הלכות ומנהגי ליל הסדר תש"פ | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו בשיעור הכנה לקראת ליל הסדר,

תש״פ שיבוא עלינו לטובה ולברכה.

אנחנו נפרט עכשיו את כל העניינים הקשורים להכנה לקראת ליל הסדר,

לאחר מכן גם שאר הדינים וההלכות הקשורים בסייעתא דשמיא לחג הפסח

שיבוא עלינו ועל כל בית ישראל לטובה ולברכה, אמן.

ערב פסח בסייעתא דשמיא,

יום רביעי.

יום רביעי.

לאחר

שקמנו בבוקר השכם והתפללנו

עם

נצח חמה,

אנחנו צריכים

להזדרז בעניינים של אכילת החמץ.

אוכלים את החמץ,

הזמן הוא עד השעה 10 ו-9 דקות.

נשתדל כבר עד 10 לסיים,

לאחר מכן ברכת המזון,

לצחצח היטב את השיניים,

לאחר מכן מחליפים את מברשות השיניים במברשות חדשות,

ויורדים לשרוף את החמץ.

את החמץ אנחנו מותרים לשרוף עד השעה 11 26. לא לשכוח לקחת למי שהותיר את פתילי נרות השבת,

לולב,

הדס וערבה שקשורים ואגודים יחד,

והפתילים של נרות החנוכה בנוסף לשיירי החמץ

ופתיתי החמץ שנבדקו לילה קודם, בליל שלישי,

ביום שלישי בלילה,

לאחר צאת הכוכבים,

שאז זה היה זמן בדיקת חמץ,

את כל אלו הדברים שורפים.

היות והשנה יש את הנגיף

ויש קצת בעיין, ניתן

למנות שליח,

שליח כמובן, על פי התנאים של קפז,

שאנחנו יודעים, שלא אוכל נבלות וטרפות וכו',

ואת השליח הזה ניתן לתת את החמץ,

שהוא ישרוף עבורנו ויאמר גם את הנוסח של כל חמירה.

למי שלא רוצה לשלוח דרך שליח,

ישתדל לקום בבוקר מוקדם ואז ישרוף,

לא לשייר את החמץ לאחר השרפה אלא לאסוף אותו,

להשליך אותו בתוך

פח-פח קטן

או פח אשפה בצורה מבוקרת ולא לעשות עבודות לכיבוי אש.

לאחר מכן כל הפח עולה באש ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.

לאחר מכן בסייעתא דשמיא אנחנו נכנסים לשלבי ההכנה.

מי שלא הכין היטב

את כל הדברים הבאים, כגון הכוסות בשיעור

הראוי להם לשתייה,

שזה 86 גרם 81 למקלים יותר או למחמירים כדעת החזונאיש 150 גרם,

צריך להכין את הכול.

השולחן

חייב להיות מוכן מבעוד יום.

שולחן ליל הסדר. המצות,

השקילה של הכזיתות, של המרור,

של הכרפס פחות מ-15 גרם לשקול, וכן הכזיתות,

ארבעה כזיתות או למחמירים חמישה כזיתות,

חייבים להיות מוכנים בשקיות אוכל מראש.

את ליל הסדר השנה הרבה הרבה הרבה אנשים יערכו לבדם,

ולכן אנחנו שוב פעם,

כמדי שנה, משקיעים הסבר,

הכנה וביאור היטב לקראת ליל הסדר, מה צריך לעשות.

דבר נוסף,

בערב פסח אסור לנו לאכול מצה.

אין מה לאכול, יש מה לאכול.

אפשר לאכול דברים אחרים,

אבל מצה אסור לאכול בערב פסח, וכל זה כדי שיהת תאב לקראת אכילת המצה,

נוסף לכך שהחמירו כבר 30 יום קודם, שבוע, וכן על זה הדרך,

כל אחד לפי הנהגתו.

לגבי סתם אכילה, מהשעה 1550, דהיינו סוף שעה תשיעית,

אנחנו לא אוכלים שום דבר,

וכל זה למה? כדי שיהיה תעב בלילה לאכול כהוגן.

עד אז אדם יכול לאכול משהו קל, רוצה לאכול פירות, רוצה לאכול ירקות, ביצה וכולי, עכשיו יש מחסור בביצים, אבל

יכול להרשות לעצמו לאכול,

וכל זה עד השעה 1530. לאחר מכן,

אדם צריך להקפיד על מה ביום טוב,

לטבול. היות והשנה אין מקוואות לגברים,

וגם מי שהולך לים,

לצורך העניין, אף על פי שאין שם פריצות

והוא רוצה לטבול כל כך, אז יש שם פקחים,

יש שם משטרה, הם מחלקים דוחות,

לכן האופציות בידינו, או תחת זרם ברז במקלחת,

חדר האמבטיה,

לעמוד את המספר דקות שצריך, בין 4 ל-6 דקות,

שירד עליו בשיעור של תשעה קבין, או לחלופין, לעשות את נטילת ידיים, כמובן בנוסח המקובלים,

ונשכח, עמדת ימים, וכן על זה הדרך,

ואז יוצא ידי חובת מקווה טהרה.

דבר נוסף, מאוד מאוד חשוב,

לנוח בצהריים.

אדם משתדל לנוח כדי שאת ליל הסדר יעביר כפי הנצרך.

כפי ההלכה, ולא שיעביר אותו עם פיהוקים ועייפות.

כנל גם הילדים הקטנים

ישתדלו ללכת לישון, כנל גם האישה עקרת הבית,

גם היא תשתדל לנוח לפחות

לפחות שעה או יותר, אם אפשר,

וכל זה חכם עיניו בראשו, מסדר את הכל מראש,

וכך יהיה לו מספיק זמן כדי שיוכל לעשות הכל כהוגים.

השנה, לגבי תענית בכורות,

שזה יוצא בבוקר, ישנה בעיה.

היות ואי אפשר להתפלל במניינים,

כנל גם אי אפשר לשמוע. אז שני הפתרונות שלפנינו קיימים.

או בן אדם ישב כעת

בימים הללו וילמד לו מסכת הכי קצרה שיש.

או לחלופין

יעשה לו מה שנקרא טלפון לאדם אחר שהוא מסיים,

וישמע בשידור ישיר

את הסיום מסכת שהוא שומע ממנו דרך הטלפון, דרך שיחה,

או דרך שיחת וידאו וכולי.

לא צריך זום.

דרך שיחה רגילה ישמע שם את הסיום מסכת ויעלה לו.

ומי שלא יכול, לא זה ולא זה, אין ברירה, מדובר פה רק על גברים ועל נשים.

בכל הגברים יצטרך להתענות

עד

לזמן של קדש

בתחילת סדר,

ליל הסדר.

קטנים שהם פטורים מלהתענות,

אבא שלהם, הוא צריך לדאוג לכל הדברים שאמרנו,

ולכן הם יהיו פטורים מן התעני.

יש כאלו שלא נהגו להתענות בתענית בכורות,

חלק מהתימנים וכולי,

לכן מנהגם שלא מתענים, לא מתענים.

אשרי אדם

שהוא לא בכור, והוא יושב, שומע סיום הסרט בכלל,

אלא הוא אלא, השנה אנחנו בצער גדול בגלל הנגיף, בגלל המצב.

אפילו בבית כנסת לדרמן של רב חיים קנייבסקי, שם יש בעיה השנה.

רב חיים כל שנה היה עושה סיום של בבלי, ירושלמי וכולי, והשנה

כנראה שזה יהיה למספר מצומצם מאוד, שהם יזכו לשמוע את הסיום.

תספורת ותגלחת

למי שמתגלח ומסתפר,

כמובן לא במקומות שאסור ולא במקומות שצריך לשייר את ההדרת פנים, שזה זקן,

אלא לשאר המקומות,

צריך להשתדל לעשות את זה עד קודם חצות היום, דהיינו 12, 41, 12, 42. לכן, בימים הללו שהמספרות סגורים, חכם עיניו בראשו, מסתפר מוקדם,

כבר ממש מחר, גג מחרתיים, ולא מחכה לערב פסח

ומתעלל בספר.

כל זה לעשות כמו שצריך. מי שיכול להסתפר בבית,

אשרא ואשרי חלקו, לאחר מכן יהא אסור להסתפר עד למדלת,

מחמירים עד חג השבועות,

שאז תם העניין של מיתת

24,000 תלמידי רבי עקיבא.

אחר חצות היום אסור לעבוד כגון כביסה, כגון תפירת בגדים חדשים,

אבל אם צריך בגד לתקן אותו לצורך יום טוב,

או לגהץ את הבגדים, או לצחצח את הנעליים שלו, או לגזוז את הציפורניים לכבוד המועד,

מותר.

לגבי חנויות שמוכרים מוצרים,

כמו מכולות שעכשיו, או סופרים שפתוחים,

להם מותר, אבל עדיף שישתדלו לעשות הכל בזריזות ולהודיע בשער בת רבים,

אנחנו פתוחים עד חצות. אבל יש מקומות שאי אפשר

לעשות את זה על חצות,

והם לפעמים עובדים גם אפילו עד שעה, שעה וחצי קודם כניסת

יום טוב,

לכן שם ישתדלו לזרז את הלקוחות ולתלות אולי שלט שעת שעה מסוימת, וככה גם הם יוכלו לנוח ולהכניס את יום טוב של פסח

כדת וכדין.

יפה.

אנחנו צריכים לדעת

להקפיד גם קודם זמן ביעור ושריפת החמץ, שזה בשעה 11.26,

לסלק מהבית את הדברים הבאים, כגון

יש מטאטא רצפה או פח אשפה שהוא מלוכלך כולו,

אם לא שטפו אותו היטב,

או את השקית שבתוכו שמכילה חמץ, לסלק אותה מהבית, לא לראות אותה בפסח.

הוא מגביה את החמץ הזה לשלושה גימל טפחים, זה שלא.

מה יעשה? אפילו שהוא מכר את זה לאחמד הגוי.

לכן צריך לסלק את הפח אשפה,

לשים שקית ניילון חדשה, לשטוף את הפח,

להחליף את המברשת של המטאטא במטאטא חדש.

דבר נוסף,

אם יש פירורים במטאטא וזה חדש, אז לנקות אותו היטב.

דבר נוסף שהרבה שוכחים זה השקית של השואב-אבק.

השואב-אבק עדשה ואת כל הפירורים של העוגיות

של קפז מהספה,

שהילדים לכלכו או מהרצפה או מכל מיני מקומות.

עכשיו יש שואבים כאלה רובוטים מקצועיים או כאלה, מקלות כאלה מקצועיים.

אשאב את הכול ואתה משאיר את הכול ברשותך, יפה מאוד.

את השקית של האבק הזה לא מוכרים לגוי.

הגוי, אין לו מה לעשות עם זה.

מה יעשה עם זה?

לכן את השקית הזאת צריך להחליף קודם זמן הביאור וביטול חמץ,

שזה בשעה 11-26. קודם לכן יסלק את השקית הזאת, יזרוק אותה,

יתקין שקית חדשה, אין לו,

בעזרת השם, לאחר הפסח יוכל להתקין שקית חדשה.

השואב, אם אין לו שקית, לנקות אותו היטב מכל הלכלוכים, מכל הפירורים,

ולאחר מכן יסלק את זה מביתו.

כל אותם האנשים שיש להם בעלי חיים,

צריכים לדאוג להם בימים הללו למזון ראוי.

תרנגולים, כבשים, עיזים, פרות, דגים וכן הלאה. דרך מזון הראוי להם,

שיהיה בכשרות של,

אפילו כשרות בסיסית,

כשר לפסח,

כך יוכל לתת עבור בעלי החיים הללו את אותו המזון,

אף על פי שמשתייר אצלו המחסנים המון המון מזון שהוא חמץ,

את המזון הזה אנחנו בסייעדה דשמיא מוכרים לגוי במכירה גמורה.

על שריפת החמץ אנחנו לא מברכים שום ברכה,

ולכן גם בזמן הזה

שיש את הבעיה, וייתכן ומאוד יהיה קשה להרבה מקומות לעשות שריפת חמץ, כגון בערים החרדיות, ששם מאוד מקפידים על העניין של הנגיף.

לכן לא תהיה ברירה אלא לאבד את החמץ. כיצד יאבדו את החמץ? ישפכו,

ישימו אותו בתוך שני שקיות אשפה אטומות,

ישימו בפנים את החמץ וישפכו לבפנים או כלור או איזה בנזין וכולי, חומר דליק,

וכן על זה הדרך, או חומר אחר, אקונומיקה,

עדיף בנזין לא לשפוך, שלא יהיה בלאגן,

כן?

אבל כלור או אקונומיקה או שאר חומרים חזקים,

ולאחר מכן יוכלו לקשור את השקית היטב ולהשליך אותה אל האשפה.

החמץ,

מיד אחר שריפתו או השמדתו,

אנחנו אומרים את הנוסח הבא, ג' פעמים,

כל חמירה וחמיעה דאיכה ברשותי,

דחזיתא ודלה חזיתא,

דוויערתא ודלה ויערתא, לבטיל ולהווה כעפרה דאראה.

פעמיים אנחנו אומרים את הנוסח,

בפעם השלישית אנחנו מוסיפים לבטיל ולהווה הפקר כעפרה דאראה.

