ביאורים ומעשים מתוך הגדת הרב שטיינמן על נשמת כל חי - א | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום

אלירז אזולאי בן מזל ומוריס

השם ישמרם ויחיים

יזכה לזיווג הגון מכפז

אישה צנועה בעלת מידות טובות

ובריאות איתנה ואריכות ימים ושנים לכבוד הרב היקר מפז

ולכל כפז אמן

אנחנו עכשיו בבאורים ומעשים מתוך ההגדה של הרב שטיינמן

על נשמת קול חי

שאלו את הרב

שיש האומרים

בהזדמנויות שונות את ברכת השיר נשמת קול חי

האם יש בזה חשש

של הקורא הלל בכל יום

הרי זה מחרף ומגדף

כך אומרת הגמרא בשבת כף יח

מי שקורא הלל בכל יום מחרף ומגדף

והאם אחד שאומר נשמת קול חי

הוא עובר על זה

וענה שאפשר לומר נשמת קול חי ואין לזה שום קשר

למה שאמרו חכמים בנוגע להלל

עוד שאלו אותו

יש אומרים נשמת קול חי באמצע השבוע

והמשנה ברורה כותבת שבשוכנה רבה

אומרים פסוקי דה זמרה

חוץ מנשמת

משום שאינו שבת

הרי שחוץ משבת

לא אומרים נשמת

באמצע השבוע

אמר להם הרב שטיינמן זה לא נכון

שם מדובר

שאומר אותו בסדר התפילה

וזה לא שייך

כי הרי הוא כאדם המבקש בברכת ברך עלינו על רפואה שלמה לחולה

אבל אדם יכול לקבל על עצמו שאם יהיה כך וכך וכך וכך אז הוא יאמר נשמת קול חי

וזאת כיוון שהוא לא אומר את זה על סדר התפילה

אבל כמובן שאם הוא יגיד בסדר התפילה להוסיף נשמת זה לא

נשמת קול חי תברך את שמך אדוני אלוהינו ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד

מן העולם ועד העולם עתה אל

למה אומרים מן העולם ועד העולם?

הגמרא בברכות נ״ד

תנ״ן

כל חותמי ברכות שהיו במקדש

היו אומרים מן העולם

משקלקלו הצדוקים הכופרים הצדוקים

ואמרו אין עולם אלא אחד

התקינו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם

הוסיפו ועד העולם

מה רצו להרוויח החכמים בזה שתיקנו להוסיף

מן העולם ועד העולם?

וכי על ידי זה שנאמר כך

הם יפסיקו להיות צדוקים?

הם יישארו כפי שהם

ואנחנו בלאו הכי מאמינים שיש עוד עולם לאחר מכן, עולם תחיית המתים,

בעולם הבא וכולי.

אולם משמע שאין זה כך.

אם יש אנשים שנחלשו באמונה

אין מי שיכול לומר שהוא לא יושפע חלילה.

אפילו אנשים שאינם אוחזים מהצדוקים

והם מזלזלים ולא מחשיבים אותם כלל

ובוודאי שהם היו מושמצים בקרב ישראל,

מכל מקום שייך שהאנשים יושפעו.

לכן, מאחר שהאנשים הללו

הוציאו סוג דעה כזאת שאין עולם אלא אחד,

היו צריכו לעשות חיזוק כזה שכולם יתאמצו לומר בקביעות מן העולם ועד העולם

לומר שיש עולם נוסף.

אז רואים איזה השפעה אפילו של חילונים, של כופרים,

שאומרים כמנטרה כל מיני דברים.

ואדם קולט אותם אפילו שהוא מזלזל בדיבורים האלה בכל,

אין דבר כזה שזה לא נשאר רושם.

ואם תהיה לו פעם חולשה באמונה או משהו מסיבות כאלה ואחרות, שיהיה לו תרעומת כלפי היחס שהקדוש ברוך הוא מנהיג כלפיו,

כשהוא יבוא לבעוט

הוא יסתמך על כל הקשקושים שהוא שמע ויצרף אותם ביחד,

יעשה עיסה של פלאפל

מעורבת בחלבה ויצא לתרבות רעה.

ממשיכים בנשמת כל חי ואומרים, ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע.

שואל הרב שטיינמן, למה אומרים, מבלעדיך אין לנו?

למה לא אומרים, ומבלעדיך אין מלך גואל ומושיע?

