מנהיגות - חלק מ | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, פנתיי אילן בן אלם, רפואה שלמה,

והשם יוציא את המחלה ממנו,

ינקה לו את הריאות והקיבה,

ויתקע את כל המחלה בראש של ביל גייטס, יימח שמו וזכרו,

ובכלל כל אויבי ישראל, אמן ואמן.

איך מנתבים את המידות?

אדם שנולד עם נטייה לכעס יכול להפוך לאדם רגוע ולנתב את הכעס לאפיקים חיוביים.

מאידך,

אם ירצה הוא יכול לפתח את הנטייה לממדים נוראים.

הגמרא בשבת אומרת

מצינו רשימה של זמנים שאדם נולד בהם

להיות בעל טבע מסוים.

ואומרת מי שנולד מזל מאדים יהיה שופך דמים.

אולם מבאר רב אשה כי אדם שכזה יכול להיות מקיס דם,

שוחט, מוהל,

או ליסטים מזוין, תחליט.

באר המהרשה משמיים נגזר על אותו אדם רק כשיהיה שופך דמים.

אך הבחירה אם יהיה שופך דם של בהמה בשחיטה

או דם מילה או חלילה רוצח נפשות,

זה הכל תלוי בידו.

אז זאת אומרת,

האדם מחליט לאן להפנות

את מה שנקבע מראש.

דבר פלא אמר רבי ישראל סלנטר,

שניתן להכיר בברכת השוחט

אם הוא נולד במזל מאדים.

איך יודעים?

אם אחד מברך ברכת אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה ביראה, ברטט,

בנימה שמברכים בראש השנה לשמוע קול שופר,

אה,

אז אנחנו יודעים שהוא נולד במזל אחר.

אבל אם הוא נולד במזל מאדים,

הוא יברך בצהלה, ברינה, בנחימה, כאילו זה פורים,

על מקרא מגילה.

זה אומר שהוא שמח לשפוך דם.

זה, נולד במאדים.

ועכשיו נשמע סיפור מפעים שהתרחש במלחמת העולם השנייה ובמהלכה.

ההורים של מנדי, זוג אנשים עדינים ושקטים,

לא היה להם דבר, דבר, שום שייכות

למזק השוצף והסוער של הבן.

והם עמדו לא אחת במצבים לא נעימים, בהתפרצויות כעס תכופות של מנדי,

שהם דמו ממש לפרץ של לבה גולשת במהירות מהר געש עשן.

והוא ממש בכעסו יכול לקומם חצי עולם.

מצב לא קל.

בבית ומחוץ

ובבית משפחת מאיר,

שהיה אמור להיות נווה, שלו ורגוע,

היו הרבה קולות של בכי וזעקה, מריבות, ויכוחים.

אימא של מנדי הייתה טובת לב,

והיא חשה לא אחת חסרת אונים לחלוטין מול הר הגעש,

הביתי,

שהיה מתפרץ חדשים לבקרים על ידי מנדי.

אל תטעו,

מנדי לא סבל מפר-אקטיביות,

לא מקשיי קשב וריכוז.

הוא היה ילד פיקח, נבון, מוכשר, כריזמטי,

במידה לא מובטלת.

בלימודים היה בין המצטיינים בכיתה.

המזל שלו ושל המחנכים,

שגרמניה של אותם ימים שלטה בכיפה במשמעת נוקשה מאוד, יקס.

והוא לא העז אפילו להתמרד נגד הסמכויות שמעליו בבית ומחוץ.

בכל מה שקשור להורים ולמורים הוא התנהג כי ילד טוב ירושלים.

דיברו עמם למד,

והוא אמר שמנדי לא סובל משום הפרעה קוגניטיבית.

אך לעומת זאת, ביחסי החברה,

הציונים שלו שאפו לאפס מאופס.

כל יום היה מתגושש עם בני גילו על דברים של מה בכך,

והם הרבה להתווכח.

וכך הראה שכולם התרחקו ממנו כמהר געש.

ראו איזה טמפרמנט יש לאיש.

