בנתיבות החיים - א | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בנתיבות החיים,

שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטא בענייני נישואין ושלום בית.

בשם השם נעשה ונצליח.

אנחנו נפתח בעזרת השם בהקדמה בעניינים העוסקים

בשלום בית, הדרכה לחיים טובים ומאושרים.

התורה חותמת את הפרק הראשון של יציאת מצרים בסיפור של תלונת

עם ישראל.

שלושה ימים עם ישראל הולך במדבר,

הצחיח,

תשוש ויגע,

לא היה מים,

ובהגיעם למקום הקרוי מרה,

מתגלה לעיניהם מעיין של מים.

כל עם ישראל אץ ורץ אל אותו המעיין, להרוות את צימאונו.

ברעם, למרבה האכזבה, מי המעיין היו מרים,

והם לא היו ראויים לשתייה.

ואז מגיע הפסוק המיוחד הבא, ויילונו העם על משה לאמור, מה נשתה? יש מים,

מה נשתה? זה עם הרבה פלוריד ו...

מה נשתה?

ומשה רבנו מעתיר בתפילה לפני הבורא ומבקש רחמים על עם ישראל,

והקדוש ברוך הוא ברחמיו מצווה את משה לקחת עץ

ולהשליכו אל המים, כדכתיב בקרא,

וישלך עץ וימתקו המים.

ופה שואלים רבותינו הקדושים שאלה נפלאה,

מדוע התורה בחרה לסיים דווקא את פרשת יציאת מצרים בנושא של תלונה,

והמים המרים,

והעניין של התפילה של משה רבנו

בשביל עם ישראל.

וכי הקדוש ברוך הוא

לא יכל בתורה לסיים את עניין יציאת מצרים

בכך שהיה לעם ישראל מעיין עם מים מתוקים,

והיה להם כל כך טוב, והיה להם כל כך

נפלא במדבר,

שגם המים השפיעו עליהם לטובה.

אלא בא, כתוב ללמד אותנו,

הנה עתיד עם ישראל להיכנס לארץ הנבחרת,

ובעת ים של חטאיו לצאת גם לגלות,

ושם בין האומות לא יזכה עם ישראל להסתופף תחת ענני הכבוד.

שם בארצות הנכר

לא יזכה ליהנות מבעירה של מרים,

וגם לא יוכל לאכול מן היורד מן השמיים.

ומה יהיה על עם ישראל באותו ימים קשים ומרים?

בה התורה ללמד אותנו מייעצת לנו לתור אחרי העץ,

מה זה עץ?

המורה דרך,

ולהשליכו אל המים המרים, ואז ימתקו המים.

דהיינו,

כתבנו על זה חידוש,

ויורהו השם עץ וישלך אל המים, וימתקו המים.

אמר לו, אתה צריך עכשיו לתת להם מוסר.

המוסר זה בגדר של עץ, מקל, לתת להם עכשיו דרך.

איך נותנים דרך ליהודי בחיים?

רק על ידי לימוד המוסר,

רק על ידי ההכוונה הנכונה של חכמנו זכרנו לברכה.

ואז עם הצ'פחה הזאת של מה של העץ,

וישלך אל המים, וימתקו המים. יש להם דרך עכשיו בחיים,

כי יהודי בלי מוסר הוא שום דבר.

הוא יכול להיות תוכי.

הוא קורא והוא שונה והוא יודע והוא מדקלם את זה גם יפה בעל פה,

אבל אין בו שום מידה

לא לטוב, וגם השם ישמור, לפעמים זה גם נהפך,

כל התורה שלו נהפכת גם לרע ביותר.

ולכן צריך את העץ,

שהוא יכווין,

להבדיל כמו הרועה צאן. מה הוא עושה, הרועה צאן?

לוקח את המקל, ואם הוא רואה איזה כבש אחד צוטה מהדרך,

כרגע הסטייה היא קטנה, אבל בהמשך הסטייה תהיה ממש ממש רחבה וגדולה.

מיד מה הוא עושה עם הפעמון שלו?

ויש לו גם את הכלבים שמסייעים לו.

הוא לוקח את המקל עם הפעמון,

לין, לין, לין, לין, הכבשים מתחילים ללכת.

ואז כשהוא רואה שזה אחד מזדנב החוצה, מה הוא נותן לו? צ'פחה עם המקל, מיד רץ אליו.

והכלבים גם מלווים אותם,

מצד אחד שומרים עליהם מאחור, מצד אחד מקלבים באמצע, אגב.

ככה נובחים והם מפחדים, ואז כולם הולכים, איך אומרים?

כשיירה.

בדיוק.

ולכן הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו,

תשליך את העץ למים, וממילא המים נהיים מתוקים.

אבל אנחנו כתבנו בסייעדה דשמיא,

למה היו המים של ההימרים? הרי מים, חז״ל משלו אותם לתורה הקדושה,

אין מים אלא תורה.

למה זה היה כל כך, כל כך, כל כך מר?

כי לא היה להם את הזכות של קיום התורה הקדושה על ידי מה שכתבו רבותינו.

דהיינו הם עכשיו בהכנה לקראת קבלת התורה,

אבל הם לא יודעים מה יכתבו בה. הם ידעו לשמר את דרך אבותיהם

כמצוות אנשים מלומדה, אבל הם לא ידעו לעשות אותה

כראוי וכהוגן.

ובגלל שהם לא ידעו לעשות אותה כראוי וכהוגן, הם צריכים לעבור את כל ההדרכה הזאת, על ידי מי? על ידי אחד שיודע לעשות,

יודע להדריך, יודע להעביר את הכול כמו שצריך. מי זה? משה רבנו.

כי הוא קיבל את זה מקודשא בריך הוא, והוא זה שיכול להעביר את זה בצורה הטובה ביותר

לעם ישראל.

ולכן ויורהו השם עץ דווקא למשה רבנו וישלך אל המים וימתקו המים ואז אומר לו הקדוש ברוך הוא אתה רוצה להתחיל איתם שהם ידעו לקיים את מצוות התורה אין בעיה הם עכשיו אוחזים בקושי בפשט

הם רק יצאו עכשיו ממ״ט שערי טומאה ממצרים איך עכשיו אתה תתחיל לדבר איתם בשפה כל כך גבוהה שלך משה רבנו

לכן כתוב שם שם לו חוק ומשפט ושם נישאו

אז תן להם בהתחלה תצ׳״פ חיים המקל

וממילא לאט לאט הם כבר מגיעים לתוך התוכן פנימה אם הם מגיעים לתוך התוכן פנימה אתה יכול כבר להגיע איתם לממדים נשגבים

ומעולים אחרים כגון

שם שם לא חוק ומשפט חוקי ומשפטים לדעת שידעו מהי אמיתה של תורה מהי אמיתה של הלכה וכן על זה הדרך עד כדי כך שהם גם יעמדו בניסיון ושם נישאו

ואז יש את ההבטחה ואומר אם שמוע תשמע לכל השם אלוקיך וכו' וכו'.

לכן חיי האדם רצופים רגועים

מעונג ונחת

ואליהם גם חוברים קשיים ועיצבונות,

עליות וירידות

והם הם הסימנים לחיי האדם.

אדם שהכל טוב לו בחיים הוא צריך להיות בסימן שאלה גדול מה הולך איתי? איך זה יכול להיות שהכל טוב?

אולי אני לא בדרך הנכונה.

ואם חס ושלום חס וחלילה הכל רע יכול להיות שגם אני לא בדרך הטובה.

אבל אם זה משולב גם טוב וגם לא טוב,

סימן שאתה בדרך העולה בית השם.

כי חייו של יהודים תמיד מלאים ניסיונות,

תמיד מלאים ציפיות, ולעומת זה גם העץ הרע מכניס המון המון אכזבות.

לפני כמה שעות

קיבלתי טלפון של שאלות מעניינות.

מה קורה אם בן אדם מאבד את עצמו לדעת?

איך יהיה? האם יהיה גן עדן? יהיה גיהינום? יש לו תיקון? אין לו תיקון?

בסוף הטלפון אני שואל, במי מדובר? הייתי בטוח שזה כבר יושבים עליו שבעה.

אז אותו אחד אומר לי, לא, מדובר עליי, אני לא יודע מה לעשות.

השם ישמור ויציל, אנשים כבר מיואשים, טיפה מסכה על הפנים ונגמר,

הכל על סף ייאוש כבר,

ועבדון, רחמנא ליצלן.

לכן יהודי צריך לדעת שהחיים מלאים ניסיונות,

ואם אין לך ניסיונות ואם אין לך קשיים סימן שאתה לא בדרך הנכונה.

כי זה החיים של יהודי, זה החיים של עבד השם אמיתי.

כל הזמן מלחמה.

לפתח אתה רובץ. היצר מגיע משעה שהתינוק יצא לאוויר העולם. לא כמו יצר הטוב מגיל 13. משעה שיצאת לאוויר העולם, משם מתחיל הניסיון של החיים שלך.

ולכן שלוש שנים אנחנו נותנים

לילד

להתפרק בכל מיני הפורקן הקיימים. הוא לוקח את העגרטן מהזה, שובר אותו.

אף אחד לא מרביץ לו ולא צועק עליו. יודעים שהוא ילד קטן, בן שלוש.

הוא לוקח את הצלחת והוא עושה מזה צלחת מעופפת, פאק,

ומנפץ אותה.

