בנתיבות החיים - ז | הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

בנתיבות החיים,

שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטא בענייני נישואין ושלום בית

בשם השם נעשה ונצליח,

אנחנו ממשיכים בלימוד מתוך ספר נתיבות חיים בענייני נישואין ושלום בית.

הכותרת להיום שמח תשמח רעים אהובים.

הקדוש ברוך הוא,

ברא את האדם ביום השישי.

כל זאת,

אחר שהיה כל העולם מוכן ומזומן בעבורו.

האדם עצמו הושם בגן עדן,

בו הוא זוכה לתענוגים ולהשגות רוחניות גבוהות ונשגבות.

גן עדן,

מה טיבו על פי דמיוננו?

נתאר לעצמנו עולם ומלואו, ללא כל איסורים ומכאובים.

לו יכולנו ללקט את כל הרגעים היפים והנעימים

אותם חווינו בחיינו,

ועליהם נוסיף את הרגעים היפים של קרובנו

ושל ידידינו ולאוקדם יחד.

האם היה קץ גדול לעושר הצרור בזיכרוננו?

ואילו היינו מצרפים אל תוך אותו צרור את הרגעים הנעימים של כל בני האנוש כולם,

מאז בריאת העולם ועד אחריתו.

האם יש גבול לריבוי שפע העושר אותו עצרנו באוצרנו?

כל השפע הזה אינו מוגדר אלא כגרגיר זעיר אחד לעומת השפע העצום

בו זכה האדם הראשון בגן עדן.

מתוארים לנו דברי המדרש שהמלאכים היו,

עושים לו מה שנקרא אוויר במניפות של עלים וגם

מעלים עשן בעבורו, מכינים לו ארוחה משובחת,

אבל זה יותר מה שנקרא לתיאור של בעלי הגשמיות, שאנחנו נרגיש כאילו, אה, יש שם

סטייקים ומעניין והכול. זה לא מה שהמדרש התכוון,

אלא המדרש התכוון להנאה רוחנית שהנשמה מרגישה.

האם יעלה על הדעת לומר שלמרות כל זאת היה איזו חסר בגן עדן אשר עושרו אינו סופי?

יש איזה משהו בעל חיסרון בגן עדן?

או שגן עדן זה מקור השלמות?

האם ישנו איזה צל של ספק שהאדם הראשון לא היה מאושר דיו בגן עדן,

ולכן פעל את מה שפעל?

האם יהיה נכון לומר שהיה בגן עדן משהו שהוא בגדר הקרוי לא טוב?

אכן כן.

מעידה התורה הקדושה ואומרת כי היה חסר לאדם הראשון אחר יצירתו

חיסרון גדול.

ומהו החיסרון?

שלושה אותיות אישה.

על פי מה שאומרת התורה,

פרשת בראשית לא טוב היות האדם לבדו.

אז מצינו דבר אחד שהוא לא טוב, שהוא מצוי בתוך

המקום שנמצא בו עולמות שלמים של טוב.

לא טוב היות האדם לבדו,

והקדוש ברוך הוא אעשה לו עזר כנגדו.

ובכך מונח רעיון עמוק ויסודי.

התורה רוצה ללמד אותנו

שאף שהיה האדם חי בגן עדן וזכה לכל תענוגות החיים,

עדיין היה לו חוסר

בגין השלמות.

בזכות הנישואין

הוא מסוגל להגיע אל הטוב, אל העושר.

ומכאן הרעיון הטמון בפסוק, לא טוב

היות האדם לבדו.

בפסוק הזה המילים הללו טומנות בתוכן את המפתח לאושר האמיתי.

יסוד זה הוא בבחינה האמיתית של החיים.

רבים מאיתנו סוברים שאת העושר בחיים משיגים על ידי הנעות חומריות.

הוא יקנה רכב מפואר,

הוא יבנה

בית עם כמה קומות,

יהיה לו מדשאות וגינות

והנעות כאלו ואחרות,

והוא ייסע לכל מיני מקומות בעולם,

בארץ, וכן על זה הדרך.

