נוח לכעוס ונוח לרצות, יצא שכרו בהפסדו | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לרפואת ירמיהו בן לאה והשם לא יזקיקו למכונת הנשמה וייצא בריא משם לעבודתו יתברך

נוח לכעוס ונוח לרצות

יצא שכרו בהפסדו

אמרנו שהרב עובדיה מברטנור המפרש

שנוח לכעוס

זאת אומרת שאדם ממהר לכעוס

אצלו זה נוח, לא קשה לו בכלל

הוא אדם הכועס במהרה על כל דבר קטן

אדם זה,

אפילו אם אחר כך הוא גם נוח לרצות

ראינו שבמהרה הוא חוזר ומתרצה

אף על פי כן יצא שכרו בהפסדו, יצא שכרו

שהוא מתרצה מהר

בהפסדו הגדול

שהוא נוח לכעוס

אז ההפסד שלו מרובה על השכר

מפני שרוב מעשיו מקולקלים

הוא מרבה מרבה מרבה לכעוס כי הוא נוח לכעוס

מאחר והוא כועס במהרה על כל דבר ודבר, זה הפסד מרובה

מוסיף רבנו יונה

כי אף אם יתרצה

ותנוח דעתו במהרה

מי יוכל אבל לתקן את אשר עיוות

בכל אופן הכעס שלו פגע באנשים, הזיק,

אמר דברים

קשה לרפא את זה אחר כך

לעומתו

מי שקשה לכעוס

לא בנקל וכועס לעיתים רחוקות

אבל הוא גם קשה לרצות

זאת אומרת יש לו מידה רעה שהוא קשה לרצות, הוא לא מתרצה מהר

מכל מקום אצלו יצא ההפסד

שהוא קשה לרצות מועט

בשכר הרב שהוא קשה לכעוס

ברוב מעשיו מתוקנים

כי פעם ב הוא כועס

ברוב הפעמים הוא סבלן

ולא כועס

אז זה יצא הפסדו בשכרו

נמצא שמעלתו

של הקשה לכעוס וקשה לרצות

עולה על מעלתו של הנוח לכעוס ונוח לרצות

גם הרמה בהא, הרמה בהא

המובא במדרש שמואל מסכים לדברי רבנו יונה ומוסיף

כי מי שהוא נוח לכעוס

לא רק שהפסיד שכרו

אלא אפשר עדיין

שנותר עם ההפסד רב

לעומתו מישהו קשה לכעוס

שכרו רב על הפסדו

וייתכן שיישאר עוד עם שכר

כי מי שנוח לו לכעוס כל ימיו כעס, כל יום הוא כועס כמה פעמים, כל יום, כל ימיו כעס

איזה שכר יש לו?

אך קשה לכעוס

יכול להיות שלא יכעס אף פעם

פעם ב...

אז יש לו שכר תמיד

המידה הזאת יש לה נזק רב על התועלת

הרי חיון, הרי חיון זה הרב יוסף חיון חי לפני כחמש מאות שנה

אדם גדול שאמר עליו היעבץ שיש לו חוכמת התורה כמו המוראים

כתב בספר מילי דאבות

כאשר נשקול שתי המידות במאזניים

היינו את המהירות של הכעס

לעומת המהירות של הריצוי

נמצא כי ההפסד הוא גדול מן התועלת

כי מה יועיל לו קלות הריצוי

אחרי שהוא כועס כל כך מהר על כל דבר?

והרי אפילו אם יתרצה על הכעס במהרה, יתרצה

הרי ישוב עוד מעט עוד פעם לכעוס על דבר אחר

ושוב הוא ימהר להתרצות

על הכעס הזה

ועוד פעם הוא ישוב לכעוס על דבר אחר

מה עשינו?

וכך לעולם

לא ייפרד מן הכעס

לכן המידה הזאת היא רבת ההיזק

בקטנת התועלת

המחזור ויטרי

מוסיף על הנזק של המידה הזו

ואומר שהרי כל שעות היום

צריך אחר כך להרבות רעים לפייס אותו

ואינו משתכר כלום מההנהגה הזו

שהוא ממהר לכעוס וממהר לרצות

אז את אומרת מידה זו מגודה מאוד מאוד

מעבר למה שאמרנו בשיעור הקודם בבוקר

בספר אהבה בתענוגים שואל

הכוונה לאהבה בתענוגי התורה

מדוע הקדים מידה זו

על המידה הבאה?

