הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק מח | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

הכרת הטוב וכפיות טובה,

אנחנו נמצאים כרגע בחלק מ״ח.

מהם הגורמים לכפיות טובה?

הכרת הטוב היא מידה שהשכל מחייב

ומידה יפה היא מאוד.

למה אנחנו כפויי טובה לרוב?

ולמה כפיית הטוב היא מידה מושרשת בנו עוד מהאדם הראשון?

הרי אמרנו על הפסוק,

וירד אדוני לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם.

רשי הביא מאמר חכמים, זיכרונם רכה,

ששואלים בני האדם?

אלא בני מי?

שמא בני חמורים וגמלים?

אלא בני האדם הראשון

שכפה את הטובה

ואמר האישה שנתת עם מדים.

אף אלו בוני המגדל כפו טובה

למרוד

במי שמשפיעם טובה ומילתם מן המבול.

כל המדינה הזאת היא קמה על ידי הבונים החופשיים,

והם גם שרו שיר בהתחלה,

אנו בנו ארצה לבנות ולבנות ולבנות, הבנאים.

זאת אומרת, הבונים החופשיים.

לכן רוב הסמלים במדינה, בכל האירועים וביום העצמות,

אז זה הכל עם משולשים ועם עיניים,

וגם תוכניות הטמבלוויזיה,

וגם שש שש שש.

יש גם משקאות עכשיו שהוציאו,

שכתוב ו-ו-ו, במקום לכתוב שזה שש שש שש,

ועם צלב קרס,

לא יאומן כי יסופר.

ואנשים לא מבחינים כמובן.

ויש גם ראשי ממשלות שעושים סימנים בידיים,

כמו בוטן,

סימנים של בונים חופשיים,

ועוד ועוד ועוד.

בקיצור, אלה המורדים

שהיו בוני המגדל,

הוא יהיה טובה.

והקדוש ברוך הוא השפיע עליהם טובה, מילט אותה מימי המבול,

והחזירו לו רעתה הטובה.

יש לעמוד על שורש המידה הזאת.

אז כרגע נבער שתי סיבות.

אחת,

מושכל ראשון באדם,

שהכל מובן מאליו בעולם,

שמגיע לו הכול.

זה כאילו מושכל ראשון.

כשאדם נולד, לא הייתה לו דעת.

אחר כך, כשהוא כבר נהיה בעל דעת,

אז הוא חי כאילו מובן מאליו

שהוא צריך להימצא בעולם,

ושהוא מוכרח להיות בריא ושלם,

והוא גדל אצל הוריו מיומו הראשון.

וכשהוא עומד על דעתו, הוא מבין שהוריו חייבים לטפל בו ולתת לו כל מה שהוא צריך,

וגם כל מה שהוא מתאווה.

וזה מובן מאצלו, ואם לא, הוא בוכה ועושה

פרופגנדות וכל מיני.

האדם נולד באנוכיות בסיסית,

ורואה את עצמו במרכז של העולם כולו,

וכל העולם נברא לשמש אותו,

וממילא כל מה שעושים לו, זה מגיע לו.

אז למה הוא צריך להכיר טובה למישהו?

ככה האדם חי ומרגיש.

בעמל רב, אמרתי לכם שאחד מהפוסקים

היה במטוס ואיבד את הפלאפון, והבן שלי טרח והתכופף מתחד לכיסאות והכול.

הוא לא מצא לו, הוא לא אמר לו תודה, לא כלום.

שום דבר.

לא יאומן כי יסופר.

ראיתי איזה נאלחות זאת.

זה לא יאומן.

הרי אם מישהו רק פותח לך שם למעלה, שתוציא את המזוודה,

אז אנשים אומרים לו, תודה רבה לך, תודה רבה.

זה מחפש לו, משתתח, מחפש לו.

מילה וחצי מילה לא, אפילו לא חיוך.

זה פוסק בענייני הקורונה,

וכמובן שולע את כולם לחיסולים.

כן, והוא רב של בית חולים גם.

אי, אי, אי, השם מרחם.

כמובן, הוא ראה אותי, לא אמר שלום, לא כלום, מתעלם, כאילו לא מכיר.

איזה מידות רעות מושחתות, זה לא יאומן כי יסופר.

