תולדותיו של דוד - חלק א | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

אפשר?

נציב יום

חיה נעמי נרגס, בת סולטנה

רפואה שלמה ותקום עם מיטת חוליה בריאה ושלמה מהרה, אמן.

ואלה תולדות פרץ.

פרץ הוליד את חצרון,

וחצרון הוליד את רם,

ורם הוליד את עמינדב,

ועמינדב הוליד את נחשון, ונחשון

הוליד את סלמה, וסלמון הוליד את בועז, ובועז הוליד את עובד,

ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד.

ויאמר אדוני אל שמואל, עד מתי אתה מתאבל אל שאול?

ואני מאסתיו ממלוך על ישראל,

מלא קרנך שמן,

בלך אשלחך אל ישי בית אלחמי,

כי ראיתי בבניו לי מלך.

ויאמר שמואל אלישי,

הטמו הנערים?

ויאמר עוד שער הקטן,

והנה רועה בצאן.

ויאמר שמואל אלישי, שלחה וכחנו, כי לא נסב עד בואו פה.

וישלח ויביאהו,

והוא אדמוני עם יפה עיניים, וטוב רואי.

ויאמר אדוני, קום, משחהו איזהו.

וייקח שמואל את קרן השמן,

וימשך אותו בקרב אחיו,

ותצלח רוח אדוני אל דוד מהיום ההוא במעלה,

ויקם שמואל וילך הרמתה.

ויבואו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה, ויאמרו לאמור,

הננו עצמך ובשרך אנחנו.

גם אתמול, גם שלשום,

בהיות שאול מלך עלינו, אתה היית מוציא ומביא את ישראל.

ויאמר אדוני לך, אתה תרעה את עמית ישראל,

ואתה תהיה לנגיד על ישראל.

ויבואו כל זקני ישראל אל המלך חברונה,

ויכרות להם המלך דוד ברית בחברון

לפני אדוני.

וימשכו את דוד למלך על ישראל.

בין שלושים שנה דוד במולכו,

ארבעים שנה מלך,

בחברון מלך על יהודה שבע שנים ושישה חודשים,

ובירושלים מלך שלושים ושלוש שנה

על כל ישראל ויהודה.

המדרש רבה רות אומר,

רבי ברכיהו ורבי סיימון,

משל למלך שהיה עובר ממקום למקום,

ונפלה מרגלית מעל ראשו.

עמד המלך וכל פה מליה שלו שם,

והיו עוברים ושבים אומרים מה טיבו של מלך וכל פה מליה שלו כאן.

ראו, אמרו, נפלה מרגלית מעל ראשו.

מה עשה? צבר את העפר והביא מכבדות

וכיבד את הציבור האחד ולא מצאה,

והשני ולא מצאה,

והשלישי ומצאה.

אמרו,

מצא מלך את מרגליתו.

כך אמר הקדוש ברוך הוא לדוד.

מה הצורך היה לי לייחס פרץ,

חצרון, רם, עמינדב, נחשון, סלמון,

בועז, עובד, ישי?

לא בשבילך?

מצאתי דוד עבדי.

הזוהר אומר פרשת וישלח.

רבי שמעון אמר,

הא, איתמר ודוד מלכה עד לא הוו לחיים כלל.

בר דאדם קדמאי היו לשבעין שינין מדילי,

וכך היה כי עומד דוד מלכה שבעין שינין הוו,

וכי עומד דאדם קדמאי אלף שינין חסר שבעין,

השתכחו בהן אלף שינין קדמאי האדם הראשון ודוד מלכה.

רבי שמעון אומר, נשמת דוד המלך לא ניתן לה חיים כלל,

אך אדם הראשון נתן לה שבעים שנה מחייו.

ולכן דוד המלך חי שבעים שנה,

ואדם הראשון חי אלף שנים פחות שבעים,

תשע מאות ושלושים שנה.

פתח ואמר בתהילים,

האם שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד?

האם שאל ממך זה דוד המלך שביקש חיים מהקדוש ברוך הוא?

כי כשברא הקדוש ברוך הוא את גן עדן,

הטיל בו את נשמת דוד המלך,

וראתה הנשמה שאין לה חיים,

והייתה עומדת כל יום לפני ה'.

