ביאורים ומעשים בברכת המזון על פי הרב שטיינמן זצ"ל - חלק טו | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, גד בן שרה, רפואה שלמה.

יעברו לבית בקומת קרקע,

זיווג הגון לכל יוצאי חלציהם בתוך כלל ישראל מהרה, אמן.

‫אנחנו ממשיכים בביאורים,

במעשים, מהגנה של הרב שטיינמן,

‫בעניין ברכת המזון.

‫כפירים רשו ורעבו,

‫בדורשי אדוני לא יחסרו חול טוב.

‫ישנן מדרגות רבות באמונה,

‫ויחידים בלבד זוכים להגיע ‫לדרגה הגבוהה ביותר,

‫שזוהי האמונה השלמה והמוחלטת.

‫הרי על צדיק כנוח נאמר ‫שהיה מקטני אמנה.

הסיבה לדבר,

‫שהאמונה המוחלטת והפשוטה ‫כל כך קשה היא,

‫משום שהאדם בטבעו מרמה את עצמו ‫שבאמת מאמין הוא,

‫גם על פי דרך הנהגתו שמתנהג מעתה.

‫מי שזכה להגיע לדרגה זו ‫של האמונה השלמה,

‫הרי שזכה לדבר גדול מאוד.

‫איני יודע אם אפשר להגיע ‫למדרגה גבוהה זו

‫בלי מעלת התורה.

‫אומנם,

גם אם לומד על כל פנים קצת תורה,

‫יכול להגיע למדרגה גבוהה,

‫כמו שהאבות

בשם ועבר,

בחנוך ומתושלח.

‫הם זכו להגיע למדרגה זו ‫אפילו קודם מתן תורה.

‫אפילו אנשים פשוטים

היו שזכו למדרגה זו.

‫בזכורני, אומר הרב שטיינמן,

‫מצעירותי,

‫היה נפח יהודי בעיר דרוטשילד,

‫שהיה יהודי צדיק גדול מאוד,

‫לא ידוע כתלמיד חכם,

‫ורק למד משניות.

‫אף על פי כן,

‫רבים נסעו אליו להתברך מפיו,

‫מפני שהיו אומרים,

‫ברכותיו מתקיימות,

‫וגדולתו הייתה עקב אמונתו הפשוטה.

‫רק האדם עצמו,

‫הוא יכול לחזק את עצמו באמונה,

‫וכך שהוא מתבונן ורואה

‫שהבוטח באדוני חסד יסובבנו.

‫כמו שכתוב, כפירים רשו ורעבו,

‫ואילו דורשי אדוני לא יחסרו כל טוב.

‫לצדיק הבוטח לא חסר כלום,

‫מפני שהוא חי תדיר בהרגשה שהכל טוב לו.

‫הוא מרגיש,

‫השם רועי לא אחסר.

‫משום שהצדיקים, אין להם חפץ ועשירות.

‫כל שאיפתם שיהיה להם לחם לאכול ‫ובגד ללבוש,

‫שיוכלו לעבוד את הבורא בשלווה ובהשקט.

‫כשמתבונן אדם בהנהגת הקדוש ברוך הוא עם ברואיו,

‫ובהשגחה מופלאה עליהם,

‫בכך שהבורא מספיק ומכין ‫לכל ברייה וברייה את מזונם,

‫על כן,

‫מתעלה ומתחזק באמונתו.

‫מטעם זה קבעו לומר בתחילת הסעודה ‫את פרק כג,

‫השם רועי לא אחסר.

‫וזה מדבר על הביטחון

‫כדי שיתבונן

‫מיהו הנותן לו את מזונו.

‫זהו הביאור במה שאמר דוד המלך, ‫עליו השלום בתהילים,

‫רבים מכאובים לרשע,

‫בהבוטח באדוני חסד יסובבנו.

‫הכוונה בזה שגם לבוטח ‫ישנם מכאובים כרשע,

‫אלא שהבוטח מתבונן

‫ורואה מתוכם את החסדים ‫שהקדוש ברוך הוא מסובבו בהם,

‫ומתעלה בצדקותו.

‫ואילו כנגדו הרשע ברשעתו ‫הוא מוצא בהם סיבה ‫להחניש את אמונתו,

‫ועל כן מתרבים מכאוביו.

‫זאת אומרת, רבים מכאובים לרשע,

והבוטח.

‫גם לו יש לפעמים מכאובים.

‫אבל למה לרשע מכאובים רבים?

‫כי הוא לא לומד מהם כלום, הוא הפוך.

‫מתרחק מהאמונה וביטחון בשם, ‫אז מתרבים מכאוביו.

‫אבל הבוטח, אפילו שיש לו מכאובים,

‫הבוטח בשם,

‫חסד יסובבנו. ‫הוא רואה את החסדים ‫בתוך כל הבעיות,

‫בתוך כל המכאובים,

‫ואז מתחזקת אמונתו יותר.

