בנתיבות החיים - י | הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

בנתיבות החיים,

שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטא בענייני נישואין ושלום בית

נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד מתוך הספר נתיבות חיים

בסייעתא דשמיא בענייני שלום בית וזוגיות טהורה וקדושה

סדרי העדיפויות בחיים

במדרש שנו בשם רבי מאיר

איש ואישה

שכינה ביניהם.

כיצד?

יוּד כ־בָאיש,

סליחה יוֹד בָאיש

ו־ה בָאישה.

איש.

האות האמצעית זה יוֹד.

אישה,

האות הסופית ה׳.

אם זכור שכינה ביניהם,

דהיינו שהשכינה מברכת אותם.

לא זכור,

השכינה מסתלקת מהם.

דהיינו,

האות האמצעית אצל האיש, היוֹד,

מסתלקת ונהפך להיות אש,

ואצל האישה, הה״ה האחרונה מסתלקת וגם נשאר

אותיות אש.

ואז נאמר עליהם

הכתוב בפסיקתא זוטריתא בראשית פרק ב'

אש אוכלתן.

לא זכו, אש אוכלתן.

דברי חז״ל הללו נשגבים

מדעת אנוש ומבהילים בעצם רעיונם.

כפי שכבר הקדמנו בשיעורים הקודמים, האיש והאישה הינם עולמות נפרדים.

זה אש וזו אש.

החיבור ביניהם הוא בבחינת אש אוכלתן.

מבחינה מהותית,

אין כל אפשרות לחבר בין שני עולמות אלו,

של אש ואש.

הדרך היחידה

כדי לחבר בין שני העולמות הללו

היא על ידי השותף השלישי,

העושה שלום.

ולא רק שלום

בעולם כולו,

אלא גם שלום בין השניים, ביניהם,

בין האיש לבין האישה.

השותף השלישי הלוא הוא השכינה הקדושה.

רק שותפות שכזו יוצרת את הבית היהודי.

אולם,

אין שותפות זו דבר טבעי הנוצר מאליו.

ישנם תנאים בסיסיים

שעל בני הזוג לקבל על עצמם

כדי שאכן השכינה תהיה שותפה ביניהם.

שמו של הקדוש ברוך הוא מוזכר

בשמות האיש והאישה.

בסדר מסוים,

אצל האיש באמצע,

ואצל האישה בסופה.

ולא בכדי,

האות יוד נמצאת

באמצע

של השם האיש או איש.

ואילו האות ה',

כמו שאמרנו, בסופה של האישה.

מקום זה בל לרמוז על רעיון עמוק ונשגב בהנהגת הבית היהודי בכלל,

ובסדרי העדיפויות

שעל האיש

לעומת האישה,

הנצרכים לקבל על עצמם בפרט.

וזאת כדי שהשכינה הקדושה

תשרה ביניהם כל ימי חייהם.

האות יוד רומזת

על ענייני העולם הבא.

האות ה' לעומתה רומזת על ענייני העולם הזה.

כפי שאומר רשי הקדוש בבראשית ב', ד'.

האות יוד מופיעה דווקא בשמו של האיש,

ובאה לרמוז כי עיקר עבודתו של האיש

חייבת להתמקד אך ורק בפן הרוחני.

הנהגת הבית

צריכה לסבוב

סביב ציר הנקרא ציר התורה הקדושה,

ומשום כך האות יוד מופיעה בתווך בין שני האותיות.

בין האות א' לבין האות ש'.

ומאידך,

ענייני העולם הזה, מאחר והם דברים הקשורים לאישה

ושייכים אף לעולמה,

נמצאת האות ה' דווקא בשמה.

וברם למרות שהעולם הזה וענייניו הם צורך האדם וקיומו,

כי בלעדיהם האדם לא יכול,

אף על פי כן צריכה האישה להעמידם במקום הנכון

ובסולם הערכים,

ולא לעשות את ענייני העולם הזה עיקר

בהנהגת הבית,

אלא להניח במקום האחרון

אותם בסדר העדיפויות.