אז התרגום הוא כזה, כל חמץ ושאור שברשותי,

שראיתי אותו ושלא ראיתי אותו,

שביערתי אותו ושלא ביערתי אותו, יהיה בטל כעפר הארץ,

בפעם השלישית יהיה בטל הפקר והפקר כעפר הארץ.

כמובן שאם הבעל הוא בעל חנות מכולת והוא לא יכול לבטל ולשרוף את החמץ, האישה או שליח שלו או שלוחו של אדם כמותו יוכל לעשות עבורו את הביטול של החמץ.

כנ״ל גם לגבי השריפה.

כן.

עכשיו אנחנו נגיד את כל השיעורים שקשורים לעניין של מה של ההכנה והמשקלים לחג הפסח,

ולאחר מכן נפתח בדיוק בסדר שאנחנו צריכים לנהוג,

כיצד נעשה אותו כדת וכדי.

הדברים הנצרכים לליל הסדר זה מצות עבודת יד.

שלושה לקערה,

בדרך כלל זה מסוכם לפי ארבעה כזה איתות לכל אחד ואחד מן המסבים, המשתתפים בליל הסדר.

מרור,

יש מי שנוהג לקחת חזרת, זה מנהג האשכנזים, חריין מה שנקרא.

אנחנו הספרדים משתמשים בחסה.

החסה הזאת צריכה להיות נקייה היטב מתולעים. לא מספיק

לבדוק אותה ולשטוף אותה במים וסבון תחת זרם

של מים, אלא חייב לבדוק אותה בשולחן שיקוף היטב,

כדי לבדוק שאין שם תעלות, אין שם כל מיני מרעין בישין,

ולסלק אותם היטב, ולכן צריך לקנות מראש

את החסה הנצרכת בכשרות המהודרת והטובה ביותר,

לשטוף,

להשרות במים וסבון או חומר,

ראוי לאחר מכן לבצע בדיקה,

ולאחר מכן יהיה ניתן לשקול את

החסה.

המשקל

הנצרך הוא למרור,

כמו שאמרנו, לספרדים זה עלה חסה, לאשכנזים זה אחריין,

כן? אז המשקל הוא אמור להיות 28 גרם, 30 גרם.

בסדר? זה המשקל,

זה מה שאנחנו צריכים, מכינים את זה מראש.

עבור

האכילה של מרור, יש לנו פעמיים,

שני אכילות של מרור, אחד בכורך,

זכר להלל הזקן שהיה כורחן ואוכלן, שנאמר וכולי,

ויש לנו את אכילת מרור בנפרד,

שאנחנו אוכלים את זה כמרור, כסדר בפני עצמו.

אז סך הכל לכל משתתף שני מרורות.

מרור אחד קודם לאכילת מרור, ומרור אחד עבור הכורך.

למי שאין, והרבה התקשרו ואמרו, כבוד הרב, אין לי בשר, לא זכיתי לבשר מכפז.

נכון?

מה לעשות שאנשים מחכים לדקה התשעים,

תמיד,

חכם עיניו בראשו מקדים את הקניות, מקדים את ההכנות.

אז אם אדם יש לו זרוע של כנף של עוף,

צולע אותו על גבי האש ממש,

לא בשיר,

צלי אש,

צולע אותו ממש על גבי האש,

ככה, מעל הגז, שורף אותו קצת,

וזה הוא אומר עבור מה זכר לקורבן פסח. לא להגיד קורבן פסח, אלא זכר קורבן פסח.

יפה מאוד. אז זה הזרוע. למי שאין, יכול לשים סתם חתיכת בשר.

אם אין לו לא זה ולא זה,

אין לו מה לשים.

יהפוך את הקערה של הזרוע ההפוכה, ישים אותה, כדי שלא יתבלבל שם.

אם יכול לקחת ממישהו אחר,

בכשרות של קפז, בבקשה,

מוזמן לקחת, להביא לו כנף של עוף,

ואחר הפסח יתחשבן איתו.

כמה עולה כנף של עוף, אז ישלם לו.

יפה מאוד. דבר נוסף שאנחנו צריכים זה ביצה קשה.

זה זכר לקורבן חגיגה.

אמרנו שהסיבה שאוכלים אותו בשבוע שעבר, בשיעור הקודם,

אמרנו שאנחנו אוכלים אותו זכר לאבלו של אברהם אבינו.

ראיתי גם שיצחק אבינו נפטר, במה?

כמדומני בימי הפסח.

זה היה או בפסח עצמו, או ערב פסח, או בפסח עצמו, או בימי חול המועד.

לא זוכר בדיוק את התאריך. כמדומני שזה בימים הללו.

וגם זכר

לאבלות אוכלים סימן מה?

ביצה.

אמרנו העניין של ההתחדשות וכולי, אפשר לשמוע את זה בשיעור הקודם שהסברנו.

חרוסת, גם אנחנו משתמשים.

כיצד אנחנו מכינים את דת החרוסת?

אז החרוסת שלנו היא פשוטה וקלה.

יש בה יין אדום,

יש בה חרוסת

קצת זנג'וויל,

יש בה חרוסת אגוזים, שקדים, תמרים,

ומי שרוצה גם לצ'פר יכול להוסיף גם צימוקים.

את כל זה אחר שבדק אותם היטב,

כהוגן וכנדרש על פי ההלכה,

טוחן אותם היטב, עושה מהם עיסה עם קצת יין,

מערבב אותם, מגבל אותם הכל מערב יום טוב,

ונהיה לו חרוסת מהודרת כדת וכדין,

שאיתה בעזרת השם הוא יטעים מעט את המרור,

יטעים מעט את הכורך, ויאכל

כהוגן בליל הסדר.

כנל לגבי מי מלח וחומץ,

לא מניחים בזה הרבה.

למה?

שלא יהיה ממש טעימה של מה של החומץ, ממש קצת.

כמה טיפות של לימון, כמה גרגירים של מלח,

מערבב את זה עם מים

מערב החג, ולאחר מכן

מניח את זה בקערה מכוסה כדי שיהיה מוכן לקערת ליל הסדר.

לגבי הכרפס, אנחנו לוקחים את הסלרי,

והתימנים נוהגים להשתמש בפטרוזיליה או בעלי צנון.

הבוכרים מחוץ לארץ שלא היה להם את הסלרי,

משתמשים בירק שנקרא טורוטונדק.

זה השם של הירק הזה, כמו אנציקלופדיה, זה ארוך.

כן, טורוטונדק, הם משתמשים בזה מאוד קשה, הדבר הזה, לבדיקה.

לכן,

לא להשתמש בטורוטונדק הזה, גם מי שנוהג שנים, לא להשתמש. חייב לבדוק את זה היטב, זה מאוד קשה.

זה כמו השמיר, מאוד קשה לבדוק אותו.

לכן, יש היום את הסלרי, ברוך השם.

אנחנו צריכים לקחת פחות מכזית,

15 גרם,

18 גרם, חתיכה קטנה, יבדוק אותו היטב.

ישטוף אותו היטב, ולאחר מכן יכין לכל אחד ואחד בשקית קטנה

את הסלרי, כדי שיוכל לטבול אותו ולאכול אותו, את הכרפס.

לגבי היינות או מיץ ענבים, למי שרכש, ברוך השם, בכשרות המהודרת,

שם יש גם פקק של שבת,

אז פתרנו את הבעיה. למי שלא, צריך לפתוח את הבקבוק בראש,

להכין את הכל היטב,

והכול צריך לדאוג לכל אחד ואחד, גם שיהיה לו כוס ראויה.

הכוסות בדרך כלל הסטנדרטיות מכילות

פלוס-מינוס באזור המאה, המאה ומשהו סמ״ק.

אנחנו צריכים, למחמירים, לדעת החזון איש,

הם לוקחים כוס

שהיא מכילה כ-150 גרם.

למקלים יותר, מספיק כמניין כוס, 86 גרם.

יש טיפה יותר מקלים, 81 גרם. ילדים לא חייבים לשתות

כוס

של 86 ולא 150. תת להם כוסית קטנה אחת,

מספיק אם זה ילד שהגיע לחינוך וכן רוצה,

ואפשר לתת לו מהמיץ ענבים מוסקט או זה,

לתת לו ככה לצ'פר אותו בזה, ילד טוב,

יקשיב, ישתתף היטב בליל הסדר,

וכך פתרנו את הבעיה.

ולכן הכוסות צריכים להיות שטופות

וטבולות ונקיות וכמו שצריך.

לא להשתמש בחג הפסח, לא משתמשים בחד פעמי.

משתמשים בכלים הכי נעים, בכלים הכי יפים.

תפתח את הכספת,

תוציא את כל כלי הכסף,

תוציא את הכלים הכי משובחים. פעם איזה אחד שלח סרטון

מחוץ על הארץ, איזה ליל הסדר הוא עושה, איזה כלי כסף, איזה דברים, איזה כריות,

איזה לבוש שיש לו, ליל הסדר, משהו משובח ומפואר

בכל מכל כל.

אז זה עושים הכל בליל הסדר, ולמה אנחנו צריכים להרגיש

בני חורין אמיתיים.

דבר נוסף,

יש שנהגו, זה לא חובה,

השנה אולי גם להיזהר מכך,

כי לא יודעים מי אצלו דוגר הנגיף או לא.

לכן בשנים סטנדרטיות הייתה קערה, אצל הבוכרים זה היה מנהג קערה של מים ליד האישה,

עקרת הבית, והיא כל פעם הייתה טובלת ושוטפת את הכוס,

מדיחה אותו, ואז היא מגישה לכוס הבאה.

ככה הייתה עושה.

השנה, או שישימו לכל אחד ואחד קערה בנפרדת, או שאין ברירה,

אחד יקום או כל אחד ישטוף בשביל חברו,

וככה שהכול יהיה כמו שצריך, כדת וכדין, כוס

שטופה ומדוכה היטב לקראת, מודחת היטב לקראת

השתייה של הכוסות,

קדש וכו'.

כל ארבע כוסות.

אגדה של פסח, מאוד חשוב שיהיה לכולם אותו דבר.

פתאום זה שואל, איזה עמוד אנחנו?

והשני, רגע, אני לא אמרתי את הזה.

מה עכשיו?

הכול שיהיה לכולם היטב. אז לילדים קניתי של ילדים.

למבוגרים, יש למבוגרים, כל אחד ואחד עוקב, וכל פעם ראש המשפחה יעקוב היטב. איפה אתם עכשיו?

עכשיו אנחנו ככה. שימו לב, שימו לב, תמיד לעורר אותם.

לא לשכוח.

לקנות לאישה מתנה.

לא לשכוח.

לקנות לאישה בגדים

לכבוד החג. עכשיו, כשזה סגור זה קצת בעיה, אבל

אין

אדם שלא יכול להתאמץ ולהשיג,

ואם לא, אז לפחות פרחים,

בלי נגיף, כן?

דברים אחרים, לפחות משהו שישמח אותה.

ושימח את אשתו אשר לקח.

ובפרט בימים הטובים הללו, וגם לילדים, לא לשכוח לקנות להם אגוזים,

לקנות להם פרסים, קניתי להם, הכול,

שמי שמשתתף ושואל את הקושיות והכול, מקבל מיד פרס,

וכך הסדר עובר על הצד הטוב ביותר שיש. כמובן,

שזה אחרי שישנו ואחרי שבעל הסדר הכין הכול כדת וכדין, ולא מגיע הכול לשעת הלחץ,

ואז הוא מכין.

כנל לגבי כיסאות עם ידיעות, שיהיה הכול בעשבה כדת וכדין.

שיהיה נוח. העשבה היא כמו השעה בשעון 10.5, 45 מעלות. הדגמנו את זה בשנה שעברה.

בצורה כזאת, זה נקרא הסיבה אמיתית, אחרת אדם לא יצא ידי חובתו בפסח.

צריך להסב.

תדאג שיהיה לך כרית שאתה יכול להסב עליה כדת וכדין כמו שצריך.

אם אדם אין לו ידית יכול להסב על החבר והחבר על החבר. גם איתר יד מובא בהלכה שצריך להסב על צעד שמאל.

גם איתר יד.

מה יעשה? איך ישתה? אולי ייקח קשית או משהו, אני יודע מה, שיהיה לו נוח.

אבל ינסה לשתות ביד ימין עם הכוס ביד ימין, מה יעשה?

אבל בדרך כלל האיתרי יד הם מוצלחים, הם יודעים ככה מה שנקרא

לסדר את הכל כדת וכדין, הם יסתדרו.

יפה מאוד.

אז דבר ראשון שיש לנו,

כמו שאמרנו, זה המצות שעליהם אנחנו כל כך מתאמצים וכל כך מקפידים שיהיה הכל. אנחנו ב-KAPAZ מקפידים כל השנה

עם הכיסויים, לא בגלל הנגיף.

עכשיו, השנה, ברוך השם, עוד מאפיות הקפידו על הכל כמו שצריך.

הבעיה זה על שאר הדיבורים,

אבל ברוך השם,

מקפידים כל שנה להתלבש כל חי רגע עם סטרילי,

עם מסכה,

עם כובע, עם חלוק,

רוחצים את הידיים היטב.

הגדלנו לעשות אפילו במצות הרכות עם כפפות אפילו,

כמובן שהן כשרות לפסח, לא סתם כפפות.

וככה גם, אף על פי שבדקנו את הידיים, הוספנו את הכפפות,

וככה, ברוך השם, הכל

בא על מקומו בשלום.

מה כן? אנחנו חייבים לדעת את השיעור בדיוק

של המצות.