‫לפי זה תמיד יש להתפלא על הרופאים.

‫רואים לנגד עיניהם את פלאי הבריאה,

‫את כל השמירה וההנהגה ‫של הקדוש ברוך הוא ‫שהטביע בגוף האדם,

‫וגם כשגופו של האדם מתקלקל,

‫עדיין יש לו שמירה

מתוך הגוף.

‫ואת זה הם רוצים בעצם לפגום עכשיו,

‫על ידי כל ה-DNA וה-Mרנה וכו'.

‫והרי הרופאים היו צריכים להיות ‫המאמינים הגדולים ביותר,

‫אלא שהם עוצמים עיניהם מלהביט בזה,

‫מפני שהם רוצים להמשיך לחטוא.

‫עליהם נאמר ישרים דרכי אדוני,

‫וצדיקים הלכו בם ופושעים היכשלו בם. ‫זה הרופאים.

‫שסומך עליהם איציק.

‫מעולם כך הייתה דרכם של רשעים,

‫להכחיש את המוחש.

‫כמובן, בגמרא,

‫ברכות ו',

‫אליהו הנביא בהר הכרמל התפלל,

‫ענני, אדוני, ענני.

‫למה פעמיים ענני?

‫פעם אחת שלא יאמרו מעשה כשפים הם.

‫זאת על אף שהם רואים בעיניהם ‫שיורדת אש מן השמיים, ‫מה שהם לא הצליחו לעשות.

‫ובאמת כולנו שייכים לניסיון הזה.

‫הרי אם היינו רוצים לחיות ‫בדרגה זו של אמונה,

‫היינו מתבוננים ורואים בחוש ‫שאת הסייעתא דשמיא ‫מלווה אותנו בכל יום,

בכל פעולנו.

‫ועל ידי זה היינו מתחזקים באמונה.

‫אלא שאם הדבר קל לבני אדם,

‫לא הייתה בחירה בדבר זה,

‫והיו כולם חוזרים מייד בתשובה.

‫לכן, על אף שתפקידו של היצר ‫הוא להראות לאדם

‫את הדברים הסובבים אותו,

‫הפוך מהמבט האמיתי,

‫אבל מי שבאמת ירצה להתבונן,

‫יוכל לראות בעיניו ‫כמה הקדוש ברוך הוא מפרנסו ‫ומספק לו את צרכיו ‫מעודו ועד היום הזה.

‫ככל שיורדים הדורות,

‫מתמעטים המאמינים האמיתיים ‫בעלי האמונה הפשוטה.

‫אם בדור הקודם

היו מועטים בדרגה זו,

‫הרי שבדורנו מועטים יותר ויותר.

‫והיושבים על מדין בבתי הדיינים מספרים ‫שהם רואים כמה נתרבו המקרים,

‫שבני האדם נכשלים וגוזלים איש מרעהו,

‫וכל זה מהתמעטות המאמינים השלמים.

‫כל מה שבני האדם מבקשים להתפרנס היום,

‫זה על ידי גניבה,

‫שקר,

חילול שבת

‫או שאר דברים אסורים.

‫אין זה אלא מחסרון האמונה.

‫הם אינם מאמינים

שהקדוש ברוך הוא הוא הזן ‫ומפרנס את כל הברואים

‫ויפרנס גם אותם אם ילכו בדרך הישר,

‫ולא יעברו על רצונו יתברך.

‫-האדם נבחן על אמונתו,

‫אם גם כשזולתו מרע ומזיק לו,

‫ולא יהיה לו בליבו עליו.

‫ואדרבא יאמין שהכול בגזירתו יתברך,

‫ולא חברו המריע לו.

‫דהיינו המרע לו.

‫כמו שדוד אמר, השם אמר לו כלל.

‫הרבה רואים אנחנו היפך מזה.

‫כשאדם פותח חנות ליד חנותו ‫ומסיג את גבולו,

‫בא עליו וצוחק חמס ‫על שמסיג את גבולו.

‫אין זה אלא מפני חסרון באמונה,

‫שהרי אם היה מאמין שהקדוש ברוך הוא,

הוא זן ומפרנס,

‫ומכלכל את הברואים,

‫והכול בגזירת השם יתברך.

‫לא היה צריך לכעוס על חברו.

‫אף על גב שמובא בגמרא, בבא בתרא, ‫בפרק לא יחפור, שבמקרים מסוימים יש לאדם זכות טענה ‫על מה שפוסק את מקור חייו,

‫אין הדברים אבל נאמרים ‫לבעל הביטחון האמיתי.

‫המאמין ויודע שכל פרנסתו היא רק ‫ממה שגזר הבורא עליו בראש השנה.

‫אם יעשיר או יעני,

‫לא על החנות נגזר, אם היא תרוויח או לא,

‫אלא עליו נגזרה גזירה, ‫אם ירוויח, אם לאו וכמה.