נו, כשעזבתי את גרמניה סיפר ידיד קרוב של משפחת מאיר

מנדי היה בתחילת שנות העשרה לחייו.

המחנכים חרקו שיניים.

האופי הגרמני נעשה גרוע יותר עם השנים,

ואי אפשר היה לרסן אותו.

היה אימפולסיבי.

דחפים אלימים וקשים.

שלא לדבר על לשון שנונה שהנפיקה משפטים חריפים ופוגעים בקצב מסחרר.

אבל אם היו שואלים לדעתי הענייה, מר הידיד,

שהוא היה יהודי תלמיד חכם משכמו,

ומעלה,

הייתי אומר למשפחה להיעזר בסבלנות

ולדבוק בראייה למרחוק.

לא תמיד מה שנראה רע כעת

יישאר רעד.

ולא אחת תכונות אופי ומידות שנראות קשות יכולות להתהפך

ולשמש מנוף לתעלות.

האמנתי וגרסתי שבעצם אין כזה דבר אופי רע,

ורק אדם בבחירתו מנווט את כוחות הנפש לטוב או למוטב.

תמונה אחת מאותם ימים נותרה חרוטה במוחי,

עד עצם היום הזה,

אבל בבהירות מדהימה,

כאילו היה אתמול.

יש בה מעט מן הסמליות,

ומציירת את הפעם האחרונה שראיתי את משפחת מאיר.

באתי להיפרד מהם

לפני עלייתי לארץ ישראל,

בהיותי ידיד משפחה קרוב,

הרשיתי לעצמי לבוא בלי הזמנה.

אך גם אני,

כשהייתי רגיל לסדרי בית,

הופתעתי לשמוע צרחות, רמות הבוקעות מהבית,

עוד כשעמדתי בחדר המדרגות.

לרגע עמדתי

והתלבטתי אם להיכנס או לשוב על עקביים,

אולי זה לא הזמן לבקר.

אך הדלת נפתחה בתנופה, וברוך,

אחיו של מנדי הגדול,

אז לא נותרה לי ברירה.

נכנסתי לתוך הבית, והם כמו קפאו

על מקומם.

זה לא נעים להיקלע למרימה משפחתית,

וההרגשה היא איומה.

ועל מפתן הבית אני עומד מול המבוכה של ההורים,

שצעקות, שאגות, פורצות מחדר הילדים.

מה אעשה?

אמרה האימא של מנדי, פניה חיוורות,

פוחרת את ידיה בייאוש.

הילד

כעת בעיצומה של מריבה סוערת.

הוא לא פוסק לצחוק על ראובן,

שאיבד בלי כוונה חלק מהמשחק.

אני לא יודעת איך להרגיע אותו.

אבא של מנדי, לעומת אשתו,

שידר רוגע יחסי, יושב כהרגלו,

קורסה מרופדת, ספר מוסר,

יקה מדורי דורות.

מאופק לחלוטין,

לא מפגין כלפי חוץ את רגשותיו,

רק הרגליים שתופפו בעצבנות

על רצפת הפרקט,

שידרו באין מילים את תסכולו הרב.

בתור אורח פתע רציתי לברוח מהמעמד המביך.

אמרתי מילות פרידה קצרות, קיבלתי ברכות,

נפנוף לילדים, ועזבתי במהירות אפשרית.

לא תיארתי לעצמי פרידה כזאת ממשפחה של ידידים קרובים,

אך לא היו לי ברירות רבות.

מחר אני נוסע לארץ ישראל,

אבל חשתי כעס עצום על מנדי,

שההשתוללות חסרת הרסן מנעה ממני פרידה ראויה מהמשפחה.

אולי הייתי צריך להודיע על בואי?

כששבתי לדירה חשבתי,

אבל במחשבה מעמיקה ידעתי שגם זה לא היה עוזר,

כי מנדי אימפולסיבי, כעסן מאוד,

וגם אם היו מודיעים לו מראש

שיגיע אורח,

הוא היה שוכח ברגע,

וכל דבר שהיה מצית את כעסו היה מתפוצץ.