הרי גם הגויים נושעים מהקדוש ברוך הוא,

וגם להם אין מלך גואל ומושיע חוץ ממנו.

כמו שאנחנו אומרים, אמת אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון,

ולא מייחסים את זה כלפי מיהו ראשון, כלפי מיהו אחרון,

הן לישראל והן לאומות העולם, אז למה פה אומרים לנו?

ויש מקומות שאומרים מלך ישראל וגואלו,

שזה אומר שמלכותו יתברך מתייחסת כלפי ישראל.

אבל בברכות אנחנו מברכים מלך העולם,

ולא אומרים מלך ישראל.

וכנראה, אומר הרב שטיינמן, שאף על פי כן מלכותו מתייחסת כלפי ישראל בלבד.

כי האמת היא שכרגע אנחנו ממליכים את הבורא יתברך היחידים בעולם.

אבל בגויים כתוב,

ומלכותו בכל משאלה,

מלשון מושל.

מושל זה בעל כורחם,

ומלך זה ברצון העם.

אז לכן מלכותו מתייחסת לישראל יותר מאשר לאומות העולם.

אחר כך אנחנו אומרים,

פודה ומציל.

ובכל חץ צרה וצוקה.

פודה ומציל.

תשמעו מעשה שהיה עם הרב שטיינמן.

הרב שטיינמן אחרי, בזמן המלחמה היה בשווייץ,

והממשלה ריכזה את כל הזרים

שלא היו נתיני שווייץ במחנה העבודה, הם לא היו יותר טובים הגרמנים.

והוא שב במחנה העבודה נקרא שאונברג,

ליד העיר באזל.

המסיבה שקיבלו העובדים

במחנה העבודה, לסלול כביש בין הרים,

רוחב שלושה מטרים,

באורך

שלוש קילומטר.

ואמר הרב,

בימינו סוללים כבישים כאלה ברגעים, כמו שאומרים.

בימים ההם הדבר היה כרוך בעבודה קשה,

בפועל לקח הסלילה שלוש שנים.

מבחינת המציאות,

הרב לא היה יכול להוחיל הרבה בעבודה פיזית קשה.

אתם מכירים אותו, הוא היה רזה מאוד.

התלמידים של רבי משה סולובייצ'יק מספרים,

שפעמים היו נוסעים לשם, הוא היה מראה להם את הכביש הזה.

והוא סיפר להם

שתוך זמן קצר החליט מנהל העבודה,

שהיה אחראי עליהם, שהרב אינו מתאים לעבודה הזו.

הוא אדם רוחני מאוד,

ולכן הורה לו לשבת בצד, להתפלל וללמוד,

ולמעשה פטר אותו מהעבודה.

הייתה סייעתה דשמיא עצומה.

כל אותה תקופה הם ניצלו ממאכלות אסורות.

באותו מחנה הנהיגו שכל מה שאוכלים יהיה על טהרת החלב,

כך שאכלו תפוחי אדמה מבושלים בחלב, אטריות בחלב,

כל המאכלים רק עם חלב.

ולא הכניסו למחנה בשר כלל.

ולמרות שהיו חילונים שם,

מכל מקום לא התנגדו לכך.

ובדרך חוכמה ניצלו מכל הבעיות החמורות של הכשרות

ושל השחיטה

על כל המסתעף ממנה.

טרפויות, מליחה, הדחה וכו',

שאין אפשרות

למי שנמצא במחנה עבודה כזה לעמוד בהן.

וכך ניצלו גם מאיסור בשר בחלב.

ולא נגעלו במאכלות אסורות.

בארבע בבוקר

היו יוצאים להשגיח על החליבה,

כך שהחלב היה גם חלב ישראל.

הגוי בעל הפרה,

לא אכפת לו אם מישהו עומד לידו בחליבה.

העיקר שהוא מקבל כסף.

ועוד סיפר הרב שבשבת לא היו עובדים.

והיו מתעלים בכל סעודה,

והאווירה הייתה מרוממת,

דברי תורה, שירי שבת,

והיו מרבים לשיר.

וההשגחה הניסית הזאת ליוותה אותם גם בפסח,

שזה חג שיש בו ניסיונות של כשרות קשים עד מאוד.

ואז

זכו שלא היו במחנה בכלל.

אלא התארחו אצל משפחות יהודיות.

לא רק זאת.

