בנתיבות החיים - כב | הרב שמעון משה חי רחמים
- - - לא מוגה! - - -
בנתיבות החיים,
שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטה,
בענייני נישואין ושלום בית.
נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד מתוך ספר נתיבות חיים בענייני קדושת הבית
והנהגות לבית יהודי בריא ותקין ומושתת על אדני התורה.
הכותרת להיום,
הפסוק בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו.
ארבע טבעות זהב היו מקובעות בארון
בהן היו נותנים את הבדים כעין מוטות שלא היו זזים משם לעולם.
בכל הגלויות כולן,
מה ששמר על עם ישראל הייתה התורה הקדושה,
אותה נשא עם ישראל לכל מקום ומקום,
לשם היה הולך.
התורה מצווה אותנו שבארון ברית השם
תמיד יהיו קבועים המוטות ולא יסורו ממנו לעולמים,
כדי שתמיד יהיו מוכנים לשאת אותו עמהם.
הבית היהודי הינו כדוגמת ארון ברית השם.
עליו להיות איתן וחזק דיו,
שאם ייאלץ האדם לנדוד,
יהיו תדיר המוטות מחוברים אליו.
כל זעזוע ומשבר שיעבור עליו לא ישבור אותו ולא יסיר
ממנו את המוטות המקובעים בו.
הרבנית שנירר, עליה השלום, כשייסדה
את
בית הספר, בית יעקב, לראשונה בפולין,
עשתה מהפכה רוחנית עצומה.
היא הצילה את בנות ישראל מההשכלה וציפורניהן.
רווחה אז שרתה בארצות אשכנז.
מטבעם של דברים שנוסד דבר טוב בעולם,
מיד קמו עליו מתנגדים.
כך גם קמו מתנגדים גם לרעיון הנפלא שלה,
ומספרים שכאשר זרקו עליה אבנים,
היא הייתה אוספת אותם ואומרת שאלו היסודות
האמיתיים לבניין עדי עד של תנועת בית יעקב.
ובשואה איומה,
קהילות שלמות וחשובות נחרבו,
וביניהן גם המוסד החשוב של הרבנית שרה שנירר, עליה השלום.
אך למעשה הוא רק נחרב למראית עין.
אבניו ועציו חרבו.
אך ברם רוחו נותרה קיימת וחיה.
ולא רק שמוסד בית יעקב לא נחרב,
אלא אף התרחבו למימדים עולמיים.
בכל מקום ומקום בארץ ובעולם ששם צבור
היה ציבור יראי השם,
ישנו מוסד המשייך את עצמו לתנועת בית יעקב.
גם הבית היהודי צריך שיהיה בו חוזק ואיתנות דיו כדי
לעמוד בקושי העולם ותהפוכותיו.
עליו להיות תמיד במצב החן במקרה שייאלץ לנדוד חס ושלום בעל כורחו.
חוזקו של הבית היהודי יימדד עם מיוותר שלם,
אף אם ינסו לערערו במצבים ולו הקשים ביותר.
מה הביטוח שאדם יכול לבטח את ביתו
כבית יהודי איתן וחזק?
ויהיה ניתן לסמוך עליו שאכן הבית היהודי הזה יישאר איתן ושלם גם אחרי זעזועים עזים?
התשובה היא
מילה אחת, תורה.
הדבר היחיד שיכול לתת למשפחה ביטוח לחיים לדורות
זוהי הדבקות
בתורה הקדושה.
באחת מערי הגולה בבוכרה,
היה מתגורר לו יהודי חשוב.
לרבים מהקוראים שמו לא היה אומר דבר.
קראו לו רבי אליהו סודי.
הוא היה איש חכם פשוט,
והעידו עליו שכל-כולו היה השתקפות של יראת שמיים.
באותם הזמנים היו היהודים בונים בתים יפים ומהודרים.
היה אותו יהודי מסתובב בין הבתים ואומר להם, דעו לכם
שעתידים אתם לעזוב את כל בתיכם לגויים.
השקיעו את כל כוחותיכם לקניית מצוות
תורה ויראת שמיים.
רבים מהשומעים היו לועגים לו,
ולימים יצא לי,
כותב המחבר,
לפגוש יהודי אחד שאמר לי,
כשדמעות על לחייו.
אילו הייתה לי אמונת חכמים,
והייתי משכיל לשמוע בקולו של רבי אליהו סודי,
לא הייתי משקיע בביתי אפילו מסמר אחד מיותר.
ובסופו של דבר, כן היה,
כל היהודים עזבו את עירם והשאירו את כל חיילם לאחרים.
ולא רק שם בגלות בוכרה,
אלא בכל הגלויות כולן שעבר עם ישראל,
השאיר היהודי את חיילו בגולה, ויצא נקי מנכסיו,
ערום כמיום היוולדו.
הדבר היחיד
שלא נלקח ממנו,
והוא שנשאר תמיד עמו,
הייתה התורה הקדושה.
שומה על האדם
להשכיל ולהשקיע בעניינים הרוחניים,
שכן השקעה זו הינה הדבר העיקרי והחשוב ביותר שקיים לו עלי אדמות.
היא הערובה היחידה שיכולה להותיר את הבית איתן ויציב,
על אף הטלטלות
והנדודים והתמורות שיעבור לו הבית.
ואם
אמרה התורה את הפסוק הזה, בוודאי ובוודאי שיש בכוחנו לקיימו,
ועל כן נזכור אותו,
בטבעות הארון יהיו הבדים,
לא יסורו ממנו.
ברוכים תהיו להשם.
תודה רבה.