חזרתי הביתה,

המשכתי לסדר את החפצים,

דפיקה נשמעת על הדלת.

פתחתי,

מנדי,

סמוק ומבויש,

עם מגש מחוסן.

מנדי,

קראתי בהפתעה, כנס!

והוא היה גדוש הבית במזוודות וחבילות.

זה מאימא,

התגמגם מנדי,

פנים מושפלות בבושה,

ובאתי להתנצל

אבא אמר לי שקיצרת בביקור של הפרידה בגללי.

אז תבין,

הכל קרה בגלל ראובן.

הוא איבד לי חלק חשוב במשחק השח שקיבלתי בחנוכה,

ולא יכולתי להתאפק.

טוב, קודם שב, נאכל מהעוגה שאימא הביאה.

הזמנתי אותו.

אני חש לא בנוח

דווקא לגילוי המבוכה של מנדי.

אחרי מספר דקות של שקט

שעסקנו באכילה,

השרתי מבט לעבר מנדי ואמרתי לו, תרשה לי,

יש לי רק תיקון אחד על המשפט שאמרת מקודם.

המשפט?

מנדי, תמה?

למה אתה מתכוון?

כן, אתה לא זוכר מה אמרת לי?

כשבאת לכאן התנצלת על ההתפרצות ואמרת לי שזה בגלל ראובן.

על זה אני לא מסכים איתך.

מנדי,

הרשת פליאה?

ואני ממשיך.

מנדי,

אתה ילד נבון ומבוגר.

אינני יודע אם נשוב להתראות אי פעם.

ומתי זה יהיה?

אבל אני רוצה לתת לך מתנת פרידה.

מתנה שאם תשכיל להשתמש בה כראוי, תוכל לשפר את איכות החיים שלך בצורה מדהימה.

המבט שתלה בי הילד היה מצפה ומתוח בו זמנית.

הוא לא ידע איזה פצצה אני עומד להטיל עליו.

המתנה שלי היא כזאת.

מהיום

אתה מחליט שאתה אחראי על עצמך,

ולא אף אחד אחר.

אתה קובע אם להתעצבן?

מתי להתעצבן?

וכמה להתעצבן?

כמובן שבתור ילד נבון אתה מבין את המגרעת העצומה של הכעס

עד שהתורה הקדושה אומרת שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה,

שבת כה.

ויתרה מזאת כתב הרמב״ם הקדוש

בפרק ב' מלכות דעות הלכה ג'

ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חוכמתו מסתלקת ממנו

ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו

ובעלי כעס אין חייהם חיים.

לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס

עד שינהיג עצמו שלא ירגיש

אפילו לדברים המכעיסים.

וזוהי הדרך הטובה.

בדרך הצדיקים

הן עלובין ואינן עולבין

שומעים חרפתם ואינם משיבין

עושים מאהבה ושמחים בייסורים.

ועליהם הכתוב אומר

באוהביו כצאת השמש וגבורתו.

אבל

מנדי הרשה לעצמו לקטוע אותי למרות היותי אדם מבוגר,

אולי בגלל שראה אותי חבר של אבא

אבל מה העסק כשמעצבנים אותי?

זה בדיוק מה שאני אומר לך ידידי.

לאף אחד אין רשות לעצבן אותך.

אתה האחראי היחיד על הרגשות שלך.

אם אחיך מאבד לך משהו למשל,

אתה יכול להחליט

לא לכעוס.

ואתה יכול גם להחליט כן לכעוס.

אתה יכול להחליט להיות אדם טוב שלא כועס.

אתה מחליט.

לא הוא מחליט.

הפנים המהורהרות של מנדי לימדו אותי שהוא קיבל חומר למחשבה.

לפתע הוא שואל,

ומה כל כך גרוע אם אני אכעס,

בפרט שהכעס מתפרץ בדרך כלל בצדק,

כי מציקים לי או מעליבים אותי,

ולכן כתגובה אני כועס.

חוץ מהאיסור הנורא שבמידת הכעס,

גם מבחינה פרקטית ומציאותית, מי שכועס על עלבון או הצקה,

הוא נועד לסבול חיי סבל במלוא מובן המילה.