הוא דוחף ושובר ועולה עם הבימבה ויורד וקופץ מההלול וקופץ על ה...

הכול הוא עושה. כל זה למה?

כי אנחנו אמורים לדעת שעכשיו יש לו שלוש שנים לתת לו חלק לסיט רע אחריו. זה ניתן לו להתפרק בכל מיני הפורקנים.

אבל מגיל שלוש כבר אנחנו עכשיו מחנכים אותו,

מדריכים אותו בדרך הנכונה והישרה.

וזה באמת הדרך שהקדוש ברוך הוא והתורה הקדושה,

שאותה נתן לנו הקדוש ברוך הוא כמתנה,

והוא התווה לנו דרך נכונה כיצד לנהוג בחיים.

ודומה הדבר גם למכשיר הבודק את קצב הלב.

והיה אם ייראה המכשיר עליות ומורדות,

סימן שהאדם הוא חי.

פעימות הלב.

אבל אם ייראה במכשיר סימן אחיד,

שמשמור ויציל.

אז מדובר שהאות

הממושכת הארוכה הזאת והיחידה מוכיחה כי הנבדק איננו בחיים.

אדם שנפשו חסינה מטבעה,

אין בכוח הסובב אותו או במצביו השונים להשפיע על אורח חייו.

בכוחו להתרומם ולהתעלות מעל קושי החיים ורגשותיו הנתונים לשליטה,

וברם

חרף זאת זקוקו לנתיבות החיים,

כדי שיוכל לנתב את החיים שלו,

את החוסן הפנימי שבו, לנתיב של אמת,

נתיב המבוסס רק על דעת תורה ויראת שמיים טהורה.

יש ומרגיש האדם

הרגשת ניצחון.

הוא הצליח בסופו של דבר להשיג את שאיפותיו,

ולבו מתמלא ברגש שמחה וגיל.

אולם יש והאדם נוחל כישלונות,

ולבו מתמלא בעצב

ובמרירות וברגעים קשים כאלו הוא זקוק לטעום מעץ החיים.

עץ שימתיק בעבורו את תחושת המרירות,

שיקל מעליו את הקשיים, שאיתה בו ניצני תקווה ותוחלת.

ומהו אותו עץ הניחן בסגולה כה נפלאה,

שהוא מרפא את הנפש של האדם,

וממתיק את המרירות שבאדם?

אותו עץ הגמרא בתענית.

דף ז', אומרת,

הינו התורה הקדושה,

שנאמר עליה בתהילים, עץ חיים היא למחזיקים בה,

ותומכיה מאושר.

סוגים רבים של עצים קיימים בעולם.

ישנם עצי סרק,

ישנם עצי פרי,

ישנם עצים מרהיבי עין ומשובבי לב,

לצדם ישנם עצים המתנסים אל על,

ואף ששונים העצים זה מזה,

יסוד אחד משותף לכולם,

כולם עצים חיים הם.

להבדיל מגזע קטוע וגדוע,

לשדו יבש והוא חסר תועלת.

וברם, מה מעניק לעץ את החיות שלו?

מה נותן לו את המיוחדות להמשיך לפרוח ולהתפתח?

מהו יסוד החיים הנוסח

בעץ את מעלתו המופלאה?

חיותו של העץ הינה הבית היהודי,

כנאמר בקהלת ט',

ראה חיים עם אישה.

על כך אמרו רבותינו בגמרא ביבמות ס.ג',

כל מי ששרוי בלא אישה, שרוי בלא ברכה,

שרוי בלא טובה, שרוי בלא תורה.

ומשמחבר האדם את התורה לבית,

הרי הוא יוצר באותו רגע את עץ החיים.

על אילן מעין זה אמרו רבותינו בגמרא בתענית ה', אילן, אילן, במה אברכך?

אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים,

הרי פירותיך מתוקים כבר.

טעם?

ואם נאמר שיהיה צילך נאה, הרי בלי עין הרע יש לך צל כל כך נאה ונפלא.

ואם נאמר שתה אמת המים עוברת תחתיך, הרי כבר אמת המים עוברת תחתיך.

אף אתה במה אברכך,

אם בתורה,

למשל, כן? אם בתורה לאדם, הרי ברוך השם, יש תורה.

אם בעושר, הרי יש עושר.

אם בבנים, הרי יש בנים,

אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותיך.

אם ככה, חז״ל הקדושים מבהירים לנו מהי הנקודה העיקרית המבדילה בינינו

לבין חיי אבותינו ואבות אבותינו בדורות הקודמים.

המעמיק ראות יוכיח כי דורנו איבד את השלווה ואת הרוגע,

לא רק בקורונה.

איבד את השלווה ואת הרוגע.

המדפדף בין דפי העבר,

יראה עד היכן הגיעו חיי צערם ודוחקם,

פת במלח תאכל,

ומים במשורה תשתה היו מנת חלקם,

וחרף כל זאת עולה מתוך כתביהם,

היו משאירים כתבי יד, היום אף אחד לא רושם,

כולם בסמארטפון.

יומן,

יומן, אני לא יודע איך מפעילים את היומן,

אבל יש להם יומן.

למה אתה צריך את היומן הזה? לא, זה היומן שלי,

יומן דיגיטלי, זה ישירות עובר לביל גייטס,

כל המידע,

בלי לטרוח הרבה.

אבל פעם,

כולם,

כל הדורות הקודמים היו מעלים את הכול כזיכרון על הכתב.

היו מעלים את הכול על הכתב.

ואתה רואה אחר כך שהאדם נפטר לבית עולמו, כל היומנים שלו, מה הוא עשה בשעה כזאת,

ואיפה הוא היה, ואיפה בלעז, מי שהוא גשמי, השם ישמור.

הכול שם הגשמיות ותאוות.

אבל מי שהוא רוחני זה נפלא.

היום התחלתי את הכתבים שלי על הספר זה וזה.

מחר אני ככה, ותפילה הייתי בנץ, ואחר כך הלכתי פה, והתפללתי, ועשיתי, כל היום כולו היה במצווה.

ומתוך הכתב היה אפשר לראות

בבירור את השלווה,

את מנוחת הנפש שהייתה להם.

לא היה להם מצד אחד מה לאכול ומה לשתות,

אבא במלח תאכל, ומאי במשורה תשתה.

ולא היו תלונות.

אבל שלוות נפש כזאת,

מעין כמותה.

הם השכילו לרומם עצמם מעל לכל מצוקי העדים, למרות שהטכנולוגיה הייתה

לא קיימת בכלל.

גרועה ביותר. הם היו כל כך משכילים וחכמים ונבונים,

והכול מדרך התורה הקדושה.

ייסורי הגוף והנפש,

גם היו,

היו סובלים גם ממחלות.

היו קצת מגפות,

היו קצת בעיות, אבל עם הכל התמודדו.

והנפש לפשוט עצמם מכל ענייני העולם הזה, להעפיל אל על ומשם להביט אל העולם. תמיד הייתה להם מטרה ושאיפה

לגדול ולגדול ולגדול ולגדול ולצמוח.

הם ידעו להעניק לנעשה סביבם את המימד הנכון והאמיתי שלו. הם לא הפריזו בעוצמתו מחד,

ומאידך גם לא הקטינו את מימדיו.

הם עמדו את כל היקפו האמיתי,

כשהמקור ממנו שאפו את כוחות הנפש העילאים,

היה ללא ספק ההידבקות שלהם בעץ החיים.

דהיינו, התורה הקדושה.

ישנם עצים וישנם עצים,

כל אדם ועץ המיוחד לו.

שומה על האדם לתור בקרבת המעיין המחיה את עץ החיים השייך לו.

והוא בתוך כותלי ביתו,

הבית היהודי זוכה האיש לתואר הקרוי בשם אדם.

ומעתה ואילך הוא אינו בגדר יחידי

החי כל כך סביב צין חייו.

חובתו וזכויותיו החלו מוטלות על כתפיו

מרגע שהוא

מניח את הטבעת על

האצבע של אשתו,

כשלכולם ישנה מטרה אחת ויחידה לשמש את קודשא בריחו

ולהרבות כבוד שמיים בעולם.

הם לא התחתנו במטרה לריב,

הם לא התחתנו במטרה

להראות מי בעל הבית ומי שולט,

הם התחתנו במטרה אחת,

להרבות כבוד שם שמיים בעולם.

ולכן סיפור יציאת מצרים בא ללמד אותנו ולמקד אותנו אל היעד.

וזה לך האות בהוציאך את העם ממצרים,

תעבדון את האלוקים על ההר הזה.

המטרה היא כשאתה יוצא מן המיצרים של הרווקות

ונכנס ישירות לתוך חיי השלמות,

שזה חיי הנישואים,

שזה בגדר הענק תעניק לו, כל אחד כלפי השני,

אישה לבעלה ובעל לאשתו.

וכשהמטרה היא שלמות הבורא יתברך,

כשהמטרה היא לעבוד את השם ולהרבות כבוד שמיים,

אז

זה מה שמובא בפסוק, תעבדון את האלוקים על ההר הזה.

איפה אתם מיקמתם את העץ שלכם, עץ החיים שלכם?

על ההר,

על בית השם, מפה אתם צריכים לעבוד את הקדוש ברוך הוא, מהנקודה שאתם נמצאים.

ולצורך כך קיבל האיש מתנה ייחודית,

והיא יקרה עד למעוד,

והיא האישה.

