בנתיבות החיים - ג | הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

בנתיבות החיים,

שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטא בענייני נישואין ושלום בית.

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד הנושאים

המיוחדים בענייני שלום בית,

זוגיות ועוד.

הכותרת להיום היא מעשי אבות סימן לבנים.

המתבונן בהלך הרוח אשר אפיין את הדורות הקודמים בענייני שידוכים,

יוכיח עד מהרה כי הציר המרכזי במציאת בן הזוג

הייתה מעורבותם של הורים וקרובים באיתור בן הזוג.

הם אלו שביררו,

בדקו ואף נתנו את ברכת הדרך לנישואין.

ההיכרות בין בני הזוג

הייתה נעשית במסגרת בעלת תחומים שמרניים וקפדניים מאוד.

מטרת ההיכרות הייתה לבחון אם ישנה נטייה ליצירת קשר,

דהיינו ההיכרות הייתה עת הזריעה ותו לא.

מהלך החיים מתוך שותפות

היוו את זמני הגידול והקצירה.

ואם נעיין בפרשת

הפגישה

בין יצחק לרבקה,

האבות הקדושים,

הרי לנו לעורר השתאות ופליאה על גורלו ועתידו של יצחק אבינו,

שהיו מופקדים בידיו של עבד,

אומנם עבד הנאמן לאדוניו,

עבד

שאברהם אבינו סומך עליו ברמח איברים ושסה גידים,

חוץ מעל דבר אחד.

הוא זה שעמל ויגע כדי למצוא את בת זוגתו של יצחק,

והאהבה האמיתית בין יצחק לרבקה נוצרה רק לאחר הנישואין.

וכמאמר הכתוב,

ויקח את רבקה ותהי לו לאישה ויהאביה.

תחילה הוא לקח את רבקה,

ורק אחר כך

ותהי לו לאישה ויהאביה.

וברם,

אצל שמשון הגיבור הדבר היה שונה.

עליו נאמר, וירד וידבר לאישה ותישר בעיני שמשון.

העיניים,

כפי שאמרו רבותינו בעלי המוסר, הם סרסורי הלב.

הם, אשר הוציאו אל הפועל את השידוכין,

הם אלו שמצאו לשמשון את האישה.

הם אלו אשר ביצעו את מעשי הקידושין,

ואף הם אלו שלבסוף החריבו את עולמו.

אמנם רבותינו בגמרא במסכת קידושין מא'

כותבת, אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה,

שמא יראה בה ערוות דבר מגונה, סליחה,

שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו.

ולא זו בלבד,

אלא שיש צורך לשאול את פיה של המועמדת

ולהמתין גם להסכמתה.

וכמו שנאמר אצל רבקה בבראשית כד,

נקרא לנערה ונשאלה את פיה.

ומטעם זה חזל בגמרא בקידושין אמרו, אסור לאדם שיקדש אישה,

סליחה, שיקדש את ביתו כשהיא קטנה,

עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה.

וברם אף אחר שניתנו השניים

שנתנו השניים את הסכמתם העקרונית,

הרי שנותרו הם עדיין בגדר שני עולמות נפרדים.

לכל אחד מהם היה עניין לרומם את מעלותיו מחד

ולהסתיר

את חסרונותיו מאידך,

ועל כן למען הצלחת השידוך

צריכו להיעשות על ידי ההורים.

הללו נתונים במידה הפחותה ביותר תחת ממשלת היצר.

הם אלו הרואים את הניסויים במבט של ניסיון חיים בלא תערובת של דמיונות שווא.

ואף אם להורים ישנן נגיעות של ממון

או של כבוד וכדומה,

נגיעות אלו הינן אנושיות,

וודאי עדיפות הן ממניעים שיצרב של אדם מחמדן.

והדבר נכון הוא בכלל,

למעט מדברים בהם גולשים ההורים מן התחום המקובל וההגיוני.

וכל מה שמנחה אותם

בבחירת בן הזוג לילדם

הינו רק שיקולים של ממון

או של יחוס,

ולא של חיפוש אחר התאמה בין בני הזוג.

כמו כן יוצאים מן הכלל ההורים שאינם שומרים תורה ומצוות,

המתערבים בבחירת בן זוג לבנם

שהינו בגדר בן תורה.

במקרים אלו ואחרים יש מקום לערב

במיידי דע התורה, ואין לסמוך על חוות דעתם

של ההורים.

למותר לציין כי גם אחר כל ההשתדלות,

ההתאמה בין בני הזוג תלויה רובה ככולה,

אך ורק בשיעתא דשמיא.