ולפיכך מופיעה האות ה' בסופה

של האישה.

א',

ש',

ה'.

טועים אותם החושבים

שכדי ליצור את הבית היהודי צריך בתחילה לבססו היטב מבחינה כלכלית.

קודם כל נסתדר כלכלית,

נקנה לנו דירה וכו',

ואז אנחנו נוכל להתחתן,

נעבוד כמה שנים.

ורואים זאת במוחש,

שכאשר בני הזוג עסוקים לבסס את ביתם בפן הכלכלי,

לבסוף הם יוצאים כרחים מכאן ומכאן.

אין להם

לא את העולם הזה ולא את העולם הבא.

ברוב ימיהם הם עסוקים בהחזרת החובות.

יש להם מנה רוצים 200. ומספרים על ראש ישיבת מיר,

רב חיים שמולביץ,

זכר צדיק וקדוש לברכה,

שהיה אומר על הפסוק בספר יחזקאל,

טז, ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמיך,

ואומר לך בדמי חיי, ואומר לך בדמי חיי.

אמת,

ישנה מציאות של חיים.

הווה אומר, כאשר

הם מתבוססים בדם

ונלמדים מתוך הצער,

והרי הוא שאמרו רבותינו,

שקר אכן

הוה דורו של משה ויהושע,

והבל היופי זהו דורו של חזקיה,

יראת אדוני היא תתהלל זה דורו של רבי יהודה בר רבי אלעאי,

שהיו מתכסין שישה בטלית אחת

ויושבין ועוסקין בתורה.

את הבית היהודי

עלינו לבנות אך ורק בסדר העדיפויות הנכון.

ובל יטעה האדם

לחשוב כי ניתנת בידו את האפשרות לבחור

חיים בלי בית יהודי.

בלא החממה,

אם פעם, נזכרתי עכשיו תוך כדי,

אם פעם היינו אומרים

לאנשים שיש מתים שמהלכים בינינו,

ולא היו מאמינים

היום בימינו זה נהפך להיות מציאות.

מתים מהלכים.

לולא החממה שהיא התורה הקדושה, שהיא יראת השמיים,

המרוממת בתוכה את ההורים עצמם,

את הילדים שיהיו לבני תורה אמיתיים ויראי השם,

בית שאינו בבחינת הבית היהודי בכל המשתמע מכך,

היינו שטמונה בבית הזה סכנה.

יש שלט סכנה לא קנבונים,

אלא סכנת קריסה.

הבית הזה בקריסה.

חלף היא אותו כר פורה המצמיח פרחים,

עלולו להצמיח גם לצידם קוצים ודרדרים.

וכך מביא המדרש,

רבי שמעון בן יוחאי אומר,

כיכר ומקל ירדו כרוכים מן השמיים.

אמר להם,

כוונה על הקדוש ברוך הוא,

אם עשיתם את התורה,

הרי כיכר לאכול,

ואם לאו,

מקל ללקוט בו.

שנאמר הפסוק בישעיה א',

אם תאובו שמעתם טוב הארץ תאכלו,

ואם תמענו ומריתם

חרב תאוכלו כיפי אדוני דיבר.

רבי אלעזר המודאי אומר,

ספר וסייף ירדו כרוכים מן השמיים.

אמר להם,

המקום ברחו,

אם עשיתם את התורה הכתובה בזה,

הרי אתם ניצולים מזה,

ואם לאו, הרי אתם לוקים בו,

שנאמר בבראשית ג' ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן

את הקירובים

ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים.

הסיף

והספר

הינם דרכים בחייו של האדם.

כל יהודי ויהודי יש ביכולתו לבחור לעצמו את הדרך.

וכבר ממליצה התורה הקדושה, ובחרת בחיים

למען תחיה אתה וזרעך.

והיה אם יבחר ללכת בדרך הסיף, יפגוש בלא ספק

את מלאך המוות,

ודרכו תובל עלי עבדון ושיממון.