למי שפוסק על פי משקל,

כגון לאלו שמשתמשים במצות הדקות והקשות,

אז לרב חיים נאה השיעור הוא 30 גרם, 28 גרם.

לדעת החזון איש, 50 גרם לכל כזית.

לכן,

כל אחד ואחד יחשבן.

למי שפוסק בנפח, לדעת החזון איש,

זה 27 גרם.

לדעת רב חיים נאה זה 15 גרם.

זה למצות הרכות.

במצות שלנו של כפה, שהן טיפה,

יש להן נפח,

אז זה בערך פלוס-מינוס באזור ה-30 גרם, 28 גרם, 35 גרם,

פלוס-מינוס. כל שנה צריך לשקול,

לבדוק, עדיין לא בדקנו את זה, אבל בדרך כלל זה הסטנדרט בין 28 ל-35 גרם.

זה יוצא לקה זית. זה יוצא חתיכה כזו קטנה. אומנם קשה ללעוס את זה.

שנה שעברה ניסיתי, זה היה מאוד קשה.

אני רגיל למצות הדקות.

אבל למי שרגיל, ברוך השם, ויכול ללעוס את זה,

פתר את הבעיה.

יפה מאוד.

אז לגבי הכוס אמרנו, דעת רב חיים נאה כמניין כוס 86,

חזון איש כמניין כוס הגון, זה 150 גרם,

זה המחמירים, שיטת המהדרין, כפי שאנחנו נוהגים.

את שתיית ארבע הכוסות, לדעת רב חיים נאה, צריך לשתות רוב רביעית, דהיינו 45 גרם.

לדעת החזון איש צריך לשתות 77 גרם,

77 מל, כן?

45 מל ו-77 מל,

לדעת החזוניסט, זה מה שאנחנו צריכים לשתות, מה שנקרא,

בבת אחת לפחות כדי לצאת ידי חובה.

כל אדם עכשיו יש לו כמה ימים, יכול לעשות תרגולת,

בדיוק איך הוא שותה את הכוס,

בדיוק איך זה יוצא 77,

ישקול בדיוק, יבדוק עד איפה זה, יסמן לו,

וככה ירגיל את עצמו כדי שיקיים את ליל הסדר החשוב ביותר. הכנת, השקעת, עמלת, קנית, קנית, קנית, והכול, ולא קיימת אותו קילחתו.

מה זה שווה?

איך אמר אחד בשיעור לפני כמה שנים?

מה, כבוד הרב, אני אוכל מצות מכונה. השם ישמור ויציב.

עזוב את הבעיות הכשרותיות, אני מדבר עכשיו על ה... איך קוראים לו?

אני מדבר עכשיו על ה... איך אתה בליל הסדר מצות מכונה?

זה איך מצות עבודת יד, כמו שצריך.

מה אני אעשה? אני רגיל ככה, זה ככה, זה השם ישמור.

מסכנים אנשים שרחוקים מתורה ומצוות, שלא יודעים בדיוק.

הם אוכלים את המצות הללו, והם השם ישמור ויציב. בחיים לא קיימו.

את הפסח, כדת וכדין, כמו שצריך.

יפה מאוד.

זמן השתייה,

אז אמרנו עד עכשיו את שיעור השתייה,

שיעור הכוס, עכשיו זמן השתייה.

לכתחילה אנחנו צריכים לשתות רוב רביעית בבת אחת.

זה שיטת המהדרין.

ודרגה פחותה מכך, לכתחילה מה שנקרא, זה המהדרין אמרנו, עכשיו לכתחילה פחות מכך, זה שיעור של שתיית רביעית ולא יותר.

בדיעבד,

שתי דקות בשיעור של כדי אכילת פרס. כמובן,

כל אחד ואחד לפי מצבו, לפי בריאותו, צריך להקפיד

לעשות את הכל כדת וכדין.

לגבי אכילת,

שיעור של כדי אכילת פרס למצה ולמרור,

אז לכתחילה

צריך שתי דקות

לאכול את מה?

את הזית,

לאכול את הכרפס,

שתי דקות.

לאכול את המרור, סליחה.

למי שקשה, עד ארבע דקות.

בדיעבד,

זה בין שבע לתשע דקות.

מדובר פה על חולים, אנשים שקשה להם וכולי,

בין שבע לתשע דקות.

אבל להשתדל עד שתי דקות מעל עיסה הראשונה לסיים את הכל.

לכן לא מדברים,

לא רומזים, לא צוחקים, לא עושים שום דבר.

הסבה כדת וכדין ואוכלים,

ופה נמדדת הזריזות במצוות של האדם בדיוק.

לגבי הכזיתות עצמם,

אז אמרנו, השיטה המקלה אומרת שצריך לאכול שני כזיתות, ארבע כזיתות. כיצד?

שתי כזיתות במוציא מצה.

כזית אחד בכורך, כזית אחרון באפיקומן.

השיטה המחמירה אומרת חמישה כזיתות.

שתי כזיתות במוציא מצה.

אחד בכורך ושתיים באפיקומן.

כמובן,

תכף נדבר על אפיקומן שצריך לשייר משם החתיכה.

יש בזה עניין של סגולה.

דבר נוסף שאנחנו צריכים לזכור, בימים הללו משווקים החוצה המון המון. דיברתי קודם

עם יהודי מבני ברק, הוא אומר לו, אתה לא מבין מה זה.

התארגנו שם בבני ברק.

משפחה שהייתה לוקחת ממני 20 תבניות, לקחה 40 תבניות.

הוא אומר, פשוט אנשים גרמו את הלחץ הזה מעצמם בגלל כל המצב,

לקחו ולקחו ולקחו וקנו וקנו.

לא יודע מה יעשו עם זה, אמרתי. יאכלו הרבה חביתות בפסח, מה יכולים לעשות?

מה לעשות? אנשים בלחץ, בגלל המצב, קונים וקונים וקונים.

זה טוב שרחשו.

פנה אליי אחד מירושלים, אומר לי, אין לי ביצים,

אתה יכול לקנות לי מתל אביב, כבוד הרב?

שום דבר לא נשאר. ופה בתל אביב גם עשו, לא מוכרים יותר משתיים.

זה פיקוח עכשיו, אסור להם למכור יותר משתיים של 12. מה זה מספיק?

לשתי סעודות?

שום דבר.

מה, שבת נגמר? זהו, זהו, נגמר, אין ביצים.

אז חכם עיניו בראשו, מי שהתארגן, פתר את הבעיה.

אנחנו צריכים להקפיד,

על פי מה שמופיע בספר של העדה החרדית של הכשרות,

מופיע שהביצים הללו, יש בהם חותמת,

והחותמת הזו יש בה חשש חמץ.

לכן, אם אדם רכש ביצים כאלו שלא רשום עליהם, לא מצוין עליהם בחותמת,

כ' נקודה פ'

או כ' נקודה לפסח, זה כשר לפסח,

אז

מה שהוא יצטרך לעשות זה לקחת מה שנקרא סקוץ' ולהתחיל למחוק את כל הזה ולשטוף את הביצה מבחוץ, ואז נכנס לבעיה של חיידקים וכו'.

לכן, אם הוא קנה בכשרות,

כמו שצריך לפי מה שמצוין גליקסמן וכו', כל אלו שנותנים עליהם כשרות היטב, תקינה וטובה,

פתר את הבעיה של החשש חמץ או תערובת חמץ על הדיו.

אבל למי שלא, אז צריך להתארגן בהתאם, לנקות את זה היטב, לנגב, כמו שצריך,

שהכול יהיה כדת וכדין. כנ״ל לגבי מוצרי חלב.

יש מוצרים שלא מצוין עליהם כשר לפסח או כשר לפסח ערב פסח, אז זה לא כשר לפסח.

צריכים לדעת, אנשים קונים, רואים איזה סופר, זהו, רשום, פסח, אז זה הקונים.

מה אתה קונה?

תבדוק מה אתה קונה.

תבדוק אם יש על זה השגחה, אין על זה השגחה.

אנחנו משתמשים בדרך כלל בתנובה בלבד,

ועל זה מצוין בדרך כלל חותמת בהזרקה של דיו,

כשר לפסח או כשר לפסח ערב פסח או i.פ ערב פסח.

כל זה הסימנים שתמיד בבדץ

מכריזים עליהם.

בספר אפשר, מי שרכש יכול לראות את זה בפנים, בספר של הזה. כנ״ל לגבי שאר הדברים כולם.

הברזים של המים, למקפידים על כך

שיש בזה לכלוך, צריך לפתוח אותם ולנקות אותם היטב.

בנוסף לזה, לשים בד של סינון כדי להקפיד.

יש מאחינו שמקפידים לאגור מים קודם לכן ומסננים אותם, כמו בסגנון של מים שלנו,

ורק עם זה הם משתמשים בפסח, אין להם מים אחרים.

לכן מאוד חשוב שעל הברזים, אפילו בבני ברק מכרו, קניתי כיסויים לברז לפסח.

אחרי שאתה מנקה אותו את זה, הוא רוצה לשים כיסוי בשביל ההרגשה של פסח,

אז הוא יכול לשים על זה כיסוי,

וכך פתר את הבעיה. אבל לא לשכוח לנקות אותם היטב. לפעמים אדם שופך משהו חם לכיור,

והעדים הללו עולים לשם,

והברז עצמו יכול להישאר בו כל מיני חששות. לכן, נקות אותם היטב. בכך

אין בעיה.

היה צדיק בתל אביב, קראו לו הרב האוליאב חיון.

הוא היה נוהג לעשות את הדברים הבאים.

הוא היה נוהג לפני ליל הסדר,

דהיינו לפני תחילת הסדר,

לקרוא את סדר קריאת שמע שעל המיטה

וברכת המפיל בלי שם ומלכות. למה? הוא אומר אחר כך ארבע כוסות מתוך שכרות לקרוא קריאת שמע?

לא מתאים הדבר הזה.

לכן חכם עיניו בראשו מקפיד כדת וכדים.

היה מקפיד לומר את הנוסח של התקינו סעודתה,

קטע מתוך הזוהר שמופיע בקידוש של ליל שבת,

בדרך כלל גם היה מאותו קודם תחילת ליל הסדר.

דבר נוסף, הוא היה מקפיד גם לקרוא את פרשת תולדות, שמה מופיעה בדיוק הברכה שבירך יצחק את יעקב אבינו ורבותינו,

זה מפסוק, אני אגיד לכם, מפסוק,

פרק כז בראשית, פרק כז, מפסוק יח עד פסוק לז.

ויתן לך אלוקים מטל השער ומשפני הארץ וכו' וכו'.

ויש בכך רמז גם הוא הביא, ויתן לך אלוקים,

יתן לך כוח והילות להתגבר על היצר ולעשות את רצון היוצר.

מיטל השמיים זה מקרא, משמני הארץ זה משנה, ורוב דגן זה תלמוד,

ותירוש זה אגדה. יעבדוך עמים, שיהיה לך סיפוק לצורכי הגוף.

השתחוו לך לאומים, שיהיה לך לסיפוק צורכי הנפש גם כבוד ונחת.

היבא גביר לאחיך בתורה ויראת שמיים.

וישתחוו לך בני אמך, שההלכה תהיה כמותך.

עורריך ארור, שיכנעו כל הקמים נגדך הרוחניים וגשמיים.

הוא מברך לך ברוך שהעוזרים המסייעים לך יתברכו בכל מיני דה-מת אמן. כך הוא היה נוהג לברך.

דבר נוסף,

נוסף לפסוקים הללו,

ולמה צריך להקפיד אותם? כי הוא אומר, באותו זמן זה היה ערב פסח,

ולכן אמר לו יצחק, וצודה לי ציד,

ועשה לי מטעמים.

ומה רצה עשף שם השם ישמור להכשיל אותו?

רצה להביא לו מכלב, כתוב שם במדרש.

כי לא מצא,

המלאך היה משחרר לו כל פעם את הגדיים וכולי,

עד שהקדוש ברוך הוא משמיים זיכה אותו שמה שרבקה תראה ברוח הקודש, ויבוא יעקב וייתן לו וכולי, וכך הוא ניצל מאכילת איסור.

וכל הברכה הזאת אנחנו עושים אותה מה קודם הקידוש ולאחר הקידוש. אז את הנוסח של הקריאה של הפסוקים קודם הקידוש.

אחר הקידוש מברכים את ברכת הבנים המסורתית,

יברכה השם וישמריך וכולי, ישמחה אלוקים כאפרים וכמנשה,

ונגמר הסיפור.

ופה הוא מוסיף שיברך אפילו ארבע פעמים, איך? קודם הקידוש, אחרי הקידוש, בתוך ברכת המזון,

ולאחר סיום הסדר. והוא כנגד ארבע פעמים שנתברך יעקב.

טוב, יפה מאוד.

לא יודע לגבי ברכת המזון, צריך לבדוק את זה.

יפה.

ולאחר מכן, כותב ללמוד את הלכות

קורבן סדר, קורבן פסח,

פרקים ח' עד י' והלכות חגיגה,

פרקים א' עד ב', זה ברמב״ם,

שם ללמוד את סדר הלימוד הזה בתוך ליל הסדר. לאחר מכן, בסיום ליל הסדר, כמו שנראה,

אומרים את שיר השירים כידוע.

יפה מאוד.

בסייעתא דשמיא,

נעבור עכשיו

לסדר ליל הסדר כדת וכדין.