‫גם בשידוכים נגזר הדבר בגזירת השם יתברך.

‫מי ייתן יותר וכמה ייתן על נישואי הילדים?

‫אף על פי שיש בכל הדברים האלו ‫מהלך שנראה כביכול טבעי,

‫הרי הקדוש ברוך הוא בדרך כלל ‫אינו מנהיג את עולמו בדרך נס,

‫ואינו זורק כסף מהשמיים.

‫על כן נראים הדברים שתלויים הם ‫במהלך טבעי,

‫אבל באמת הטעם האמיתי,

‫עושה את זה רק הקדוש ברוך הוא.

‫נישואי הילדים בהוצאות

‫הם ככל המזונות

של אדם

‫שנקצבו לו מראש השנה,

‫אלא שאחר כך נגזרים דרכי ירידת השפע אליו,

‫לפי פקודותיו של המקום,

‫דהיינו של הקדוש ברוך הוא,

‫על ידי שיעשה, יעשה כזה או אחר.

‫כתב הנפש החיים בשער ד' פרק ת'

בזה לשונו,

‫וגם מעבירין ומסלקין מעליו ‫כל הטרדות

‫והעניינים מעול דרך ארץ.

‫בכל שאר ענייני זה העולם המונעים ‫תמידות העסק בתורה הקדושה,

‫ומזונותיו מוכנים לו תמיד,

‫בלא שום עמל וגיעה מועטת עליהם.

‫ראינו שצריך רק מעט השתדלות.

‫ועל זה הוסיף הרב שטיינמן ‫שהכוונה בזה,

שיהיה לו מספיק,

‫ולא כמו היום שכל אחד רוצה ‫להיות עשיר גדול.

‫אם צריך לחתן את ילדיו,

‫נחשב שאין לו מספיק.

‫וגם על זה נאמר שיהיה לו מספיק.

‫כגון אם הוא צריך עבור החתונה שקל,

‫יהיה לו שקל,

‫ואם צריך עשרה שקלים,

‫יהיה לו עשרה שקלים.

‫ברוך הגבר אשר יפתח בה'

‫במדרש נאמר זה, מדובר על יוסף.

‫הגבר

שפתח בה' זה יוסף.

‫ולא פנה לרהבים

על ידי שאמר לשר המשקים,

‫זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים.

‫והדברים צריכים ביאור.

‫המדרש פותח וקורא על יוסף את הפסוק,

‫אשרי הגבר אשר שם השם מבטחו.

‫ובתוך כדי דיבור,

‫מפנה תביעה כלפי יוסף ‫שפנה לעזרה של בשר ודם.

‫איך זה מסתדר?

‫אז בעל בית הלוי מפרש,

‫מאחר שהחכמים, זיכרונם לברכה, ‫ראו בכך חטא.

‫במה שיוסף פנה לשר המשקים,

‫מוכח

שלפי מדרגתו היה יוסף יכול ‫להתחזק בביטחון ‫גם בלי השתדלות זו.

‫כי אם לפי מדרגתו היה מוכרח ‫לעשות את ההשתדלות הזאת,

‫לא הייתה עליו תביעה ‫על שפנה לשר המשקים,

‫כי כל אחד מצווה להציל את נפשו.

‫הרי יש מצוות פדיון שבויים,

‫ואנשים זרים מחויבים בפדיון שבויים ‫של ישראל.

‫אז כל שכן האדם בעצמו מחויב ‫לעשות הכול להצלתו,

‫אז מה הוא כבר השתדל?

‫אמר שתי מילים,

‫עד כדי כך.

מה האיסור?

‫אין איסור.

‫אבל לפי מדרגתו,

‫הוא לא היה צריך גם את ההשתדלות הזאת.

‫כלפי יוסף

הייתה תביעה

‫על השתדלות מיותרת לפי דרגת ביטחונו.

‫מידת ההשתדלות

‫היא לפי דרגת הביטחון של האדם.

‫אדם שדרגת ביטחונו גבוהה,

‫ובליבו ביטחון אמיתי,

‫אסור לו להשתדל.

‫מי שדרגת הביטחון שלו אינה מושלמת,

‫וזה למעלה ממדרגתו כרגע ‫להתחזק בביטחון בשלמות,

‫עליו אין תביעה אם הוא עושה השתדלות,

‫ושם ביטחונו בשם שיעזרהו בהשתדלותו.

‫אז לכן נאמר עליו

‫שיוסף היה האיש המאושר,

‫השרי,

הגבר אשר שם אדוני מבטחו, ‫הוא היה בעל ביטחון עצום.

‫אבל

לא היה צריך לעשות ‫את ההשתדלות הקטנטנה הזאת, אפילו במדרגתו.

‫לכן לא היה צריך לפנות אל רהבים,

‫זה המצרים שנקראים רהבים,

‫שהם היו מעלי גאווה.