יחדיו הם מצויים לעבוד את האלוקים על ההר הזה.

ועתה את עמד ישראל למרגלות הר סיני מצווה הקדוש ברוך הוא את משה.

רד העד בעם, פן יהרסו אל אדוני לראות, ונפל ממנו רב.

והתורה חוזרת ומדגישה,

וירד משה אל העם, ויאמר עליהם.

ויתרה מזאת,

שעה שחטאו ישראל בעוון העגל, אמר הקדוש ברוך הוא למשה, קום, רד.

מהר מזה, כי שכחת עמך,

ואף לגבי סדום ועמורה.

כתוב, ארדה נא ואראעיה כצעקתה הבאה אליי.

מה עם כל הירידות הללו?

מדוע אפוא צריך משה לרדת כדי לדבר עם העם? הרי הוא מנהיג.

הוא צריך להיות בראש

כל העם ולדבר אליהם מן הגובה.

למה צריך לרדת אליהם?

מה החשיבות שהתורה הקדושה מדגישה לנו בכמה וכמה מאורעות?

את העניין של הירידה,

אם זה במשה רבנו ואם זה לגבי מה שנעשה בסדום,

שהקדוש ברוך הוא ופמלייה של מעלה ארדה נא ואראעיה כצעקתה הבאה אליי.

המדרש הידוע וכולי.

ומה בנה ממשה רבנו לדבר עם העם בהיותו על ההר? וכי לא יותר יפה שמשה רבנו, המנהיג של עם ישראל, יעמוד על ההר וכולם מתחת

וידבר איתם?

וכי הקדוש ברוך הוא לא יכול להציץ

על סדום מלמעלה ממקום מושבו כיסא הכבוד?

מה הוא צריך לרדת כדי לראות מה נעשה בסדום?

וכי חס ושלום היד ה' תקצר?

וכי הקדוש ברוך הוא יש משהו שמונע ממנו לדעת מה נעשה בסדום שהוא צריך לרדת לשאול?

מה המצב פה בסדום? מה קורה?

הכל בסדר? מה זה הצעקות פה? מי צעק?

וכי הקדוש ברוך הוא קצרה ידו?

אלא מונח לנו כאן, מוריי ורבותיי, יסוד חשוב.

זה בא ללמד את הזולת דרך חיים אמיתית,

שהינה משימה לא קלה כלל ועיקר.

הקושי העיקרי מתבטא בכך שאדם שרוי בתוך מעגל החיים

ומביט דרך העולם שלו אל עבר העולם,

והוא שופט את מהלכי בני האדם דרך האשנב הקשור לעולמו הפרטי.

דהיינו, אני מסתכל בעדשה שלי.

אני לא מסתכל בעדשה הכללית.

אני מתבונן מתוכי.

ולכן אדם בדרך כלל מוצא תמיד את הפגמים באחר.

הוא מוצא שזה לא בסדר, והוא לא בסדר, והוא לא בסדר. למה?

כי העדשה שלך מלאה אהבה כי עיון.

העדשה שלך מלאה לכלוך.

אם תנקה את העדשה שלך, תסלק אותה הצידה

ותסתכל מהעדשה

של בורא עולם,

איך הוא מביט על כל העולם?

איך הוא מסתכל?

איך הוא מתבונן על הכל?

הפלא ופלא, אתה תראה שבכלל התמונה היא אחרת לגמרי.

אתה תראה שהקדוש ברוך הוא עשה את הדבר הזה, כי עוד רגע ורגע

זה אמור להגיע לשם, ולכן חשבונותיו של הקדוש ברוך הוא הן אחרת.

ובשעה שאדם מכיר את נפש הזולת, אינו חש את רגשותיו.

הוא לא יורד לעומקם של הלך רוחו, ואין לו הבנה בדבר מחשבתו.

ואזי אין באפשרותו ללמד את הזולת דעת ומוסר.

ולכן התורה הקדושה וקדשה ברוך הוא מצווה את משה רבנו, שהוא הרועה והמנהיג של עם ישראל. רד

כדי לדבר עם עם ישראל וכדי להבין

את מצבם של עם ישראל, אתה צריך לרדת מגדולתך ולדבר איתם בגובה העיניים.

זה לא כמו הרשעים האלה. עכשיו יש טרנד ככה, כולם מדברים על התוכנית הזאת.

איך זה נקרא שם?

היהודים. היהודים, היהודים באים.

יימח שמם ואבד זכרם.

אז זה לא כמו הטרנד שמראים שם שמשה רבנו כאילו למעלה, וכולם צריכים משה ופה וכו' וכו'.

זה השם ישמור ויציל.

זה לא על זה דיבר הכתוב.

אלא הקדוש ברוך הוא רוצה שמה שהם

ירגישו גם בחשיבותו של משה רבנו, שבאמת זה הגדרתו של מנהיג.

ולכן הקדוש ברוך הוא כבר בתחילת התורה מראה דוגמה אישית.

אז עוד איזה נערה שמרחו אותה בדבש צעקה. מה קרה?

כן, כן.

אצל קודש בריך הוא כל תינוק,

כל אדם,

כל נפש היא משמעותית.

לכן כבר הקדוש ברוך הוא עושה לימוד

קדום למשה רבנו.

מה הוא עושה?

בעניין של פרשת סדום, שם הוא אומר, אראה דה נא ואראה.

הקצעקתה הבאה אליי ואז כשאני מגיע, אני אגיע למנהיג

של כל עם ישראל

שהוא משה רבנו.

אז כשאני אומר לו, לך רד כי שיחט עמך וכולי,

רד מהר,

אז משה רבנו לא אלו שאלות.

לא ראינו שמשה רבנו אומר לו, רגע, רגע, מה זה, זה רק העם שלי? לא.

מה פתאום?

זה גם העם של רבנו. לא ראינו שמשה רבנו מסרב לקדוש ברוך הוא.

הוא מיד יורד.

למה?

דוגמה אישית.

הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו דוגמה אישית איך מנהיג

צריך לדבר עם העם בגובה העיניים.

ולכן אדם הנמצא במרומי ההר אינו מסוגל להבין את השני.

אין בכוחו לחוות דעה לאור חייו ומנהגיו של הזולת.

שאלון נמצא הוא בעולם אחר ושונה מהעולם בו מצויים חבריו.

וקשה עד מאוד משימת הגישור בין שני העולמות,

כי הם כה פרודים ורחוקים זה מזה.

ההבדלים והתמורות שחלו בסגנון חיי בני האדם שינו לאין ערוך את הווי החיים,

אותו ניהלו בני הדורות הקודמים,

הן לטובה והן לרעה,

וזכינו בסיעתא דשמיא אף בדורנו זה לברכה עצומה.

אם אדם יפקח את העיניים שלו יראה את השפע הגשמי

השרוי בעולם,

דברים כה פשוטים כמים שזורמים ישירות אל הברז של המים,

שפעם היו צריכים ללכת ולטרוח שעות

כדי להביא מספר מועט של דליים של מים.

ונורה שמפיצה אור יקרות,

רק אתה מדליק את המתג, לא מעבר לזה.

פעם היו צריכים לחטוב עצים,

והם היו רטובים מהגשם לייבש אותם,

ואז להסיק אותם,

אחרי שהיו משכשכים שני אבנים,

ואז הייתה נדלקת אש,

ומזה היו מתחממים לאוריו, ומשתמשים, ומבשלים, וכולי.

למה יש לך הכל בלחיצת כפתור, למעלה, למטה, ועדיין אתה מתלונן.

עדיין מתלונן, אתה אומר, אני לא מספיק

מתקדם טכנולוגית,

אני חייב גם צ'יפ.

עם הצ'יפ יהיה לי עוד...

יותר טוב.

אני אוכל לקנות טיט? הנה, תראה איזה יופי. טיט.

לא צריך כבר לסחוב כרטיס בכיס.

לא צריך לדאוג שישדדו אותי או לא ישדדו אותי.

לא צריך שיגנבו אותי או לא יגנבו. הכול בבנק.

הם שומרים לי ואני עושה טיט,

טיט.

הכול עם טיט. איזה יופי.

נהיה כמו מטחן כזה. טיט, טיט. כל מקום שהוא הולך, השם ישמור.

לא היו מנת חלקם של בני הדורות הקודמים כל השטויות והאבלים הללו.

כדי ליהנות מדברים מעין אלו נצרכת יגיעה מרובה לאדם.

ואיש לא יוכל לתאר את חייו ללא נפלאות הטכנולוגיה,

ללא גז בישול,

ללא כלי תחבורה וללא כלי עזר העומדים לרשותו. כל אלו הפכו את חיינו שונים ללא היכר מחייהם של הדורות הקודמים.

פעם היו צריכים להטעין את החמור?

ידשי ייסע עלו מוכן ומזומן עם המסע או בלי המסע.

יאללה, אודרוב, נוסעים.

נותן לו שני צ'פחות ככה עם העקבים של הרגליים והוא מרביץ נסיעה.

לאן הולכים? עולים לירושלים, לרגל.

הולכים לחפש את אבן הישפה לבית המקדש.

הולכים מירושלים לאשקלון ואיזה נסיעה היה? כבישים סלולים? מסכן החמור ומסכן הרוכב הלך חמור.

ומה עם החום?

היום החום הוא מבואה איזה חם, בלי מזגן אנחנו לא יכולים.

תראה מה זה, איך הוא צודק, נהיה חור באוזון כבר.

