מנהיגות - חלק יג - הנאות מהמחלקה השניה | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

מנהיגות י״ג, י״ג או י״ב?

י״ג.

הנאות מהמחלקה השנייה,

הסדר התחרבש קצת בין המחלקות

התחיל ככה ועבר ככה, אבל מה אני אעשה? ככה זה בספר.

הכי קל להגדיר את ההנאות מהמחלקה השנייה

דווקא על ידי הזיוף שבהן.

אנחנו אמרנו בהתחלה שיש מחלקות הנאות העולם, שזה למטה למטה, אהבה וקרבה,

שזה משפחה וכולי,

שנייה, שלישית זה המטרה,

יש מטרה שאפילו את כל האהבות אנחנו מוכנים לוותר עליהן

בשביל מטרה שהיא נעלה ואמיתית.

הדבר הרביעי, אמרנו, זה להשפיע על הזולת,

שזה עכשיו מה שאנחנו הולכים לדבר,

והחמישית זה הדבקות בבורא.

אז הכי קל להגדיר את ההנאות מהמחלקה השנייה,

דווקא על ידי הזיוף שבהן.

לאיזו מטרה אנשים מוכנים להקריב את חייהם של חפים מפשע?

אנשים מוכנים להקריב את חייהם של אחרים

שהם חפים מפשע

בכדי להשיג כוח,

כמו החיסונים, להרוג את הילדים האלה,

כל הילדים הישראלים היהודים,

גם הערבים,

להרוג את כולם ובכל העולם

עם החיסולים בשביל להשיג כוח

של הדיפ סטייט והסדר העולמי החדש של רוצחי העולם.

לא היה בעולם רוצחים כאלה שמכריזים על הגנה ורוצחים אנשים.

בין הרוצחים הגדולים היו סטלין,

אידי אמין דעודו,

היטלר,

וביליה דבילי

בחבריו.

אלה שמחו להרוג מיליונים

כדי לרכוש עוצמה,

כדי ליצור מדינה קומוניסטית,

כמו שעכשיו יוצרים,

וכדי ליצור עולם שנשלט על ידי הגזע הארי,

אגוניקה,

כמו שעכשיו עושים.

אבל סוג הכוח הזה אינו אמיתי,

הכוח הזה הורס.

ההנאה ממחלקה שנייה זה כוח יצירה.

לדוגמה, אדם אומן,

הוא שולט בעיניו

ובידיו

ובצבע.

אומן.

הוא מתרגם את הרעיונות למציאות.

לוקח רעיון

והופך אותו למשהו פורה, שימושי ויפה.

כמו הצייר שהבאנו וצייר בכניסה למסעדת הפקחים.

התחלנו אנחנו עם סולם יעקב והוא סיים את השמיים בעקוב.

אבל לפעמים אנשים טועים ומחפשים אחר שליטה כפויה,

לכפות את שליטתם על העולם.

הדיקטטור מעצב את המציאות בכוח.

אבל במהלך יצירתי במרכאות זה הוא הורס ומחריב חיי אדם וציבור.

זה אשליה של יצירה.

הדרך לברר אם אנחנו יוצרים או אם אנחנו שולטים

היא במבחן התוצאה.

אם זה יצירה, היא צריכה לגרום הנאה לאחרים.

אבל אם זו שליטה, היא מובילה להרס.

וזה ההבדל בין שליט למנהיג.

עכשיו נשאל אדם, מה אתה מעדיף להיות, שכיר או מנהל?

חברה לא יכולה להתנהל בלי פועלים,

אבל הסיפוק הגדול יותר זה אם אדם הוא מנהל.

במקום להיות סתם

ממלא הוראות,

יש לו את האפשרות ליצור, להנחות, לתכנן, לשכנע.

וזה נגיעה במקור כוח היצירה,

שהוא תלוי בחוכמה והבנה.