‫כי אין זה אפשר לבאר,

‫מה שדרשו חכמים, זיכרונם לברכה, ‫על הפסוק, אדוני צילך.

‫מהו אדוני צילך?

‫כצילך.

מה צילך אם אתה משחק לו ומשחק לך?

‫ואם אתה בוכה, הוא בוכה כנגדך.

‫ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות,

‫אף הוא נותן לך כך.

‫אף הקדוש ברוך הוא,

‫אדוני צילך.

‫כפי שאתה הווה עמו,

‫הוא הווה עמך.

זאת אומרת,

‫איך שאתה בוטח, מאמין,

‫ככה אתה מקבל.

‫בדיוק לפי מה שאתה.

‫ביאור העניין,

‫שאדם זוכה לעזרת השם ‫כפי מידת ביטחונו בו.

‫מי ששם ביטחונו בשם באופן מוחלט,

‫זוכה לעזרה מהשם באופן מוחלט,

‫בלי לעשות שום השתדלות.

‫אבל מי ששם ביטחונו באדם,

‫יצטרך עזרה מהאדם,

‫והאדם מכזב בדרך כלל.

‫הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים

‫כחוט השערה,

‫ולכן הנהגת השם עימם היא ‫שאם הם שמים ביטחונם באדם,

‫אז יצטרכו לעזרתו של האדם.

‫ורק אלו הבוטחים באופן מוחלט ‫בשם יתברך,

‫בלי לעשות כל השתדלות ‫לפנות לעזרת בשר ודם,

‫בלתי לשם לבדו,

‫הם לא יזדקקו לעזרת אדם ‫ויזכו לישועת השם מוחלטת.

‫אם יוסף היה מחכה לעזרתו ‫של שר המשקיעים,

‫אם באמת היה מחכה, היה מצבו בכי רע.

‫שר המשקיעים לא רצה כלל להצילו,

‫וגם כשפרעה לא מצא ‫מי שיפתור את חלומו,

‫שר המשקיעים רצה למצוא חן בעיני פרעה,

‫והציע לו עזרה לפנות ליוסף.

‫הוא השתדל עד כמה שאפשר,

‫אבל להוריד גם את כבודו של יוסף

בעיני פרעה.

‫אבל מן השמיים סיבבו בהשגחה מיוחדת,

‫שייאלץ לספר לפרעה על יוסף,

‫כי בלי זאת לא היה עושה זאת מעצמו,

‫ולא היה מודיע לפרעה

‫על המציאות שיש אדם כזה ‫ששמו יוסף פותר חלומות.

‫מה שבכל זאת סובב השם יתברך,

‫שאחרי שנתיים ימים יוסף ייוושע,

‫זה רק בגלל שבאמת

‫יוסף לא בטח

‫בשר המשקים כלל,

‫הוא בטח רק בשם יתברך.

‫אז למה הוא אמר לו? ‫כי אם זכרתני והזכרתני,

‫כל הפנייה לשר של המשקים ‫זה לצאת חובת השתדלות,

‫להגיד שתי מילים.

‫אבל ישועתו הוא שמח שתהיה מעת השם יתברך,

‫ולא זאת, אם היה חלילה בוטח ‫גם בשר המשקים,

‫לא היה נושע כלל.

‫כמו אומר רבנו בחייה בהקדמה שלו ‫לשער הביטחון,

‫שמי שתולה ביטחונו בזולת השם יתברך,

‫השם מניחו ביד מי שפתח עליו.

‫והוא שפתח עליו עדיין לא רוצה להצילו,

‫אז לא יוצא משם לעולם.

‫אבל מכל מקום הייתה תביעה על יוסף ‫לפי דרגת ביטחונו,

‫כי הוא במדרגתו,

‫היה ראוי לו להימנע מכל השתדלות.

‫זהו שאומר המדרש. ‫אשרי הגבר אשר שם אדוני מבטחו. ‫מי זה?

זה יוסף,

‫שמידת ביטחונו של יוסף בשם הייתה מוחלטת.

‫בכל חטא הוא היה שפנה אל רהבים ‫ועשה השתדלות מיותרת.

‫ובאמת הוא היה בעל ביטחון עצום,

‫כי לא מצינו שהוא התלונן

‫במשך כל ה-22 שנה.

‫מאומה כלפי השם

על הנהגת האחים כלפיו,

‫על היחס של אשת פוטיפר,

‫על הזריקה שלו לתוך בית האסורים.

‫כשהוא צדיק גמור, גמור,

‫שום תלונה.

‫זה רק בעל ביטחון,

ביטחון מלא.

‫אבל אחד כזה, גם אפילו השתדלות ‫של מילה ושתיים,

זה מיותר, ומקפידים על זה בשמיים.