וכאשר ברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון אמר ממנו יהיה קיומו של דוד,

ומהאדם הראשון קיבל דוד שבעים שנה של חיים.

לפי הסדר הכתוב כאן, יוצא שנשמת

דוד המלך נבראה לפני נשמת אדם הראשון.

כי כשברא הקדוש ברוך הוא את גן עדן, הטיל בו את נשמת דוד המלך,

והר נשמה ראתה שאין לה חיים,

ועמדה לפני ה' כל יום.

וכאשר ברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון,

אמר ממנו יהיה קיומו של דוד,

ומהאדם הראשון קיבל דוד שבעים שנה של חיים.

אך כשחטא האדם הראשון,

נפגמו אותן השנים מזוהמת הנחש,

והתבטלה מתנה זו,

והיה צריך מתנה חדשה של חיים.

והם ניתנו לו על ידי האבות,

אברהם, יעקב ויוסף.

אבל יצחק לא נתן לו כלום, והטעם מבואר שם על פי הסוד.

אברהם נתן לו חמש שנים,

שהיה ראוי אברהם לחיות 180 שנה כמו יצחק.

בדרך כלל כל בן צריך להגיע לגיל אבותיו.

וחמש שנים לפני הגיל, כשאביו נפטר, הוא צריך לדאוג.

למה זה הזמן המסוכן, אם הוא יגיע לימי חייו או לא יגיע?

אז יצחק, אברהם אבינו חי 175 שנה,

והיה צריך לחיות כמו הבן שלו, לפחות יצחק. רק הורידו לו בגלל חשיו, שלא יראה בצהרת חשיו.

הורידו לו חמש שנים. החמש שנים האלה ירדו בשביל לתת אותם לדוד.

יעקב היה ראוי לחיות

175 שנה

כמו חיי אברהם,

אך הוא חי רק 147 שנים.

ואם כן, נחסר ממנו 28 שנים

שנתן אותם לדוד.

ונמצא, אם כן, שאברהם ויעקב ביחד נתנו לדוד המלך 33 שנה מחייהם.

יש לשאול למה משווים את חיי יעקב לחיי אברהם ולא ליצחק.

יוסף חי 110 שנים

והיה ראוי שיחיה 147 שנים כחיי אביו יעקב.

ונחסר ממנו 37 שנים

שנתן אותם לדוד.

ובזה הושלם לדוד 70 שנה

ובשנים האלו שנתנו לו האבות,

אברהם, יעקב ויוסף, חי דוד בעולם 70 שנה.

וזה מיישב את שני המקורות שאומרים שהאדם הראשון נתן 70 ושהאבות נתנו 70.

אבל הזוהר מסביר שחטא האדם הראשון,

נפגמו אותם השנים מזוהמת הנחש,

ולכן התבטלה המתנה הזו שלא יקבל את השנים המזוהמות האלה לדוד המלך,

וקיבל מתנה מהאבות הקדושים,

מאברהם, יעקב ויוסף.

הרמר מפאנו בספר עשרה מאמרות אומר,

אמרו על דוד בהגדה שישי אבי בזקנתו היה פורש מאשתו.

אין ספק אצלנו שזה היה ממידת חסידות,

שמה שאמרה התורה לא יבוא עמוני ומואבי,

פירושו מואבי ואפילו מואבית.

זאת אומרת,

שכן הלכה זו הייתה רופפת ביד אותו הדור,

וישי הצדיק

להוציא את נפשו מן הספק

ולקיים בעצמו ולערב אל תנח ידיך ביקש לבוא אל שפחתו.

זאת אומרת, לאשתו הוא חשש בזקנותו,

אבל יש מצווה לערב אל תנח ידיך שגם יביא ילדים בזקנותו,

לכן ביקש לבוא אל שפחתו,

ויש פה איזה פלפול שמסביר מה זה העניין.

בכל אופן,

מה עשתה השפחה הנאמנת?

מסרה סימנין לאשתו של ישי,

שהייתה באותה שעה שנואה לבעלה,

למעלתה,

כמו שמובא בלאה בפרק יד ח',

ומאותו מעשה נולד דוד,

כמו הלידה של ראובן,

שיש לחוש בזה ובזה מבני תמורה למראה עיניים.