והוא ילבש שעון כזה וחליפה כזאת ועניבה כזאת

ובנעליים כאלו.

לא אחת אנחנו שומעים שבני האדם שאומרים שאילו היה להם מיליון דולר בבנק,

הם היו מאוד מאושרים.

וטוב שכך.

וברם האמת מוכיחה כי גם אנשים עשירים שיש להם מיליארדים

לא מצליחים כלל להגיע אל העושר.

אדם הראשון הגיע בגן עדן למעלות רוחניות גבוהות,

להשגות שלא ניתנות כלל להבנה בשכלנו.

אף לא חסר לו מאומה ממנעמי העולם החומרי,

ובכל זאת השלמות הייתה ממנו והלאה.

בנושא הזה לא היה הבדל בין העולם לפני שחטא עץ הדעת,

לפני חטא עץ הדעת,

ובין העולם שאחרי החטא.

בשני המצבים לא היה ביכולת האדם להגיע אל השלמות המרבית,

אלא רק

לאחר שלב הנישואין.

ויתרה מזאת,

בשבע ברכות שאנו מברכים את החתן והכלה,

ישנו נוסח מיוחד,

שמח תשמח רעים אהובים,

כשמחך יצירך בגן עדן מקדם.

אדם הראשון לא זכה להגיע אל השמחה,

אלא רק אחרי שהוא זכה בחווה אשתו.

ומכאן שאף השמחה תלויה בנישואין של האדם,

ואין שמחה אלא במצב שהאדם שרוי בשלמות מופלאה.

וזאת עוד אומרים לנו,

כי בבואנו לדון מהו שלום בית אמיתי,

ניווכח כי ישנם חילוקי דעות רבים בנושא.

יש המדמים ששלום בית הינו מצב שבו הזוג מסוגלים לחיות זה עם זה, זה שלום בית.

הוא חי איתי, חיה איתו, עד עכשיו חיו לבד,

זה נקרא שלום בית.

שלום בית מעין זה אינו שלום בית אמיתי, אלא הינו מצב הדומה למציאות שבה שני מדינות החיות זו לצד זו.

ולכל אחת מהן יש צבא משלה,

ממשלה משלה וגבולות משלה.

אמנם לכל אחת מהמדינות ישנה נציגות במדינה השכנה,

אך למרות יחסי השלום הסוררים בין העמים,

עדיין הם

נחשבים לשני מדינות

חלוקות ונפרדות.

כך הוא המצב בין בני זוג שחיים זה עם זו.

הוא חי את עולמו,

והיא חיה את עולמה, להבדיל כמו ששוכרים יחד.

לכל אחד מאיתם יש שגריר.

אצל השני ישנם צרכים משותפים המכריחים אותם לשתף פעולה זו עם זו,

אולם בפנימיות שלהם הם שני עולמות נפרדים,

חצויים ושונים לגמרי.

ועל כן שלום בית אמיתי הינו מצב שכל אחד ואחד מהצדדים מוסר את כל חייו למען הזולת.

בפנימיותם הם חוברים והופכים להיות עולם אחד מופלא.

ואיך ידע האדם איזה סוג שלום בית שורר בביתו?

איזה סוג שלום בית יש לו?

הווי אומר, אבן הבוחן

בגופו הינה בשמחה.

היא השמחה.

יבדוק כיצד השמחה, האם יש לו שמחה אמיתית

או שיש לו כעין שמחה.

אין בו שמחה.

הוא יבדוק את תחושותיו.

הוא יבדוק האם הוא שמח להיות בביתו.

האם הוא ממתין למפגש עם רעייתו,

בת זוגתו,

או שמו מחכה כבר לבוקר לברוח מהבית?

בבחינת בבוקר תאמר מי ייתן ערב ובערב תאמר מי ייתן בוקר.

השמחה היא המבחן האמיתי באמצעותו בוחן האדם איזה סוג שלום בית יש לו.

ולעומקם של דברים,

שמחתו של האדם אינה ניתנת על פי רוב להשגה

בכוחות עצמאיים הנשאבים מפנימיותו.

איך אומרים בעלי הדעת ההפוכה מהתורה הקדושה?

