הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק עב | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום

לעילוי נשמת אליה בן שרה שרית וכל הנשמות שאין מי שיאמר עליהן קדיש

נאמן,

מזל בת סעדיה ורומיה שהקדוש ברוך הוא ירפא אותה מהרה ויאריך ימיה ושנותיה בנעימים בבריאות איתנה,

ללא צער ובשמחה,

והשם יחזק אותה ותזכה לגדל את בנה,

בנחת, בשמחה ובדרך האמת, בזכות

נציב היום, אמן כן יהי רצון.

אסנת בת ג'נה,

רפואה שלמה בכל האברים והגידים, אמן ואמן.

שלום בית לזוהר בן אברהם ומירב בת רחל מהרה.

באריה בן חסיבה,

יזכה השנה לזיווג הגון וכשר עם פרנסה טובה,

והשם ייתן לו כוחות

כל יום לשבת ללמוד שעתיים בתענית דיבור

לשם שמיים

ורפואה שלמה בתוך שאר חולי עמו ישראל,

מהרה אמן.

הכרת הטוב וכפיות טובה, חלק ע' ב'.

ממשיכים

ללמוד כיצד היה מכיר טובה הרב דסלר,

בעל המחטר מאליהו, זיכרונו לחיי העולם הבא.

למען המטרה הנעלה של הכרת הטוב,

התחכם רבנו ברוב תבונתו לחדור

למושגים של הבריות

בכדי להלוך כנגד רוחו של כל אדם באשר הוא,

ולכוון את מעשיו להנאתו.

יחיד עליו תלמידו רבי בצלאל רקוב, זכר צדיק ברכה,

שלימים

היה רבה של גייטסד.

יום אחד צעדתי עם רבנו ברחובה של העיר.

לפתע עצה רבנו להתעכב ליד חלון ראווה

של אחת החנויות.

הוא הוציא פנקס

ורשם מחיר של בגדי ילדים.

התעוררה בתמיהה

לפשר המעשים.

והאשים לי,

אברך פלוני הזמין אותי הערב לארוחה.

לפי העניין, נדרש ממני למלא מבוקשו,

ואצטרך להביא הכרת תודה גם לבעלת הבית.

לכן איבדתי על המחירים של בגדי ילדים.

כדי שאוכל לומר איזה דבר מה לבעלת הבית

במושגים שלה.

כתמורה וכבעת תודה על האירוח שלה.

מעשה נוסף,

כיצד השכיל רבנו להביע הכרת הטוב לבעלת בית,

אשת מארחו,

כפי שאלה רבי דב זאב שטיינהאוס,

זכר צדיק ברכה.

מתקופת גייצד,

זכינו פעמים רבות לארח על שולחננו את הרב דסלר,

כשהסתיימה הסעודה,

היה בעצמו מוריד את כלי האוכל מן השולחן,

ואומר,

זה תפקידם של הגברים,

כהכרת הטוב לנשים שטרחו בהכנת האוכל.

מעבר להכרת הטובה המעשית,

ידע לשבח במילות שבח נלהבות,

שהן תמורה יקרה ביותר

שיכול אורח להעניק למארח,

ובוודאי למארחת.

לכן לא חסך רבנו מפיו כל שבח

שהוא יכול להרעיף

על ראשי מארחיו,

כגמול על החסד שעשו עמו,

וגם אם החסד היה מעשה קטן,

שהגישו לו סרדינים.

כך זכתה חמותו,

שרבי גדליה שניידר זכה לצאת לברכה על דברי שבח נלהבים,

שעה שהעלתה לפני חתנה ורבנו דג מלוח כבוש.

בעת לימודם יחדיו,

באחד מסדרי הלימוד שלהם שהתקיימו בשעת לילה מאוחרת.

רבי שמאי צהן, זכר צדיק וברכה,

סיפר ששבועיים לאחר נישואיו הזמין את רבנו לבוא לבקר

ולהתארח על שולחנם לסעודת ליל שבת.

הבית שלהם היה דל מכל.

מתנת החתונה היחידה שלהם היה סט

של שש צלחות מצופות כסף,

והם הרגישו מבוישים בדלותם.

הרב דסלר, שהבחין במצב סביבו,

חילץ אותם מן המצר.

עוד לפני הסעודה ישב ובחן את הצלחות מכל זווית,

תוך כדי התפעלות מיופיין,

בשביל לחסות על כל הדלות, שאין

כמעט כלום.

אז לתת להם הרגשה שיש פה עשירות, לא דלות.

אז הוא התמקד

בצלחות האלה.

בביקורו באמריקה בשנת תרפט,

לא היה בנמצא אכסניה בעלת כשרות עגונה,

והוא נאלץ להתארח

בבית הרב יעקב יוסף הרמן, זכר צדיק וברכה, שהיה מכניס אורחים מפורסם באמריקה,

וזכה לארח על שולחנו גדולי תורה מובהקים,

ראשי ישיבות של אירופה תורתית,

שפקדו את אמריקה

לעשות למען הישיבות.

לא היה לרבנו קל ליהנות ממתנת חינם.