הדברים הבאים, לפני שנתחיל, אנחנו צריכים לזכור

ולהקפיד על דברים הכי חשובים.

יכול להיות שאדם הכין את עצמו וקנה והכל וכו' וכו', אבל אם חס ושלום יבוא לידי כעס,

הרס את כל ליל הסדר שלו.

וליל הסדר זה ראש לכל השנה כולה, סדר לכל השנה כולה.

אז הכל תלוי בליל הסדר שנעשה כדת וכדין.

לכן בראש ובראשונה, בכל מצב, לא כועסים.

ובכל מצב גם נמנעים. ברוך השם שהשנה כל אחד איש למשפחותיו, לבית אבותיו בלבד.

אז אין את כל הלשון הרע והרכילות והליצנות והשחוק והקלות ראש.

מאוד צריך להקפיד בדבר הזה, גם בתוך בני ביתו, לומר להם את הדברים הללו. היום ישבתי ללמוד עם הילדים שלי בסעודת השבת, ואמרתי להם את הדברים הללו,

שמאוד צריך להקפיד בליל הסדר,

רק לדבר דברים, ואין שום דבר חוץ ממה?

מהלימוד, מהסדר, מהדברים, מהחידושים שנגיד, והכול, וככה נכין את הכל כמו שצריך,

וכך יעבור בסייעתא דשמיא, הפסח,

ליל הסדר, כדת וכדין, וישפיע לכל השנה כולה.

כמובן וכמובן,

זו הקפדה גם על נושא הצניעות.

באים לפעמים בני משפחה,

חתנים, כלות, איפה ישבו?

לא יכולו לשבת, כלה לצד,

נו, הבן,

זה לא מתאים.

אם זה אישה ליד בעלה, כן,

אבל בצורה צנועה וגמורה לגמרי, להקפיד על הדבר הזה, קצת נשים, קצת גברים, בבקשה,

אף על פי שזו משפחה קרובה,

או לחלופין בצניעות גמורה. אימא, כלה,

לאחר מכן הבן,

והחתן, מה שנקרא, בעלה,

ועוד בן אחר, אבל להקפיד על הכל שיהיה כדת וכדין. ואם יושבים בפרט,

יושבים, נו,

מעבר למשפחה,

או משפחה מורחבת, גם צריך להקפיד על הדבר הזה, בוודאי ובוודאי

שלא לעבור על עבירות שכאלו, בפרט בליל הסדר.

דבר נוסף,

יש נשים שאוהבות לזמר.

קדש ומחצו, מה נשתנה? מה זה זה? הלו,

השכנים כולם בבית השנה,

ואת זועקת בקול גדול, מה פתאום? קול כבודה בת מלך פנימה, משבצות זהב לבושה.

לכן צריך להקפיד לומר את הדברים שצריך לקרוא בקול נמוך,

כדת וכדין,

ולא חס ושלום, חס וחלילה, שמכשילה את הקרובים,

או מעבר לכך,

את כל אלו על ידי שהיא מרימה

ואשמע אחריי קול רעש גדול,

היא צועקת בקול גדול, ודאי וודאי שאסור.

הדלקת הנרות כמובן תיעשה קודם יום טוב,

מברכים ברכת להדליק נר של יום טוב,

ברכת שהחיינו, האישה לא מברכת,

את זה הבעל יברך בקידוש ויכוון להוציא ידי חובה את כל הנוכחים.

השנה,

בסייעתא דשמיא וכמידי שנה,

למרות שאין לנו השנה בית כנסת שאנחנו נתפלל במניין,

אבל בליל הסדר,

זה פעם בשנה בתפילת ערבית של ליל פסח, אומרים הלל.

פעם בשנה שאומרים הלל גמור בברכה.

לכן כל אחד ואחד יקפיד על העניין הזה.

בנות אשכנז,

המתפללות בביתם השנה, כן, אין להן בית כנסת, לא אומרות את ההלל, אבל בבית,

כן, הם אומרים את ההלל.

כנל גם הנשים, גם הם צריכים להתפלל לספרדיות,

אומרות את ההלל כדת וכדין.

בברכת שהחיינו, שאנחנו מתחילים בקידוש, אנחנו מכוונים,

שימו לב על הדברים הבאים.

בראש ובראשונה על עצמותו של יום.

לאחר מכן אנחנו מברכים על המצות, מכוונים על המצות ועל המרור,

ועל סיפור יציאת מצרים,

שגם מעיקר הדין היה צריך לברך על זה שהחיינו.

והיות שאנחנו מברכים שהחיינו אחד, אנחנו מכוונים לפתור את כל הדברים הללו.

ואם

אדם יש בקרבו מקום

ורוצה לאכול פירות חדשים

במהלך הסעודה, הרי אי אפשר לאכול אחרי האפיקומן, כן? אחרי הנרצע. אי אפשר לאכול כבר, זהו.

אז אם רוצה לאכול מיד אחרי שולחן העורך, מגיש שם גם את הפירות,

ופתאום יביאו לו שסק, זה פרי חדש.

הוא רוצה עכשיו לברך, מה יעשה?

יכוון מראש כבר בקידוש, ישים את זה על השולחן,

יהיה גלוי לעיניו, יכוון על זה גם ברכת שהחיינו ויוכל לאכול. לא עשה את זה, אם מביאים אחר כך לשולחן,

אני יכול לברך שוב פעם בשנית שהחיינו וכולי.

החיוב של ארבע כוסות, כמו שאמרנו, זה בין על גברים,

בין על נשים.

לילדים,

מתחת לגיל חינוך, ודאי וודאי שלא.

גיל חינוך, אפשר להרגיל אותם במצוות, וטוב שיהיה כך. כמובן, לא לתת להם יין פטישים. הוא עכשיו מסכן, יש שתי כוס אחת,

כבר ירגיש מעננים.

לדאוג להם שיהיה הכול כדת וכדין כפי שצריך.

מזיגת היין תעשה כל אחד ואחד לחברו,

וכך זה דרך חירות. לא מביאים את זה למישהו אחד והוא נהיה קורבן פסח של כולם,

מוזג לכולם. לא, זה דרך חירות שכל אחד ואחד ימזוג לחבר שלו את היין בכל כוס וכוס, על דרך הסוד.

כך כתב מרן בן ישחי, כך כתבו כל רבותינו המקובלים,

נוהגים ליתן ג' טיפות של מים

על דרך הסוד, וכך אנחנו מתקנים את העניין של מה?

של חסד בדינים בגבורה וכו' עם היין.

כל המסובים עצמם מגביהים את הכוס, ולאחר מכן מתחילים במה?

בעניין של מה של קדש.

אז אחרי שקראנו קריאת שמע,

דרך אגב, בקריאת שמע של ערבית גם צריך לכוון, על מה? על מצוות קריאת ההגדה.

אנחנו קוראים בזה, בקריאת שמע אנחנו מכוונים על מצוות

נסיח בחוקיך ומספר מנהלות בסדרי תלמוד תורתיך ומצוותיך,

מצוות קריאת ההגדה וחוקותיך לעולם ועד.

אז אנחנו מכוונים, לא נשכח,

לזכור את הדבר הזה.

לא חובה אומנם להסב במהלך הסעודה. דרך אגב, בחב״ד לא נוהגים הסבה.

ככה המנהג שלהם, הם לא נוהגים בכלל הסיבה מחב״ד.

אבל יש שידור, אם אדם יכול לכל הסעודה של אל הסדר וכל הסדר לעשות אותו בהסיבה,

חוץ מהדברים שלא עושים אותם בהסיבה,

ודאי ובוודאי שאשרא ואשרי חלקו

יוכל לעשות אותם כדת וכדין.

כן,

אז נתחיל בסייעתא דשמיא. קדש.

כל אחד ואחד, אחרי שהדיחו את הכוס שלו,

בשיעור הראוי,

ומזג לו חברו את היין ואת השלוש טיפות, עומדים כולם ומחזיקים את הכוס

בצורה הראויה כדת וכדין,

ומתחיל בעל הסדר, דהיינו בעל הבית או ראש הסדר,

מתחיל באמירת הקידוש.

דרך אגב, שתדעו

שהסגולה

בשתיית ארבע כוסות ואכילת המצות,

הכזה עיתות בלילה הזה,

זו סגולה כנגד כל מיני חולאים רעים

וסממנים ותרופות רעים.

אז מי שרוצה להינצל מהנגיף, על מה יקפיד?

על העניין של מה? של ארבע כוסות ואכילת ארבעה כזיתות, כדת וכדין או חמישה למחמירים,

ובכך יינצל מכל המרעין בישין.

בתחילה,

לפני שאנחנו פותחים בסדר של קדש, אנחנו משוררים.

יש כל מיני מנגינות לכל עדות.

המנגינה הסטנדרית המסורתית שכולם מכירים זה קדש וחץ כרפס יחץ.

ואז סיימנו, הלל נרצה והקשה קדש בכבוד.

מוזגים, כולם עומדים, מתחילים.

יפה מאוד.

אז מתחיל בעל הבית את הנוסח של מה של הקידוש כפי שמופיע במחזור

או בהגדה.

הכל מילה במילה.

כמובן שהוא מסתכל גם בברכה שלו לאור הנרות,

שהוא צריך לראות אותן על גבי צללית היין.

ולאחר מכן, בברכת שהחיינו שהוא מברך,

אז הוא מכוון על הדברים הבאים, כמו שאמרנו, על המצות,

על אכילת המצות, על המרור,

על עצם יומתו ועל סיפור יציאת מצרים.

הנשים,

גם הן, כמו שאמרנו, חייבות לשתות את הארבע הכוסות, וכן לקרוא ולשמוע את ההגדה.

וגם לקרוא את הלל, חייבות בכל המצוות שבלילה הזה.

לא פוטרות את עצמן בזה שהם עבדו חודש ימים, והבעל עזר להם השנה מהמצוות הללו. הם חייבות כולם כדת וכדין במצוות. גם הקטנים,

להשתדל להכניס אותם

יחד עם המצוות כולם, כדי שיתרגלו בעניין הזה של סדר לילה סדר.

תדעו לכם, אנשים יושבים במהלך השנים בשיעורים, אומרים,

אני זוכר את הסדר שלנו בחוץ לארץ, היינו יושבים על הרצפה, על כרים וכסתות. איך אתה זוכר את זה?

התשובה היא, בגלל שנתנו להם שהם היו קטנים, הרגילו אותם בדבר הזה.

נגמר, לא עכשיו רוצים לעשות לילה סדר בזום או בשידור חי. הרב עשה צילום, והם יראו את זה בשידור חי בלסר וידעו מה לעשות. מה פתאום, השם ישמור, בר מינם, מה זה?

לאן הגענו?

גם את ליל הסדר לחלל, השם ישמור.

לכן מאוד מאוד צריך להיזהר בדבר הזה, ללמוד את הכל, לצפות בשיעור הזה,

וכך נוכל לעשות כדת וכדין.

את היין שאנחנו צריכים לשתות, זה דווקא יין אדום.

אל תראה יין כי יתאדם,

כך כתבו רבותינו הקדושים. אשכנזים לוקחים יין לבן.

ספרדים אנחנו לוקחים יין אדום,

ולאחר מכן אנחנו ממשיכים את הזה, ואז יכולים לשתות.

עדיף שאת היין שהוא לוקח ייקח לא מבושל ולא מפוסטר.

אבל בגלל הסיבות שהרוב מי שיגע,

כן שומר, לא שומר, בפרט שמי שמתארח,

לכן זה קצת בעיה.

שני הכוסות הללו,

דהיינו כוס הקידוש וכוס של ברכת המזון, חייב למלות אותן עד גדותיהן.

עד הסוף.

לעומתם, כוס שני וכוס רביעי

לא חייב.

אם יש לו כוס, ככה, אליהו הנביא כזה גדול, מעל 150 גרם.

אז לא חייב למלות אותו.

אבל שני הכוסות הללו, כוס שלישי וכוס ראשון,

בסדר? כוס אל ברכת המזון וכוס הראשונה של קדש,

חייבים להיות מלאים עד גדותיהן.

כן.

עוברים לאחר מכן לעורחץ.

קמים ליטול, אחרי שקיבלו את הברכה,

ברכת הבנים,

כפי שהזכרנו, וייתן לך אלוקים את על השמיים.

קמים לרחוץ את הידיים. הרחיצה הזאת מתבצעת כדין נטילת ידיים,

כפי שצריך.

אבל היות ואנחנו הולכים...

עכשיו, לאכול דבר שטיבולו במשקה, והלכה היא דבר שטיבולו במשקה. חייב נטילה.

צריך נטילה, כן?

לכן, אנחנו מזכירים, אורחץ, ניגשים ליטול את הידיים.

ניגשים ליטול את הידיים, צריך לעשות את זה כדת וכדין. איך עושים את זה? כדי נטילה, מנגבים היטב.

יש מקומות שנוהגים להביא את הקערה לכל אחד עם הנטלה.

הוא נוטל את הידיים

על נטילת ידיים, מגבת מיוחדת כזו של אורחץ, רקום עליה,

מנגב את הידיים, וכך פתרו את הבעיה.

לא מברכים על הנטילה הזאת, אבל...

יש אנשים, אתה אומר להם, אה, לא מברכים, אז אפשר לדבר. עכשיו הוא מספר לו את הסיפור. אתה יודע, קניתי ככה, עשיתי ככה, קניתי 20 תבניות ביצים. הלו,

מה הולך פה? רוחץ? שקט, לא מדברים שום דבר.

