הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק לט | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום רפואה שלמה מהרה בכל האברים והגידים לאסתר בת עיישה אלקווץ.

מהרה, מהרה, מהרה.

אמן.

הכרת הטוב בכפיות טובה,

חלק ל״ט.

אנחנו צריכים להודות על הזכות

להודות לבורא.

אומר דוד מלכנו בתהילים סג' ד'

כי טוב חסדך מחיים שפתיי

יישבחון לך.

מה כוונת הדברים?

יש חסד אחד,

שעשית עימדי,

אומר דוד המלך

לקדוש ברוך הוא,

שהוא יותר גדול

מאשר החיים בעצמם.

כי טוב חסדך מחיים.

יש חסד שאתה עושה עימדי,

שהוא יותר מהחיים אפילו.

מהו החסד?

שפתיי

יישבחון לך.

זה שאתה נותן לי את האפשרות

לשבח אותך,

זה יותר גדול מהחיים.

כי מה אני?

ומה חיי אשר עשית עימדי חסד גדול כזה ששפתיי יישבחונך.

זה גם הביאור על הפסוק בישעיה סג' ז'

חסדי אדוני אזכיר

תהילות אדוני כעל כל אשר גמלנו אדוני

ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו.

חסדי אדוני אזכיר

תהילות אדוני

כי על כל אשר גמלנו אדוני ורב טוב לבית ישראל

אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו.

מה הביאור של הפסוק?

יש לי חסד השם,

שאני מזכיר את תהילות השם.

וגודל החסד הזה הוא יותר מכל

גמולות הטובות שגמלנו השם.

ומה שגמלנו השם זה לא דבר מועט,

כי אם רב טוב לכל בית ישראל,

טובה רבה וגדולה.

אבל החסד הזה שאני יכול להזכיר תהילות השם

הוא כעל כל אשר גמלנו השם.

ועל כל הרב טוב שהקדוש ברוך הוא גמל אותנו כרחמיו וכרום חסדיו.

זה לא יאומן כי יסופר,

כמה טובה וחסד שהשם מאפשר לנו ונתן לנו את הזכות להודות ולהלל לפניו.

צריך להודות לקדוש ברוך הוא שזכינו להיות יהודים.

אומר יסוד בשורש העבודה,

הפירוש הקודם זה היה על פי מראות הצובעות.

אומר יסוד בשורש העבודה בשער א' פ' ב',

בוודאי ראוי לכל איש ישראל מעם קדוש ליתן הודאה עצומה בליבו ובמחשבתו בתמידות

לבורא יתברך ויתעלה,

על שבחר בו וברא אותו בחלקו ובגורלו הקדוש לעובדו בקיום מצוותיו

ועסק תורתו הקדושה,

שעל ידי זה יוכל להשיג קצת גדלותו

ברוממותו של היוצר והבורא יתברך

ויתעלה שמו,

שזו הייתה כוונת הבורא.

בבריאת האדם

בעולם הזה,

להכיר גדולתו ורוממותו של יוצרו ובוראו יתברך.

צריך להודות לקדוש ברוך הוא על הרוחניות.

בשם שאדם מודה לשם אחרי אכילה,

כך עליו

להודות לשם בגמר הלימוד,

גם לחם וגם תורה השם העניק לנו.

אין לנו מעצמנו מאומה, לא לחם ולא תורה.

ולכן

יש לנו תפילת רבינו חוניה בין הקנה.

מודה אני לפניך,

מלך חי קיים ששם את החלקים מיושבי בית המדרש ולא שמת החלקים מיושבי קרנות

שהם משכימים וכו'.

אחרי התפילה אומרים, ולפני התפילה יש,

שזו הודאה אחרי הלימוד,

אך גם אחר כל דבר רוחני שזכה לכך,

יש להודות על זה.

כל דבר רוחני שאדם זוכה לעשות,

צריך להודות לשם.

זכה לעשות מצווה, זכה לעשות חסד, זכה לעשות כל דבר, צריך להודות לשם.

צריך להודות לקדוש ברוך הוא על כל החסדים

שעושה עימנו.

דוד מלכנו בתהילים למד אומר,

מתחיל ככה את המזמור, מזמור שיר חנוכת הבית לדוד.