למרות שלא יגע ועמל קשות במחנה,

סובבו מן השמיים דרך להוציא אותו מהמחנה.

ממש

מלך פודה ומציל,

בכל עת צרה וצוכה.

הרב הרגיש לא טוב.

כנראה דלקת ריאות.

שם אותו בבידוד.

אחר כך העבירו אותו לבית חולים.

בית החולים שימש ברובו לחולה שחפת,

שהייתה אז מחלה מסוכנת מאוד.

זה היה בדבוס, הייתי שם.

והיום המקום הזה

הוא בית כנסת.

זה היה בית חולים על הר גבוה, שהתירו לבנות אותו בגלל שהאוויר שם מיוחד לחולה שחפת וכו'.

ולקחו אותו לבית חולים.

וכשבאו לעשות לו בדיקה,

אז איזה חבר'ה מן אחד מהחבר'ה

לקח את המבחנה ונתן לחולה שחפת שהיה שם, שירק בתוכה.

וכתב את השם של הרב שטיינמן.

בבדיקת המעבדה התברר שהוא חולה בשחפת.

אבל כשהוא הגיע לבדיקה גופנית אצל הרופא,

הרופא ראה שאין שום סימנים של שחפת.

אז כתב בדוח,

למרות שבבדיקת המעבדה רואים שיש שחפת,

אין סימני מחלה על הנבדת,

לכן יש כאן

טעות או רמאות בבדיקה.

המסקנה הייתה שאין לחולה שחפת.

ועם המכתב הזה שחררו את הרב מבית החולים.

כשחזר עם המכתב למחנה,

הסתפק אם בכלל להראות אותו שם למנהל העבודה והאחראי,

שהרי המסקנה הסופית במכתב שאין לו שחפת.

בסוף החליט מה יש לי להפסיד?

נתן את המכתב

לרשויות המחנה,

ומן השמיים,

מלך פודה ומצית.

סובבו שהרופא

שקיבל את המכתב,

הייתה לו הסתכלות אחרת מהרופא של בית חולים שקבע שאין לו שחפת.

את אותו סיכוי קטן שהבדיקה היא האמיתית,

שבבית חולים לא החשיבו,

ואמרו שלא מסתבר שרבנו חולה שחפת.

רופא המחנה הזה של העבודה דווקא נתן לו חשיבות.

הסברה שלו הייתה שאם יש סיכוי קטן

לא כדי להחזיר אותו למעגל העבודה ולהסתכן שידבקו שאר העובדים שבמחנה,

זה משחרר אותו מן המחנה בכלל.

וככה ניצל

הרב, לא רק מהמחנה אלא

מהביטול התורה והזמן והכול.

אם היו לוקחים את הסיכוי הזה כמו שלקח הרופא הזה על החיסולים

ואיציק היה לומד ממנו

אז היה משחרר את כולם

מהמיטה והתופעות לוואי

משאר מרחין בישי.

המנהג עולמו בחסד.

הגמרא אומרת בברכות ד',

מיכאל באחת,

גבריאל בשתיים,

אליהו בארבעה,

מלאך המוות בשמונה.

מה הכוונה?

כששולחים מלאך מן השמיים לארץ

אז מיכאל מגיע באחת, בפריחה אחת.

טס בפריחה אחת.

גבריאל בשתיים,

שתיים.

אליהו בארבעה,

מלאך המוות בשמונה.

המהרשע מבאר.

מיכאל הוא מלאך הטוב.

הוא תמיד בא לבשר בשורות טובות.

אז לא מעכבים אותו, ישר הוא בא בפריחה אחת.

צ'יק.

וכך אני גם נוהג,

שאם יש לי בשורה טובה, לא מעכב אותה ואומר אותה מיד לבן אדם.

מיד. לא לעכב. בשורות טובות, לא לעכב.

יש רק להקדים אפילו בשבריל שנייה

בשורה טובה.

והוא בא בפריחה אחת.

גבריאל בא לפעמים לבשר דבר לא טוב.

גבריאל זה דין.

לכן הוא בא בשתי פריחות.

ולמה? כדי שתהיה שהות

מלבצע את העונש.

אומר הרב שטיינמן,

מה החילוק בין פריחה אחת לשתי פריחות?

מה החילוק?

הוא ממש כהרף עין.

כהרף עין.

כמו שהעין שלך קצת.

זה החילוק.

אחד שתיים.

זהו.