למה לך לסבול בחינם?

הכעס פותר את הבעיה?

משנה את המציאות?

לא, אתה יכול לקבל התקף לב ולמות. בשביל מה לא חבל?

אז אספר לך משהו שימחיש זאת היטב.

באחד ממוסדות החינוך לימד אחד האנשים החכמים המעניינים ביותר שהכרתי,

המחנך הדגול הופיע כל יום עם שק רעיונות חדשים ומרתקים,

מלאי עניין ומסר. יום אחד,

אחרי מריבה נוראה שהתרחשה בין חברי השיעור,

בעקבות חלבונות שהטיחו זה בזה,

ולאחר ניסיון פיוס

שלא צלח,

בחצי דקה האחרונה של השיעור נחמד המחנך זקוף,

העביר מבט על ארבעים התלמידים,

ואחרי רבע דקה של דומייה אמר,

למחר

כל תלמיד מצטיין בשקית פלסטיק עבה ובשק תפוחי אדמה בגודל בינוני.

למחרת כולם הגיעו עם שקיות פלסטיק והמון תפוחי אדמה.

מיד בתחילת השיעור אמר המחנך, מה המשימה?

המשימה להתרכז בחיים.

פנה לתלמידים

ואמר עכשיו,

תצפינו את כל אותן פגיעות שנפגעתם מאנשים במהלך חייכם,

כל עלבון שאתם עדיין זוכרים

לרשום על תפוח אדמה.

כל תפוח אדמה אחד

מיועד לעלבון אחד.

דוד העליב אותי שלשום ואמר לי כך וכך.

תפוח שני, משה עשה לי כך וכך ולקח לי את העט.

ופגע בי.

ככה, תכתבו על כל אחד מהתפוחים.

שקט הסתרף

וכולם התחילו להתמכר לרגשות הכאב והדחייה וההתעלמות והפגיעה.

והילדים נשאבו לתסכול, לזעם ולקושי ולדמע ושק ועוד שק נפתחו

וכל אחד שחרר תפוח אדמה ועוד אחד ועוד אחד

וכתבו את שם הפוגע ליד התאריך של הפגיעה.

בסוף הכניסו את כל הכבודה הזאת פנימה

לתוך השקית פלסטיק.

הסתיים השיעור,

והמחנך הבהיר חד משמעי,

אין לעזוב את שקיות הפלסטיק לבד אפילו רגע.

אתם צריכים לשאת אותן לכל מקום.

שבועיים תמימים סחבו הילדים

כמצוות המחנך את תפוחי האדמה לכל מקום.

חלק מהשקיות, צריך לציין, היו כבדות.

באופן טבעי לגמרי,

ירקות שנפרדים מצינון וקירור,

ומטיילים איתם בכל מקום בעולם,

אז זה הופך בסוף לעיסה דביקה ריחנית

עם טיפות חשודות

לא נעימות שמטפטפות.

ועם כל זה,

ולמרות זאת,

אף אחד לא זז מהשקית.

והם התמודדו בגבורה עם מבטי הדחייה של אנשים שעברו לידם,

ולכל המקומות שהגיעו עם השקית,

הם פשוט

ויתרו ולא הגיעו לשם מהפחד של הריח שהם סוחמים איתם.

חלפו שבועיים, כל התלמידים הגיעו עם השקיות המצחינות,

הריח נורא,

והמחנך פנה, תלמידי יקרים,

כולנו חשים היטב

מה המחיר הנורא כשאנחנו משלמים,

כשאנו בוחרים להיעלב,

לא לשכוח,

לא לסלוח,

ולסחב עם החלבונות הכבדים.

זה מסריח.

כל מה שיש לך בראש זה מסריח,

בלי השקית.

כל מה שאתה סוחם בראש זה רק פגעו בי, עשו לי, אכלו לי, שתו לי.

כל זה מסריח לך בתוך הראש, לא נותן לך לחיות.

איף, איף, איף.

אם עד היום חשבנו שלסלוח לאחרים זה לתת להם מתנה,

למה שנסלח לו?