מה היה צריך לעשות עכשיו?

היה צריך תכף להגיד דברי שבח ותודה לשם

על שזיכה אותנו בבניין בית המקדש,

מזמור שיר חנוכת הבית לדוד.

ומה אנחנו רואים

לאחר מכן?

ארומך אדוני כדיליתני ולא שימחת אויבי לי.

אדוני אלוהי, שיבעתי אליך ותרפאני.

אדוניי,

העלית מן שאול נפשי

פייתני מיור דיבור.

זמרו לאדוני חסידיו

בו הודו לזכר קדשו,

כי רגע באפו

חיים ברצונו.

בערב ילין בכי,

ולבוקר

רינה.

ואני אמרתי בשלווי,

בא למות לעולם.

אדוני, ברצונך העמדת להר ירי עוז.

הסתרת פניך,

הייתי נבהל.

אליך אדוני אקרא,

ואל אדוני אתחנן.

מה בצע בדמי

ברדתי אל שחת?

הידך עפר?

היגיד אמיתך?

שמא אדוני מחנני,

אדוני

אהיה עוזר לי.

הפכת מספדי למחון לי,

פיתחת שקי,

ותאזרני שמחה.

למען יזמרך כבוד

ולא יידום.

אדוני אלוהי,

לעולם עודכה.

מתחיל מזמור שיר חנוכת

הבית לדוד.

מה היה צריך לעשות?

תכף

היו צריכים לבוא דברי שבח ותודה לשם

על שזיכה אותנו בבניין בית המקדש.

ואנחנו רואים מזמור תהילים שאומרים אותו בתפילה,

להתפלל על חולה.

כשרוצים להתפלל על חולה, אומרים את המזמור הזה.

והמלבי

עמד על זה.

בפשט הוא כמו פירוש רשי,

שאמר המזמור

שיאמרו הלוויים

בחנוכת הבית

בימי שלמה,

דוד זה אבא של שלמה,

ודוד אמר את המזמור.

במזמור הזה יאמרו אותו הלוויים בחנוכת הבית בימי שלמה.

אז המזמור הוכן

מראש לומר אותו בחנוכת הבית.

מזמור שיר חנוכת

הבית לדוד.

אבל באמת לימד אותנו דוד המלך עליו השלום,

דרך בהנהגתנו.

כי במנהגו של עולם,

אם יהיה אדם בצער,

בפרנסה,

ואחר כך

יעשה חולה.

אז הוא כבר לא דואג על הפרנסה,

אלא דואג עכשיו על הבריאות.

והתפלל לה'

שישלח לו רפואה.

וכשהוא נענה,

ונתרפא,

מתפלל עכשיו לפרנסה,

שלא תהיה בדוחק.

אחר כך עוזר לה'

ומגיע לחיי הרחבה.

כמאמר הכתוב, מן המצר קראתי יא

ענני במרחב יא.

והנה נתעשר.

בנה בית גדול.

בעשותו חנוכת הבית,

הוא בא להודות לשם

בעד עושרו,

ואשר עזר לו לבנות בית נהדר.

כבר שכח

ימי עוניו,

מצוקתו,

וגם חוליו שכח,

שהוא חלה פעם, ונתרפא,

ומביע רק תודה על עושרו ועושרו.

מה מלמד אותנו דוד המלך עליו השלום?

כי בימי העושר

והעושר

עליו לא לשכוח.

את ימי עוניו ומצוקתו,

ומה שהוא נתרפא מכל יום.

ואפילו,

אם בשעתו הביע תודה על כך

שנחלץ מהצרות,

אבל עתה,

בעת אשר צריך הוא לזכור עוד

ולהביע תודה שהושיע אותו מצרותיו,

ואחר כך לזכור בתודתו את עושרו ושמחתו.

וזה מה שסיים במזמור.

פיתחת שקי

בתאזרני שמחה,

למען יזמר לך כבוד ולא ידום

אדוני אלוהי לעולם עודך.

אז לא צריך לזכור רק את הרגע האחרון שאנחנו בשמחה.

אז כמו שאומרים, כשאדם מגיע לחופה, לחתונה, והוא שמח ומאושר,

השיג את בת זוגו,

והוא הולך עכשיו לבנות בית נאמן בישראל,

צריך לזכור את כל התלאות עד שהוא יגיע לפה.

