מנהיגות - חלק נד | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום ביסט בן פלגוש

יזכה בסייעתה דשמיא לאריכות ימים ושנים בבריאות איתנה,

והמחלה תסולק

ותעותק לאסד נשיא סוריה ולא תחזור יותר בזכות

עשרה נציבי יום, אמן ואמן.

מנהיגות נ״ד

אמת ושקר וטוב ורע.

הרמב״ם במורה נבוכים

מגדיר

שני מושגים.

יש מושג של אמת ושקר

ויש מושג של טוב ורע.

יש דברים שאופן הבחינה שלהם על פי מדד של אמת ושקר,

ויש על פי מדד

של טוב ורע.

נבאר.

הרמב״ם אומר,

שכל מוחלט

אינו מושפע מרצונות,

תאוות וחושים וכדומה.

שכל כזה שייך לומר רק אמת ושקר,

ולא טוב ורע.

אמת ושקר זה דברים מוחלטים,

טוב ורע זה דברים יחסיים.

הרמב״ם אומר, שכל מוחלט שאינו מושפע

מרצונו תאוות וחושים שייך לומר עליו רק אמת ושקר.

לא טוב ורע.

כמו שברור לנו ששתיים ועוד שתיים שווה ארבע.

זה אמת.

ולא תיתכן תשובה אחרת,

כי תשובה אחרת היא שקר.

כך האמת,

שהבורא טבע בבריאה,

היא לא מושפעת מייצרים, מתאוות, מדמיונות, מחושים.

האמת בבריאה היא אחת ויחידה.

הדבר היחיד שייתכן

זה טעות,

או במילים אחרות,

שקר.

ניתן להשיב גם על שתיים ועוד שתיים.

שלוש.

אבל זה שקר

או טעות.

יש מושג של טוב ורע.

מתי זה קורה?

מתי שהשכל משמש את הרצון ואת החושים.

הרמב״ם,

בשמונה פרקים,

מביא ביטוי חריף

שהשכל

שמש לרצון.

קודם אמרנו שהוא כיסוי לרצון, לתאוות, לחושים.

הרמב״ם מגדיר אותו, את השכל,

שמש לרצון.

כשהשכל הוא לא מוחלט,

נקי וחף מכל יצרים,

דמיונות, תאוות, מידות,

אז הוא נקי, שמה שייך אמת ושקר.

אבל כשהוא משמש

לרצון,

כלומר, אדם חושב

שהוא חשב כך וכך,

ולכן הוא הגיע למסקנה זו או אחרת.

זאת אומרת, הוא חושב, אני חשבתי שככה וככה.

לא, זה לא התחיל מ-חשבת ככה וככה.

זה לא התחיל מ-חשבת, לא, לא, לא, לא.

לא הגעת למסקנה בגלל ש-אה, חשבתי ככה וככה.

לא, לא, לא.

הרמב״ם מבהיר, המציאות הפוכה לחלוטין.

בגלל שהאדם רצה להגיע למסקנה מסוימת,

הוא חשב כך וכך,

ולבסוף החליט כמו שהוא רצה.

כלומר, לא פעם הרצון הוא המחליט.

לא פעם הרצון הוא המחליט.

לא פעם.

ברוב הפעמים הרצון מחליט.

ותפקיד השכל במקרה כזה זה להצדיק את ההחלטה.

ואז יבואו התירוצים,

כמו ששמענו היום, תירוצים.

ואז מסבירים

כיצד ניתן להגשים את היעדים

שהרצון מציב.

אז מי קבע הרצון?

והשכל יתרץ.

זה נקרא אצל הרמב״ם, השכל שמש לרצון.

לדוגמה,

השכל לא מחליט אם אתה תלמד כימיה

או גמרא.

השכל יכול להגיד לך, אם תלמד גמרא, תהיה תלמיד חכם, אם תלמד כימיה,

תהיה פרופסור.

אבל מה תחליט בסוף ללמוד?

זה תלוי בדחף

שיוצר הרצון.

נגיד,

הרצון מעדיף כסף מכבוד.

אז הוא ילך איפה שיקבל כסף,

כי זה הרצון.