הרי קשה לכעוס

וקשה לרצות

זו מידה משובחת יותר מהמידה

של נוח לכעוס ולרצות

ומבאר

לפי שאלו

אשר הם נוחים לכעוס ולרצות

אלה רוב העולם

רוב העולם נדלקים ברגע וכועסים רוב העולם נוח לכעוס כל הזמן

אין דבר כזה שהוא יתאפק יהיה סבלני

יפגעו בו יעליבו יעשו לו אין דבר כזה זה רוב העולם ככה

ואילו הקשים לכעוס ולרצות הם מועטים

לכן פרש קודם את המידה של נוח לכעוס

למה? כי זה רוב העולם

בספר עבודת ישראל המגן מקוזניץ'

הוא טמא

מה מועיל לזה שנוח לכעוס

זה שהוא מתרצה אחר כך

הרי לפי מה שהבאנו בשיעור הקודם מהזוהר הקדוש

כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו

ורוח רעה שורה עליו

רוח טומאה

ובוודאי שאין בריצוי

המועט

שתכף הוא מתרצה

זה לא מועיל להשיב אליו את הנשמה תכף ומיד

על זה צריך לשוב בתשובה שלמה, בתשובה גדולה

עד שיחזור להיות כבריה חדשה ממש

ורק אז תחזור אליו נשמתו

אקן מפרש את המשנה באופן שונה

הוא אומר שהמדובר כאן כי נוח לכעוס

היינו מי שבקלות מקניט

ומכעיס את חברו בדברים

לא שהוא כועס, הוא נוח לכעוס, לגרום לכעס

אצל השני

אך מיד הוא גם נוח לרצות, לרצות

מרצה את חברו בדברי פיוס ושלום

עכשיו קשה לכעוס

וקשה לרצות

יצא הפסדו

בשכרו

אמרנו שרבנו יונה אומר שרוב מעשיו מתוקנים

הוא מפרש את דברי המשנה כך

קשה לכעוס

הכוונה אדם שאינו כועס כי אם לחיתים רחוקות

וזה רק מפני שעשו לו דברים קשים

שכבר לא יכול לשאת, לא יכול

ככה הוא אומר לא יכול, לא יכול, די, לא יכול, פוצצתי

וכיוון שאדם זה הוא סבלן כי הוא קשה לכעוס

ואין הכעס אצלו מצב תמידי

נמצא שרוב מעשיה מתוקנים מהם

ביישוב הדעת

וכראוי

גם הרב מברטנורא מבאר שהקשה לכעוס הוא אדם

שאינו כועס מהר

אבל כנגד המעלה הזו יש לו חיסרון שהוא קשה לרצות

לך תרגיע אותו אחרי שהוא כבר כעס

לך תדאג שהוא יתרצה

כשהוא כבר כועס הוא לא מתפייס מהר

אדם כזה יצא ההפסד

המועט הזה שהוא קשה לרצות

בשכרו המרובה

שהוא קשה לכעוס כי עד שקורה שבכלל הוא כועס

זה הרבה יותר שכר מההפסד שהוא קשה לרצות

ולמה?

כי מפני המעלה יש לו מעלה שהוא קשה לכעוס,

קשה להכעיס אותו.

אז רוב מעשה מתוקנים מהם

כיוון שהוא מיושב בדעתו ואינו כועס כי אם לעיתים רחוקות.

לדברי

בעל התפארת ישראל,

הכעס

מלבד שהוא מידה מגונה בפני עצמה

הוא עוד מזיק לגופו ולנפשו.

יש אנשים שמקבלים סטרוק

שבץ לב.

מתים פשוט מכעס.

זה מזיק לגופו ולנפשו.

זאת נוסף להפסד

שנגרם לו מכך שהוא לא מעביר על מידותיו.