‫אחרי המיאור הזה של הרב שטיינמן, ‫הוא אומר, וכן מצאתי בפירוש ברבנו בחייה ‫שיוסף היה בוטח,

‫אלא שההשתדלות שעשה אצל שר המשקים ‫הייתה מיותרת.

‫דורנו חלש במידת הביטחון,

‫ולכן זו הסיבה שרבים סוגדים, ‫אומר הרב שטיינמן, ‫לאלה שנוסעים במשרות,

‫שיש לבעליהן שליטה על כסף,

‫ומשתדלים למצוא חן בעיניהם,

‫ולעלים עין ממעשיהם.

‫וכל זה גורם למצב מסוכן

ביהדות.

‫זו הכוונה לחברי הכנסת

‫שמוכרים את היהדות

‫בשביל שהם רוצים למצוא חן ‫ולהישאר בקואליציה, בגועליציה,

וכן הלאה.

‫הלוואי אומר שנתחזק במידת הביטחון ‫ונשכיל להבין ולהרגיש ‫שאין דבר אחר זולת רצונו יתברך.

‫מסופר על אחד מגדולי ישראל ‫בדורות האחרונים,

‫שקיבל נדוניה גדולה,

‫והיה לו בית גדול ששוויו הון רב.

‫חשב שיוכל לשבת בשלווה, ‫ללמוד תורה כל ימיו.

‫אבל אחר כך קרה מה שקרה והפסיד את הכול.

‫התיישב ולמד את שער הביטחון ‫בספר חובת הלבבות.

‫לאחר שסיים את תלמודו אמר, ‫מאז שלמדתי את שער הביטחון,

‫אני מרגיש שנעשיתי עשיר,

‫כי מתחילה חשבתי שהרכוש הרב ‫הוא זה שעושה את האדם עשיר.

‫אבל עכשיו אני יודע שאין הדבר כך.

‫רק הביטחון הוא שעושה זאת.

‫מי שיש לו כסף,

‫יכול להפסיד את זה ברגע,

‫כך שהכסף לא יכול להביא לידי אושר אמיתי.

‫רק זה שחי בביטחון,

‫יכול לחיות באושר אמיתי,

‫ואינו חסר כלום.

כדי לרכוש את מידת הביטחון

צריך לעבוד עליה כל החיים.

הרבה אנשים משלים את עצמם

כאילו יש להם ביטחון ובאמת אנוכן.

לכן צריך כל אחד ואחד לעסוק בנושא הזה ולא להזניח אותו.

כפי שהעיר בחובת הלבבות,

בהקדמה ישנם הרבה אנשים שעוסקים בלימוד של כל מיני נושאים

ועניינים

שחיובם הוא רק לעיתים רחוקות

בהזדמנויות מיוחדות.

אבל בחלקים הנוגעים אל חובת הלבבות

הם לא כל כך מתעסקים, וזה כל יום וכל רגע.

והרי הדברים האלה הם בכל עת ובכל שעה,

ועל כן בוודאי יש צורך להשקיע ולעסוק בעניינים אלו כדי להתחזק בהם

ולרכוש אותם.

פעם בשיעור שמסר בפני אברכים

הביא דברי הגמרא בסוטה מ'ח'.

כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר,

אינו אלא מקטני המנה.

והוא נשאל האם עדיין נוהג הדבר הזה בזמן הזה?

כמו שחזרתי בתשובה, הייתי עושה כל מיני דברים שכתוב בשולחן ערוך,

אז היו אומרים לי,

קלי הדעת,

זה היה בזמן בית המקדוש,

זה לא עכשיו,

אי פעם היה.

אז שאלו אותם אם זה עדיין נוהג פה, מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, דהיינו דואג דאגת המחר,

הרי זה מקטני המנה.

פתח להם

הרב שטיינמן את המשנה ברורה בילכות סעודה,

סימן קנ' ז'

סעיף קטן ד'

והראה להם את דברי הגמרא הזאת

ואמר להם הרב

כל מה שהמשנה ברורה כותב

הוא להלכה

ולא לסתם מעלה בעלמא

משמע שהדבר נוהג גם בימינו זה.

אדם שדואג דאגת מחר, מה יהיה עם הפרנסה?

הוא מקטני המנה.

אמונתו קטנה בשם.

סיפר הרב שטיינמן שהחזון איש, זכר צדיק לברכה, נהג

שאם הוא ניסה לעשות פעולות

עבור עניינים גשמיים

וניסה פעמיים ולא הצליח,

לא ניסה יותר.

כי הוא אמר שזה דומה

למסמר

שמנסים להכניסו לקיר

ואחרי פעמיים, אם לא מצליחים, לא מנסים שוב.

כי הוא מתעכם כבר.

אז אם הוא היה מנסה דבר פעם ופעמיים בעניין גשמי ולא מצליח,

היה מפסיק

ולא מנסה יותר.

זה סימן שבין השמיים לא רוצים.

אחד מעיקרי האמונה הוא הביטחון.

אי אפשר לומר שמי שאינו בדרגה הגבוהה של ביטחון הוא אינו מאמין בכלל, חס ושלום.

מכל מקום אמונה בדרגה אמיתית

צריכה להיות עם ביטחון.

ואם אין ביטחון זה סימן שחסרים באמונה.

לכל אדם

יהיה רק מה שנגזר עליו.

עם כל זאת,

רוב האנשים הסוחרים,

בכדי להרוויח במסחר עובדים ללא הרף,

יום ולילה לא ישקוטו.

אם מישהו חושב

שמעשי חבריו

יפגעו בו ויפריעו לפרנסתו,

מיד הוא עושה מריבה.

ממה זה נובע?

חוסר ביטחון.

אף על פי שהוא מאמין בקדוש ברוך הוא ואינו כופר בו,

אבל זו לא מדרגה באמונה.

על אדם להאמין במה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה ביום הלמוד ח.

אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה.

איי, איי, איי, שואל הרב שטיינמן,

ומי זוכה לדרגה כזאת

שהוא מאמין באמונה שלמה שחברו לא יכול לגעת במה שמוכן לו אפילו כחוט השערה.

נוער הייתי וגם זקנתי,

ולא ראיתי צדיק נעזב וכולי.

יהודי חשוב מבני ברק,

ארס את ביתו,

חיפש עבורה דירה בעיר.

סיפרו לו על דירה מסוימת,

וחזר בבשורה טובה שהיא נראית ממש מעולה ובמחיר מציאה.

הזמין תמחותן

לבוא לראות את הדירה הנדירה והסכימו לסגור מהר את העסקה.

לפני הסגירה קראו לה כלה שתראה את המציאה,

עברה בחדרי הדירה והתרשמה מאוד מתלהבה.

לפתע היא קראה לאביה לצד ואמרה

כי אכן היא מתפעלת מהדירה היפה והזולה,

והיא ממש נהדרת,

אבל יש לה התלבטות קשה.

בסמינר

שהיא למדה יש כמה בנות מבוגרות

שעדיין לא זכו להתחתן.

אחת מהן מתגוררת בבניין הזה ממש.

ולא זו בלבד,

אלא עוד אחות מבוגרת ממנה

שגם היא יושבת בבית עדיין

וממתינה לזווגה.

ואז היא שואלת את האבא,

מה דעתך, אבא?

ראוי שנקנה את הדירה בבניין הזה?

הרי בכל פעם שאצא מהבית,

חברתי תראה אותי

עם בעלי.

והמראות האלה יגרמו לה לדקירות בנשמה,

ובוודאי יהיה לה מכך

צער ועוגמת נפש.

אבי הכלה רץ מהר לרבנו והציג בפניו את השאלה?

ואז התחיל הרב

למנות את היתרונות שבדירה.

גם המיקום טוב, המחיר, הדירה עצמה.

ואם לא תרכשו אותה,

ייקח אותה מתווך,

במחירה יעלה.

ולאחר מכן, עצר והרער ארוכות,

ולאחר זמן ממושך אמר בהתרגשות.

אבל איך אפשר לדקור את ליבה של החברה המבוגרת

שמתגוררת בבניין הזה?

חשב עוד מעט ואז פסק.

אני מציע לא לרכוש את הדירה.

צריכים להתחשב בחברה ההיא ובאחותה,

לא לגרום להן צער.

והמחותנים עשו כדבר הרב,

וירדו מההצעה לקנות את הדירה של המציאה הנדירה.

לאחר זמן מה שאלו המחותנים את רבנו,

האם הם יכולים לרכוש את הדירה,

אך ישכירו אותה לאחרים

עד שאותן אחיות מבוגרות תינסנה?

ועל זה השיב להם כן.

ההורים של החתן והכלה, שהיו ירעי שמיים ובעלי חסד,

וראו את מצוקת הכלה,

ועוד יותר את מצוקת האחיות מעוכבות השידוך,

קיבלו על עצמם להתפלל על האחיות האלה שתזכינה לזיווג בנקן.

ואכן,

בליל החתונה של הבת הצדיקה שוויתרה על הדירה,

האחות המבוגרת של חברתה התארסה.

ואחרי זמן קצר גם אחותה

והזוג נכנס לדירה הנדירה תוך ימים ספורים

וחי בה עד היום הזה.

אין לתאר את השמחה הכפולה והמכופלת

שהייתה בבניין הזה באותו פרק זמן.

כששמע זאת,

הרב שטיינמן הפטיר בשמחה.

נעה ראיתי

וגם זקנתי,

ומעולם לא ראיתי אדם שוויתר והפסיד מכך.

מובא בשם החפץ חיים, זכר צדיק לברכה, שכתב

כי בן אדם משקיע שנים רבות מחייו

כדי לרכוש מקצוע להתפרנס למשך ימי חייו.