אז זה תלוי בגורמים שונים ובנטיות לב,

כמו דחף לכבוד או לכסף,

או דחף ליראת שמיים,

או דחף לאהבת השם, תלוי מה יש לך ברצון.

אז נסכם.

בכל הנוגע לפעולות של השכל,

לפעולות של השכל

יש רק מציאות של אמת ושקר.

לעומת זאת, בנוגע לרצונות ולחושים,

יש מציאות של טוב ורע.

טוב לי, רע לי,

כדאי לי, לא כדאי לי, משתלם לי, לא משתלם לי.

ובמקרה כזה,

השכל נרתם לשרת או את הטוב או את הרע.

אז ברור, אם השכל נקי,

אז הוא מבחין בין אמת לשקר.

אם הוא משמש את הרצון,

כבר לא פועל האמת והשקר.

יש טוב ורע, כדאי ולא כדאי, משתלם ולא משתלם.

ואז הוא אומר לך רק אם זה משתלם,

לא משתלם, כדאי, לא כדאי, וכו' וכו'.

הוא לא אומר לך מה אמת ומה שקר.

כי הרצון הפעיל אותו.

ואם הרצון הפעיל את השכל בשביל שיגיד לו

אז הוא יגיד לו.

הוא יגיד לו את הצדדים.

מה יכול לקרות פה, מה יכול לקרות פה,

וכן הלאה.

ולפעמים הרצון גם מכבה את השכל.

זאת אומרת, הוא יכול

לא להתייחס אפילו למה שהשכל רוצה להגיד לו.

כי הוא כל כך רוצה,

שהוא באמת לא רוצה לשמוע את כל הטיעונים של השכל שעלולים לדחות אותו,

מהרצון.

נגיד, אדם רוצה לעבור עבירה.

אז מה השכל אמור לעשות באותו רגע?

לתת לו תירוצים למה הוא הוכרח לעשות את העבירה.

פשוט תקף אותו יצרו,

ואם הוא לא היה עושה את זה,

אז זה היה יותר גרוע,

והיה ככה, והיה גורם לו ככה,

ועושה לו ככה,

וככה, וככה, וככה.

השכל כבר לא יגיד לו, תשמע, זה עבירה אסור.

כי הוא רוצה.

וגם אם יתפסו אותו מה הוא יגיד,

ומה הוא יתרץ,

ואיך זה קרה,

אז הוא זובב.

אז השכל יכול לשמש כאמת מוחלטת,

להגיד מה אמת ומה שקר.

זה התפקיד שלו.

והוא יכול גם לשמש כמו עורך דין.

איך אתה רוצה שאני אייצג אותך?

בתור סנגור, בתור קטגור, אני יכול לשמש בשני התפקידים.

אני יכול להגיד לך מה טוב, מה רע,

ואתה תחליט.

הגאון רבי אייזיק שר,

בהקדמה לספר חשבון הנפש,

הרחיב בעניין הזה וכתב

מהי דרך העבודה הנכונה.

בספר הנכבד הזה מתבהרים עניינים חשובים מחוכמת המוסר,

שלא מצאנו בשאר ספרי מוסר שבידינו,

ויש שם שני עיקרים חשובים

שראוי

להעיר

כי הידיעה שלהם נחוצה מאוד למי שמתחנך בעבודת המוסר.

העיקר הראשון

זה להבין איך

דרכי יצירת המחשבה,

איך נוצרת מחשבה.

ברור לכל שאם האדם

אינו יודע ואינו מכיר את עצמו,

לא יועיל לו לימוד המוסר,

כיוון שהוא לא יודע מה חסר לו ומה יש לו לתקן.

הוא לא יזהה אפילו שהמוסר נדבר עליו, הוא יראה שהמוסר נדבר על חבר שלו.

וואי, זה נופל בול על פלוני אלמוני, אני אומר לך.

ששש, איך,

איך חכמי המוסר ידעו שיש בן אדם כזה?

כן, הוא גם היודע ומכיר מידותיו הלא טובים.