נותן לו מתנה?

עכשיו ברור שהמתנה היא בשבילך,

לעצמך.

זו המתנה.

אם אתה סולח, אתה מתפטר מהכל, וכל תפוחי האדמה האלה עפים לך מהראש.

כמו שכתב הראש

על הפסוק בקהלת, יא יוד.

הסר כעס מליבך ואעביר רעה מבשריך.

כשכועס

אז קשה לגוף.

כאילו נידון בכל מיני פורענויות.

כשמוחל

אז הוא מעביר רעה מבשרו.

טוב,

זה הסיפור סיפרתי למנדי.

הגיע הזמן שאחזור הביתה, חיבקתי אותו,

וחששתי לגורלו וגורל המשפחה.

בעקבות עלייתו של הצורר, היטלר, יימח שמו וזכרו לשלטון באותה תקופה,

ונפרדתי ממנדי לשלום.

שנות השואה והזעם זעזעו את אמות הסיפים של העולם היהודי. גם היותי בארץ הקודש

מוגן יחסית, התהפכתי על יצועי בלילות

מעין יכולת להרדם, מלא בדאגה קשה לשלום משפחתי וקרוביי שנותרו בניכר.

הסתיימה המלחמה לאחר שש שנים עקובות מדם,

80 מיליון נרצחים.

מלחמת העולם השנייה.

התחלתי ללכת לעיתים תכופות

למשרדי הג'וינט,

חורש את הרשימות, מחפש שמות של קרוביי, קרובי משפחה.

מי ניצל?

אולי אפגש עם אוד מוצל מאש.

אפס.

הבנתי שאני הנצר הבודד שנותר ממשפחתי.

תחושת הבדידות ליפפה אותי כמו מחנק.

עד היום המאושר יחסית,

שבו גיליתי בין השורות הצפופות ברשימת הפליטים את שמו של מנדי מאיר

מן העיר פי שבגרמניה.

לא יכולתי להאמין למראה עיניי. מנדי חי.

נותר שריד ופליט למשפחתו של ידידי היקר, משפחת מאיר.

אחרי שנרגעתי מההתרגשות העזה עיינתי בפרטים,

ראיתי שהוא עלה לארץ ישראל והוא גר לא רחוק ממני.

אותה ידיעה לא נחתי ולא שלבתי.

לא עברו יומיים, כבר נפגשנו, מנדי ואני,

ובקושי הכרתי אותו.

הזאת נעמי?

זהו מנדי?

הכעסן, הרגזן הסוער?

ניסיתי לזהות תווי פניו

באברך עדין שעומד מולי,

בדוק של עצבות נסוך על פניו.

לאחר כמה רגעים?

כבר לא היה לי ספק.

העיניים היוקדות,

המצח הגבוה,

הבעה הרצינית והנעימה בו זמנים,

העתק מושלם של אביב בגילו.

מנדי, מנדי,

בדרך כלל

אינני טיפוס רגשן.

בגרמניה אימנו אותי מקטנות לא להפגין רגשות,

ואני למדתי להפנים את התחושות עמוק פנימה,

אך הפעם זה היה שונה.

מנדי גם התרגש כשראה אותי.

והדמעות זלגו במורד לחייו כאשד רב עוצמה,

והעידו על כך בעדות שקטה.

אחרי שנרגענו מהסערה של הרגשות, התחלנו לשוחח.

ונודע לי,

מנדי נשוי,

אב לילדה קטנה,

עלה לארץ מפולין לפני חודש,

ולפני כן לימד את פליטי השואה הקטנים שנותרו עדיין שם באחד

ממחנות הריכוז שהפכו בגמר השואה למחנות פליטים.

מנדי?

מלמד?

היה לי קשה לחשוב על הילד המתפרץ בסערה על כל תסכול קטן,

כעל רבה בחיידר?

וכי לא נאמר,

לא הקפדן מלמד?

הפליאה הייתה על פנייך.

ומנדי כבר נקרא ריבי מנדל,

חייך ואמר לי,

בעצם אני חייב לך תודה על המתנה שלך.