זאת אומרת, דיברו נגדו,

פגעו בו,

אז הוא לא יכול להעביר על מידותיו.

למה?

כיוון שהבן אדם הזה הוא כועס, הוא כעסן.

אז עליו אמרו חכמים

מי שמעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו, הוא גם מרוויח.

אדרבה, זה שאתה קשה לכעוס,

יש בזה רווח עצוב.

מעבר לזה שאתה לא פוגע בגוף שלך, בנפש,

אתה גם

מעבירים לך על הפשעים שלך.

אבל כיוון שהוא כועס רק לעיתים רחוקות,

אז הוא לא גורם נזק גדול לגופו ונפשו.

זה עוד סביל.

בסופו של דבר,

גדול שכרו

מהפסדו שהוא קשה לרצות.

הגאון

רבי יוסף חיון,

זיכרונו לחיי העולם הבא,

הוא מגדיר אדם

שקשה לכעוס וקשה לרצות

יקר רוח

ואיש תבונה ושכלו מושל בדמיונו.

אדם כזה הוא יקר רוח.

איזה הוא גיבור הכובש את עצמו?

ביצר דוחף אותו.

זה יקר רוח, איש תבונה.

וגם שכלו מושל בדמיונו.

כי הדמיון מתפרץ, הוא אומר לו, תשמע, אתה חייב לסגור לו את הפה, אתה חייב פה לעשות ככה. הדמיון מראה לו שיהיה תוצאות חיוביות מהכעס.

והוא לא יודע שהוא מפיל אותו,

בבור תחתיות.

לכן אדם כזה שהוא כשל לכעוס,

השכל שלו מושל בדמיונו.

עכשיו אנחנו מגיעים למידתו של החסיד.

קשה לכעוס,

זה מעלה גדולה אמרנו,

והוא גם נוח לרצות.

הוא מתרצה בקלות.

גם אם קרה פעם שהוא כעס,

תכף ומיד הוא יתרצה.

זה נקרא חסיד.

מפרש המדרש דוד,

היינו שאינו כועס במהרה,

וגם נוח לרצות,

כאשר הוא כועס, הוא מתפייס מהרה וסולח ומוותר כאילו לא היה דבר.

זו מידת החסיד.

כלומר, אדם הזה הוא מידידי השם השלמים,

והשם רוצה בו אדם כזה.

המאירי מחדש כי אין מקום לקרוא חסיד לבעל מידה זו.

אם היא באה לו מצד טבעו,

אלא כוונת התנא, כל מי שיש בו מידה זו,

הוא יכול להגיע דרכה למעלת החסידות.

זאת אומרת, אדם כזה שזה בטבע שלו שהוא כזה,

זה אופיו.

אז הוא אומר, זה עדיין לא חסיד.

אבל עם מידה כזאת, ודאי שהוא יכול להגיע למעלת החסידות.

וגם בעל הלב אבות הולך בדרך זו ומבאר,

כי בעל מידה זו נקרא חסיד על שם סופו,

לא עכשיו,

שהוא קשה לכעוס ונוח לרצות.

כיוון שבמידה זו תלויים רוב גופי התורה והמצוות,

ודרך המידה הזאת יש לו פתח תקווה

לקנות שלמות החסידות,

ולכן כבר מעתה קוראים לו חסיד.

כי הפוטנציאל שלו הוא להיות חסיד.

נשאלת שאלה מדוע מי שייתכן ויכעס קשה לכעוס,

אבל הוא יכול לכעוס.

קשה אבל.

למה נחשב לחסיד?

ראינו שהמאירי והלב אבות מסבירים שלא, לא, לא עכשיו הוא כבר חסיד.

הוא יכול לקנות,

זה הפתח תקווה שלו לקנות חסידות.

ולכאורה יש מקום לתמוה בדברי המשנה, שהרי הלשון קשה לכעוס

כוללת בתוכה שייתכן ואותו אדם יכעס.

אלא שהדבר הזה קשה ורחוק אצלו.

ולכאורה,

מה לחסיד ולמידת הכעס המגונה כל כך?

היה על הטענה לעומת לכאורה כי מי ששייך לכעוס, לכעס,

לא יחשב חסיד כלל.