אי אפשר לא להתחנך בעבודת המוסר

כל זמן שלא יתברר אצלו בער היטב

דרכי יצירת המחשבה ואופני התפתחותה.

מפני שהכרה חיצונית

במידות

זה לא הכרה שלמה.

זאת אומרת, אדם יודע שיש גנאי בגאווה,

אבל הוא לא מזהה אותה בכלל אצל עצמו.

הוא מלא גאווה, והוא לא מזהה את זה בכלל.

אני גאווה?

מה לי בגאווה?

אני אדם פשוט, אני חושב שאני אפס.

הוא לא מכיר ולא מזהה כלום.

כלום.

המידות הן רגשות פנימיים בנפש

ומתגלים במחשבה ומשתרשים בה,

ואחר כך יוצאים לפעולות.

ולכן,

ההכרה הנכונה היא רק בפנימיות של המחשבות שבלב,

לא באלה שיוצאות החוצה ולא בתירוצים,

אלא בשורשים פנימה.

אני חוזר עוד פעם בשביל שנקלוט.

עיקר ראשון זה להכיר

את דרכי יצירת המחשבה, איך נוצרות מחשבות.

איך זה מתחיל?

מאיפה זה בא?

מי הגורם?

ברור שאדם שאינו מכיר את עצמו,

לא יועין לו לימוד המוסר,

כי הוא לא מכיר את עצמו,

אז הוא לא יודע מה חסר לו ומה צריך לתקן.

אז איך הוא יתקן?

הוא ילמד מוסר,

אבל הוא לא מכיר בעצמו שהוא צריך לתקן.

איך יתקן?

אז חייב שאדם יכיר את עצמו.

אבל גם מי שכבר מכיר את עצמו ואת מידותיו הלא טובים,

גם אצלו תהיה בעיה עדיין.

המוסר לא יועיל לו כל זמן שלא ברור אצלו איך נוצרים דרכי המחשבה

באופני התפתחותה.

כי הכרה חיצונית היא לא שלמה.

מידות זה רגשות פנימיים בנפש.

זה טמון, זה מכוסה, לא תמיד אדם מזהה שיש לו מידות כאלה.

נגיד, בן אדם כועס,

אז אם הוא כועס,

הוא אומר שיש לו צידוק, למה הוא כועס? אתה ראית מה הוא עשה?

איך אפשר לא לכעוס על זה?

מה השורש של הכעס? כבר כולם יודעים שזה גאווה.

אז האם באמת זה נבע מקנאות לשם,

כמו פנחס,

ולא מכעס?

כי אם פנחס היה כועס והיה הורג את זמרי, הוא היה רוצח.

אלא זה היה קנאות בלי כעס,

בלי כעס

ובלי גאווה.

אחרת הוא היה רוצח.

כל מי שכועס,

אולי זה בגלל שלא שומעים לו, שלא התייחסו אליו,

שעברו לידו ולא אמרו לו,

או ככה וככה.

אז צריך להכיר את המידות,

ולא לתרץ אותן בתירוצים של אחר מעשה.

אז צריך לדעת שהמידות הן רגשות פנימיים בנפש,

והם מתגלים במחשבה,

והם משתרשים פה.

ואחר כך הם יוצאים לפעולות.

המידות יוצאות לפעולות.

אחרי שהם התגלו במחשבה והשתרשו,

יוצאים לפעולות.

אז איפה אני צריך לזהות

בהכרה נכונה?

אני צריך להכיר את זה בפנימיות שמתחיל מהמחשבות שבלב,

מהרצונות, מהמידות.

חובת הלבבות בשער ייחוד המעשה מעריך ומזהיר

להישמר מיצר הרע שנלחם באדם,

בעצות ותחבולות,

איך לשבש את הדעות

ולהחליש את המעשים.

ואיך מסיים רבנו בכי את דבריו?

שהעיקר הכל

זה פיקוח על המחשבה שבלב.

זהו, שמה תחתור להבין

מאיפה יצאו לך המחשבות שבלב.

צריך להיות פיקוח

על המחשבות היוצאות מן הלב.

אנשים כאלה נקראים מארה דחושבנה,

אדוני המחשבה.