בעמל רב עולה לאדם לגמל

ממושכל ראשון נפסד זה. צריך עמל רב.

אתה רוצה לגמל מזה?

שאתה חושב שאתה מרכז העולם וכולם סביבך?

צריך לעמל עמל רב

וללמד את עצמך ששום דבר לא מובן מאליו, לא מגיע לך כלום.

כלום.

אתה חייו הגדול.

זה שנולדת, אתה חייב להורים שלך את החיים.

ומרגע זה כל ההוצאות שהם השקיעו בך, אתה חייב להם.

לא מגיע לך כלום.

וכל מה שאתה מקבל זה חסד והטבה.

וזאת העבודה של הכרת הטוב.

ואין הבדל אם אתה מקבל מבני אדם או מהקדוש ברוך הוא,

הקדוש ברוך הוא, מבני אדם.

ועלינו ללמוד אחת ולתמיד

שהכל ממש, הכל הכל הכל הכל, זה הטבה וחסד.

עימנו.

אפילו החיים עצמם אינם מובנים מאליהם.

מה יתאונן אדם חי?

דיו החיים שנתתי לו,

קידוש עין פה.

למה אדם מתאונן כל זמן שהוא חי על כל מה שקורה לו?

הרי כל החסד שאני עושה עמו שנתתי לו חיים

ולא הבאתי על המיטה?

אם היינו מבינים זאת שאין הכל מובן מאליו,

וכל מה שאנחנו מוצאים בעולם

מהצרכים

זה הטבה וחסד,

אז היה מתרבה בעולם חיבה ורעות בעולם.

והיינו חיים בעולם של חסד. תודה רבה, תודה רבה, תודה רבה, תודה רבה.

אני מחייך לך ברחוב. תודה רבה.

ולבן שיניים מחלב.

רבי יוחנן היה מקדים שלום לכל אדם בשוק, אפילו לגוי.

חסד, להרבות חסד.

אבל כשזה נעלם מאיתנו, העולם נהיה אפור.

מה, הוא רק עושה את עבודתו?

מישהו עוצר לשבח ולברך את עובד הניקיון?

הי, ראית?

הוא לא אסף פה את הנייר.

דילג עליו.

כל מוכר, הוא רק רוצה להרוויח.

כל רופא, הוא רק רוצה תשלום.

והמורה רק רוצה משכורת. מה, הוא מלמד בכלל?

אין הטבה, אין חסד, אין חיבה, אין רעות.

עולם יבש, עולם של בוטנים.

עם בוטן בראש.

אבל מי שרוצה לחיות בעולם בהיר,

עולם של הטבה וחסד, בחיבה ורעות,

צריך לבנות את זה בעצמו,

שיתחיל להקרין

כלפי כל הסובבים, ולהחזיר,

להיות מחזיר אור

על כל טובה וטובה.

זה בערך מתוך דבריו של רבי שלמה וולבה, זכר צדיק ברכה.

אפשר לנסות,

על פי דברי המשגיאה, הרב וולבה,

לבאר את העניין של עבודת אלילים.

היו עושים עבודת אלילים מכסף וזהב,

מעשה ידי אדם.

אנחנו לא מבינים מה זה עבודת אלילים הזאת,

כי חכמים זיכרונם לברכה ביטלו את היצר של עבודה זרה.

פעם היו רצים, רצים לעבודה זרה כל הזמן.

מה משך אותם כל כך לעבודה זרה, לעבודה זרה?

אבל אפשר

להסביר למה הם נמשכו אחרי עבודה זרה.

אתם לא תאמינו.

כיוון שהפסל

זה מעשה ידיו.

הוא עשה אותו,

וזה לא מחייב אותו.

הוא פטור מלהודות לו,

כיוון שהוא יצר אותו.

ואז הוא בא לפסל ורק תובע, תברך אותי,

תביא לי זה, תביא לי זה, תביא לי זה.

אז הוא יכול רק לתבוע ולתת, הוא לא נותן כלום.

בניתי אותך מספיק, עכשיו שתוק.

עכשיו

אני רק מבקש, וזהו.

אני לא אומר לו תודה, מה אני אגיד לו? תודה לפסל, אני אגיד תודה.

זה טוב ככה, שיטה כזאת.

להתפטר,

אה?

לא צריך אתה מפנות לאלוקים חיים.

עשה משהו מת.