הרוצה יפלפל בזה.

אמנם יודע צדיקו של עולם דין דלים,

שהיו נשמותיהם של אלה צריכות לצאת לאוויר העולם בחשי,

בלי פרסום.

והרמה מפנו בספר גלגולי נשמות מגלה לנו דבר מדהים.

הגר, שפחת שרה,

היא זאת שהייתה שפחת ישי,

ועתה היא נתקנה.

כי בראשונה הגר ותרא כי הרתה

ותקל גבירתה בעיניה.

הגר זלזלה בשרה אמנו בגלל שהיא ראתה שהיא הרתה

ושרה לא הרתה.

והייתה מבזה את כבוד גבירתה שרה אמנו.

ופה בגלגול הזה לא רצתה לקבל את דברי רבה ישי,

והוא היה האדון שלה והיא הייתה שפחה שלו,

שציווה עוונה אלייך

והגידה הדברים לגבירתה ויצא ממנו דוד

וממנו יבוא משיח בן דוד.

אז התיקון

נעשה על ידי ההגר שבא בגלגול שפחת ישי.

מוסיף על זה החידה הקדוש,

כשהוא קרע וברא אמר ישי לבניו

שהוא היה פרוש ממנה כמה שנים.

פתאום רואים אותה הרה.

הילדים שואלים מאיפה זה?

הוא אומר להם אני מנותק ממנה שנים.

ואם כן זנתה.

מסקנה של ישי,

זאת אומרת, הוא לא ידע בכלל שהוא היה איתה.

והבנים היו רוצים להורגה וגם לעובר.

וספר פתח עיניים

הוסיף שהטעם שאשת ישי

לא גילתה את הדבר, למה היא לא גילתה להם?

זה ממך, כמו שאמרה תמר.

כי לא רצתה להלבין את פני בעלה.

ולא רצתה גם למסור את שפחתה.

להגיד שהיא גילתה לה

שהם התחלפו.

ואמר להם ישי,

בשעה שהילדים רצו להרוג אותה

ואת הבן שלה, את דוד.

אמר להם אל בניי,

כי יצא לעז עליכם שגם אתם ממזרים.

הרי אשת איש היא מזינתה,

הבן ממזר.

ואם יש אחד כזה, מי אמר שכל האחרים לא כאלה?

אז יצא עליכם שם של ממזרים.

לכן הניחוה שתלד.

תניחו לה שהיא תלד, הוא אמר להם ישי,

ויהיה ילד כמו עבד שלכם.

ולכן היה דוד המלך עליו השלום בצאן,

מאוס ומובדל,

עד שבא שמואל הנביא וגילה דבר שהוא בן כשר לאביו ולאמו,

ומשכו למלך.

איזה הפתעה.

לא יאומן כי יסופח.

במסכת סנהדרין דף קובזן כתוב

אמר רב יהודה אמר רב לעולם הלוי אדם עצמו לידי ניסיון,

שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי ניסיון ונכשל.

אמר לפניו ריבונו של עולם,

מפני מה אומרים אלוהי אברהם,

אלוהי יצחק ואלוהי יעקב,

ואין אומרים אלוהי דוד?

אמר לו, הנה הוא מניסו לי.

הם עמדו בניסיונות.

אתה לא מניסית לי, אתה לא עמדת בניסיון.

אמר לפניו ריבונו של עולם, נשא ני,

שנאמר בחנני אדוני ונשא ני.

אמר ליה מנשא נא לך

בעביד נמילתא באדך

דלדידהו לא דעתי נו,

ואילו ענק עמודן לך דמנשא נא לך בדבר חרווה.

אומר, אתה יודע מה? אני אנשא אותך.

ואני אעשה לך דבר.

להם אני לא הודעתי במה אני מנסה,

ולך אני יודע במה אני מנסה, וזה יהיה בדבר חרווה.

מיד,

ויהי לעת הערב ויקום דוד מעל משכבו.

אמר רבי יהודה,

מה זה מעל משכבו?

שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום.

ונתעלמה ממנו הלכה

אבר קטן איש באדם, משביעו רעב ומרעיבו שבע.

דוד המלך היפך משכבו, פירושו שימש ביום

ולא בלילה. למה? כדי שלא להיכשל.