ואם ישכיל לבחור בדרך של הספר,

הרי הוא מהלך בנתיבי עץ החיים.

נתיבים הללו הם הליכות הבית היהודי,

הם הדרך המובילה לעץ החיים,

לעושר הרוחני והגשמי.

כבר נפלא להוכיח כי הגימטריה של דרך

עץ החיים

הינה בדיוק

גימטריה של הבית היהודי.

על כן רומז הפסוק בדברים ל'

העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ.

החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה,

ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעיך.

לו האדם היה נדרש לענות על השאלה האך הוא היה רוצה שיזכרו אותו ילדיו ומכריו אחרי 120 שנה,

היה ללא ספק עונש שחשוב לו כי יזכרו אותו לטובה.

וכך אמנם נוהגים הבאים לנחם אבלים,

הללו מרבים בשבח הנפטר,

קרובי הנפטר תרים אחר הנקודות הנעלות והיפות של הנפטר.

איש לא היה מעז להזכיר שלאביו או לסבו ישנה קופת שרצים או הייתה קופת שרצים על צווארם.

ואף אם הייתה מציאות עגומה שכזו,

לכולם חשוב שיזכרו אך ורק

את אותם הנפטרים כאנשים טובים

וגם יראי אלוקים.

כך היה שעה

שפגשתי זקן אחד שהגיע לגבורות.

עליי החליט כי הגיע העת לגדל זקן ארוך.

מששאלתיו לפשר מעשיו

ענה לי נחרצות עבור התמונה שאחרי 120 שנה.

יש כאלו עדות שבאזכרות, אז הם תולים את התמונה של המנוח שיראו.

אז אם יש לו ככה זקן, הרוב זה, או שהיה רב גדול.

לפי הזקן.

אכן כן, חשוב לאנשים שיזכרו אותם כהגונים וישרים.

אדם שלו,

חזות,

יהודי מאמין,

הרי הוא משדר הגינות וחוכמה, מתינות וישרות.

ואם אכן זהו הרצון הפנימי של בני האדם,

מדוע אפוא הם ממתינים

לאחרי 120 שנה?

הרי עליהם להתחיל לאלתר לשפר את הפנימיות והחיצוניות גם יחד.

שכן בסופו של דבר יגיעו לעת הזאת,

שבה יידרשו לתת מענה לשאלה הנוקבת,

כיצד היו רוצים שיזכירו אותם.

המעמיק בדברים הללו ייווכח כי אין לאדם

דבר בעולם שהוא בטוח בו,

שיישאר לו לעד.

ואפילו עושרו

של אדם שבעליו כה בטוח בו,

אינו אלא למראית העין בלבד.

ואחר שישיג האדם ממון רע ונחשב לעשיר,

הרי הוא כחי בפחד ובמורא קשה מנשוא.

שמא חלילה יאבד הכל.

לא אחת אנו שומעים על עשירים מופלגים העובדים יומם ולילה להרבות עושרם,

ובקושי רב מתפנים לביתם ולעצמם.

התנהגותם הזאת תמיהה

מאוד ואומרת דורשני.

הלא יש להם המון רב.

היכול להספיק להם

למאה דורות שאחריהם,

ומדוע אם כן הם ממשיכים לעבוד ולעמול כל כך קשה?

ומלבד התשובה של החכם מכל אדם,

הלא הוא שלמה המלך,

אשר ירד לעומקה

של דעת האדם וקבע את הפסוק הבא בקהלת ה'

אוהב כסף

לא יסבע כסף.

ישנה תשובה נוספת,

שבתוך תוכם אותם העשירים מסופקים אם הממון יישאר לעד או לא.

המחשבה שמא יאבדו את כל ממונם מאלצת אותם להמשיך לעבוד.

ולאגור ממון בדיוק כמו

ביליה דבילי.

שמא תאמר החכמה היא הדבר שאם האדם יזכה לחכמה הרי הוא בטוח שיהיה קניין

שיישאר לו לעד.

לא כן הוא.