ויתרה מזאת,

מאחר והחלטה בנושא כה גורלי יוצרת לעתים

מטבעם של דברים חששות ופחדים,

אין באלו משום הוכחה על כך

שישנו חוסר התאמה בין השניים.

ובוודאי שאין להסיק מכך שרגשות אלו הן מעין בת קול,

המורה על חוסר התאמתם.

וכשמתעוררים רגשות מעין אלו, נכון לשתף את דעת התורה כדי לברור בפניו את הספקות.

ובבואנו לדון בנושא השידוכים,

עלינו לזכור יסוד גדול וחשוב.

נסתרות הן דרכי השם,

ואין לנו ידיעה ברורה בהתאמת בני הזוג.

לעתים

נדמה בעיני בשר כי פלוני ופלונית הינם זיווג מן השמים.

ברם,

אחרי הנישואין מתברר כי לא רק שאין התאמה בסיסית ביניהם,

אלא היה כאן מעיקרו מקח טעות,

ומאידך

יש ונדמה לנו כי בני הזוג אינם מתאימים זו לזו,

זו לזו.

אולם לאחר נישואיהם מתברר מעל כל ספק שהם זיווג מן השמים.

וכביכול שנועדו כבר

זו לזו מבטן ומלידה.

אומנם,

בבואנו לשדך בין בני הזוג עלינו למצוא התאמה בסיסית,

כפי הבנתנו,

כך שלא יהיו בין בני הזוג ניגודים קיצוניים

השוללים מראש

התאמה כלשהי ביניהם.

אך על כל פנים רב הנסתר על הנגלה,

ועיקר מה שנותר בידינו הינו להרבות בתפילה ובתחנונים,

שאכן יזמן הקדוש ברוך הוא לאדם את זיווגו האמיתי.

וככלל, יש לומר כי כשהשכל מורה שישנה התאמה בין המועמדים,

ברם הלב מסתייג

סימן הוא שאין לשלול אפשרות של הוצאת השידוך אל הפועל.

אולם אם הלב מסכים על אתר,

במקרה מעין זה יש מקום לעצור ולבדוק היטב את ההצעה.

ומשום כך מאוד נזהרים בני התורה שלא להרבות בפגישות.

מלבד החשש להגיע על ידי כך לאיסורים, חלילה,

הרי שבריבוי הפגישות הופך האדם משוחד ליצריו

המכוונים את דרכו ומסנוורים את עיניו,

ובבדיקת הדברים מתוך ראייה בוגרת ואחראית,

ללא נטיית היצר,

בכוחה לכוון אל האמת ביתר שאת.

כל מטרת הפגישות

שעושים בין שני המשותחים הינה כדי לבדוק אם ישנה התאמה בסיסית

בין שניהם,

אך ודאי ובוודאי שלא נועדה

כדי ליצור קירוב לבבות המתפרש

בעולמנו לצערנו הרב,

בעולם החולני כאהבה.

אהבת האיש לאשתו הינה תהליך של עבודה מתמשכת של בני הזוג.

בכל יום ויום בחיי הנישואים אהבתם הולכת ומתברכת,

הולכת ומשתרשת.

ולא לחינם

ישנו את הפתגם האומר לא נפל התפוח

רחוק מהעץ.

הכוונה היא שישנו קשר ושייכות בין התפוח לבין העץ,

אף על פי שהתפוח התנתק מענפיו.

וכמו שמופיע מפורש בתורה הקדושה

בספר ויקרא, פרק יט,

קדושים תהיו, כי קדוש אני אדוני.

אומר הקדוש ברוך הוא לבניו, לעם ישראל, לכנסת ישראל,

תהיו קדושים כפי שאני קדוש בכל דבר.

וההבנה מכך, מוריי ורבותיי,

שעם ישראל הם חלק מהקדוש ברוך הוא,

והם קרובים אליו ביותר,

עד כי ניתן לומר שכשם שהקדוש ברוך הוא קדוש,

אף עם ישראל כולו קדוש.

וכיוצא בזה, אמר הנביא יחזקאל,

הנה כל המושל עלייך ימשול לאמור כאמה בתה,

כמעשה האם כן עושה בת.

ובירושלמי,

סנהדרין פב הו,

הוסיפו לבאר כבת כן אמה,

כאמה בתה.

כדור כן הנשיא,

כנשיא כן הדור,

כמזבח כן כהניו,

וכן אומרים הבריות לפי הגן הגנן.