כל כך נהיה חם, וואי וואי וואי.

שום דבר. החיים שלהם היו בהרבה יותר טובים משלנו.

עם כל מה שיש לנו היום,

הרבה היו יותר טובים משלנו.

כל אלה הפכו את חיינו שונים ללא היכר מחייהם של הדורות הקודמים.

למרות כל השף העצום לא זכינו, חסרה לנו את השלווה האמיתית של הקדמונים.

יש לך הכל,

יש לך את הכי טוב,

שלא היה להם אפילו רבע מזה,

ובכל אופן אתה חסר שלווה.

אתה חסר מנוחה.

אתה כל הזמן במרדף אחרי הגשמיות, ואחרי עצמך, ועוד מרדף,

ואני אשיג עוד, ואני אקנה את זה, ויעשה את זה,

ופה ושם, ואובי.

הרוגע והנחת שהיו מנת חלקם רחקו מעלינו.

יתרה מזאת,

סגנון חיים זה הביא רבים מבני האדם לחשוב שכוחם

ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה.

חיי האדם נהפכו בהיסח הדעת לחיים חומריים וכוחניים.

מושגים כמו תמימות וביישנות,

אמונה וביטחון בה' הפכו אצל רבים,

וגם אצל החרדים,

לסיסמה בעלמא,

ולא מעבר לכך.

כותלי הבית הפכו לתחנת ביניים בלבד, כי יש סוף שבוע בבית מלון,

וכל שבוע הולכים.

מקום בו נפגשים בני האדם לפרק זמן מסוים זה הבית שלהם.

יש כאלו, אין להם גז בישול בבית.

שום דבר ששייך לבישול ואוכל,

כי רוב היום הם אוכלים בחוץ, השם ישמור.

עכשיו אולי הם קנו בגלל המצב, כי הכול סגור פה ושם,

אז אין להם כל כך מה לאכול, אז הם מכינים הכול בבית.

והם עכשיו לא מתרגלים, הם לא ידעו לבשל לפני כן, ולא ידעו להכין לפני כן. אז מה עושים?

עכשיו פותחים את הספרי בישול הדיגיטליים,

ומתחילים ללמוד איך עושים זה, איך עושים זה.

בואו, באמת זה טעים.

אנחנו רואים שזה טעים. אה, עד עכשיו זה לא היה טעים טיפש. אכלת מהאריתריאים בחוץ, מה אכלת?

מכל המרעין בישין, מה אכלת? שמת לב מה אכלת?

עכשיו הוא מבין כמה טיפש הייתי.

רציתי הכול בלחיצת כפתור. תראה מה זה, מה הבעיה? אני יכול עכשיו לאכול, להכין בבית, לאכול בבית.

הקורונה עשתה גם משהו לבן אדם, שינוי ככה בתפוסת המחשבה,

שאפשר להתמודד בחיים.

וכשהפנים מופנות לכיוון עשייה חומרית, קריירה, עושר וכדומה.

החיצוניות תפסה את עיקר החיים.

במידה רבה נהפך אדם למעין מכונה.

רוחות הזמן והחברה הם אלו שמנתבים את דרכו וקובעים מה טוב בעבורו.

בלא שתהא לנו יכולת לבנות לעצמנו ערכים עצמיים ומקוריים כדוגמת אבותינו,

המבוססים על מידות טובות,

על יראת שמיים טהורה.

בהיסח הדעת הכל הולך ומאבד את היוקרה והגדולה

שבמתנות תבל.

את העובדה

לו יכולנו להמשיך ולהיות בני חורין,

שאנחנו על הקשקש.

אם נהיה בני חורין,

התחלנו את זה מפסח, לא?

הלילה הזה אנחנו מוגדרים כבני חורין,

אבל זה לא היה בדיוק בני חורין.

מה? זה לא היה בדיוק בני חורין.

בואו נראה מה יהיה בשנה הבאה, אם נמשיך להיות בני חורין או לא.

הוא כדי להשיב לאדם את הערכים האמיתיים שאיבד,

שומה עליו לטהר את ליבו ואת ראשו,

לנסוך טהרה במחשבותיו,

בכמיהות שלו, בשאיפות שלו, בציפיות שלו.

עליו להחזיר את כותלי הבית,

אל כותלי הבית,

את האמונה, את הביטחון בהשם, את הענווה והפשטות,

את האהבה לתורה ולעם ישראל.

או אז יתמלא הבית כולו בשלווה ורוגע.

וזוהי אחת המשימות העיקריות של דורנו,

הוא דור עקבתא דמשיחא.

אין בספר הזה חוכמה

מיוחדת שאחרים לא ידעו,

או שלא הגיעו אל אוזניהם.

הכל ידוע וברור לכולם.

אולם דווקא

בשל להיות הדברים כה ברורים ופשוטים, ידועים וגלויים,

נוצר הצורך לעבד אותם,

לשמור אותם ולהפנים אותם

שמא יאבדו חלילה.

כי ההרגל של האדם, מה עושה?

מה, את זה כבר אני יודע.

את זה כבר אני יודע, אני יודע. בסוף הוא מגלה שהוא לא יודע שום דבר, כי מזה הוא טעם קצת ועוד קצת ועוד קצת ועוד קצת,

ושום דבר לא נותר בו.

ובמהלך שגרת החיים

שלא יאבדו,

כנאמר, בחוכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן.

ולכן, אומר הרב,

השתדלתי להעלות על הכתב את העניינים השווים לכל נפש בשפה ברורה ופשוטה,

ורק אחרי שבחנתי את עיקר הדברים במבחן החיים,

העליתי אותם על הכתב,

למען יוכלו גם אחרים להפיק מהם תועלת.

ספר זה, כותב הרב,

הוא חלק מאוסף קבצים, פרקי השקפה,

התבוננות אשר

נהג למסור בציבור.

חלקם ממנו פורסמו בעבר

בין כמה דפי

עלוני

בתי הספר של הבנות בית יעקב והסמינרים.

אותם זיכה הקדוש ברוך הוא ברחמיו ורוף חזדיו להקים בארץ ובחוצה לארץ.

והוא מסיים בדברי ברכה.

ונתחיל. האיש האישה והשלמות. עד כאן זו הייתה ההקדמה בסייעתא דשמיא,

ועכשיו ההתחלה שלנו. הקדמה מעניינת.

בראשית בריאת העולם נבראו כל בעלי החיים,

הבהמות, החיות, עופות השמיים,

עופות השמיים, סליחה, דגי הים ושאר יצורי תבל.

כזוג מושלם, זכר ונקבה ברעם.

אופן בריאת האדם היה שונה לחלוטין.

כולם נבראו בשלמות של זוג, בני זוג,

אבל האדם נברא לבדו.

הוא נברא תחילה יחידי, ולאחר מכן יצר הקדוש ברוך הוא מעצמו ומבשרו את האישה, ולא בכדי.

הזכר והנקבה אצל שאר היצורים הינם במהות שונים בגופם,

ונפרדים ונבדלים לחלוטין זה מזו.

האחד זכר והשנייה נקבה,

כל אחד מהם מתקיים בכוח עצמו,

בלא כל תלות בזוגתו.

מה שאין כן אצל בני האדם,

שם האיש והאישה הינם חטיבה אחת,

אישות אחת,

ועל כן מכנה אותם התורה,

את זוגתו של האדם בשם אישה,

כי מאיש לוקו חזות.

וכך אמרו חז״ל בגמרא ביבמות סג׳ כל אדם שאין לו אישה אינו אדם,

שנאמר זכר ונקבה ברעם,

ויקרא את שמם אדם,

ויתרה מזאת, על פי הסוד,

בעת בריאת הנשמות מבואר, שנשמות האיש והאישה נבראו יחדיו,

והנשמות חוזרות ומתאחדות בעת הנישואין.

רעיון

זה שהאיש והאישה הם אישות אחת,

אינו רעיון השקפתי בלבד,

אלא יש בו גם השלכות מעשיות.

רבים שמעו על הביטוי אשתו כגופו.

מושג זה מתאר את עוצמת הקשר בין הבעל

לבין אשתו.

והגמרא בנדרים ז'

מספרת על מר זוטרא חסידא,

שכאשר היה אחד מתלמידי הישיבה מתחייב נידוי,

היה הוא הרב מנדה עצמו תחילה,

ורק לאחר מכן היה מנדה את התלמיד שנגזר עליו נידוי.

וכאשר מר זוטרא חסידא היה שב אל ביתו מן הישיבה,

היה מתיר תחילה את הנידוי שנעשה לו,

ולאחר מכן היה מתיר את הנידוי שנעשה לתלמידו.

וכל זה למה מר זוטרא חסידא נהג?

כדי שבני ביתו לא יצטרכו להתרחק ממנו.

אולם הרן ושאר המפרשים בשם הרעבד

מסבירים שההרחקה מתייחסת כלפי כולם.

מלבד אחת

ויחידה והיא אשתו של אדם.

אשתו של האדם

שבעלה מנודה לא תיתכן לגבי ההרחקה.

היא חייבת, מה? לסעוד ולתמוך בו,

מאחר והיא מוגדרת אשתו כגופו,

ובדיוק

כשם שלא ייתכן שהאדם יתרחק מעצמו,

כן?

רק אחרי המיטה.

נכון? הגוף נפרד

מהנשמה.