זהו, הוא לא יכול לתבוע אותי ולא יעשה לי שום דבר רע וזה. רק טובות הוא יכול להשפיע.

כן, שיגעון, אבל

יש הסבר גם לשיגעון לפעמים.

פעם הסברנו שכל עבודה זרה בעצם הם היו מבזים אותה. זורק אבן למרקוליס.

יש אבן,

וקוראים לה מרקוליס, ואתה זורק אליה אבנים.

כמו כותל כזה, ואתה זורק.

אז אם זה האלוהים שלך, מה אתה זורק עליו?

ואם זה פעור, מה אתה פוער עליו?

מבזר אותו ככה, עושה גדולים עליו?

אל תגיד לי מה לעשות.

אמרת בום.

לא יאומן כי יסופר.

ג'ננה, נו. גם הבונים החופשיים מג'נונים, אתה מבין?

לוקחים את השטן, מומחים אותו כאילו הוא הטוב.

לא יאומן כי יסופר. רוצחים ילדים, שותים את הדם שלהם, מה לא עושים?

מילדותו מתרגל אדם לקבל מהוריו את כל צרכיו

ומעבר להם.

האימא אוהבת,

שומעת את הציוצים של הבכי, מלטפת, מרגיעה,

משתדלת להאכיל אותו במעדנים,

כל דבר שערב לחיכו.

לא רק ביום היא צמודה אליו, גם בלילה,

מתעוררת,

עייפה, עיניים בקושי נפקחות,

מעליפה לו בגדים, מריחה ריחות,

ומשתדלת לא להירדם עליו,

וגם מסדרת לו את הטיטול, שלא יהיה קמטים והכול.

ובסוף עוד מעניקה לו נשיקה חמה ולבבית,

כאילו רומזת לו, אתה יכול להמשיך לבכות מתי שתרצה, אני תמיד אקום לעזור לך, אל תדאג.

הבן,

אפילו שהוא עדיין פעוט,

נשאר לו רושם במחשבה,

אפילו שהיא לא מפותחת דייה,

והוא קולט למעשה וחש את האהבה של אימא,

ועכשיו הוא יודע,

מה?

אימא תבוא,

הוא לא מסביר מה הוא רוצה,

הוא יודע, היא תמצא בדיוק מה אני רוצה.

שתית, לא שתית, מותק, אכלת, לא אכלת, אני אביא לך טוב רגע.

אתה לא נקי, אכלת.

גם כשהוא מתבגר כבר,

והוא כבר מתפקד באופן עצמאי,

הוא מבחין שמעניקים לו ואפילו מכריחים אותו לקבל, תאכל, תאכל, זה טעים,

תלבש מעיל, לא לצאת ככה.

מתחננים אליו לכל דבר.

הפעילות הזו סביבו נמשכת שנים,

מהינקות

עד ההתבגרות,

וזה מטביע על אישיותו של האדם חותם.

הוא משוכנע בתת-מודע שאם נותנים, מגיע לו.

יותר מזה,

הוא גדל באופן שהוא מאבד את כושר הבחנה המדויק,

מי החייב?

מי החייב להעניק?

ומי מתנדב?

ומי מחובתו שלו להעניק בחזרה?

הוא מצפה שכולם יעניקו לו.

כל אחד מאיתנו יכול לבחון במערכת היחסים עם הוריו.

למה מעניקים ההורים לילדים יום-יום,

שנים ארוכות,

בהוצאות כספיות של מיליונים?

צריך להחזיר להם בצמוד למדד.

הוא מעתק.

ומה עם הכוחות?

ומה עם הרגשות?

ומה עם הזמן שהם בזבזו עליך?

בשעות רגילות ושאינן רגילות,

ללא הפוגה.

מעטים

עשים מחויבות רגשית

ושכלית

להכיר טובה להורים,

בודדי בודדים מחזירים להם חלק

קטן מגמולם.

וזה בגלל שהורגלנו לקבל.

וההרגל הפך להיות טבע.

עוד סיבה אומר היערות ואש רבי יונתן אייבשיץ בחלק א' דרוש ט׳ וו׳

המידה להיות כפוי טובה מסתעפת משורש הגאווה.

מי שליבו רם

ודעתו גבוהה,

בוש לומר שהוא קיבל טובה מזולתו.