אחת מהנאות מהסוג הזה של המחלקה השנייה של היצירתיות

זה הקמת משפחה.

ללדת ילדים,

להחדיר בהם ערכים,

לעצב אותם כאנשים בריאים ברוח ובנפש,

להפוך אותם תלמידי חכמים, צדיקים ועובדי השם.

זה יצירה למופת.

ולמה יצירה כזאת היא גורמת לנו כזו הנאה?

משום שאנחנו משיקים אותם למהות האלוקית.

הביטוי הכי גדול של היצירתיות זה הבריאה האלוקית של העולם. זו היצירה, יצירת המופת, שהבורא ברא את העולם, חיובי לטובת האנושות,

שלא חסר בו כלום.

זה יצירת היצירות.

והוא ברא את הכול מהאפס המוחלט.

כשאנחנו מצליחים ליצור משהו אישי משלנו,

אז זה טעימת מה עדינה מתוך אותה עוצמה.

אז זו המחלקה השנייה,

ליצור

דברים בעולם שיהיו חיוביים.

זה דבר גדול.

ובזה שאנחנו משפיעים על הזולת ויכולים לתרום לעולם,

זה הדבר הכי קרוב לאלוקות.

כי זה מה שהשם עשה, עולם חסד ייבנה,

ברא עולם להיטיב, ואם אתה משפיע על הברואים ויוצר דברים לטובתם,

אז אתה מתקרב קרוב כבר לאלוקים,

בדימוי

זה אלי וענווהו,

זה אלי ואני הוא.

דומה לו.

משתדל ללכת בדרכה כמו שאברהם אבינו עשה.

עכשיו אנחנו מגיעים להנאה מהמחלקה הראשונה,

שזה הדבקות בשם יתברך,

שזה שיא השיאים.

אז עכשיו נגענו בארבע סוגי ההנאות ובארבע המחלקות,

עכשיו אנחנו בפירסט קלאס, במחלקה הראשונה.

תארו לכם אדם שהשיג מיומנות

בכל ארבע דרגות ההנאה,

הוא נהנה מעושר רב ומנחת, שזה החלק החומרי התחתון.

יש לו משפחה חמה ואוהבת, שזו הדרגה השנייה.

יש לו משמעות בחיים, מטרה,

ויש לו כוח לייצר טוב בעולם.

אבל עדיין הוא מרגיש חסר לו.

חסר לו את המפגש עם האלוקים.

אף אדם לא מרוצה לגמרי.

אלא אם כן הוא קשור לממד הרוחני שהוא מעבר לחומר.

כי בחומר אי אפשר להסתפק,

כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו.

חומר לא מספק.

לכן אנשים שואפים לו עוד ועוד ועוד,

והמטבע מטביע את האנשים.

החומר גם מוגבל.

וגם מנעותיו.

אבל לאדם יש נשמה אלוקית רוחנית,

שהיא חלק אלוק הממעל.

יש לו שאיפה ורצון להתעלות מעבר לעולם הזה, המוגבל שאנו חיים, ולהתחבר אליו אינסוף.

למה הדבר דומה? לבלון ממן.

כל זמן שאתה מחזיק אותו, הוא לא עף.

אבל אם תעזוב אותו, הוא עולה למעלה.

הנשמה שלנו רוצה לצאת מהגוף. אין לה הנאות מהגוף הזה. היא תקועה פה בגזרת הבורא.

אבל היא שואפת למעלה, לעליונים.

היא מחכה לה רגע, תשחרר אותה.

אז היא כל הזמן,

והיא יכולה, אם היא חזקה,

בגלל שאדם בחר לחזק אותה,

היא יכולה לרומם את הגוף איתה.

אפילו שהגוף הוא גשמי,

כמו בלון עף. אתם מכירים את הבלונים האלה ששמים אנשים בפנים עם ממן ומעלים אותם ומורידים אותם?

אפשר להרים את החומר,

לרומם אותו מעל החומריות.