על כך בת תפארת ישראל ומבאר

כי לא ייתכן שיהיה אדם שלא יכעס לעולם.

וכל אדם עלול אי פעם להיכשל במידה מגונה זו של כעס.

אלא שאם יש בו מעלה זו

שנוח לרצות,

אז נחשב הוא לחסיד.

גם לדעת המדרש שמואל

אין מציאות של אדם שלא יכעס לעולם.

אדם כזה הוא מלאך

כיוון שהמלאכים לא כועסים אף פעם.

על כן בא להשמיע אותנו הטענה שלא נטעה ונחשוב

כי מעלת החסיד הוא דווקא מי שלא כעס מעולם.

ואילו מי שכועס ומתרצה מיד אינו חסיד אלא צדיק.

לא כן הדבר.

אלא אף מי שכעס

אך היה קשה לכעוס ונוח לרצות

נחשב לחסיד.

ומוסיף אוריה לדברים האלה ואומר

מי לנו גדול בענווה יותר ממשה רבנו עליו השלום

ואף על פי כן כתוב בו ויקצוף

משה על פקודי החיל.

אז זה היה לו כעס.

שלוש פעמים מצינו שהוא כעס.

אז מה הוא לא חסיד?

חסיד.

כי יש פעמים שחובה על החסיד לכעוס.

היצור בא מרבנן דרתח

וריתק אמר תחבה.

לדעת רבנו יונה,

יש מצבים בהם אין אדם רשאי לא לכעוס.

כמו שמצינו בדברי החכמים, זיכרונו לברכה, ביום מכ״ב,

כל תלמיד חכם

שאינו נוקם

ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם.

היינו אין מן הראוי לתלמיד חכם למחול על כבודו בקלות,

אלא עליו לנקום ולנטור נגד עושה דברו.

ועוד מצאנו בנביא, זה אומר רבנו יונה,

שנטבע שאול המלך,

על שלא כעס

ומחל על כבודו,

שנאמר בשמואל א',

פרק י',

ויבזוהו ויהי כמחריש.

מפרש רשי,

שבתחילת מלכותו מחל על כבודו

וגילה על עצמו שאינו כדאי למלוך

בזה שהוא לא מחל על כבודו.

הוא מוסיף המהרשע שאסור למלך למחול על כבודו,

לפי שהוא כבוד המקום,

ועל כן נענש שאול

והגיע למצב שנטלו ממנו את המלוכה,

שהוא לא כעס.

לכן אמר התנא כי מעלה ת'חסיד

שהוא קשה לכעוס, אבל אין מציאות שאינו כועס לעולם.

אלא גם אם כועס הוא בהיתר

מכל מקום,

טוב לו להתרצות מיד,

אפילו בעוד הכעס עליו,

ולא לחכות עד אחר שיסור הכעס מעליו.

היינו שיהיה נוח לרצות בשעת הכעס ממש.

זוהי מידת החסידות וטוב לב.

יש עוד אופנים בהם מותר לכעוס.

החסיד יעבץ.

בדבריו גם עומד על דיוק דברי התנא שנקט קשה לכעוס.

אם כן, משמע מדבריו שיש אופנים שמותר לכעוס.

הוא אומר שאכן,

לא התנא התנא,

לא התנא התנא על החסיד

שלא יכעס כלל.

כי ראוי לכעוס במקום שיש חילול השם.

בדברים האלה אומר גם רבנו יונה,

כי פעמים יש שכר גדול על הכועס והמקנא כנגד מחללי השם,

ועל מי שעושה עבירות.

כמו שהיה אצל פנחס, עליו השלום נאמר,

השיב את חמתי מעל בני ישראל וקנאו את קנאתי בתוכם.

ופעמים מותר רק כעס לתלמיד חכם,

שאין ראוי לתלמיד חכם למחור על כבודו במהרה,

אלא יקום ויטור

לעושה

דבר כנגדו.

עד כדי כך שיש פעמים

שלא ניתנת לו הרשות להימנע מלכעוס.