אז הוא רואה את הנשמה מונחת

על המיטה ו... סליחה, את הגוף מונח על המיטה והנשמה מעליו.

אז כמו שהאדם לא יכול להסתלק מגופו, להתרחק מגופו, כך אשתו,

שנחשבת כגופו ממש,

לא יכולה לעזוב אותו. ולכן גם כשהוא בנידוי,

נקרא לזה ככה בימינו, גם כשהוא בבידוד,

גם כשהוא בבידוד, עדיין היא שורה איתו,

אשתו.

שעה שנשיא ארצות הברית

וזוגתו מגיעים לביקור ממלכתי בארץ,

פורסים לכבודם את השטיח האדום,

ואנשים נכבדים וחשובים באים לקבל אותם כנהוג וכמקובל.

ברם יש תמיהה.

את הכבוד הזה היו אמורים לתת לנשיא בלבד,

כי הוא בעל מעמד ונשגב.

מה פשר העניין שגם עושים את הכבוד הזה לרעייתו?

ומדוע איפה גם היא מקבלת יחס זהה?

מדוע היא פוסעת על השטיח האדום? היי, גברת, עברי לשטיח השחור.

וכבוד ותהילה הוא מנת חלקה.

והיה אם נפנה את השאלה הזאת לרעייה עצמה, היא תענה לאלתר תשובה אחת ויחידה.

אני זוכה לכך בעבור שאני אשתו,

אשת הנשיא.

והאישה הנה אפוא חלק מאיש ומהווה עצם מעצמו.

וכבודה הינו כבודו,

וצערה הוא צערו,

גדלותה היא גדלותו.

וזוהי תמצית ההגדרה של המונח

אשתו כגופו.

שלמות של איש ואישה שזכו מתייחסת הן לאיש

והן לאישה.

אי אפשר להגיד רק לאיש יש שלמות,

אלא הוא שלם כי אישתו.

תלמיד חכם שנפטר, מה אומרים?

מה אומרים כשתלמיד חכם נפטר?

שכל מה שהוא זכה, בעבור מה?

בעבור אשתו, שהיא דאגה לו.

ולכן

היא מוגדרת כאשת חבר.

היא גם תלמידה חכמה.

ולמה?

כי בכל המצבים, בכל העניינים, הבעל משתף את אשתו.

אז גם בלימוד שלו הוא משתף את אשתו.

בזה שהוא אומר לה את הסברה,

בזה שהוא אומר לה את החידוש,

וכל הדברים שעברו עליו במהלך כל היום, הן לטוב והן ללא טוב.

הן לדברים הרוחניים והן גם בדברים הגשמיים.

ואשר על כן מגיע לה שלמות,

וגם לא מגיעה השלמות, כל אחד בעבור עצמו.

אבל שניהם

כשלמות אחת יחד.

ולכן ברא הקדוש ברוך הוא את האישה מהצלע של האיש, כדי שתהא נוכל לקבל ממנו ולשמשו.

ואף האישה זוכה להגיע לשלמות באמצעות בעלה.

היא נקראת כלי,

כי בעלה פוקד אותה,

ומעכשיו כלי זה דבר חשוב.

עד עכשיו היא הייתה

אולי שבר כלי.

מעכשיו היא כבר מקבלת חשיבות.

היא מקבלת עכשיו חשיבות, היא נקראת אישה.

היא שייכת מצד אחד לאיש,

ומצד שני היא משרה את השכינה בבית.

וכל זה היא זוכה לקבל שלמות באמצעות בעלה, שכן אין לאישה מנוחת הנפש אלא בבית בעלה.

כדברי נעמי לרות ועורפה,

ומצאן מנוחה איש בית אישה,

לפי

שקורת רוח של האישה היא בבית בעלה דווקא.

ומאז ימי העולם טרה האדם אחר מנוחה לנפשו,

מנוחה אשר תסיר ממנו את ירדות העולם הזה,

ותקנה לו את השלווה ואת הרוגע.

ברמי אך יוכל האדם להגיע אל המנוחה והשלווה הנכספת?

מה הן הדרכים המובילות את האדם אל שלוות נפשו?

כמעלה לכך, יש רמז בדברי רבותינו הקדמונים,

בנוסח שבתפילת שמונה עשרה,

במנחה של שבת.

יום מנוחה וקדושה לעמך נתתה.

בהמשך, מנוחת אהבה ונדבה.

מנוחת אמת ואמונה.

מנוחת שלום השקט ובטח.

מנוחה שלמה שאתה הוא רוצה בה.

והם מבוארים בדיוק

דרגה אחר דרגה. בואו נראה.

מנוחת אהבה ונדבה היא אהבה ויסוד גדול עבור האדם

המחפש מנוחה לנפש.

וללא שהייה אדם נתון בסביבה אוהבת ואוהדת, לא יוכל להגיע לשלווה ורוגע.

החיים שלו יכולים להיות כמו מרדף.

אהבה ניתנת להשגה אך ורק כאשר היא נובעת מתוך נדבה.

ולכן ההגדרה היא מנוחת אהבה ונדבה.

ללא כל מניע זר של אהבה התלויה בדבר.

ובכוח האהבה הזאת מסוגלים האיש והאישה לחיות יחד

חיי צער ולהרגיש כאילו הם בחיי מלכות כמו רבי עקיבא ואשתו

שהיו ישנים על מה?

על קש ותבן.

וכשהגיע עני ודפק בשער, אין דלת גם,

דפק בשער מעץ.

אמר, נולד לי בן זכר, אני צריך

כמה קשים. יש לכם להלוות לי?

אתם פה בתוך האסם.

אמרו לו, בבקשה, אין שום בעיה, נותנים לו כמה קשים.

שיהיה כרית לתינוק.

עקיבא חוזר הביתה,

ומה הוא אומר לאשתו? תראי מה זה, איזה יופי.

השתבח שמו ליד, איזה וילה יש לנו.

כמה תבן וקש יש לנו.

יש אנשים שגם את זה אין להם.

קש ותבן כזה, שום דבר אין להם. מה?

כל כך עניים?

הרי איפה היא גדלה?

היא גדלה בבית של עשירים כל כך גדולים,

ששום דבר לא היה חסר לה.

ועכשיו היא מבינה שזו ריקנות הכי גבוהה שיש.

ומה הדבר הכי מושלם?

המצב שעכשיו היא ובעלה נמצאים בו.

זה הדבר הכי מושלם.

וכפי שרמזו חז״ל על כך בלשונה מיוחדת, כפי שכתוב בגמרא בסנהדרין ז',

כשאהבתנו הייתה עזה,

על רוחבה של חרב שכבנו.

היו שוכבים על להב של החרב.

עתה, שאין אהבתנו עזה, מיתה בת שישים אמות לא דייה לנו.

לא מספיק לנו מיתה בת שישים אמות.

דרגה נוספת להגיע אל המנוחה היא מנוחת אמת ואמונה.

אמת שהיא נובעת מתוככי הלב המאמין

אינה אמת מוחלטת,

ייתכן ואינה שקר,

אך בוודאי אינה אמת.

מאחר ויסוד האמת נעוץ באמונה,

רק לב מאמין מסוגל להגיע אל האמת,

אל המנוחה ואל הרוגע.

ובאותה תפילת מנחה של שבת נאמר בה אברהם יגל,

יצחק ירנן, יעקב ובניו,

דהיינו עם ישראל ינוחו בו.

המנוחה שייכת ליעקב ובניו דווקא,

שכן השבטים היה בהם את החותמת של האבא, יעקב.

תיתן אמת ליעקב.

ואם אנחנו גדלנו על האמת

מהבית של אבא שלנו, יעקב,

ממילא האמת שלנו היא אמת אחת ללא סתירות

וללא זיופים.

כי כשהבית מנוהל על ערכים של אמת ואמונה,

הרי יש בכוח הבית הזה גם להגיע למנוחה ולשלווה.

כי אחרת,

חס ושלום, חס וחלילה, יש שקר בבית.

אם יש שקר בבית, כל הזמן יש מרדף אחרי מה?

אחרי להסתיר את השקר

ולחפש כל מיני דרכים.

אז כל הזמן אדם הוא נמצא במצב של רוגז,

במצב של שברון לב, ואין לו שום מנוחה.

אחר דרגת אמת ואמונה באה דרגה של מנוחת שלום השקט ובטח.

שלום בהיפוך אותיות

מושל,

ואתה מושל בכול.

המאפיין המקורי של מלך

הוא השליטה.

ככל שתהא שליטתו של המלך עוצמתית יותר,

כך תהא מלכותו גדולה ומשובחת ביותר.

מלכות זו נקנית באמצעות השלום.

על ידי שלום אדם יכול להשיג משילות,

שלמות.

יש אדם הקונה את שלום הבית שלו על ידי הטלת מורה ואימה. אה, את רוצה ללכת לאמא שלך? אין בעיה, לכי, לכי לאמא שלך.

אין שום בעיה,

תראי מה ידע אצלך בעוד שבועיים.

מה את חושבת, תבוא אליי עם סריה של ילדים ותקבל אותך?

תתקבל אותך יום, יומיים, שלוש, תזרוק אותך אחר כך.

את פה צריכה לחיות לפי הקריטריונים שלי.

אני הבעל הבית פה.

אני המחליט.

עכשיו תקומי למזוג לי כוס מים עם קרח.

ועכשיו תכיני לי את המטעמים הללו והללו.

ועכשיו תנפנפי במנגל, תעשי לי על האש.

