיר טובה לרבי אברהם גצל,
שהוא היה עוזר
וסומך לאימא עליה שלום ברודניק
בימי אלמנותה.
מיד יצאו לקרוא לו שיחזור וייכנס לקודש פנימה,
שנכנס ברך
למראה פני הרב בברכת שהחיינו,
ואחר כך ישבו שעה ארוכה
להתוועד מתוך ידידות ואהבה.
אז כמה אנחנו צריכים
להתוועד בתפילה
ולא לגמור בשתי דקות,
שלוש דקות מהר, כמו מטוס,
לדבר עם הקב'-ברוך-הוא בכבוד,
תחנונים ידבר רעש,
לשבח את השם, שלוש ראשונות,
להודות לשם, שלוש אחרונות.
אני לא מדבר על האחרונה, אני לא מדבר על זה,
להבין מה מדברים, מה הכול.
חייבים להכיר טובה.
אם כל זה הם עשו כלפי אנשים פשוטים,
כלפי ילדים,
כלפי זה, גדולי ישראל,
ככה התנהגו להכיר טובה. איך הייתה הכרת הטוב שלהם לקב'-ברוך-הוא?
אז אנחנו צריכים להכיר טובה לקב'-ברוך-הוא,
וכל הזמן לדאוג, לדאוג.
שהכל ידוך,
והכל ישבחוך,
כי הרגע גדול ריאנדיטים בנגד ארץ, וקו'-ברוך-ברוך-הוא? רגע גדול ריאנדיטים בנקודר, רגע ושלום אלחירי איך הייתה מקב'-ברוך
חגע כי האבן ילדיארץ, והכל טכע גדול ריאנדיטים בנגישות,
והכל והכל והכל יאמרו אין קדוש כשם
הכל ידוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל והכל יאמרו
אין קדוש כשם
הכל ידוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם
הכל ידוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם
ושמחת
בימיך בהיית אך שמח ושמחת
בימיך בהיית אך שמח ושמחת בימיך בהיית אך שמח ושמחת בימיך בהיית אך שמח ושמחת
בימיך בהיית אך שמח ושמחת
בימיך בהיית אך שמח ושמחת בימיך
בהיית אך שמח ושמחת בימיך בהיית אך שמח ושמחת ושמחת ושמחת ושמחת בימיך
שיהיה לכם יום טוב, בריאות, הצלחה, ויכול טוב, רביע