המהר״ל מפרק בספרו דרך חיים אומר,

יסוד בנפש האדם,

מגלה לנו המהר״ל, יסוד בנפש האדם,

טבע האדם,

טבע האדם

שאינו ניתן לשינויים,

הטבע שלו,

ככה אני.

שמעתם כבר? ככה אני.

זה האופי של מה אני אעשה, זה אני, זה אני. מתאים לך?

בבקשה, לא מתאים.

ביי.

טבע האדם

שאינו ניתן לשינויים, או שהוא קשה או שהוא רך.

ביאור הדברים.

בני האדם שהם קשים בטבעם,

מפני הקושי שלהם,

אין הם נוחים לכעוס,

אך גם אין הם נוחים להתרצות.

לעומתם בני האדם,

שבכל דבר הם רכים בטבעם,

אז הם נוחים להתרצות.

אבל הם גם נוחים לכעוס.

לפיכך,

מישהו קשה לכעוס

ונוח לרצות, הוא חסיד.

למה? כי הוא משתמש במידות,

לא לפי טבעו.

אם טבעו להיות קשה,

אז הוא צריך להיות קשה לכעוס,

וגם קשה לרצות, כי הוא טבעו קשה.

אם הוא רך,

אז הוא יהיה נוח לרצות, אבל הוא יהיה גם נוח לכעוס.

כי הוא רך, רך רוחי, הוא לא צ'יק צ'אק,

הכל אצלו.

אבל זה שממזג את המידות,

הוא קשה לכעוס.

והפוך, הוא נוח לרצות, זה חסידות.

למה?

זה לא הולך לפי טבעו.

זה משנה טבעו לפי מה שנכון, על פי הדעות.

וכן,

מי שיש לו את המידה ההפוכה,

אדם שהוא רך בטבעו,

ואם כן מצד טבעו אמרנו שהוא רך,

נוח לרצות.

אז הוא היה צריך להיות גם שהוא יהיה נוח לכעוס.

ואם אף על פי כן הוא קשה לכעוס,

זה רק מחמת אהבת הבריות שהוא חס על כבוד הבריות.

ולכן, אדם כזה הוא חסיד.

זה המהר״ל מפראג.

עכשיו, מידה אחרונה בדעות,

נוח לכעוס

וקשה לרצות.

רשע, זה רשע.

הוא נוח לכעוס

וגם קשה לרצות.

מפרש בעל מלד האבות,

נוח לכעוס זה אדם הכועס במהרה גם על מה שאין ראוי לכעוס.

נדלק, כמו שקוראים לזה, נדלק.

הדליק אותי.

ואם נוסף לכך

הוא גם קשה לרצות,

דהיינו שקשה לפייס אותו לרצותו מהכעס,

אדם כזה הוא רשע.

ומוסיף על כך רבנו יונה,

שאין תכלית וסוף

לרשעותו ולקלקול מעשיו,

לפי שמתוך כעסו הוא בא לידי עוון.

מכיוון שיש לו שתי סיבות להרשיע,

אומר בעל התפארת ישראל שהרי יש בו גם המידה המגונה שהוא נוח לכעוס,

ועוד מידה מגונה קשה לרצות.

אדם כזה מסוגל להרשיע נגד הקדוש ברוך הוא ונגד בני אדם.

ואדם כזה, אפילו אם עוד לא הרשיע הוא כבר רשע.

אדם שקנה לעצמו את מידת הכעס,

אומר בעל הלב אבות,

אפילו אם עדיין לא הרשיע במעשיו הוא כבר נחשב רשע.

כי הוא קנה את המידה

שהיא אבי אבות הטומאה להוליד ממנה עבירות חמורות גדולות,

עד שהיא תביא אותו להיות עובד עבודה זרה.

כמו שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה.

ויתרה מזאת, אומר המדרש דוד,

אדם זה, ככל שיוסיפו לרצות אותו,

הוא עוד יוסיף קצב וכעס וחוצפה עד שיצא מדעתו,

ואפשר שיהרוג עצמו מחוזק כעסו.

אתם ראיתם אנשים שבאים להפריד לפעמים?

די, די, תירגע, תירגע.

עוד יותר, נותן גם לו מכות.

הוא לא יכול, אתה בא לרצות אותו, לא יכול, קשה.

