בנתיבות החיים - טו | הרב שמעון משה חי רחמים שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

בנתיבות החיים,

שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטא,

בענייני נישואין ושלום בית.

בשם השם נעשה ונצליח. אנחנו ממשיכים בסייעתא דשמיא בלימוד מתוך ספר נתיבות חיים.

בסייעתא דשמיא סיימנו עם

הבית היהודי ואנחנו עוברים

להנהגות הבית.

הכותרת להיום להיות אבא.

הוא יקראני אבי.

אבא

היא מילה בעלת ג' אותיות,

המגלמת בתוכה עולם נהדר וקסום.

מהו אבא?

האם פירושו עריצות

או שמא חברות,

או אולי שניהם יחדיו?

האם ישנה משמעות נוספת למילה אבא

מעבר למשמעות של הבאת צאצאים לעולם?

הקשר בין הקדוש ברוך הוא

לעם ישראל דומה.

יש לו כמה פנים ובחינות.

יש בחינה אחת,

כפי שנאמר בשיר השירים, פתחי לי אחותי רעייתי.

דהיינו שהקשר בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא כדוגמת בעל ואישה.

יש עוד דוגמה

שהיא בבחינת עבד,

כנאמר בפסוק בספר ויקרא,

כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם.

יש בחינה של אבא ובן,

כנאמר בפסוק בשמות בני בכורי ישראל.

וכמו שצריכה להיות מציאות של אדון

כדי שיקרא הנתין בשם עבד,

וצריך שיהיה בעל

כדי שתיקרא רעייתו אישה,

כך צריך שיהיה אב

כדי שתהא מציאות של בן.

הקשר בין האב לבן

אינו קשר ביולוגי בלבד,

כפי שמציירים לנו בעולם,

אלא הוא גם קשר נפשי ורגשי.

רגשי האבא

הם רגשות הדוחפות

אותו לשמור ולהגן על בנו.

כדוגמת הקשר בין אב לבנו,

כך הוא הקשר בינינו לבין בורא עולם.

וכפי שאומר הפסוק בתהילים פט, הוא יקרא הני אבי אתה אלי וצור ישועתי.

אולם,

לא מספיק

עלינו להיקרא אבא, אלא גם יש צורך

לדעת לשמש בשם הזה

הקרוי אבא.

האם

לעומתנו בטבעה אמא.

רוב האמהות לא למדו בשום מקום איך להיות אמא.

רובן ככולן יודעות מאליהן

באופן טבעי

כי מוטלת עליהן החובה להעניק

ואף לתת לילדיהן.

וכבר רמזו חכמים זיכרונם לברכה בפסוק

איש אביו

איש אמו ואביו תיראו

ועת שבתותי תשמורו אני השם.

כאן הקדים הפסוק אם לאב איש אמו ואביו,

לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו.

ובכבוד

הקדים אב לאם,

לפי שגלוי שהבן מכבד את אמו יותר מאביו.

וכל זאת מפני שמשדלתו בדברים.

האם שמשדלת אותו בדברים זוהי הגדרה טבעית לתפקידה.

ברם מי לימד אותה אומנות זו?

מהיכן היא רכשה את הידיעה לכך?

אלא הכל בידיו של הקדוש ברוך הוא, שהטביע באישה את הרגשות

המהווים חלק בלתי נפרד ממנה ומאישיותה.

אולם באשר לאבא הוא גם כן ניחן ברגשות הללו.

ועל מה ולמה הם אינם ניכרים?

אלא התשובה היא שאכן הוא לא ניחן ברגשות הללו.

עליו מוטל

להתייגע רבות

כדי להגיע למציאות שכזו.

מידת היראה הינה מידה הטבעית באישיותו.

יראה

טובה היא כדי ליצור מסגרת עבור ילדיו.

היא מעניקה לאב את היכולת לשמש כמשענת

לבני ביתו

ולנסוך להם ביטחון

גם בזמנים קשים

אלו

שתיל קטן זקוק למוט שיתמוך בו

כדי שיצמח באופן ישר.

המקל הינו אבי המשפחה.

וברם,

אותו מקל, אותו מוט

התומך בשתיל

הוא אמנם דוגמה טובה,

אבל האב צריך לשמש גם לא רק כמקל,

אלא גם כמקור למים חיים.