בואו חשבון.

בואו ונעשה חשבונו של עולם.

אלה נקראים מארה דחושבנה,

אנשים שחושבים.

וכך הוא אומר

בפרק ו׳

אבל הזהירות במחשבה ושמירתה

ראוי לך שלא תתעלם לפקוד מחשבתך ורעיוניך

ושרעפה ליבך

כי רוב ההפסד והתיקון במעשים

לא יהיה כי אם מחמתם

כפי תיקונם והפסדם.

אומר רבנו בחייא, תדע לך,

אתה צריך להיזהר ולשמור את המחשבות שלך

ולבדוק ולפקח עליהן.

אבל אל תתעלם.

לפקוד. מה פירוש לפקוד?

כל פעם, כל פעם.

לפקוד את המחשבות והרעיונות

ומחשבות הלב.

כי אם לא תפקח ולא תפקוד ולא תטור,

מניין נובע כל דבר, תדע לך

שרוב ההפסד במעשים

ורוב התיקון במעשים, זאת אומרת, או שיהיו לך מעשים מתוקנים או לא מתוקנים,

זה הכול נובע ממה?

מחמת זה שאתה מפקח על המחשבות

או לא מפקח עליהן,

וכפי תיקונם והפסדם ככה אתה תתפעל,

ככה תפעל.

אז זאת אומרת, אדם כל הזמן צריך עכשיו לחשוב, כמו שאמרנו בשיעור הקודם,

למה ישבת פה?

אין דבר שאתה עושה באקראי.

כל דבר נובע מעומק.

המחשבות הפנימיות שהן תוצאה של המידות, הרגשות,

הרצונות וכו'.

אפילו שאתה קם כאילו אינסטינקטיבית ועושה דברים,

אמרתי לכם, זה מורכב מעשרות, מאות ואולי אלפים של חישובים תת-מודעיים שגרמו לכם. אתם עובדים מהר מאוד, מחשבי על.

אבל אם אדם יבדוק, ירצה לבדוק,

הוא ימצא.

הוא ימצא מהשורשים שהניעו אותו לעשות א', ב', ג'.

לכן, אפילו שהבורא נתן לאדם בחירה חופשית לגמרי,

בלתי מוגבלת, אתה רוצה להיות טוב, אתה רוצה להיות רע,

מה שאתה רוצה, אתה יכול לעשות.

האדם אינו חופשי.

למרות שיש לך בחירה בלתי מוגבלת,

תדע לך שהאדם אינו חופשי.

מה פירוש?

אם זה תלוי במה שאני רוצה,

אז מה פירוש?

שאני לא חופשי.

כי האדם כבול בכבלי החומר,

בכבלים של הלב,

של המידות,

של התאוות,

והם לא מניחים לו לממש את הבחירה בצורה הנכונה והמוצלחת.

זאת אומרת, אדם נתון ללחצים

מהרצונות,

מהמידות,

מהרגשות.

והם מטים את המחשבות מלראות את האמת ולפעול על פיה.

הנה.

תגידו לבן אדם, אתה מאמין בשם?

כן.

הוא זן ומפרנס?

כן.

חייבים לעבוד?

כן.

לא הבנתי, עכשיו אמרת שהוא זן ומפרנס, לא אתה.

אז למה חייבים לעבוד?

הרצון

זה לא להיות

תלוי באוויר,

להיות מסופק,

לא בטוח,

אני יודע כמה הוא יביא לי,

ככה אני יודע. קבעתי משכורת קבועה לבן אדם,

ואני יודע כל עוד יש לי.

זה דוגמה אחת, כן, מתוך אלפי אלפים

של דוגמאות שאדם חי בסתירות.

למה?

כי החשש, הפחד מעיק לו.

מה, אני אפקיר את האישה, את הילדים, את ה... מה?

מה אתה דורש ממני?

אני דורש ממך.

אני אמרתי לך.

התורה אומרת לך.

אשלך על השם יאבך,

והוא יכלכל לך. אני אמרתי, אני קובע. מה פתאום אתה אמרת?

זן, הוא מזין, הוא מפרנס, הוא מכלכל לכל.