גם בקניין הזה אין לאדם ביטוח שלא יאבד.

אנשים שהגיעו לרום המעלות בחוכמתם

עדיין ממשיכים לעמול ולהתייגע שמא יאבדו חוכמתם זו.

אשר על כן אמרו לנו חז״ל

דברי תורה אין משתככין אלא בהיסח הדעת.

גמרא בתענית ז׳

ובלא שישים אדם ליבו עלול הוא לאבד את כל חוכמתו

ומשום כך על האדם לשמר חוכמתו באמצעות יגיעה ללא הרף.

שכן בתוך תוכו הינו מודע לעובדה שאין כל ביטחון

שתישאר אצלו חוכמתו לעולמים.

ומכל מקום,

היום חשבתי לעצמי,

לא תאמינו,

איי איי איי, היום חשבתי לעצמי ואמרתי, צריך לצאת למדבר יהודה, נכון?

נו, נו, צריך להספיק, לא?

שיהיה מה לחזור.

כמה הספקנו?

כמה למדנו? כמה השתדלנו? כמה אנחנו זוכרים מתוך מה שלמדנו?

אם תוכל לסחוב משהו איתך, ואם לא תוכל,

אז מה תעשה?

וזה רק פתיח

בעולם הזה, לקראת מה שישאלו את האדם בעולם הבא.

נו,

קבעת עיתים לתורה?

אה, תתחיל לדרוש, בכבוד.

בבקשה.

נו, בוא נראה מה למדת.

ומכל מקום ישנו דבר אחד שלאדם אין כל צל של ספק שהוא שלו,

ושלעולם לא יוכלו לקחת ממנו,

ואף אם אינו חפץ בו, לא יוכל להימלט ממנו.

הווה אומר, זהו יום המוות,

כי החיים, כותב קהלת,

כי החיים יודעים שיומתו.

ובתוך תוכו הוא משוכנע, כי בוא יבוא יום המוות,

שכן מי גבר יחיה ולא יראה מוות?

וכעניין שאמרו רבותינו, זיכרונם לברכה, אין האדם יכול לומר למלאך המוות, אמתן לי,

עד שאחשב חשבונותיי, ואחר כך אני בא אצלך.

ועל כן האדם עושה כל אשר לאל ידו כדי להנציח את שמו בעולם.

הוא מוכן לכתוב את שמו באותיות קידוש לבנה,

אפילו במקום פחות ערך.

הוא ניאות לתרום את כספו, ובלבד שיתנוסס שמו על שלט, כאשר זוכרים אותך.

אתה נחשב ככוחני, ככוחי.

וברם דווקא תחושה פנימית זו,

מנסה יצר הרע להשכיח מהאדם.

בתחבולות מתחבולות שונות מתאמץ לו היצר הרע ליצור לאדם את התחושה

כי הוא חי לעולמים.

לו היו שואלים את החכמים מיהו ידידו הגדול של האדם,

בוודאי שהיו עונים יום המוות.

הגמרא בכתובות עז,

והגמרא בחגיגת דף ד',

מספרים שהיו חכמים שמלאך המוות היה חבר שלהם, רבי יהושע בן לוי.

ובדבריהם אלו טמנו לנו יסודות עמוקים.

מחשבה מוטעית מושרשת במוחו של האדם.

הוא סבור כי המוות רחוק ממנו.

טעות זו מביאה אותו לידי עשיית עבירות.

יש והאדם גוזל וגונב.

מחשבתו כי יוכל ליהנות מהגזלה עוד שנים רבות.

נוטעת בו איפה שאיפה להוציא את רצונו אל הפועל.

אולם לו היה יודע שלמחרת יום הגניבה ימצא את מותו,

האם היה מעלה אדם שכזה בדעתו לגנוב או לגזול?

בוודאי שלא.

לו ניתנה לנפטר הזדמנות לעלות מקברו לזמן מוגבל,

היה ללא ספק בוחר ללמוד תורה ולקיים מצוות, הישר רץ לבית המדרש.