אבל אותה שנייה נותן הקדוש ברוך הוא לאדם

שיוכל בינתיים לעשות תשובה

ולא יצטרכו להעניש אותו בעונש שגבריאל נשלח לעשות.

הבזק אחד של מחשבה של תשובה

יכול למנוע את הגזרה.

למרות שזו שהות קטנה כהרף עין,

פחות משנייה,

ובכל אופן עד כדי כך הקדוש ברוך הוא חס על בן אדם

ונותן לו אפשרות

לחזור בתשובה. כבר הגיע הזמן, די. הגיע הזמן שהוא צריך להענש.

אבל עדיין הקדוש ברוך הוא נותן לו הרף עין

שיעשה תשובה.

כמו שהקדוש ברוך הוא אחרי 120 שנה שהתריע שיבוא המבול

נתן להם עוד שהות.

עוד שבוע.

ואילולא שמנהיג הקדוש ברוך הוא עולמו בחסד כדוגמת חסד זה העולם לא היה מתקיים.

לכן מלאך המוות בא בשמונה פריחות

לעכב אותו עוד קצת כהרף עין

עד שהוא ייקח נשמתו של אדם.

אפשר שתתבטל הגזרה אם יעשה תשובה.

זה המנהג עולמו בחסד.

כתוב, כתוב, ואדוני לא ינום ולא יישן.

תנומה זה פחות משינה.

אדם מנמנם

זה פחות מאדם ישן.

לפי זה צריך להבין.

אם היינו אומרים בסדר ההפוך

לא יישן ולא ינום,

או!

זה אפשר לפרש, שהוא לא רק לא ישן,

אלא אפילו לא מנמנם.

זה ברור.

אבל אם אומרים שהוא לא ינום,

אז אם הוא לא ינום ודאי שהוא לא יישן.

אם הוא אפילו לא מנמנם,

אז בטח שהוא לא זקוק לשינה.

אז מה הפירוש?

מעלית השאלה, אהרן שטיין.

הרדאק,

בתהילים קקקא אמר,

התנומה פחותה מן השינה.

ואמר לא ינום וכל שכן שלא יישן.

עד כאן דבריו.

המלבי מפרש

שלא ינום זה מחמת לאות וחולשה,

וזה, יותר מזה, לא יישן כלל,

כי לא נמצא אצלו טבע השינה.

אז הקדוש ברוך הוא, אין לו לאות והוא לא מתעייף,

ולכן הוא לא מנמנם והוא לא ינום.

ולא יישן, כי אצלו אין טבע השינה בכלל.

אז טבע השינה אין,

וגם עייפות ולאות אין.

כן, לדאוג להספקה כל הזמן, לכל העולם למיליארדים,

זה קצת מעייף לתפוס ראש על זה, לא?

לא ינום, לא ינום. אין לו לאות, אין לו עייפות,

אין מושגים כאלה בכלל, לא ינום. ודאי שלא יישן, זה לא טבעו בכלל.

הרי איך הקדוש ברוך הוא הוכיח שהאדם הראשון הוא לא אלוקים?

כי המלאכים טעו בו ורצו לומר לו קדוש.

אז הוא הפיל עליו תנומה.

ברגע שהוא נע, ידעו המלאכים שזה לא הוא.

אז לא שייך בו לא תנומה ולא שינה ולא כאלה.

המעורר ישנים.

אבל הם חוזרים לישון.

המעורר ישנים.

אמר רבנו הרב שטיינמן שאחד ממפסידי השמחה

זה כשאדם עושה מצוות אנשים מלומדה.

למה לאדם אין שמחה? כי הוא עושה ברוטינה כל מיני דברים.

אין לו שמחה, אין לו שמחה בעשייה.

זה דברים קבועים.

אם אדם מכין בצק לעשות

מאפים או לעשות

לחמניות או לעשות לאפות או טורטיות,

אין לו שמחה.

עוד פעם נשים את הבצק במלוש וזה וזה ולחכות ואחר כך לתת לזה לתבוע, ואחר כך להמתין,

ואחר כך לעגל ביד, ואחר כך לשים על זה,

ואחר כך לפתוח, ואחר כך לשים על זה, אין לו שמחה.

אבל אם הוא יודע, אני הולך להאכיל את עם ישראל על הפת שלי שאני מכין, יברכו על זה, המוציא לחם מן הארץ, ישבעו, יהיו מאושרים,

אני מאכיל את בני ישראל.