אדם רוצה להתחבר אל האלוקים.

עכשיו בואו נצייר ציור שמציעים לנו להיכנס.

וניפגש עם האלוקים למשך שעה.

הוא יהיה בחדר,

שכינתו תהיה שמה.

ואתה תוכל לדבר, לשאול שאלות, להגיד, לבקש בקשות מולו, ולדבר מה שאתה רוצה. שעה,

התייחדות,

תקראו לזה התוועדות,

תקראו לזה חיבור,

תקראו לזה מה שאתם רוצים.

שעה עם הבורא, מי לא יקפוץ על אפשרות ומציאה כזאת?

בטוח שזאת תהיה החוויה הכי, הכי, הכי גדולה ונפלאה שלכם בחיים?

הרי אם היה מתגלה לכם הקדוש ברוך הוא בסנה,

זה היה סיפור חייכם.

ואם זה בחדר,

אתה יכול לשבת ולדבר בניחותא,

לא במדבר.

ואתה יודע לקראת מה אתה הולך, וזה לא בהפתעה.

ואתה יכול הכול לבקש, והכול לשאול, והכול לברר, והכול לדעת.

זאת החוויה של החוויות?

אין יותר מזה.

אין יותר מזה.

וכל שאר הדברים בעולם הם אפס אפסים

מול זה.

דרך אגב, אם אתם לא יודעים, יש לנו מפגש עם הקדוש ברוך הוא. שלוש פעמים ביום,

בתפילה, אנחנו נפגשים איתו.

צריך להרגיש שאתה עומד לפניו בשמי מרומים,

ואתה מדבר איתו, ואתה מבקש.

מי מרגיש כך?

כמה מדברים מזה, ושוב פעם לא זוכרים, ולא מרגישים, ושוב פעם לא, ושוב פעם לא, ושוב פעם... איך זה? איך זה?

אי אפשר

להשוות הנאה מהמחלקה הראשונה לשום התנסות אחרת.

אין דבר סופי.

אין דבר שקשור לעולם הזה שאפשר להשוות

לאלוקים האינסופי.

אבל אם אנחנו רוצים לזכות בהנאה הגדולה ביותר, יש מחיר גבוה לשלם.

בשביל לזכות לזה, להתחבר לבורא, אתם יודעים מה אנחנו צריכים לשלם?

תשלום גדול מאוד.

להכיר לו טובה,

שזה לא הרבה אנשים זוכים להבין אפילו שהם צריכים להכיר לו טובה על כל דבר,

ולעשות את רצונו.

זה הכול.

אתה מתחבר אליו.

דיברנו פה

לפני יום,

יום.

איך אדם לא שמח?

עצם זה שאתה חי, איך אתה לא שמח?

זה שהאיברים שלכם שלמים,

איך אתם לא שמחים?

וגם אם יש איבר אחד לקוי,

מה עם שאר האיברים שהם בריאים,

אז איך אתה לא שמח?

נגיד שיש לך תרי״ג מפעלים,

ויש לך מפעל אחת כושל,

לפני פשיטת רגל,

אז מה, אתה כבר הרוס ואבוד ונטוש ומיואש?

בגלל מה?

נגיד אדם, חס ושלום, צריכים היו להוריד לו אצבע.

מה לעשות, היה לו סוכרת, צריך להוריד לו את האצבע.

אוי אוי אוי, הוא אבל והכול.

אבל יש לך עוד תשע

ועוד עשר,

ואתה עדיין יכול ללכת.

אז זאת אומרת,

אדם רואה רק את הקוץ שנתקע לו ביד,

ואחריו עולמו,

את כל הדברים הטובים שהשם מעניק לו באותה שעה,

בכלל לא רואה.

למה אדם לא שמח?

צריך להתשמח כל ימי חייך.

על כל רגע ורגע שאתה חי בהזדמנות לאסוף, לאסוף, לאסוף, לאסוף, לאסוף זכויות.