לא רק לזכור את הרגע הזה הגדול,

אלא צריך לזכור את הכול. מזמור שיר חנוכת,

הבית לדוד,

ואז מזכיר את כל המצבים שעבר,

ובסוף חותם

ארום ממך.

זאת אומרת, לעולם אדם צריך לזכור,

אפילו אם הוא הודה בעבר כבר,

לא היה לו פרנסה,

נהיה לו פרנסה,

לא היה חולה, נהיה בריא.

בית עשר וקנה בית ומאושר, ויש לו חנוכת הבית,

אבל אל תשכח,

גם היית פעם בלי פרנסה, וגם היית חולה.

תזכור את כל הטובות שעשה.

ככל אשר גמלנו ה' ברב טוב על כל בית ישראל.

זה לימוד גדול שהמלבי מסביר לנו,

וכמו הפשט גם של רשי,

וצריכים לשים לב לדברים האלה,

תמיד לזכור שעברנו הרבה, הרבה, הרבה.

יש מצבים שאדם אומר, לא יודע איך אני אעבור את זה, לא יודע איך אני אעבור את זה. והנה, עוברים עשר שנים, ועוד עשר, והוא מסתכל אחורה, עבר את הכול, הנה אתה פה, לא?

איך עברת את הכול?

כבר לא מודל השם על משהו עבר.

רק על עכשיו, או שיש לו זה, או שיש לו דרישות, או שיש לו בקשות.

הוא לא זוכר את כל משהו עבר.

צלחת את כל המכשולים, כל הייסורים,

את כל החולאים,

את כל הפגעים.

צלחת אותם עלו, הנה אתה פה.

לא זוכרים.

כוכבי אור, עמוד קסד.

צריך להודות

על ייסורים.

חייב אדם לברך על הרעה

כשם שמברך על הטובה,

ברכות נד.

מה זה שכתוב חייב אדם לברך על הרעה כשם?

מה זה כשם?

כשאדם עושה לחברו טובה,

אז הוא משיב לו טובה.

ואם חברו עושה לו טובה גדולה,

אז הוא מודה לו עוד יותר.

וככל שתגדל הטובה, תגדל ההודעה.

כך אותו דבר בייסורים.

כשאדם סובל ייסורים

בערך מועט,

חייב להודות לשם

על הייסורים.

חייב להודות, הוא מנקה אותו.

וכשסובל איסורים יותר גדולים,

חייב להודות יותר.

יש פה טיפול רציני, זה טיפול שורש.

וככל שיגדלו האיסורים,

צריכה לגדול ההודעה.

זה מה שכתוב.

חייב לברך על הרעה כשם

שמברך על הטובה.

כמו שבטובה, אם אתה מקבל טובה מועטת, ההודעה מועטת.

ככל שגודלת ההודעה

הטובה אתה מודה יותר.

כשם שאתה מודה על הטובה,

ככה אתה צריך להודות על האיסורים.

כשיש איסורים קלים, ההודעה היא מועטת.

כשהאיסורים גדולים, צריך להודות עוד יותר.

כשם.

מדהים.

הגאון הבית דין דה פונוביש

אמר בשם

מרן החפץ חיים זכר צדיק לברכה.

רע

אסור לומר.

מר

מותר לומר.

כשהקדוש ברוך הוא פועל בנו,

פעולה שהיא כואבת.

אסור לומר שהיא רעה.

מותר לומר שהיא מרה.

הדבר דומה

להבדל בין ילד למבוגר.

שניהם נוטלים תרופה,

והיא מרה.

הילד שנוטל אותה אומר שהיא רעה.

תרופה רעה?

תרופה אמורה לרפא אותך, אז למה היא רעה?

אבל הוא אומר שהיא רעה.

המבוגר,

הוא יודע שזה רפואה,

אז היא לא יכולה להיות רעה.

היא רק מרה.

לא רעה.

מה רעה?

והוא הולך לקנות אותה, ומשלם מחיר יקר.

אז היא רעה?

לא, היא מרה.

הוא יודע שתצמח לו ממנה טובה.

כך בכל הצרות

שהשם מביא על ישראל,

זה להיטיב עמנו באחריתנו.