תעשה לעצמך תרגולים, תרגולים.

כל מיני, איך הם קוראים לזה?

לא,

זה דוגמאות.

הם קוראים לזה הכשרה רוחנית,

הכשרה פיזית. תבוא אצלנו להרצאות שלנו,

וקאוצ'ינג, ושמאוצ'ינג, וכל החארטות האלו, ואנחנו נלמד אותך איך לשמוח בחיים.

בינתיים המרצה בעצמו לא שמח כי היום באו אליו פחות

אנשים אז הוא לא הרוויח, אז הוא חוזר הביתה עצוב.

אז איזה שמחת חיים אתה משדר ללקוחות שלך אם אתה בעצמך עצוב, ואין לך שמחה אמיתית?

שמחתו של האדם אינה ניתנת על פי רוב להשגה בכוחות עצמאיים הנשאבים מפנימיותו.

דומה הדבר לשמחתו של ילד קטן השמח מצעצוע שהעניקו לו זה עתה.

הוא מעצמו ללא כל גירוי חיצוני,

לא היה מגיע כלל אל השמחה.

הילד הזה מבין מה זה משמעות של שמחה?

אם לא יגידו לו, הנה, הדוד היום נחת מהמטוס מאמריקה,

הוא לא צריך שבועיים בידוד, בבקשה,

הנה לך המתנה.

וואו, איזה מכונית על שלט הוא הביא, מטפסת על הקירות.

ואז הוא שמח, יש לו סיבה לשמוח,

ומחכה ומצפה ליום, כי יש סיבה.

וככל שהולך האדם ומתבגר, האדם זקוק לגירויים חיצוניים גדולים וחזקים,

אשר יסבו לו שמחה אמיתית.

הוא כבר אינו מסתפק ברעשן גרידא,

הוא חפץ

או חפץ מסוים כי אין בכוחו לשמחו.

הוא זקוק לצעצועים גדולים,

באמצעותם הוא סובר שהוא יוכל להגיע לכאורה אל השמחה.

זה כמו להבדיל אחד שקנה כספה של מסאז', אה?

הוא אומר, זהו, עכשיו זהו, אני זה, אשכב בספה כל יום,

חצי שעה אחרי הכולל,

אחרי העבודה, אני אגיע למצב של מה? של זהו בריאות הנפש והגוף, אני אגיע לסיפוק האמיתי שלי.

הוא חי בבית של 40 מטר, אבל הספה עושה לו את השמחה.

זה זמני עד שימאס לו.

עד שימאס לו נגמר הסיפור הזה, הוא ממשיך הלאה.

אז הם נותנים לו הנאה זמנית.

אחרי כמה חודשים יגידו לו, יש משהו חדש עכשיו,

כזה רובוט שהוא מגרד אותך ועושה לך מסאז',

אז בכלל, נגמר.

אז זה מה שייתן לו.

לא, זה עוד משהו.

זה בשביל בריאות זה סיבה אחרת, אבל פה מדובר שהוא מחפש לו איזה הנאה.

או שהוא ראה עכשיו יש כזה ג'קוזי, אז אני אשב,

כל הבועות,

כל אחד והשיגעונות שלו.

יצר רב מוצא בדיוק את הדברים לשגע את האדם.

או כדוגמת מכונית יוקרתית, או ימי נופש,

או שאר תענוגים.

באמצעותם הוא סובר שהוא יוכל להגיע לשמחה אמיתית.

הוא מעצמו ללא כל גירויים חיצוניים, אבל השמחה הזאת,

אמת לאמיתה, איננה מושלמת ואיננה לאורך זמן.

והעובדה שכשהוא חוזר,

איך יש אצלי אחד

בתל אביב,

אז הוא אמר, רב, אני הייתי במלון זה וזה.

טוב, נו, איך היה, נהנית? הוא אומר, תראה, מה אני אגיד לך את האמת?

היה בסדר, אבל חזרתי, מה זה עייף? אז בשביל מה נסעת? לא הבנתי.

אם אתה הולך, אתה הולך בשביל לנוח, לא בשביל לחזור עייף.