אתה אמרת, אני אמרתי.

אתה, לא אני, מה פתאום? סליחה.

אתה לא אמרת היום, פותח את ידיך ומצביע לכל חי רצון. אני אמרתי, לא, לא, אתה אמרת.

אז למה באמת אתה הולך לעבוד ומודאג, ומה יהיה? יהיה חלת, יהיה לחם, יהיה לחמניה, מה יהיה?

מה יתנו לי לאכול, מה אני אעשה?

למה אתה מודאג?

יש לך חששות,

החששות נובעים מהלב, מהרגשות, מהרצונות.

אז ההחלטות,

ההחלטות

הן יהיו שגויות.

לכן, כדי להגיע לבחירה מושלמת,

אדם חייב

להשתחרר ממידות ותאוות רעות, קודם כל,

שלא תהיה הטיה בהחלטות,

וממילא הן יהיו שגויות.

אחרת לעולם

לא יוכל להגיע לבחירה טהורה, אמיתית ומושלמת.

היות והאדם לא יכול לנקות מיד את המידות שלו ואת כל הרצונות וכו',

אבל מה עושה אדם חכם?

הוא יודע שהוא נגוע.

נגוע.

הוא לא יוכל להחליט החלטה נבונה ונכונה וישרה.

אז הולך אצל חכם

שיודע את נפש האדם,

שומע מה שהוא אומר,

ומה שיגיד לו הוא יקבל.

להבדיל,

כמו שפעם היו רופאים שאפשר היה לסמוך עליהם, היום אין לסמוך על שום רופא,

שום רופא ממש.

כולם משוחדים,

כולם פחדנים, מוכרים אתכם בלירה

בגלל האיומים של הממשלות וכו'.

אבל פעם, כשהיו רופאים,

אז בן אדם, בלית ברירה, הוא לא יכול לתקן את גופו.

הוא לא רופא, הוא לא יודע לתקן את גופו.

אז הוא מוסר את גופו על שולחן הניתוחים

למי שהוא סומך עליו שיש לו שם טוב ברפואה,

ואפילו אם הוא יחתוך אותו לחתיכות

ויתפור אותו ויעשה זה,

אין לו ברירה אחרת.

אחרת,

עולי שיש לו, יהרוג אותו.

ככה יש לו סיכוי

שהוא יישאר בחיים.

אז אותו דבר במידות,

ככה אומר הרמב״ם.

ילך אצל רופאי הנפשות,

שאלה הם החכמים שיודעים לטפל במידות,

והם ידריכו אותו.

מי שיש לו מידות רעות,

עד שהוא יתקן אותן, אם יבין בכלל מה צריך לתקן, הרי יש כאלה שלא מכירים בכלל בזה.

עד שהוא יגיע, הוא כבר יכול למות 70 פעם

ולעשות טעויות אין ספור.

מה יעשה? ילך אצל רופאי הנפשות,

והם ידריכו אותו, מה לעשות?

אחרת,

הוא לא יגיע לשום בחירה נכונה, אמיתית,

מושכלת, טהורה.

כמו שכתב רבנו הרמח״ל במסילת ישרים,

בתחילת פרק יו״ד,

מידת הנקיות

היא היות האדם נקי לגמרי מכל מידה רעה ומכל חטא.

זה נקרא מידת הנקיות.

לא די ממה שהחטא בו מפורסם בגלוי,

תקשיבו טוב, לא רק מחטאים,

שהם מפורסמים וגלויים, צריך להיות נקי,

אלא גם כן ממה שהלב נפטה בו להורות היתר בדבר.

כוחא דהיתרא עדיף.

זאת אומרת,

תיזהר, אם אתה רוצה להגיע למידת הנקיות,

אתה צריך לראות שהלב שלך לא מתפתה להורות היתר בדברים מסוימים.

אם הלב שלך נוטה לומר היתר,

יש לך רצון אחר שמכוון לשם.

למה אתה מכוון לכיוון ההיתר?

מי דוחף אותך? למה? למה?