וכן על זה הדרך.

כל מג'נון עם השיגעון שלו.

ויש יהודי שהוא נותן.

קחי את הכרטיס אשראי אצלך, אשתי היקרה.

גם ככה יש בזה צ'יפ עכשיו.

אז למה אני אחזיק את זה?

קחי את זה.

עד עכשיו כולם היו מחזיקים את זה, אמרתי בסייעת דשמיא.

עד עכשיו כולם היו מחזיקים, היום הם אמרו, קחי, קחי, קחי.

אמרת, לא, יש לי מישלי כבר עם צ'יפ.

קח את זה אתה.

הוא אמר, טוב, אני אשאיר את זה בבית.

הוא לא רוצה, הוא מפחד, שעכשיו יגידו לו בידור עוד שבועיים.

אז הוא פתאום, מה קרה?

מה השתנה עד עכשיו, אה? בגלל ששמו את הצ'יפים פתאום נהיית לארג' אתה נותן לה את הכרטיס?

עד עכשיו אמרת, הכל שלי.

הכל שלי, נגמר הסיפור.

עכשיו לא פתאום, לא, פתאום נהיה,

באמת, הוא השתנה לטובה. תראה מה זה, גם הקורונה עושה דברים טובים.

יש אדם הקונה את שלום הבית שלו על ידי הטלת מורא ופחד על כל בני ביתו.

ברם שלום זה אינו אלא למראית עין בלבד.

השכנים מחוץ לדלת שומעים את הצעקות השאגות.

שלום אמיתי הוא שלום של השקט ובטח.

הרקע והשלווה בחיי הנישואים הם דברים שעל האדם לעמול עליהם כדי להשיג אותם.

הדרך להשגתם הינה מידת הביטחון של השקט ובטח.

אמונה וביטחון הם חד,

אלא שהאמונה מתבטאת במחשבה ובתחושת הלב,

אבל הביטחון מתבטא בפן המעשי.

בית המתנהג במידת השקט ובטח הינו בית שבכוחו להגיע אל מנוחת הנפש,

וברם יש דרגה נוספת המאחדת ומשלבת בתוכה את כל הדרגות כולן,

והיא

מנוחה שלמה

שעתה הוא רוצה בה, זה המשך הפסוק שם.

מנוחה זו מאופיינת בעובדה שכל מעשיהם של בני הזוג

סובבים את העיקרון המדריך אותם לעשות

כל מה שהאתר הוא רוצה בה.

כל שאיפתם להגיע אל המעלה של... מה זה שאתה הוא רוצה בה?

לא שהבעל רוצה לעשות מה שבא לו,

אלא שקודשא בריך הוא רוצה לעשות.

מנוחה שלמה שאתה,

בורא עולם רוצה את המנוחה הזאת.

כל שאיפתם להגיע

אל המעלה של עשיית רצון השם יתברך,

על בסיס

ציר זה כושרו האיש והאישה את חייהם יחד זה עם זו,

ושניהם יחד צועדים באותו נתיב של עבודת השם,

אלא שזכו לנתב את מעשיהם להשגת מטרה נשגבה זו,

וזכו להגיע לדרגה מרוממת של מנוחה שלמה,

והם יהיו אלו שיזכו גם להגיע אל הרוגע

ואל השלווה

ואל המנוחה ואל הנחלה.

וכל זה דרך חיי הנישואין.

זוכה האדם להגיע אל השלמות המרבית

שאותה יכול להשיג בן אנוש

בעולם הזה,

ובאמצעות

דבר זה יוכלו בני הזוג אף להגיע אל השלמות הנצחית בעולם הבא.

בבית יהודי יכולים האיש והאישה להגיע אל הטוב

ואל נותן הטוב,

ויחדיו הם זוכים לעושר רוחני לעתיד לבוא.

אבל כידוע לכולם,

עם ישראל מעל המזל,

ולפעמים אומרים, בוא נראה, נפתח.

דיברתי במנוחה,

מנוחה שלמה שאתה רוצה בה, שהיינו השבוע,

אז אמרתי להם, הרבה אנשים משתמשים במושג

של הפסוק, תמים תהיה עם השם אלוקיך.

אתה אומר לו,

תקשיב יא עיוני, עובדים עליך עם המסכה,

עובדים עליך, תסתכל מה הולכים לעשות.

תמים תהיה עם השם אלוקיך.

מה שהקדוש ברוך הוא מחליט זה מה שיהיה.

פתאום הוא נהיה כזה חזק באמונה שהוא לוקח פסוק והוא משתמש בו כל כך הרבה.

טמבל.

הפסוק הזה, על מה נאמר בכלל?

הם אפילו לא יודעים על מה הוא נאמר.

הפסוק הזה, אומרים רבותינו הקדושים, נאמר על

מי ששומע אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו,

מי שהולך לחתור ולחפש בכל מיני מקומות שאינם

הולכים על פי התורה הקדושה,

על פי דרך השם. על זה נאמר,

תמים תהיה עם השם אלוקיך, פרשת השבוע.

וכל זה למה?

כדי שהקדוש ברוך הוא רצה להורות לעם ישראל מהי הדרך הנכונה.

ולכן הוא אמר, אני יודע שאל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, יהיו כאלה שילכו.

יש כאלה הולכים לפתוח במזל.

האם הוא יתחתן או לא יתחתן?

האם העבודה תהיה טובה או לא תהיה טובה?

האם ילך לו בזוגיות?

האם ילך לו בפרנסה?

האם יהיו לו ילדים?

פה הוא אומר,

ואיך זה מגיע אליו? על ידי איזה מג'נון אחד, או מג'נון...

היא אומרת לאשתו קרמה, תלכו, אני הלכתי גם, היא רואה בקפה, רואה בקלפים,

רואים בעוגה, רואים בשתייה, ותלכו, וזה מאוד עוזר, הנה, לי זה עזר.

הלו, טיפש, טיפשה, לכם באותו רגע, השעה שיחקה לכם.

ומי אמר שזה לטובתכם?

ומי אמר שזה לא היה רצון השם יתברך?

ואתם חושבים שמה? שהמעונן והמכשף והקוסם הוא זה שנתן לכם את הדרך של ההצלחה בחיים. אני אפתח לך בזוהר.

ויגיד לך,

אני אפתח לך בזה, בספר, הקבלה,

ובדיוק נגיד לך בדיוק מי אתה ומה אתה. לא, את כל זה לומדים באוניברסיטה.

אוניברסיטה של הקבלה ואוניברסיטה של זה.

זה לא נובע מהתורה הקדושה.

זה לא נובע מדרך השם. רב חיים קניבסקי הוא לא בא, הוא פותח בזה, בתנ״ך,

ואומר כן,

ככה אתה צריך לעשות.

הוא אומר כן ולא, וזה מסתדר.

הוא אומר כן ולא, והחיים נראים אחרת מאותו רגע.

בעצם זה שמגיעים אליו, כבר מקבלים השפעה של להיכנס לקודש של קודשים פנימה. סיפרתי לכם, פעם אחת לקחתי איזה בחור אחד

ושכחתי שהרב קניבסקי אוהב רק חולצות ארוכות.

הוא לא אוהב חולצות קצרות.

ואז אמרתי לו, כבוד הרב, הוא רוצה להתחתן.

אז אמר שיהיה לו כסף לקנות חולצה ארוכה,

אז הוא התחתן.

שמעתם?

ובהזדמנות אחרת לקחתי את האחיין שלו,

והוא הגיע עם שרשרת של חי. מביאים לבוכרים כזה חי, כאילו בלי השרשרת הזאת הוא בגדר של מת.

מביאים לו את זה כאילו הוא חי.

אז רב חיים עושה לו,

מה זה, זה בחור או בחורה? ככה הוא אמר.

זה בחור או בחורה?

אז הוא שואל, מה, כבוד הרב, אני בחור, זכר.

הוא אומר, אבל מה זה השרשרת?

לא הבנתי.

השם ישמור, כמה אנשים רחוקים מהתורה הקדושה.

את השרשראות, גורמטים, וצמידים,

וצמיד ביד, וצמיד ברגל,

וכל הטינופת של הציורים,

כתובת קעקע, לא תיתנו בבשרכם.

גם למת אסור לתת.

אז כל שכן לחי, ואנשים עושים על עצמם מהגוף שלהם לוח מודעות.

לוח של פרסומות ומודעות.

שמים תמונה כזו ותמונה כזו,

ויש כאלה שמים עם המזלג, של השטן,

עם הקרניים. איך קוראים אותו?

אסור להזכיר אותו, לא משנה.

שמים אותו, אה?

של הבונים החופשיים, זה לא יודע, של האילומיניטי.

כן.

הם שמים אותו עם המזלג הזה. אתה אומר, מה זה, השם ישמור ויציל?

למי הוא שייך, לכנסייה או ליהודי או נוצרי? מה הולך איתו?

השם ישמור, איזה אבדון אנשים מגיעים.

וכל זה מתים מהלכים.

אתה רואה, מת מהלך לפניך.

צריך לעשות תמרור. זהירות, מת לפניך.

תיזהר, לא להעיר אותו. לא מעיר אם מתים.

הקדוש ברוך הוא אז העניק לעם ישראל מתנה. עם ישראל מעל ההגדרה הזאת שנקראת מזל.