והוא שטעם טעם מיתה,

ודאי נוכח להבין כי אמת אחת ישנה בעולם.

וכבר אמרו חכמינו זיכרונם לברכה,

לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע,

אם ניצחו מוטב,

ואם לאו יזכור לו יום המיתה, גמרא בברכות ה',

שכן יום המוות הוא הדבר היחיד שבתת-המודה של האדם הוא בטוח שהוא יגיע.

ועל כן אומר הפסוק, ודע

כי על כל אלה יביאך האלוקים במשפט.

הכמיהה לחיים שנתן בנו הקדוש ברוך הוא מניעה אותנו לתור

אחר חיים ובכל מחיר.

אדם ללא ילדים חשיב כמת,

כפי שאומרת הגמרא בנדרים סד,

ומאידך אדם המותיר ילדים אחריו,

אף שמת הרי הוא בגדר של חי.

מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים.

הבית היהודי הינו בית היוצר לחיים.

מה זרעו בחיים,

אף הוא בחיים.

בלא הבית היהודי אין לאדם חיים,

לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

תראו עכשיו

כמה

מאבדים את עצמם לדעת, לא יאומן,

מהסיבה הזאת, כי אין להם חיים אמיתיים.

אין להם חיים של תורה.

אין להם חיים של יראת שמיים.

מיד הם מתייאשים.

מיד הם קורסים.

מיד הם

צועדים למבצע תן כתף.

מיד.

בלי לחשוש אפילו.

בלי לבדוק. תן כתף.

אמרו.

צריך לעשות. ככה אנחנו נצא מהפחד שלנו.

ככה אנחנו ננצח, נתגבר על הפחד.

איי, איי, איי.

בלא הבית היהודי נזכור, אין לאדם חיים,

לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

גם אלו שקוראים לעצמם חרדים כאלו.

אם אין בית יהודי ויש כל מיני רוחות זרות

בתוך הבית,

אז אוי ואבוי,

אין חיים.

וכשבניו ובנותיו יראה השם ותמימי דרך,

אזי זוכה האדם לגן עדן.

אף כאן

בעולם הזה.

ישנה, מוריי ורבותיי, מילה אחת

שהאדם מרבה להשתמש בה.

יותר מכל המילים והביטויים הקיימים בעולם,

מילה זו מגלמת את האדם ומבטאת את מהותו,

את שאיפותיו, את רצונותיו.

המילה הזאת נקראת אני.

בכל ההליכותיו של האדם, אורחות חייו,

הוא מזכיר את האני.

אני רוצה, אני חושב,

אני הולך,

אני אוכל, אני לומד,

אני פועל, אני עושה.

מהו אותו אני

של האדם?

האם ניתן לאחוז באני הזה?

להצביע עליו?

האם גוף האדם הוא האני שאליו מתכוון האדם?

שהרי גם אחר שכלה הגוף

ואיננו ממשיך האני להתקיים?

האני הזה מסתתר בפנימיותו של האדם והוא בלתי נראה ובלתי נתפס.

האני הזה הינו הנפש,

החלק אלוק ממעל.

להכיר את עצמך פירושו להכיר את הנפש שבתוכך.

להכיר את עצמך פירושו להבין את עצמך,

את מעלותיך לצד חסרונותיך.

להכיר את עצמך הוא מהברכות היותר נעלות

שיכול האדם להשיג.

יעקב אבינו קודם פטירתו,

בדיוק בפרשתנו,

קורא לבניו ואומר להם, האספו ואגידה לכם

את אשר יקרה אתכם באחרית הימים. טיפש?

לא שם לב לרמזים בשבת,

ובעת שקורא שתיים מקרא ואחד תרגום שקשורים לימינו אנו.

רק טיפש.

חכם מבין בדיוק

איך הכל נעשה בדיוק,

לא יאומן,

איך הכל מתקדם בדיוק על פי דברי התורה והנביאים הקדושים.

כל אחד מהשבטים הקדושים יקבל את הברכה הראויה והמתאימה לו.

