הלכות תשעה באב | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח, היום נעסוק בהלכות תשעה באב.

יהי רצון בעזרת השם שיהפוך אותו הקדוש ברוך הוא למועד,

כנאמר באיכה,

קרא עלי מועד,

ויהיו הימים הללו ימים טובים לעם ישראל במהרה בימינו אמן.

הרמ״ה בסוף סימן תקנג' כותב ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך,

חצות היום הכוונה,

כי אם בדברים המותרים בתשעה באב.

אז ישנם את הגמרות הידועות, מסכת מועד קטן,

יש את הגמרות במסכת גיטין,

ומועד קטן זה מדף כא עמוד א ואילך,

יש הלכות אבלות בשולחן ערוך שאנשים לא כל כך בקיאים בהן,

יש בספר ירמיה את כל הדברים הרעים,

שם מוזכרים ספר איוב,

מגילת איכה,

השתבח שמו ל...

הרבה הרבה הרבה לימוד תורה יש,

ופה נחלקו רבותינו הקדושים בדין הזה של ערב תשעה באב. האם בערב תשעה באב צריך

גם להתחיל ללמוד בדברים הללו, או שרק בתשעה באב עצמו?

הרי ערב תשעה באב

זה לא תשעה באב, עוד לא.

מתי כשייכנס הצום, דהיינו,

ני אשקיעה ואילך, אז מתחיל הצום, מאז לומדים.

לשון הרמה באמת היא לשון ככה-ככה.

אם תשימו לב, היא לשון מיוחדת. ונהגו שלא ללמוד, הוא לא אומר אין ללמוד.

ונהגו שלא ללמוד

בערב תשעה באב מחצות ואילך. זה בגדר המלצה כזאת.

אז מה יעשו?

יתבטלו.

אלא יכול להיות שיטרחו בעניין הזה, או יכינו את עצמם,

או יאכלו וישתו, וכן על זה הדרך.

אומנם תשעה באב

הוא שווה בדינים שלו ליום הכיפורים.

לא בכל הדינים.

חמשת העינויים הקיימים,

למרות שיותר מקלים,

ולמרות שגזירתו היא מידי רבנן ולא מידי אורייתא, כפי שכתוב בתורה על יום הכיפורים, ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתיכם.

אבל פה תשעה באב, חומרתו מידי רבנן, אבל השוואתו פחות או יותר, למה?

ליום הכיפורים.

מלבד כמה וכמה דברים שנראו אותם בסייעת דשמיא בהמשך.

אבל יש מצווה מיוחדת ביום הכיפורים שאין באף מועד,

אין באף חג, אין באף יום טוב.

ומה היא?

כל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. זאת אומרת, בערב יום הכיפורים יש מצווה לאכול.

מתי שמענו על מצווה כזו לאכול?

מצווה ללמוד תורה,

מצווה להניח תפילין, מצווה לשמור שבת,

תהרת המשפחה וכו',

אבל מצווה לאכול?

יש לנו פעם אחת בשנה מצווה מיוחדת שמשקיעים בה, עוזבים את הכול,

סוגרים את הספרים, סוגרים את בית המדרש, מה עושים?

יושבים ואוכלים,

מקיימים את העניין הזה של אכילת חמישה סעודות

בערב יום הכיפורים.

בערב תשעה באב לא ככה דבר.

בערב תשעה באב

נהגו שלא ללמוד מחצות

היום ואילך.

אז מה עושים? כל אחד יבחר לעצמו, אחד רוצה לאכול,

סעודות, אין מצווה. מלבד סעודה מפסקת,

אין שום מצווה של כמה סעודות לאכול.

האחרונים מסבירים את מה שאמרנו, שבאמת דברי הרמה הללו אינם מעיקר הדין. למה?

שהרי יש לנו את חמשת העינויים,

וחמשת העינויים, ממתי נכנסים? מהשקיעה ואילך.

הם לא נכנסים קודם לכן.

אם היו נכנסים קודם לכן, הרי שלימוד תורה זה בכלל מה?

האיסור.

אבל היות וחמשת העינויים ייכנסו רק מהשקיעה ואילך,

עד למחרת בצאת הכוכבים.

לכן הדין הוא שמה?

שזה בגדר המלצה. מי שרוצה לשבת וללמוד, ילמד.

מי שיש בכוחו לשבת ולעסוק בתורה, יעסוק.

מה עושה בן תורה? יושב ועוסק בתורה.

ולכן מה יעשה?

אז הגרא, דרך אגב, קוטגון מבילנה, כותב על כך שזה חומרה יתרה.

העניין הזה של לא ללמוד, זה חומרה יתרה. מי שרוצה לנהוג כך, ינהג.

מה יעשה בן תורה?

אוי, כל צמא לחול המיימן. מיימן לתורה? כל מהוויה וכל נפשו חביצה אך ורק בתורה הקדושה.

קשה לו בלי התורה הקדושה, מה יעשה?

אז רואים חזל יכול ללמוד בדברים הרגילים עד לזמן של מה? של סעודה מפסקת?

בזמן של סעודה מפסקת כבר יפסיק, יתארגן,

יאכל את הסעודה המפסקת,

ולאחר מכן ברכת המזון, וילך לבית הכנסת להתפלל וכולי,

יקבל עליו עצמותו של יום תשעה באב.

אבל אדם שרוצה, מתעקש, אומר, עזוב אותי, אני עכשיו אמשך.

פה לא מדובר על פלפול,

מדובר פה על לימוד סטנדרטי,

לא לימוד שיביא אותו בליל תשעה באב לידי שמחה. וואי, איזה מהלך ראיתי בתוספות,

איזה מהלך הראשונים הביאו. לא, זה ודאי שאסור ללמוד. פה מדובר על פשט הדברים שהוא ילמד אותם בצורה כזו,

שלא יגיע לידי שמחה יתרה בתשעה באב.

לכן גזרו חז״ל שמה שלומדים את הדברים המותרים בתשעה באב,

שהם המדרשים של גזירת החורבן,

קמצא ובר קמצא, תרנגולה ותרנגולדה, וכן על זה הדרך.

יפה.

ולכן להלכה באמת, אם יכול ללמוד בקלות בדברים

הקשורים למה? לעניין של החורבן והמותרים, נלמד בהם.

אם לא יכול, ימשיך בלימודו עד

זמן השקיעה.

כנל בערב תשעה באב גם לא מטיילים. יש אנשים שאומרים, תשמע, בערב תשעה באב, מה אני אעשה?

לילדים עכשיו בבית יש חל״ת,

יש קורונה למאנדה, אמר שיש קורונה, כן, מה נעשה עכשיו? יאללה,

בואו נלך איתם לספארי, בואו נלך איתם לאיזה טיול, אני יודע מה, אני אקח אותם

למזח, זה נקרא, איך זה נקרא שם?

שפת הים, לא מקום שיש שם פריצות.

לנמל.

ניקח אותם לנמל קצת, שיראו מה זה הים הגדול, הים הקטן, מה מברכים, יסביר להם.

יראה להם צדפים וכולי.

ערב תשעה באב, לא מטיילים.

גם לא יום תשעה באב, הוא רוצה להעביר את היום שלו, אבל לא מטיילים.

זה לא יום של טיולים.

הגיע בין הזמנים,

אחרי תשעה באב, אתה יכול ללכת,

לנוח, לנפוש, הכל בעל מקומו בשלום.

הבית יוסף בסימן תקנב בשם הגאות מימוני.

כתב שנהגו שלא לומר תחינה בערב תשעה באב. למה?

משום דאיקרא מועד.

כמו שאמרנו, קרא עליי מועד, ההמשך, לשבור בחוריי,

אבל קרא עליי מועד. עתיד הקדוש ברוך הוא להפוך את היום הזה ליום של מועד. הדרישה גם הביא את הפסק הזה, כתב גם ככה, באות בית.

ככה פסק גם מרן השולחן העור, בסימן תקנב, סעיף יב.

בעוד מקום,

מרן השולחן ערוך פסק ככה, בסימן תקנט, סעיף א'.

יפה מאוד. לכן, יום רביעי הקרוב, זה ערב תשעה באב,

לא אומרים בו נפילת אפיים ותחנו.

יפה.

בסייעתא דשמיא יש לנו את צעודה מפסקת. צעודה מפסקת, צריך לאכול אותה

קודם הצום.

הצום נכנס בערך, פחות או יותר,

בשעה שבע וחצי,

שבע ארבעים.

אנחנו קצת מהמחמירים, טיפה אנחנו מקדימים כמה דקות קודם. לכן, יש אדם,

לא יגיחס שלום לידי כניסת הצום, והוא לא מוכן כראוי.

אז בשעה רבע לשבע יכול להתחיל את הסעודה מפסקת.

תכף נראה מה אוכלים בסעודה מפסקת.

אבל מה זה נקרא סעודה? אומרים חז״ל, סעודה זה נקרא אכילת פת.

דהיינו, נטילת ידיים.

לא סעודה, זה נקרא כיבוד קל.

מיני מזונות זה כיבוד קל. אבל סעודה, מה זה מקרה סעודה? נטילת ידיים.

אז באזור השעה שש וחצי, מתחיל את הסעודה שלו.

נוטל את הידיים שלו, כהוגן את הפת, כותב הירושלמי בסימן תקנב, הביא אותו בית יוסף,

שצריך לטבל את הפת באפר.

ייקח איזה חתיכת לחם, ישרוף אותה על גבי המבאר של הגז,

ומזה נהיה, עד שזה נהיה ככה פחם כזה,

לא אפר של סיגריות, כן?

לא אפר של שרפה.

לוקח את הפת ושורף אותה עד שהיא נחררת קצת, מהאפר הזה הוא שם קצת בצלוחית כזו כמו של מלח,

וטובל בה את מה? את הפת לחם המוציא לחם מן הארץ?

טובל בה. זה נקרא סעודת תשעה באב.

הרי בתשעה באב לא אוכלים, אז מה זה נקרא סעודת תשעה באב?

אומרים רבותינו הקדושים,

היות ותשעה באב הוא בגדר של מה? של יום טוב,

ועתיד הקב' להפוך אותו ליום טוב, שנאמר קרא עלי מועד, מה שכתוב במגילת איכה.