האיש הזה הוא נקרא נבל רע המידות,

בזוי של הבריות,

אינו מעריך

את כבוד הבריות,

ואינו מתבייש אפילו ממי שרוצה לטובתו לרצות אותו.

ואם הוא גם חכם,

יאבד כבוד חוכמתו.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש.

הכעס סימן לעוונות.

המהר״ד מפראג אומר

אין הכעס רק סיבה להגיע לידי עוון

אלא כעס מורה שהוא כבר בעל עוונות ודאי שהוא בעל עוונות.

רב פשע

כל הכועס אמרו חכמים מנדרים כב בידוע

שעוונותיו מרובים מזכויותיו.

הראה לך כי מי שהוא נוח לכעוס

הוא רב פשע.

נמצא כי לדבריו

אין המידות נוח לכעוס

וקשה לרצות

רק סיבה להיות

רשע להרשיע,

אלא כעס מגלה כי אדם זה כבר יש לו מכבר

עוונות רבים.

ומילא אתה רואה אחת כזה אתה יודע אם כדאי להתחבר איתו, להתעסק איתו, לעשות משא ומתן איתו

וכל הדברים.

זה כמו שלט

אני בעייתי רשע.

ואמרו אל תתחבר לרשע.

התנא בא להשמיע לנו כאן אומר המדרש שמואל

שלא נאמר שמי שמעולם לא התרצה נקרא רשע,

אלא אפילו מי שהתרצה,

אלא שהיה זה בקושי גם נחשב רשע.

לא מדברים על אחד שלא מתרצה אף פעם והוא שומר שנאה וטינה, לא.

גם אם הוא התרצה אבל לוקח הרבה זמן עד שמרצים אותו זה גם רשע.

נקודה נוספת מחדשת מדרש שמואל

שהמידה קשה לרצות

או נוח לרצות

נמדדת גם באופן יחסי למידה של קשה לכעוס ונוח לכעוס.

היינו, אדם שקשה לו לכעוס

בעובר זמן רב עד שהוא כועס

אלא שלאחר שהוא כועס

פעם ב-,

לוקח לו חודש ימים עד שהוא מתרצה.

הרי שבאופן יחסי לזמן שלוקח לו לכעוס

נחשב הזמן שלוקח לו להתרצות

זמן קצר.

והרי זה בגדר נוח לרצות.

אחד, כל שלוש שנים הוא כועס פעם אחת.

אבל אחרי זה קשה לו לרצות, לוקח לו חודש עד שהוא נרגע.

אז באופן יחסי זה נקרא נוח לרצות.

כי על טווח של שלוש שנים

אז אם לקח לו אז זה בחשבון סטטיסטי זה בסדר.

עכשיו

לעומתו

אדם שהוא נוח לכעוס, כל יום הוא כועס.

ואחרי יום-יומיים הוא מתרצה.

באופן יחסי

למהירות של הכעס הוא נחשב

קשה לרצות.

כי אם היום הוא כעס

שלוש פעמים

ואחר כך ייקח לו יומיים,

בינתיים מחר הוא כעס עוד פעם שלוש פעמים,

ואחר כך ייקח לו עוד יומיים.

אז זה נקרא קשה לרצות.

כי באופן יחסי,

וואי וואי וואי.

נמצא איפה שיש שני בני אדם.

אחד קשה לכעוס,

לוקח לו המון זמן עד שהוא כועס,

ומתרצה לאחר חודש ימים.

ועם כל זה הוא נחשב

כנוח לרצות.

וחסיד הוא.

לעומתו השני,

שהוא נוח לכעוס, כל פעם הוא כועס,

אבל מתרצה אחרי יום-יומיים,

עם כל זה הוא ייחשב

קשה לרצות ורשע.

המהרל,

לדרכו,

שביאר את העניין של החסיד,

מבאר גם כאן כאדם שהוא נוח לכעוס,

היה צריך להיות שמצד טבעו

הוא יהיה גם נוח להתרצות,

כי אמרנו שזה אדם רך,

שהרי הטבע האדם אחד הוא.

אתה לא רואה באדם כטוביות.

