מעלתו של חנוך | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לעילוי נשמת מרדכי בן עיישה וגבריאל בן מזל טוב סוזן

ולעילוי כל הנשמות שאין מי שיאמר עליהן קדיש אמן

ויתהלך חנוך את האלוהים בעינינו

כי לקח אותו האלוהים

אמרו חכמים זיכרונם לברכה

כי חנוך

תופר מנעלים היה

ועל כל תפירה ותפירה

היה מייחד ייחודים לקונו

תעיינו במדרש תלפיות בערך חנוך

אומר המחתם מאליהו הרב דסלר זכר צדיק וקדוש לברכה

ושמעתי בשם רבנו ישראל מסלנט זכר צדיק לברכה

שביאר את המאמר הזה באור נחמד ואמר

אין הכוונה שבשעת תפירתו את המנעלים

היה דבק במחשבות עליונות

אין לומר זאת. למה?

שזה אסור על פי הדין.

איך יפנה דעתו לדבר אחר

בשעה שעוסק במלאכת אחרים אשר שכרוהו?

שמעתם?

אם מישהו שכר אותך למלאכה כלשהי

אתה לא יכול לפנות את מחשבתך לדבר אחר בשעה שאתה עוסק במלאכתו

ומשלמים לך על זה

אז על פי דין אסור היה לו לחשוב במחשבות עליונות אתם שומעים?

כי איך יפנה דעתו לדבר אחר

בשעה שעוסק במלאכת אחרים אשר שכרוהו?

מפה יש השלכות להרבה דברים אחרים.

הרי כתוב שמי שמלמד בתלמוד תורה

והוא לא ישן טוב ולא אוכל טוב

וזה ישפיע עליו

בלימוד מחר

שהוא ילמד את התלמידים

והוא יהיה עייף, מטושטש, לא מרוכז

הוא לא ייתן להם את מה ששכרוהו בשביל זה

נאמר עליו ארור עושה מלאכת השם רמייה

זאת אומרת זה לא פשוט

עכשיו בן אדם נתנו לו תפקיד להיות בעל

אז הוא צריך להיות בעל

הוא צריך לנהל את הבית, לטובת הבית, לטובת האנשים שבבית

נתנו לו להיות הורה

אז יש לו ילדים

אז גם הוא לא צריך לעשות מלאכת השם רמייה, הוא צריך לגדל אותם, לטפח אותם

להביא אותם למה שהקדוש ברוך הוא רוצה שהם יהיו

כמו שאברהם השקיע ביצחק

ויצחק השקיע ביעקב

ככה צריך להשקיע

צריך להוציא אותם גדולי דור, לא פחות

צריך לעבוד על זה

זאת אומרת

אדם צריך לעשות

את מה שהטילו עליו אז אם זכרוהו

אז הוא לא יכול אפילו להתעסק בייחודים עליונים

ואם יש לו תפקידים מן השמיים הטילו עליו תפקידים,

נתנו בידו נשמות, הוא צריך לטפל בהם

אבל יש אנשים שהם עושים את זה לא טוב

הם עושים את זה על חשבון אחרים, הם רוצים להיות צדיקים וגורמים לאחרים עוגמת נפש

הם רוצים לעשות חסדים, הם עושים חסדים עם אחרים ולא עושים עם הבית

וכל מיני פטנטים כאלה שאנשים אגואיסטים ורואים רק את עצמם, את עבודתם שלהם

ואת האחרים זה כאילו לא קיימים בכלל

אין דבר כזה,

צריך שהאדם ידע קודם כל מה חובתו

כלפי אחרים

אז תשמעו, אז מה היה תוכן הייחודים שלו?

כתוב

חנוך תופר מנעלים היה

ועל כל תפירה ותפירה

היה מייחד ייחודים לקונו

ורבי ישראל אמר

שזה אסור על פי הדין,

אין הכוונה הזאת

כי אסור לו לפנות

את דעתו על דבר אחר שהיה שעוסק במלאכת אחרים אשר זכרו,

אז מה כן עשה?

מה זה ייחודים?

אלא תוכן הייחודים שהיה מייחד

הוא אשר שם על ליבו

ומה חשבתו

בכל תפירה ותפירה

שהיא תהיה טובה בחזקה.

ושיהיו המנעלים טובים

למען ייהנה מהם

אשר ינעלם.

ככה דבק חנוך במידת קונו

אשר מיטיב ומהנה לזולתו.

איך הקדוש ברוך הוא דאג לנו? איזה פינוקים,

איזה עולם,

איזה פרחים,

איזה מים צלולים,

איזה מים טעימים,

בלי פלוריד.

מה דאג איזה אוויר צח?

מה הקדוש ברוך הוא דאג שאנחנו נתפנק ונהנה?

ככה עד הפרט הקטן שבקטן שבקטן דאג לנו בכל מכל כל. הוא דבק במידת קונו

להנות את אלה שסחרו לתקן את הנעליים.

אז כל תפירה,

להדק כמו שצריך, שתהיה יפה,

תהיה טובה,

תהיה חזקה,

הכל.