שהיו באות

נשים המראות לו דמים וכל מיני דברים,

ושלא ייתן עינו או משהו וייכשל.

לכן היה משביע את עצמו, כמו שאומרים ביום, ולא ידע את הדין, ההלכה,

מה שאמרנו.

והתהלך על גג בית המלך,

והיה אישה רוחצת מעל הגג,

והאישה טובת מראה מאוד.

בת שבע,

אבדקא חיפה רשע, תותי אכלתא.

אתה שטה, אני דמי לה, כי ציפרתא.

פתק בגירא.

פתקא לחלתא.

איגל יהא וחז יהא.

מיד וישלח דוד וידרוש לאישה, ויאמר, הלא זאת בת שבע,

בת אליעם, אשת אוריה חיתי.

וישלח דוד מלאכים ויקחיה,

ותבוא אליו וישכב עימה,

והיא מתקדשת מטומאתה,

ואתה שובל בית המלך.

היינו דכתי בחנת ליבי,

פקדת לילה,

צרפתני בל תמצא, זמותי בל יעבור פי.

אמר איכו זה מאמה, נפל בפומי, דמנדסני לי,

ולא אמר כי הא מלתא.

רשי אומר, היה מהפך את משכבו של לילה לשל יום,

שהיה משמש מיתתו ביום כדי שיהיה שבע מתשמיש,

ולא יהרהר חרישה כל היום,

ונתעלמה ממנו הלחש המשביע עברו בתשמיש,

רעב ומרבה תאווה.

מה זה חלטה? היא הייתה

רוחצת על הגג, והיה חלטה מין כוורת כזאת, כמו מקלחון.

והוא ראה ציפור שם, שעפה, והוא שלח עץ לפגוע בציפור,

ופגע בכוורת, בחבל שמחזיק את הכוורת, וזה

היכה ושבר אותה,

ופתח ושבר את החלטה,

את המקלחון הזה,

וראה אותה

כמות שהיא,

ואז ביקש לקרוא לה, וכולי, ואז התברר שזאת בת שבע, בת אליעם, וכולי.

ואחר כך היה מתקדשת מטומאתה,

פסקה טומאתה, ולא באה עליה כשהיא נידה,

ואחר כך, מה אמר?

אמר פקדת לילה, על מעשה לילה פקדתני מוכן לעמוד בניסיון של דבר העבירה,

צרפתני בל תמצא, חשבת לצרפני

שאני אהיה נקי וטהור מדבר עבירה, ולא מצאתני נקי.

איכו זממה נפל, איי איי איי, מי ייתן ויהיה בפי רסן,

ואפשר לעכב את דברי שלא אמר דבר זה של בחנני,

עשיתי טעות,

שביקשתי שתבחן אותי,

ומהיום זמותי בל יעבור פי,

מהיום כל מחשבה שתהיה לי, אני שוקל אלף פעמים להוציא מהפה איזה דבר, וכו' וכו'.

ההמשך מבואר

במזמור תהילים.

דוד המלך, בשעה שהראה לו המעשה הזה,

פחד.

וואי וואי וואי.

ואי שעטס ליק דומה קמא קודשא בריחו.

בא המלאך ששמו דומה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לו,

כתוב בתורה, ואיש אשר הנאף את אשת איש,

אשר הנאף את אשת רעהו, מות יומת הנואף והנואפת,

וכתוב אל אשת עמיתך,

לא תיתן שכבתך לזרוע לתום אהבה.

דוד,

שקלקל ברית בערבה, מהו?

שואל דומה.

אמר לקודשא בריחו, דוד זכאהו.

דוד זכאי.

עוברית קדישא על תיקוני הקיימא.

דאה גלי קדמאי דזדמנת לבת שבע מיום עדית ברי עלמא.

אמר לו דוד המלך הוא זכאי כי היא הייתה מזומנת

לא מששת ימי בראשית.

היא המיועדת לו,

בת שבע.

אל תשכחו שמבת שבע יצא שלמה המלך

שבנה את בית המקדש.

ממעשה זנונים לא היה נותן הקדוש ברוך הוא שייצא בן כשר כזה ויבנה את בית המקדש.

כן?

אז מה אומר לו דומה?