אדם זה אדם.

או שהוא כזה, או שהוא כזה.

אז היה צריך לראות אותו דבר.

אם הוא נוח לכעוס,

צריך להיות גם נוח לרצות.

ואם הוא קשה לכעוס, צריך להיות גם קשה לרצות.

כי הטבע לא נותן באדם שתי מידות הפוכות.

היינו שהוא יהיה נוח לכעוס,

ויהיה קשה לרצות.

ואם אף על פי כן אדם זה הוא קשה לרצות,

אפילו שהטבע שלו הוא נוח,

אין זה אלא מחמד שהוא שונא את הבריות,

ומפני רשעותו אין הוא נוח לרצות להם.

הוא לא יכול לסבול לאנשים שעשו לו משהו.

לא יכול, להשתגע.

זה רק שנאת הבריות.

כי אם הוא אדם נוח,

הכל הולך אצלו בקלות, צ'יק צ'ק.

צ'יק צ'ק הוא נדלק,

צריך להיות צ'יק צ'ק נכבד.

אתה נוח,

אתה רך,

זה טבעך.

הכל בא לך בקלות, צ'יק צ'ק.

אז צ'יק צ'ק נדלקת, צ'יק צ'ק תכבד.

לא.

צ'יק צ'ק נדלק,

והרבה זמן לוקח לו להתרצות.

איך זה יכול להיות?

אבל הטבע שלך הוא צ'יק צ'ק.

לא.

הוא שונא את הבריות, לכן הוא לא מוכן לסלוח להם. הוא לא מוכן להתרצות.

זה כבר מעורב בשנאה.

או,

לפי המהר״ל, מי שיש בו מידה הפוכה,

שאדם קשה בטבעו.

קשה בטבעו.

זאת אומרת, יש לו טבע קשה.

הכל אצלו זה הולך קשה.

אין דבר כזה.

אז אם ככה,

אם הטבע שלו קשה,

אז הוא קשה לרצות.

הוא צריך להיות קשה לכעוס, וצריך להיות קשה לרצות.

כי הכל קשה.

אבל לפי זה,

היה צריך להיות שהוא יהיה גם קשה מה?

לכעוס.

כי הוא קשה בכל הכיוונים.

אבל אם אף על פי כן הוא נוח לכעוס,

אין זה אלא מוחמד שהוא שונא את הבריות עוד פעם.

הוא לא חס על כבודו, לכן הוא נוח לכעוס.

בוודאי שאדם כזה נקרא רשע.

אז זאת אומרת,

אדם צריך לכלכל.

לראות האם הוא מסוגל

להיות קשה לכעוס,

ונוח לרצות.

זה חסיד.

למה? הוא עובד על המידות שלו,

והוא

שולט על הדעה.

יש לו אהבת הבריות,

לכן הוא מוחל מהר,

וכן הלאה.

זאת אומרת,

כמובן שלא במקומות שאסור למחול, כמו שלמדנו,

שיש מקומות שצריך לכעוס.

אבל באופן עקרוני

זה החסיד.

ורשע, ראינו שיש כמה צדדים.

תלוי מה האופי שלו, קשה או נוח, ואז אנחנו נבדוק

איך הוא בריצוי,

איך הוא בכעס.

האם זה נובע משנאת הבריות, או לא משנאתם, וכו'.

מכאן יש לנו שוב פעם מבחנים לבדיקה.

עכשיו אנחנו יכולים להכיר את עצמנו לפי מה שאמרו חכמים זיכרונם בברכה,

והשיעורים הבאים יהיו גם כן,

כדי שנוכל להכיר את עצמנו קצת,

זה יהיה ארבע מידות בתלמידים

של מהר לשמוע, מהר לאבד.

כולם שואלים, למה אני

תופס מהר ושוכח מהר, מאבד מהר.

יצא שכירו בהפסדו, יש קשה לשמוע,

וקשה לאבד.

יצא הפסדו בשכירו,

יש מהר לשמוע,

וקשה לאבד.

חכם,

יש קשה לשמוע, ומהר לאבד. זה חלק רע.

ההמשך יבוא.

‫-המשך יבוא.