הוא אומר, לא, כל פעם שאני הולך, אני הולך במטרה לנוח ואני חוזר יותר עייף.

זאת אומרת, אתה טורן יותר טוב מהבית.

נשארת בבית, הכרית שלך, הפינה שלך,

לא 200 אנשים ישנו על אותו מזרון,

אפילו שהחליפו סדין, אם הם החליפו, כן?

אם חיפשו. חיפשו. כן, תעני שער בית שלך, אוכל נקי שלך, הכל בקדושה וטהרה,

בצניעות גמורה, אף אחד לא נכנס אליהם. מה, אתה צריך ללכת למקומות כאלו.

אבל אנשים אוהבים ככה

לגרות את היצע הרע ולעורר את הצעצועים הגדולים שלהם.

ומעצמו ללא כל גירויים חיצוניים, השמחה הזאת לא תהיה מושלמת.

השמחה שכזו היא לא שמחה.

הנה עובדה שהאדם בסופו של דבר מתבונן ורואה שבאמת שום דבר.

אתמול הייתי במצב רוח מרומם מאוד.

למה?

אני כותב בספרים,

מהדר את הספרים של ההלכה, משה אמת,

וכו', אז חיפשתי איזה מחבר מסוים,

וכל כך הרבה חיפשתי, חיפשתי, חיפשתי, ואפילו באוצר החוכמה, שזה נחשב תוכנה מאוד מאוד גדולה, עם הרבה ספרים, גם שם לא היה את הספרים.

ובהתחלה הייתי כל כך עצום, אמר, איפה אני אשיג?

אז קפצתי למקום פלוני, וזה דאג לטלפון, ופתאום מצאתי שם טלפון, התקשר, אז בקיצור,

היום כבר נתבשרתי שיש שלושה כרכים שציפיתי להם, אז כבר מחכים באיזה מקום בירושלים,

בסייעת דשמיא, ויש למחבר הזה 52 ספרים.

52 ספרים,

שאף אחד לא יודע מה נעשה איתם. יש חלק מהם, אולי זה 15 או 16, השאר אין.

שום דבר.

וזה כל כך דברים נפלאים שהוא כותב,

מדורו של מרן הבן ישחאי הקדוש הוא.

מדורו של מרן הבן ישחאי.

שם בהקדמה, לאחד הספרים,

כתב המוציא לאור החדש,

שהוא היה מוסר שיעור אחרי מרן הבן ישחאי.

בן ישחאי המוסר, אחרי הוא היה מוסר שיעור.

אז זה לא סתם בן אדם, זה בן אדם גדול,

וכשאני פתחתי את הספרים שלו,

מה שיש לי, הסגתי בצילום שעשו לי ב...

הטפיסו מתוך אוצר החוכמה, וכל כך,

ממש, הרגשתי, זה דבר מיוחד,

שלא נתקלתי בו,

נתקלתי בהמון ספרים, אבל לא בכס דבר.

זה כל כך היה מיוחד, אז

כל כך היה אכפת לי. אמרו, אין, אין, אין. בסייעתא דשמעי אתה מתאמץ וכו',

ועוד היום ביקשתי בתל אביב ספריית הרמב״ם.

אז גם משם הוא אמר, אני לא יכול לשלוח לך ספר מלא, אבל רק זה,

אולי תבוא, אני אמרתי, אני מוכן לשלם, כל מה שתגיד אני אשלם, אני אקח תביא לי את הספרים.

תראה, אני אתאמץ בשבילך וכו' וכו'.

אז זה רואים שאדם מתאמץ באמת להגיע למטרה שהיא רוחנית, לא לצעצועים.

אז הוא ברור, הוא מזמן בידו,

והוא התפלל על זה, ובסופו של דבר אתה תגיע ליעד.

חיפשנו ספר על פדיון פטר חמור.

כמה חיפשתי אותו, כמה טרחתי הכול,

שיהיה בריא או חי,

הנה הרב זה הספר הגיע, לא האמנתי שהוא ימצא את זה בכלל.

הנה זה הגיע, בסייעתא דשמיא.