אז מה הקב' היה צריך לעשות לנו?

הקב' עתיד להפוך אותו ליום טוב.

אז איך אנחנו מסמנים שמה שאנחנו שמחים בכך שהקב' עתיד להפוך לנו את היום הזה?

על ידי הסעודה הזאת שאנחנו אוכלים. אמנם הסעודה היא לא שמחה,

לא אוכלים בבשר ולא שותים ביין,

אבל זה זכר, לכן אנחנו עושים אותה כסעודה ממש,

וטובלים את זה באפר. סיבה שנייה,

הסעודה הזאת שאנחנו מקפידים לאכול אותה עם נטילה, עתיד הקב' מה?

למי שמקפיד על הסעודה הזאת, לזכות להאכיל אותו בסעודת הלוויתן.

אנחנו אומרים בארחמן של מה?

של חג הסוכות.

הארחמן הוא יזכנו לשב בסוכת עורו של לוויתן.

נכון? הארחמן אשפיע על יום שפע קדושה ומאושפיזין אליהם קדישין.

מה זה מעור של הלוויתן, מה עושה הקב' ברוך הוא? את הסכך,

את הדפנות של הסוכה.

אבל, מהבשר של הלוויתן, מה לא חבל?

הפשיטו עכשיו את העור של הלוויתן, מה עושים עם הבשר שלו?

זה המלאכים עושים על האש,

למי שלא אכל נט, כן? לא אכל נבלות וטרפות,

יזכה לאכול מסעודת הלוויתן הזה, זה משובח,

זה ישן נושן, כן? מעט בריאת העולם זה הבשר הזה.

הוא מעושן כנראה משהו ברמה מאוד מאוד נבואה, אז יזכה לאכול מהסעודה הזאת.

אז לכן אנחנו אוכלים את הסעודה הזאת,

וזה זכר לכך.

לכן גם אדם שאינו מתענה,

דהיינו מן הפטורים,

הוא חייב לאכול סעודה מפסקת.

מה?

אבל אני פטור, אני אוכל בתשע בערב, לא, לא, חבוק, אתה אוכל כמו כולם סעודה מפסקת. למה? אתה רוצה לזכות לאכול מהבשר של הלווייתן שעתיד הקדוש ברוך הוא?

אתה רוצה לשמוח בסעודת יום טוב של תשעה באב?

שהקדוש ברוך הוא יהפוך את היום הזה ליום ששון ושמחה? בבקשה.

עכשיו נראה אותך.

אם עכשיו אתה טובל את מה? את הפת לחם שלך בסעודת ערב תשעה באב, אתה תזכה גם לאכול בסעודת יום טוב של תשעה באב. אתה תזכה לאכול מהבשר שיגישו בסעודה הזאת

שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות לצדיקים.

כף החיים סופר גם הביא את זה באות ל״ו בשם הלקט.

הוא כתב גם ככה שזה המנהג להטביל את מה?

את הפת לחם

באבר. ומה אומרים? זוהי סעודת תשעה באב.

יפה מור.

עכשיו, איך אוכלים?

אה, דרך אגב, השני טעמים שהבאתי,

המקור שלהם זה בהלכות קטנות, חלק ב', סימן קל ה' וכף החיים בסימן תקנב סעיף קטן ל״ו יעוין שם.

עכשיו, איך אנחנו אוכלים?

אז רבותינו הקדושים הנהיגו לנו הנהגה טובה.

כיצד צריך לאכול? הנהיגו לנו רבותינו הקדושים שצריך לשבת על שרפרף.

או על כיסא נמוך, זה למי שקשה לו.

כגון אישה בהיריון, זקנים ותשושי כוח שצמים,

אז הם יושבים על מה?

על שרפרף נמוך.

אבל סתם האדם שמה שיש בו כוח,

כיצד יושב?

אז אומרים רבותינו הקדושים שצריך מה לעשות?

צריך לשים כיסוי שהוא לא מבגד, הוא לא של הלבוש שלו.

כיסוי. איזה כיסוי?

הוא שם כיסוי שהוא כמו ציפה של כרית,

או סתם סדין,

שהוא לא מהמלבושים שלו, בסדר? למה זה לא כבוד למלבושים ככה

לדרוך עליהם לבזות אותם?

שם את

הבגד הזה, ולאחר מכן יושב עליו,

ואוכל את

סעודת ערב תשעה באב, דהיינו סעודה מפסקת.

כך כתב הבן אישחי הקדוש,

בפרשת דברים,

סעיף כ',

שנה ראשונה, כותב הבן אישחי,

שככה צריך לשבת

על כיסא נמוך. למה הדבר הזה לשבת על כיסא נמוך?

מהסיבה שמה שיוכל להרגיש בעינוי הזה. עכשיו, תשעה באב,

אתה לא עכשיו יושב ואוכל כמו בחג,

בפסח אתה מסובה,

או בשאר החגים זה יושב על הכיסא המלכותי שלך. עכשיו תרגיש שלאבא שלך אין לו בית, אה? אין לו בית. יש שכינתה בגלותה, כותב הזוהר הקדוש.

אז עכשיו תרגיש. איך תרגיש את זה? על ידי הישיבה שאתה יושב וסועד ככה בצורה כזאת

על גבי הקרקע. לכן, אותם זקנים ותשושי כוח וחולים וכולי,

מקלים איתם. יכולים לשבת על גבי

כר או כסת או שרפרף נמוך,

שיש בו גובה של ג' טפחים. המנהג הזה של לשבת גם תלוי בנשים. גם הנשים עצמם צריכות להקפיד על המנהג הזה לשבת על גבי הקרקע.

לגבי הקר והכסת, הביא את זה גם מרן השולחן הארוך בסימן תקנ״ב, סעיף ז.

מה הטעם הזה?

למה באמת לשים את הבגד?

מה רע בלי בגד לשים?

שב בלי בגד, מה צריך?

א' כל מבחינה בריאותית זה לא טוב.

לבן אדם, למרות שאנחנו בימי הקיץ החמים,

בכל אופן זה לא טוב לשבת על גבי הקרקע, בפרט לא לנשים.

דבר נוסף, על פי הסוד יש בזה עניין. למה?

בזמנם הקרקעות לא היו מרוצפות, כמו היום יש לנו קרמיקות יפות, שיש,

מפואר. בזמנם הקרקע הייתה, היה בה רוח טומאה.

ואם היה בה רוח טומאה,

אז הטומאה הזו יכולה חד שלום להידבק בבן אדם. לכן אמרו שים איזה סדין או משהו,

בגד, שהוא לא מיוחד למלבוש, ותשב עליו.

אבל בימינו שיש קרקע מרוצפת, מה נאמר?

אז לא צריך לשים בגד.

הנה, יש קרקע מרוצפת, אין רוח רע, הכל בסדר. לא, לא. עדיין, איך אומרים? התקנה של חכמים על פי הסוד עומדת בעינה, ולכן שמים בגד ויושבים על כך, ובכך אין שום בעיה.

יפה מאוד.

עכשיו, רבותינו הקדושים כבר הזהירו אותנו שלא ישבו יחדיו,

כדי שלא יתחייבו בזימון, לא בעשרה ולא בשלושה וכו'.

אלא כל אחד יושב בפינה אחרת בבית, בסעודה של תשעה באב,

והוא יושב ואוכל את סעודתו כמו אבל שיושב בפינה ואוכל.

יפה מור.

ולאחר מכן גם את ברכת המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו. בימים אחרונים מברך לעצמו,

ולאחר מכן הולכים לבית הכנסת.

כתב מרן השולחן ערוך בסימן תקנב, סעיף א' ערב תשעה באב לא יאכל אדם בסעודה מפסקת שאוכלה אחר חצות בשר.

ולא ישתה יין, ולא יאכל בית תבשילין.

עכשיו, מה זה נקרא בית תבשילין? אז יש לנו כלל. הנהיגו רבותינו הקדושים כלל. מה הכלל?

מה שדרך לבשל אותו בסיר אחד, זה נקרא תבשיל אחד.

מה שדרך לבשל אותו בשני סירים,

זה נקרא שני תבשילים.

לפעמים זה יכול להיות אותו תבשיל, כגון אורז.

אבל אורז אחד עושים אותו, הבוכרים קוראים לתדיגי,

עושים אותו אורז ככה קשה כזה,

קריספי כזה, אתה שומע רעש בשיניים,

ויש אורז שהוא ממש אחד-אחד.

הוא לא דבוק, הוא לא קשה.

זה נקרא שני תבשילים.

למה זה סוג אחד קשה וזה סוג אחד דק?

אבל אם זה יצא באותו סיר אחד קצת קשה מתחת לסיר נשרף וקצת דק, זה לא נקרא שני תבשילים, זה נקרא תבשיל אחד כי זה יתבשל בתוך

סיר אחד.

היום, בלי עין הרע, שרוצים לדלל אוכלוסין,

אז מה עושה הקדוש ברוך הוא? אתם אומרים, פן ירבה? אני אומר, כן ירבה, אל תדאגו.

אתם חושבים שהחיסונים שלכם ישפיעו? אל תדאגו, אני אתן לכם צ'פחות,

ואני אראה לכם שיולידו,

זה לא מצרים, כן, שישה בקרס אחת, לא יודע אם זה הגיע לדרגה של פרעה,

אולי זה עבר,

אנחנו נראה לפי התוצאות, אבל אתם חושבים לעשות כל מיני דברים, במקוואות, פה ושם,

זוממים הם לכם בנכליהם אשר נקלו לכם.

הם עושים כל מיני דברים, על דבר פעור, זה כל המין בשאינו מינו, ועל דבר מצרים וכולי, אתם עושים ככה מיצרים, לעם שלי, אל תדאגו, אני ירבה עוד עם, ארבה ארבה את זרעכם ולא ייספר מרור.

על זה תתכוננו,

הגדוש ברוך הוא הולך להרבות את עם ישראל ולהכחיד את כל אומות העולם.

אז במקרה שבני הבית בלי עין הרע מרובים,

אי אפשר לעשות בשיר אחד קטן, תבשי לכל בני הבית, מה שאר בני הבית יסתכלו,

והצמים יאכלו.