זה נקרא שהוא דבק

במידת קונו.

ככה דבק חנוך

במידת קונו להיטיב ולהנות לזולתו.

וככה ייחד לו ייחודים,

כי לא חפץ חנוך בשום דבר אחר.

זולת החפץ האחד, להידבק במידת קונו.

הטבה,

הטבה, הטבה,

ולהנות את זולתו כל הזמן. לא את עצמך

על חשבון אחרים,

אלא את האחרים על חשבונך.

זו המטרה.

לא נברא אדם אלא לזולתו.

ועוד אחרת לא בזה, כי נשמר מכל שמץ רע,

שגם שגיגת הונאה ותרמית

לא תגיענו.

יש הונאה בכסף,

ויש הונאת דברים.

הונאת דברים זה מי שמצער את זולתו.

מצער את זולתו זה לא רק חברו,

זה גם אשתו,

זה גם ילדיו.

שלא לדבר על הוריו,

וכו'.

לצער יהודי, אפילו שהכוונות שלך טובות,

כבר למדנו,

שפנינה התכוונה לטובה, ומעידים עליה החכמים שהייתה כוונתה לשם שמיים,

בשביל שחנה תבכה,

ובזכות הדמעות הקדוש ברוך הוא ירחם עליה ויביא לה אחרי תשע עשרה וחצי שנים ילדים.

אבל היא הייתה מצערת אותה,

וצערתה,

כן,

צרתה בעבור הרעימה,

בשביל שהיא תרעים את קולה במרום,

אז היא הייתה מצערת אותה.

ואומרת לה, נו, הילדים שלך חזרו מהתלמוד תורה,

נו, האכלת אותה, נו,

והיא הייתה בוכה ובוכה ובוכה ובוכה ובוכה, ואחרי תשע עשרה וחצי שנה היא זכתה לשמואל הנביא וכו'.

אז זאת אומרת,

גם מי שחושב שהוא עושה לשם שמיים אבל גורם לשני להצטער,

הוא יקבל עונש גדול. הוא לא חסיד, הוא לא צדיק,

הוא טמבל.

כתוב על רב נחומי,

רחומי, רחומי, רב רחומי,

שהיה בהסכם עם אשתו שכל השנה הוא לומד,

רק בערב יום הכיפורים הוא בא,

נמצא איתה אוכל סעודה מפסקת,

צם,

מוצאי יום הכיפורים,

פותח את הצום

והוא הולך לעוד שנה.

איזו אישה צדקת,

איפה יש דברים כאלה?

אז,

שנה אחת הוא כל כך היה שקוע בלימוד,

שהוא התאחר כל כך,

שהיא דאגה איך הוא לא מגיע,

והיא בכתה, אולי קרה לו משהו,

אמרו שאין טלפונים, זה לא כמו היום,

לא הגיע, אין מי שיגיד,

אין יונת דואר, לא שום דבר.

בשעה שהיא בכתה הוא ישב בעלייה ללמוד איפה שהוא למד,

נפל ומת.

מהצער שהוא גרם לה, היא רצתה שהוא ימות?

לא, מה פתאום.

אבל הוא גרם לצער?

צדיק שלומד כל השנה, כל השנה בלי הפסקה, לומד, לא סתם.

אנשים לא מבינים איזה נזקים הם עושים,

עם כל החסידות והצדיקות שלהם, ולא יודעים, למעשה שלפעמים

זה על חשבון אחרים.

לא להיות אגואיסטים,

אלא להסתכל, הנה, הוא דואג, חנוך.

נשמר גם מכל שמץ רע,

שגם שגיגת אונאה,

שגיגת, לא בחלילה חלילה,

שלא ייפול בידו שגגה

של אונאה או תרמית,

לא תגענו,

ולא תהיה נטילתו יתרה על ערך עבודתו אשר ייתן,

שלא ייקח יותר ממה שמגיע לו על העבודה.

זה היה חנוך בפן אחד שמגלים לנו חכמים זיכרונם לברכה,

וזה נקרא שהוא מייחד ייחודים לקונו.

זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה.

שאנחנו נתדמה לו וניטיב לזולתנו,

ונדאג

שלא נעשה דבר שאינו ראוי על פי התורה,

על פי המוסר,

על פי ההיגיון,

ונעשה הכל למען שמו באהבה,

ושכל מי שיהיה סביבנו שיהנה,

שיהיה מאושר, שיהיה שמח.

אנחנו צריכים לדאוג לזה כל הזמן.

שכל מי שסביבנו

צריך להיות מרוצה ושמח מהכול,

ועלינו ללמוד איך

לעשות זאת.

להנות כל הזמן את זולתו, ובפרט

למי שחייבים בהם.

אישה, ילדים, הורים, אח גדול, וכן הלאה.

רבי חנן יאמר רשיו מרוסון,

רבי חנן יאמר ראשון זה קודם ישראל נביא כוח רבי נתרום ושמאל שנע אמור על אדון ארץ למען סביבו ירדיל.