אומר לו אי קמך גלי קמא לו גלי.

טוב,

אתה יודע וגלוי לפניך שהיא מזומנת לו מששת ימי בראשית.

הוא שקרא למה גג, מאיפה הוא יודע שהיא מזומנת לו מששת ימי בראשית?

אמר לה ותו בהיתר אהבה מדהבה.

וגם זה היה בהיתר.

גם מה שהוא קרא לה מהגג זה היה בהיתר.

דאה כל הנון דעה לו לקרבה לא על חד מיניהו עד דאפטר בגט לאנטטה.

כל מי שיוצא למלחמה באותה העת היה נותן גט לאשתו,

ואם הוא נפטר,

יש לה גט ביד.

למה? שהיא לא תהיה עגונה.

אם הוא לא חזר ממלחמה קודם כל היא פתורה,

ולא צריך להביא ראיות ועדויות ולדעת מת לא מת נחטף שבוי מה? לא יודע.

אז לכן כשהוא לקח אותה

היא הייתה מגורשת.

אמר לה

אההההה

אמר לה,

היה צריך להמתין שלושה חודשי הבחנה,

להבחין בין עובר של הבעל

לבין עובר שיכול לצאת ממנו,

צריך להמתין שלושה חודשים, תשעים יום.

אמר לה, במאי עוקים מילה באתר דחישינא דאם עוברת,

וגלי קדמאי דאוריה לא קריבה לעלמין.

אומר מה שאתה אומר,

שיש חשש שהיא הייתה מעוברת והוא בא על המעוברת,

אז גלוי לפניי אוריה בעלה,

לא התקרב אליה מעולם.

דאה שמי חתים בגבי לסהדותא,

שאני החתמתי את שמי בשמו של אוריה לעדות

שלא נגע בה.

כתוב אוריה וכתוב אוריהו.

אוריה מה יש בסוף? היות ואוריהו מה יש בסוף?

ה' וו', שם ה' מלא.

שמי חתום בהדי, דלא שימש בעלמין.

מעולם לא נגע בה.

אמר להם מארדה עלמא העמדה אמרית,

זה מה שאתה אומר? אומר לו דומא.

אי כבח גלי, דלא שכיף בעדה אוריה כמא מגלי.

לך גלוי שהוא לא היה איתה, אבל הוא מאיפה יודע אם הוא היה איתה או לא היה איתה.

הבה ללא אורך לטלץ ירחה. היה צריך להמתין שלושה חודשים.

ותו אי ידע דלא שכיף בעדה לעלמין.

עמי שדר לדוד ופקיד עלה לשמשה באנטטה.

אומר לו, רגע, רגע, ואם אתה אומר,

אם הוא אפילו היה יודע שהוא לא היה איתה,

למה הוא שלח דוד וציווה עליו לשמש את אשתו, ככתוב?

רד לביתך ורחץ רגליך,

בלשון נקייה.

לך, לך,

הביתה אתה חזרת מהמלחמה,

תפקוד את אשתך.

למה הוא אמר, אם הוא יודע שהוא אף פעם לא שימש איתה,

מה הוא שולח אותו?

מנסה, דומה, לסתור את דברי הקדוש ברוך הוא.

אומר לו הקדוש ברוך הוא, ודאי, ודאי, דלא ידע.

הוא לא ידע בכלל.

אבל יתיר מתלת ירחה אוריך.

אבל הוא המתין יותר משלושה חודשים.

למה?

דהא ארבע ירחי אהבו, עברו ארבעה חודשים.

דהא חטננן, כך למדנו, שנינו.

בחמישה ועשרים בניסן

עבר דוד קרוזה בכל ישראל.

בכל ישראל עביר דוד קרוזה,

ואהבו עם יואב בשבעה יומים בסיוון,

ואזלו וחבלו ארעד בני עמון, יצאו למלחמה נגד בני עמון,

סיוון ותמוז.

ואב באלול השתהו שם,

ובארבעה ועשרים באלול,

הווה מדאהבה מבת שבע. זאת אומרת, עברו למעלה מארבעה חודשים.

וביומא דחיפורי,

זאת אומרת, זה היה בארבעה ועשרים באלול,

אחרי ארבע עשרה יום, שבועיים,

וביומא דחיפורי מחל לקודשה בריגוה וחובה.