דימויים אלו מתבטאים ומבטאים את אחת היסודות החזקים

ביותר הקיימים בעולם,

היסוד הנקרא קשר.

שני סוגי קשרים ישנם בעולם.

יש קשר כדוגמת התפוח,

שנפל מעץ,

ובנפילת התפוח התנתק הקשר הישיר בין העץ לבין הפרי,

אך עדיין התפוח קשור באופן עקיף

אל העץ,

מעין קשר של מרחק.

וישנו קשר נוסף חזק ומהותי יותר,

והוא קשר קיומי,

קשר הדומה לעץ ביחס לשורשיו.

העץ מורכב מגזע,

ומהגזע יוצאים להם ענפים ומענפים עלים וביניהם הפירות,

והפרי עשוי מקליפה ובתוכו תוכן הפרי.

כל המבנה המושלם והמורכב הזה נוצר מגרגיר קטן הנקרא זרע.

משמע,

שחייבים לומר שבתוך הזרע הקטן הזה היו גלומים להם כל חלקי העץ,

אלא שהם יצאו מן הכוח אל הפועל

עם צמיחתם.

ואפילו שאחר שצמחו והפכו לעץ רב פארות,

עדיין הם קשורים אליו כקשר יומי,

ובפרט לשורשיו הטמונים והחבויים בין רגבי האדמה.

אצל עם ישראל ככלל ישנו קשר קיומי בלבד.

זה המקשר אותו עם עברו.

אולם בענייני חינוך

טוב ונכון לעיתים לדבוק אף בקשר של מרחק.

ולהסברם של הדברים נבאר.

הקשר בין ההורים לילדים הינו קשר קיומי.

אולם אם גם ניתק

קשר זה, יש עדיין לשאוף לפחות

וליצור קשר של מרחק ביניהם,

כדוגמת

התפוח שנפל מהעץ

ונמצא בקשר קיומי סביבו.

הדבר דומה למפעל לייצור בקבוקים.

כאשר נשבר בקבוק ברשות הרבים,

חלק מהזכוכיות עלולים לפצוע את העוברים והשבים,

אך עדיין כאשר השבירה נעשית בתוך המפעל ובקו היצור עצמו,

עדיין ניתן יהיה למחזר את חלקי השברים ולהפוך אותם לבקבוק חדש.

כן הדבר, מוריי ורבותיי, לגבי חינוך הילדים.

כאשר נופל, לצערנו הרב, ילד ומידרדר מבחינה רוחנית,

יש להשתדל שהנפילה שלו לא תנתק אותו לגמרי מהוריו

ומסביבתו החיובית.

קשר זה, אף שהוא רופף, יעזור לו בעתיד

להתרומם ולחזור למוטב.

אך אם חלילה הקשר עם הילד התנתק לגמרי,

עלול הוא בנפילתו להזיק גם לאחרים,

ועל כך רמזו רבותינו הקדושים בגמרא בפסחים מ'ט,

שנה ופירש,

קשה מכולם.

יסוד עמוק זה יודע עם ישראל ועל פיו הוא קובע את עתידו,

ולמעשה סוד קיומי זה של עם ישראל מבוסס על עיקרון בסיסי,

אשר הוא

כך

אם אין לך עבר, אין לך עתיד.

ולזה רומז שלמה המלך בקהלת זין,

טוב לכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה.

בית האבל

הוא דור שהיה וחלף מן העולם,

ואילו בית המשתה.

חתונה הוא דור שעתיד להיוולד.

רק אדם שיודע לשמור על קשר חיובי עם עברו,

יכול לבנות את עתידו.

יסוד זה הוא מהיסודות החשובים

ביותר בבניית הבית היהודי.

אדם אינו אדם אם הוא מנתק את עצמו מאבותיו הכשרים.

אדם המנתק את עצמו מעברו דומה לאילן גבוה שנכרתו שורשיו.

ועל כן אמרו חז״ל, לעולם נדבק אדם בטובים.

חז״ל מספרים בגמרא בבחורות ח׳ עמוד א',

כי אחד הדברים שבחנו חכמי יוון

את רבי יהושע בן חנניה היה מבחן הביצים.

הם הביאו לפניו שני ביצים,

שתי ביצים, ושאלו אותו איזו ביצה הטילה תרנגולת שחורה,

ואיזו ביצה הטילה תרנגולת לבנה.

הביא לפניהם רבי יהושע שתי גבינות,

ושאלם איזו גבינה נוצרה מעיזה שחורה ואיזו גבינה נוצרה מעיזה לבנה.