ולמה אנחנו רוחצים את הידיים? אמרנו שני סיבות.

אחד, משום רוח רעה, למרות שבימינו עכשיו, בזמן הנגיף, אנחנו מחטים את הידיים היטב באלכוהול ובחומרי חיטוי,

ורוחצים, ומקפידים על הכול.

דבר נוסף, גזירת החכמים, גזירה.

דבר נוסף, בשום דבר שטיבולו במשקה,

כיוון שיש מי שכתב שבכרפס יש הרס,

וההרס הזה הוא מסוכן,

לכן, על-ידי שטובלים אותו בחומץ, או במלח, או בזה, זה מבטל את ההרס הזה.

לכן, דין של דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה, לכן אנחנו נוטלים את הידיים בלא ברחה.

יפה מאוד.

כנל, גם הנשים צריכות להסיר את כל הטבעות והכול כדי ליטול את הידיים כדת וכדין.

בין הנטילה לבין אכילת הכרפס ועד סיום אכילתו לא מדברים.

אה, מה קרה אם דיבר? לא חוזר ליטול את הידיים.

אבל לא טוב, צריך לגעור בו.

מה, מה אתה מדבר?

לכן, לא לדבר, להגיד להם לפני, אסור לדבר.

את הידיים עדיף ליטול במקום, במקום השהות, כי איפה שאוכל, דהיינו קרוב, ולא לצאת החוצה ולחזור בחזרה כדי ליטול את הידיים.

הנטילה הזאת,

לא צריך לכוון בה שהיא גם לסעודה.

וגם אם כיוון על סעודה, לפני הסעודה הוא נוטל שוב

בלי ברכה.

מה הדין אם אדם בירך בטעות? הוא רגיל כבר סלנג הזה, ברור הדרה.

אז אם לא אמר שם השם, למדני חוקיך,

שם השם גם למדני חוקיך, בהורדה השם,

למדני חוקיך.

ויקפיד שאם הוא בערך בטעות, אז מה יעשה ייגה

עם הידיים שלו במקומות המכוסים,

כגון יגרד פה מתחת לראש,

או בשאר מקומות,

והידיים הללו נטמעים, ושוב פעם יצטרך ליטול

את הידיים.

יפה מאוד.

כרפס,

הכרפס א', ס', פרך.

הסיבה הראשונה שאוכלים כרפס זה זכר לקטונת הפסים.

הסיבה השנייה,

סליחה,

ס' פרך זה הכרפס,

סיבה שנייה זה זכר לקטונת הפסים, סיבה שלישית זה בגימטריה ש',

ש', ס',

שם אלוקים,

במילוי יודין,

יהודים,

שם קדוש.

הכרפס הזה, אם אין לו,

יכול לקחת במקום גזר, יכול לקחת במקום צנון,

יכול לקחת במקום פטרוזיליה,

יכול לקחת בצל.

לפי הסוד,

מה שכתב בני שחייב, ועוד שאר המקובלים,

אנחנו משתמשים בסלרי,

בודקים אותו היטב, כדת וכדין, קודם החג,

ולאחר מכן שוקלים אותו שיהיה פחות מ-15 גרם, ויהיה מותר לאחר מכן לטוב לו ולאכול אותו.

את הכרפס מטבילים קודם הברכה,

או בחומץ, או במי מלח, או בלימון, שרובו מים.

לא רובו לימון ומיעוט מים, אלא רובו מים.

אם אין לו, לא זה ולא זה ולא זה, מה יעשה? יטביל אותו ביין.

ואת הכרפס הזה, אוכלים אותו ביד, ולא במזלג.

מי שאכל בטעות מהכרפס כזית,

לא שקה, לקח ככה, ואכל כזית, לא מברך ברכה אחרונה, אלא מהרהר בליבו את הברכה.

למה? כיוון שהברכה על הכרפס היא גם הברכה

שהוא מכוון על המאור, שהוא יאכל בהמשך.

על פי הפשט,

אנחנו אוכלים חלק מהכרפס בהסבה, וחלק

לא בהסבה.

לפי הסוד, לא מסבים.

זה לפי הפשט, אמרתי. לפי הסוד,

אנחנו נוהגים לא להסב באכילת הכרפס.

יש מי שכותב על פי הסוד להשאיר מעט מהכרפס ושאר המינים בקערה עד לאחר אכילת מצה ומרור. אחר כך יגמור את הקערה.

הוא רעב עכשיו, מסכן, לא אכל כמה שעות,

מ-3.30 לא אחר, רוצה לאכול עכשיו.

חכה, תשאיר את זה על הקערה, יש עניין שהקערה תישאר

בשלמותה.

לגבי החומץ או מי מלח או מי לימון,

זה לא חייב להשאיר אותם.

יחץ,

לוקח את מה, את המצה, ועכשיו צריך לחצות אותה. אני אגיד לכם,

באופן האמיתי, המצות הרכות הכי טובים לחצות אותם.

ככה אתה יכול לכוון בדיוק, זה ו', זה ד', פתרת את הבעיה.

אבל במצות הדקות זה קצת בעיה, צריך לכוון ככה.

אבל בדברי רבותינו מופיע שהוא לא יכול לקחת

סכין ולחתוך.

למה צריך לבצוע אותם כמו עני?

איך עני בוצע? ביד.

ולכן,

יכוון בדעתו על שני האותיות הללו. בצורה, לא יצא, יישבר לו הכל פירורים. יכוון בדעתו לפחות,

יעשה את הכל ככה, וזה, זה להפיק אומן,

זה לשני המצות שנמצאות בקראי, להכניס בפנים,

ולאחר מכן הוא יכול לכסות את הזה של האפיקומן,

צורר אותו תחת המפה, שנאמר משערותם, זכר.

למה שכתוב בתורה, משערותם צרורות בסמלותם על שכמם.

וזה הילדים שואלים, מה זה היחס הזה? למה אנחנו חוצים את המצה? מה קרה?

מה נשתנה?

אז מסביר להם, סיבה ראשונה שאנחנו חוצים את המצה בגלל שזה לחם עוני.

ולחם עוני הוא חצוי.

סיבה שנייה, שמה?

שכדי שאתם תשאלו, לכן עשינו את המעשה המוזר הזה. סיבה שלישית,

כדי שבברכת המוציא כבר המצה תהיה פרוסה ומוכנה לקראת

האכילה שלהם.

אז צורה אחת אנחנו חוצים אותה, וזה החלק הגדול לצורה של ו',

והחלק הקטן שהוא מוצנע למעלה, אפיקומן,

הוא יהיה בצורה של האות דלת.

יפה מאוד.

סליחה, את החלק הגדול יצניע למעלה, לקערה.

את החלק הקטן מחזיר לקערה, סליחה, את החלק הגדול מצניע למה?

לאפיקומן.

כמובן,

שאת המצה יש עניין לחתוך דווקא בצד ימין, קודם להתחיל. זה כמו שהמוהל עושה פריעה.

הוא מתחיל בימין, ולאחר מכן מוריד את שמאל.

ימין השם.

רוממה ימין השם עושה חיל, מהסיבה הזאת.

כנל גם לגבי החיתוך של מה של הכזאית,

של היחץ,

צריך לעשות את זה בימין תחילה, ולאחר מכן ימשיך בשמאל.

מגיד,

עכשיו מגיעים לעיקר של ליל הסדר.

הטעם הראשון להגדה זה משום המצווה הראויה, והיגדת לבניך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה השם לי בצאתי ממצרים. צריך להגיד.

מה אתה אומר? אתה מספר להם בדיוק את סיפור יציאת מצרים.

מתחילים לקרוא את ההגדה ומחלקים אותה בין כל המסובים הלילה הזה. כל אחד ואחד קורא קריטה. אמרנו, הנשים יקראו באופן הצנוע ביותר כדת וכדין.

ולכן מאוד חשוב שלא לדבר מתחילת ההגדה עד לסיום אמירת ההלל.

לא לדבר.

כנל לגבי מעלה הקטורת למיניהם, לא מעשנים.

במהלך כל קריאת ההגדה.

כשהוא קורא את ההגדה צריך להוציא את המילים בפה ולא בהרהור.

אבל אדם ששומע מאדם אחר, כגון שלא יודע לקרוא, יצא ידי חובה.

אבל הקריאה צריכה להיות כדת וכדין, לכוון, לקרוא, כדת וכדין, כמו שצריך.

גם הקטנים עצמם

צריכים לקחת חלק בנושא של קריאת ההגדה ולתת להם לקרוא, והגדולים יקשיבו להם.

או שהקטן מדבר והגדול עכשיו מדבר. לא.

לכן, יושבים בשקט.

הסבא, שיושב עם הבן שלו והנכדים,

מספר לה מסיפור יציאת מצרים, גם הבן עצמו.

והגדת לבנך, סבא בכלל,

האב של הנכד שלו.

מה הדין? יבואו עכשיו נשות הכותל ויגידו,

אנחנו רוצות לקרוא את ההגדה. הבעלים לא חשובים.

הם על תקן עכשיו של נגיפים.

אנחנו נקרא את ההגדה. מה פתאום?

לא יכולה להוציא את הבעל ידי חובת קריאת ההגדה.

הבעל בעצמו צריך הוא לקרוא את ההגדה. לכן, גם כשהאישה קוראה את ההגדה,

הוא צריך לקרוא בשקט לעצמו את ההגדה כדת וכדין.

מגיעים למה נשתנה.

שוב פעם, יש ניגון מיוחד.

יש כל מיני ניגונים.

אשכנזים ככה, ספרדים ככה, תימנים ככה. כל אחד ואחד לפי מנהגו יאמר את המין נשתנה בניגון יפה.

לאחר מכן אנחנו מגיעים לשלב של שפיכת היין טז פעמים.

למה?

למה אנחנו עושים את השפיכה של העין הזה? דצה, חדש, ברכה, אבדם, תפרדע, קינים, ארוב וכולי.

אז יש לכך שני סיבות. סיבה ראשונה שלחיות הקודש

יש טז פנים.

כך כתוב.

סיבה שנייה,

כנגד טז פיות שיש בחרבו של הקדוש ברוך הוא.

למלכות שבריכו יש חרב נקן

באומות העולם, ושם יש 16 פיות.

כי נגד החרב הזאת אנחנו שופכים כל טיפה וטיפה.

כמובן,

שאדם משתדל שהטיפות הללו של העין שופר, לא ישפוך יותר מדי.

פעם הייתי ילד קטן, שפכתי ככה, פשוט נגמר, אמרתי, רגע, תוסיפו לי עוד, צריך לשפוך עוד.

לא, צריך קצת ככה, קצת קצת,

טיפה וטיפה וטיפה.

ואת היין הזה ששפכו, אסור לשתות ממנו.

זה מתאים לסובבים אותנו, אומות העולם.

אפשר לטפל בהם כדת וכדין, זה מופיע בדברי רבותינו.

ואין כאן המקום להעריך, מי שירצה, נמסור לו את זה ביחידות,

שיוכל ליצור איתנו קשר לאחר או לפני חג הפסח.

יפה. אז בשפיכת היין של עשרת המכות לספרדים המנהג הוא לשפוך את זה מתוך הכוס. אשכנזים נוהגים לטבול בעזבה, פשוט, לא יודע, עכשיו בעידן הקורונה, צריך לעשות את זה ככה, הם עושים את זה בהזעה,

ושופכים את זה לתוך כלי שבור או גרוע או לכלי חד פעמי,

וכך יכוון שהקדוש ברוך הוא יצילנו מכל מיני מחלות, מכל מיני נגעים, מכות וחולאים רעים.

את היין עדיף לשפוך מכוס אחר ולא מהכוס השני שלו,

אבל זה לא מעכב.

ואת היין שפר אמרנו לא שותים,

וכל מה שנותר אפשר לשפוך את זה.

איפה שופכים את זה? לא בכיור. אתה מכניס את כל הדצה חדש לכיור שלך, אוי ואבוי, אין לך שם את כל העשר המכות שהביא הקדוש ברוך הוא.

לכן שופכים את זה בבית הכיסא בשירותים,

או שופכים את זה שם בחוץ, כמובן מקום ששם לא דורכים אנשים.

לאחר מכן אנחנו חולקים את מה? את ההלל.

מחלקים אותו, נכון? קוראים אותו

בצורה מחלקים.

החלק הראשון זה מיציאת מצרים, והחלק השני זה על הגאולה, העתידה.

ולכן זה סמוך למעלה שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך.

ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו. הסיבה השנייה שאנחנו מחלקים את ההלל,

כדי שגם הכוס השני יהיה על אף שירה, שזה לא יהיה סתם כוס בעלמה, אלא כוס שמשוררים עליו,

שאומרים עליו שירות הרבה.

יפה.

את ההלל קוראים אותו שלא בהסבה. למי שרוצה לנהוג כל הסדר בהסבה, אמרנו, רשאי,

וגם אם רוצה לעמוד, רשאי לקרוא אותו בעמידה, וייזהר שלא יישפך מהכוס של היין בעת שהוא קורא.

את ההלל צריך להקפיד לקרוא קודם חצות הלילה.

ואם לא הספיק, יכול, עד לאחר, ואם לא הספיק עד לאחר חצות הלילה, יקרא לאחר חצות

אף בברכה בשם ובמלכות.