צריך להכיר תודה לקדוש ברוך הוא על ההזדמנויות שהוא נותן לנו לאסוף ולאסוף ולאסוף ולאסוף זכויות.

להכיר תודה

ולעשות את רצונו יתברך.

כדי להתחבר לקדוש ברוך הוא אנחנו צריכים ללמוד להעריך את כל הטוב שהשם עושה למעננו.

ולוותר על האשליה שכאילו אנחנו עושים הכל.

איפה אדם מפסיד

את הרגשת הכרת הטוב לבורא? כי כל דבר חושב, אני עשיתי, אני בניתי, אני יזמתי, אני פעלתי.

והכל הוא מנכס לעצמו במקום לדעת שהכל מאת השם ידברך.

גם הרעיון שעלה לך במוחך זה מאת השם ידברך.

אין רעיונות שבאים שאתה יזמת אותם. בלי שהשם ייתן לך את הרעיון, אין.

שום דבר.

שום דבר.

השם נותן לך כוח לעשות חיל,

התרגום אומר, יאהב לך עיצה

למקנה נכסין. הקב' ברוך הוא נתקן את העיצה איך לקנות נכסים.

והוא מטה לך את המחשבה מכאן לכאן. אתה יכול לבחור להשתמש בה,

לא להשתמש בה, יש לך בחירה.

אבל את העצות, את הרעיונות, הכל

הוא נותן.

אבל אדם, בגלל שהוא כל הזמן חושב,

אני עשיתי, אני פעלתי, אז הוא לא מכיר תודה לקב' ברוך הוא, כי זה הוא עשה.

ככה הוא חושב.

אבל אם אדם ידע לדעת

שהכל מתנה מאת השם,

וצריך להעריך את נותן המתנה ואת המתנה,

אז הוא יגיע לענווה,

ולביטול היש כלפי בורא עולם, הכל בזכות השם, אין שום דבר שאדם עושה.

וככה הוא יכול להידבק בבורא יתברך, כי הוא יודע שהוא תלוי,

תלוי הקב' ברוך הוא. אין לו שום דבר משל עצמו.

הכל שלך ומידך נתנו לך.

הכל שלך

ומידך נתנו לך.

אם נתאמץ

נעריך את המתנות

שהקב' ברוך הוא העיף עלינו,

תתפתח אצלנו מודעות ברורה,

מודעות ברורה,

מוחשת, למציאות הבורא.

עד שכל דבר שאנחנו נעשה ילווה באהבה לבורא, כי הרגע קיבלנו ממנו עוד משהו, ועוד משהו, ועוד משהו,

ועוד משהו, ונכיר את המעורבות הצמודה שלו אלינו.

ואז נהיה מלאים וקדושים מעל ומעבר לכל הנאה אחרת. הרגלתי את האנשים לדעת

שכשהקב' ברוך הוא עושה את רצונך,

זה אומר שהקב' ברוך הוא חייך לך.

אני מבקש מהשם, תעשה לי כך וכך.

והוא שמע בקולי ועשה לי.

מה זה אומר? זה אומר שהוא חייך לי מהשמיים.

אמר לי, אני פה בשבילך, אתה רואה?

ביקשת, עשיתי.

איזה חיוך זה.

חיוך, הקב' ברוך הוא מחייך.

מחייך לך.

מה אתה רוצה יותר טוב? יש לך מפגש עם האלוקים?

עכשיו, עיני עינת, פגשת אותו.

אני אקריא לכם עכשיו משהו מוזר.

לא יאומן כי יסופר.

איש יהודי בשם אהרון קורנפלד.

היהודי הזה,

אחרי עשרים וכמה שנים,

החליט לעלות לארץ לביקור.

אז הוא הודיע לי.

אבל הוא אמר שיש לזה בעיה, צריכים אישור בשביל האישה.

הוא מקווה שהאישור יגיע בזמן, בשביל שיוכלו לטוס בזמן שנקוב.