למה לא תלך לכיוון השני, להתרחק

מהאיסור אולי,

לא לבוא למצב שאולי ההיתר לא היתר?

למה?

אומר לנו הרמחל הקדוש,

צריך גם להיזהר שהלב לא יהיה נפטה להורות היתר בדבר,

שכאשר נחקור עליו באמת,

נמצא שלא היה ההיתר ההוא נראה לו,

אלא מפני היות הלב עדיין נגוע קצת מן התאווה.

לכן הלכת לכיוון ההיתר.

כל הכוחד ההיתר הזה של המחריטים האלה,

זה לא רק עצלות,

זה פריקת עול.

כמה שפחות לעשות, כמה שפחות להתחייב.

כי לא טהר ממנה, ממה?

מן התאווה?

לא טהר ממנה מכל וכול.

יש אחד ליצן שהיה אומר, אני אוכל,

אני אוכל אבקת חלב,

אני אוכל גם ככה, ותקנו לי ואני אראה לכם, ומראה בישיבה

בעל טייבה.

אפילו,

מה אתה עושה?

מה אתה מראה?

מה אתה מראה?

תרדו, תקנו לי יותר, ואני אראה לכם שאני אוכל.

ולכן תמשכהו להקל לו,

עמי במקלו ישאל,

מחפש את אלה המקלים,

אלה המקלות שבסוף יקבלו בהם.

ועצו יגיד לו,

נותן לו עצות הר.

אז כתוב,

אני חוזר עוד פעם, הרמח״ל אומר,

לא די עם מה שהחטא בו מפורסם וגלוי.

צריך להתרחק מכל מידה רעה ומכל חטא, ולא די עם החטא שמפורסם וגלוי,

אלא גם מה שהלב נפטה בו להורות היתר בדבר,

כי אם תחקור על זה באמת תמצא שלא היה ההיתר הזה נראה לך,

אלא מפני שהלב שלך עדיין נגוע מן התאווה,

כי לא טהרת ממנה מכל וכול, לכן אתה נמשך להקל.

אך האדם אשר טהר מזה הנגע לגמרי,

והוא נקי מכל רושם רע שמשאירה תאווה אחריה,

הנה הראייה שלו היא תהיה ברורה לגמרי,

והאבחנה שלו זכה,

והיא לא תתהו החמדה לשום דבר,

אלא כל מה שהוא חטא,

אפילו שיהיה קל, שבקלי החטאים,

מיד יכיר בו שורה וירחיק אותו ממנו.

זה נקרא מידת הנקיות.

אז בלי לזהות את המידות הרעות

בלי להתרחק מהם,

בלי להכיר בהם ולעקור ולשרש אחריהם,

בחיים שלך לא תהיה נקי, ולעולם תשגה בהחלטות שלך,

במסקנות שלך,

בכל. לעולם!

רק אם תהיה נקי,

תוכל לחשוב מחשבת אמת,

וההחלטות והבחירות שלך יהיו נכונות על פי התורה.

אבל כל זמן שאדם לא נקי כהגדרה של הרמחל,

המוח שלך יספק לך תירוצים מתירוצים שונים להסביר מדוע לא לעשות מה שכן צריך לעשות,

או הפוך,

לעשות מה שאסור לעשות.

וכמו שכתב במקום אחר על העצל,

שיש לו משבעה משיבי טעם,

כל מיני טעמים, ארי ברחובות, שחל,

איך אני אלך בבית כנסת, אריות בחוץ,

מדמיין לו דמיונות, והכל העיקר לא לעשות.

ואולם אם תשאל את פי העצל,

יבוא אליך במאמרים רבים ממאמרי החכמים,

והמקראות מן הכתובים.

יש לו, הוא יודע, יודע להביא לך פסוקים,

יודע מאמרי חכמים, יודע הכול.

ויביא לך גם טענות מן השכל,

שכולם יורו לו,

לפי דעתו המשובשת,

להקל עליו ולהניח לו במנוחת העצלות.

עצלן מלומד.

יש לו מאמרי חכמים,

הוא

טעון בהם, מוכן להשיב.

יש לו גם פסוקים הכתובים,

ויש לו גם טענות מסכת.