אבל

לא הייתה לו ברירה

אצל המערח הרב הרמן,

ונותר לו רק להתפלל לשם, שיאפשר לו להשיב למערח

כי גמולו אותו.

וכך עשה, התפלל.

בתפילתו לא שבה ריקם.

בהזדמנות להכיר טובה לרב הרמן לא החלה לבוא שנתיים לאחר מכן,

כאשר הרב הרמן הגיע לאנגליה באופן בלתי צפוי.

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת,

בנסע תכף למעונו של רבנו,

כשהוא מספר באוזניו

שהפעם הוא החליט לנסוע לא כדרכו ברכבת,

אלא במטוס

מגרמניה לאנגליה

כדי לא להפסיד תפילה במניין.

ועתה הוא הגיע באיחור

בנפשו בשאלתו אם ניתן לארגן עבורו בשעה כזו מניין לתפילת ערבית.

על אף השעה המאוחרת,

עלה בידי רבנו במאמצים מרובים לכנס מניין יהודים לתפילה.

בליבו מלא שמחה

שנענתה בקשתו ממרומים,

וזכה להשיב לרב הרמן

כגמולו הטוב עמו.

ארגן לו מניין.

לימים סיפר התלמיד

של הרב דסלר,

הרב יעקב אידלשטיין,

זכר צדיק וברכה רבה של רמת השרון,

שכמה פעמים

ושמע מפי רבנו

שהוא חייב תודה לקדוש ברוך הוא,

שזיכה אותו בחסד שמיים מיוחד לפרוע על הרב הרמן,

על כל הטוב אשר גמלו בהיותו באמריקה,

ולא חדל מלהביע שמחת לבבו,

שלא נשאר,

חייב הכרת הטוב,

כאשר בחסד השם

הסתייעה מלתא לשלם לו על ידי פעולה מעשית.

אגב, יצוין

כי את הסיוע שמסייעים מן השמיים

למי שלבו חפץ מאוד לקיים מצווה,

נוכח רבנו במאורע זה מזווית נוספת,

והוא העלה את זה במכתב לאביו,

רבי ראובן דב,

באותה תקופה.

כאן נזכר,

בפעם הזאת

נסע הרב הרמן מגרמניה לאנגליה דווקא במטוס,

לא ברכבת,

והפסיד עשרה דולרים, שזה היה הון גדול בזמנו,

וזה היה הפרש בין הטיסה לרכבת,

וכל זה למה הוא עשה?

בשביל להספיק למניין ערבית.

בצאתו מאמריקה

הוא לא הצטייד בוויזה אנגלית.

הוא סבר שכאזרח אמריקאי הוא לא צריך ויזה אנגלית,

אך בחסדי שמיים,

פקידי המכס הכניסו אותו ללא ויזה,

וזה רק בגלל שהוא הגיע במטוס,

שאז היה חידוש בימים ההם,

והניחו לו אפשרות לשהות שלושה ימים באנגליה.

אם היה מגיע ברכבת כדרכו ובלי ויזה,

היו משיבים אותו חזרה.

ועל כל פנים היה נדרש

לשלם

עשרה דולר עבור הוויזה,

כהפרש מדויק בין מחיר הטיסה למחיר כרטיס ברכבת.

הרב אהרמן היה רגיל להקפיד במיוחד על תפילה במניין.

הוא היה סוחר שגדל באמריקה,

ירא שמיים, מצוין מאוד, מדקדק במלדה חסידותה,

פעל הרבה בענייני התחזקות בניו יורק

בין בעלי בתים וישיבות,

הכניס אורחים נפלא,

בשבת

על שולחנו היו סמוכים

כעשרים אורחים,

הוא לא היה איש אמיד,

אבל מעשיו מרובים.

וראיתי בו עד כמה אפשרי הדקדוק במצוות.

למשל, כשנסע מאמריקה,

זה כשלושה שבועות היה בדרך,

וביטל תפילה בציבור רק פעמיים,

והיה מוביל עמו ספר תורה,

וגם הספרים הנחוצים לו.

ובמשך כל דרכו, שנסע דרך הים

ודרך אשכנז ופולין,

וגם פה,

עשה לו תמיד מניין להתפלל בציבור.

וכל כך

היה מדקדק בזה,

עד שהיה דואג לסידורים כמה ימים מראש,

שלא התבטל אפילו תפילת מנחה אחת בציבור.

לפני שהוא מגיע, הוא כבר דואג שיהיה לו מניין,

שהוא יגיע.

וכך גלגלו מן השמיים את השתלשלות העניינים,

לסייע ביד הבאים לטהר,

לגלגל לידי הרב הרמן,

שהידר בעניין תפילה במניין

את האפשרות להתפלל ערבית במניין, ללא הפסד ממון כלשהו,

וגלגלו לרבנו,

שהידר בעניין הכרת הטוב,

את האפשרות להכיר טובה למי שגמל אותו.

כי רצונו של רבנו היה להשיב למיטיב

כגמולו הטוב,

וזה נגע בציפור נפשו,

עד שהוא חש כבעל חוב

שלא פרע חובותיו.