אז כשאדם טורח,

מחפש והכול,

הגדוש ברוך הוא מזמן לו את זה, כי הגדוש ברוך הוא רוצה.

הוא רוצה בקרבתם של בניו.

אולם במצב אחד יחיד יוכל האדם להגיע לידי השמחה,

גם בלי גירויים חיצוניים,

והוא על ידי שיגיע אל השלמות.

אם אדם מתנהג בשלמות,

שואף להגיע לשלמות,

אז הוא בדרך האמיתית לשמחה.

להבדיל, בעולם הרחובי

אנשים חושבים שהכוס אלכוהול או כוסית אלכוהול שהם ישתו, זה מה שיביא אותם לידי שמחה.

המדרש

מביא על פרשת נוח, ונוח מצא חן בעיני השם.

לאחר מכן מסופר לנו בפרשה,

אחרי פרשת בראשית, פרשת נוח,

וישכר ויתגל בתוך העולו והמעשה עם בניו וכו'.

אז המדרש רבה, כמדומני, מביא

שהסמ״מ בכבודו ובעצמו

שלח את שלוחיו אל נוח

כדי להכשיל אותו.

הרי נוח, זה החידוש שעברנו לפני כמה שנים,

שנוח

נצטווה על ידי בורא עולם להכניס את כל היקום לתוך תיבה.

תארו לכם מה זה.

תוך תיבה צריך להכניס את כל היקום, את כל העולם.

יש פה מישהו שאוהב אבטיח?

תארו לכם, נוח לא היה מכניס את הזרעונים של האבטיח. לא היה אבטיח היום.

אם הוא לא היה מכניס את של התפוז, זה היה תפוז.

כל דבר שהוא הכניס לתיבה,

צריך לחפש את הקבר שלו, של נוח, ללכת להגיד תודה.

ועוד יותר תודה לבורא עולם,

שהוא הפקיד ביד שליח נאמן שכזה, נוח את הכול. כמובן שהוא סייע לו מן השמיים,

ולכן היה לו מאוד קשה לאסוף את כל החיות.

כלומר, בורא עולם, איך אני אסוף את כל החיות?

יש לי רק לשליחות לאסוף את הצמחים והכול.

איך אני אאסוף את כל החיות?

ואז הקדוש ברוך הוא זימן את כולם שיבואו לפתח התיבה,

ואז הם כולם נכנסים.

אז דור המבול חטא בחטא נורא ואיום.

כתוב שהם עקרו את כל הטבע שהקדוש ברוך הוא הטביע בבריאה. דהיינו,

לקחו עץ כזה ועץ כזה, כלאיים.

אבל חוץ משני דברים שהם לא יכלו לערב אותם.

האחד זה היה עץ הזית,

שאי אפשר לערב אותו.

אם תנסה לעשות כלאיים,

עם זית לא תצליח.

שום דבר.

ודבר אחר זה עם עץ הגפן, עם הענבים. אי אפשר.

ולכן אומרים, ענבי הגפן בענבי הגפן,

דבר נא הוא מתקבל. כי גפן, רק אם גפן יכול להשתדך.

אבל מעבר לזה, שום עץ לא.

בזית הם לא חטאו.

אם הם לא חטאו,

אז הוא לא צריך להיחרב מן העולם.

לכן למאן דאמר שהיונה,

והנה עלה זית הרף ופיה.

מנדאמר אומר מארץ ישראל, ששם לא היה מבול.

המנדאמר שאני אומר, הרי זה היה כל העולם. אם זה היה כל העולם, מאיפה היא הביאה?

מכאן שבעץ שהם לא חטאו, לא נכחד.

ומה זה היה עץ הזית? לכן היא מביאה, והנה עלה זית הרף בפיה.

אבל ביין, בגפן, הם כן חטאו.

ולכן הדבר הראשון שנוח עושה, שהוא יוצא מן התיבה, מה הוא זורע באדמה? לא תאמינו, את הגפן, את הענבים.

אומר המדרש באותו יום, כבר האדמה הייתה מבורכת.

גם אחר המבול.

באותו יום צומח.