ברכתי אותם בהצלחה.

הוא מגיע לשדה התעופה והוא כותב לי כך

כבוד רבנו,

לא זכינו לעלות למטוס

בגלל שהאישור כניסה של אשתי עדיין לא הגיע.

אנחנו עובדים על העניין.

פשוט רימו אותנו.

אבל הכל מעת השם

והכל לטובה.

אמרתי לאשתי שארץ ישראל נקנית בייסורים.

והשם יעזור הלאה. זה עניין של כמה ימים בעזרת השם.

תזכו למצוות רבנו.

על מה אומר לי תזכו למצוות רבנו?

על זה שאכלתי להם בהצלחה וזה לא פעל.

תזכו למצוות רבנו.

כתבתי לו מיד

ברוכים הבאים.

דקה אחרי זה הוא כותב לי, דקה הוא כותב לי,

כבוד רבנו,

אני פשוט לא מאמין למה שקרה.

השנייה הזו קיבלתי את האישור כניסה לאשתי.

והם עלו למטוס וטסו.

זה לא חיוך מהקדוש ברוך הוא.

חיוך רחם.

ישועת השם כהרף עין.

ברוכים הבאים.

לא יאומן כי יסופר.

אז זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא נמצא עימנו. צריך להרגיש אותו. צריך לראות הרי בכל מהלך ומהלך שאנחנו עושים.

למעשה, זו המטרה העילאית של מענה נברא האדם.

נשלחנו לארץ מהשמיים לפה,

שנתגבר על האשליות,

נשתמש בבחירה החופשית

לבנות קשר עם בורא עולם.

הוא היה יכול לברור רובוטים.

יש לו מלאכים.

אבל הוא לא רוצה את זה.

הוא רוצה קשר אמיתי.

קשר שהוא בעל משמעות

ורק כשאנחנו בוחרים ועמלים ליצור אותו.

למה להכיר טובה ולהכיר תודה זו מודעות שכל כך קשה להשיג?

מה קשה על כל דבר להודות לשם יתברך?

להכיר תודה.

מה הקושי?

יש לאדם אגו מנופח,

שהוא כל הזמן רוצה להרגיש שהוא היוצר,

יש לו הכרה בעצמאות והוא מחליט והוא עושה והוא פועל.

הרעיון שאני חייב משהו למישהו,

דוחה אותנו.

לא חייב לאף אחד כלום, מה אתה רוצה, זה אני החלטתי.

הרבה יותר נוח לאדם שהוא עשה הכול.

חיקוי לאושר מהמחלקה הראשונה,

חיקוי אבל,

לאושר מהמחלקה הראשונה,

זה במחשבה שמישהו או משהו אחר מספקים לנו את הצרכים.

אם אנחנו מאמינים שהקריירה שלנו, האדם אהוב עלינו,

הם אלה שבסופו של דבר יוכלו למלא את צרכינו,

אנחנו טועים.

משום שכל הדברים שהשגנו יכולים להיעלם כהרף עין.

רק לשם יש כוח מוחלט ואין סופי,

ורק השם הוא נצחי.

ולכן בהנאה כזו כדאי להשקיע.

להיות מחובר לשם שהוא נצחי, אתה נצחי.

ואתה תהיה בהנאה הנצחית.

אבל אם אתה מתחבר לחומר,

לדברים הקלים והנפסדים,

אז בואו תשמעו סיפור מהחיים.

לארי סילברסטון

היה מאוד מרוצה.

ביצע עסקת הנדל״ן

מהיקרות שבכל הזמנים.

שילם מקדמה 616 מיליון דולר

כדי לסקור את צמד מגדלי המשרדים הגבוהים ביותר בעולם,

the twins,

מגדלי התאומים,

במנהטן,

זיכרונם לברכה.

והוא שכר אותם לפרק זמן של 99 שנים.