בזכותה הפכתי להיות מה שאני כיום,

ואני ראוי לשמש כרבה לילדי ישראל.

המתנה?

לא זכרתי שהענקתי לו פעם מתנה פרטית.

אולי אתה לא זוכר,

אך בלילה ההוא לפני שעלית לארץ, ישבתי אצלך,

אמרת לי לקחת אחריות על הכעס שלי.

מאותו רגע,

חל בי שינוי משמעותי.

אומנם הייתי נער צעיר

בקושי בן 14,

אך הייתי מספיק בוגר וחכם

כדי להבין שכל מילה שאמרת היא אמת לאמיתה.

מאותו יום התחלתי לעבוד על עצמי, לרסן את הכעס המבעבע בתוכי ולהיות מאופק יותר.

לא אומר לך שזה הלך בקלות,

שהשתניתי ביום אחד.

לאמיתו של דבר,

עד היום אני מתפרץ בכעס,

אבל לעיתים רחוקות מאוד.

ברוך השם.

אני גם מרבה להתייעץ עם מורי ורבי הרב אהרן שליטא,

שנמנה גם הוא על שרידי מחנות המוות.

גם הוא אוד מוצל מאש.

הרב אהרן

הורה לי לנתב את מצבור הכוח והאנרגיה העצום שבתוכי

לעשייה בונה ומניבה פירות,

והמליץ שהשמש מלמד תינוקות של בית רבן.

והראה לי בשעתו מה שהרמב״ן כותב באיגרת הקודש,

שכיוון שאת תכונות האדם ברא בורא עולם,

על כן לא ייתכן שתהיה איזושהי תכונה שכל-כולה שלילית.

ולמה בורא עולם ברא את התכונה?

כדי שאנחנו נעשה בה שימוש טוב.

שימוש כזה קיים.

אך הוא הניח ביד האדם את הבחירה אם נשתמש באותה תכונה וכיצד להשתמש בה,

האם לעשות בה שימוש חיובי או לתת לה להשתלט עלינו לבצע פעולה שלילית.

כעס אמרנו זה גרוע ביותר,

אבל לכעוס על הרשעים זה מצווה.

המשיך והראה לי גם מה שכתוב בספר דברי יהושע במאמר שני פרק א',

מי שנולד בתכונה רעה

בכוח האדם על ידי התורה להשתמש בכוחותיו ותכונותיו

על האופן הנאות והצדק.

כי לא תחייבהו תכונתו לעשות רע כי איננה פרטית,

אבל כוללת הרבה מן המידות במעשים מהם טובים ומהם רעים.

וכאשר יסרך דרכו

תעזרהו אל הרעה.

למשל,

כוח החמימות אשר באדם מרתיחת דמו,

הנהו קרוב להיות רכזן ולכעוס על כל דבר,

אבל כשהוא נוטה לטוב,

יהיה זריז בכוחו זה לעשות כל טוב בכל מעשה צדקה במהירות,

ומזה תקיש על השאר.

ואין לך שום תכונה ומזג רע אשר באדם,

שלא יימצא בו דבר טוב כשישתמש על פי תורה ומצוות,

שאם לא כן,

ביטלת את כוח הבחירה שצוותה התורה ובחרת בחיים.

ועוד כתב,

ידוע כי אפילו המידות הרעות

יתהפכו לפעמים לטוב,

אם ישתמשו בהם על פי חוקי התורה והמצווה.

הלא תראה כי אף שקשה כשאול קנאה,

זכה על ידה פי נכס בקנאו קנאת השם לברית כהונת עולם.

והפך להיות המלאך אליהו.

וגם כשהיה אליהו אמר, קנאו קנאתי להשם,

כי עזבו השם את בריתך.

המידה נשארה,

אבל לטובה.

הגאווה נתעבת בעיני המקום,

ככתוב תועבת השם כל גבע לב.

הנה באורחותיה הטובים

נאמר ויגבה ליבו בדרכי השם,

וכן תמצא בכל מידה ומידה מהרעות,

צד טוב ישר ואורח מתוקן ונעים ומתהפך מרעה לטובה,

והוא הנקרא טוב שברע.