יש לי משהו קטן ממה שהקדוש ברוך הוא נותן לחם לכל בשר, גם אני נותן לחם.

אתה מבין?

איי, איי, איי, מסעדת הפקחים, זה לא צחוק.

ו...

אבל מפסידי השמחה זה בגלל שהאדם עושה מצוות אנשים מלומדה.

אדם קם בבוקר, האם הוא מרגיש אושר?

ישר הוא קם, פוגע אותנו, איזה אושר!

איזה אושר!

קמתי,

אני ער,

אני שלם באיבריי, השמש מהירה לי,

האוויר ילטף אותי עכשיו,

איזה כיף, כזה שהוא חייב שגיח עליי,

יש מישהו מתעורר ככה?

אדם קם בבוקר, הוא מרגיש אושר?

לא,

כי הוא רגיל לקום.

תלוי מתי.

אבל אם היה מתבונן,

היה רואה שזה בכלל לא פשוט לקום.

לא כולם התעוררו, יש כאלה לא מתעוררים.

אז איך נלחמים עם המלומדה,

עם זה שאדם לא מתפעל מכלום?

רק על ידי התבוננות.

להתבונן מה עושים.

לא כעושה בהרגל,

בלי שום חשבון ומחשבה,

אפילו בלי יראת שמיים.

עושים ולא חושבים מה עושים.

לכן יכולים לשכוח לשים את השמרים בעיסה.

לא חושבים מה עושים,

ואינם מרגישים שום טעם במצוות שהם עושים.

אז כל דבר שאדם הולך לעשות, צריך להתבונן מה הוא עושה.

אמרנו שפעם החפץ חיים

היה בעגלה

עם החתן שלו.

כשירדו, הוא שאל אותו,

שילמת לעגלון?

אז הוא אומר לו כן.

נו, ומה חשבת?

הוא אומר לו, מה צריך לחשוב, שילמתי לו.

הוא אומר לו, לא, יש מצוות שאתה קיימת באותה שעה.

ביומו תיתן שכרו, לא להלין שכר

זה ולא...

יש מצוות.

אתה חשבת שאתה זכית לקיים מצוות?

אם אדם יודע שהוא זכה לעוד מצווה ועוד מצווה, ומצווה גוררת מצווה, יש לו שכר נצחי על זה.

זה לא תשלום, כאילו נתת, יש פה חסדים,

יש פה מצוות, יש פה הלכות.

איך אתה נותן לו? אמרת תודה על ההסעה, אמרת,

אדם, אם יתבונן על כל דבר שהוא עושה, יהיה בשמחה, הכל הזמן בשמחה, כי השם מזכה אותו, זה כמוצא שלל רב.

אבל בני אדם, מוף עוד פעם להוריד את הזבל.

קוקו, מצוות חסד עם כל בני הבית.

להוריד את הזבל זה מצוות חסד.

חסד זה אחד מהעמודים שמעמיד את העולם.

עם הזבל אתה יכול להעמיד את העולם?

הרי אני מכוון כמצוות עשה של גמילות חסדים.

אתה יורד ואתה מקבל גם על כל פסיעה, כל המדרגות.

אנשים אין להם ערך, לא יודעים, הכל מורגל, מורגל.

לא שמים לב.

אישה מכינה אוכל.

צריכה לשמוח, אני מכינה לבעלים, מכינה לילדים, בזכות זה יהיה להם כוח ללמוד תורה וכולי.

לא תהיה להם דאגה היום, זה בסופו של פעם.

הבעל טורח בעבודה, אני עושה את זה בשביל אשתי, בשביל הילדים שיכולו ללמוד תורה וזה,

זה בסופו של דבר.

כל דבר ודבר צריך להתעמק, לחשוב, להתבונן.

והמסיח אילמים,

והמתיר אסורים, והסומך נופלים,

והזוקף כפופים.

אדם, מטבעו, נאבק כל העת בין דמיון למציאות.

בין מה שעיניו רואות

לבין האמונה בשם.

הרגלי החיים והמהלך היומיומי משכיחים מאיתו את ההשקפה הנכונה,

שהכל הכל הכל זה מאיתו יתברך.

רק כשהוא פותח את הסידור,

העיניים נפתחות עם האוזניים שומעות.

הוא מבין שכל מה שהוא עושה

זה רק בזכות השם.