הקדוש ברוך הוא מחל לו כבר על החטא.

איזה חטא? תכף נבין.

ואית דאמרי, יש אומרים, בזן באדר עבר קרוזה,

והתכרנשו בחמישר דאייר, ובחמישר באלול,

הווה מאהבה מבת שבע.

וביומא דחיפורי את בשר,

גם אדוני יעביר חטאתך, לא תמות.

מה היא לא תמות?

לא תמות בידו של דומא.

דומא רצה לקחת את נשמתו של דוד,

והקדוש ברוך הוא אמר לו,

העברתי את חטאתך, לא תמות.

אמר דומא,

מארדה עלמא

האמין לך חדה אית לי גבה.

דאיו אבטח פומה ואמר חי אדוני כי בן מוות האיש עושה זאת

שבא נתן

הנביא ואמר לו את המשל מכבשת הרש

שהעשיר לקח את כבשת הרש ושחט אותה בשביל האורח וזה, מה דינו?

מה פסק דוד?

חי אדוני כי בן מוות האיש עושה זאת

אז הוא אומר דומא

הוא בעצמו פסק שהוא חייב מיתה

והוא דן לנפשי, הוא דן את עצמו

טרוניה אית לי עלי, יש לי טרוניה עליו

אמר לו הקדוש ברוך הוא

אין לך רשות, אמר לי לט לך רשות

אתה לא יכול לגעת בו

למה דהה אודי לגביי ואמר חטאתי לאדוני ובגלל שהוא אמר זאת אין לך רשות לגעת בו, עכשיו בתשובה

וכל זה אומר לו באף על גב דלא חב

והוא לא חטא

והוא לא חטא

כל מה שתירץ הקדוש ברוך הוא זה שהוא לא חטא, היא הייתה מגורשת והיא הייתה מזומנת לו מששת ימי בראשית

ועברו שלושה חודשי אבחנה

הוא לא חטא

אז על מה הוא אמר חטאתי

אבל במה שחטא באוריה עונשה כתבית עליו וקיבל

ומה שהוא חטא הוא חטא באוריה, באוריה הוא עשה חטא

ועל זה כתבתי עליו שמגיע לו עונש והוא קיבל עליו

מיד ההדר דומא להתרה בפחי נפש

עזר בפחי נפש דומא לא הצליח לקחת את נשמת דוד

וענדה אמר דוד לולא אדוני עזרת לי כמעט שכנה דומא נפשי

דומא היה לוקח לי את הנפש אם אתה לא עזרת לי

דהבה אפיטרופה דילי אתה הייתה הסנגור שלי

כמעט שכנה מה זה כמעט?

מה זה כמעט?

כחוטא דקיק

כשיעור דיד ביני לבין הסטרא אחרא, חוט דקיק

כההו שיעור אהבת דלא שכנה דומא נפשי

ובגין כך בעלי סתמרה ברנש דלא יימא מלה כדוד לכן לעולם ייזהר אדם שלא יאמר דברים כמו דוד

בגין דלא יאכל למימר לדומא כשגגה היא

זה דומא הוא לא ותרן, ראיתם?

הוא יודע לטעון טענות

ואתה לא תוכל לטעון אחר כך שגגה היא

כמו שהיה לדוד

ורק הקדוש ברוך הוא ניצח לו בדין.

מה אמר דוד המלך לקדוש ברוך הוא?

לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי

מה זה לך לבדך?

אלא בגין דאית חובין דחתה ברנש לקדשה בריכו ולא לבני נשה

ואית חובין דחתה לבני נשה ולא לקדשה בריכו ואית חובין דחתה לקדשה בריכו

בלכודי ולא לבני נשה ודוד מלכה חב לקדשה בריכו בלכודי ולא לבני נשה

זאת אומרת יש פעמים שאדם יחטא

לקדוש ברוך הוא ולאנשים לפעמים אדם חוטא לבני אדם ולא לקדוש ברוך הוא

ולפעמים חוטא לקדוש ברוך הוא ולא לבני אדם

והוא חטא רק לקדוש ברוך הוא בעוד חמש דקות מנחה

ואי תמא חבו חובה דבת שבע.