היצר הרע רק מטחה את האדם להשתמש במידות כמו שהוא רוצה.

בשביל זה ספר אורחות צדיקים,

שמסביר בדיוק בכל מידה את שני הצדדים.

והוא לימד אותי

שהכעס הוא כוח עצום,

ותלוי בבחירת האדם מה לעשות עם הכוח הזה,

אם להחרים עולמות או לבנות עולמות.

למשל,

כשאדם רואה

שיש רשעים שעושים כך וכך,

מהכעס שלו על מה שהם עושים יכול להפוך עולם לטובה ולעורר את הציבור

אם להתרחק מהם או להציל אותם או לעשות כל מה שרק אפשר,

כיוון שזה מחמם אותו לעשות את הדברים.

והבהיר לי גם לגבי השואה הנוראה שעברנו.

אדם שעבר את השואה, אמר רבי אהרון,

יש בקרבו כוח של כעס ונקמה.

ויש לו שתי ברירות.

מה לעשות עם הכוח הזה?

או לנסות לנקום בגרמנים,

לרצוח ולגנוב מהם,

או להשקיע בבניין היהדות,

שזו הנקמה הגדולה ביותר בעולם.

זאת אומרת, הם לא הצליחו.

חשבו שהם ינצחו את העם היהודי והחריטו אותו,

והנה אנחנו בונים ונבנים,

וזו נקמה גדולה שהם רואים שלא הצליחו.

איך שאתה רואה אותי,

פרס מנדל את ידיו לצדדים.

העבודה המאומצת שעמלתי על עצמי לרסן את המידה הזאת

ולכוון אותה לאפיקים חיוביים,

נתנה את הפירות,

וכעת את העוצמות ההרסניות של הכעס.

את כל הכוחות שלי אני מנתב לכיוון של ילדי הפליטים בשואה,

להם אני דואג כאבא שאין להם,

ולבנות גם את הבית שלי מחדש.

ישבתי מול מנדי,

סליחה,

מול הרבי רבי מנדל,

פעור פה,

תחושת סיפוק נפלאה,

מילאה את ישותי.

אמנם לא זכיתי לפרי בטן,

אבל באותו רגע הרגשתי שיש לי בן,

שיש לי המשך,

ואני לא עמוד ערירי.

כן,

הבן שלי זה מנדי.

אומרים חכמים זיכרונם רכב מסכת סנהדרין יט,

שכל המלמדת בין חברות תורה כאילו ילדו.

ואני הקטן

נראה שלימדתי את האברך שמולי משהו

שאפשר לו להעלות מעל עצמו להיות אברך תכשיט ויראה שמיים,

עובדה מאפשרת לו לקיים תפקיד כרבה לעדרים.

מעבר לכך חשתי חיזוק עצום לחזות עין בעין בשינוי המבורך

שיש בכוחו של האדם לחולל בעצמו.

מנדי למעשה לא השתנה.

אי אפשר למחוק נקודת אופי ותכונה מולדת.

האש היוקדת בעיניו תעיד על כך.

הוא נותר ויוותר עד סוף ימיו אדם אנרגטי

ומלא עוצמה.

אבל הוא עשה מה שכן בידו לעשות,

לנתב את אותה תכונה בעזרת המון בינה וחוכמה לנתיב של בנייה ושל עשייה חיובית.

מנדי היה כעסן ורכזן עצום.

ברגע שהחל לעבוד על עצמו,

השתמש בכעס במרץ בלתי נדלה לדברים טובים.

מילד

שכולם סלדו מחברתו,

הפך לאברך משי

שעומד לפניי, חייכן, נעים הליכות

ומלא רגש.

אה,

צביתה קטנה צבתה את ליבי.

כמה חבל

שהן הוריו של ריבי מנדל בחיים לחזות בפלא העצום הזה ולרוות נחת מהבן הסוער.

אך לפחות התנחמתי.

הם רואים אותו משם,

ממקום מנוחתם,

בגן עדן.

שבת שלום.