אז יכולים לעשות בשני סירים מאותו סוג של תבשי.

יפה מאוד, אבל כמובן, כותב המשנה ברורה שצריך להקפיד ששניהם יהיו אותו דבר.

זאת אומרת, לא לעשות אחד, איך אומרים, קשה ואחד רך.

כך כתב המשנה ברורה בסעיף קטן חטא שם.

יפה מאוד.

מאכל שנאכל חי, כגון תפוח עץ,

כגון ביצה,

אוכלים אותה חיה.

נכון שמוסיפים קצת מלח ופלפל.

על הביצה.

אז אם דרך לאכול אותם חיים, זה לא נקרא מה?

תבשיל.

אה, אם דרך לא לאכול את המאכל הזה חי,

ודרך לבשל אותו, זה הדרך שלו ככה, ויבשלו אותו,

בסדר?

אז זה ייקרא תבשיל נוסף.

דהיינו, הוא רוצה עכשיו לאכול אורז,

ולצד זה ישים ביצה. זה שני תבשילים.

זה תבשיל בנפרד וזה תבשיל בנפרד.

בסדר?

יפה מאוד.

אה, אם יאכל את שניהם חיים, אין בזה בעיה.

אבל אם אוכל אחד חי ואחד מבושל, זה הבעיה שלנו, ואסור.

רבותינו הנהיגו שמאכל אבלים,

בדרך כלל זה מאכל עגול, כמו בייגלה של קפז, כן?

בייגלה,

כמו עדשים,

כמו פיתה,

כל הדברים הללו זה דברים עגולים. כל זה למה?

כדי להורות לאבל שהאדם, גלגל חוזר בעולם.

תינוק נולד, לאחר מכן מישהו אחר מת.

לכן על זה הדרך,

וכולי. אחד מת ואחד חוזר לעולם, וכולי וכולי.

אותו דבר כאן,

ישראל,

התבשילים שאנחנו אוכלים במה?

בסעודת ערב תשעה באב, יש כאלו שנוהגים לאכול כמאכל אבלים.

מה זה מאכל אבלים? ביצה.

ביצה קשה. מביאים לאבל ביצה קשה ביד, בסעודת הבראה.

אז נותנים לו לחם לאכול, וגם ביצה קשה. זה לא נקרא שני תבשילים, כי בדבר מאפה,

שלא אוכלים אותו לקינוח, דהיינו אוכלים אותו לתיאבון,

בסדר? אז זה לא נקרא תבשיל,

ואפשר לאכול כמה שרוצים ממנו.

יש מנהג בעדה הבוכרית

לאכול אוכל שנקרא אושי פלוב.

אושפלוב זה נקרא.

יש הרבה עדות, פרסים עושים את זה,

אפילו קצת מהתימנים אוהבים לעשות את זה.

זה אוכל טעים. אושפלוב זה אוכל שהרבה עדות אוהבים לאכול אותו.

והם ידעו, הבוכרים, שבלי בשר אי אפשר לאכול.

אושפלוב זה מתאים עם בשר כבש,

או אני יודע מה, עם בשר בקר, או עם עוף, יש כאלה מקלים ועושים.

מה עכשיו נאכל בתשעה טעים? לא אוכלים בשר, נכון?

אז מה נעשה?

אז הם מצאו פתרון.

אמרו, אנחנו ניקח או ביצה קשה,

נשים בפנים ונבשל אותו יחד,

או נעשה ביצה שלוקה,

ונשבור אותו ככה, כמו שעושים במרק ביצה שלוקה, שזה נהיה אחר כך כמו חביתה כזה.

ככה הם עושים, מבשלים את זה יחד.

למי שנוהג לאכול ככה כל תשעת הימים, דהיינו כל השבוע שחל בו תשעה באב, מותר לו לאכול את זה בסעודה מפסקת,

כי בשבילו זה לא מקרה שני תבשילים.

אבל מי שלא נוהג לאכול ככה,

בשבילו זה נקרא בתבשילים.

כי אתה לא נוהג לאכול ככה כל הזמן.

אם אתה לא נוהג לאכול ככה כל הזמן,

אסור לך בסעודה מפסקת לאכול בצורה כזאת.

לכן מאוד צריך לשים לדבר לב. יש הרבה אנשים שתוהים לזה, מה אנחנו אוכלים קרה? מתי אתה אוכל קרה? בסעודה מפסקת.

אז זה שני תבשילים, אסור לאכול.

אם אתה אוכל קרה כל תשעת הימים, תפאדל.

אבל אם לא, לא.

אותו דבר שכאלו מוסיפים לאוכל הזה תפוח אדמה.

אם אתה נוהג כל הזמן לאכול את תפוח האדמה ככה, בסדר גמור.

הייתה לא נוהג לאכול את תפוח האדמה כל הזמן עם ראש פלואו, זה נקרא שני תבשילים, ואסור.

יפה מאוד.

השולחן ערוך בסעיף ב' תקנב' כותב שמה,

נהגו להחמיר שלא לאכול דגים.

אז זה השוני בדרך כלל ממה מיום הכיפורים. אמנם,

אמרנו תשעה באב דומה ליום הכיפורים בדינים של אושלמה,

אבל מצד שני מה הוא גם שונה.

דהיינו, בערב יום כיפור, בסעודה הראשונה,

יש מדרש רבה

ששם מצאתי את המקור לזה, שם כתוב לאכול דג

בערב יום הכיפורים.

הוא מביא שם מעשה וכולי וכולי.

אבל פה בסעודת ערב תשעה באב לא אוכלים דגים.

סתם ככה יש הרבה נמנעים מאכילת דגים בערב תעניות,

למה לא אוכלים בסעודה מפסקת של ערב כיפור דגים?

שים דג ככה, נו, סלומון, ככה נורבגי משובח, שים עליו כל מיני בצלים ועגבניות, אוכל אותו, מה הבעיה?

החשש גזרו חזל שמא ירא קרי

ביום כיפור ולא יכול לטבול,

אז מה יעשה עכשיו?

הוא נמצא ביום הקדוש והוא בטומאתו, השם ישמור ויציל?

לכן נזהרים מאוד מהדבר הזה ואוכלים רק בסעודת הבוקר,

ולאחר מכן יש עוד ארבעה סעודות, ככה שלא יהיה שום חשש. אבל בסעודת

תשעה באב נמנעים מלאכול דגים.

למה?

למאן דאמר שדגים זה בשר, מותר לאכול בשר?

אסור לאכול בשר בשבוע שחל פה תשעה באב, אז איך אתה אוכל בשר דגים?

ודבר נוסף זה גם דבר, דג זה דבר שעולה על שולחן מלכים.

בתוניס פעם הייתה גזירה,

איך קראו לו שם? הקיסר?

התוניסאי עשה גזירה,

מרימים את המחירים של כל הזה, כמו שעכשיו היוקר יאמיר.

מרימים את המחירים של כל השוק.

והיהודים ככה לא יכלו לקנות דגים לשבת, מה עשו?

הכסף שנשאר להם ככה מהחסכונות,

אמרו, אנחנו נוותר על דגים בשבת, כל האוכל דג ביום דג ניצול מדג.

אז הלכו, שילמו טבין ותקינין, אבל היו בצער גדול התפללו לבורא עולם.

באו החכמים והשליחו פתק, שלחו שליח שלהם,

השליחו פתק שהדגים יברחו, לא יעלו בחכות.

והמלך היה רגיל לאכול על שולחן מלכים, אמרנו, עולה דג.

היה רגיל לאכול כל יום, דניס, פעם דג כזה, פעם כזה,

כל מיני דגים משובחים.

במשך שבוע שלם הוא רואה שלא מגישים דגים, הוא קורא לשף שלו, הוא אומר, תגיד לי, מה הולך פה בארמון? מה, יש חוסר תקציב?

מה קרה, לא עולים דגים? הוא אומר לו, אדוני המלך, תקשיב טוב, הדייגים מיואשים.

שבוע שלם הם מעלים ברשתות שלהם, בחכות שלהם, מה הם מעלים?

הם מעלים רק עשבים שוטים, הם לא מעלים בכלל דגים, כלום.

אמר, אני לא מאמין לכם. שבוע?

לא יכול להיות, אולי הדייגים יזדקנו.

תביאו דייגים צעירים.

אמר, אני רוצה ביחד איתם באונייה להפליג ולראות.

הלך איתם לקרחי הים,

אמצע הים, והוא אומר, בבקשה, תפרסו את הרשתות, פורסים את הרשתות, מחקים, מחקים, מחקים, שום דבר.

תרימו!

מרימים, רואים באמת עשבים. הוא אמר, ככה?

איך זה יכול להיות?

אולי מקום אחר.

תזיזו את האונייה לשם, הולכים לשם. אולי כמה אוניות.

שום דבר, אין דבר.

דגים בים, אמרנו, איך זה יכול להיות ים בלי דגים?

משהו מוזר פה.

אמר לו אחד היועצים,

כנראה שזה גזרה.

גזרה של מי?

כנראה שזה גזרה של מה? של היהודים. בגלל שאתה הרמת את המחירים,

אז ככה היהודים, מה הם עשו?

הם עשו איזה משהו ואין דגים. אמרו, ככה.

אין בעיה, תקרא לרב של היהודים.

קראו לרב של היהודים,

הרב הראשי לטוניסיה אמרו לו, תקשיב, מה הולך פה?

למה אין דגים?

המלך אמר, אם תוך שבוע אין דגים, אם תוך יום אין דגים,

מגרש את כל היהודים והורג את הרב.

אז אמר המלך,

אם תוך שבוע לא יהיה דגים,

אני מגרש את כל היהודים והורג את הרב.

ככה אמר הרב, אין שום בעיה.

אני מוכן בתנאי אחד.

אם אתה תוריד בחזרה את המחירים, שיהיה שווה לכל נפש, שגם משפחה ענייה תוכל לאכול,

אז יחזרו הדגים, ויהיה כפול ומכופל.

יהיה שפע גדול של דגים. אם לא,

לא יהיה דגים.

אמר המלך, אין בעיה, אני מבטל את הגזירה. קרא לשר האוצר, בוא הנה, תביא את השטר.

קרא, תבטל את הגזירה,

תוריד את המחירים, אין לי עוקר שערים, הכל יורד בחזרה.

ובאמת, אמר, בוא, איתי ביחד לים.

עלו שניהם, הרב התוניסאי הראשי והמלך.

עלו שניהם ביחד אל הסיפון של האונייה, והם מפליגים לים.

פתאום רואים את הדגים קופצים לקראתם, פשי.

והדייגים כולם בהמוניהם לא מספיקים, הרשתות כבר נקרעות מרוב עומס.

אמר הרב, מה רבו מעשיך, אדוני, כולם בחוכמה עשית, עמלי ארץ קנייניך. זה הרשע הזה חשב שמה?

שהוא יוכל לעשות מה שהוא רוצה, להצר לעם ישראל.

הוא אמנם נהיה ראש, כל המייצר לישראל נהיה ראש,

אבל הוא לא יודע שהכל תלוי בעם ישראל.

גם אלו הרשעים עכשיו שרוצים להצר לעם ישראל,

ועושים כל מיני חוקים,

ואיזה דברים עושים, עוצרים אנשים,

ופתאום כולם נהיו במדינה פושעים עם תיקים פליליים.

אין אחד נורמלי.

כולם עם תיקים פליליים.

כולם עבריינים.

הם צדיקים, אבל הם, שום דבר.

אז גם הם צריכים לדעת טוב מאוד שהקדוש ברוך הוא לא פראייר. גם היום שלכם יגיע. סבלנות.

לקדוש ברוך הוא ערך אפיים.

ואם אתם לא תדעו להשתנות, הוא ישפיל אתכם.

ייתן לאומות העולם לשלוט בכם כמו שאתם מנסים,

חס ושלום, חסר אלה לעצר ולהרע לאחים שלכם,

עם ישראל, הקדושים והטהורים.

לכן,

היות ודג זה דבר שעולה על שולחן מלכים,

אומרים רבותינו הקדושים, יש בזה שמחה.

אם יש בשמחה יתרה, לא מתאים בסעודת ערב תשעה באב לאכול דבר שמשהו משמח.

כי הסעודה הזאת, טובלים את מעט עליך, אמרנו באפר. למה? להורות על עצבות.

אתה עכשיו שמח?

אמנם זה נקרא סעודת מועד, אמרנו.

מצד שני, לא מרבים בה בשמחה, לא שמחים בה.

לכן גזרו רבותינו הקדושים שמה?

שהמנהג הוא שלא לאכול דגים בסעודת ערב תשעה באב.

סעודה מפסקת.

לגבי ירקות כבושים,

יש בזה ספק ספקה.

מה הספק?

אולי ספק אחד נאמר, לפי דברי התוספות בתענית דף ל', עמוד א',

ששם כתב התוספות שהדבר שנאכל חי לא נאמר עליו שמשהו נכלל בתורת בישול.

זה ספק אחד. ספק שני,

נאמר שאולי מה?

יהיה מותר לאכול אותו בסעודה מפסקת. למה?

שאולי נאמר שמה שכבוש אינו כמבושל דמה. יש לנו כלל כבוש כמבושל דמה, פה כבוש אינו כמבושל דמה.

אז בגלל הספק ספקה הזה, ספק ראשון, שמה?

שהדבר הזה נאכל חי ולא חל עליו, מה העניין הזה של איסור.

מותר לאכול אותו כי זה דבר חי. ספק שני, שכבוש, לא כמבושל.

כך כתב ערוך השולחן. משום הספק ספקה הזה,

עיקלו רבותינו ואמרו שאין שום בעיה לאכול את הירקות הללו שהם כבושים בסעודה מפסקת. המחמיר,

אדם לא עוזב, תבוא עליו ברכה.

יפה מאוד.

מה קורה לגבי סלט ירקות? הוא אומר, אני אוכל אושפלור,

אני אוכל אורז, זה מזין את הגוף, משביע.

אני רוצה עכשיו לאכול לצד זה סלט ירקות. אפשר או אי אפשר?

הבן ישחי כותב שצריך להתרחק מתענוגות.

הבן ישחי היה חסיד.

כולו אומר קודש.

כולו הדרת קודש.

אז הוא אומר, בסעודה כזאת של תשעה באב, עכשיו אתה רוצה, מה שנקרא, איך אומרים?

להרבות בסעודה?

תחמיר על עצמך. אם אתה יכול להחמיר בקלות, תחמיר.

כך הוא הביא בסעיף יט בפרשת דברים.

לגבי העניין הזה של מה? של סלט חי. אומנם מעיקר הדין, הדבר הזה, אין בו בעיה, הוא מותר באכילה.

לגבי משקאות,

אדם רוצה בסוף הסעודה לשתות כוס קפה.

אין בעיה עם חלב, בלי חלב, זה פרווה, הרי לא יכולים בשר.

אז יכול לשתות כוס קפה.

אדם רוצה לשתות רק חלב.

אדם רוצה לשתות כוס תה

ושאר משכים, אין בזה שום בעיה. כך הביא

הרב בן ציון אבא שאול, זכותו תגן עלינו, בספרו אור לציון, חלק ג',

עמודים רנד, רנדה.

אנחנו מחמירים גם אחינו האשקלזים בשתייה של שיכר.

לא מתאים להיכנס לצום שהאדם הוא שיכור, חס ושלום, יבוא לבית הכנסת, קורא קינות והוא ככה מסטול.

בשתיית שיכר אנחנו לא נוהגים לשתות, במה?

בסעודה מפסקת. בפרט בזמננו, שאנחנו לא שותים את כל המיצים הללו שנקראים שיכר מדינה, כגון בירה וכדומה.

אז

בוודאי ובוודאי שאנחנו לא נוהגים בכך.

לגבי מיני מאפה, אמרנו אפילו כמה סוגים, אם אוכל אותם לשביעה ולא לתענוג,

אמרנו שמותר.

למה? כי כל גזירת חזל הייתה דווקא בתבשילים ולא במאפל.

אדם רוצה לאכול סעודה חלבית, הוא אומר, תשמע, אני ישן טוב בלילה,

כדי שאני אקום מוקדם בנץ בבוקר, אני אוכל חלבי, חלבי זה מרדים.

אז זה רבותינו הקדושים נחלקו.

דעת

רבי בן ציון אבא שאול, זכותו תגן עלינו, אמן,

שזה אסור. למה? כי החלבי, הוא אומר, זה כמו תבשיל.

מה עושים ממנו? מפסטרים אותו, אה?

זה נחשב כמו תבשיל, ולכן אסור.

הבן איש חי,

מה פתאום, אין שום בעיה. מה זה, החלב של ימינו זה שום דבר.

גם אם מפסטרים אותו, זה כדי

לייצר אותו, להקשות אותו, וכן על זה הדרך, וכך אין שום בעיה, לכן הבן איש חי מתיר.

דעת הרב בן ציון,

שזה נקרא תבשיל, ולכן יהיה אסור.

סיום האכילה,

שזה בערך בשעה שבע ורבע,

אדם צריך לקבל עליו תענית.

איך מקבלים בניהו תענית?

אומרים בפה, כי דברים שבלב, יש לנו כלל דברים שבלב, אינם דברים.

ואדם אומר, אני מקבל, הרי אני מקבל עלי תענית.

כך פסק מרן השולחן העורך בסימן תקנג,

סעיף א'.

יש אנשים שמצטערים מהצום.

הוא רק חושב על הצום, הוא כבר נהיה רעב.

יש כאלה אנשים.

אז המציאו להם ככה כדורים פסיכולוגיים, זה נקרא.

לא תרופות.

זה כדורים כאלה, פסיכולוגיים, תערובות של כל מיני צמחים וכולי, שיודעים תחושת צובה, זה נקרא קאלי צום,

או צום קאלי, כל מיני שמות כאלו.

ככה, נו,

שמות של חידה כאלה.

כן, אז כל הכדורים האלו, אם אדם לוקח אותם,

אין שום בעיה.

יש נפקא מינה לשבת, האם מותר ליטול תרופות,

משום שחיקת סממנים, האם מותר בשבת ליטול תרופות או לא. יש מרבותינו הקדושים שאומרים שמה, זה לא בגדר תרופה,

תרופה, לדעת הכל.

אין בכך שום בעיה. אבל השנה, ברוך השם, לא תשעה באב דחוי,

ולכן אין שום בעיה. אדם שרוצה לקחת את זה, והוא חושב שזה מקל עליו,

אין שום בעיה, יקנה את זה, ייקח את זה,

והכל יעבור על מקום בשלום. לדעתי זה רק פסיכולוגי עובד, כן?

נותנים לך את זה. תיקח, איך אומרים,

אקמול, ותגיד אני בריא, אז אני בריא, אותו דבר.

אז תחשוב שלקחת קאלי צום, והכול בסדר.

יפה. מה קורה עם ברית מילה בתשעה באב?

כמדי שנה אנחנו זוכים לעשות ברית מילה בתשעה באב.

לא רק אנחנו, הרבה מוהלים זוכים לעשות ברית מילה בתשעה באב.

אבל מה קורה בתשעה באב? האם אפשר לשיר בברית?

האם המברך על הכוס יכול לשתות מן הכוס?

האם מברכים על הבשמים?

כל הדברים הללו צריכים חקירה ודרישה. אז הנה לכם מקבץ ההלכות, גם למוהלים,

שיוכלו לדעת בדיוק כיצד לנהוג בברית המילה שחלה בתשעה באב.

אז קודם כל,

השולחן ערוך

בהלכות מילה

וגם

בהלכות תשעה באב,

מביא את העניין הזה של מתי ימולו את התינוק.

יש דעה שאומרת שמלאים את התינוק מיד אחרי הקינות בבוקר,

ולמה? משום זריזין מקדימין למצוות, צריך להיות קודם חצות היום,

הדעה השנייה אומרת, מה פתאום אחר חצות היום? למה אחר חצות היום?

כי כבר אחרי חצות יש כבר פחות צער.

יושבים על גבי, מהקרקע קמים, יושבים על גבי הכיסא,

וכן על זה הדרך,

נחמו נחמו עמי שומרים את המזמור בהפטרה, וכן על זה הדרך.

לכן יותר קל, לכן תדחה את הברית למה?

לאחרי חצות היום.

אבל הדעה הסטנדרטית אומרת, מיד אחרי הקינות בבוקר עושים את הברית, אי אפשר לפני לעשות.

למה?

אתה יכול להכניס, למהול את התפילה, שהיא עצבות,

כן? בתוך התפילה, למהול בשמחה,

שזה הברית מילה. לכן נסיים את הקינות,

לאחר מכן תעשה את הברית מילה.

הברית מילה נעשית ללא שירים של ברית, לא מתאים.

ארוך מלא ליבי, כולם מוחאים כפיים, ליכמו אתכם נדלו שמחים.

או, לא, לא, לא, לא, הנשים עושות.

זה לא מתאים הדבר הזה. עכשיו זה תשעה באב, כולם בצער, חורבן בית המקדש, ואתם פה שמחים.

נכון שנולד בן, אז זה מבטל, איך אומרים, את הגזירה מעל המשפחה,

אבל פה זו גזירה כללית מעל עם ישראל. אם יקראו לבן הזה מנחם, בכלל זה מעלה גדולה.

מנחם משיב נפשי.

אבל פה

לא יכולים לשמוח ולשיר, לכן נמנעים מהשירים, מתחילים ברוך הבא בשם ה', אומר המועל את הפסוקים,

ולאחר מכן עובר אביה בן לומר את כל הפסוקים ואת הברכות,

ומתחילים במה?

במעמד ברית המילה.

יפה מאוד.

אז המצווה שיש לנו בברית המילה זה חיתוך פריעה,

ולאחר מכן מציצה.

אז חיתוך, חותכים עם הסכין,

פריעה זה בציפורניים,

ומציצה, עושים אותה בפה.

עכשיו, משרד הבריאות, בגלל הקורונה ובעיקר מחלקת המוהלים של הרבנות הראשית, אמרו, אל תעשו מציצה בפה,

תעשו מציצה בשפורפרת,

זה מסוכן, זה פה, זה קורונה.

למי שחושש לקורונה,

אז באמת, מה לעשות? צריך לעשות מציצה בפה.

לפחות לא לבטל מצוות מציצה.

אבל למי שמדקדק ומקפיד, עושה מציצה כדת וכדין בפה.

אבל מה יעשה עכשיו? האם הוא יכול לצחצח את השיניים שלו?

הם קבעו שחומר ליסטרין,

חומר ליסטרין ירוק או כחול, החומר הזה הוא מאוד מאוד טוב למעלה חיתוי הפה מפני החיידקים. חס ושלום, יש הרפס,

או שאר חיידקים בפה,

כן?

בחלל הפה, בפרט שבבוקר תשעה באב,

הרי לא רוחצים את הפה,

לא מצחצחים שיניים.

למרות שרבותינו כתבו שאיסטניסט כן יכול לעשות את זה,

אם ממש איסטניסט יכול לעשות.

איסטניסט זה אדם שהוא ממש ממש נגעל, הוא לא יכול בלי לרחוץ את הפה שלו.

זה נקרא איסטניסט, או שהוא נגעל מריח מסוים.

ממש, זה כל כך מגעיל אותו, זה יכול לרחוץ את פיו.

אנחנו יודעים שבתשעה באב יש לנו חמישה עינויים.

אחד מהעינויים שלנו זה מה? זה אכילה ושתייה.

אז שתייה, איך הוא יכול לשתות?

התשובה היא, פה הוא לא שותה באמת.

איך אומרים? זה הלכה ואין מורים כן.

כן? הנהגה ואין מורים כן, לא הלכה, הנהגה ואין מורים כן.

הוא באמת יכול לצחצח את השיניים שלו, אבל נהגו שלא לצחצח.

למה? כדי שירגיש את העינוי. אבל פה הוא לא עושה את זה לצורך הצחצוח שלו,

אלא הוא עושה את זה לכבוד המצווה של המציצה,

הוא יזלזל במצווה,

אז הוא רוצה לעשות את זה כמו שצריך. האם הוא יכול לעשות את זה או לא?

אז באמת יכול לעשות את זה.

וכנע גם אחרי, יקנח את פיו. כך

מובא בלשון כידועני השולחן עורך והבית יוסף, שמקנח את פיו לאחר מכן.

אז איך יעשה פה?

הוא חייב לאחוץ את הפה, יש לו שאריות של דם. איך הוא יכול ככה להתפלל וכו'?

אם זה דם שבתוך הפה,

יכול לבלוע אותו, אבל דם שפירש

ויצא לחוץ, יכניס אותו לפה. זה אסור.

אז מה יעשה? איך יבלע אותו?

לכן הוא חייב לקנח את פיו. אז אם הוא מקנח את פיו והוא רואה שעדיין זה...

הוא מרגיש את הטעם של מה של הדם הזה. זה בעיה.

איך יעשה כזה דבר?

התשובה היא, לכן יכול לרחוץ את פיו לאחר מכן.

כמובן, נשתדל לעשות את זה כלפי מטה,

ששום טיפה אחת שבפה שלו לא תיבלע. אבל אם יכול לקנח את זה בלי לרחוץ, תבוא עליו ברכה טובה.

קשה לו לעשות ככה וככה, אז מה לעשות? ישמע להוראות שלהם,

ויעשה בשפורפרת, וכך

באמת, את הבעיה.

יפה מאוד.

לאחר סיום עשיית

הברית

יש ברכה על הכוס.

זה נקרא בקשת רחמים על התינוק וברכה על הכוס.

אז לוקחים את הכוס ואומרים סוורים מרנן, בורא פרי הגפן. רגע.

לאחר מכן יש עוד ברכה.

בורא עצבי סמים, מזבא,

וכן על זה הדרך.

אז עזבה בסמים, לא מברכים.

בשונה מיום הכיפורים, שימו לב, זה גם הבדל שני, ביום הכיפורים כן יכול לברך.

כדי להשלים את מה? את המאה הברכות.

למרות שזה מקל עליו בתענית. פה לא מברך בסמים.

משיב את הנפש,

וכן על זה הדרך. פה הוא צריך להרגיש את מה?

את העוולות, את הצער, וכן על זה הדרך. לכן, לא מברך על הבשמים.

גם לגבי יום הכיפורים זה מחלוקת.

יש דעות שאומרים שכן יברך, שאומרים שלא יברך.

אז היה מנהג שכן מברכים

על הבשמים.

אבל פה הבשמים הם עונג לבן אדם. ואיזה עונג בתשעה באב אתה יכול לקבע על עצמך? לכן, הדין הוא שמה שלא מברכים על הבשמים.

מה קורה לגבי הכוס? ועכשיו,

ברכת אשר קידש אתי בטן וכו' וכו' וכו'. ברוך אתה ה' קורת הברית. מי שותה מהכוס הזה?

אז אומר רבותינו הקדושים, יש לנו שני אפשרויות.

אפשרות ראשונה שמי ישתה מהכוס, ישתה מהכוס, תשתה מהכוס היולדת, בתנאי שהיא שמעה

את הברכה מתחילתה ועד סוף. הווי נתכוונה לצאת ידי חובה,

והנתה אמן בלבד, ולא דיברה בין הברכה למה?

לשתיית הכוס.

אז היא יכולה לשתות מהכוס.

אבל אם היולדת לא נמצאת,

או שהיא נמצאת רחוק, עכשיו זה גברים פה, היולדת שמה נמצאת, לא שמעה את הברכה על הכוס,

כגון שהמברך בירך בלחש יותר,

ורק ציבור הגברים שמע אותו,

יכול לתת מהכוס הזאת לקטן בגיל שש, בגיל שבע, יכול לתת לו לשתות מהכוס הזאת, גם ככה הוא פטור מן התענית.

יפה מאוד.

לגבי לבישת מנעלים,

אסור להם ללבוש לגימל בעלי ברית, זה אבי הבן, סנדק ומואל, אסור להם ללבוש מנעלי עור.

בד או גומי, יכולים ללבוש.

כמובן, זה לא כבוד ללכת עם נעלי בית של קרוקס.

אדם מגיע עם נעלי בית של קרוקס או נעלי בית אצבע לבית הכנסת.

מה זה?

אדם צריך לדעת, אי אפשר לבוא לבית הכנסת בלי גרביים,

ונעליים סגורות, כמו בן אדם, לא הולכים עם זה.

אה, יש לי תירוצים, יש לי אגזימה, תשקיע, תקנה את הגרביים הכי טובות.

מה אתה קונה את הגרביים של הניילון, ואחר כך אתה אומר, אני סובל?

תשקיע, תאוורר את הרגליים שלך,

תשקיע במשכות טובות וכן על זה הדרך, ואז לא יהיה לך את כל הבעיות הללו.

האדם לא שומר על הבריאות, הוא אמר, קשה לי.

היה איזה כהן אחד כזה, היה בא לבית הכנסת,

הוא אמר, קשה לי, לא יכול,

עולה לדוכן, אמר לך, תפסתי אותו עליך, הוא עולה לדוכן בלי גרביים, הוא אמר, היה לו חבוב.

מהיום, אם אתה עולה לדוכן בלי גרביים, אל תעלה לדוכן.

נגמר, אני מבטל לך את הכהונה.

לא שאני משה רבנו, אבל אני מבטל לך את הכהונה, אל תעלה לדוכן בלי גרביים.

מה אני אעשה? קשה לי. אמרתי לו, בעבודה אתה שם גרביים? לחתונה אתה הולך עם גרביים? כן.

אה, למה לבית השם אתה לא הולך עם גרביים?

אני קונה לך גרביים מתיינה. קניתי לו חמישה או עשרה זוגות, the best.

שלושה. שלושה דייה. סליחה, שלושה זוגות, the best.

קניתי לו, פתרנו את הבעיה. מעכשיו הוא מתבייש כבר, הוא שם גרביים, ופתאום הכל עבר,

הכל טוב, הכל זה.

צריך לדעת לתפוס את האנשים בצורה הנכונה, להסביר להם את המשמעות, ולדעת לא לוותר, ברגע שאתה לא מוותר. אנשים רואים שבאמת זה,

כך צריך לנהוג, אז ככה נוהגים. אם אלה לא באים לידי זלזול חס ושלום בקדוש ברוך הוא ובמצוותם.

לכן, ג' בעלי ברית, מנעלי עור לא יכולים ללבוש,

אבל בגדי שבת כן יכולים ללבוש, ארם לא יכולים ללבוש בגדי שבת,

אבל ג' בעלי ברית, שזה אבי-הבן-מואל וסנדק,

יכולים ללבוש בגדי שבת בתשעה באב.

מה עם סעודת הברית? מתי יעשו אותה?

אה, יש פה אנשים שלא צמים, לדוגמה.

אז הוא אומר, הנה, סיימנו את הברית עכשיו ב-12 בצהריים, נפתח להם שולחן. התשובה היא, אסור לעשות כדבר הזה, זה נמצא מכשיל את האנשים.

יבוא בן אדם ויגיד, אה, זהו, עכשיו נגמרת שעה באב, לא יש ברית, מותר לאכול.

אסור לעשות. סעודת הברית תעשה אך ורק במוצאי הצום,

תשקיע, תעשה סעודה כמו שצריך.

בשר אי אפשר לעשות, שימו את החלבית.

יפה מאוד.

גם רחיצת הידיים

שנהגו בה הכוהנים חייבים ליטול את ידיהם כהוגן. הלוי שרוחץ את הידיים אחרי שהוא נטל לכוהנים,

הוא רוחץ עד קשרי האצבעות, עד לפה.

אבל הכוהנים עצמם רוחצים כהרגלם. אותו דבר המוהל.

היום צריך להקפיד על ניקיות, על סטריליות וכולי, שלא יהיו זיהומים, חיידקים והכול.

מותר לו לרחוץ את ידיו אפילו בסבון.

יש כזה סבון רפואי שנקרא ספטל סקראב עם המברשת, משפשף את ידיו, מותר לו בעצמותו של תשעה באב ללחוץ את הידיים עם הסבון.

למה?

כי הוא לא עושה את זה לצורך הנאה, כמו שיחה.

לכן אין לזה דין של שיחה.

כי מה זה הגדרה של שיחה? רבותינו הקדושים אומרים ששיחה זה דווקא שמן

שוסח את בשרו וזה נספג בגופו.

פה הסבון נספג בגופו, לא, עוד רגע עם המים זה יורד.

שום דבר לא נשאר.

אולי יש לו איזה

של ידיים נקיות.

אבל פה הוא לא עושה את זה לצורך ההרגשה הטובה, אלא לצורך הסטריליות וכו' וכו'.

נשמע להוראות כדי לא לחיידק את הלקוח שלו,

כן, את הנימול,

ולכן הוא צריך, נו, רשאי ויכול לטול את ידיו כהוגן.

יפה מאוד. גם שימוש במגבונים,

שאולי יש בהם את הדין של תופח על מנת להטפיח, הוא מנגב את זה, פשט, נהיה לו הרבה עכשיו זה.

הוא עושה את זה לא לצורך, מה,

הניקיון של ההרגשה הטובה, אלא הוא עושה את זה לצורך הניקיון של הידיים שלו,

ולכן הדבר הזה טוב ומותר,

וכדאי גם שיעשה את זה, יינק את כל הידיים שלו משאריות הדם שהוא ביצע בציפורניים של הפרייה וכו', לכן זה מותר.

יפה.

תשעה באב, אומר רבותינו, יש לו את החמישה עינויים, אכילה,

רחיצה,

שיחה, נעילת הסנדל ודברים שבין איש לאשתו והוא דומה ליום הכיפורים, כך פסק מרן השורה הנערוך בסימן תקנד סעיפי,

על פי הגברה במסכת פסחים, דף נד עמוד ב יעוין שם.

מה קורה לגבי אישה מעוברת

או לגבי אישה מניקה?

הנשים הללו צריכות לשאול מורה הוראה שיפסוק להם בעניינם. יש אישה מעוברת שהיא מרגישה זוועה.

אז אחת כזו יכול להיות שהיא תהיה בכלל פטורה מן התענית. או שתתחיל, ואם קשה לה, תפתח

את התענית לצום שלה.

יש אישה מניקה שמאוד קשה לה מצד אחד, והיא יכולה לשרוד, אבל זה יכול להשפיע על הילד שלה, על העובר.

והרופא אומר לה, תיזהרי.

זה יפסיק לה, חס שלום, את מה? את החלב, היא לא תוכל להניק אותו.

או שזה יעשה לה כל מיני, חס שלום, תופעות לוואי כאלו ואחרים.

לכן, במקרה כזה,

שואלת את המורה או הוריו, אם פסק לה שיכולה לאכול כהרגלה, אוכלת כהרגלה. לגבי יולדת או לגבי מפלת,

כן, אישה שהפילה,

השם ישמור, על שונאיהם של עם ישראל,

כל שלושים יום עיקר הדין היא פטורה,

היולדת מהלידה. ואם היא רוצה להתענות, זה הולך לפי ארבע הדרגות הבאות. הדרגה הראשונה שלושה ימים ללידה, ודאי ובוודאי שאסורה.

הדרגה השנייה זה בין שלושה ימים לשבעה.

הדין הזה שווה גם ביום.

הכיפורים.

בין שלושה לשבעה היא רשאית.

יש מי שכותב שמה שהיא אסורה,

ויש כתוב שבכלל גם לא תתענה.

בין שבעה לשלושים, מעיקר הדין פטורה.

אם חפצה להתענות, תתענה, היא מרגישה קושי,

יכולה לפתוח את הצום ולאכול כהרגלה.

אחרי שלושים יום,

מתענה כהרגלה,

היא מרגישה חולשה מאוד מאוד מאוד גדולה.

אז זה לא נקרא שהיא נתרפאה. אם לא נקרא שהיא נתרפאה,

היא יכולה לאכול ולשתור.

אישה שילדה בניתוח קיסרי,

אישה אחת כזאת, תלוי במצב שלה.

בדרך כלל עד שלושים יום היא פטורה,

כן, מעיקר הדין, אבל אם המצב שלה,

מה שנקרא, כבר עברה כמה קיסרים, היא מרגישה חזקה,

היא יכולה להתענות,

היא יכולה להתענות.

היא מרגישה חלושה, בוודאי ובוודאי שלא תתענה.

כל הדינים הללו של ארבע שיטות, שלושה עד שבעה,

שבעה עד שלושים, וכן על זה, אחרי שלושים וכולי,

כל הדינים הללו נמדדים, דהיינו, נשקלים מעת לעת.

דהיינו, מעת הלידה עד לא קודם הלידה, עכשיו היא נכנסה לתשיעים, מאז הוא מחשבן.

אז ודאי שלא.

מעת הלידה

עד המצב כרגע.

החידה הקדוש בספרו ברכי יוסף,

בסימן תקנד סעיף קטן ה',

כותב, אם היולדת או המנקת מרגישה טוב, חייבת להתענות.

אבל אם התינוק חלוש ואינו מרגיש טוב,

ויהיה לו חס ושלום סכנה, אם לא תאכל כהוגן,

אז חס ושלום חס ושלום, אלא זה יזיק לוולד, לכן מותר לה לאכול בשביל הוולד.

יפה מאוד, כך כתב החידה.

חולה שיש בו סכנה ונפל למשכב,

או שאין בו סכנה,

פטור מכל התעניות, מלבד מתענית יום הכיפורים.

למה הוא מוגדר כחולה שיש בו סכנה,

או חולה שאין בו סכנה ונפל למשכב?

אז ההגדרה היא שהוא באמת פטור. סתם יש לו מחושים, הוא עובד, גנן,

שמש חזקה, הלך לעבודה, מי הלך לעבוד בשעה באב? אני לא רואה סימן ברכה מאותה מלאכה.

הלך לעבוד, והבוס לא אמר לו, אני אפטר אותך. גם ככה עכשיו הוא אומר, מה, גם ככה לא עבדתי קורונה ועניינים ושום דבר, ואני עכשיו ילך לעבוד.

חסר אמונה בהשם יתברך.

אז אחד כזה באמת בעייתי.

הוא עכשיו מרגיש חולשה וסחרחורות והכול, זה לא פוטר אותו.

אם הוא ממש ממש מרגיש לא טוב, אז יכול לפטור מן התעניות. לכן חכם עיניו בראשו מבקש,

על חשבון ימי החופשה,

חופשה בזמנים הראויים כדי שיוכל להתענות כהרגלו. בפרט בתשעה באב,

שזו תענית חמורה יחסית לשאר התעניות,

למרות שהיא מדי רבנן.

כל החולים שאינם בגדר הרגיל,

הרי שהם פטורים

מן התענית.

חולה שצם וצריך ליטול תרופות,

רשאי ליטול את התרופות הללו עם מעט מים,

ואם הוא יכול בלי מים, עוד יותר טוב. כך כתב הרב אמת ליעקב בסימן תקנד,

שו גם הביא הרב נטעי גבריאל, הרב גבריאל ציפי.

מארצות הברית, הוא גם הביא את זה בעמוד נה, הנשמת אברהם

הוא גם רופא וגם רב פוסק, הוא גם הביא את זה בספר שלו בחלקי עמוד מ' ו'.

כל האנשים הללו שאוכלים ופטורים מן התענית צריכים לאכול ולשתות כהרגלם ולא יכולים לאכול ולשתות מעדנים וכל מיני תפנוקים או מיצים למיניהם.

בנוסף לזה גם לא מחמירים איתם כמו ביום הכיפורים שאוכלים,

שאוכלים צריכים לאכול ולשתות לשיעורים, אלא אוכלים כהרגלה.

גם הקטנים והקטנות

שהם מתחת לגיל 12 קטנה ובין מתחת לגיל 13 פטורים מן התענית ולא עושים להם תענית של שעות כדי להרגיל אותם.

בגלל יבוא יום הכיפורים, תרגיל אותם בתענית.

כתב מרן השולחן ערוך

בסימן תקנד סעיף ז'

רחיצה אסורה בתשעה באב בן בן חמין בן בצונן, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור.

סתם אדם רוצה להושיט את האצבע במים? אסור.

יש צורך זה. למה?

זה נקרא מקרה רחיצה של תענוג. מי יתיר לך עכשיו להכניס את היד שלך? לכן אסור.

ואפילו רחיצת פניו אסור.

המשנה ברורה, אמרנו מקל באדם שהוא איסטניסט, זה בסעיף קטן, כב.

כותב המשנה ברורה שמה שבאמת יהיה איסטניסט מותר לרחוץ את ידיו במים,

צורך כזה שממש הוא סובל מזה.

בסעיף ט' כותב השולחן ערוך, ואם היו ידיו מלוכלכות,

בטית או בצואה,

מותר לרחוץ כדי להעביר הלכלוך ולא יטול כל ידיו, אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך, כיוון שאינה רחיצה של תענוג.

כך הביא אותם המשנה ברורה בסעיף קטן את הדברים הללו.

ולכן, אדם שיוצא מבית הכיסא, מהשירותים,

יוצא החוצה, והידיים שלו מלוכלכות,

יכול לשטוף אותן כרגיל.

אה, ואם עשה צרכים,

כן, הוא רוצה עכשיו זה,

יכול גם לרחוץ את ידיו עם מעט סבון.

ידיו מלוכלכות, לא כבוד לברך בצורה כזאת.

חדר יכול לרחוץ מעט סבון עד קשרי אצבעותיו.

אם מעבר לכך מלוכלך, אז אין ברירה, ישטוף כל ידיו.

ההיתר הזה של הרחיצה בסבון,

כותב אותה הרב בן ציון, הבא שאול, זכותו תגן עלינו, אמן,

בחלק ג',

ספרו אור לציון, שוט אור לציון, חלק ג', עמוד רס״ו.

כותב שם, רשאי לרחוץ ידיו בסבון משום ריח רע,

ומי שעבר טיפול שיניים וצריך לשטוף את פיו משום הדם, מותר לו,

ובלבד שלא יבלע מים מפיו. אז אני פה עשיתי כעין לימוד,

שאם אחרי טיפול שיניים, לצורך העניין שהוא, אז הטיפול חירום של,

אני יודע מה, איזה עקירה, או

חן על זה הדרך, עקירה, שורש, או משהו בתשעה באב, היה לו דחוף,

הלך, כאבי תופת, הלך, עשה את העקירה.

ועכשיו יש לו דם, אם מותר לרחוז, אז כל שקן וכל שקן, אצל מועל זה יותר קל, זה לצורך מצווה.

פה לצורך מצווה הוא רוחץ, כדי שלא יהיה לו טעם לוואי בפה.

אבל פה זה לצורך מצווה, הוא עושה עכשיו את המציצה,

אז יכול גם לרחוץ קודם ולאחר הברית שהוא עושה. לא מצאתי לזה אסמכתה,

אבל לא מצאתי מי שחולק על זה.

אם תביאו למקורות, נשמח לראות מי חולק על כך. המחמירים באמת מקנחים את פיהם במגבת או בנייר, וזה מספיק.

השולחן ערוך בסימן תקנד סעיף י' כותב, נוטל אדם ידיו בשחרית, וצריך להיזהר שלא יטול ידיו, אלא עד סוף קשרי אצבעותיו, ומברך על נטילת ידיים. בסעיף יא' כותב,

לאחר שניגב ידיו ועדיין הן לחות קצת, מעביר אותם על עיניו,

ואם היה לפלוף בעינו,

מוציא אותו,

ודרכו לרחצה ממים רוחץ ומעביר, ואינו חושש.

דאבלי כתית וכצועה שרוחץ, כדרכו ואינו חושש.

כמו בדין של מה של בית הכיסא שאמרנו מקודם.

ובמקום צער גדול, אמרנו, יכול לרחוץ את פיו, אבל לא ישטוף את פיו, אלא מקום צער גדול, וגם שהוא שוטף צריך להרכין את ראשו בצורה גדול, שלא תישאר שום טיפה,

כדי שהוא יבלע אותה, וכביכול זה יקל מעליו,

כך פסק מערן על שולחן ערוך בסימן תקס״ז,

סעיף ג', המשנה ברורה שם, בסימן יא, סעיף קטן,

גם הביא את זה שם.

כנ״ל לגבי מקווה, אדם רגיל ללכת למקווה,

לא המקוואות של בני ברק, ששם עשו בעיות,

אלא מקוואות אחרות, במקומות אחרות, שם אין את הבעיה,

רגיל מקווה בית שבב, לא הולכים למקווה.

למה?

יש בו איזה תענוג מסוים, נכון? אה, אני טובה לתביעת מצווה, אבל זה תענוג מסוים, כן?

יפה מאוד, אין חיוב בזה. לכן,

התענוג הזה, אל תעשה אותו בתשעה באב, תעשה אותו קודם תשעה באב, תעשה אותו לאחר תשעה באב.

אחר חצות היום, האישה יכולה לבשל,

היא יכולה לשטוף את הידיים עם גלה במהלך הבישול וכולי,

זה לא נקרא רחיצה של תענוג.

יש עדות מסוימות שנהגו לכבד את הבית.

דהיינו לרחוץ את הבית, כמו המרוקאים, כמדומני,

נהגו לכבד את הבית, לאחר מכן זה המנהג שלהם.

אז מי שזה המנהג שלו ככה, אין בעיה, אבל עדיף שלא לעשות כן.

למה לא לעשות כן? זה לא טוב הדבר הזה. בתשעה באב עכשיו רוחצים את הבית, נותנים הרגשה של מה? של רעננות לבית וכולי,

וזה עדיין תשעה באב שצריך להרגיש בו את העניין של הצער. למרות שבאמת כבר אחרי צהריים יושבים על הכיסאות,

גם בבית הכנסת וגם בביתו יכול לשבת כרגלו, ולא חייב לשבת על הארץ.

מי שרוצה להחמיר, לשבת על הארץ, אין שום בעיה.

אבל פה ראוי שבאמת

לא יעשו כן, למרות שנהגו כך. אם מתעקשים על מנהגיו,

שיתעקשו על מנהגיו, אין בכך שום בעיה.

לגבי שיחה, כל מה שאמרנו שאסור לסוך,

כמו שאמרנו, זה דווקא על מה?

על שמן שמשהו נספג בעורו, וזה בשל תענוג. אבל אדם שיש לו כל מיני כינים,

השם ישמור ויציל בראש.

זה נקרא חטטין בראשו,

כן? אז זה יכול לסוך כדרכו כדי להעביר את הזוהמה, כך פסק השולחן ערוך בסימן תקנ״ד, סעיף ט״ו.

יפה, אדם רוצה לשים קרם ידיים בידיים שלו, לתענוג אסור.

אבל אם זה לצורך רפואה או משחה מסוימת,

ודאי ובוודאי שיכול להשים. מה אומר האור של יבש, אני רוצה לעדן אותו, זה אסור.

זה נקרא לתענוג, עכשיו האור יבש קשה, לא רוצה.

זה לא לרפואה.

אם זה בגדר של רפואה, ודאי ובוודאי

שמה שיהיה מותר.

הגאון רב שלמה זלמן אוירבך בספרו אורחות ההלכה,

סוף עמוד תלב כותב

שמותר להטיז בושם.

הוא רוצה לשים בבית השחי ומזיע,

הוא רוצה לשים בושם.

הוא אומר, אני שם את זה כנגד הריח רע, משום כבוד הציבור. אני לא מתענג מזה, מזיע, לא יכול להתקלח, שם ספרי.

מותר או אסור?

הוא אומר, אין הבדל, לא גרע משיחה של זוהמה. הוא עכשיו רוחץ את הידיים שלו וכולי,

או חטטין בראשו. יכול?

יכול, אז מה ההבדל? זה היינו אך אותו דבר.

עמדה ש... נו,

רוב הפוסקים מחמירים בדבר הזה, אבל זה הבאתי לכם ככה, שתדעו שרב שלמה זלמן אוירבך התיר להטיז בושם שיש בו ריח טוב על הגוף כדי לסלק את ריח הזיעה.

וזה, הוא אומר שזה לא בכלל שיחה.

לגבי נעילת הסנדל,

לגבי נעילת הסנדל, אמרנו שמה?

שנעילת הסנדל תיעשה בצורה כזאת,

לא קורונה, לא לפחד.

כן,

לגבי נעילת הסנדל, בין קטנים ובין גדולים צריך לנהוג בדבר הזה,

בין גברים, בין נשים.

יש קטנים שמסרבים. הוא אומר, עזוב אותי, אני לובש את הנעליים שלי, אל תפריע לי. זה לא מחמירים עליהם,

אבל העניין הוא שמה שאסור ללבוש מנעלי עור דווקא,

שהעור הזה הוא מתחת לנעל או מעליו,

או שהוא ניכר שהוא מנעל עור.

הרי יש כמו כפכפים מעץ, ויש מלמעלה רצועת עור. פה לא ניכר שהוא לובש את זה, הוא לובש את זה בשביל הכפכפים.

הוא לא לובש את זה בשביל העור עצמו.

לכן במקרה כזה מותר ולא יהיה חשש למראית עין, יכול ללבוש את זה. עדיף שילבש את זה בביתו ולא בחוץ, שלא יהיה פתחון פה

של אנשים. כנ״ל לגבי נעליים שהם סקאי

דמוי עור,

גם בדבר הזה ישתדל מאוד מאוד מאוד שלא יהיה ללכת בין אנשים. בין אנשים ילבש את הדברים המותרים כגון גומי וכו'. לכן, אדם שאין לו נעלי גומי,

או שאין לו נעלי בד, או שנהיה לו קטן, הוא רוצה עכשיו לקנון,

מותר לו בימים הללו ללכת לרכוש לצורך תשעה באב את הנעליים הללו, את הנעלי גומי או נעלי בד, כדי שיוכל

שיהיה לו מה ללבוש, מה?

אין סגר.

מותר יהיה לו ללבוש את הנעליים האלו ולרכוש אותם. שאר הסוגים בוודאי ובוודאי, שמה?

שהם מותרים.

גם לגבי עניין של הרחקה בין איש לאשתו, הבן אישך היא מחמיר,

ואוסר אפילו להושיט יד, לגעת.

מניש לאשתו בתשעה באב, למרות שהם מותרים באמת.

הפוסקים האחרים התירו.

מנהגנו שמה שלא ישנים בצמוד אחד לשני,

אפילו שהיא בבגדו והוא בבגדה,

משום סייג וגדר, כך פסק מרן השולחן ערוך בסימן תקנד,

סעיף יח.

כיצד יושנים? נושאים מזרון על גבי הקרקע,

או מרחיקים את המיטה,

ויושנים, יש כאלו שנהגו לשים אבן תחת הכרית,

או אם יש לו שני כרים, מסיר כרית אחת,

ואז יושן,

ככה שלא תהיה לו הרגשה ככה נוחה בתשעה באב, שירגיש קצת

את העניין של הצער. אדם רוצה לקרוא תהילים בתשעה באב, הוא אומר, אני לא יודע לקרוא קינות,

לא יודע לקרוא איוב, לא יודע לשמוע.

אני לא רוצה לקרוא תהילים, זה מה שאני יודע.

אז אם הוא קורא את זה לצורך רפואה וכו' וכו', או בגלל המצב,

כן? אז זה בוודאי ובוודאי שמותר, וכן ספרי מוסר, רוחות צדיקים, מסילת ישרים,

בתשעה באב.

לגבי עשיית מלאכה, מרנא בן איש חי כותב שלא לעשות מלאכה, לא רק ביום תשעה באב, אלא כבר בערב תשעה באב, בין ביום ובין בלילה.

השולחן ארוך, לעומת זה מתיר לעשות מלאכה בלילה, אבל ביום רק במקום שנהגו,

אבל שידע שאינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה, מקום שלא נהגו, בוודאי ובוודאי שיהיה אסור לעשות מלאכה.

כל שכן וכל שכן בתלמיד חכם,

שגם הוא אסור לעשות,

אסור בעשיית מלאכה.

בעלי חנויות מכולת או סופרים, מה יעשו מסכנים?

הם צריכים למכור לציבור אוכל,

צריכים למכור לציבור מזון כדי שיהיה להם לצאת הצום.

לכן בוודאי ובוודאי שהם יכולים להכריז, לעשות מודעה, אנחנו פתוחים עד השעה X,

ומי שרוצה יקדים ויעשה את הקניות שלו יום קודם, וכן על זה הדרך.

לאחר מכן הם יכולים לסגור,

אבל אם והיה והם רוצים לעבוד יום שלם,

בוודאי ובוודאי שמותר להם לעשות כן.

לגבי אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה, בוודאי שזה מתקיים בהם.

אז ככה שאומרים, ההמלצה שיעשו את זה קודם,

מאשר שימכרו קודם, ביום קודם, ולא ביום תשעה באב עצמו, ויודיעו בשעה ארבעת רבים, במודעה יפה מאוד.

כן.

לגבי כתיבת חידושי תורה שלא ישכח אותם, מותר בתשעה באב, וכל שכן אחר חצות היום.

לגבי שאילת שלום, לא שואלים שלום,

ואם השכן חילוני, הוא אומר, אה, שלום, מה שלומך, אברהם?

למה אתה לא אומר לי שלום?

אז ירכין את ראשו, ככה יעשה, ככה בכובד ראש, בשפה רכה, שלום, כן, היום תשעה באב, יזכיר לו.

המסכנים, יש אנשים שלא יודעים מה זה תשעה באב.

כן.

יפה מאוד. לגבי שאילת

מה המצב לחבר, איך אתה מרגיש? מה המצב?

הבריאות בסדר? הכל בסדר?

אתה בלי כל מיני תסמינים.

אז זה בוודאי ובוודאי שמותר,

ואין בכך שום בעיה. זה נקרא שאלת הרגשה טובה,

בכך אין בעיה.

גם ביום תשעה באב, אף על פי שהאדם יושב על גבי הקרקע, חייב

לכבד את מה?

את הזקנים ואת התלמידי החכמים שעוברים, ולעמוד בפניהם,

ולא לזלזל בכך. אמרנו גם שלא ילך לטייל ביום תשעה באב בגינות ובפרדסים, כדי שלא יסיח דעתו.

יש כאלו שנהגו לעלות לבין העלמין,

אם הדבר הזה גורם להם להרס הצום, דהיינו שהם יפסיקו בצום ויהיו צמאים וכו' וכו',

בוודאי ובוודאי שיהיה אסור לעשות כן.

אסור להרים תינוק, הוא יודע שהתינוק הזה הוא מרים אותו והוא מחייך לו, והוא עכשיו מחבב אותו ומנשק אותו, זה בוודאי ובוודאי שאסור בתשעה באב. אבל איזה תינוק שהוא בוכה,

ועל ידי שהוא ירים אותו וכך הוא יפסיק לבכות,

בוודאי ובוודאי שזה מותר.

לגבי הכנת האוכל ביום תשעה באב,

שרוצים למוצאי הצום, אפשר לעשות אותו רק אחרי השעה אחת בצהריים, דהיינו אחרי חצות היום,

כדי שלא יסיח דעתו מחורבן בית המקדש.

אדם שבונה בית על ידי קבלן נוכרי ובקבלנות,

מותר לו להמשיך, על הקבלן להמשיך במלאכה ביום תשעה באב.

הכף החיים והמשנה ברורה החמירו בכך ואסרו לא מתאים, אתה עכשיו בונה בית, תשעה באב,

על הכדוש ברוך הוא אין בית ואתה בונה בית ומשיך בניית בית שלך, לכן הם אוסרים. שאר הפוסקים התירו.

יפה מאוד.

לגבי העישון, מי שלא יכול להפסיק בכלל, זו בעיה גדולה, לכן בקינות עצמם ובתפילות בוודאי ובוודאי שלא יעשן.

אבל בשאר הזמנים יכול לעשן בצנעה במקום צדדי. זה לא נקרא אכילה, למרות שיש אומרים שזה כמו אכילה ושתייה.

לכן אין בעיה לעשן למי שנוהג לעשן, מי שלא נוהג לעשן,

אז בוודאי ובוודאי שרווח

טוב הוא לא בכל המובנים גם כספית וגם בריאותית.

בתפילות אנחנו מוסיפים את נוסח ענינו.

יש שנהגו להוסיף אותו כבר בערב תשעה באב מתפילת ערבית, ויש שנהגו להוסיף אותו רק בשאר תפילות ביום תשעה, סליחה, אתנחם,

בערב התענית. יש סידורים,

ויש סידורים שאומרים אותו רק במנחה של יום התענית של תשעה באב. בשאר התפילות אנחנו מוסיפים גם ענינו,

כנ״ל לגבי,

נו, שאר התפילות כולן.

לגבי קריאת מגילת איכה, נוהגים לומר אותה בקינות, ולאחר מכן יש שאומרים אותה שוב פעם בביתם ביחד.

בשעת הקינות אסור לאדם להפסיק בדיבור לצאת כדי שלא יפסיק את ליבו מן האבלות,

ומתפעלים בדרך נחת ובדרך בכי כמו האבלים.

בבוקר יש מחלוקת האם להניח תפילין ואז לבוא לבית הכנסת ולהתפלל,

או שלהניח תפילין בצנעה ואז לבוא. דעת הארי הקדוש,

וכך נהגו הרבה, מניחים תפילין בבית בצנעה, בברכה,

ולאחר מכן ממשיכים את התפילה כהרגלם, שנהגו להתפלל בביתם.

אבל אם יש לאדם עניין כשר, חבל לפספס אותו,

ולכן יניח בצנעה וילך למי שנוגד דעת הארי.

מי שלא נוהג את דעת הארי מניח את התפילין. במנחה, כך כמדומני, פסק מרן,

השולחן ערוך,

שהמנהג בארץ ישראל ובערי ירושלים שמגיעים כמו בכל יום ומתפללים בטלית ובתפילין. ובמנחה,

אם יש לו תפילין רבנו תם, יכול להניח את תפילין רבנו תם, שימושה רבה, וכן על זה הדרך.

ודאי וודאי שיכול להניח.

בליל הצום אחרי חצות אומרים תיקון או החל בלבד, ללא וידוי.

ביום לא אומרים תיקון רחל. למה? כי אנחנו אומרים קינות ומגילת איכה.

כי אחר חצות אנחנו בטוחים בחסדי השם שינחמנו.

במוצאי תשעה באב אסור לאכול בשר,

ואסור עדיין בשתיית יין. אוכלים חלבי.

לגבי שאר המנהגים כולם וכל העינויים כולם, כולל תספורת וכן על זה הדרך. מלבד האשכנזים שמחמירים,

הספרדים כולם יכולים להתקלח,

להסתפר.

הכל כהרגלה.

מי יהיה רצון בעזרת השם שיבטל הקדוש ברוך הוא מעלינו את כל התעניות כולם,

ונזכה בעזרת השם שהתעניות הללו יהפכו לנו לימי ששון ושמחה, כדכתיב בזכריה,

חטא, פסוק יט, כה אמר השם צבאות,

צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי אלה בית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו. אבל התוספתא הביא את זה, והרמב״ם הקדוש הביא את זה, זכותם

תגן עלינו אמן. לגבי ברכת שהחיינו מיד במוצאי הצום, יכול לעשות.

וגם לגבי משמיעת מוזיקה,

פה למי שאיך אומרים,

מקיים את דברי השולחן הארוך וגזרת החורבן, לא שומע סתם מוזיקה,

אבל אם זו סעודת מצווה וכן על זה הדרך, כאן ברית מילה וכן על זה הדרך,

אז ודאי ובוודאי שיכול לשמוע שם מוזיקה כמובן של זמרים כשרים. ברוך ה' לעולם,

אמן ואמן.

רבי חניה בגישר אומר את זה, ושבחו דקות ישראל לפיגר בהם דבר המצוות שנאמר על אדוני חפש אימן צדקו הגדיל תורה.