אם תאמר שהוא חב

חוב גם לבת שבע

לעמד תננא מן דעת על ערווה הסרה על בעלה וחב לחברי וחב לקדשה בריכו

אדם שהיה עם אשת איש

הוא בעל ערווה הוא אוסר אותה על בעלה

הרי שהוא חויב גם לחברי

גם לאנשים וגם לקדוש ברוך הוא אז איך אתה אומר שהוא

היה חייב רק לקדוש ברוך הוא.

לאו אחיהו דעו דעת אמרת בהיתר אהבה

הוא עשה את זה בהיתר ודוד דילה נקט את שלו לקח וגט היה לה מבעלה

עד שהוא לא יצא לקרב

שכך היה המנהג של כל ישראל שנותנים גט זמן

לאישה כל היוצא לחיל

וכן עשה אוריה לבת שבע וגם לאחר שעבר זמן

והייתה פטורה מהכל נטל לה דוד

כל מה שעשה עשה בהיתר

למה?

דאלמלא לב הכי באיסור אהבה אם לא זה היה באיסור

אז איך היה מתיר לו הקדוש ברוך הוא להישאר איתה

הרי אסורה לבעל ולבועל

אז איך הוא התיר לו להישאר איתה אם זה היה אסור?

ואין הוא דחטיב לסהדותא ולכן השם הכתיב בתורה

וינחם דוד את בת שבע אשתו

איך אתה קורא לאשתו אם היא אסורה?

הכתוב מעיד שאשתו

סהדותא עדות שאשתו ודאי אשתו ובת סוגו הייתה

והיא מזומנת הייתה לו מיום שנברא העולם

וזה עדות שלא היה חוטא דוד בבת שבע

אז מה כן החוב שהוא חייב

כלפי קודשא בריך הוא?

רק הקדוש ברוך הוא ולא לאחר

שהוא הרג לאוריה בחרב בני עמון

ולא כתלה בשעתה דאמר לבד אדוני יואב

כשהוא בא מהקרב

הוא ראה אותו את אוריה החיטי

אז סיפר לו אוריה החיטי

את הסיפור מה קורה בקרב ואמר ככה ואדוני יואב

לא אמר ואדוני המלך

זה נקרא מורד במלכות

וחייב מיתה

והיה צריך להרוג אותו באותו רגע

דוד אבל ריבון עליה ולא יואב מי הריבון על אוריה?

דוד המלך ולא יואב

והכתוב מוכיח

אלה שמות הגיבורים אשר לדוד

לא כתוב אל הגיבורים אשר ליואב

אלא לדוד

ולא הרג אותו באותה שעה

והרג אותו בחרב בני עמון

והפסוק אומר ולא נמצא איתו דבר

רק בדבר אוריה חיטי

רק

למעט בה

רק בדבר אוריה

בדבר אוריה לא באוריה הוא לא חטא באוריה

במעשה שהוא עשה

אלא בדבר אוריה

שאוריה אמר בדברו אדוני יואב

היית צריך להוציא אותו להורג מיד

ואמר הקב' ברוך הוא ואותו הרגת בחרב בני עמון מה הבעיה?

מה הבעיה?

אלא כל חרב בני עמון

היה חקוק בחיוויה עקים

נחש מפותל כמו חיל הרפואה בישראל כמו משרד הבריאות

נחש עקוק, תפילה למנצח, דיוק נד דרקון

וזו העבודה הזרה שלהם

אמר הקב' ברוך הוא נתת כוח לאותו שיקוץ שהם יהרגו את אוריה חיילים יהודים

יהרגו אותם במלחמה עם החרב שיש עליה סמל של עבודה זרה?