אם ראובן הוא פותח פחז כמים אל תותר,

שמעון ולוי אחים כאלי חמאס מכורותיהם,

יהודה גור אריה

זבולון לחוף ימים ישכון, יששכר חמור גרם.

כל אחד מהבנים מקבל ברכה השייכת לו.

אולם,

כבר המפרשים הקדושים הקשו,

וכי איזו ברכה היא לראובן,

בעוד יעקב אביו אומר לו פחז כמים על תותר,

או ליששכר חמור גרם.

ושמא נאמר אולי שיעקב לא בירך אותם,

אלא גילה לנו את מהותם?

והלא כבר מעידא כתוב ואומר, וזאת אשר דיבר להם אביהם,

ויברך אותם,

איש אשר כברכתו ברך אותם.

רשי הכתוש כותב,

והלא יש מהם שלא ברכם אלא קינטרן?

יכול שלא בירך לראובן ושמעון ולוי?

תלמוד לומר, אומר אשי, ויברך אותם, כולם במשמע.

ומכאן שיעקב אבינו האציל ברכה על כולם.

ואם כן יש להבין לנו

איזו ברכה היא שאומרים לאדם פחז כמים.

פשוטו

הוא פירושו שהוא ריק ונמהר,

קל דעת, כפי שכותב הרמב״ן.

בא מוריי ורבותיי יעקב ללמדנו

שברכה פירושה להכיר את עצמך בניגוד להבנה והרווחת בעולם,

שברכה פירושה פתיחה של ברזים בשמיים,

שהלא כך הוא הלך מחשבותיו השטחיות של האדם,

אדם שחסרה לו פרנסה,

הולך אצל הצדיק ומבקש ממנו ברכה.

הצדיק,

כמין אינסטלטור,

פותח לאלתר את הברז הראשי בשמיים,

ודרך הצינור המיוחד יורדת פרנסה למתברך.

אך לעמיתו של דבר מושג הברכה הוא שונה מהבנתנו השטחית הזאת.

ישנה ברכה וישנה ברכה.

ברכה אומנם נכון הוא

שיש ברכה הנאצלת על האדם בעקבות התעוררות עצומה שמעורר האדם את עצמו, את הצדיק או הצדיק מעורר בשמיים.

היא יוצרת רושם ומשדדת את גדרי חוקי הטבע.

כמאמר חכמינו זיכרונם לברכה,

צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים.

ברכה מעין זו עלולה לנקות לאדם את זכויותיו

או להינתן כתחליף לעניינים אחרים המגיעים לו.

וכפי שהגמרא בסנהדרין קי״א מספרת,

כשחלה רבי אליעזר

נכנסו תלמידיו לבקרו, אמר להן חמה עזה יש בעולם.

התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק, אמרו לו למה אתה משחק?

אמר להן וכי מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה?

אמר להן לכך אני משחק כל זמן שאני רואה רבי

שאין יינו מחמיץ

ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש.

אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו.

ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח

שלא מנקים לו מזכויותיו.

ואולם, הוריי ורבותיי, ישנה ברכה נוספת שפירושה להכיר את העני, והיא יעקב אבינו.

העיר לבניו את התכונות המאפיינות את כל אחד מהם.

הוא גילה טפח מהנשמה בתוכם,

את העני שבהם.

כשאדם יודע להכיר את העני של עצמו, הוא יודע לנקז אליו את הברכות,

את הישועות,

את ההצלחות,

השייכות אך ורק לו.

כי טבעו של הטוב,

בורא עולם, להיטיב עם ברואיו.

רצון הבורא לגמול עמנו חסד

ועם שאר הנבראים,

ולשם כך הוא משפיע עלינו שפע רב של ברכה.

ידיעת האדם

את עצמו תנתב את השפע הזה ליעד האמיתי שבו,

מבלי שהברכה תהיה על חשבון דברים אחרים

המגיעים לו.