כמה שנים אדם חי בעולם?

שבעים, שמונים,

בודדים,

תשעים ומאה.

ולמעל שנים אלו משקיע אדם שנים רבות מחייו

כדי שיהיה לו במה לחיות.

אם כן,

כמה צריך אדם להשקיע לחיי הנצח?

אם לעשרות שנים ספורות

הוא משקיע את רובן,

אז בשביל חיי נצח כמה הוא צריך להשקיע?

כדי לזכות לחיי נצח צריך לעמול כל החיים.

השאלה במה זוכים לחיי נצח.

האם מלימודי חול אפשר לזכות לחיי נצח?

רק על ידי לימוד תורה וקיום מצוות

ועשיית חסד

אפשר לזכות לכך.

יש בחורי ישיבה שרוצים רק ללמוד.

זה טוב ללמוד, מצוין ללמוד, חייבים ללמוד.

אבל בחלק המעשי הם לא רוצים לעשות.

וגמילות חסד זה בשבילהם גזרה שלא ניתנת לסבול.

הם רוצים רק ללמוד, הוא מעדיף רק ללמוד.

אבל כל התורה זה בשביל לעשות.

ואחרי שלמדת,

אתה צריך לעשות.

אחד הלך ללמוד תואר מהנדס.

קיבל את התעודה.

הוא אומר לו, אני רוצה להמשיך ללמוד.

בשביל מה למדת?

לא למדת בשביל שיהיה לך מקצוע?

להתפרנס?

אז למה אתה ממשיך ללמוד?

צא עכשיו ותתפרנס, לא? זה מה שרצית.

למדת תורה בשביל מה?

לקיים את מצוותיה.

על שלושה עמודים העולם עומד,

על התורה, על העמודה ועל גמילות חסדים.

אז הגמילות חסדים שקולה כמו עמוד התורה.

לא, הוא לא רוצה חסדים.

בלי חסדים.

אולי בקטנה.

אבל לא גוזמה, כאילו באופן קבוע.

מי שלומד ואינו בעשייה,

גם בלימוד הוא לא נחשב. גם הלימוד לא נחשב לו.

לא המדרש עיקר, אלא מעשה.

גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.

אז לכן אומר פה הרב שטיינמן.

אומר,

רק על ידי לימוד תורה,

קיום מצוות ועשיית חסד

אפשר לזכות לחיי נצח.

חיי אדם כותב בהקדמה לספרו,

בדור שלי כשהייתי קטן,

לא עלה מעולם על דעת ההורים לדאוג במה יתפרנס הבן.

כל המגמה שיזכה לתורה.

ומעולם לא עלה.

על מי דעת?

על דעת מי שחננו השם שיכול ללמוד

שהוא יפרוק ממנו עול תורה ולהיות שנה ופרש.

זה לא עלה על דעת האבות

ולא על דעת הבנים.

עד כאן דברי חיי האדם.

היום כל אחד חושב מה יהיה בעתיד,

וסובר אם בנו לא ילמד דברים אחרים חוץ מתורה לא תהיה לו פרנסה.

אבל עינינו רואות,

ישנם אנשים המתפרנסים

אפילו אם לא למדו דבר,

ולעומתם יש שלמדו ואין להם פרנסה.

זאת כיוון שהקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד ואחד בכדי מחייתו

ועליו לפתוח בשם יתברך שיספק לו פרנסתו כראוי.

אומנם מידת הביטחון, כמו שאמרנו, נחוצה לעניין פרנסה.

אבל כדי לזכות להיות תלמיד חכם לא מועיל שאתה בעל ביטחון.

כי מי שאינו לומד תורה ומקיים מצוות,

הרי זה חורבן שלו וחורבן העולם כולו.

אתה לא יכול לפתוח בשם שאתה תלמד והלימודים יגיעו אליך לבד. זה לא מזונות קצובים, חוכמה לא קצובה, צריך לעמוד.

וזאת צריכה להיות השאיפה שלנו,

לגדל את הבנים בתורה ולדעת כי לימוד התורה הוא העיקר.

ובאשר לפרנסה,

כבר אמר הפסוק,

ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש להם.

הפרנסה היא מהשמיים,

והעיקר זה לימוד התורה.

ועכשיו תשמעו דבר שאני חושב שלא רבים יודעים אותו,

מאוד מאוד מרגש.

סיפר הרב שטיינמן,

המהר״ל מפראג השתדך

עם ביתו של איש עשיר,

שהבטיח לו נדוניה גדולה מאוד,

אך ירד מנכסיו.

המיועד להיות חותנו כתב לו כי היות ואינו יכול לקיים את מה שהבטיח,

זכותו בשל כך לבטל את השידוך

אם ירצה

בלי שום בעיה.

מה ענה לו המהר״ל מפראג?

איני רוצה לבייש בת ישראל

ואני אמתין

עד שתוכל לקיים את ההבטחה.