זה שהוא מצליח לדבר זה לא בגלל שזה תמיד,

אלא שמסיח אילמים.

זה שהוא מסוגל ללכת

זה לא בגלל שהוא הלך אתמול,

אלא שמתיר אסורים.

זה שהוא קם בבוקר

וזוקף את קומתו והוא לא נופל,

זה לא מפני שככה זה,

אלא שם סומך נופלים וזוקף כפופים.

מתי נזכרים כל זה?

כשאומרים נשמת קול חי.

אז חוזרים למציאות.

כשאומרים המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

אז עכשיו כשאומרים את זה מובן שהבריאה לא קיימת מפני שאתמול הייתה קיימת,

אלא היום השם חידש את הבריאה מחדש.

ואם לא היה מחדש אותה מחדש,

היום, היום, היא לא הייתה קיימת.

הלוא יש אנשים שאתמול השם נתן להם חיים, והיום כבר לא.

ויש אחרים שהיום קיבלו חיים

ומחר לא קיבלו.

יש אישה מסכנה, רצה

לממ״ד ומתה בדרך.

לא בפגיעה.

דום לב.

פחד.

היו עוד כמה.

אכן הקדוש ברוך הוא מחדש אותנו בכל יום.

מחדש את העולם כולו בטובו.

נותן עיניים לראות,

שכל להבין,

רגליים ללכת, ידיים לעשות,

אוזניים לשמוע.

אם אתה חי ככה עם הבורא ומכיר בזה כל הזמן,

לעולם לא תחטא לפניו.

כי אתה מבין שהכל תלוי בו ומסור בידו, וכל רגע הוא יכול לכבות

מה שהוא רוצה אצלך.

אז צריך להודות, לשבח,

לפאר, לרומם, וכולי וכולי וכולי וכולי וכולי,

על כל שירות ותשבחות של דוד.

וחוץ מכל התהילים צריך עוד להוסיף ולשבח. מה שאמר תהילים זה עוד כלום. צריך עוד להוסיף עוד ועוד ועוד על כל הדברים האלה.

הקדוש ברוך הוא נאמר בנשמת קול חי ורופא חולים.

מישהו יודע בכלל שהוא רופא חולים?

תשאל מישהו.

מי יודע לטפל בזה? הוא אומר לך, זה רופא פלוני, הוא גדול מאוד, זה מה זה. זה מה? זה, זה, תלך רק לזה.

אף אחד לא אומר לך, תלך לקדוש ברוך הוא.

כולם אומרים לך, תלך לרופא פלוני, קופת חולים פה, תשב זה, תלך שם, תעשה שם.

בעיירות של פעם לא היו רופאים גדולים.

אלה שהתמצאו ברפואה,

אומר הרב שטיינמן,

היו בגדר סנדלרים,

שיודעים

לחבוש תחבושת פה ושם

ולמרוח משחה.

וכי בגלל זה היו בעיירה יותר מחלות?

לא.

למה לא?

אם אין רופאים גדולים,

ואנשים חולים,

היו צריכים למות יותר, לא? הרי אומרים לנו, מספרים לנו שהרופאים הם הם, מרפאים וזה וזה וזה.

בעיירות לא היה צריך את הרופאים,

מספיק היה סנדלרים.

למה?

כי הם ידעו מי היה רופא חול בשר ומפליל לעשות. והיו פונים לכתובת הנכונה, לקדוש ברוך הוא.

הרב שטיינמן מביא מעשה מהבעל שם טוב.

בעל שם טוב הוא חסיד.

הרב שטיינמן הוא ליטאי מהמסלגדים.

הוא מביא מעשה מהבעל שם טוב.

בא אליו אדם,

יהודי,

ביקש ממנו כתובת של רופא למחלה מסוימת.

הוא שלח אותו לעיירה רחוקה.

קיבץ שארית כספו, שכר עגלה, שתסיע אותו לשם.

הגיע לעיירה,

חקר והתעניין

כלפי אותו רופא.

התברר שאין שם כזה ואין זכר לרופא מהסוג הזה.

אפילו חובש אין כאן.

אז הוא שאל אותם, אם כן, אז למי אתם הולכים כשיש לכם חולה?

אמרו לו, אנחנו מתפללים לקדוש ברוך הוא,

רופא כל בשר.

האיש חזר במר נפש לבעל שם טוב,

סיפר לו את גופם של הדברים.

ולאיזה רופא פונים בעיירה הזו?

ומביע טרוניה בפני הצדיק. למה שלחת אותי חינם למקום כל כך רחוק?

מה השיב לו הבעל שם טוב?

שלחתי אותך לרופא ההוא.

לרופא כל בשר.

זה מה ששלחתי אותך.

מה, לא הבנת?

תלך, בעיירה שם יש רופא

מרפא כל חולי.

בעיירה שאין רופא, מי מרפא?

רק הבורא יתברך.

אמרנו כבר

שאומרים רפאנו

וממהרים בתפילה לקופת חולים,

ולא יודעים שברפאנו הזה יכולים לגמור את כל הסיפור.

אבל מי מבין מה הוא מדבר ומה הוא אומר ומה זה? אומרים את זה רוטינה עוד פעם, מצוות אנשים מלומדת.

ורופא חולים, יש מחלות

שאדם נחלה בהן מחמת חטא,

והוא יתרפא רק אם יעשה תשובה.

יש חולים שהם לא בחמת חטא, אדם לא נזהר.

צינים פחים דרך עיקש, שומר נפשו, ירחק מהם.

אם אתה נמצא בצינה ואתה לא לבוש כראוי,

אתה תתקרר, אתה יכול לקבל דלקטריות, אתה הבאת את זה על עצמך.

אבל יש מחלות שהן מחמת חטא.

כך מצינו אצל חזקיה מלך שנחלה על שלא עסק בפריה ורבייה, אז הוא עבר עבירה.

אבל יש שנגזר על אדם חולי

ואמרו חכמים זיכרונם רכה בעבודה זרה נה.

כשמשגרים את הייסורים לאדם, משביעים את המלאכים

שלא תלכו אליו ביום פלוני

ולא תצאו אליו ביום פלוני

ובשעה פלונית

ועל ידי פלוני ושם פלוני.

ככה נגזר.

זאת אומרת, שולחים לבן אדם את החולי ואת הייסורים

וזה מקובע לזמן מסוים באיך תצא מחלה.

רק כשאנחנו רואים את השבח שהקדוש ברוך הוא רופא חולים

זה על ידי שני סוגי הריפוי.

הן על ידי הרפואה של האדם

שהוא בעצמו עושה תשובה ומרפא את עצמו

כי החולי בא בגלל החטא והוא הסיר את החטא על ידי התשובה,

ממילא סרה מחלה

כי המחלה באה מהחטא

וגם אומרים רופא חולים

על הריפוי שמרפא אותו רופא פלוני עם סם פלוני אבל בזמן שהשם משחרר את המלאכים שמביאים את החולי והייסורים

אז זה לא הרופא ריפא ולא התרופה ריפאה

אלא הזמן שנגזר

מתי זה יועיל

זה בגזרת הבורא לפי החטא שהאדם חטא

אז לא התרופה ולא הרופא

הם רק שליחים

כמו שהמלאכים שליחים

ונגזר על המלאכים, אתם אם יצאו וישחררו את הבן אדם מהמחלה והייסורים

אז בשניהם הקדוש ברוך הוא רופא חולים

זה שהוא נתן לאדם את המחלה ונתן לו את העצה איך להתפטר ממנה על ידי התשובה

וזה שהוא נתן לו קצבה, כמה זמן הוא יסבול ממחלה וייסורים

עד הזמן שהוא ישחרר את המלאכים

ואז

האדם הזה לא עושה תשובה, יצטרך לעבור את הזמן של הייסורים שימרקו לו את מה שעשה

ואז זה יהיה בדרך הטבע והוא לא יזכה לראות את יד השם כל כך

כמו זה שעשה תשובה והתרפא מיד

שאל הרב שטיינמן

למה בתפילת שמונה עשרה חותמים את ברכת הרפואה במילים רופא חולה עמו ישראל

למה לא אומרים רופא חולים?

וכי הוא מרפא רק את החולים של ישראל?

הלוא בוודאי כל החולים בעולם אין להם רפואה אלא על ידי הקדוש ברוך הוא

אז הוא אומר, הגאון מווילנה מסופר עליו

שהוא היה נמנע

מלהזדקק לרופאים

ותמיד היה מצטט דברי הרמב״ן

מה חלק לרופאים בבית יראה אדוני?

מה עושים רופאים בבית של מי שהוא יראה אלוקים?