הכול בשביל שהוא יוכל להמשיך לנוח ולישון.

הוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו,

אלא הם נובעים ממקור עצלותו,

שבהיותה גוברת בו,

מתה דעתו ושכלו לטענות האלה.

והוא לא ישמע לכל החכמים

ולאנשי הדעה הנכונה,

כי הוא רוצה להשיג את קיום עצלותו.

ועל זה שלמה צווח ואומר,

החכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם.

שלמה אומרים לי פסוקים

של כל מיני טעמים

של העצלן.

כי העצלה איננה מנחת לו שיחש אפילו לדבריה מוכיחים אותו.

אלא יחשוב את כולם טועים ושותים,

בואו לבדו החכם.

ואם נשים לב,

כל ממציאי הדתות, הרעיונות המעוותים בעולם, כמו הבונים החופשיים, הם משתמשים

על התורה והקבלה וכו' לקבל לגיטימציה למעשים השפלים שלהם.

ככה אותו דבר.

כל בעלי המידות הרעות משתמשים בפסוקים, במאמרים, בכל מיני דברים מן התורה,

בשביל להצדיק את המידות הרעות והשפלות שלהם.

אז רואים שאף על פי שלאדם יש בחירה חופשית,

האדם לא חופשי,

כי יש לו כל מיני תאוות ונטיות שמושכות אותו לחשוב מחשבות עקומות,

ובעקבות כך לממש את כוח הבחירה

באופן שונה ממה שהיא נועדה לו.

והמטרה שניתנה לאדם בחירה

זה שיבחר לעשות

את רצון הבורא.

מה הוא עושה?

הוא משתמש בבחירה לעשות את רצון יצרו הרע.

אבל אם ילמד ספרי יראה ומוסר,

ויחפש בחורי הנפש הרוממה, אבל בסדקים שבה,

אז כשיגיע עת ניסיון,

יוכל להבחין מדוע ולמה החליט מה שהחליט.

ואז יש סיכוי שהוא יפעל ויתגבר כרצון הבורא יתברך.

לדוגמה,

רואים את זה ביחס לכבוד.

יש אנשים

שלא ילכו למסור שיעורים לפשוטי עם.

זה לא ברמה שלי. אני לא יכול לרדת ברמה. אני לא יכול לדבר בגובה עיניים לאנשים. אני לא יכול.

דבר גבוהה-גבוהה אפילו שלא יבין אף אחד, אפילו שיירדמו שלושת רבעי שעה.

תן לי את הכסף שמגיע לי, כולל דמי נסיעה,

כולל ביטול הזמן של הנסיעה,

כולל, כולל, כולל.

זהו.

הכל כלול.

אז יש כאלה שלא ילכו למסור, יש להם כבוד,

הם לא ידברו בפני פשוטי עם.

או במקומות או במצבים מסוימים.

אפילו אם הם יודעים שיש בזה מצווה,

וזה צורך השעה,

ושאין מי שיעשה זאת במקומם,

כי זה לא מכובד לדעתם מספיק.

אז הנה, לדוגמה, יש לאדם יצר כבוד,

ויש לו כוחות גדולים,

והוא מצמצם את עצמו למסגרת קטנה,

מוגבלת, בגלל הכבוד.

איך למדנו?

על נבות היזרעאלי,

שקיבל כבוד בגלל שהיה לו קול נעים ושר בבית המקדש.

קיבל כל כך כבוד שלא הספיק לו.

התחיל להימנע מלשורר,

עד שיפצירו בו רבים.

הרי הפצרות רבות,

כמובן, מתוך ענווה, מתוך ענווה הוא לא רצה.

אז הוא הסכים לשורר.

אחר כך זה כבר לא הספיק לו שרבים באים, כי זה פשוטי העם, נקרא בעיניו.

רק אם יבואו השרים בגדולים לבקש ממנו.

ואחרי זה, שכבר התרגל גם לזה,

אז הוא הפסיק לשורר.

אז השם אמר לו,

בוא תעלה למעלה, בבקשה, אתה מיותר כאן.