באותו יום כבר יוצאים פירות. באותו יום הוא סוחט אותם. באותו יום הוא כבר עושה יין.

באותו יום זה טועם כיין, כן? לא טועם כמיץ

של ענבים, אלא באותו יום זה כבר טועם כיין. באותו יום הוא משתכר. באותו יום חם רואה את ערוות אבי, וכולי וכולי וכולי.

הוא מקיילה טובה הכול.

נוח לכאורה, הדבר הראשון שהוא רצה לתקן, זה היה היין. למה היין?

כי זה הדבר שהסיט את כולם, את כל הדור כולו, לעבירות.

הם שתו לשוכרה במקום לתקן, כמו שאנחנו עושים בקידוש,

ברכה למעליותא,

או בשאר מצוות, ברית מילה, פדיון הבן וכולי,

הם עשו ברכה לגריעותא.

הם השתמשו בזה לגריעותא, שתו והלכו לדבר עבירה.

בא השטן בכבודו ובעצמו ואמר,

אם עכשיו נוח יתקן את היין,

מאיפה יצמח קלקול העולם?

איך אני אצליח להביא חיילים למחלקה שלי,

מחלקת הסטראחה? איך אני אצליח להביא חיילים?

לכן אני חייב לסכל לנוח את העצה.

איך אני מסכל את העצה?

אומר המדרש,

בתחילה, במקום שנוח זורע את הזרעים,

הוא לוקח כבש

ושוחט אותו, השטן,

ומערב את דמו עם הזרעים של הענבים.

לאחר מכן הוא לוקח, מה? הוא לוקח כלב.

עורף את ראשו, מערב את הדם שלו עם הדם של הכבש

והזרעים של הענבים.

ובפעם השלישית הוא לוקח דובור אוכר,

חזיר,

והוא גם עורף את ראשו ומערב את דמו עם הדם של הכלב ודם של מה?

של הכבש, וזה צומח ליין ישן נושן.

ופה,

אני לא אקרא לזה רבותינו,

אבל זה יותר בקטע, יותר בהבנה של

כמילתא דבדיחותא, גם לא מילתא דבדיחותא, אבל זה עם הרבה מוסר השכל.

מה רצה לרמוז פה בעצם הסמ״ם, הסדרה אחלה, מה הוא רצה לרמוז, העץ הרע,

בפעולה הזאת שהוא עשה?

אז א' הוא ודאי רצה שיישאר קלקול לעולם,

ולכן כל דבר של יין,

שאדם שותה וכולי, לא ישתו יותר מדי כדי שלא.

אבל הוא פה רצה לרמוז.

הוא אומר, אתה שותה כוס אחת,

תזכור שמה? שבכוס הראשונה אתה מרגיש טוב, כמו כבש.

אה, אתה מרגיש טוב, ככה,

הראש ככה נתפס.

הוא אומר, אתה תשתה עוד כוס אחת,

מה יקרה? אתה תתחיל לדבר שטויות, כמו הכלב שנוגע.

חווו, חוו, חווו, חוו, תדבר שטויות.

בכוס השלישית, הוא אומר, אוי ואבוי כבר, אתה יכול לעשות עבירות לנאף,

ללכת למקומות לא טובים כמו החזיר.

לכן, מאוד מאוד מאוד תיזהר במה שאתה עושה.

לכן,

אדם יכול להגיע לשלמות על ידי סיבות וגורמים חיצוניים, אבל הסיבות הללו הן לא ברי משמעות בעבורו.

כי זו שמחה עד שיעבור. כמו ילד, הביאו לו מכונית על שלט, התלהב,

יום, יומיים, שלוש, זרק את זה, הביא לו משחק אחר, מתלהב במשחק האחר.

אותו דבר לכאורה, האדם הגדול.

כי אם השמחה היא לא שלמה,

היא לא הגיעה עם כוונה לשאיפה לשלמות,

אין בה ממשות בשמחה הזו, היא תתפוגג.

ולכן שלמות ניתן להשיג. מתי? רק אחרי שאדם נושא אישה.

אני עוקר את כל האגו שלי ומקפל אותו, שימו לב.