מי שיראה אלוקים לא צריך להזדקק לרופאים

אולם סמוך לפטירתו חלה בחולי ומכאוב גדול מאוד

עד שביקשו בני הבית שיהיה אות

שיבוא אליו רופא

לאחר הפצרות מרובות הסכים

והרופא שאל אותו אם אין צורך לרופא

בבית יראה השם

לשם מה ניתנה חוכמת הרפואה

לרופאים?

השיב לו הגאון מווילנה לרפות את הגויים

לפי זה אמר הרב שטיינמן

עכשיו מובנת החתימה בלשון

רופא חולה עמוי ישראל

רק כלפי עם ישראל השם יתברך בלבד

הוא הרופא בעצמו

מה שאין כן אצל אומות העולם הם מתרפאים באמצעות רופא בשר ודם

הם לא זוכים לראות

את יד ההשגחה שמרפאת אותם

ורופא חולים

אומר הרב שטיינמן לפעמים אדם קצת חולה

מה עושה? לוקח תרופות

אומנם הוא אומר לא, זה הקדוש ברוך הוא עוזר

אבל האמת שהוא מאמין בתרופות ועושה השתדלויות רבות להשגתה

אומנם צריך לקחת תרופה כי אנחנו לא בעלי מדרגה כמו שדיבר

הגאון

מהרמב״ן שאמר

מה לרופאים בבית עירי השם?

אז צריך לקחת תרופה אבל לא לחשוב שזה העיקר

למה הקדוש ברוך הוא מביא צער על האדם?

כדי שיעשה תשובה

אם לא יעשה תשובה

מה יאכינו אלף תרופות?

וכי הקדוש ברוך הוא רוצה שייטול תרופות?

כשאדם חולה רץ לרופא

אבל לרוץ לתשובה הוא לא חושב בכלל

הרי משמיים מה שזורקים אותו לקופת חולים ולעמוד בתור ותלך מפה ותלך לשם ותמתין עד שתשובה וקובעים לו תור לעוד שלושה חודשים כל זה בשביל מה?

בשביל לעורר אותו לעשות תשובה

כי מה יועיל הרופא אם לא נגזר שירפא?

הסמ״ק במצוות ט' כותב שהאדם שיש לו צרה ואינו עושה תשובה עובר עליו דאורייתא

של ועורפכם לא תקשו עוד

תפסיק להיות קשה עורף

ותבין שהשם שולח לך את זה בשביל שתחזור בתשובה

אומר הרב שטיין במחלה ידועה רחמנא ליצלן רואים כי בהרבה מקומות ובהרבה מקרים

מנתחים וכאילו מוציאים את המחלה ממקום אחד

אחרי זה היא מתפרצת רחמנא ליצלן במקום אחר ויש גרורות וכולי וכולי

ומנקים ממקום זה וחוזר ממקום אחר

כל זה למה?

לעורר את הבן אדם בתשובה אם לא תעשה תשובה זה לא יעזור לך

ורבים לא יוצאים מזה רחמנא ליצלן

כי מה הסיבה שלחולי? חטאים

ולחטאים יש רק תרופה אחת תשובה

אז מה מועיל הניתוח?

סתם קרעו את הבן אדם

אז למה צריך בכלל תרופות וניתוחים?

זה רק בגלל שלא יהיה ניכר שקרה כאן נס

כי אם יחזור בתשובה מיד ויתרפא בלי לעשות כלום

זה נס

אבל העיקר זה התשובה

רק שצריך לעשות משהו להסתיר את הנס

אבל לא הרפואה והתרופה מרפאה

וגם התפילה שאדם מתפלל

היא לא עיקר המטרה שבגללה נעשה חולה כדי שיתפלל

כי גם אחרי שיתפלל העבירה לא נעלמה

אז רק בזכות התפילה נותנים לו דיחוי

לפעמים שנה לפעמים שנים לפעמים ימים

אבל הכל זה דיחויים כל זמן שלא עושה תשובה שלמה לא יעזור לו ולא ינצל

וזה דברים שאני חוזר עליהם בהרצאות כל הזמן

לכן אני מטיל על אנשים משימות רוחניות

כדי לבטל את הגזרות

אם אנשים לא עושים זאת לא יועל שום דבר, שום עצה

אשרי מי ששומע

ואשרי המדבר על אוזן שומעת

המשך יבוא