הקדוש ברוך הוא מעניק לאדם כוח וממשלה על כל הנבראים,

כמאמר התורה הקדושה בבראשית א', ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו,

וירדו בדגת הים ובעוף השמיים,

ובבהמה ובכל הארץ ובכל ערי מס הרומס על הארץ.

על כל הנבראים יש לאדם כוח

ושליטה ישירה לשלוט מלבד על הגורל שלו.

שמעתם?

וכמאמר חז״ל,

חיי בני ומזויני, לא בזכות טליה מילתא, אלא במזלה טליה מילתא,

החיים שהעניקו

לאדם אינם נכס

הנתון להכרעות עצמיות

ובלעדיות והם אינם רכושו הפרטי.

על כן המאבד את עצמו לדעת

חוטא ואין לו חלק לעולם הבא.

כל זה שזה היה בשפיות, כן?

אמנם נכון הוא שהאדם יכול להשפיע על גורלו,

אך אין ביכולתו להחליט על גורלו.

ובאופן טבעי איש אינו יכול להחליט מי יהיו ההורים שלו.

אולי הם רוצים עכשיו להחליט.

ומי יהיו הילדים ולמי הם שייכים?

וכמה שנים הוא יחיה וכיצד ייפטר מן העולם?

דברים אלו שייכים לגורלו של אדם.

האמירה המפורסמת בזוהר הקדוש

היא דררה בפרשת נשוא.

הכל תלוי במזל,

ואפילו ספר תורה שבהיכל מלמדת יותר מכל עד כמה גדול כוח המזל.

ומה רבה היא השפעתו על העולם?

וזיווגו של אדם?

האם הוא נתון לשליטה?

או שמא נקבע מראש

ואין לאדם יכולות של השפעה עליו?

שלושה אפשרויות מצויות באמתחתם של רבותינו,

זיכרונם לברכה, ובמבט שטחי סותרות זו את זו.

האפשרות הראשונה היא

שלאדם אין כל שליטה בעניין של זיווגו,

כדברי המדרש בויקרא חטא,

ויקרא רבחטא,

מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו ועד עתה יושב הקדוש ברוך הוא ומזווג זיווגים בת פלוני לפלוני.

ומכאן וממקורות נוספים העוסקים בעניין זה מוכח

כי זיווגו של האדם הינו גזירת עליון ועל האדם לקבל אותו ללא עוררין.

והאפשרות השנייה היא

שזיווגו של האדם הוא אמנם משמיים,

ברב לא כן הוא בזיווג שני.

זיווג השני ניתן לו על פי מעשיו,

וכמאמר הגמרא בסוטה דף ב',

אין מזווגין לו לאדם אישה, אלא לפי מעשיו.

ושם הקשתה הגמרא והלא אמרו ארבעים יום קודם יצירת הוולד,

בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני.

מתרצת הגמרא בזיווג ראשון מזווגין לו.

לפי מה שנגזר עליו, ובזיווג שני מזווגין לו לפי מעשיו.

והאפשרות השלישית מצויה בדברי רבותינו, והיא

שלאדם יש שליטה על גורלו.

דוגמה לכך היא בדברי אברהם אבינו לקודשא בריחו,

ריבונו של עולם,

נסתכלתי בהצטגננות שלי ועיני ראוי להוליד בן.

כך אמר אברהם אבינו,

אמר לו, צא מההצטגננות שלך,

שאין מזל לישראל.

כך אומרת הגמרא בשבת, קנ״ו.

ומכאן מוכח שישראל הם מעל לכל חוקי הטבע והמזלות,

גם מעל החיסונים.

וניתנת להם שליטה אפילו על אותם עניינים הקשורים לגורל עצמם כהולדת בנים.

הם אומרים, פן ירבה,

עם החיתויים,

והקדוש ברוך הוא אומר, כן ירבה.

ואנחנו נעקוב ונראה.

התחילו פיילוט פה, נראה.

כפועל יוצא מכך, הורונו חכמנו, זיכרונם לברכה, בגמרא מועד קטן יח, מותר לארס אישה בחולו של מועד.

חול המועד אירוסין, מותר לעשות.

למה?

מצד אחד היה מחשבה לומר אסור, אין מערבין שמחה בשמחה.

אבל כל זה למה? שמא יקדימנו אחר.

ומקשה הגמרא ואומרת,

לא אמרו בכל יום יוצאת בת קול ואומרת בת פלוני לפלוני.

אם משמיים נגזרת מציאות זאת,

הכיצד יוצר מצב שאחר יקדים וייטול את בת זוגתו של האדם?

מה אתה מפחד?

למה לך למהר? חכה שיעבור בעזרת השם

ימי ספירת העומר,

ובעזרת השם אחר כך

תהרס

את אשתך לעתיד.

לא, לא, לא, לא, עכשיו, עכשיו, עכשיו, שלא יחטפו לי.

למה היא בת טובים?

משפחה טובה מכפה, אז כמו שצריך.

מה, אני צריך שמישהו יתפוס את השידוך הזה? לא, לא, עכשיו, עכשיו, רגע.

חול המועד, מיד.

מכינים שולחן, מטעמים, יאללה, אירוסין.

מיד.

הלכה נפסק שמותר, אמרנו.

בכל אופן אומרת הגמרא,

שמא יקדימנו אחר, במה?

לא בסתם, אלא ברחמים, בכוח התפילה.

יוצא איפה שבכוח הרחמים מסוגל האדם להקדים את זולתו וליטול את זיווגו,

ואף שזו נקבעה מן השמיים לאדם אחר. מה יעלה בגורלו? זה עוד משהו.

אבל הוא יכול להקדים אותו.

ומהו הכוח הטמון במושג רחמים?

מהיכן שהובאה עוצמה לשנות את החוקים ואת הכללים?

ולהבהרת העניין יש להקדים כמה מילים בהסבר דבר ששמו רחמים.

רחמים, על פי גרסת התלמוד הירושלמי, תפילה.

כפי שכתוב בירושלמי, טענית,

ונתאר לעצמנו אדם מתפלל בדמעות שלי של הבורא ומתחנן אליו, ריבונו של עולם, כואב לי.

אני חש בודד וגלמוד.

אנא אמצא לי את זיווגי.

באותה העת עולה שוועתו של האדם אל המרומים,

ומעוררת את מידת הרחמים,

והקדוש ברוך הוא משדד בעבורו את המערכות,

ומבצע מהלך המעורר השתהות ופליאה אין קץ.

הוא נוטל מפלוני את זיווגו,

עוד לא התחתן,

ומעניק לזה שיודע לשפוך את ליבו לפניו.

ומכל האמור יוצא שהקדוש ברוך הוא זה שמזווג זיווגים,

והזיווגים הללו נעשים על פי הרחמים שאדם מעורר בכוח תפילתו,

ולפי עוצמת הרחמים שאדם מעורר קובעים בשמיים בת פלוני לפלוני,

ולא זו בלבד,

אלא לפי גודל הרחמים קובעים בשמיים אם הוא ילך אל בת זוגתו או שהיא תבוא אצלו.

היה אברך בכולל פעם

אצלי שהוא

היה כבר

מאוד מאוד גדול, בן כמעט שלושים,

לא התחתן.

הוא כל הזמן היה מחפש.

אז פעם הוא הלך לראש כולל,

אז הוא שאל אותו,

נו, מה יהיה איתך? מתי תתחתן?

הוא אמר, לא יודע, כבוד הרב, מה אני אגיד לך? אני רק רוצה אישה מארץ ישראל.

בסוף הוא התחתן עם אחת מאילת.

הוא אמר לו, אתה רואה, מישעים נגזר עליך ללכת עד לחוץ לארץ,

אילת,

ומשם להביא את הזיווג שלך.

הוא סיפר לי ככה בדרך הלצה, אני פעם בשנה הולך לחמותי.

זה לא פעם בשנה, כאילו הוא טס לפני פסח לאילת,

הוא אומר, כל השנה אני פה.

פעם בשנה אני הולך לכל השבעה ימים של פסח במטוס,

אבל לפני כן אני שולח את אשתי במטוס

עם הילדים, ואחר כך אני בא בסוף לחמותי. הוא אומר, למה?

שלא יהיה בגדר וחמתו בערה בו.

הוא אומר, שנה שלמה לא הגיעה, ופה ושם, אז אני רק רואה אותה משנה לשנה, מפסח לפסח.

הוא אומר, וזה מספיק.

ולא זו בלבד, אלא לפי גודל הרחמים קובעים בשמיים, אם הוא ילך אל בת זוגתו, שהיא תבוא אצלו.

ברם זיווג שני שונה הדבר.

שם, בנוסף לרחמים שאדם מעורר בתפילתו, בודקים גם את מעשיו.

האם המעשים שלו זה בדיוק תוכו כברו,

או שלא בדיוק?

ולפי זה מזווגין לו את אשתו.

ועומק העניין כך הוא.

אחר שהודיע משה רבנו שעתיד עם ישראל להיגאל ממצרים, פרעה הכביד עליהם את העבודה,

ומעתה אף תבן לא יינתן להם.

פנה משה לבורא עולם ואמר לו, ריבונו של עולם, למה הרעות על העם הזה?

למה זה שלחתני? ומאז באתי לדבר בשמך ארע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך.

אומר לו הקדוש ברוך הוא, עתה תראה אשר אעשה לפרעה.

עד עכשיו זה היה, מה?

בכוח התפילה.

אבל עכשיו זה יהיה בכוח מה?

בכוח המעשים שאתה עכשיו התפללת, שאתה עכשיו הפצרת, עכשיו אני אראה לך.

וביעי רש״י אתה הרהרת על מידותיי.

לפיכך אתה תראה העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעת אומות כשאביאם לארץ.

אתה תראה את מה שאני עושה עכשיו לפרעה, שזה ילמד אותך

גם הלאה,

אבל לא תראה את מה שאני עושה לשבעה עממים.

והדברים תמוהים. אם משה רבנו הרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא, מדוע זכה לראות את עונשו של פרעה?

הלא על פי האמת והצדק מן הדין, שכשם שנגזר עליו שלא יראה את עונשם של שבעה מלכי שבעה אומות,

כך היה ראוי שיגזר עליו שלא יראה את הנעשה לפרעה.

כי הוא הרהר.

ויתרה מזו, כיצד יעלה על הדעת שמשה רבנו בחיר הנביאים,

שהתורה מעידה עליו,

ואומרת, ודיבר השם אל משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו,

יראה רכר מידותיו של קודשא בריכו.

אלא, אומר הקדוש ברוך הוא למשה, וארד להצילו מיד מצרים,

ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה הוא חווה,

ועתה לך ואשלחך אל פרעה, והוצא את עמי בני ישראל ממצרים.

אצל משה רבנו התעוררה קושייה עצומה,

והלא הקדוש ברוך הוא כבר הודיע לאברהם,

ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לאוליים ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה.

ומאז השיעבוד לא עברו רק מאתיים ועשר שנים בלבד.

ומשה עומד ותמה, כיצד זה מחד אומר הקדוש ברוך הוא, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה.

ומאידך הוא כבר מודיע אותי,

מה?

רוצה את עמי בני ישראל ממצרים. איך זה מסתדר עם החשבון?

דומה הדבר לשופט שחקק חוק לאסור לנסוע ברמזור אדום,

וכי יעלה על הדעת שבמקום לאכוף חוק זה ולהשרישו בציבור,

יבוא השופט עצמו ויחקוק חוקי עזר האך לבטל את החוק שחקק?

כן הדבר היה תמוה בעניינו של משה רבנו,

הקדוש ברוך הוא אשר קבע כי עם ישראל יסבול ארבע מאות שנה במצרים,

האך ישנה את דבריו.

ונוסף לדמיהה הזו אשר הייתה קשה על בחי הנביאים,

ראה משה רבנו שמידת הדין של השעבוד עדיין תקפה בכוחה החזק,

שכן פרעה לא זו בלבד שאינו מרפא לשעבד את עם ישראל,

אלא מוסיף

גם תבן איננה ניתן לעבדיך וכו',

מעכשיו הם יעשו, ומשעבד אותם ביתר שאת, והוא שטען,

משה, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך בורא העולם, אמרה לעם הזה,

נראה להם יותר גרוע,

לא נהיה להם יותר קל.

ולכן עונה קודשא בריך ולמשה, עתה תראה את העשוי לפרעה, הניסים והנפלאות שעשה קודשא בריך וביציאת מצרים,

השעה בה קרא את ים סוף והעביר את ישראל בתוכו,

וטביעת מצרים בים, כל אלו עוד מוכיחים שעם ישראל אינו תחת הנהגה טבעית,

אלא הינו מעל המזל ומעל כל החוקים.

אם נמחיש זאת לענייני העולם, נוכל להדגים זאת באופן הבא.

אדם רוצה ללמוד נהיגה בארץ זרה.

בארץ החליטו שהרוצה לקבל רישיון נהיגה,

עליו לעמוד במבחן בעל פה.

ועודו משחזר את החומר הנלמד וקול עולה מתוככי החדר.

האם מותר לנסוע באור אדום?

נשמעה שאלתו של הבוחן.

מותר, עונה הנבחן בקול נחרץ.

אומר לו הבוחן, אכן צדקת,

נשמע שוב קולו הסמכותי.

ולפליאתו של מיודענו זה לא היה קץ.

האם אוזניו הטעו, או ששמע אין החומר שגור במוחו?

לדאבון ליבו נשאל עלה אותה שאלה. האם מותר לנסוע באור אדום? עוד פעם הוא חוזר.

למרות שזכר שאין לנסוע באור אדום, ענה כקודמו שמותר.

שמע זאת הבוחן ומיד שלל את האפשרות של מתן הרישיון לנבחן.

עוול משווע נעשה כאן, הזדהק הנבחן.

היכן הוא הצדק? היכן הוא היושר?

הלו הנבחן הקודם ענה שמותר לנסוע באור אדום, ואתה הצדקת את תשובתו התקומם.

חברך,

אמר לו הבוחן, ביקש רישיון עבור רכב הצלה.

וכאשר מדובר בהצלת חיים, שונים הם הכללים.

אחרים הם החוקים.

אבל אתה לא רוצה להיות נהג רגיל, ולגביך הנסיעה באור אדום זה עבירה על החוק.

וכל קורא יבחין ויבין את ההבדל בין שני התלמידים,

שמדובר בשאלה של חיים ומוות, החוקים משתנים.

כך עונה הקדוש ברוך הוא למשה, עם ישראל נמצא כבר בתוך מ' ט' שערי טומאה.

המצב קריטי, יש צורך לעשות פעולת החייאה על עתר.

במצב מעין זה אין תוקף לחוקים ולכללים.

כשעם ישראל נמצא במצב של חיים ומוות, לא עושים חשבונות של חוקים.

מיד משנים את סדרי הטבע ועוברים אפילו את האור האדום.

וזהו העומק של מאמר הזוהר הקדוש,

הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל.

כשהספר תורה הוא בהיכל תחת ממשלת הטבע במסגרת של חוקים,

במקרה מעין זה הוא אינו שונה משאר הדברים שבעולם,

שאף הם תחת הנהגה טבעית.

וברם שמוציאים את הספר תורה מההיכל,

כדוגמת דברי הקדוש ברוך הוא לאברהם, צא מההצטגננות שלך.

אזי נכונה היא הקביעה כי אין לישראל מזל.

אולם בכוח מה יוצא האדם מתוך ההצטגננות שלו,

מתוך ההנהגה הטבעית הרווחת בעולם שאין חלק מהווייתה,

הווי אומר בכוח הרחמים,

דהיינו התפילה.

כשהאדם מעתיר בתפילה עצומה,

בעוצמה,

כשהוא מעורר את רחמיו של הבורא יתברך, הוא מסוגל אפליטול את זיווגו של האחר.

אשר על כן אמרו חכמים,

קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף.

למה?

כי בקריעת ים סוף היו צעקות של תפילה,

צעקות של ישועה לבורא עולם.

ולכן הקדוש ברוך הוא הראה להם שהנה הים נבקע.

אף שהגיעו מים עד נפש,

הים נבקע.

להראות לנו שבכוח התפילה, בכוח הרחמים,

שיהודי משתמש בהם, שום דבר אינו חוזר ריקה.

גם שקודשא בריך הוא אמר למשה רבנו, רב לך, אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה,

כל זה היה בגלל מה?

שלא רצה הקדוש ברוך הוא שימשיך משה רבנו בכוח התפילה. כי אם היה ממשיך,

ודאי היה צריך

להכניס אותו לארץ ישראל.

ודאי היה צריך לעבור על דבריו, בורא עולם.

ולכן אומר הקדוש ברוך הוא למשה רב לך,

אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה.

אבל עם ישראל נתן לנו הקדוש ברוך הוא את הזכות.

נתן לנו הקדוש ברוך הוא את הקיום.

ואנחנו חס שלום חס וחלילה מרגישים עצמאים.

ריבונו של עולם, אני מסתדר, הכל טוב, יש לי בוס טוב,

יש לי אישה טובה,

יש לי בריאות,

יש לי ילדים,

הכל, יש לי שום דבר לא חסר לי. כשאני אצטרך אותך,

דהיינו בחודש אלול,

דהיינו בראש השנה וכיפור,

אני אפנה אליך.

כרגע אני מסודר.

אל תדאג, אני אקנה בשבילך בשלושת אלפים שקל,

תפילה על הפרנסה,

ואני אבקש אז.

אבל כרגע מסתדר לי בדיוק עד סוף המשבר של הקורונה.

הכל מסודר.

את זה בורא עולם דוחה.

ולכן חז״ל המשילו, קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף.

יש קושי לאדם בזיווג שלו, איך?

כי אחר יכול להשיג אותו ברחמים.

לשלוף את הזיווג המיועד לו ולקחת אותו בכוח התפילה.

לכן יהודי שהקדוש ברוך הוא חנן אותו בכוח התפילה.

ובמה אנחנו מעולים על אומות העולם?

הם מעולים בכול, חוץ ממה? מכוח הפה.

אבל אצל עם ישראל יש את הכוח המיוחד בפה, שזה התפילה.

אם נשתמש בכוח התפילה

הן לדברים החיוביים

והן לדברים הקדושים שאנחנו צריכים לפעול בהם,

דהיינו, גם בחיי היום-יום, גם בחיי הרוחניות שלנו,

בוודאי ובוודאי שנזכה שהקדוש ברוך הוא

ישמע את תפילתנו,

יאמר די לצרותינו,

יסיר מעלינו את כל המקטרגים והמסטינים,

ונזכה להצלחה וברכה וישועה וגאולה שלמה.

אמן ואמן.