עומקם של הדברים הללו

נבאר אותם על פי ביאור נפלא, אותו שמעתי.

חכמי יוון שאלו את רבי יהושע שאלה עצומה,

מדוע עם ישראל מתפאר כה רבות באבותיו הקדושים?

איזו משמעות ישנה לעובדה

מי היה הסבא

או מי הסבתא?

בדיוק כשם שאין זה משנה איזו ביצה הטילה תרנגולת לבנה

ואיזו ביצה הטילה תרנגולת שונה,

בסופו של דבר שתיהן ביצים

ושניהן לבנות.

שאלתם נוצרה כהמשך להשקפתם

המוטעית

שאין כל שייכות וקשר בין האדם לעברו.

העיקר

הוא ההווה,

ומה רואים כעת?

זהו דרכם של הגויים.

רבי יהושע בן חנניה העמידם על טעותם

ואמר אומנם נכון הוא

שבמבט של ראייה חיצונית ושטחית אין משמעות וחשיבות לעבר,

באותה מידה שאין משמעות לצבעו של העז

ממנו נוצרה הגבינה,

שהלו בכל מקרה הגבינה נראית בסוף התהליך לבנה.

אך ברעם,

בראייה מעמיקה יותר יש הבדל עצום בין גבינה לגבינה

ובין ביצה לביצה,

שכן הביצים, אף שנראות לבנות מבחוץ,

הרי שבתוכן מתהווים אפרוחים,

וכל אפרוח יקבל את צבעה של התרנגולת

שהטילה אותו.

כלומר,

במבט חיצוני נראים לנו שתי הביצים לבנות שוות בדיוק.

ברמלה אפרוחים שבתוך הביצים

יש קשר להורים שלהם.

שהיו שותפים בתהליך יצירתם.

כן הוא הדבר לגבי בני אדם,

אמנם במראה חיצוני אין כל הבדל בין גוי לבין יהודי.

לגויים כיהודים ישנם את אותם האיברים בדיוק.

הכל נראה דומה לחלוטין,

אך כל זה אינו אלא במבט שטחי בלבד,

ובמבט מעמיק

מבעד למעטה הגופני,

ישנם שורשים נסתרים המקשרים בין העבר לבין ההווה והעתיד,

בין עם ישראל העכשווי לבין אבותיו הקדושים, אברהם,

יצחק ויעקב.

שורשים שכאלו הם היוצרים את ההבדל המהותי בין יהודי לבין גוי,

בין ישראל לבין אומות העולם.

ומכאן יובנו דברי רבותינו הקדושים

שאמרו בגמרא בבבא קמא קט,

לעולם נדבק אדם בטובים,

שהרי משה שנשא את בת יתרו, יצא ממנו יהונתן.

אהרון,

שנשא את בת עמינדב, יצא ממנו פנחס.

ועוד אמרו בגמרא שם, הנושא אישה

צריך שיבדוק באחיה.

ואמרו רוב בנים דומים לאחי האם.

ובמקום אחר בגמרא בכתובות סג נאמר,

רחלה אחר רחלה אורלכת,

כמעשה האם

כך מעשה הבת.

ועוד אמרו בגמרא בפסחים נט, מט,

לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו,

ויישא בה תלמיד חכם,

וישיא ביתו לתלמיד חכם.

משל,

הגפן, בענבי הגפן,

דבר נאה ומתקבל.

הגמרא בהוריות יב

מלמדת אותנו עד היכן מגיעה חובת ההשתדלות

של האב בהשאת ביתו לבן תורה דווקא,

ומספרים על רב פפא

שנסתפק לגבי כהן גדול שנצטרע והוא עבר מכהונתו,

האם מותר לו לשאת אלמנה או לא?

לרב פפא לא היה תשובה לספק שלו.

עד שהוא שמע את בנו של רב נחמן,

שהוכיח מדיוק הפסוק שכהן גדול שעבר מכהונתו,

עדיין חלה עליו קדושת כהן גדול,

ואסור לו לשא אלמנה.

על אף שכעת אינו כהן גדול,

וכששמע זאת רב פפא את תשובתו,

של בנו של רב נחמן מיד

קם ממקומו ונשק לו בראשו,

ונתן לו את ביתו לאישה.