לכן צריך הסדר להיות בזמן,

להתחיל את הכול בסדר,

ולא לרוץ עם הסדר בצורה של מרוצה, וכך הפסיד את הכול.

לאחר מכן,

זה על המגיד, עוברים לרוחצה.

עכשיו שוב פעם קמים, שוב פעם נוטלים את הידיים, אבל הפעם,

בגלל שהסחתי את דעתי מהנטילה הראשונה בעקבות המגיד, וכו',

והמן השתנה, והכול, וכו' וכו', ודיידיינו שעושים עם הבצל ירוק. אתם מכירים את זה?

לא עושים את זה? הפרסים עושים את זה.

לוקחים את הבצל הירוק, מרביצים אחד לשני, דיינו, דיינו, וכו'. זה לא,

מלכלכים את הבגדים החדשים בירוק.

זה לא מתאים לדבר, עושים את זה ככה באוויר, לא להשפריץ מים ושום דבר.

ואז יוצא שלום של ליל הסדר, שם נהיה הפוך.

זה זורק עליו את הצלחת, זרקת עליי, דיינו, אין בעיה, נזרוק עליך את המגש של ליל הסדר. זה, זה שופך עליו את היין.

לא עושה את הדברים הללו, זה סתם ככה, איזה מסורת כזו,

או לא יודע מאיפה היא הגיעה.

עושים את זה ככה באוויר, לא מעבר לכך. למי שעושה, לא צריך להגיד, אפשר לשיר, די, דיינו, זה גם יפה.

בלי להרביץ.

יפה מאוד.

אז נוטלים את הידיים, כמו שאמרנו, כדין נטילת ידיים לסעודה, כדת וכדין, לאחר מכן מברך

לאחר מכן ניגשים לשולחן, יושבים, ואז מתחיל הראש הסדר בברכת המוציא לחם מן הארץ

ועל אכילת מצה,

כסדר הבא.

אז קודם כל מברכים המוציא לחם מן הארץ,

אחרי שאחז בעשר אצבעותיו כדין הברכה על לחם.

לאחר מכן מברך על אכילת מצה והסיבה משום שתדיר,

שזה ברכה של המוציא ושאינו תדיר, זה על אכילת מצה, תדיר קודם,

על הברכה שהוא מברך המוציא לחם מן הארץ, צריך לכוון גם על הכורך שהוא יאכל וגם על האפיקומן

שהוא יאכל,

שהוא מכוון עליהם גם על העניין של מה של האכילה.

הוא לוקח את שלושת המצות,

דהיינו שתיים שהם לחם ישנה והאמצעי שהוא פרוס כמו עני,

כן, שהוא חצוי,

מה שנקרא את החצי הקטן,

ולאחר מכן הוא מברך אותם, שומט את המצה התחתונה מתחת,

מברך על אכילת מצה,

טובל את זה במה? במלח,

ולאחר מכן אוכל. וראה זה פלא, כל השנה אנחנו נוהגים בברכה לקחת דווקא מהלחם התחתון ולא מהעליון, נכון? מהמוציא לחם מן הארץ, ביום פחות מקפידים על זה, בערב שבת מקפידים על זה יותר,

אבל פה בליל הסדר מה פתאום לא?

שומט את התחתונה, לוקח מהעליונה ומה...

אמצעית החצויה,

טובל, ולאחר מכן אוכל את זה

בינתיים בטעימה, בלי הסיבה.

מחלק מיד למסובים את מה,

את הכזיתים שלו, כל אחד את השני כזיתים שלו, ולאחר מכן

ממשיך לאכול גם הוא המברך את מה, את המצה שלו כדת וכדין,

בהסיבה.

יפה מאוד.

למה לא לדחוף את זה חזק במלח, ככה שיתפס עליו הרבה מלח? התשובה היא כי זה צריך להיות כמו לחם עוני.

ומלח אצל עני זה מיליון דולר,

זה טעים יותר.

לכן טובלים את זה מעט במלח,

ולאחר מכן ניתן לנער את זה. ודבר נוסף, כדי שיהיה טעם של חיבוב מצווה באכילת המצה שהוא אוכל, אחרת איזה טעם יש פה של המצה,

אם הוא מערב אותו עם משהו אחר?

כל אחד מהמסובים, אמרנו, אוכל את שני הכזה עיתות שלו,

זמן של אכילת כל כזית, אמרנו, הוא שתי דקות, זמן של כדי אכילת פרס. למי שלא,

אמרנו קודם לכן את הזמן שהוא יכול להמשיך לקשים ביותר 7-9 דקות,

פחות מזה עד כדי 4 דקות וכולי.

כל זה מהלעיסה הראשונה שהוא מתחיל ללעוס.

נשתדל עד שתי דקות כבר לסיים את הכל לאכול בזריזות.

את הכזית הזה לא אוכלים, את הכזיתות הללו לא אוכלים עם שום לפתן.

לא טובלים אותו בשום סלט.

שום דבר, כלום. אוכלים אותו כמות שהוא, כך,

אדם ירגיל את עצמו. גם חולים צריכים להרגיל את עצמם לעשות כך.

אז אדם חולה ממש וכולי,

ואין ברירה, שם יכול להיות מהפוסקים שהתירו לו לעשות כמין,

שיטה כזו של הטבלה מסוימת בתבשיל וכולי, ואז

יאכל שם. אבל שאר העם צריכים לאכול את זה כדת וכדין, כפי הנצרך.

יפה מאוד.

מרור,

עוברים בחזרה למעלה חסה.

האשכנזים, אמרנו, אוכלים את החריין,

אנחנו לוקחים את מה? את הכרפס,

את ה... סליחה, חסה,

ואחרי שבדקנו אותו מערב יום טוב,

כדת וכדין,

אנחנו אוכלים אותו. זכר למה אנחנו אוכלים אותו?

זכר ל... וימררו המצרים את חייהם

בעבודה קשה בחומר ובלבנים וכל עבודה בשטה. האכילה של המרור היא לא מדאורייתא, היא מדרבנן.

אחד מארבע מצוות בלילה הזה,

נוסף לשתיית ארבע כוסות, קריאת האגדה ואכילת מצה, זה המרור.

אז אנחנו מכוונים על מה על זכר לבואים ערעו את חייהם, וגם אנחנו מכוונים שהקדוש ברוך הוא ימטק איתנו את הדינים,

שמרור בגימטריה זה מוות,

ועל ידי שאנחנו לא עשים, קשה ללעוש את החסה הזאת, אה? אוכל, אוכל, אוכל.

מי שרגיל לאכול לירקות כל הזמן, זה פסקל.

אבל מי שלא רגיל, אוהב, אני אוכל ככה על שיניים יבשות, עם המצה וזה, מה?

אני כבר אהב, אבא.

התשובה היא, אתה מכוון עכשיו, בני היקר, שאתה אוכל את זה,

שזה בגימטריה מרור, זה בגימטריה מוות, למתק את הדינים מעליך ומעל כל עם ישראל.

הטעם שהחסה דווקא נקראת מרור, משתי סיבות. סיבה ראשונה, בגלל שיש לו קצת מרירות. סיבה שנייה,

שאם יישאר,

הוא יתקשה והוא יהיה מר.

לכן קוראים לו בשם מרור, שם נרדף לחסה.

לאחר מכן אנחנו צריכים לטבול את זה מעט בחרוסת, לא הרבה, כן? לא למרוח עליו שם השכבה של שליכט,

של חרוסת, אלא מטבילים אותו מעט, מנערים את זה.

למה זה סיבה ראשונה, זכר לטיט?

אמרנו, והם אמרו את חיים בעבודה קשה, בחומר ובלבנים.

ודבר נוסף,

מה זה מלשון חרסית?

למה על שם הלבנה שהיא הייתה מחרסית,

מחרסית, כן?

לכן מלשון חרוסת, יש לזה לשון חרוסת, מלשון חרסית.

למה לא מברכים על החרוסת? הרי זה הכי טעים בכל הסימנים.

אז למה לא נברך עליהם?

התשובה היא כי החרוסת באה סך הכל להמית את הטעם של ההרס שבמרור,

ואפילו שכל השנה אנחנו לא נזהרים כאן בשום גזירת חכמים, מצווה,

הזהירו חכמים, גזירה תיזהר, ואפילו

נוסף שהלילה הזה זה ליל שימורים, לילה שמור מן המזיקים. את האמת, משרד הבריאות יכול היה להגיד שבו ביחד, אין בעיה.

למה לילה שמור מן המזיקים?

אבל דינא דמלכותא דינא,

צריכים להקפיד בדבר הזה מאוד מאוד מאוד

להישמר מכל מיני ישיבות,

יחד של משפחות רבות, כדי שחס ושלום,

חס וכאלה, לא ימשיכו הלאה

את הנגיף שיעזוב אותנו כדת וכדין, ומהר, אמן.

יפה.

את המרור שאנחנו אוכלים נזכור, אנחנו אוכלים רק זכר, אנחנו לא אוכלים למצוות, לשם מצוות מרור.

ודאי שלא.

הלאה.

אנחנו לוקחים את החסה שהיא דווקא גדלה, ולא את החסות הקטנות. למה החסה הקטנה, מה שנקרא בייבי חסה,

הם מתוקים.

ואז איזה מרור זה?

להפך, זה מתוק, תביא עוד.

אתה אומר, לא.

לכן צריך לקחת את העלים הגדולים, שיש בהם קצת טעם של מרירות.

יפה מאוד.

כמה השיעור שעברנו הוא 28 גרם, כזית, מה שנקרא 30 גרם.

זה אנחנו שוקלים,

ואנחנו מועכים את זה, הכל, למה שלא יהיה חשבון עם אוויר?

מועכים אותו ושוקלים אותו ככה, מקבצ'צ'ים אותו, שמים אותו, זה 28 גרם, יפה.

זה המעור שאנחנו יכולים לאכול. לכן כל הדברים, עושים אותו בשקית לחץ כזאת.

קשור אותו ככה, מעוך.

כן, זה הכל ראוי, וזה השיעור הראוי לאכילה.

מה הדין? אדם ויתר על החרוסת, או שכח לאכול חרוסת.

אני יודע מה, פתאום נפל לו שם המזלג.

אמר, רגע, אני ארים את זה. רגע, אני אוכל את החרוסת? הופ, לא אכל חרוסת. מה יעשה עכשיו? רגע, ויתרתי על החרוסת?

מה זה, הכנתי את זה כל כך, אשתי טרחה הכינה את זה כל כך טעים?

התשובה היא, לא אוכל שוב פעם עוד מרור.

סליחה.

אכל מרור ללא חרוסת, אוכל שוב בלי ברכה.

מי שלא יכול לאכול מרור מסיבה רפואית,

לפחות יאכל קצת מעט מהחרוסת.

יפה מאוד.

עכשיו, אנחנו צריכים לדעת ששוטפים את זה,

לא לשטוף את זה בחומץ. יש אנשים שאומרים, אני אשרי את זה בחומץ, זה יהרוג את כל הג'וקים.

זה לא טוב, זה כובש את המרור הזה.

אז אין לו את הטעם של המרור, זה טעם של כבוש, של חומץ.

אשכנזים מקלים לשטוף אותו.

היום, כשיש את המים האלה לשטיפה וכולי, וסבון וכולי,

בכך אין שום בעיה.

יפה מאוד.

את החרוסת, לא לעשות מדי נוזלי,

כמו מרק,

אלא לעשות אותו שיהיה כמו טיט, ממש.

טובלים את זה, כמו שאמרנו, טיפה מנהרי.

עדיף לקחת מתוך המרור שמה שנמצא בקערה,

זה אצל המסדר, אם יכול לשים שם צלח יותר גדולה,

וכל בני הזה ייקחו משם, או את השקיות שהוא הכין של המרור,

ומשם יחלק לכולם.

בזה פתר

את הבעיה.

יש ברבותינו שכתבו שצריך את המרור לבלוע כולו בבת אחת.

ואם לא יכול,

יאכל אותו עד שיעור של שתי דקות כדי אכילת פרס מהליסה הראשונה, מי שלא יכול,

כמו שאמרנו, עד שבע דקות.

את המרור, אמרנו, אוכלים בלי הסיבה.

כן?

אוכלים אותו בלי הסיבה.

יפה. כורך!

מתחילים להתקדם לכיוון מהשולחן עורך. תתכוננו.

אז כורך.

אנחנו לוקחים את המרור. את האמת אני אגיד לכם, שנה שעברה לקחתי את המצות הרכות שעשינו בכפז בערב פסח,

ועם זה זה יצא כורך מושלם, אבל זה קשה לי לאכול את זה.

מה אני אעשה? מאוד קשה לי לאכול את זה.

לכן אני משתמש במה?

במצות הדקות.

כורך עם זה ואוכל אותה.

אז אחרי שאכל את המרור, לוקח כזית מהמצה השלישית, ששמט אותה, התחתונה,

וכורך אותה יחד עם המרור,

ולשאר מביא את הכזית של המרור.

טובלים את זה מעט בחרוסת, לא הרבה, מעט,

ואז אומרים את הנוסח זכר להילל הזקן, שהיה כורחן ואוכלן בבת אחת, שנאמר,

על מצות ומורים יאכלו, ואז בהסבה,

כן, כמו השעה עשר וחצי אמרנו, יושב בהסבה היטב, ואז אוכל אותם. הסבה זה לא הראש,

אלא ממש כל הגוף כולו שעון בצורה כפי שהדגמנו מקודם.