וזוהי הדרך שבאמצעותה מעציל הצדיק את ברכותיו על קהל עדתו.

וזאת עוד,

ראו את התורה הקדושה,

עד כמה דרכה להציג את האדם ללא כחל וסרק.

כמות שהוא,

על כל חסרונותיו ומגרעותיו,

אף רגשותיו הפנימיים של האדם מפרסמת היא קבל עם ועדה.

רגשותיהם של השבטים הקדושים,

הקנאה,

השנאה שרחשו ליוסף,

כאבו וצערו של יעקב אבינו,

את פרשת יהודה ותמר כלתו,

ועוד כהנה וכהנה רבות הדוגמאות הממחישות לנו עד כמה גלויה תורתנו הקדושה,

ולא פוסחת כלל וכלל מלהמחיש

אפילו חולשות אנוש ופגמיו.

הקנאה והתאווה והכבוד הן החולשות הבלתי נפרדות מן האדם

ומהוות חלק מאישיותו,

אלא שעל האדם מוטלת המשימה לכוון נטיות טבעיות אלו לאפיקים חיוביים.

לא לדכאם ולבטלם,

כי אם להשתמש בהם לתועלת לצורך עלייתו.

חלף קנאת איש מרעהו יהפוך נטייתו לקנאת צופרים תרבה חכמה.

ומה ההבדל בין קנאה

פשוטה לקנאת צופרים תרבה חכמה?

הקנאה הפסולה היא קנאת האדם בחברו.

על שלחברו יש מנה,

ועל אף שגם לו יש מנה,

קשה לו לראות את חברו נוכל בהצלחה,

למרות שההצלחה גם היא מנת חלקו.

על קנאה מעין זו אמרו חז״ל שהיא מוציאה את האדם מן העולם.

לעומתה,

קנאת צופרים אינה כן.

האדם אמנם מקנא בחברו,

אולם אין קנאה זו על הצלחת חברו,

אלא שרצונו גם הוא שיצליח.

קנאה זו נקראת קנאת צופרים,

דהיינו גם אני יכול,

גם אני מסוגל,

גם אני עושה.

ולפי שקנאה זו ראויה רק בענייני רוחניות ולא בענייני גשמיות,

כדברי הנביא ירמיה בט'

על התהלל חכם בחוכמתו,

ועל התהלל הגיבור בגבורתו,

על התהלל עשיר בעושרו,

כי אם בזאת התהלל המתהלל,

השכל וידוע אותי.

האדם מיוצג

בתורה כיצור שאינו מושלם,

ולא בכדי.

השלמות היא שאיפתנו.

על כל אדם לחשוף אליה במהלך חייו, ועליו להתאמץ להגיע אל התגשמותה.

הבהמה להבדיל מהאדם,

החל מיומה הראשון, הרי היא בגדר בהמה שהגיעה לשלמות.

היא אינה זקוקה לתרגול כדי ללכת,

או ללמוד כדי להשמיע קולות,

וכדומה.

על כן היא קרויה בשם בהמה.

הקול בה.

לא כן האדם,

הוא אינו נולד מושלם,

עליו לעבור כברת דרך ארוכה במהלך חייו,

עד שיזכה להגיע למדרגה המושלמת הקרויה אדם.

רגילים אנו לראות כל תופעה כדבר טבעי מדרכי הטבע שיש לנו אוזניים,

כי צריך לצמוח אוזניים, לא?

ועיניים.

וטבעי שבגופנו גם יש ידיים ורגליים.

הכל נראה כמהלך שגרתי,

וברם לאמיתו של דבר אין תופעה בעולם שהינה ברורה מאליה.

כל דבר שניתן לאדם הינו מתנה גדולה עד למאוד.

גם להיות אדם

אין זה דבר מובן מאליו.

אם לא יעבוד האדם על עצמו במשך כל ימי חייו,

לעולם לא יגיע כלל למדרגת אדם.

חייו של האדם מחולקים למספר שלבים

שלב הינקות,

שלב הילדות,

שלב הנערות ושלב הבגרות.