הוא לא היה מוטרד מהעלות הגבוהה.

אחד מ-250 האנשים העשירים בתבל.

היה לו די והותר.

הימן בראון,

גם הוא היה מרוצה מאוד.

בגיל 27 הוא זכה בתפקיד יוקרתי כאחד ממנהלי הבנייה של פרויקט

מרכז הסחר העולמי

של מגדלי התאומים.

הייתה לו סיבה טובה לאחוז סיפוק וגאווה

במשך ארבע שנים.

רצופות הלחימו אנשיו רבבות של קורות פלדה.

התוצאה הייתה כלום פלדה עוצמתי במשקל 130 אלף טון.

מבנה

שמהנדסים הסכימו עליו פה אחד שהוא אחד מהחזקים בעולם.

הפלא השמיני של עולם ההנדסה המודרני.

90 אלף מבקרים

ו-50 אלף עובדים

נכנסו לבניינים האלה יום-יום.

לפני מספר שנים

פגשתי את הימן בראון בירושלים,

יהודי גבוה וחסון,

בשנות ה-70 לחייו כבר.

עשה רושם של מי שהעביר את רוב ימיו בין קורות פלדה ויציקות בטון.

אבל הכיפה שהייתה על ראשו

עשתה רושם של משהו חדש

שהופיע לאחרונה.

סיפר לי,

אתה יודע,

כשראיתי את המטוסים מתנגשים ב-11 בספטמבר בבניינים הגבוהים החזקים הללו,

ומפילים אותם בזה אחר זה,

מה שהחריד אותי

הייתה המהירות שהכול קרה.

אם היית שואל אותי קודם כמה זמן ייקח

בשביל להפיל את הבניין הזה,

הייתי אומר, שלוש-ארבע שנים

בעבודה אינטנסיבית סביב השעון.

אולי בשנה-שנתיים.

מי כמוני יודע כמה פלדה הוכניסה לבניין, כמה בטון, כמה מקדמי ביטחון.

והנה, כשהמבנה החל לקרוס,

איבדתי בשעון,

11 שנות חיים הושקעו בהקמת המגדל.

11 שניות בלבד חלפו לפני שהפך להיות אבק פורח.

שנה נעלמה בתוך שנייה.

זה הכול.

זה הדבר שחריד אותי ולא נתן לי מנוע.

אדם יכול להשקיע על מיטב שנותיו,

לבנות את המגדל המוצק והאיתן ביותר בעולם,

ולבסוף לגלות שזה רק חלום יעוף.

כידוע, זה בלוף. לא היו מטוסים ולא היה בטיח.

פיצצו את כל הבניין מבפנים. רוקפלר עשה את זה. הבניינים שלו,

ויש סרטונים על זה, וכולי וכולי.

מה שהוא אומר שהוא ראה זה דרך הטמבלוויזיה,

כמו שאני ראיתי את ההעפלה של המטוסים,

כאילו.

רואים את הפיצוצים בקומות?

לא יכול מטוס להפיל בניינים כאלה.

אין דבר כזה שטויות.

מטוס זה צעצוע,

צעצוע מפלסטיק שפוגע בקסדה. זה שום דבר, זה שטויות.

בפנטגון לא היה מטוס בכלל, היה טיל.

הכל שקר, הכל מזויף, הכל רמאות.

זה הכל ייצור כאוס בעולם ותלותיות. הנה, תשמעו.

בראון לא היה היחיד שחש תחושות מעין אלו.

סוציולוגים מעידים כי לא רק מגדלי התאומים נפגעו באותו יום.

עם המגדלים שחרבו נפגע גם משהו בסיסי בתחושת

הביטחון האישי של הציבור האמריקאי. זה מה שרצו בעצם.

ולכן הם גם מממנים את הטרור ונלחמים בטרור, ועושים ככה כדי להראות שצריך הגנה של המדינה על האזרחים בשביל שיגיעו למה שעכשיו עושים עם הסדר העולמי החדש.

תחושה מעיקה של חוסר אונים וחרדה ירדה לעולם,

וסיפקה שפע של פרנסה לפסיכולוגים.

כל העולם מתהפך.

יש משהו שנשאר יציב?

יש מישהו שעוד אפשר לסמוך עליו בעולם הזה?

רק אחד,

בורא עולם.

הוא לא משתנה.

מה שהוא הבטיח הוא מקיים.

הוא שומר על אלה ששומעים בקולו.

זה המקור הנאמן היחידי שניתן לסמוך עליו.

חוסר הוודאות הקיומי הוא מסממני החיים המודרניים.

כי גם כשהכול טוב,

יתוש הספק,

לא חדל מלנכר.

מהו היתוש הזה? מה יהיה מחר?

איך ידע?

למכור את הבית? לקנות את הבית? מה לעשות עם כסף בבנק? לצאת למדבר? לא לצאת למדבר? לקנות מים? לא לקנות מים? יהיה חשמל? לא חשמל?

גם גנרטור לעשות ככה, ככה, ככה, ככה.

מה יקרה אם חלילה

יפטרו אותי מהעבודה?

איך אני אשרוד?

איך אני אסתדר?

המן בראו

הגיע למסקנה הנכונה.

עלה עם רעייתו על מטוס וטס לירושלים.

נחפש אחר יציבות יציבה

יותר מעשויה פלדה ובטון.

איש המגדלים ממנהטן

בא לחפש את האמונה בשם

בערכים רוחניים ונצחיים.

ערכים ששום מטורף,

כמו רוקפלר,

לא יכול להפיל.

אתם יודעים, לאחר השואה

מצאו מכתב לאלוקים

שכתב הקדוש מנחם סוקולובר,

השם ינקום דמו.

והוא כתב כך

אלוקים יקר

לקחת לי את האישה.

את הילדים.

את הישיבה.

את הכסף.

וגם את הכבוד היהודי.

אבל את האמונה שאני רוחש לך

לא תוכל לקחת ממני.

וכמו שאמר איוב,

הן יקטלני

לא אייחל.

אפילו אם אתה הורג אותי,

אני מייחל לך.

הכל בידי שמיים,

חוץ מיראת שמיים.

זה הפתק שהוא שיר.

עכשיו בואו נדמיין את טיסת ההנעות.

שיגור ספינת חלל אל הירח.

בשלב הטיסה החללית ממריאה.

שלב שני,

הטיל חותך את האוויר במהירות עצומה.

שלב שלישי,

החללית נכנסת להילוך לוויני.

שלב שני,

מכוון את החללית לכיוון מוגדר,

ולבסוף,

בשלב האחרון,

נוחתים על הירח.

יש סרטונים שמכחישים את הנחיתה בירח, שהכל היה בלוף, הכל היה באולפנים.

יש סרטונים ברשת.

עכשיו,

יש חמש מחלקות

של הנאה.

השלב הראשון,

מעניק לנו אנרגיה להמריא.

השלב הראשון, החומר, יש לנו חומר, כסף, זה.

תן לנו כוח להמריא.

אבל אם אנחנו לא מגיעים לשלב הבא, שזה נישואין וילדים ואהבה,

לא עשינו כלום.

מה שבאמת מכניס אותנו למסלול הלווייני,

זה שיש לנו הערכה עצמית,

משמעות,

מעשייה טוב בעולם הזה.

וכשאנחנו כבר בחלל,

עדיין אנחנו צריכים לאנרגיה

כדי לדחוף ולכוון אותנו לעבר היעד.

ובסוף הנחיתה זה לחיות עם השם יתברך.

אנחנו לפני שבת.

השבת,

מייצגת את ההזדמנות ליהנות מכל מחלקות ההנאה ביום אחד.

בהתחלה, החומר.