והיא עוקרת את כל האגו שלה ומקפלת,

וזה יוצר טבעת אחת עגולה של שלמות.

וזה אחת הסיבות למה הבעל

הוא זה שמניח את הטבעת על האצבע

ביד ימין של אשתו,

ולא כמו שעושים, השם ישמור, לא עושים היום, כי הם לא מתחתנים.

כן?

אבל כמו שעושים בעולמות השונים, נקרא לזה.

היא נותנת לו טבעת, שלא יחטפו אותו.

מה זה השטויות האלה?

מה זה השטויות האלה?

כי בועלייך עושייך, אומר הכתוב.

אני עושה אותך ככלי להכנה לשלמות.

וברגע שאני מתכופף,

בעצם זה של הנתינה, וההתכופפות מצידך גם,

אוטומטית אז נוצרת השלמות. ולכן הרמז לשלמות הזאת

שאני משנה בעצמי והכול, היא לא צריכה להיות על האצבע שלי,

היא צריכה להיות על האצבע שלך.

כי לולא האישה, אני לא הגעתי לשלמות. ואם לא הגעתי לשלמות, אין לי שמחה.

ולכן אף האדם הראשון שהיה בגן עדן,

אף על פי שהיה לו את כל טובות העולם הזה,

הוא לא הגיע אל השמחה, אלא רק אחרי שקודשא בריחו

מביא לו את מה?

את השידוך. לא סתם שידוך, בתחילה זה היה.

צעד מחובר לצעד ושייך אצל, מה? סטרה אחרה.

וחילותיו.

אבל לאחר מכן הקדוש ברוך הוא רואה שזה לא טוב.

אעשה לו עזר כנגדו.

זה נהיה כנגדו. בואו נשנה את זה.

מה עושה הקדוש ברוך הוא?

ויפה אל השם אלוקים תרדמה על הידיים והאישה, וייקח חת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה.

אז הנה, זאת הפעם עצם מעצמיי, אומרת הטוב.

תורה ובשר מבשרי.

לזאת יקרא אישה, כי מישלו כוח הזאת.

זה שייך אצלי, אם זה שייך אצלי, אם זה אני יכול להגיע לשלמות,

כי זה חלק שלי.

ולכן רבותינו מלמדים אותנו,

כי האדם הראשון, אף על פי שהיה בגן עדן, לא הגיע לשמחה, אלא רק אחרי שדוש ברוך הוא בחר לו את חווהו. ומשהגיע האדם לשלמות,

הוא זכה לשמחה של הכתוב שמח תשמח רעים אהובים,

כמו מה?

כשמח אחי יצירך בגן עדן מקדם, כמו שקדוש ברוך הוא שימח את מה?

את האדם עם יצריו בגן עדן מקדם.

אז אנחנו רואים שיש את השלמות של השמחה,

כי לולא החיבור הזה, לולא הלקיחה הזאת

של העצם הזאת,

האדם לא היה מגיע לכלל השמחה.

ולכן זהו יסוד גדול מהיסודות של החיים,

כי כל זמן שלא הגיעו בני הזוג למצב שהם שמחים להיות זה עם זו,

עליהם לדעת שהם עדיין לא התחילו עם השלמות.

אם הם לא התחילו בשלמות, הם לא קרויים במדרגת אדם.

אם הם לא במדרגת אדם,

איך הם יכולים לקבל שמחה?

אבל אם הם הגיעו לשאיפה הזו של אדם, אתם קרואים אדם,

וממילא מה, הם הבינו מה המשמעות שלהם של השלמות,

איך הם צריכים האחד להשלים את האחר,

ממילא הם יגיעו לכלל השמחה.

אם יגיעו לכלל השמחה, יקוים בהם

שמח תשמח רעים אהובים,

כשמח אחר יצירך בגן עדן מקבן.

ברוך ה' לעולם,

אמן ואמן.

רבי חנן, בבקשה, אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות ישראל לפיכך בעליהם תורה ומצוות, שנאמר, אדוני חפץ למען צדקו,

הגדיל תורה ויעד.