ומדוע לא נוצר האדם מלכתחילה כמבוגר?

כפי שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, ישר מבוגר,

והוא שלם בגופו ובנפשו.

אלא רצה הקדוש ברוך הוא

שהאדם יעבוד

ויעבד את מידותיו וישלים את האישיות שלו עד שיזכה להגיע למדרגת אדם.

עבודה שכזאת תזכה אותו לקבל את שכרו בזכות

ולא בחסד.

האדם הוא עולם קטן,

בתוכו גלומים כל יסודות הטבע, הדומם, הצומח, החי המדבר,

כנרמז בתפילה

שחרית של שבת,

נשמט קול חי,

ועינינו מאירות כשמש וכירח,

וידינו פרוסות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאילות.

כעניין שהוא אומר,

רבי יהודה בן תימה,

כל בוקר

אנחנו חוזרים ושונים.

יהודה בן תימה אומר,

הווי עז כנמר,

וקל כנשר,

ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים.

זו הסיבה שלכך נברא האדם בסוף כל הבריאה,

כדי שכל יסודות הטבע יוטבעו בו.

שומה על האדם להשתמש בכל העומד לרשותו,

כדי לסדר את עולמו ולבנותו,

ניתנת בידו האפשרות להשתמש בכוחותיו,

ואף להגיע על ידם לדרגת מלאך.

יכול הוא, לעומת כן, לחיות כבהמות וכשרצים.

זכה אומרים לו,

הוכנע הבריאה בעבורך.

לא זכה אומרים לו, יטוש קדמך.

ולא זאת בלבד, אלא כל גדולי ישראל בכל הדורות,

מאברהם אבינו, משה ודוד ועד אחרון הגדולים,

נולדו בעלי יצרים ונטיות חומריות.

יצרם הרע היה אף גדול מיצרם של פשוטי העם.

כמאמר הגמרא במסכת סוכה,

כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו.

למרות

כל הניסיונות והקשיים,

הם זכו להעפיל למדרגה נשגבה בזכות השאיפה ובכוח התמדתם.

רק

אחר שהשקיעו עבודה מאומצת,

תוך דבקות במטרה,

הם סייעו

בידם מן השמיים להגיע לרום מעלתם.

ומטבעם של דברים אין אדם רואה נגעי עצמו ואינו משים עצמו כרשע.

יחד עם זאת, עליו לדעת שאינו מושלם.

הכרה הזאת תקל מעליו להשלים עם העובדה שגם הזולת אינו מושלם,

וגם לזולת ישנם חסרונות.

חלומו של אדם

הנישא על כנפי הדמיון הוא מן הדברים היפים שהעניק לנו בורא עולם.

טרם בנה לו אדם בית ומדמיין את צורת הבניין,

ורק לאחר מכן הוא מתחיל בבנייתו.

החלום מעניק לאדם את השאיפה להיות גדול,

לכמיהה הפנימית להיות מושלם ולא להזדקק לזולת,

ישנה תועלת ויתרון.

וברם,

אין לנו לשכוח שכל זה רק בגדר של חלום.

במציאות הקיימת אנחנו זקוקים לתמיכה ולעידוד,

לעזרה ולהכוונה, לסובלנות ואהדה.

היות והקדוש ברוך הוא ברא את האיש עם היעוד שבתוכו,

והאישה עם ה-ה שבסופה,

ושניהם יחד,

משרים את השכינה,

היא הבית היהודי,

היא הדרך האמיתית של התורה הקדושה,

ועל אף

ששניהם בעלי חסרונות,

כדי שהם יגיעו לכלל השלמות,

עליהם יש את הצורך

הרב

והגדול להכיר את עצמם

על ידי ההיכרות של עצמם

בתוכם

הם יזכו לבנות את הבית היהודי בו תשרה השכינה תמיד אמן.

רבי חנניה מן הקשייה אומר,

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות ישראל לפיקר בעליהם תורה ומצוות,

שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויעדיר.