בנתיבות החיים - ה | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בנתיבות החיים,

שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטא בענייני נישואין ושלום בית

בשם השם נעשה ונצליח.

אנחנו ממשיכים

בנושאים הקשורים

לענייני הזוגיות, שלום בית,

ובסיעתא דשמיא, לבית יהודי אמיתי.

בסימן דוב ומזל דוב, כשבחור סוגר וורט,

או לחלופין כשהוא מחפש אחר שידוך,

אז הוא מחפש את כלילת המעלות ויעלת החן.

יש מעשה בעיוור

שהוא היה נוהג ללכת כל יום אל השוק.

ובשוק היה לו תפקיד מלאכה מסוימת שהוא היה עושה.

את הדרך העיוור הכיר על-פי מספר הפסיעות שהוא היה צועד.

עד שהוא היה שומע את קול הרעש

בשוק הוא היה ידע שהגיע לשוק, ברוך השם.

מספר הצעדים היו כך וכך.

לאחר מכן היה עליו לפנות ימינה,

עוד מספר צעדים לפסוע עד שהוא מגיע אל השוק על-פי הרעש.

העיוור הזה, אומר ישעיה הנביא,

זה האדם.

כפי שכתוב,

נגששה כעיוורים קיר וכעין עיניים נגששה.

השוק

זה העולם הזה.

כל יום יוצא האדם לעשות את מלאכתו.

כל אחד לפי יעודו ותפקידו שהקדוש ברוך הוא הנחיל לו.

העולם הזה,

על-פי הגמרא במסכת פסחים,

דומה ללילה.

העולם הוא חושך,

הוא עולם של אפלה, הוא עולם של שקר.

האדם לא מכיר את הדרך

בדיוק לעולם הזה,

אבל הוא מכיר את הדרך על-פי מספר הפסיעות

שהוא פוסע כל יום לאותו מקום.

כל יום הוא הולך לעבודה, דהיינו, יש לו מסלול קבוע. אני הולך לעבודה,

נוטל ידיים, סנדוויץ', כוס קפה,

סיגריה,

ועוד פעם עובד, ועוד פעם עושה, ועוד פעם חוזר הביתה. יש לו איזה מסלול של צעדים שהוא צועד.

הפסיעות הללו מוגדרות כסימנים בעיני האדם.

אבל העתיד לבוא כאשר קודש הבריכו יפקח לאדם את העיניים,

כמו שראינו בפרשת בראשית, ותפקח נא עיני שניהם, וידעו כי עירומים הם.

עד אז לא נצטרכו לתאווה.

תתארו לכם כמה העולם היה נפלא אם לא היה את כל המרדף אחרי השופינג.

אם לא היה את העניין של הטעימה

מדבר שיכניס אותי לתאווה,

אז אדם לא היה תאווה לשום דבר.

מסכנים מה היו עושים כל משרדי הפרסום.

וכל אנשי התשקורת

לא יודעים מה לעשות, היה צריך להיות להם ייעוד אחר בעולם.

אבל, בזכות הנחש הקדמוני,

הקדוש ברוך הוא ייעד להם משהו מיוחד. ומה הייעוד שלהם?

לעשות כל היום פרסומות ולהכניס לכל האנשים תאוות.

לאו דווקא תאוות זרות,

אלא גם תאוות בעניינים של אכילה ושתייה ובגדים וריהוט וכו',

עד כדי כך שהם עושים כמין קטלוגים. ז'ורנלים זה נקרא בעיני העולם. ז'ורנלים, ומסתכלים, או, אני אקנה ספה כזאת.

איך אמר זכר צדיק וקדוש לברכה הרב

אליעזר בן דוד?

הם מוסיפים את האבות, והם אמרו,

אני רוצה ספה כזאת. אבל יש לך ספה נוחה, לא? מה, היא לא מספיק נוחה?

אתה לא יכול לשבת עליה, אתה יכול ללמוד עליה עם הסטנדר?

לא, לא, אני רוצה את זה. אני שואף לגנות את הספה הזאת והזאת.

וככה יצר כל הזמן מפתה את האדם, כל הזמן מפתה את האדם, ונותן לו מספר פסיעות.

עד שעתיד הקדוש ברוך הוא לפקוח את העיניים של הבן אדם, ואז הוא יגיד, אה,

זה מזכיר את דברי הגמרא, הללו בוכים והללו בוכים,

לעתיד לבוא.

באים הצדיקים, והקדוש ברוך הוא מדמה להם את מה? את יצר הטוב כהר גבוה, ואומרים, אה,

איך ניצחנו הר כזה גבוה?

איפה כוח בכלל היה לנו לטפס על ההר הזה?

ולעומתם מגיעים הרשעים ואומרים,

ריבונו של עולם, איך לא הצלחנו?

היינו מדלגים אותו, מה זה חורת השערה?

מה זה עובר? זה שום דבר.

איך לא הצלחנו לדלג אותו?

וככה, הקדוש ברוך הוא פוקח את העיניים של האדם, ואז הוא מגלה שהוא נמצא

כל ימיו בשקר.

הוא אף פעם לא היה באמת, כי כל הזמן הוא היה במרדף אחרי התאוות.

וכל זה בזכות,

נקרא לזה בזכות, כן?

בלשון סגי נאור, הנחש הקדמוני, הסמ״ך מ״ם, שהטיל את הזוהמה בנחש,

והנחש הטיל את הזוהמה בחווה, וחווה

את אימא מהזוהמה

לאדם

ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי ערומים הם.

ערומים הם במצוות, אין שום דבר,

שום דבר מותר, ואז צריכים מלבוש.

ואז צריכים מלבוש לגוף, כי אי אפשר ללכת.

יש דעת,

ומבינים שלא מסתובבים.

אם בן אדם נורמלי ייסע למקומות בעולם ששם מסתובבים ללא בגדים,

אז הוא יגיד, מה הולך פה?

מה הולך פה? מה זה מלתחה?

מה זה מסתובבים פה בלי בגדים?

הוא לא יבין בכלל.

אבל הם בעצמם, שנמצאים באותו מקום, כנראה הם לא טעמו מעץ הדעת.

הם לא מבינים שבכלל זה בושה. מה פה כולו?

משתה עם בגדים זה בושה.

להבדיל מאותם השם ישמור ויציל, בימינו.

ובמקומותינו,

שהם מסתובבים, אבל הוא מבין עם מה הבושה.

סיפרתי לכם פעם,

עיריית תל אביב

עשתה מודעה

שאסור ללכת

ללא בגדים, תקשיבו טוב,

בלשון עדינה, ללא בגדים, רחוב אחרי הים.

ככה היה מודעה רשמית של עיריית תל אביב,

ומי שילך יקבל קנס,

לא בגלל מסכה.

לא ללכת ללא בגדים מעבר לרחוב.

היום כל העיר בלי בגדים,

ובים,

כל שכן,

השם ישמור ויציל.

אז פעם עוד העירייה הייתה בדעת, כי היו אנשים

טיפה עם שורשים, עם מסורת, עם תורה, עם יראת שמים, והבינו מה המשמעות של בעל חיים

לעומת בן אדם.

אבל היום השם ישמור ויציל, הכל התהפך,

וכל פעם זה ממשיך ונהיה עוד יותר גרוע ועוד יותר גרוע.

ולכן לעתיד לבוא, כאשר יבוא גואל צדק במהרה בימינו,

כל בני אנוש יזכו ויפקחו את העיניים.

כפי שכתוב בישעיה, אז תיפקחנה עיני עיוורים. יואו, איזה עיוור אני, מה?

על מה אני שורף את הזמן שלי?

אולם בעולם הזה טרם נפתחו עיני שכלו של האדם,

ועל כן הוא זקוק לסימני דרך,

למעין תמרורים משלו,

אשר יראו לו את הדרך המובילה אותו לבית אל.

כנאמר בירמיהו

ל״א הציבי לך ציונים,

גם שאברך לומד,

גם שבחור לומד, גם שילד לומד, הוא צריך לעשות לעצמו סימנים,

ציונים,

לזכור.

בדף כזה וכזה הוא עושה לו רמז, ככה וככה.

בהלכה הזאת והזאת ככה.

ואז ההלכה, הדף,

הלימוד נחקק בזיכרון יותר ויותר טוב.

ממילא הוא זוכר את זה, וזה נהיה לו בשלוף כבר.

אה, זה מופיע שם, הנה, זה ראיתי ככה ופה והכול. למה? כי הוא עשה לעצמו סימן,

הציב לעצמו ציונים.

וציונים, זה התמרורים. שימי לך תמרורים.

שתי ליבך למסילה דרך הלכת

וידועים הדברים לעתיד לבוא.

על פי הגמרא בכריתות ו' שאומרת סימנה מילתא היא,

הסימן בכוחו להשפיע על העתיד.

אשר על כן השולחן ערוך,

פסק בסימן תקפג יהא אדם רגיל לאכול

בראש השנה רוביה,

קרתי וסילקה תמרים וקרא.

וכשיאכל רוביה יאמר שירבו זכויותינו.

כשיאכל קרתי יאמר יכרתו שונאי השם.

כולם מכבדים, שיקרדו אויבינו ושונאינו.

לא, הכוונה על שונאי הקדוש ברוך הוא.

סילקה, שיסתלקו אויבינו.

תמרים יתמו שונאי השם.

קרא יקרא רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו.

אז זה הסימנים,

והסימנים הללו משפיעים לאדם לכל ימות השנה כולה.

ולכן גם אלו שלא עשו את הסימנים בלילה הראשון,

בלילה השני שוב פעם חוזרים ועושים את הסימנים. למה?

כי הציבי לך ציונים, הציבי לך תמרורים,

הציבי לך סימנים, כי הסימנים הללו מלווים את האדם כל השנה כולה.

ואם אדם עכשיו בלילה שקובע לכל השנה כולה לא יציב את התמרורים, ומתי הוא יציב את התמרורים?

אם לא יהיה לו עכשיו את הסימנים,

מתי הסימנים ישפיעו עליו להמשך הדרך?

כי ראש השנה זה מסלול החיים של האדם,

מסלול הדרך לשנה מוצלחת.

ועל כן גם החיפוש אחר בן זוג,

הנזקק האדם לסימנים.

מבררים, היום עושים בורים,

איך הוא לומד?

מה טבעו?

מי החבורה שהוא סביבה?

כיצד הוא מדבר שהוא נמצא בביתו?

כיצד הוא מדבר שהוא נמצא עם הסביבה?

כיצד הוא מדבר שהוא בבין הזמנים?

וכולי, איך הוא מתלבש?

מה הוא עושה? מה הוא הולך? וכולי.

זה הסימנים.

וכשאדם נושא אישה,

יש ברכה מיוחדת שמברכים אותו.

מהי הברכה? זה לא בשם המלכות, כן?

אבל אומרים לו סימן טוב ומזל טוב.

מה מיוחד בסימן טוב?

שמצאת סימן שהוא טוב עבורך,

מצאת מזל שהוא טוב עבורך,

אפילו שעם ישראל מעל המזל, אבל המזל הזה טוב עבורך.

זה סימן טוב ומזל טוב.

ולכן אנחנו אומרים, הלאה יהל לנו,

על פי הסימנים שכל אחד ואחד בחר, ולכל ישראל.

בהמשך, ואמרו אמן וכו'.

ומדוע?

אומר הרב, שמעתי על כך ביאור נברא מאחד מרבותיי.

טרם ירידת הנשמות לעולם של האיש והאישה,

הם היו במקורן בשמיים כנשמה אחת.

אחר שירדו לעולם, הם התפלגו ונהיו שניים.

פלוני ירד למשפחה

כזאת ופלונית ירדה למשפחה אחרת.

ואמרו חכמנו, זיכרונם לברכה, מפני מה אמרה תורה כי ייקח איש אישה,

ולא כתוב כי תלקח אישה לאיש,

מפני שדרכו של איש לחזר על האישה,

ואין דרכה של אישה לחזר אחר האיש.

שום צניעות.

ומשל לאבידה

שאיבד האדם.

מי מחזר על מי? האם האבידה תרדוף אחרי האדם?

או שהאדם יחפש את האבידה עד שימצאיה?

האדם.

הווי אומר בעל האבידה, דהיינו אותו מקור נשמה שהוא הגבר,

מחזר אחר האבידה שלו,

וכפי שכתוב בגמרא בקידושין ב',

האיש הוא המחזר אחר אבידתו במטרה למצוא אותה,

והשבת האבידה לבעליה נעשית על פי סימנים.

והנה הסימן, שוב פעם חוזר, סימן טוב.

הנה מצאת, זה הסימן שזה שלך.

ועל כן אומרים לחתן סימן טוב, לרמוז לו שהסימן

שבגללו זכה באשתו,

יהיה אכן טוב עבורו ואמיתי,

ולא שחלילה ייקח אבידה של אדם אחר,

ואז חס ושלום חס וחלילה זה לא טוב עבורו, זה לא הסימן שלו.

והואיל וכך אמרו לנו חכמינו, זיכרונם לברכה,

ממשכין יין בצינורות לפני חתן וכלה וזורקין לפניהם כליות ואגוזים.

היום עושים כבר לדים.

פעם היו עושים צינורות של יין,

ענבי הגפן בענבי הגפן,

והיו תולים לפניהם כליות ואגוזים, כך הגמרא בברכות.

וביאר רש״י שהיו עושים כן, למה? משום סימן טוב,

ופעולות הללו היו מהוות דרך עבור החתן והכלה לחיים של שפע,

של מתיקות, כדוגמת היין,

ושל הכליות והאגוזים שהם

משובחים ומשתבחים.

כליות ואגוזים

הם מיני פירות.

המאפיין בתוכם זה הפנימיות שלהם.

האגוז, הקליפה שלו קשה.

קולו רועש ומהדהד למרחקים.

אך כל זה אינו ביחס אלא לקליפה בלבד.

אבל בתוכו של האגוז

נמצא פרי הנסתר והחבוי,

וכדי להגיע אליו צריך לפצח

את הקליפה,

ואזי מתגלה תוכו הערב

לחך.

כך הדברים הם בנושא בחירת בן או בת-זוג.

לעתים דוחה האדם שידוך

עקב שיקולים מוטעים, לא מתאימה לי,

חצי סנטימטר נמוכה יותר, אני מחפש בדיוק אותו זה,

היא לא מספיק בהירה,

כל מיני דברים.

ואתה חושב שתמצא יותר טוב?

ומי אמר שזה שלך?

ומי אמר שזה יהיה לך טוב עם זה?

והוא אמר, אני מחפש, מחפש, מחפש, מחפש. הגיע כבר לגיל 50. אתה עדיין מחפש.

כן, עוד לא מצאתי.

מה, זה כל כך נאבד חזק?

אולי תגיד את הסגולה של...

אמר רבי בנימין, תמצא את האבידה יותר מהר.

אתה מחפש, מחפש, מה אתה מחפש?

כולם שווים, כולם אותו דבר, כולם עם אותו ראש, כולם עם אותו רגש.

אתה עם השכל, אתה צריך לחפש ולמצוא

מקור שיהיה לך בו שקט לעבודת השם.

שיהיה לך בו שקט לעבודת הבורא אתה וקונך.

אתה מחפש כל מיני תעסוקות,

ובסוף הוא אומר לו, אין לי מזה רוגע,

זה רק מזיק לי יותר, זה מפריע לי. אתה אומר, כבוד הרב, אני חושב לחתוך.

וכשתחתוך יהיה לך יותר טוב,

אז אחר כך היא תשלח לזרועות של העורכי דינים,

שהם ירדפו אחריך, והם יעשו לך צרות והכול, אז מה?

זרועות של התמנון. אז מה הרווחת בכך?

אז אדם מסתכל על כל הרעש, על החיצוניות,

אבל לא מסתכל על הפנימיות.

תסתכל על הפנימיות של האגוז.

תוכו אכל, קליפתו זרק. תיקח את התוכן,

את הטוב שבפנים,

תסתכל על הפרי בפנוחו.

ולכן לעיתים דוחה האדם שידוך עקב שיקולים מוטעים.

אם ברם היה יכול להביט אל הזולת מבעד לקליפה,

היה מגלה עולם פנימי מלא הוד.

היה מגלה עולם פנימי מלא הדר, חן ויופי.

ומאידך גיסא,

נוטה האדם לבחור את בן הזוג על פי רמת המעורבות שלו בחברה.

מ-1 עד 10,

גברת שטחנית, תגידי לי איך היא מקובלת בחברה?

כמה חברות יש לה?

היא מלכת הכיתה?

או שמלכת הסמינר? או ש...

ו?

אתה צריך אותה מלכת הסמינר או מלכת הבית?

צריך אותה מלכת הבית,

שהבית שלך

היא תמליך אותך למלך,

ושניכם תמליכו את הקדוש ברוך הוא למלך.

ממילא אם היא תמליך אותך כמלך ותתנהג כמו מלך,

אז היא באמת תהיה מלכה.

היא תבין את המשמעות של אישה יראת אדוני, היא תתהלל.

ולכן נוטה האדם לבחור את בן הזוג על פי רמת המעורבות שלו בחברה.

עד כמה קולו הולך למרחוק.

וברם יש לזכור שהתדמית אינה אלא שוב פעם כקול של קליפה שמרעישה.

כשפונים לשידוך יש לדעת כל צד מנסה להציג את עצמו כבן עלייה.

וואי.

וזה שקר שאין לו סוף.

לא אין לו רגליים, אין לו סוף.

כל פעם יש לי את חנית, איך הוא?

זה המושלם של הישיבה.

זה המאן דהום הכי גדול. הראש שיבא מתייעץ איתו.

זאתי.

כל הסמינר עומד עליה.

בסוף אתה מגיע, אין מניין בחתונה שלו.

מה, איפה כולם הגיעו? לא, קורונה, קורונה. הם לא יכלו להגיע.

מה? לא, לא, זה לא מה שחשבנו.

לא בדיוק, כן בדיוק.

פעם אמר לי איזה אחד חתן.

הוא אמר לי, תראה, בלית ברירה התחתנתי, לא הייתה ברירה. אני אמרו לי משהו, הבטיחו לי משהו אחר.

והשטחן עבד עליי.

אז לא הייתה לי ברירה, כבר התחתנתי.

אמרתי, ו?

ועכשיו כל החיים אתה תחיה בלית ברירה.

מה זה הדבר הזה?

אם זה מה שהקדוש ברוך הוא זימן לך, אתה צריך לחיות איתו.

צריך להתמודד איתו. זה התוכן שלך, זה החלק האלוק עמימל שלך.

שהקדוש ברוך הוא נתן לך, משם נפרדת. אני רואה אותך מתמודד עם זה.

אבל מה, אתה אומר, לא, אני רוצה את הקליפה, את החיצוניות,

את היופי המדומה, את השפכתלים, זה מה שאני רוצה.

אני לא רוצה את הפנימיות, לא מעניין אותי הפנימיות, מעניין אותי החיצוניות.

סיפרתי את זה כמה פעמים, וזה מזעזע.

מזעזע, פשוט מזעזע.

יום אחד הייתי באיזה בית בבני ברק

אצל מישהו שאני מכיר טוב

ואשתו ירדה לשפוך זבל.

אז הוא אמר לה,

היא אמרה אני הולכת לשפוך זבל ולקנות משהו מהמכולת וירדה.

אז הוא אמר לי, תראה מה זה העולם הזה.

אשתי יורדת לשפוך זבל, היא לובשת פאה.

אמרתי, לא הבנתי.

אני, עד עכשיו סיפרו לי

שפאה זה בשביל הבעל, נכון?

שתיראה טובה בעיניו, בסיפור, כן.

שתיראה יפה בעיניו, שתיראה טובה בעיניו וכולי, שימצא בה נשיאת ומציאת חן. אני לא הבנתי, אז זה בשביל הזבל?

זה בשביל הזבל? אז בשביל זה לובשים פאה? אז אתה אומר שזה בשביל הרחוב, זה לא בשביל ירדת השם.

זה לא באמת שהיא עושה את זה בשביל בעלה, זה בשביל הרחוב.

אז השם ישמור ויציל, בר מינן, לאן הגענו?

לאיזה מצב הגענו?

זבל עם פאה.

וזה ירידת הדורות, והדורות צונחים ועוד ועוד ועוד. היום אתה מסתכל על הצורה

של הלבוש החרדי,

לא אצל נשים, חס ושלום, מסתכלים על המקום הזה, של גברים, אתה אומר, זה לא נראה אברך,

זה לא נראה בן תורה בכלל.

הוא לובש מכנסיים צמודות-צמודות,

שכל השטרות מהכיס נראים לו,

כן?

והכול, ואתה אומר,

ובכלל, יש כאלה שמחמירים,

מכנסיים ברוגז עם הנעליים,

ועוד נעליים שפיציות.

ואחד כזה מגיע לשטיבלך ומתפעל בדבקות,

ואתה מסתכל עליו, לא יכול להיות, זה אברך, מה הוא?

איפה הוא מוגדר? באיזה קטגוריה הוא נמצא? זה לראות את זה, זה כואב.

והעיקר הוא מחויית יפה, ולבוש, וחליפה, ועניבה, ומצוחצח, ותסרוקת.

אוקיי.

גם לשיטת אלה שאומרים שתתלבש יפה, והכול טוב, ותהיה מצוחצח,

ולא יהיה רבב על בגדו, והכול, אבל איזה לבוש אתה לובש.

מה אתה מנסה להראות?

מה אתה מנסה להראות?

שאתה מושך תשומת לב.

מה אתה מנסה להראות בזה? זה גועל נפש.

ובן אדם לא מתבונן

במה שצריך להתבונן.

הוא מסתכל והכול ככה מסביב, ובעיקר,

העיקרים,

שזה הלבוש שלו,

שאני בן של מלך,

הוא מתרחק, הרחק אם אתה חווה קשת, והוא עושה הפוך.

ואת מי מנסים לדמות?

הרי כל המודה הזאת, לכאורה, מאיפה היא הגיעה? מאומות העולם. מהולנד, משמולנד, מאנגליה, מכל הגויים.

זה מגיע משם, ובן אדם מנסה להידמות למה?

לאומות העולם.

זאת אומרת, גם אם אתה רוצה ללבוש את הלבוש,

שאתה טוען שזה נקרא לבוש חרדי,

עדיין אתה מנסה להידמות לאותם הטמאים?

לאותם השקצים והרמסים?

אז מה הועלת בטובך בלבוש הזה? אז עדיף שתלבש פיג'מת לילה,

היא בהרבה יותר יפה ורחבה וטובה וצנועה,

מאשר שתלבש בגדים כאלו ותקרא לעצמך בן של תורה.

כי אתה מבזה את התורה.

בלבוש הזה אדם מבזה את התורה.

ולכן כשפונים לשידוך יש לדעת, כל צד מנסה להציג את עצמו כבן עלייה.

כל שאיפותיו שלמות, כל מידותיו, טרומיות.

אולם כל אלו אינם אלא בבחינה של קליפה,

ממש מוגדר כקליפה.

על בן או בת הזוג לבקוע את הקליפה העבה והנוקשה,

ולנסות להכיר ולדלות מתוכה את הפרי.

ועל פי מדעיתא בגמרא בכתובות דף כוח.

חז״ל מספרים שהאדם היה נושא אישה שהייתה מהוגנת לו,

הוגנת עבורו.

וממילא היו באים בני המשפחה ומביאים חבית מלאה פירות

ושוברים אותה באמצע הרחבה.

שבירת החבית הייתה רמז לשבירת הקליפה.

וכשמסירים את הקליפה רואים עד כמה אישה

שאינה הוגנת לו.

בכוחה להרוס את חיי בן זוגה ואת הקן המשפחתי.

משום כך היו אומרים,

אחינו בית ישראל שמעו,

כמו הכרזת ראש חודש,

כמו הכרזת צום.

פלוני נשא אישה שאינה הוגנת לו,

ומתייראים אנו שמא יתערב זרעו בזרענו.

בואו, קחו לכם דוגמה לדורות.

ככה היו עושים.

היום העולם החולני השלים עם המצב

שהבחור הגיע והוא מביא לבית

סטרא אחרה.

סטרא אחרה, הוא השלים עם המצב הזה.

מה אני אגיד לילד, כבוד הרב, מה אתה רוצה שאני אגיד?

מה אתה רוצה שאני אגיד?

תתקעי חרב בכניסה.

לה את החרב המתהפכת.

לפה לא נכנס שום דבר שאינו עגון.

זה בית שייסדנו אותו בקדושה וטהרה, ולפה לא ייכנס כזה דבר.

זה הדור של היום, אי אפשר עליהם.

אי אפשר עליהם. אז תצאי מהבית, תני לו את הבית.

מה דעתך? אה, לא, זה נכון. את מפחדת לתת לו, נכון?

אז מה את גורמת לו?

ועד עכשיו, אם היו עושים את זה בסתר,

היו משכירים דירה בשקורונה,

ומה עשתה?

היא הכניסה אותם בחזרה לדירה של ההורים,

והם יודעים שהם עושים עבירות ושותקים,

והם עתידים לתת את הדין

בדבר הזה, כי הם יודעים שהם חוטאים.

הם יודעים שהם נכשלים והם שותקים, מה אני אגיד לו? מה זה, מה תגיד לו?

ואם הוא היה מצית אש בבית שלך, מה היית אומר לו?

היית אומר לו, כפרה עליך, בסדר.

בוא נשאיר, ואמרתם כל החיי רבי שמעון בר יוחאי? לא.

היית שופך עליו מים, שיתעורר, נכון? מהתרדמת שלו.

אז למה פה אתה לא דואג?

אה, זאת אומרת שאתה לוקח חלק בעיניים. אתה לוקח חלק בעיניים, אתה עתיד לתת את הדין.

אז אם היו מעוררים, רואים מעשה שכזה, מה היו עושים? שוברים את החבית

ומכריזים בקול רעש גדול, אחינו פלוני נשא, אחינו פלוני נשא, אישה שאינה הוגנת לו,

ומתייראים אנו שמא יתערב זרעו בזרענו.

איך היו אומרים היום? מה אכפת לנו? זהו, שישבור את הראש. לא.

אבל אתה יודע שמי זה עתידה לצאת תקלה?

והיו מקרים,

והיו מקרים שלא ידעו,

והשם ישמור ויציל.

הגיעו לכל מיני איסורים וכל מיני מראים בישין.

וכל זה למה שלא יתערבו, שלא בדקו, שלא מיחו?

ולכן בואו, קחו לכם דוגמה לדורות.

ואם כן מתעוררת השאלה, אומר הרב, מהו הסימן לדעת איזוהי בת זוגו של האדם?

מטבע הדברים לכל אחד יש את הסימן הייחודי.

זה שמתאים לו בלבד

והניתן לצייד את האדם באוצר סימנים שעל פיהם יוכל הוא לדע איזה סימן טוב בעבורו ואיזה סימן אינו מתאים לו?

אמרו פה לאיזה מישהו,

זה הסימן שלך, תבדוק, רק בזה.

לא אמרו לאף אחד.

כל בן אדם ובן אדם עובר דרך מסוימת,

בודק וחוקר ומתאמץ,

ועוד פעם,

ונראה לו שזה מתאים,

ובסוף, פאק,

בלון אחד קטן הגיע ופיצץ את הכול.

וואי, תראה איזה מזל משמיים.

סיפרתי לכם סיפור אישי,

אם לא, נחזור עוד פעם.

פעם הציע לי

אדוד שלי,

ראש שבעת ברכת אפרים,

הרב בצלאל בן חסי, הוא הציע לי שידוך.

פה, מבני ברק, שידוך.

לא משנה, לא נגיד פרטים.

זה שידוך טוב והכול, בסדר, טוב, בסדר.

אצלנו נהוג,

קודם כל נפגשים ההורים.

פגישה אחת עושים

אצל הבית של השטחנית,

אז הכנסנו לתמונה גם את הדודה,

שהיא גרה ממש בסמוך שם, בבית הכנסת,

ועשינו פגישה,

פחות או יותר נראה מתאים, ביררנו בירורים

על הכלה,

ביררו על החתן, בסדר.

פגישה שנייה עם ההורים.

זה דבר מצוין, לא טוב, מצוין. למה?

רוצים לדעת מי זה ההורים.

רוצים לדעת עם מי אתה רוצה לשבת. אולי לא מתאים לך הפרצוף של האבא שלה.

לא לחתן,

להורים של החתן,

להורים של הכלה. אולי לא מתאימים, אולי לא יסתדרו.

אולי הם רוצים דווקא באמת אנשים בעלי מידות טובות, יראת שמיים, גם מראה.

לא מתאים להם המראה החיצוני.

אולי.

נכון שעל דבר כזה לא מבטלים שידוך,

אבל רוצים לראות עדיין.

ישבו, ראו, דיברו,

בסדר גמור, אין שום בעיה.

מתאים, מתאים, ממשיכים.

פגישה שנייה, פגישה שלישית, זהו.

עושים וורד קטן,

שבוע או שבועיים אחרי זה כבר קבעו אירוסין.

והיה משהיה, והיה לי שאלה,

אמרתי, נוסעים לרבי דוד אבוחצירא.

נוסעים לרבי דוד,

נסענו לנהריה, אני ואחותי נסענו ברכבת,

הגענו לרבי דוד,

ובכניסה אני עומד, מחכה עד שהכניסו אותנו כתור פחות או יותר מקוצר, נקרא לזה,

ונכנסנו, ואני עם פתק ביד.

לפעמים אדם נכנס אצל הצדיק,

והוא שוכר,

כל ה... זה נעלם לו, כל ה... זה. אז לכן, תמיד טוב לרשום.

והגעתי עם השאלה, הוא הסתכל,

מה אתה חושב עכשיו בלב, הוא אמר לי?

זה מה שתעשה.

ואני אמרתי, אני רוצה לבטל את השידוך.

לא התאים בגלל

סיבה כזאת ואחרת, לא התאים.

וככה תעשה, תבטל את השידוך.

וביטלתי את השידוך.

וברוך השם, הקדוש ברוך הוא זיכה אותי לשידוך יותר טוב,

ויותר הגון,

אומנם עם פחות כסף,

אבל הקדוש ברוך הוא זמן מפרנס, נכון?

לא מתחתנים בשביל הכסף של ה... כמה אתם מביאים.

בשביל זה לא מתחתנים.

מתחתנים בשביל העיראת שמיים, בשביל המידות הטובות,

בשביל המשפחה הטובה.

ברוך השם, הקדוש ברוך הוא זיכה אותנו לכפל כפליים.

אז זה הקליפה.

אם תשבור את הקליפה, תגלה מי הבן אדם האמיתי. מבחוץ זה היה נראה מיליון דולר, תקשיבו טוב.

מיליון דולר.

אתם יודעים כמה כל צד רצה לתת?

120 אלף,

כל צד.

לא בשקלים, בדולרים.

120 אלף, כל צד.

זאת אומרת חתונה פלוס

מה שנשאר לדירה מרווחת ונאה בבני ברק והכול.

כל צד.

והקדוש ברוך הוא רצה שזה יהיה ב-30 אלף.

אבל טוב לכל החיים.

והכול הגיע בדיוק מוכן ומזומן ומתאים.

ואיך הקדוש ברוך הוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות.

אבל זה לבדוק את הקליפה.

כי השטחנים, אומנם לא של קפז, כן?

אני מדייק, שטחנים של קפז, ברוך השם,

הגונים וישרים, אומרים את האמת.

אבל שטחנים לא של קפז,

אני לא אחראי.

תיזהרו.

הם יגידו לכם, יבטיחו לכם הבטחות וימכרו לכם מלון רקוב

מלון של זהב, הם יגידו.

ממש ככה.

לכן מאוד צריך להיזהר בדבר הזה. לבדוק,

לחקור טוב, לברר,

לשאול.

בכל אופן, אדם עד שלא

יראה ויבדוק ויחקור, הוא לא ידע מהצד.

צריך לשאול. הגמרא אומרת

כשאדם אסור לו לשא אישה עד שיראה להם, מצא חן בעיניו.

ולא מצא חן בעיניו רק בחיצוניות, אלא גם בפנימיות.

ולכן, אם היו נותנים לנו סימנים

בדיוק לדעת, תבדוק אם היא מברכת ברכת המזון. אז אתה יודע שזה היעד שלך. אם היא מברכת ברכת המזון,

זה השידוך. אם היא לא מברכת ברכת המזון, לא.

אבל לאף בן אדם לא נתנו סימנים.

אז איך אני אדע מה הסימנים שלי לדעת, אם זה הזיווג שלי,

אם זה השידוך שלי, אם זה בדיוק מה שאמור להיות

מוכן עבורי.

אומרים חז״ל, התשובה היא, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיעותייך על משכנות הרועים. מה זה צאי לך בעקבי הצאן?

לך אצל האבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב. לך אצל האמהות הקדושות,

שרה רבקה רחל ולאה, ותסתכל, תראה האם יש דמיון בינה לבין האמהות הקדושות?

האם יש דמיון בינו לבין האבות הקדושים?

אם הוא מתלבש בצורה שהזכרנו,

אם הוא מתנהג בהתנהגות שלא מתאימה לבין תורה אמיתי, אז הוא לא שייך אצל האבות הקדושים.

אם הוא לא שייך אצל האבות הקדושים, מה לי לחפש

בור שיש בו נחשים ועקרבים?

אבל אם הוא כן שייך אצל האבות הקדושים,

אם הוא כן מתאים לקטגוריה הזאת של צאי לך בעקבי הצאן,

שהוא הולך בעקבות האבות הקדושים,

בעקבות רועי הצאן, שהם המנהיגים האמיתיים שלנו,

ממילא אתה יודע שהצאן גם משובח שמה,

שלא אוכלים מן הגזל,

שלא סוטים מדרך הישר,

והכול הולך על פי

התורה הקדושה.

וזה הורה לנו החכם מכל אדם, שלמה המלך.

ואם נדפדף בין דפי העבר בספרי ההיסטוריה שלנו,

זה בושה, אני חושב, להגיד ספרי ההיסטוריה.

בספר התורה שלנו,

בתנ״ך שלנו,

אם נבדוק ונראה בדיוק כיצד האבות הקדושים התנהגו,

כיצד האבות הקדושים הנהיגו את עצמם,

גם כשהם היו הולכים למצוא את השידוך,

גם כשהם היו מכינים את עצמם בתפילה לקראת הפגישה עם השידוך שלהם,

אז אנחנו נבין בדיוק מהו התוכן שעוטף אותו הקליפה.

וגם אצל האבות הקדושים

הייתה קליפה,

אבל לא באבות הקדושים,

אלא סביב האבות הקדושים,

דהיינו במשפחתם.

אצל רחל ולאה

ואצל רבקה,

בתואל ולבן, זה הקליפה שעוטפת.

אצל יעקב אבינו

יש אח שהוא קליפה, עשיו.

אצל יצחק

יש לו אח לא מאותו אמא שהוא קליפה, ישמעאל.

אצל אברהם אבינו

יש לו אבא שהוא קליפה.

יש לו את כל העולם שסביבו שהם קליפה אחת גדולה.

אבל התוכן האמיתי מהו?

האבות הקדושים שידעו את הדרך לעקוב וללכת בדרכי השם יתברך.

וזה מה שמלמד אותנו,

החכם מכל אדם. צאי לך בעקבי הצאן,

אם תראה בדיוק תלך על פי העקבות של האבות הקדושים,

אזי תבין מהם הסימנים המתאימים לך.

אם תבין מהם הסימנים המתאימים לך, בוודאי ובוודאי

שהמעשים הללו,

מתקיים בהם דברי האמור,

דברי הכתוב,

מעשי אבות

סימן לבנים.

אם האבות נוהגים כך,

אז בוודאי ובוודאי שאנחנו ממשיכים את המסורת.

ואני אגיד את זה כי זה דבר שאני תמיד מזכיר אותו אצלנו. בבית היו תמיד אומרים,

תיזהר לעשות עבירה, תיזהר לעשות דבר רע,

תיזהר לעשות דבר שלא מתאים. למה?

אבא שלך עושה דברים לא מתאימים,

אבא שלך גונב,

אבא שלך גוזל, אבא שלך אוכל בלי ברכה? לא.

אז למה שאתה תקלקל את המסורת?

סבא שלך היה כזה,

אז למה שאתה תהרוס?

אם הדור הצעיר

היה מתבונן מי זה האבא שלו ומי זה הסבא שלו ומי זה הסבא הגדול שלו, הוא לא היה עושה את מה שהוא עושה.

אלא מאי?

הוא שכח את דרך אבותיו,

הוא אומר, אני לא רוצה להכיר בהם,

לי יש אבות חדשים,

לי יש דרך משלי, מה הם מבינים?

הם אנשים של הדור הקודם, הם שום דבר.

סיפרתי בשבת,

מעשה נורא ואיום.

הרב שטיינמן יום אחד הגיע לניחום אבלים בבית של אחד

מהיהודים בבני ברק שנפטר שהוא היה מוקיר ומעריך אותו מאוד

והיה שם תלמיד חכם שדיבר דברי תורה

ואז הוא הזכיר קצת בשבחו של הנפטר שהנפטר היה מהדור הקודם

עם כל ההנהגות והכל וכל המעשים ואיך צריך להתפעל מזה ולהמשיך בדרך הזאת.

אז היה שם אדם בתוך הבית שגם בא לנחם והוא שמע את הדברי תורה אז הוא אמר,

נו כבודו,

זה האנשים של הדור הקודם.

הרב שטיינמן לא רצה להעיר, אבל כשהוא יצא הוא אמר למי שליווה אותו,

הוא אמר, תראה מה זה,

גם פה היעץ ההרע הגיע לשבעה

ועד שמדברים דברי חיזוק להתחזק מהדור הקודם,

מה הוא הגיע ואמר, טוב, נו זה היה בדור הקודם,

מה אתה מצפה עכשיו מהדור שלנו?

תראו מה זה,

על איזה דקדוקים היעץ ההרע עומד עם הבן אדם,

על איזה דברים קטנים, מה, אז אמרתי,

הדור הקודם. כן,

אם היית נדבק בדור הקודם ולומד ומתנהג כמו הדור הקודם,

שלא מעניין אותם שום דבר חוץ מהתורה הקדושה,

שלא מעניין אותם שום דבר חוץ מדרך הקדוש ברוך הוא,

לעבוד את הקדוש ברוך הוא ברמוח אברים יש הסגדים, בסתר כבגלוי,

בכל מצב הנעבד של הקדוש ברוך הוא, בכל דרכיך דעהו והוא יהיה אשר מומחותיך,

ממילא אתה לא מגיע לדבר כזה להגיד שזה פעם היה, זה פעם היה, לא.

היום כשאנחנו מגיעים לבית,

להבדיל, לא של שמחה,

אנחנו אומרים, תראה מה זה, כמה הנגות טובות היה למנוח.

ואנחנו חייבים ללמוד מהדור הקודם,

כי זה מה ששלמה המלך אומר, צאי לך בעקבי הצאן,

ממילא זה מעשה אבות, סימן לבנים.

אז אם אני לוקח אותו כאב,

אם אני לוקח אותו כסימן עבורי, ממילא זה מה שאני אעשה, זה מה שאני אדבק.

וכך, בעזרת השם, בחיים,

בחיי היום-יום,

בחיי זוגיות, בחיי נישואין,

וגם כשהולכים לבחור שידוך,

להתבונן ולהסתכל, האם השידוך העומד מולי הולך בדרך האבות הקדושים?

אם הוא הולך בדרך האבות הקדושים,

אז זה סימן טוב, גם אבותיו הלכו ככה,

ממילא זה השידוך,

זה החלק, אלוק הממעל,

החלק שנפרד ממני למעלה,

שאני יכול להצליח איתו ולהתחבר אליו בחזרה,

להיות כחלק אחד ולעשות את רצון אבינו שבשמיים, אמן ואמן.

ברוכים תהיו.