בוש.

בליבו הוא אומר,

אני לא צריך אף אחד.

חוכמתי וכוחי ועוצם ידי יעשו לי את הכל.

ולכן הוא כפוי טובה.

ואין מידה מגונה

שאין מעורב בה גם גסות הרוח.

בשערי אורא כותב מדוע כמעט אין זכר לחיוב השכלי

של הרגשת הכרת הטוב,

ואפילו כלפי בן אדם לחברו.

וכל שכן להכיר טובה לקדוש ברוך הוא. למה? למה אין זכר לחיוב השכלי הזה? להרגיש טובה.

טובה?

הפוך, אנחנו מרגישים שאנחנו עושים טובה לקדוש ברוך הוא שאנחנו מקיימים מצוותיו.

עושים טובה.

מה אתה רוצה? אני מתפלל, אני לומד, אני זה. מה אתה רוצה ממני? מה? כמה?

מה?

הוא עושה טובה.

מה אתה רוצה?

זה לא חובה כאילו, מה פתאום? הוא עושה טובה.

הוא עושה טובה לריבונו של איילון.

הסיבה לכך, אומר בעל חוות הלבבות בשער הבחינה, פרק ו'.

סיבה זה גאווה.

חושב שמגיע לו הכול.

כל מיני תענוג ושמחה,

כולם משועבדים למלא דרישותיו.

אדם

שנגוע באנוכיות כזו חושב רק על עצמו,

אי אפשר לו במציאות להיות עבד השם.

ולכן אמר שלמה המלך עליו השלום במשלטוז,

תועבת אדוני כל גבה לב.

כי הוא לא מכיר טובה לבורא,

הפוך, הוא מבין שהבורא חייב לו, לא הוא.

גבה לב.

ועל כן ראשית הכול מחויבים להבין שאין דבר שמקבלים בחינם,

וצריך לשלם על כל דבר.

המטבע הכי פחותה

זה הכרת הטוב, זה המינימום המתחייב.

בספר עץ הדעת, טוב ורע,

עץ הדעת לרבי חיים ויטל, זכר צדיק וברכה, הוא אומר על הפסוק בתהילים י״ד,

אמר נבל בליבו,

אין אלוהים כל מזימותיו.

אמר נבל בליבו, נודע כי הנבל זה מי שהוא כפוי טובה.

והנה הוא מי שמתגאה על בני אדם,

כי חושב שאפילו אם יעשו עמו את כל הטובות שבעולם,

הכול נחשב אצלו כעין.

כי כזה וכזה וכזה חייבים לו כל העולם.

ואינו משלם להם טובה,

אלא כפוי טובה. זה נבל.

אז המידות האלה הם חלק, יש עוד.

אבל אלה מידות

שגורמות לכפיות טובה.

ואדם צריך להתבונן במה שאנחנו מדברים,

מהכתובים,

ולהבין שיש לו בעיה חמורה ביותר.

ואמרנו את כל הברכות כבר אתמול.

נבל, רשע,

מתנכר,

ועוד ועוד.

מישהו כפוי טובה.

וזה מידה שהיא סודית.

חייבים לתקן אותה אם לא, אין עולם הבא.

אין עולם הבא.

ואמרנו ממילא, אם בן אדם הוא מכיר טובה,

הוא יחיה בשלום עם כולם.

הוא יחיה בשלום עם כולם.

ואין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום.

וגם אם אתה מכיר טובה,

לעולם ירצו להעניק לך.

לעולם ירצו לתת לך.

אנשים שמחים. בן אדם נותן לך ואתה מחזיר לו טובה, יש לו חשק לתת לך עוד.

אז גם חסר דעת הבן אדם הזה,

אם הוא לא מבין את הפוטנציאל הטמון בהכרת הטובה.

רק מרוויחים מזה.

אז צריך לעבוד על זה.

וכמובן, צריך להודות לשם תמיד,

על כל רגע ורגע, על כל יום ויום. ולכן,

ושמחת בימיך והיית אך שמח ושמחת בימיך והיית אך שמח.

ושמחת בימיך והיית אך שמח ושמחת בימיך והיית אך שמח.

ישמחו

במלאכותך שומרי שומרי שומרי שבת וקורעי עונג שבת.

שבת,

שבת, שלום.

ברוכים תהיו.