רואים אנו מכאן עד כמה היו דברי תורה חביבים בעיניו של רב פפא,

שהודות לתשובה האחת

ששמע מבנו של רב נחמן,

מיד יצא מגדרו ונתן לו את ביתו לאישה,

שכן ידוע ידע הרב פפא כי בן תורה אמיתי הוא,

והיא הערובה הבטוחה ביותר לזכות בבן זוג האמיתי,

ללמדנו שמן הראוי והנכון לכל בת ישראל

לשאוף

ולהינשא אך ורק

לבן תורה.

הפתגם הרווח שפתחנו ואמרנו,

ואמרנו, התפוח לא נופל רחוק מהעץ, נכון,

בתנאי שהעץ גדל בסביבה שיש שם רוח מצויה.

רק במקרה מעין זה הקשר הוא קשר של קיימא

עם העבר,

ברם כאשר יש במקום רוח שאיננה מצויה,

ובחוץ מתחוללת לה סערה,

אזי בטל העיקרון

האומר שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ,

כי במקרה כזה יכולים להימצא ליד עץ התפוחים

אפילו זיתים,

וליד עץ התאנים ענבים,

כי כאשר האדם מושפע מרוחות זרות,

חלילה

יכול הוא לאבד את הקשר בין העץ

ושורשיו

לבין פירותיו.

ובנושא דידן מחויב כל אחד ואחד לבדוק היטב

אם אכן בן זוגו לא מושפע מרוחות זרות,

אשר יקלקלו את פנימיותו,

יעקרו משורשו וירחיקו מעברו המפואר.

רבותינו מספרים כי כאשר ביקש יעקב אבינו לברך את אפרים ומנשה,

נסתלקה ממנו השכינה,

לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים,

ויהוהו בניו ממנשה.

ומה עשה יוסף?

הלך והראה ליעקב שטר אירוסין ושטר כתובה,

כפי שאומר רש״י בבראשית בן ח׳.

מה ביקש יוסף באותו מעמד

להוכיח במעשים שלו לאביו?

אומרים חז״ל כי מאחר שיעקב סבר כי יוסף נשא אישה שלא כדת וכדין,

כנראה שהתנתק יוסף מהשורשים

הטובים של המשפחה.

ומחמת זה רואה ברוח קדשו שעתידים לצאת ממנו רשעים.

ולכן בא יוסף ומראה לו שטר כתובה אשר מהווה הוכחה

כי נשא את אסנת אשתו על פי חוקי התורה הקדושה,

והראיה לכך הינם שטר אירוסין ושטר כתובה.

ומשהבין יוסף את חשש אביו,

ביקש ממנו רחמים על הדבר,

ומיד נחה על אביו רוח הקודש,

וביקש לברך את בניו

בברכה המסורתית ישמחה אלוקים כאפרים וכמנשה.

רעיון דומה אנו מוצאים

לכך בנישואיו של יצחק ורבקה.

אברהם אבינו ביקש, כפי שפתחנו מאליעזר עבדו,

שימצא אישה לבנו ממשפחתו ומבית אביו.

בקשה זו באה

בעקבות שאיפותיו של אליעזר להשיא ליצחק את ביתו.

וכמו אמר חכמינו זיכרונם לברכה,

בת הייתה לו לאליעזר,

והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לאברהם

לפנות אליו להשיא ביתו.

אמר לו אברהם, בני,

ברוך,

ואתה ארור.

ואין ארור מידבק בברוך.

עולה מאליה הראייה ש...

ישנו קשר

חזק

בין העבר ובין ההווה,

בין ההורים לבין ילדיהם,

וזו הסיבה שהביאה את גדולי ישראל לדורותם לחפש אישם מעירם וממקומם דווקא,

כדי שידעו היטב באיזו משפחה הם אמורים לקשור קשר

וגורל יקיריהם לעתיד.

הכרת המשפחה מהווה יסוד חשוב בהתאמת בני הזוג.

ברם הוא אינו היסוד הבלעדי.

מעבר לבדיקת הייחוס,

יש לבדוק אם קיימת התאמה בין בני הזוג

גם בתחומים אחרים ושונים,

וביותר מכל,

יש לבדוק את עניין המידות.

כפי שמצינו שאליעזר עבד אברהם בחן את מידותיה של רבקה,

כלומר,

רצה לראות בה אם יש לה עין טובה,

האם היא גומלת חסדים,

ורק לאחר שנוכח לדעת שמידותיה היו טרומיות,

ידע כי הוא צועד אל הנכון,

כי אכן הוא מצא את מבוקשו לבן אדוניו.

וכמאמר שלמה המלך,

שקר החן והבל היופי,

ליופי החיצוני ישנה מעלה,

וכפי שאמרו בגמרא ביבמות סג,

אישה יפה אשרי בעלה,

מספר ימיו כפליים.