ממנו יוכלו גם כל השתילים כולם, דהיינו בני ביתו,

להרוות את צמאונם.

משברים רבים,

תהיות אין ספור פוקדים את הבית במשך שנות קיומו.

הבית זקוק

לאחד שיוכל להעניק לו תשובות לספקותיו,

סיוע לפתרון בעיותיו.

בחיק האם יכולים בני הבית למצוא חום ואהבה,

אבל אצל רוב האמהות המשימה הזאת היא טבעית לחלוטין.

אבל החום והאהבה של האב באים לידי ביטוי

באופנים אחרים,

בדרך המתאימה לטבעו,

והיא דרך היראה.

דרך זו היא

עלייה וקוץ בה.

בלא שיעבוד האב על מידותיו,

עלול הוא למצוא את עצמו אדיש-אדיש לבעיותיהם של בני ביתו,

בלא שיהיה מסוגל להעניק להם השפעה כלשהי,

ובלא שיהיו הם מסוגלים לקבל ממנו את צורכיהם הנפשיים.

ולהסברם של דברים,

הגמרא דנה בשאלה הבאה איזה הוא יחיד

ואיזה הוא תלמיד.

יחיד,

כל שראוי למנותו פרנס על הציבור.

תלמיד, כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר.

הגמרא בתענית יוד.

ההבדל

בין יחיד לבין תלמיד הוא במידת נתינתו.

יחיד ראוי למנות אותו לפרנס על הציבור.

פרנס הוא מלשון פרנסה.

ועל הפרנסה אמרו חכמינו זיכרונם לברכה בגמרא בתענית בדף ט',

דף שקודם לכן,

מטר בשביל יחיד, פרנסה בשביל רבים.

והגמרא מקשה קושייה חזקה, והלא מצינו שפרנסה גם היא בשביל יחיד.

הכיצד? ממשה רבנו נלמד זאת,

שירד מן לישראל בזכות משה רבנו.

מתרצת הגמרא,

כיוון שהוא מתפלל היה ודורש לטובתם של הרבים,

נחשב כמו הרבים.

משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים

תלוי בו.

ומכאן שהגדרה של פרנס היא עד כמה יש בו את היכולת להעניק לרבים,

וזוהי הגדרה של יחיד.

גם התלמיד בכוחו להעניק,

אלא שהוא מעניק רק לאחד או לשניים.

כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר,

אולם אינו מסוגל להעניק לרבים כדוגמת היחיד,

וזהו ההבדל בין המהות

של היחיד

לבין המהות של התלמיד.

ישנם עוד שני בחינות נוספות,

זו למטה מזו.

האחת היא בחינת עם הארץ,

והשנית היא בחינת בור ועם הארץ.

המאפיין את עם הארץ הוא חוסר היכולת שלו להעניק אפילו לאדם אחד.

וזהו עם שכל מהותו כדוגמת הארץ,

שמושכת כל דבר אך ורק לעצמה בכוח המשיכה.

עם הארץ אינו חי בשביל אחרים,

אלא רק בשביל עצמו.

הבחינה הגרועה מעם הארץ הינה בחינת בור ועם הארץ.

אלו הם אנשים שאפילו עבור עצמם אינם מסוגלים להעניק.

בור

אין פירושו ריק בלבד,

אלא פירושו חוסר רצון לעזור אף לעצמו.

ועל כן הגמרא

בקידושין ל״ב וגם התוספות

אומרים

בשם אשמאי

לשון שוממין.

דהיינו בבחינת דברי הכתוב בבראשית כז״ והאדמה לא תשם.

לפי שדומהו לאותה אדמה שוממה שלא נעבדה, לא נחרשה ולא נזרעה כלל.

עם הארץ

חי עצמו

ואילו בור ועם הארץ, גם את זה הוא אינו עושה.

ועל כן הוא בגדר עם הארץ גמור.

ריק,

בער.

ועל עם הארץ מעין זה אמרו את דברי הגמרא בברכות ל״ג.

כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו.

וכן אמרו,

דברי הכתוב במסכת כלה רבתי ב״

עם הארץ, מהו להתלוות עם תלמיד חכם?

תא שמע.

אומרת הגמרא, כי הור חייך ואורך ימיך.

על חייו לא חס, איך יחוס עליך?

והדברים נוגעים

גם לאב המשפחה.

וכל אב ודרגתו שלו.

יש אב שהוא בבחינת יחיד,

הראוי למנותו פרנס על הציבור.

כל בני ביתו מוצאים בו חלק שנוגע אליהם.

ממנו יוכלו לקבל עצה, תושייה,

חוכמה, מוסר.

הוא משמש בעבורם אף כדוגמה אישית.

אשרי האיש שזכה להגיע למעלה נפלאה שכזאת,

בו יכולים בני ביתו ושאר הסובבים אותו להתגאות.

יוצאי חלציו

יקראוהו אף הם בשם אבא.

הוא אמנם מוגדר כמלך,

אך ילדיו אינם עבדים,

אלא בני אדם

הקרויים בני חורין.

מדרגה נוספת, והיא מדרגת תלמיד,

היא אמנם גם שייכת באב, כי הוא גם מסוגל להעניק,

אך הענקתו מוגבלת לאחד או לשניים מילדיו.

קשה לו למצוא שפה משותפת עם כל אחד מילדיו.

בליבו פנימה הוא משלים עם העובדה שבכל

בית קיימת הפינה בה מצויה הכבשה השחורה.

שאיתה אין אפשרות להסתדר.

שאיפת האדם צריכה להיות מתי אהיה גם אני יחיד.

על נפוליאון

מספרים שהיה רגיל לומר

חייל שאינו שואף להיות גנרל אינו חייל.

וכבר נאמר בשם החפץ חיים הקדוש,

זכותו תגן עלינו אמן.

שלמד מדבריו

שתלמיד שאינו שואף להיות חכם, אינו תלמיד.

ודרגה פחותה מזוהי

בבחינת עם הארץ.

אף זה רואה את עצמו מרכז החיים.

כל מהותו, שאיפותיו,

שישרתו אותו.

הוא רואה את עולמו עיקר ואת עולמו של הזולת, תפל לו.

הגדרה של הזולת לעניין זה אלו הם ילדיו.

אמנם הוא מוכן לתת לילדיו נדוניה לחתונתם,

אך עושה זאת כדי לזכות לכבוד ולתהילה,

כדי שישבחו הבריות.

ויאמרו, ראו,

עד כמה טוב הוא, מה רבה היא דאגתו לילדיו,

אבל מצד עצמו אינו רואה כל צורך להעניק להם.

לגבי תפקידו כאבא,

מסתיים עם הבאתם של הילדים לעולם,

ולאחר שנים מעט,

גם עם הובלתם לחופה ותו לא.

מדרגה פחותה מכל המדרגות היא מדרגת בור ועם הארץ.

זהו אב שלא מעניק לילדיו דבר.

אלא גם לעצמו אינו נוטל מאום.

הוא רואה את החיים כמקור לסבל וייסורים.

את נישואיו כהרת אסון.

חייו מנוהלים על ידי אחרים בלי שיכיר להם טובה על כך.

אמנם,

חי הוא בפועל,

אך בפנימיותו הוא אבד מן העולם.

התנהגותו המופקרת גורמת לכך שילדיו רואים בו כאיש זר.

לולא הקשר הביולוגי בינו לביניהם,

לא ראוי היה כלל להיקרא ביניהם בתואר אבא.

אדם שיורד לחקר הליכי נפשו הפנימיים,

יודע לשייך את עצמו לאחד מארבע המדרגות הללו.

אבחנה זו אין בה כדי לפרסם את מדרגתו לעיני כל.

ודאי שאין בה כדי להציג את שפלותו.

כל מטרה אינה אלא כדי לעוררו לשנות את נתיב חייו

ולזכות להיקרא מעתה ואילך בתואר אבא.

לזכות למדרגת אבא זה דורש מהאדם מחשבה ועבודה עצמית,

ידיעת אמת,

שתביא את האדם לשאוף ולהגיע למעלתם של הגדולים ממנו.

ההבנה שיש לאדם זכות להיקרא אבא,

והידיעה שרבים היו מוכנים לשלם אף

בעבור זכות זו את כל ממונם,

תעורר בו את השאיפה להיות כמקור מים חיים,

שממנו יאכלו כל השתילים

להרבות את צמאונם.

ברוך אדוני לעולם,

אמן ואמן. רבי חנין נווה קשה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות ישראל,

וכך בעליהם תורה ומצוות שנאמר, אדוני חפץ למען צדקו,

הגדיל תורה ויעדיה.