ואף אם פלוני

לא עשה עימו אלא מעשה חסד פעוט ביותר,

הרבה להודות לו כאילו הציל אותו ממוות לחיים.

מעשה נוסף

שהיה

כאשר מאן דהוא זכה לקבל מאת רבנו

שפע של תודות על טובה שעשה עימו,

הוא לא הבין על מה מגיע לו כל כך הרבה תודות, וניסה להפסיק את הרב

מלהרעיף על ראשו כה הרבה תודות.

אבל רבנו בשלו,

ואמר לו בכעין תרעומת,

וכי גם את המעט תודה שאני יכול להודות אתה מבקש למנוע מידי?

הרי אתה תעשה אותי בעל חוב,

ובעתיד אני ליתן את הדין על כך.

אתם שומעים?

קצת לטובה קטנה, פיצה לי.

והוא לא מפסיק להודות לו עד שהוא כבר מרגיש לא נעים.

כמה אפשר להגיד תודות?

הוא אומר לו, מה אתה מונע ממני את הקצת שאני,

אחרת אני אהיה בעל חוב ואתן את הדין.

פעם אחת כשהוא עלה לארץ ישראל לכהן בישיבת פונוביש,

אז סידרו לו דירה והכול,

בלהגיע למעלה לחדר, היה הרבה מדרגות,

היו לו מזוודות וחבילות,

ולא ידע איך להעלות את זה.

אחד התלמידים ביקש לסייע לו,

אבל הוא סירב,

לא הניח לו,

אסור לי להשתמש בכן.

כתוב, וודי אשתמש בת'צ'ו חולף.

מי שמשתמש

בתגה, בכתר של התורה,

עלף, מסו שלום, מת.

אז מה זה ת'צ'ו?

יש אומרים ומפרשים, ת'צ'ו תלמיד ג'וברו אחרינו.

מי שמשתמש בתלמיד של מישהו אחר,

עלף.

אז הוא לא רוצה להשתמש בהם.

תלמיד בא, הוא עוד לא שימש שם בישיבה,

הוא רק הגיע.

הוא עוד לא לימד אותם,

אז הוא לא רוצה להשתמש בהם,

כי הם תלמידים של רב אחר.

הוא לא הסכים.

ואז מה קרה? כשהוא נכנס לסדר מוסר ולתפילת ערבית,

אז

באו שניים והרימו לו את הכול

בלי להודיע לו כלום, ונעלמו.

חיפש מי, מי, מי העלה, מי העלה,

לא נודע לו.

אז מה הוא עשה? לא נשאר חייו,

וכדי להביע את רגשותיו,

נתן דרשה בישיבה,

פתיחה שלמה שעסקה בעניין הכרת הטוב,

כדי להגיד כמה טוב מגיע להם בחזרה,

אלה שעשו אפילו שהוא לא יודע מי הם.

לא יאומן כי יסופר.

אני סיפרתי פה לפני

כמה ימים

שמישהו

הביא הסדר פרחים ולא כתב, ולא ידעתי למי להודות.

צריך להגיד.

פתאום מגיעה יהודייה מאוגרת

והביאה פרחים גם כן ביום שישי.

אמרתי לה, אני לא התכוונתי לספר את זה בשביל שתביא לי פרחים.

אז היא הביאה, כהכרת אותו פרחים,

וכתוב שם, כן, מי הביאה ואימה בעצמה.

לא יאומן כי יסופר, אז זה יהודים טובים.

ואחר כך הגיע אליי,

וואוווווווווווווווווווווווווווווווווו עציץ,

גדול,

גדול,

מת,

לא חי,

אבל יפהפה,

לא יאומן,

ממי שלא הייתי מאמין,

כי

כי כפי שאני יודע, האמצעים לא כל כך מצויים תחתיו.

אבל זה מאחד מהנמצאים פה,

אשריו אשריה חלקו.

אני לא רוצה לקבל מתנות.

לא, לא להביא מתנות, ולא בטיח, ולא שום דבר.

אני מכיר טובה גם בלי מתנות.

וזה לא הכוונה.

רק ציינתי שאם מישהו כבר עושה,

צריך, כתוב, ונותן מתנה לחברו, צריך להודיעו,

בשביל שתרבה אהבה וחיבה,

אבל לא נותנים בחילום שם.

זה לא עניין של חנבה וצניעות.

צריך

להודיע.

ואנחנו גם מודיעים שאנחנו מכירים טובה כולנו.

הכל יודו חם,

והכל ישבחו חם,

והכל יאמרו, והכל יאמרו,

אין קדוש כשם.

הכל יודו חם,

והכל ישבחוך.

והכל יאמרו, והכל יאמרו, אין קדוש כשם.

הכל ידו חם,

והכל ישבחוך.

והכל והכל והכל והכל יאמרו,

אין קדוש כשם.

הכל ידו חם,

והכל ישבחוך.

והכל והכל והכל יאמרו,

אין קדוש כשם הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם הכל יודוך והכל ישבחוך

והכל יאמרו, והכל יאמרו,

אין קדוש כשם.

תזכו למצוות.