ברב,

סופו של דבר

כי המידות הן העיקר ולא החיצוניות,

וכדבריה כתוב, שקר החן והבל היופי,

אישה יראת אדוני היא תתהלל.

הקדוש ברוך הוא ברא את אדם וחווה,

ושניהם היו ראשונים בעולם, והיו מעין בניין אב לדורות הבאים.

לכל הדברים העתידים להתרחש לכל בני אנוש.

הם נתחייבו מיתה, ובעקבותיהם כל בני אנוש נתחייבו מיתה.

האדם נתחייב בגזירת ההשתדלות,

ועמו נתחייבו באותה גזירה כל בני העולם.

חווה נענשה בצער גידול ילדים,

וכל נשות תבל נתחייבו עמה.

ובבחינת מעשה אבות,

סימן לבנים.

ולשאלה מי נברא יפה יותר,

האם האדם או חווה?

על פניו נראה היה לומר שחווה היא זו שאמורה הייתה להיברא יפה יותר.

הלא היופי ניתן לאישה ולא לאיש.

אולם חז״ל אומרים בגמרא בבטרא נח,

חווה בפני אדם כקוף

בפני אדם.

כלומר, כשם שפער עצום מבדיל

בין קוף

לבין האדם,

כך היה ההפרש העצום בין יופייה של חווה

לזיו פניו של אדם הראשון

שהיו בתכלית היופי.

ולפי העיקרון,

שקורות חייהם של האדם הראשון ושל חווה האצילו והשפיעו לעבר כל הדורות,

היה מן הדין שיראה האיש

יפה יותר מן האישה.

אלא באה התורה הקדושה ללמדנו,

שיופייה של חווה התבטא בכך

ששימשה כעזר כנגדו,

ובזכות זה נחשבה ליפה יותר מאדם הראשון.

הווה אומר,

היופי אינו נמדד בפן החיצוני בלבד,

אלא בעיקר המעשים,

וכפי שאומרת הגמרא בשבת כה, איזה הוא עשיר,

אמר רבי עקיבא, כל שיש לו אישה נאה במעשים.

בתכונה הזו מובדלות הנשים היפות

מהנשים חסרות טעם,

שבעטיין של מעשיהן ומידותיהן המכוערות

הינם מאבדים את היופי החיצוני.

יראת שמיים אינה מתייחסת רק לבין אדם למקום,

אלא היא חלה אף על יחסי האדם לחברו,

וכפי שנאמר

באליה רבה כד,

מדרכי שמיים רחום ורחמן על הרשעים ומקבלן בתשובה,

כך אתם תהיו רחמנים זה על זה.

על כן, כשרואים אדם שמידותיו מקולקלות,

הדבר מלמד הוא שגם יראת השמיים שלו פגומה.

החן והיופי

הם קניינה של האישה,

שכן אינה עמלה עליהם ולא יגיעה כלל להשיגתן,

אלא מקבלת אותם במתנה גמורה מבורא עולם.

על כן מגיע גיל שבו החן עובד,

והיופי הגנוז,

אך היראת שמיים והמידות הטובות הם קניין עצמי.

לכך

אמרו רבותינו כי האישה נאה במעשים

כל זמן שמזקינה,

כי דעתה מתיישבת עליה,

ויראתה שמורה לה לעתיד לבוא.

ונסיים, כפי שאמר שלמה המלך,

אישה יראת אדוני היא תתהלל.

כשאנו מחפשים את השידוך הנכון,

כשאנו מחפשים את הקשר הנכון

שבין התפוח,

בין השורשים הטובים,

לבין העץ, אף על פי שהתפוח

נפל והתנתק מהשורשים, אזי הוא נמצא סביבם.

אנחנו צריכים להתבונן

בפרט במציאת השידוך,

בפרט במציאת הזיווג במידות,

ביראת שמיים הטובה,

בדרך ישראל סבא.

אם יש בנו,

אם יש במשודכים

את המידות הללו של האבות הקדושים,

אזי

יקוים בהם

יראת השם.

אבל אם חס ושלום, חס וחלילה,

הם ניתקו את הקשר מהאבות הקדושים,

הם ניתקו את הקשר מהיראת שמיים,

בוודאי ובוודאי

שנאמר עליהם, אין ארור מידבק בברוך,

ומשידוך כזה צריך לברוח הרחק כמתחווה קשת.

ברוך ה' לעולם,

אמן ואמן.