יש לנו שולחן ערוך,

מפת סחורה יפה,

כלי חרסין המשובחים, סכוי מכובד, זהבי,

פרחים,

נרות מרצדים,

פמוטים נעים,

מעדנים,

חלות ויין.

זה הנאה מהמחלקה החמישית,

אתם זוכרים, מלמטה.

זה רק ההמראה.

ואז אנחנו מברכים את הילדים.

יש נוהגים לברך את הילדים על השולחן לאחר הקידוש.

כולם יישובים יחד סביב השולחן,

בגדים נעים,

סדר מופתי,

חמימות משפחתית קורנת.

יש לנו אהבה.

זה הנאה מהמחלקה הרבה עת.

ואז אנחנו טסים במהירות של קילומטר לשנייה.

שרים שירים רוחניים,

אומרים דברי תורה,

מבינים את המשמעות בעומק היום,

וממשיכים לטוס.

בחלל, עם הנאה מהמחלקה השלישית.

ואם אנחנו יודעים מה המטרה בחיים,

אז זה ההנאה כבר במחלקה השנייה.

ואז אנחנו מגיעים אל מטרת היום,

מחלקה ראשונה, הדבקות בשם.

אין חולין,

אין מחשבות על חומר,

התאחדות

עם הבורא והבריאה.

צריך לדעת לשם מה אנחנו חיים.

הקדוש ברוך הוא ברא אותנו בשביל להיענות.

צריכים לעבוד קשה להיות אלוף בריצה,

וצריכים לעבוד עוד יותר קשה להיות אלוף אדם.

בשביל להיות אדם,

ובפרט אלוף,

צריך לעבוד יותר קשה מאשר בריצה.

לא נולדנו לנוח, אדם לעמל יולד.

כל מה שנולדנו זה לעמל.

והעמל יביא את ההנאות.

העמל יביא את ההנאות.

נו,

אז אחרי שלמדנו את כל זה, כמובן שאנחנו רוצים לטוס במחלקה הראשונה, נכון?

אז צריך לדעת איך נשתמש

בכל הדברים שלמדנו.

טיסה במחלקה ראשונה היא יסוד היהדות,

כמו שאומרים בשמע ישראל,

ואהבת את אדוני אלוהיך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודיך.

אז עלינו לאהוב את השם יותר מכל סוגי ההנאות הקיימות עלי האדמה.

וזה כלול במילים לבבך,

נפשך ומאודיך.

לבבך זה בשני יצריך.

לבטל את היצר הרע ולהפוך אותו להיות כמו יצרתו, ולעבוד עם שניהם.

נפשך זה במסירות נפש, כמו שאמרנו, שאדם צריך לדעת על מה הוא מוסר נפש.

ומאודיך זה הממון שלך.

וגם בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, אתה צריך להודות לו, תמיד להודות לקדוש ברוך הוא על הכול.

ועלינו לאהוב את השם ולהתחבר אליו, להרגיש שכל הזמן הוא מעניק ונותן ונותן ונותן בלי הפסקה.

כך נשיג את שיא ההנאות שאדם יכול להשיג בעולם,

וזה יסוד ושורש התפקיד שלנו בעולמנו זה.

מי שהפנים כבר את המושגים האלה,

הוא כבר נמצא על המטוס של העושר.

הוא כבר נמצא במטוס של העושר.

ומי שפועל כבר לפי הרעיון הזה בלימוד התורה וקיום המצוות,

הוא כבר בטיסה ישירה

אל העושר הנצחי לקרבת אלוקים,

משאת נפשו של כל בן אנוש,

להיות יושב בין החכמים כשעטרותיהם בראשיהם

ונהנים מזיב השכינה.

מישהו עוד לא עלה על המטוס.

הטיסה עומדת להמריא,

כדאי להזדרז,

לקנות כרטיס.

זה לא קל,

זה לא כל כך מהר, צריך להשקיע,

אבל זה כדאי.

בינתיים,

המשך יבוא.