וכמו שמודים לרוקח

שהשיג לו את התרופה,

לא תמיד משיגים את התרופה שרוצים.

יש אחד היה חולה מחוץ לארץ,

והוא ביקש שייתנו אייבר מקטין,

ולא הסכימו, כי הם לא רוצים שיתרפאו,

רוצים שימותו.

אז הוא פנה לבית משפט, ובית משפט חייב את הבית חולים לתת לו את העיוור מקטין.

אז צריך להודות לרוקח,

ולפעמים לשופט,

שנותן את התרופה.

ככה יש להודות לקדוש ברוך הוא

על התרופה המרה

היא לרפואה.

הודו לאדוניי כי טוב,

זה היה קודם שפתי חיים, במידות

בעבדות השם,

חלק א' עמוד תרמת.

הודו לאדוניי כי טוב,

כי לעולם חסדו,

תהילים קביות חטא.

מדבר אל כל יחיד,

הודו לאדוניי כי טוב,

יודה לשם,

גם כשמעניש אותו,

בטוב שהשפיע עליו,

שגם בשעת העונש

זה חסד.

הודו לאדוניי כי טוב,

כי לעולם חסדו.

גם העונש הוא טוב,

וזה חסד.

לעולם,

צריך להודות לשם,

בין על הטוב

ובין שנראה להפך.

גם מה שנראה לנו כעונש אינו אלא חסד.

כך אומר הנציב בקונטרס להודות ולהלל.

עוד איכה

כי ענית אני,

בת תהילי

נישועה.

עוד איכה,

אני אודה לך ברבים

על שעיניתני בניסיונות אלו,

ומזה נתגדלתי יותר.

וכשאתה עוזרני להתגבר

על עוניי

והיית לי לישועה,

זה מדובר על צדיק שעומד בניסיון.

הוא מודה לשם.

בעינויים, בייסורים, בכל מה שהוא עובר, זה הישועה.

צריך להודות לשם גם כשאדם במצב של עניות גדולה.

ובא בנדרים נ',

רבי עקיבא ורחל

היו בעניות גדולה.

ואליהו הנביא נדמה להם כאדם,

ודפק בדלת

ואמר להם,

תיתנו לי בבקשה קצת תבן, כי אין לי תבן

להניח את ראשי.

לא היה לו מזרון,

אז הוא חיפש תבן, ואין לו תבן אפילו.

הרן מפרש שם

כדי לנחם אותם, בא אליהו הנביא

ולהראות להם שיש יותר עניים מהם, כי הם היו יושנים במתבן,

היו יושנים על קש,

ומתכסים בקש.

כזאת עניות הייתה

לרבי עקיבא, כי אבא של

רחל, כלבא שבוע,

הוא הדיר אותה מנכסיו בגלל שהתחתנה עם עם הארץ.

אז לא היה להם פרוטה לפורטה.

אז הם ישנו במתבן.

והמפרש שם אוסיף

שלמה הוא נדמה להם כעני

בשביל לנחם אותם,

שהוא אפילו תבן אין לו.

וככה אמר לה רבי עקיבא,

את רואה?

הנה יש אדם שאפילו תבן אין לו.

זאת אומרת אנחנו עשירים לעומתו.

מה הגמרא מוכיחה לנו?

שגם כשנמצאים בשנות הרעב

יש ניסיונות,

צריך להודות לשם יתברך.

ואין הכוונה שלעתיד לבוא יודה וישבח,

שיראה שכל מה שהיה לטובתו היה,

אלא חייב לראות עצמו כבר עכשיו במצב הזה לעומת אחרים שמצבו ומקומו יותר טוב.

וכן מסופר

על רבי עקיבא איגר,

זכותו תגן עלינו אמן,

שהיה הולך לבקר חולים

כדי ללמוד מוסר ולהכיר טובה שהוא בריא.

אתה רוצה לראות כמה טוב לך?

תבקר בבית חולים, לא בשעת הקורונה,

כי עלולים להכניס אותך לשם.

תופסים שם כמו דגים את כולם.

באורחות מוסר, עמוד שנ״ח כתוב,

אדם אחד

היה צריך להפליג בספינה.

בדרכו

ישב לו קוץ ברגלו,

גרם לו עיכוב ואחר את ההפלגה.