יפה מאוד.

גם כאן, המרור צריך להיות בשיעור של כזית,

המצה צריכה להיות בשיעור של מה?

של כזית,

ולמי שנוהג 50 גרם, מדעת החזון איש,

ובכך יכול לאכול כדת וכדין. את הכול צריך להקפיד להכניס לפיו.

אם יכול, אך יש לו פה גדול, הוא יכול להכניס את הכול בבת אחת.

גם את הכזית מצה וגם את הכזית מרור,

ואם קשה לו, יבלע מעט מהמצה ומעט מהמרור יחד,

ובכך פתר את הבעיה. בדרך כלל נוהגים ללעוס את זה ככה בצורה כזאת,

שהוא אוכל אותם כדת וכדין. וזה העניין של כורך, שהוא אוכל אותם יחד.

עכשיו מגיעים לשולחן עורך.

אה, הכי מעניין, כולם חיכו לשעת הכושר לאכילה. אבל,

לפני שאנחנו מתחילים בעניין של מה?

של

כורך. אנחנו פותחים במה? בזכר לקורבן חגיגה.

מהו זכר לקורבן חגיגה? ומשום אבלו של אברהם אבינו, אוכלים את הביצה, אמרנו.

אז זה הביצה, מקלפים אותה, ביצה קשה, אוכלים אותה,

מעט מלח ופלפל,

ואוכל אותה כדת וכדין. לאחר מכן מגישים דגים.

אשכנזים אוכלים גפיל דה פיש.

ספרדים, יש כאלה שרוצים דה כזה, דה כזה, כל אחד לפי הטעם שלו.

כמובן, להקפיד על הדבר הזה שהדגים יהיו כדת וכדין בכשרות המהודרת.

לא כל הדגים שכל השנה הם בדץ, בפסח הם בדץ. שימו לב לזה.

כל זה, למה אנחנו אוכלים את הדגים?

מה, עכשיו זה שבת? למה צריך לאכול דגים? זה לא ערב פסח שחל בשבת.

התשובה היא כי כשבאו אנשים לשאוב מים במצרים,

הקדוש ברוך הוא שיבח את המים, וגם היו עולים דגים לכבודם, שגם יהיה להם גם אוכל וגם שתייה.

לכן זכר לזה אנחנו,

מה שנקרא, הכרת הטוב,

אוכלים את הדגים במה?

בזכר לנס,

לא הכרת הטוב לדגים.

זכר להכרת טוב לקודשא בריחו,

שדאג לאמותינו הקדושות שבמצרים, שהיו עולים להם דגים לסעודה,

נוסף למים. אז זכר לזה אנחנו אוכלים את הדגים בתחילת הסעודה,

אחרי קורבן חגיה, שזה הביצה.

בסעודה עצמה, לאחר מכן, כל אחד מגיש. זה רוצה סטייק אנטריקוט, זה רוצה בשר כזה, בשר כזה, כל אחד לפי עוף,

כל אחד לפי טעמו. כמובן שצריך להקפיד שלא לאכול ולשתוד יתר על המידה.

כך בחשבון שיש כאלה רוצים פיצוחים,

יש כאלה רוצים פירות.

כל אחד ואחד ינהג בצורה קדושה, שיאכל, ולא הרבה,

כדי שיאכל את האפיקומן על הסבה.

כן? לא שהוא בא לא להקיא, זה נקרא על הסבה. זה לא יצא ידי חובה.

צריך להקיא ולאכול את האפיקומן,

אם אכל בצורה כזאת.

האפיקומן נאכל על הסבה כך שהבטן שלו עדיין ב...

לכן מאוד חשוב להקפיד

למי שאוהב לשתות סודה, לא לשתות משקה מוגז

בסעודה עצמה. למה? זה מעמיס את הבטן, נותן לו הרגשת של חנק, ואז הוא לא יכול לאכול את האפיקומן הזה.

ישתה לימונדה של קפז או תפוזים

או מים, וזה פתר את הבעיה.

בלילה הזה אנחנו לא משאירים מקום, בדרך כלל בסעודה אדם צריך להשאיר מקום זכר לחורבן בית המקדש בשולחן שלו, נכון?

לזכור את חורבן בית המקדש.

בלילה הזה אנחנו לא משאירים מקום זכר לחורבן בית המקדש.

כנל אנחנו גם לא אוכלים את הצלי,

זאת אומרת, הזרוע, בוא נאכל אותה. לא, לא אוכלים את הצלי.

יש כאלו שאוכלים אותו למחרת, יש כאלו שעוטפים אותו ומשליכים אותו להשפה.

מביאים אותו לבעל חיים, לחתול, זה רק זכר, זה לא... זה, אין בעיה שהחתול יאכל את זה כדין קודשים מחוץ לעזרה.

כן, אז יכול לתת לבעל חיים, רוצים אם יש לו בעל חיים,

ניתן לו צ'ופר, במקום דוגלי של פסח,

יכול לתת לו את הזרוע, אבל לא בלילה, אלא למחרת.

יפה מאוד.

בר מינן, ראיתי אנשים בשנים עברו עושה על האש ביום פסח. מה זה זה? זה יום פורקן?

מה זה הדברים האלה עושה על האש?

בליל פסח ודאי שאסור, כי זה אצלי.

אבל ביום פסח, יום טוב, מה אתה עכשיו מלכלך את עצמך ועשן והכל? עכשיו, בגלל הנגיף אסור לעשות על האש.

בדרנו את הבעיה.

איש למשפחותיו בית אבותיו, אוכלים אוכל מבושל כדת וכדין שבישל אותו הטוב ביותר, כמו שאמרנו, לא לבשל ביום טוב עצמו.

הכל לא ייכנס לכל מיני בעיות, חגז, עניינים, ספקות, כן מחבא, לא מחבא, כן נשפך, לא נשפך, כן נשאר לי,

נשים כפית זה, אסעוד על אשתייה,

הכל יכין מראש, פתר את הבעיה, הכל על הפלטה, כמו שבת, ובכך פתר את הבעיה.

מגיעים לאפיק עומד, מה שנקרא צפון.

אדם שאכל הרבה, זה מצפון תיפתח עליו רע, הוא עכשיו מרגיש עומס, לא יכול לאכול, לא.

הצפון הזה זה מלשון

אור, נכון, מצפין, את מה?

את כל הדברים הללו, את כל הסודות הלילה, את כל הקדושה הלילה, ומצפין האדם את הכל על עצמו.

את האפיק עומן הזה,

אוכלים אותו במה?

בסוף הסעודה.

אז הסיבה הראשונה, אמרנו, כדי שיישאר לו טעם של מצה בפה.

הסיבה השנייה, שמרוב רעבון יש חשש שמא ישבור עצם מהפסח ויאכל זכר לקורבן פסח.

לכן אנחנו עושים את זה,

מה?

ואוכלנו אוכלים טוב את השולחן האורך, ולאחר מכן

עושים את הצפון ככה שהוא אוכל על הסבה ובכך נגמר.

שמה, לדעת המחמירים, בצפון אוכלים שתי כזיתות.

זה עושה שהוא אוכל סך הכל חמישה כזיתות,

שתיים לפני,

ומוצאים מצה, אחד בכורך ועוד שתיים באפיקומן. דעת המקלים אוכלים כזית אחד.

יפה מאוד. גם שם,

כפי השיעור שאמרנו, 28 גרם וכולי,

כך אוכל אותה.

עכשיו,

יש שלושה סוגים של אכילה. יש אדם שאוכל,

והאכילה שלו היא ממש ממש ממש גסה, כבר הוא לא יכול, זה לא יצא ידי חובה.

יש אדם שאוכל, הוא לא תעב, אבל יש לו טעם.

וזה יוצא ידי חובה,

והדרגה השלישית, ככה צריך לעשות,

הוא קצת תעב,

והוא אוכל את זה, וזה מספיק. זה נקרא, יצא ידי חובה באכילת אפיקומן.

גם הנשים חייבות באכילת אפיקומן.

את האפיקומן אוכלים אותו באסיבה, לא אסב?

אוי ואבוי.

אז אם לא קשה, לא אוכל שוב.

אם קשה, לא פספס.

את מה? את העניין של מה?

של אכילת אפיקומן.

זמן חצות הלילה הוא 12.41,

והיות ו-12.41 זמן חצות הלילה, את האפיקומן צריך לאכול קודם זמן חצות.

לכן כבר ב-12.45 הוא השתדל לסיים את השולחן העורך שלו, כדי שיוכל לאכול מיד את הצפון, את האפיקומן.

יפה מאוד.

אדם שעבר לו חצות הלילה

לא אכל אפיקומן. מה יעשה? יאכל את האפיקומן אחרי חצות הלילה.

אחרי אפיקומן לא אוכלים שום דבר.

גם לא שותים שום דבר.

אם הוא ממש צמא, יכול לשתות מים.

אבל שאר מיצים וכולי לא יכול לשתות מלבד היין,

שאחר כך בברך

ובנרצח

הוא ישתה מהם.

יש כאלו שרוצים לעשן אחרי אפיקומן. הוא אומר, זהו, אני אקרא לסוף. רוצה לעשן? כל האגדה לא למדו לי לעשן.

גם לא טוב לעשן.

אז גמור את הסדר,

תעשן.

עדיף לא לעשן בכלל. יש בזה הרבה בעיות וכולי. גם בריאותיות וגם הלכתיות. בשביל מה?

דבר נוסף,

גם למי שמקפיד לצחצח שיניים היטב,

אחרי האפיקומן לא מצחצחים שיניים.

למה צריך להישאר עם הטעם של עוד של האפיקומן?

צריך להישאר איתו בלילה הזה. תזכרו, ליל שימורים, לילה שמור מן המזיקים. לא חששת

ולא שום דבר, שום דבר לא יתפוס אותו.

יפה מאוד.

לאחר מכן מגיעים לברך,

מוזגים לו את הכוס השלישית, אמרנו, ומברך עליה את ברכת המזון.

לאחריה מברך בורא פרי הגפן ושותה את הכוס בלא ברך האחרונה.

כל המסובים מחזיקים את הכוס בברכת המזון,

בצורה של החזקה של הכוס, בצורה ראויה, כדת וכדין,

ולא מברכים את ברכת המזון בהסבה, זה דאורייתא, נזכור.

צריך באימה וביראה לברך את ברכת המזון.

הלל.

לאחר מכן אומרים את ההלל, הטעם שלא מברכים, הרי בבית הכנסת בירכנו,

אז למה לא נברך על ההלל הזה?

אלא רק בסוף, מלך מהולל בתשבחות, אמן.

הסיבה הראשונה, בגלל שזה הודאה,

כמו אלוהי נשמה שנתת בי תאורי שום בבוקר.

הסיבה השנייה, בגלל שהברכה שאחרי פסוקים לא צריכה ברכה, בתחילה.

למה? שהיא ניכרת ההתחלה והסוף גם יהיה ניכר.

יפה מאוד, לכן לא מברכים על ההלל.

בעת אמירת ההלל אנחנו אוחזים בכוס הרביעית בידינו.

ואנחנו אומרים בקול גדול, הודו להשם כי טוב, וכולם עונים כי לעולם חסדו. אנא השם הושיענה, אנא השם הושיענה,

אנא השם הצליחנה וכולי.

יפה מאוד.

ומותר לומר דברי תורה באמצע ההלל. פתאום הוא נזכר בחידוש של הרב שמעון, שאמר על ההלל, פיתחת למוסר. יש לי חידוש. מותר להגיד באמצע ההלל את החידוש, מה שונה משאר ימות השנה. אין בעיה להגיד דברי תורה בתוך ההלל, באמצע ההלל.

בסיום ברכת ההלל לא עונים אמן.

כמו בשאר ימות השנה.

לאחר מכן שותה את הכוס הרביעית.

ולאחר מכן, זה כמובן כן באסיבה,

ולאחר מכן

הוא מברך את מה? את הברכה האחרית, הברכה האחרונה על הכוס.

יש עניין שכל פעם שמוזגים, כך נהגו הרבה עדות, גם בוכרים נהגו בכך,

כל פעם שמוזגים, אחד מהכוסות מוזגים גם לקערה או לכוס גדולה של אליהו הנביא.

מוזגים גם לשם מעט יין.

ובכוס החמישית, שזה הכוס שרומס לגאולה,

יש ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה. והוצאתי והיצלתי וגעלתי ולקחתי.

מים והבאתי, שזה אליהו הנביא,

הכוס החמישית, זה בעל הבית בעצמו ימזוג לתוך הכוס הזו אחרי שסיים את הכוס הרביעית.

מוזג מעט יין לתוך הכוס הזאת, זכר לבית,

ומכסה את הכוס הזו.

מה יעשה איתה?

בבוקר מקדשים על הכוס הזו מהכוס של אליהו. פעם היו אומרים לילדים, אתם יודעים, אליהו הנביא מגיע בלילה, יביא לכם הרבה צעצועים ופרסים.

וככה הם היו נשארים כל ליל הסדר, היו ליד הפרסים והיו מביאים להם.

בלילה הם היו יושנים אחרי ארבע כוסות,

אבא חכם קונה להם פרסים, מניח להם ליד המיטה עם בלונים.

והוא אומר, תראה מה אליהו הנביא הביא לי.

מכונית, זה הביא לי טרקטור.