והוא המתין עשר שנים.

באותה תקופה הבת ישבה בחנות של אביה

ומכרה ככרות לחם.

והיא היום נכנס לחנות

קצין מהצבא,

נעץ חרב בלחם

שעמד למכירה

והכניס לפה.

אמרה לו הבת

אדוני הקצין

מדוע אתה עושה לי כזה דבר?

הרי זו הפרנסה שלנו

ולאבא שלי אין מה לאכול

אמר לה הקצין

מה אעשה ששלושה ימים לא באוכל לפי?

פשט המעיל

ואמר לה

את הבגד הזה אני נותן לך

אם במשך שלושה ימים

לא אשוב לכאן לקחתו

הוא יהיה שלך.

אחרי שלושה ימים

נהרג במלחמה ולא בא

פתחה את הבגד

והיו טמונים בו אבנים טובות ומרגליות

ומייד שיגרו למהר״ל מכתב כי אי אפשר להתכונן לנישואין.

איך השם גלגל?

שיבוא הערל הזה והתנהג בברוטליות והיא תשמיע את טענתה

והוא לוקח בחשבון שהוא עלול למות

וכנראה היה לו שלל

שלקח במלחמה

והכל היה בכיסים

והכל מיועד למי?

למהר״ל מפראג.

בזכות זה זכה

להיות כל כך גדול

באיזה זכות הוא זכה להיות כל כך גדול?

באיזה זכות?

מה?

חסד. איזה חסד?

ויתור. ויתור. איזה ויתור?

שלא רצה לבייש בת ישראל והסכים להמתין עשר שנים.

קיבלנו את המהר״ל מפראג.

סיים הרב שטיינמן ואמר

בזמנם

אם לא הייתה לו פרנסה

לא היה אפילו לחם לאכול

לכן

לא יכול היה לשאת אותה מתוך עניות ללא נדוניה.

בזמננו

ברוך השם אחד שנושא אישה יש לו מיד אחרי החתונה משהו מהכולן

ויש בשביל מעט לחם לאכול.

מה צריך יותר מלאכול?

פת לחם, מרגרינה, ריבה.

בימינו, אמר הרב שטיינמן, רואים בחוש שצדיק לא נעזב.

מישהו יכול להסביר לי

איך בני תורה מחתנים היום לא בן ולא שניים?

פעם הגיע לרב אברך מבוגרי הישיבה הקדושה, בן עלייה גדול.

סיפר שהוא לומד בכולל כבר כמה שנים.

נתנו לו סכום יפה.

רעייתו

עובדת

ויש להם הכנסות טובות.

אך הוא מרגיש שהוא לא ממצה את עצמו די.

הוא חושב

שאם ילמד בישיבת מיר

יגיע לשטייגן שלו.

אך עלייה וקוץ בה

כי כעת הפסיקו את העבודה לאשתו

ואם בנוסף לכך ילך למיר

יקבל קצבה של משרד הדתות

ונראה לו שהם לא יעמדו בדוחא כזה.

מה עליו לעשות?

אמר לו הרב כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.

אינני יודע אם קבלת העול שלך חזקה ואמיתית.

אם תלך ללמוד שם שלושה חודשים

ואם תראה ששערי הצלחה נפתחים לפניך מה טוב ותוכל להמשיך.

כמה ימים אחר תחילת הזמן התבשר האברך

וחסדי השם יתברך אשתו מצאה עבודה והם כבר לא חסרים דבר.

אכן,

כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.

אברך מופלג באחת הישיבות הגדולות

הוא ורעייתו חוו על בשרם מצוקה

שפוקדת רבים מאברכי הישיבה

והגיע למצב שבבית כמעט ולא היה מה להכניס לפה ולילדים העוללים הקטנים לאכול.

נכנס לרב ותלנא לפניו

שאין לו פרנסה

והוא לא יודע האם מוטלת עליו חובה לחפש כולל אחר

שילמד בפחות שטייגן מאשר בישיבה שבה הוא נמצא

כדי להביא טרף לביתו.

שאל אותו הרב האם אתה חי בדחקות?

לא ידע מה להשיב.

שאל אותו הרב לחם יש לך?

מרגרינה יש לך?

תפוח אדמה יש לך?

אמר לו כן.

אמר לו אם כן אתה עדיין יכול להמשיך ללמוד בישיבה

והשם יהיה בעזרך.

אך יצאו יצא מן הבית

ואשתו מקבלת טלפון שקיבלה עבודה נאה

לה היא ייחלה במשך תקופה ארוכה.

כעבור יומיים קיבל את המלגה מהישיבה

גם לחודשים שעברו.

אז הנה יש לנו בברכת המזון הרבה חיזוקים.

ונסיים את כל הפרק הזה על ברכת המזון בשיעור הבא בעוד כמה דקות.

תודה על ההקשבה.