למה? בגלל שבאותה שעה שהרגו בני עמון לאוריה ועוד רבים מבני ישראל

והתגברו באותה שעה בחרב בני עמון

כמה תוקף וחוזק נתת לעבודה זרה למעלה כמה חילול השם היה מזה

ואיתמה אוריה לא הווה זכאי

כיוון שכתוב עליו אוריה חיתי

אבל אולי תגיד שאוריה בכלל לא היה זכאי כי הוא היה גוי, חיתי

אומר לא בהכן, לא, זכאי היה,

זכאי היה

אלא שהוא היה ממקום שנקרא חיתי

כמו שאומרים, ויפתח גלעדי

הוא היה אוריה חיתי על שם מקומו

ולכן בדבר אוריה חיתי בשיקוץ בני עמון התגבר על מחנה אלוהים

והמחנה של דוד

הוא דיוקן ממש למעלה

ובאותה שעה שפגם דוד את המחנה שלו

פגים לאל המשרית האחרה

ועלדה אמר דוד לך לבדך חטאתי

לבדך ולא לאחר

וזה היה החוב שחב לגביו

וזה מה שנאמר בדבר אוריה וזה מה שכתוב בחרב בני עמון

לסיכום דוד

בדיחא דמלכא אהבה

תמיד היה דוד המלך אוהב להתבדח, אוהב לדבר,

היה לו הומור מיוחד

ואף על גב דאהבה בצערה

אחרי שהמקרא קרה והכל

כיוון דאהבה קמא מלכא

כתב

לבדיחותי כמא דאהבה, חזר להתבדח

ובגין לבדך למלכא אמר

למרי עלמא, הוא אומר לקדוש ברוך הוא,

הנא אמנה

וחנני נא וחנני אדוני ונשאני

ואת אמרת דלא אכול לקיימה בניסיונך ואתה אמרת לי שאני לא אוכל לעמוד בניסיון, נכון?

אה חבנה

אתה יודע למה אני, יעלה ויבוא, למה אני התחייבתי?

למען תצדק בדובריך

ויהיה מלכך שוט

דלמלא לא חבנה, יא מילא דל נקשוט ויהיה מלך ברקניה.

אם אני לא הייתי חוטא,

אז הדיבור שלך לא היה אמיתי. אתה אמרת לי שאני לא אעמוד בניסיון.

ואני,

אם הייתי לא חוטא,

לא אתה, אתה לא היית צודק, היית אומר דברים לא נכונים.

איך אני אעשה כזה דבר שאתה,

ריבונו של עולם,

יצא המילה שלך לא נכונה?

לכן הייתי מוכרח לחטוא למען תצדק בדובריך.

דלמלא לא חבנה כך, אשתא דחבנה בגין דלווה מלך קשוט, שיהיו דבריך אמת.

אז יהיבנה עתר לצדקה מלך,

ולכן למען תצדק בדובריך ותזכה בשופטיך.

על מה שאתה שופט אותי גם.

וזה חזר דוד לאומנותו ואמר אפילו בתוך הצער שלו, מילין דבדיחותא למלכא.

תנינן לב דוד את תחזי להוא עובדה,

בכלל לא היה ראוי דוד המלך לאותו מעשה.

דהי הוא אמר ולבי חלל בקרבי.

הכהו אבל אמר דוד בלבה אתרי נחלין בחד דמה ובחד רוחה יש שני

הכלות בתוך הלב אחד עם דם ואחד עם רוח. יעלה ויבוא. ההוא חד דמליה דמה יש בו מקום דיור ליצר הרע.

אבל הלב שלי לא כך.

הוא היה ריקן.

ולא נתתי דיור

לדם הרע לשכון בי היצר הרע. לבי ודאי חלל בלי דיור רע.

וכיוון דאחי לא התחזי דוד לאוחו ולא דחיו. לא היה ראוי לאותו מעשה.

אלא כדי לתת פתיחות דפומא לחייביה.

לתת

דרך למעלה תשובה לחזור בתשובה.

אם יאמרו דוד המלך התחייב עבר חטא

ושב בתשובה ומחל לו הקדוש ברוך הוא

כל שכן בני האדם.

ועל זה נאמר אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו.

ועוד כתוב ודוד עלה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף.

למה הוא הולך עם ראש חפוי ויחף?

אלא נזוף אבל הוא עשה את עצמו נזוף.

אפילו שהוא חזר בתשובה והשם קיבל תשובתו עשה עצמו נזוף כדי לקבל עונש והעם היו רחוקים ממנו ארבע אמות.

זכאה עובדה דאחי פלח למראה

והשתמודה וחווה

להטבה מיניה בטיובתא שלמתא אשרי מי שזוכה

לעבוד את בוראו כמו דוד המלך

ומכיר בעוונותיו וחוזר בתשובה שלמה אמן.