ההוא הביא לי ככה, זה מלגזר, זה, כל אחד ואחד לפי מה שהוא אוהב. אבא יהיה חכם, יקנה לו, כמובן לא צעצועים מוקצה.

נראה לו צעצועים שהם לא מוקצה, וככה פתרת באשר, אתה רוצה שאתה צריך ספר. תן לו ספר מאליהו הנביא, ספר,

סיפורים של אליהו הנביא.

יפה מאוד. כל אחד ואחד לפי גודלו ולפי הנהגתו.

נרצח,

זהו הקטע האחרון, זה אמירת שיר השירים, אומרים אותה בקול ובשמחה, מילה במילה,

יש עניין באמירת של שיר השירים הזאת.

לאחר מכן, כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח,

הן בהגדה, הן בהלכה, עד שתחטפנו שינה.

נרדם על הכורסה של ליל הסדר.

יש אשכנזים, אמרנו, לא קוראים את קריאת שמע בליל הסדר,

אלא רק את פרשת שמע. הספרדים קוראים את הכול.

מעט קודם חצות, אמרו מי שרוצה לעשות את זה קודם, ליל הסדר,

וכך פתר את הבעיה. לפי הפשט,

מברכים ברכת המפיל בקריאת שמע השאלה המתאבל לסדר. לפי הסוד, מי שנוהג לפי המקובלים, לא מברך את

ברכת המפיל.

יפה מאוד. גם שאר הפזמונים, יש בהם עניין גדול.

את כל ה... נו,

אחד מי יודע,

ושאר הפיוטים, חד גדיאה, שזה מאוד מעניין, הפיוט הזה.

כל הפיוטים הללו, יש בהם מאוד רמזים וסודות גדולים,

לכן חכם עיניו בראשו לא לפספס את הדברים הללו, לעשות עודם כדת וכדין.

את הקערה אנחנו מכינים על פי סדר של הארי הקדוש.

על פי הארי זל,

יש בזה שני שיטות.

שלושה מצות למעלה,

לאחר מכן ביצה, צד שמאל חזרת,

למטה זרוע, כרפס, מרור,

ואת החרוסת

שהיא נמצאת מתחת.

נזכור שאת הכלים הכי נעים ויפים אנחנו צריכים לפרוס

עבור ליל הסדר, את הכוסות, הביגוד,

הדברים הכי משובחים, שם יש לו גלימה כזאת

משובחת שהוא לובש אותה עם כובע כזה מיוחד, ילבש אותה לליל הסדר,

כדי שיהיה הכל כדת וכדין בהרגשה הטובה ביותר שיש.

לאחר סיום ליל הסדר הולכים כולם לישון, לא לשכוח, בבוקר יש תפילת שחרית.

האדם לא יפספס תפילת שחרית של יום טוב,

בפרט שאי אפשר להתפלל במניין. אז לא יקום בשעה עשר, יגיד לו, אני הרבצתי ארבע כוסות

וישנתי טוב עד שעה עשר, מה זה?

הקדוש ברוך הוא מחכה לך? אתה לא מתבייש?

ככה אתה מבקש ממנו על הגאולה? ככה על הווהבתי אתה רוצה?

לכן יקום מוקדם השכם בבוקר ויתפלל כדת וכדין ויקרא את נוסח הקריאה בתורה,

נוסח המפטיר, נוסח ההפטרה, הכל יקרא בביתו.

כמובן לא לשכוח את המזמור של החג, לא לשכוח יעלה ויבוא,

כל הדברים אנחנו צריכים לזכור אותם,

הכל כדת וכדין, כמו שצריך, ולאומרם, כדת.

יפה מאוד.

בסיום הקריאה שלו בתורה, יש את נוסח

תיקון הטל.

מתפילת מוסף הרי ביום טוב ראשון של פסח אנחנו מתחילים באמירת מוריד הטל.

עד כה משיב הארוך מוריד הגשם, כולל ערבית, כולל שחרית של פסח,

אבל ממוסף כבר מוריד הטל, לכן עושים זכר לתיקון הטל,

סדר, סליחה, תיקון הטל,

ומתחילים להגיד כל הפסוקים והכל, לאחר מכן בתפילת מוסף אומרת מה?

את נוסח של מוריד הטל בקול.

יפה מאוד.

כן,

מה אנחנו קוראים? מופיע במחזור, את הסדר של הקריאה והסדר של ההפטרה, מופיע במחזורים, כל אחד ואחד יתארגן,

שיהיה לו את המחזור הראוי, כדי שיוכל לקרוא את הכל כדת וכדין.

בשביעי של פסח,

שיבוא עלינו לטובה,

אז שמה גם צריך לקרוא את הפרשה ויהי בשלח פרעה,

יש עניין לקום בבוקר השכם ולומר את הנוסח של השירות,

יש עשר שירות,

יש נוסח של התיקון שאומרים בליל שביעי של פסח.

אם הבתי כנסת לא יהיו פתוחים,

אדם יצטרכו לקרוא את כל הנוסח הזה בבית לבדו.

אז לכן החכם עיניו בראשו מכין את סדר התיקון של ליל שביעי של פסח,

הכל שיהיה הכל מוכן ומסודר,

הכל כדנל בשבת חול המועד פסח, את כל הקריאה שידע את הכל,

הכל מופיע אצלנו בספר משה אמת על פסח,

ונסוף לזה הכל מופיע גם במחזורים, פשוט לעקוב ולראות הכל כדת וכדין כפי שצר.

לא מניחים תפילים

ומתפללים את תפילת שחרית כרגיל, על פי הסדר הרגיל. מוסיפים,

יש מי שמוסיף את המזמור של החג,

של פסח, לאחר התפילה יש מי שהוא מוסיף קודם.

בנוסף לזה אנחנו מוסיפים את נוסח יעלה ויבוא.

לאחר מכן קוראים את הקריאה של החג על פי הסדר,

ולאחר מכן אנחנו אומרים הלל, כן, ותפילת מוסף,

כן?

אז שחרית, הלל, קריאה בתורה, ולאחר מכן את המוסף,

כן? ולאחר מכן סעודת חג.

כל יום צריך לעשות, זה לא חובה,

אבל יש עניין לפחות לעשות סעודה אחת.

ביום טוב יש עניין שתי סעודות.

בשבת, ג' סעודות.

ביום כיפור, ערב כיפור, חמישה סעודות.

אבל ביום החג עצמו די בסעודה אחת, כנ״ל בחול המועד.

סליחה, ביום טוב שתי סעודות.

בחול המועד, סעודה אחת, רוצה לעשות בשרית, רוצה לעשות חלבית.

כל אחד ואחד ינהג לפי מנהגיו.

במוצאי יום טוב ראשון של פסח, שימו לב,

מתחילים לספור את העומר בברכה.

על פי הנוסח, כמובן, בסידורים, נהגו המרוקאים וחלק מרבותינו המקובלים גם,

ורבותינו המקובלים, לא חלק,

לקחת מעט מלח.

אומרים עליו את הפסוקים,

שיר המעלות ונוסח, המלח הזה מסוגל נגד עין הרע,

לשמירה מכל מיני פגע, מכל מיני מרעין בישין, בפרט עכשיו בעת הנגיף.

לכן חכם עיניו בראשו, מכין את הכל,

מכין את הלוח של ספירת העומר, מגלגל אותו בחזרה לאלף דספירת העומר,

ובמוצאי יום טוב של פסח מתחיל לספור את העומר.

יש התראות, יש אפליקציות, יש כל מיני דברים, כל אחד ואחד, לפי מנהגיו, יש לוחות שאדם עושה.

ככה מברך את הכל. לאחר מכן יש נוסח שאומרים לפי רבותינו המקובלים,

לפי הפשטנים, כל אחד ואחד, לפי מנהגיו.

בחול המועד פסח אנחנו צריכים ללבוש בגדי חג.

אסור להסתפר, ואסור להתגלח, ואסור לגזוז את הציפורניים. לכן כל הדברים הללו מערב פסח צריך לעשות קודם חצות היום.

וכבר כתוב על אותם אנשים שלובשים פיג'מה בחול המועד, מה כתוב עליהם? כל המבזה את המועדות,

אין לו חלק לעולם הבא.

אז מי שרוצה חלק לעולם הבא צריך לשמר את המועדות כדת וכדין.

כל זה בתנאי שיעשה את הכל בשמחה

ובטוב לבב, ולא בקלות ראש, חס ושלום, ולא בליצנות.

כי יין שהוא ישתה עכשיו יכול להביא לידי צחוק וקלות ראש,

ואז חס ושלום יבוא לידי עבירה. לכן צריך לעשות הכל כדת וכדין

על פי ההלכה כראוי.

ובפרט לכבד את מעט ימי חול המועד בלימוד תורה. עכשיו אין תירוצים, יושבים בבית, לומדים, לא יוצאים, לא מטיילים, למרות שחול המועד הוא קצר,

אין לצאת ואין לטייל ואין לבקר בכל מיני מקומות.

לכן להשתדל כדת וכדין לעשות הכל כמו שצריך.

ביום ראשון של חול המועד, דרך אגב, ט״ז בניסן, שתדעו,

זה היום שאסתר המלכה עשתה עם אחשוורוש את הסעודה הראשונה,

שזימנה לשם את המן.

מה שאלתך מתנתן לאחרונה בקשתך?

אז ביום הזה נוהגים לעשות סעודה מיוחדת ומוסיפים מאכל מיוחד. למה זכר? למה?

לסעודה שעשתה אסתר עם המלך אחשוורוש, שבאותו היום גם ניתלה המן,

זו הסעודה השנייה איתה,

שבאותו היום גם הוכרז על המן שעל ידי אחשוורוש תלו עליו, על העץ שהוא הכין למרדכי.

אנחנו אומרים בימי חול המועד את הנוסח בברכת המזון של יעלה ויבוא,

אדם שטעה ולא אמר ונזכר בברכת בוני ירושלים.

אז אומר שם, בלי שם ומלכות, ברוך אשר נתן לעמו ישראל מועדים לששון ולשמחה.

כל דבר שהוא מלאכת דבר האבד, השנה אין תירוצים לאף אחד.

הבוס אמר לי לבוא, כולם במנגיף, כולם מקיימים השנה את

חול המועד פסח כדת וכדהי.

אז רק מלאכת דבר האבד מותרת, מעבר לזה מלאכת אוכל נפש וכולי, שאר הדברים לא עושים אותם בימי חול המועד.

אדם רוצה להכיל דברי מאכל ומשתה כדי שיהיה לו לחול המועד,

וכולי, זה ודאי שהוא יכול לעשות.

בעלי מכולות, הם חייבים לזון לציבור, כן? צריך לשווק להם.

אז יכולים לעבוד מה שנקרא חצי יום, יעשו להם חצי יום חול המועד, חצי יום שמחה,

חצי יום להשם, חצי יום לכם, לבני הזה, ידאג להם, ייתן להם וכולי, או כמה שעות, יש מקומות שלא פותחים בכלל.

ערים החרדיות לא פותחים בכלל את המכולת. שבע ימים, שבע ימים.

לא מוותר, הוא אומר, תקנו הכל מראש, לכן קונים 40 תבניות אנשים ו-20 חלב וכולי.

למה יעשה? איך יפתח?

הוא רוצה גם לחגוג את פסח.

אבל מקומות ששם לא כל כך שומרי תורה, מצוות שם בדרך כלל פתוח, ושם יכולים לקנות. נזכור שכל המקומות שאנחנו רוכשים מהם, גם בפסח וגם לאחר הפסח, חייבים להיות מקומות שמכרו בהם חמץ.

אם לא מכרו בהם חמץ, אי אפשר לרכוש מהם.

לא בפסח ולא לאחר הפסח. מאוד צריך להיזהר בדבר הזה. השנה יש פדיחה גדולה.

הרבה רבנויות לא הלכו למכולות ולא שולחו להם אישורי חמץ.

לכן, את מי שיכולנו לזכות זיכינו,

ומי שנוכל להמשיך לזכות כן נזכה. ותזכרו בשנה הבאה לבוא בראש חודש ניסן, לא להתקשר בדקה ה-90 אחרי זמן המכירה. תעשה טובה, כבוד הרב, תמכור לי את החמץ.

אנחנו לא נרחם על אף אחד.

מי שלא מכר, יצטרך להתמודד עם החמץ ולשרוף ולהשמיד את הכול.

מספיק כבר, זהו.

אמרנו, הזהרנו, הודענו, ועדיין ממשיכים הלאה.

לא נוותר.

ככה נחנך אותם כדת וכדין.

בכל המועד פסח בדרך כלל לא כותבים,

אבל דברים שהם מלאכת דבר עבד, כגון חידושי תורה,

איגרת מיוחדת של ברכה לחבר וכולי,

יכול לכתוב אותם, אם יכול לעשות הקלטה,

יעשה הקלטה וכך פתר את הבעיה.

יפה מאוד.

בסייעתא דשמיא לגבי שביעי של פסח אנחנו נדבר בעזרת השם בימי חול המועד. נעשה גם שיעור ואנחנו בעזרת השם נשלח עבורכם

את ההלכות של שביעי של פסח. עד אז יהיו ברוכים, שיהיה לכולנו פסח כשר ושמח.

יגלנו הקדוש ברוך הוא גאולת עולם במהרה בימינו אמן ואמן,

ויקוים בנו בניסן יגאלו ובניסן עתידים להיגאל במהרה בימינו אמן ואמן.