אז רואים שיצר הכבוד

יכול לגרום לאנשים

דברים כאלה נוראים.

אבל מי שמשוחרר מחשבונות אלה

ורוצה לפעול רק לכבוד השם יתברך,

לכן הולך ומדבר היכן שיכול להשפיע, לחזק ולעודד,

ומממש באופן מופלא את כוחותיו ויכולותיו,

ולומר דרשות ושיחות ושיעורים.

בכל מקום שצריך אותו,

ולמסור נפש,

ולחולל גדולות ונצורות.

ככה אפשר להפוך עולם ומלואו ולעשות את רצון הבורא.

וחשבונות מצומצמים כאלה של כבוד וכו',

מגבילים את האדם ומונעים ממנו הצלחה שהמתינה לו מעבר לפינה.

על אדם להתרגל להיות עבד השם פשוט,

לעשות את המוטל עליו בלי חשבונות,

כשלנגד עיניו יעמוד רק שיקול אחד ויחיד.

לעשות רצונך חפצתי.

מה רצונך?

אני מוכן לעשות.

בטל רצונך מפני רצונו.

זה הכול.

כשאדם יתרגל

ויצניח לפעול לאור זאת,

לעשות רצונך חפצתי. כאילו,

מה השם רוצה ממני עכשיו?

או,

הוא יעשה כך?

אין ספק שתהיה לו סיעתה דשמיא מובטחת.

אבל אם הוא נוטע אחרי גחמות ליבו,

והוא בעל אינטרסים,

אדם קטן וקטנוני,

הוא יישאר כזה.

אפילו שבעיני עצמו הוא תותח על.

בשמיים הוא אפילו לא קפצון.

אז חייבים לנכר.

כמו שעושים ניכור לבהמה,

להוציא את החלב,

אז צריך לנכר את המידות הרעות שיש בלב,

בבחינת וטהר ליבנו,

כדי שנוכל לעובדך באמת.

בלי זה אין לך בחירה נכונה.

כל מה שאתה בוחר זה שקר.

עוד שקר.

הכל שקר.

הכל תירוצים.

הכל שקר.

והשכל שלך, שאמרנו בהתחלה,

שאנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שכל טוב,

אתה עוד רחוק מזה.

יש לך שכל שעונה, משמש את הרצון ועונה.

מה טוב לך, מה רע לך, מה כדאי לך, מה משתלם לך, וזה הכול.

אין לך שכל.

שכל לא בשימוש.

לא למטרה שהוא נועד.

הוא היה צריך להיות שכל נקי, מוחלט,

שאומר מה אמת ומה שקר.

זה מה שהיה אצל אדם הראשון.

לפני שהוא אכל מעץ הדעת, כל דבר הוא ידע אמת או שקר.

רק אמת או שקר.

מה שאמת אמת, מה ששקר לא נוגעים.

אחרי שהוא אכל מעץ הדעת טוב ורע,

הוא כבר היה צריך להבחין בין טוב לרע ולא אמת ושקר,

אלא מתוך הרע להבין מה הטוב.

מתוך הטוב להבין מה הרע.

אבל זה כבר שהשתרשו בו תאוות.

ואז צריך להתחיל לעבוד, לנקות את הלב מכל התאוות,

מכל הרצונות,

מכל הרגשות,

מכל המצפונים וכו'.

עבודה קשה.

אבל אמרנו עצה.

הרמב״ם אומר,

ילך אצל רופאי הנפשות,

שהם יאמרו לו

מה לעשות.

כמו שפעם היו רופאים נאמנים

שהיו יכולים לשים אותך על שולחן הניתוחים

ולהחזיר אותך בריב שלם.

אבל בלי זה,

מי יודע לנתח את עצמו?

כל שכן בלב, ששם מלא שקרים ורמאויות ותירוצים וקשקושים כדי להצדיק

את מה שאתה, להישאר אתה.

רבי חנניה ברגשי אומר,

רוסון קדוש ברוך הוא זה קדוש ישראל לפי כוך,

ירבול עם תורה ומשוות.

שנה אמר אדונו עפש למען סט גו ירדיל תור יא אדיר.