בים מחרף ומגדף.

לימים שמע שטבעה ספינה בים.

מיד הודה והלל ושיבח שנאמר,

עודך אדוני כי ענבת בי

ישוב אפיך ותנחמני.

זה גמרא בנידה ל״א.

זאת אומרת, אני מודה לך, השם, כי ענפת בי, הכנסת לי את הקוץ.

היו לי כאבים והיו לי עיכובים, והפסדתי את ההפלגה.

ישוב אפיך ותנחמני.

אבל אחרי מעשה אני רואה, אה, האף הזה, נחמה גדולה איתה.

אם כן, מהות ההטבה וההצלה הייתה בתקיחה של הקוץ ברגלו,

אבל כבר אז היה צריך להודות על הטובה.

אפילו שהוא לא רואה איזה טובה תצמח לו מזה.

אבל אין דבר כזה שהשם עושה דבר לרעה.

כל דעבדין מן שמעיה לטב עביד.

אז גם עכשיו, לכן היה אומר,

נחום איש גם זו, גם זו לטובה.

על הרעה עצמה היה אומר זו טובה, גם זו לטובה.

לא שיצא מזה רק

כל מדע עביד

מן שמעיה עביד לטב,

כל מה שנעשה מן שמעיה נעשה לטובה.

זה יכול לבוא בהמשך, לא עכשיו.

נחום איש גם זו, הוא אומר, לא, לא, לא.

גם זו לטובה עצמה.

הרעה עצמה היא טובה.

לשם המחשה,

אילו היה קיים

זריקה עם סם,

שמי שמזריקים לתוך גופו מן הסם הזה, חיו יחיה לנצח.

האם אפשר לומר שהזריקה הכואבת

זה דבר רע?

הרי מי שייקח זריקה כזאת,

הוא יתענג מהדקירה.

היא יודעת שברגע הזה מזריקים לו חיים.

היום זה הפוך.

אנשים מבסוטים עומדים בתור שהזריקו להם זריקת מוות.

אז כשאדם

יודע איזו טובה גדולה תצמח לו מזה,

אז הוא לא ישים לב לכאבים.

מי ידועים הסיפורים הנפלאים והגדולים,

שכשמגיעים לעולם האמת במאזן של הזכויות והחובות,

מי שיכול בסוף להכריע את הכף,

זה מנת הייסורים שהוא קיבל בחייו.

ואז מביאים גם את הייסורים שהוא סבל בחיים,

ושמים אותם על המשקל, וזה יכול להכריע שהוא ייכנס לגן עדן ולא לגיהנום.

אז כמה הם שווים כל הייסורים האלה?

מסופר פעם על פריץ אחד,

שיהודי היה גר אצלו,

והוא יצא לתקופה של חצי שנה,

ואמר לשכן שלו, גוי,

שהוא יטפל

בכל העניינים שלו.

וזה היה רשע מאוד,

והתעלל ביהודי,

והילכה אותו עשר מכות בהצלפה של מגלב,

עשה לו פסים,

פסים-פסים.

כשחזר הפריץ, התלונן היהודי בפניו ואמר לו, מה השכן עשה?

הוא שמע את שני הצדדים,

וחייב אותו לתת לו עשרה זהובים,

על כל מכה זהוב זהב.

ואז התחיל היהודי לבכות.

אז הוא אמר לו, מה, לא בסדר?

הוא אומר לו, בסדר גמור,

אני רק בוכה שהוא לא נטל לי יותר מכות.

אני מקבל יותר זהובים.

אבל מתי שהוא קיבל את המכות, הוא בכה.

הוא הבין שזה מכות בחינם,

הוא לא ידע שהוא מקבל, אבל זה זהובים.

כשאדם מגיע לעולם האמת,

הוא יראה כמה ייסורים שהוא קיבל פה ימרקו שם,

וכמה יוסיפו לו,

אז הוא יצטרך להודות מאוד, נכון?

אז כדאי לדעת שכבר מעכשיו אפשר להודות על כל דבר,

ממש.

כשם שמברכים על הטובה.

כשם.

רבי חנניהו ברגשיו אומר,

נוסע הקדוש ברוך הוא זו קדוש ישראל.